כיצד מכריז וכיצד מטפל בה בעודו - שולחן ערוך חושן משפט סימן רס״ז

אבל בבעלי חיים כו'. עיין בתוס' דבגנבה פטור לרבא אפילו באנקטי ניגרי ברייתא וע' ביש"ש פ"ו דב"ק סי' י' מ"ש עוד בזה:

עד שיתן סימנים מובהקים כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד וסי' ארוך וגוץ ומשקל כו' וכ"כ בס"ק ט' וטעות הוא דארוך וגוץ לא הוי סי' כלל וכן הוא להדיא בהרב המגיד ובהרא"ש וכן מוכח בש"ס וע"ש עד באומר נקב יש בצד אות פלוני כו' ולי נראה דזה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש שהביא הטור והן הי"א שהביא הרב ס"ו ולענין דינא נ"ל כיון שאין בדברי הרא"ש הכרח כ"כ וי"ל דהרא"ש מיירי בסתם בני אדם האידנא ואפי' את"ל דפשט לשון הרא"ש משמע דמיירי אף בידוע שהוא רמאי מ"מ פשט ל' הרמב"ם משמע דלרמאי אין מחזירין בשום סי' רק בעדים וכ"כ ה"ה שזהו דעת הרמב"ם והראב"ד וכ"כ הב"ח לדעת הרמב"ם וכן משמע בהגה' אשר"י מא"ז פ' א"מ דאפי' האידנא בסתם אין מחזירין בשום סי' אלא בעדים שהא שלו ואפשר לומר דגם דעת הראב"ד דאף לרמאי מחזירין כשנותן סימן מובהק לגמרי וע"כ כ' הראב"ד דבריו אמ"ש הרמב"ם עד שיביא עדים שהיא שלו א"א סי' מובהק לגמרי ר"ל הוי כעדים וכ"כ הב"ח לדעת הראב"ד ואפשר דס"ל להראב"ד דגם דעת הרמב"ם יכול להיות כן וכ"כ בעל מגדול עוז וז"ל כ' הראב"ד ז"ל סי' מובהק לגמרי ואני אומר אין לשון מפורסם אם קורא לסימן מובהק לגמרי עדים או אם ר"ל אע"פ שיתן סימן מובהק לא יועיל ע"כ נ"ל להכריע דבסי' מובהק לגמרי כגון נקב יש בצד אות פלו' וכה"ג מחזירין האידנא לסתם בני אדם אפי' אינו מביא עדים שאינו רמאי או שהיה שלו אבל בסי' מובהק דמדה ומשקל אין מחזירין אלא כשמביא עדים שאינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן אבל בידוע שהוא רמאי אין מחזירין אפילו בסימן מובהק לגמרי וצריך דוקא להביא עדים שהיא שלו ונראה דאף האידנא יש דין ת"ח לענין זה אף למאי דנסתפק בסמ"ע לעיל סי' רס"ב אם יש דין ת"ח האידנא לענין אבדה היינו דוקא התם דמדינא אין מחזירין לכל אדם אבל הכא דמדינא מחזירין לכל אדם אלא דמשרבו הרמאי' התקינו כך כיון שהוא ת"ח סגי בהכי אף האידנא לאפוקי מחזקת רמאי כן נ"ל עיין בב"ח מה שפלפל בדברי התוס' ומה שחלק עליהם אינו נכון כלל בראש מ"ש ותימ' היאך קס"ד דלרמאי לא יחזיר אלא בסימנים מכלל כו' דא"כ למ"ד גלימא מכריז כו' לק"מ דאפי' למ"ד גלימ' מכריז הוה ס"ד דה"פ מאי לאו בסימנים כלומר דבזה דורשים אותו אם הוא רמאי או לאו דלעולם אין מחזירין אלא בסימנים ואפי' לאינו רמאי אין מחזירין אלא בסימני' ממילא אם הוא נותן סימנים ניכר שאינו רמאי ועוד דהשתא דבעי למפשט דסי' דאורייתא ס"ל דאבידה מכריז ומ"ד גלימ' מכריז ס"ל כמ"ד דדרשהו היינו בעדים ומ"ש אכן קושייתם מעיקרא אין להם התחלה כו' תמיהני עליו דזהו ממש תירוצם השני ואדרב' תירוצם יותר נכון דלפי דבריו לא אתי שפיר מה דקאמר דרשהו בסימנים דמשמע אם נותן סימנים נותנים לו ואין חוששין שהוא רמאי אבל לתירוץ התוס' א"ש דה"ק דדרשהו אם הוא רמאי דכשנותן סי' אז אינו רמאי ונותנים לו אבל אם ידוע שהוא רמאי לא מועיל סימנים וכדקתני מתני' גם מה שחלק על דברי התוס' ור"ל דאף לאינו רמאי אין נותנין אלא בסי' מובהק לגמרי כיון דסימנים לאו דאורייתא אין נכון כלל ולפע"ד אישתמיטתי' ש"ס דפר' שנים אוחזין (בבא מציעא סוף דף י"ח) ופ' כל הגט (גיטין דף כ"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא רב אשי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן מוכח להדיא דבאבידה לכ"ע לא בעינן סי' מובהק לגמרי והכי מוכח נמי פ' א"מ גבי הא דאמרי' איבעית אימא סימנים דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קמפלגי כו' משמע להדיא באבדה א"צ סי' מובהק לגמרי לכ"ע וזאת היתה בלי ספק כוונת התוס' שכתבו דלקמן לאו סי' מובהק לגמרי קאמר (ואף שכתבתי דנראה דהרמב"ם סובר דסי' מובהק לגמרי קאמר אין זה עיקר ע"ש) עיין ברא"ש פ' א"מ שפלפל אי ס"ל לרבא סי' דאורייתא או דרבנן ולא ידעתי ל"ל כל הפלפול הזה דאפי' אם ת"ל דס"ל סימנים דאורייתא הא אמרי' בפ' שנים אוחזין ופ' כל הגט דרב אשי מספקא לי' אי סמני' דאוריי' או דרבנן ופשיטא דקי"ל כרב אשי נגד רבא וכ"כ הסמ"ג עשין ע"ד דף קנ"ג ע"א:

וי"א דבסי' מובהק כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד אלא דס"ל דאפי' לרמאי גמור מחזירין בסי' מובהק כו' וכל מה שכ' בס"ק זה אינו ואדרב' מוכח להדיא בהרא"ש דאף בראשונה לא היו מחזירין לסתם בני אדם בסי' דחיוור וסומק וארוך וגוץ אלא בסי' דמדה ומשקל כה"ג ולרמאי וכן האידנא אף בסימנים אלו אין מחזירין אלא בסי' מובהק שמועיל גם בעלמא דהיינו כגון נקב יש בצד אות פלוני דבכה"ג מחזירין לרמאי כ"ז מוכח בהרא"ש להדיא ע"ש בהרא"ש ובש"ס פרק א"מ (דף כ"ז וכ"ח) (ופרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ח)) ודוק וכ"כ הב"ח לדע' הרא"ש ונראה שהסמ"ע נמשך אחר דברי הטו' והר"ב שאחר שהביאו דברי הרא"ש כתבו המדה והמשקל כו' סימנים מובהקים הן ומשמע מדבריהם לכאורה דהיינו להחזיר בהן אף לרמאי אבל כי דייקת שפיר תרא' שאין כוונתם אלא לומר שהסימנים מובהקים הם לענין אבדה להחזיר כשידוע שאינו רמאי לאפוקי חיוור וסומק וארוך וגוץ דאף שמביא עדים שאינו רמאי לא מהני כדמוכח באשר"י וה' המ' שם וא"א לומר דשום פוסק יסבור להחזיר לרמאי במדה ומשקל דהא קי"ל כרב נחמן בדיני דגלימא מכריז וכמ"ש כל הפוסקי' וכמו שנתבאר בס"ד ולרב נחמן צריך לאוקמי מתני' דאמר האבדה ולא נתן סימניה דהיינו שאמר סימנים שאינם מובהקים ולא נתן סי' מובהקים והרמאי אע"פ שאמר סי' מובהקי' אין מחזירין לו וכדאיתא בש"ס שם להדיא וכמו שנתבאר ס"ה וסי' מובהקי' לכל הפירושי' עכ"פ הוא מידה ומשקל וכה"ג דחיור וסומק וארוך וגוץ לא הוי סי' כלל ואין מחזירין בהן אפילו לידוע שאינו רמאי אם כן מוכח להדיא דלרמאי אין מחזירין בסי' דמדה ומשקל לכל הפוסקי' ודברי הסמ"ע צל"ע:

סי' מובהקים כו' עיין בסמ"ע ס"ק י' שכתב שסומכי' עליהם אפי' לדעת הרמב"ם והמחבר למי שהביא עדים שהוא אינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן וכ"כ ר"י עכ"ל לא מצאתי דבר מזה בר"י וגם לא מצאתי בשום מקום שצורבא מדרבנן א"צ להביא עדים שהוא אינו רמאי ומ"מ הוא מוכרח בעצמו:

באו שנים כו' כתב בשלטי גבורי' נראה בעיני שאם אמר א' לחברו או תשבע אתה שהיא שלך או אשבע אני שהיא שלי שומעין לו וכן אם באו לחלקה ביניהם שומעים להם וכן אם הודה א' מהם שומעין לו עכ"ל ונראה שאם אחד אומר אשבע ולא אתה והב' אומר להפך יניח:

הביאו זה עדים וזה עדים וסמנים כו' כ"כ בד"מ בשם הגה' מרדכי ריש שנים אוחזין ולפע"ד הגה"מ שם לא מיירי אלא מדין שמיירי בש"ס וכתבוהו הטור בסעיף שאח"ז אבל דין זה לא נזכר כלל שם ואפשר דכיון דהאי לא ידע סימניה מוכחא מילתא דסהדי שיקרא נינהו א"ל שהוא בענין דלא ה"ל לידע וצ"ע:

נתן הא' סימנים כו' אפילו סימנים מובהקי' הרא"ש. ומשמע שם דר"ל אפילו מובהקי' ביותר וכן משמע מדברי מהרש"ל בח"ש רק מה שכתב מהרש"ל שם דדעת רש"י לא נראה כן לא נהירא לי אלא נ"ל דמ"ש רש"י את"ל סי' דאורייתא רבותא נקט דאפילו אמרינן דאורייתא אפילו הכא עדים עדיפי עכ"ל ר"ל דפשיטא אי סימני' לאו דאורייתא ואם כן אפילו סי' מובהק ביותר שמועיל היינו מצד הסברא דהא לא נזכר בתורה כלום אם כן פשיטא דעדים שהוזכר להדיא בתורה והוא ג"כ סברא דעדיפי אלא אפילו סימני' דאורייתא ואם כן אפילו סי' מובהק קצת שהוא מן התורה ג"כ ה"א דחשיב כעדים קמ"ל דעדים עדיפי וכיון דעדיפי מסימני' מובהקי' קצת א"כ עדיפי ג"כ מסי' מובהק ביותר דהא כיון דסימני' דאורייתא אין חילוק ודו"ק:

שהוא שלו כו'. מחזקינן ליה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה:

ויניח כו'. ואפילו העד מעיד שראה שנפל הרא"ש וטור ע' בתשובת מיי' בספר משפטים סי' ו' וע' בסמ"ע ס"ק י"ב שכתב הרי ע"א כמי שאינו ר"ל דאצ"ל לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר שנשבע אין נותנין לזה שנשבע עכ"ל וכן דעת הנ"י וכ"פ הב"ח וכן משמע בהגהת מרדכי ריש שנים אוחזין גם מהר"מ מטיקטין כתב בגליון האלפסי ודלא כפי' הרא"ש כו' וכן עיקר:

שמדת רחבה אפשר לשערו כו'. בס' ת"ח כתב דהיינו דוקא בזמן התלמוד אבל עכשיו הוא להפך שמדת אורכו אפשר לשערו וכן משמע לכאו' בסמ"ע ס"ק י"ג ומדברי כל הפוסקי' והאחרוני' ל"נ כן ונראה שזה תלוי בראיות עיני הדיין ולפי המלבוש ודרך הלבישה:

יתן למי שכיוון משקלה. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד עד וכמ"ש נ"י כו' וכ"כ ר"י והוא מדברי התוס' דף כ"ג ע"ב:

זה אומר כך ארכה כו'. ל' רמב"ם פ' י"ג דין ז' זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן האמריות שבה ינתן למי שנתן מדת ארכה ורחבה עכ"ל וזה פי' הרמב"ם גמיו בש"ס וכ"כ ה' המ' וכ"כ הכ"מ ז"ל קשה שמדת האמריות היינו מדת ארכה וכבר כתב דין זה בסמוך ושמא יש לומר דנותן מדת האמריות שבה היינו לומר שנותן מדת אורך ורוחב האמריות שבה עכ"ל ואין זה מוכרח די"ל דאמריות אינו בכלל אורך הטלית ואפשר דאם נותן אורך ורוחב האמריות שבה לא ינתן לזה שאומר מדת ארכה ורחבה וצ"ע ונראה דהכל לפי ראות עיני הדיין ולפי הדרך שעושין הטלית:

עד שיבא אליהו. וכן כ' הרמב"ם ואף ע"ג דלעיל סי' ר"ס ס"ט ס"ל להרמב"ם ומחבר דזכה בו היינו בדבר שאין בו סי' אבל הכא מיירי בדבר שיש בו סי' דאיכא למיחש כל שעה שמא יבא בעליו לכך יהא מונח עד שיבא אליהו ודו"ק:

והוא הדין כאן כלומר כמו דנקטינן התם דהוי ספיקא דדינא ה"ה כאן וכ"כ הסמ"ע וא"כ השומר אבידה פטור ואם תפס בעל האבדה לא מפקינן מיניה ומהרש"ל פ' הכונס סי' ט' הכניס ראשו בין ההרים הגדולי' להכריע דהוי ש"ח לגמרי ממאי דקי"ל דשרי למודר להחזיר האביד' וממאי דאמרינן מכסי' בעפר של עיר הנדח' משום דמצות לאו ליהנות נתנו וכן בשופר כו' ע"ש שהאריך ודקדקתי אחר דבריו ומצאתי שאין בהם ממש דשאני במודר וכדאמרי' בש"ס פרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) פרוטה דרב יוסף לא שכיח ופירש הרא"ש שם לא שכיח שיזדמן לו עני באותו שעה וכן כ' הר"ן שם לא שכיח שיבא עני לישאל ממנו באותו שעה דנימא לא יחזיר משום דמתהני ביה דכה"ג כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה ומיהו כיון דאפשר דאתי ומתהני מיניה ש"ש הוא עליה וחייב בגנב' ואבדה עכ"ל גם מה שהביא מעיר הנדחת ושופר אשתמיטתי' דברי התוספ' דס"פ שבועת הדיינים וז"ל וא"ת הא דאמרינן בראש השנה המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה והמודר ממעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי הא מתהני ליה לרב יוסף דחשיב ליה בהכי ש"ש וי"ל דשאני שומר אבדה ומשכון דכמה פעמים שיתעסק בה לשוטחה לצרכה ולהצניעה יפטר מליתן לו אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותו שעה עכ"ל הלכך נקטינן דהוי ספיקא דדינא אי הוי ש"ש או ש"ח וכמו שכתבו כל האחרוני':

חייב ליטפל בה עיין בסמ"ע ס"ק י"ח ולא ירדתי לס"ד בכל מ"ש בס"ק זה ובפרט מ"ש שם והקשה שם פשיטא אדבר שתוס' שם ל"ס להו לדינא הכי כו' דנראה ברור דדברי הע"ש נכונים והרמב"ם והתוס' וטור שווין בכל דבר דז"ל התוס' לגיזת זנבו וא"ת אם יש בו ש"פ פשיטא ואם אין בו ש"פ הא ממעטינן מהשבה וי"ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בו ש"פ בשעה שגוזזה עכ"ל וכך כתב הרא"ש וטור שור לגיזת זנבו שחייב להתעסק בשבח אבידה לגזוז הזנב כשיגיע זמנו כדי שיחזיר ויגדל וכ"ש לגיזת הצאן עכ"ל וע"פ הדברי' אלה הם דברי ע"ש ע"ש אלא שדבריו הם ביאור לדברי תוספות והרא"ש ודבריו מוכרחי' למדקדק היטב בדבריהם והרמב"ם דכתב דלמדו זה מדכתיב והשבות לו ראה האיך תשיבנו לו לא כ"כ בר"פ י"ד גבי גיזת זנב שור רק בפי"ג דין י"א כתב וצריך לבקר האבדה ולבדקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה שנ' והשיבות לו ראה האיך תשיבנו לו ק"ל [ר"ל] דמקרא זה נלמד שלא יהא הפסד באבדה וזהו משנה וברייתא ערוכה פ' א"מ סוף דף כ"ח והשבות לו ראה האיך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים כו' אבל שחייב להתעסק כדי להשביח האבד' מזה לא הזכיר הרמב"ם דבר רק כ' בר"פ י"ד ולמה פרט שור ושה להחזיר אפי' גיזת השה או גז זנב שור אע"פ שהוא דבר מועט עכ"ל ויש לפרש דבריו ג"כ כמו שפי' הע"ש דברי תוס' ורא"ש דהיינו שחייב לגוזזה אע"פ שאין בו שוה פרוטה כדי שישביח אח"כ הוי אמינא דזה הגיזה שאינו שוה פרוטה לא יצטרך להחזיר אע"פ שבאה מדבר שש"פ כיון שבדין גזז קמ"ל דצריך להחזיר כיון שבאה מדבר שהיה ש"פ וכדברי הע"ש משמע להדיא בנ"י וז"ל לגיזת זנבו שאע"פ שאין בו ש"פ וממעטינן לקמן מהשבה היינו כשאין ש"פ בכול' אבל יש ש"פ בעיקרא מחייב לאהדורה כ"כ הרנב"ר ז"ל ובתוס' דייקא מהכא דמדאיצטריך קרא לגיזת זנבו אף על פי שאין בו ש"פ שמעי' שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו לכשיגיע לידי גיזה כדי שיגדיל ויחזור ויגוז דאל"כ פחות מש"פ לאו בר השבה הוא ולש"פ נמי לא צריך דהא פשיטא א"כ צ"ל דלהכי הוא דאתי וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל וכך הם דברי הע"ש רק מ"ש הע"ש בסעיף שאח"ז וכיון דילפי' מקרא שצריך המוצא ליטפל באבדה אחז"ל שצריך לבקרה ולבודק' כדי שלא תפסד כיצד מצא כסות כו' צ"ל דכוונתו דילפי' מקרא דוהשבות לו ולא הוצרך להזכירו דכיון דכבר נלמד מיתורא דשור דמחויב אפילו להשביחה כ"ש שלא תפסד ומ"ש אח"ז שצריך לבקרה כו' ר"ל שאמרו חז"ל כיצד יהא הביקור וכדמפרש ואזל כיצד מצא כסות כו' ע"ש ודוק:

שם דמיהן כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל' משמע מל' זה כו' לפעד"נ דה"פ הואיל ואינה עשויה אלא למצותן בלבד ולא לשום תשמיש אחר א"כ ניחא ליה לאינש שימכרו ויעשו בהן מצוה משא"כ בשאר דברים ע"ש ומהתימא למה השמיטוהו בעלי הש"ע לפעד"נ דלא קשה מידי דטעמא דפירו' שהתחילו לירקב הוא משום שטיפולו מרובה משכרו וכ"ש הוא מהתם וכן משמע להדיא ברמב"ם פי"ג מהל' גזלה וסמ"ג עשין ע"ד דף קנ"ג ע"ד שכתבו וז"ל כל דבר שטיפולו מרובה מטפל בהן ג' ימים מכאן ואילך מוכרן בב"ד וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן מוכרן בב"ד עכ"ל וא"כ כיון שכ' המחבר בסכ"ד כל דבר שטפולו מרובה משכרו מוכרו כו' לא הוצרך לכתוב דין פירות שהתחילו לירקב דפשוט הוא וכ"ש הוא מהתם כן נלפע"ד:

לפיכך אם נאנסו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח עד מעלינן ליה חד דרגא כו' וסברא זו דמעלינן חד דרגא כבר דחוהו התוספות פרק הכונס (בבא קמא דף נ"ו ע"ב) ופ' א"מ דף כ"ט ע"א ופ' שבועות הדיינים דף מ"ד ע"א והרא"ש שם ובס"פ המפקיד מיהו גם הסמ"ג ורי"ו פסקו כאן בדמי אבידה דלא הוי רק ש"ש (וכ"פ מהרש"ל פרק הכונס סי' ט') והיינו מטעם כיון דשומר אבידה כש"ח א"כ אין אנו מוכרחי' לומר דמיירי במתני' לענין אונסים אלא מתני' אשמועי' בדמי אבידה דהוי ש"ש ולמה נוציא המשנה מפשטה וגם כוונת הטור ע"כ כן הוא ואולי גם כוונת הסמ"ע הוא כן אלא שלשונו לא משמע הכי ודו"ק:

חייב ליטפל באבידה כו'. ל' הטור כיצד מצות השבת האבידה אם הוא מכיר את הבעל יטפל עד שיגיענה לידו לא הגיע לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם עכ"ל ור"ל אף על פי שהגנב והגזלן וד' שומרים הבאים להשיב בעינן שיהדרוהו למקומן בידיעת בעלים ואם הדרוהו ולא הודיעו לבעלי' ונגנבה משם או מתה מחמת רעב חייבי' אבידה שאני דכתיב השב תשיבם ריבת' תורה אפילו השבה שלא מדעת כשהוא משתמר שם וכן פירש"י שם פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א ע"א) והמחבר תפס ל' הרמב"ם והיא היא ומ"ש בסעיף זה בסופו וא"צ דעת בעלים קאי נמי אריש הסעיף וק"ל:

החזיר אבידה בשחרית כו'. נקט בשחרית מפני שהבעלי' אז בבית ונכנסי' ויוצאים ורואים אותן ומ"ה אפילו החזירם למקום שאין משתמר שם ה"ל כאלו מסר ליד בעליה:

אבל בבעלי חיים כו'. משום דכל שהוציא' ממקומה נקטה לה דרך להיות הולך ממקום למקום ומ"ה צריך שמירה טפי:

מכריז עליה בבתי כנסיות כו' מכאן ראיה למה שנוהגי' להכריז בבתי כנסיות גניבות ושאר ענינים בשעה שהצבור בב"ה מיהו נראה דהיינו דוקא בין מנחה למעריב או אחר יציאה מב"ה וכדי שלא להפסיק הציבור בתפילתם ומה שנוהגין עתה קצת להכריז בין אשרי ללמנצח לא שפיר עבדי דאף דסדר קדושה ענין בפ"ע הוא כמו מעריב למנחה מ"מ מיד אחר הקדיש דנפילת אפים מתחיל סדר קדושה לכן חוזרין ואומרין אשרי ולכן מוטב להכריז קודם התחלת אשרי וטוב יותר אחר גמר התפלה: הגה וכ' מהרי"ק שורש ק"י ב"י מחס"א אם הכריז בב"ה להחזיר אבידה בתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרי' שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות מי שישתדל לבטל תקנת ר"ג ואפילו אם נשבע שלא לגלות לא יועיל עכ"ל ועמ"ש בסמ"ע ר"ס כ"ח בכיוצא בזה לענין עדות:

מי שאבד לו מטבע כו'. ר"ל הן שאבד מטבע הן שאר דברים לעולם מזכיר שם האבידה שמוצא בפירוש וכ"כ לאפוקי ממ"ד בגמרא שיכריז סתם אבידה מצאתי ולא יזכיר מה הוא מחשש רמאי שידע בחבירו שאבד טליתו ומכיר סימניו ויבא ויאמר אני אבדתי הטלית ואלו הסימני' וזהו שסיימו הטור והמחבר וכתבו דלא חיישינן כולי האי כיון דצריך לו' סימני' מובהקין שבה והטעם שאין מכריזין סתם אבידה כדי לקרב הדבר לבעל האבידה בכל מה דאפשר ליתן לב שאבידתו נמצא ויבא ליתן סימניו:

ויבא ויתן סימניה. וסי' דמטבע נתברר בסי' רס"ב בטור ובדברי המחבר בסי"א וי"ב וי"ג ע"ש:

עד שיתן סימני' מובהקי'. בדרישה כתבתי ל' המ"מ דג' מיני סימנים הן סי' נקב בצד אות פלוני והדומה לו והוא סי' מובהק גמור דנחשב בשאר דברי' כעדים וסי' ארוך וגוץ ומשקל ומקום הוא סי' בינוני והוא סי' מובהק סתם מיקרי ומיניה איירי הרמב"ם והמחבר כאן וקאמר שמחזירין עליה האביד' מדין תורה (וכמ"ש בסעיף ז') וסי' חיור וסומק אינו מיקרי סי' מובהק כלל ע"ש בדרישה מ"ש עוד מזה וילפינן ליה מקרא שנא' עד דרוש אחיך ודרשו רז"ל דרוש להבא לומר שלי הוא שלא יהא רמאי ומדאורייתא כשיתן סי' מובהק תו לא חיישינן שהוא רמאי וזה שמסיק וקאמר בראשונה כו' ור"ל שדינו כדין תורה אא"כ הוחזק רמאי שבו החמיר להצריכו עדים (ואי סגי בודאי רמאי באומר נקב יש בצד אות פלוני או לא עד"ר בזה) ומשרבו הרמאי' התקינו שלא להחזיר לסתם בני אדם אא"כ יביא עדים שהוא שלו או שיביא עדים שאינו רמאי חוזר הדין לדין תורה להחזירו לו בסימני' מובהקי':

והרמאי אע"פ כו'. "עד שיביא עדים שהוא שלו בסעיף שאח"ז כ' מור"ם דבסי' מובהק מחזירין אפי' בזמן הזה כו' ושם כתבתי ל' הרא"ש דמוכח מיניה דאפי' לודאי רמאי מחזירי' בסימני' מובהקי' ומ"ש מור"ם שם בזמן הזה צ"ל דל"ד קאמר בזמן הזה שהכל הם בחזקת ספק רמאי' אלא אף בודאי רמאי נמי דינא הכי ומ"ש כאן דודאי רמאי צריך להביא ראייה הוא דעת הרמב"ם לחוד:

וי"א דבסי' מובהק מחזירין כו'. הי"א ל"פ אמ"ש בברייתא ובפוסקי' בהדיא דמשרבו הרמאי' התקינו שא"ל הבא עדים דלאו רמאי את וטול אלא דס"ל דאפילו לרמאי גמור מחזירים בסימן מובהק דארוך וגוץ או מדה ומשקל וסבירא להו דבראשונה היו מחזירין לסתם בני אדם אפילו בסי' חיור וסומק דאינו מובהק כלל וממילא גם עתה אם מביא ראייה שאינו רמאי או שהוא בחזקת צורבא מרבנן מחזירין לו בסימן ארוך וגוץ וכמ"ש בסעיף שא"ז וטעם פלוגתתן תלויה בביאור הגמרא כתבתיהו בדרישה ע"ש שהבאתי ראייה לזה ומ"ש תלמוד שהאי י"א שכתב מור"ם ז"ל לפלוגתא קאי ג"כ אמ"ש בס"ס שלפני זה והרמאי אעפ"י כו' עד שיביא עדים שהוא שלו וק"ל:

סימני מובהקים הן. פי' וסומכין עליהן גם לדעת הרמב"ם והמחבר למי שהביא עדים שאינו רמאי או שהוא צורב' מרבנן שמסתמא אינו רמאי וכ"כ ר' ירוחם:

זה נתן סימני אבידה כו' ה"ה אם שניהם הביאו עדים:

העד א' כמי שאינו כו' ר"ל דאין צריך לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר השבועה אין נותנין לזה שנשבע עיין ד"מ:

שמדת רחבה אפשר לשערו כו'. אבל לא מדת ארכה משום דדרך גלימא וטלית שלהן שהיו מכסין בהן היה רוחב הבגד לקומת איש וארכו היה מעוטף סביבו כדרך טליתות של מצוה שלנו ומ"ה יכול לשער הרוחב על גבי האיש משא"כ האורך שהיה מעוטף ומכוסה כו' ולשון המחבר הוא כלשון הרמב"ם ורש"י והרא"ש אבל ל' הטור הוא קצת בע"א ועפ"ר:

יתן למי שכיוון משקלה. ל' הטור לפי שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוא סימן מובהק עכ"ל וכ' מור"ם בהג"ה בסי"ד ויתור הוא דכבר כתבו המחבר כאן בסי"ג ואי בשביל הטעם כדי ללמוד ממנו דבדבר שדרך לשוקלו ולא למודדו הוה הדין איפכא וכמ"ש הנ"י פא"מ והביאו בד"מ ה"ל לכתבו כאן אדברי המחבר ולא להאריך ולכתבו בבא בפני עצמו. ונראה דמור"ם אגב שיטפ' כתבה שם מפני שהוא ז"ל נמשך אחר לשון הטור והטור סידר דין זה דאורך ורוחב ומשקל אחר דין זה אומר כך ארכה וכך רחבה כו' וכשראה מור"ם שהמחבר לא כתבו אחר דין זה סבר שהשמיטו וכתבו הוא והמחבר נמשך אחר סדר דברי הרמב"ם שכתב בהאי סדר אע"פ שלא נזכר שם האי דינא בפי' המחבר כתבו ע"פ פי' הכ"מ שפי' שם בפי"ג דין ז' מ"ש הרמב"ם שם וזה נתן מדת האימריות שבה דהיינו לומר שנתן מדת האורך ורוחב האימריות שבה דהיינו שפת הבגד ע"ש ותמצא:

המציאה מונחת אצלו. שנא' ואם קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך:

כדין שומר שכר. פלוגתא בזה בגמ' איכא למ"ד דהוה עליה ש"ש משום דחייב ליטפל באבידה בניעור ושיטוח הכסות שלא תתקלקל' ובשאר אבידה ג"כ כל א' כפי צורכו וכמ"ש הטור והמחבר בסעיפי' שאחר זה ובזמן שעוסק בתיקון האבידה אם בא עני ומבקש ממנו דבר צדקה או פת לחם הוא פטור מליתן לו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וזהו שכרו מ"ה ה"ל עליה בחיוב גניבה ואבידה כשאר ש"ש ואיכא מ"ד דחולק ע"ז וס"ל כיון דלא שכיח הוא דיבא עני באותו עת דעוסק בצרכי האבידה ואז לית שכר כלל על שמירת האבידה מ"ה לא היה דינו על שמירתו אלא כשומר חנם:

כיצד נקטינן לענין משכון והוא הדין כאן. ע"ש דבמשכון כנגד מעותיו שהלוה לו נתבאר שם בטור ובדברי מור"ם דלכ"ע מחשב כש"ש משום דה"ל כאלו קבל עליו בפי' בשעת הלואה להיות עליו כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה כשיעור חובו ולא לענין אונסין ע"ש אלא כוונת מור"ם כמו דנקטינן שם בשיווי המשכון ביותר מדמי חובו כן הדין כאן בכל שיווי האבידה ושם מסיק בסס"ב דמספיקא לא מפקינן ממונא והוי דינו כשומר חנם בהמותר:

חייב ליטפל בה שלא תפסד הרמב"ם ר"פ י"ד כתב דלמדו זה מדכתיב והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו ולא כע"ש דלמדו משור דכ' רחמנא לרבות גיזת זנבו אע"ג דלית ביה שוה פרוטה כדי שיחזר ויגדל ויהיה בו שוה פרוטה ודבריו הן ע"פ פי' התוספת והרא"ש אבל על ענין אחר הוא אמ"ש בגמרא (דף כ"ד ע"ב) שור דכתב רחמנא לגיזת זנבו וכמ"ש הטור והמחבר ש"ע אחר זה ודברי' דע"ש תמוהין הן שם דערבב הדברים דברי הרמב"ם ותוס' יחד והקשה שם פשיטא הדבר שתוס' שם לא ס"ל דינא הכי גם כתב תירוצי' מסברתו שלא הוצרך להן על פי' הטור עיין שם ותמצא:

אחת לשלשים יום. אבל טפי לא מפני שמתקלקל טור:

ולא ינערנה בשני בני אדם (מפני שמנתחין אותה וקורעין לה) ל' הטור אלא א' ינערה בידו בד"א בשל פשתן אבל בשל צמר הניעור קשה לה וכפי' רש"י והרי"ף פי' להפך דבשל פשתן הניעור קשה עכ"ל הטור והרמב"ם כתב בפי"ג ג"כ דבכסות של צמר ינער והיינו כהרי"ף ואחריו נמשך המחבר:

לא לצרכה ולצורכו הטעם שמא ישכח ע"ג המט' ויגנב ואע"ג דב' ספרי' התירו לקרות בהן כיון שהוא גם כן לצורכ' שאני התם דעביד מעשה בידים לא חיישינן שיעבור במזיד לעסוק בה במה שלא התירו חז"ל וכמפורש בטור ובסמוך ס"ך משא"כ בשיטוח כסות דישכחנו שם בלי מעשה ועפ"ר מ"ש עוד בישוב זה:

משתמש בהן בחמין וכ"ש בצונן:

אבל לא ישים הכלי ע"ג האור כן הוא לשון רש"י בגמרא והטור מביא ל' רש"י שפירש שלא ישהה החמין ע"ג האור עכ"ל ולכאורה משמע שהייה אסור אבל נתינה מועטת שרי אבל בפרישה כתבתי דל"ד שהייה קאמר ע"ש וגם ברמב"ם סתם וכתב כלשון המחבר:

כלי כסף כו'. פירש"י מפני ששמירתן בקרקע הלכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו שם משמע מלשונו דבזמן שאינן טומנין אותן בקרקע לא יגע להשתמש בהן ושל זהב אף שטמנ' בקרקע מסיק דלא יגע בהן ומטעם דזהב הוא מתכת היותר צלול ואינו מתעפש בשעה שנזדקק לעולם ובכסף דאינו צלול כ"כ מתעפש בהיותו טמון בקרקע לא בהיותו ע"ג קרקע וכלי נחושת מתעפשין אפילו על גבי הקרקע והטור והמחבר וגם שאר מחברים לא הזכירו זה דטמון קרקע משמע שלא חלקו בזה:

מגריפות. פירש"י עשויים לגרוף הכירות ולהפריש תאנים המדובקות:

מפני שמפחיתן פירוש שנפגמים ממנו:

לא יגע בהן. כלי זהב אינו מתעפש וכנ"ל וכלי זכוכית שישתבר:

דבר שלא למדו מעולם. כ"כ ג"כ הרמב"ם שם בפי"ג בדין י"ג וכתב שם המ"מ ז"ל מיהו כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דלא איתמר האי דינא אלא בס"ת נביאים וכתובים שמי שרגיל בהן אינו צריך ליגע בהן כלל ושאינו רגיל בהן נוגע ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע אבל עכשיו שנהגו לכתוב גמרא השונה פרקו ק' פעמים ומי שלא ראה אותו מעולם שוין בו ליגע ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וילמד לכתחלה עכ"ל רשב"א ואף ע"פ שלא כתבו הרב אלא בדין השואל נראה שה"ה לאבידה וצ"ע עכ"ל המ"מ. והנ"י הביאו בפ' א"מ בדיני מציאה דברי הרשב"א הללו ולא נסתפק כלל אם יש לחלק בין מציאה להשואל ומהתימ' שלא הזכירו המחבר ולא מור"ם ז"ל כאן ובד"מ הביאו ע"ש:

אבל קורין בענין אחד. כ"כ הרמב"ם אבל רש"י פי' בהפך דבשני ענינים קורין דכל א' קורא מענין שעומד לפניו ולא מענין אחר שזה מושך כאן וזה כאן ויקרע והטור כתב דעת שניהן אבל כתב דעת הרמב"ם באחרונה:

שם דמיהן ומניחן עליו. פי' מחזיק לעצמן ומניחן על ראשו ויוצא בהן ידי מצות תפילין אם ירצה לקנותם לעצמו דודאי בעליהן לא יקפידו דהם מצויים לקנותן אצל סופרי' והרמב"ם מסיים בזה שם בדין י"ג וז"ל ואינן עשויין אלא למצותן בלבד עכ"ל משמע מלשון זה דבשאר דברי' אף שמצויים לקנותו מכל מקום חביב לאדם דבר שרגיל בו משא"כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באלו אם גם הם בחזקת כשרות אבל הטור לא כתב אלא כלשון המחבר וע"ש בטור דכתב ז"ל וכן פירות שהתחילו לרקוב וכן כל כיוצא בזה מוכרן מיד עכ"ל ומהתימא למה השמיטוהו בעלי הש"ע:

שם דמיהן עליו. פי' עושה שומא כמה הוא שוה עתה ובכך יקבלנו עליה להיות שותף בו עם בעל האבידה שיחלקו בהשכירות ובשאר שבח שיהי' בו ושאם ימות או יגנב יהי' ההפסד ג"כ לאמצע כל זה הוא דעת הרמב"ם והטור וכתב עוד דעות אחרות בזה ע"ש:

כדין כל השם מחבירו. עיין בי"ד סי' קע"ז בדברי הטור והמחבר:

וסייחים של רעי כו'. כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם ופי' אם אינו צריך לפטמן בביתו אלא מדרכן לרעות ולהשביעם ברעיי' מירק ועשב השדה:

ה"ג אווזים ותרנגולי' זכרי' גדולים מטפל כו'. ומ"ש זכרים אינו שם ברמב"ם וגם בטור אבל מלשון רש"י על הגמר' הוא ומוכרח לפרש כן דאי נקבות כבר נתבאר בסכ"ב דכיון דיש מהן בצים מוכר הבצים ומאכילן כדין בהמה העושה ואוכלת:

קטנים ביותר כו'. ג' ימים כן הוא ג"כ ברמב"ם שם אבל רש"י פי' שם איפכא דגדולים מזונתן מרובה ג' ימים וקטנים ל' יום וכ"כ הטור ע"ש:

מכאן ואילך מוכרן בב"ד. וכן הוא ברמב"ם שם ולא כתב כאן דמחזיקין בשותפות כמ"ש בס"ס כ"ב דכיון דהם זכרים לית בהו ריוח ומאי שותפות שייך בהו ונראה דגם בסכ"ב דכששם הבהמה לשותפות ובסכ"א כששם התפילין לעצמו ס"ל דצריך בהן שומת ב"ד וא"כ ק"ק דה"ל להרמב"ם לכתבו שם:

דאין צריך ב"ד כו'. ולוקחן כו' ואע"ג דגבאי הפורט מעות לדינרין אמרו דפורטין לאחרים ולא לעצמו משום חשד וכן במשכיר משכון. (העושה שכר הרבה ואינו מפחית הרבה) לטובת הממושכן אמרו דמשכירו לאחרי' ולא לעצמו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ע"ב ס"א שאני הכא בזה המשיב אבידה שהוא בחזקת כשרות ואין חושדין אותן:

לפיכך אם נאנסו חייב לשלם. כ"כ הרמב"ם ולטעמיה אזיל דפסק דכל שומר אבידה הוא ש"ש וכמ"ש לשונו בסימן זה סי"ו מ"ה בהני דמים דמותר להשתמש וליהנות מהן מעלינן ליה חד דרגא וחייב באונסין ומ"ה סיים נמי וכתב הרמב"ם והמחבר דאם מצא מעות דאז אסור להשתמש בהן דנשתיירו על דינן כשאר שומרי אבידה שאינן עליהן אלא כש"ש ומינה נלמד דמה שסיים מור"ם וכתב שם עלה דיש חולקין וס"ל דאינו אלא כש"ח ס"ל דבמצא אבידה ומכרה דאז מותר לשמש בדמים אינו אלא ש"ש ואע"ג דמותר להשתמש מ"מ כל זמן שלא שימש לא מיחשב כשואל להתחייב באונסין וכ"כ הטור בהדיא ואפשר שסמך על מ"ש דין שומר אבידה בסי"ו אבל מ"מ הל"ל גם זה כדי שלא נטע' ולומר דדין שואל יש לו כיון דכל הנאה שלו הוא אי מטה סחורה לידו לקנות' ודוחק לומר דמ"ה לא כתבו משום דלא ס"ל כהחולקין בזה מה"ט וצ"ע:

אבל אם מצא מעות כו' ל' הטור וכן מי שהפקידו בידו מעות לא ישתמש בהן כו' וכן הובא בגמרא ובפוסקי' ומהתימה שלא כתבו רמב"ם והמחבר ומור"ם ז"ל כאן וע"ל סימן רצ"ב ס"ו:

נוטל מהבעלים בלא שבועה. פירוש אף על גב דבשאר עניינים אין אדם מוציא מיד שכנגדו בלא שבועה אפי' הוציא ברשות וכמ"ש לעיל בסימן צ"א ס"ג וצ"ג סט"ו כאן נוטל בלא שבועה וכ"ש דאם שכרן ומהשכר שקיבל האכילן דאין בעל האבידה יכול להשביעו כמה קיבל וכמה הוציא ופשוט הוא:

מפני תיקון העולם. מפורש בסעיף שאחר זה:

וטען בעל המציאה ששני כיסים כו'. ואם טען ראיתי שהגבהת שני כיסים שלי נראה שאין זה כדין אבידה ומציאה אלא כשאר טוען ונטען וצריך לישבע שלא מצא אלא אחד:

(ס"א גינה וחורבה) בד"ר כ' בזה יצא וקשה למה אמר לשון דיעבד כמו שדייקינן בלשון דיצא בהאל הקדוש בספ"ק דברכות גם לשון הרמב"ם כאן שסיים הרי זה קיים המצות משמע דיעבד וקשה דהא ילפינן ליה מקר' בגמ' ונ"ל שמפרשים מ"ש בגמ' רבתה התור' השבות הרבה ר"ל שההשבה חלוקה יש מהן לכתחלה ויש מהן דיעבד:

(ס"ה סימנים שאינם מובהקים) בסמ"ע ס"ק ז' חשיב אריך וגוץ גבי משקל והוא תמו' דבמ"מ חשיב גבי חיוור וסמוק ונ"ל דמ"ש הסמ"ע אריך וגוץ היינו שנותן מדה כמה הוא ארוך וגוץ ובמ"מ מיירי שאינו אומר אלא ארוך וגוץ סתם:

(והרמאי כו') במ"מ מבואר דאפילו היות' חשוב לא מהני מטעם דהא מדאוריית' ילפינן לה דאין מחזירין להרמאי בסי':

(ס"ו וי"א דבסי' מובהק כו') הוא דעת הרא"ש וקש' היאך מפרש מתני' דמשמע אפי' מובהקים לא מהני לרמאי דהכי אי' במתני' אמר את האבידה ולא אמר הסמנין פי' סימנין מובהקין דידה הכי מוקי לה בגמ' ה"ז לא יחזיר. והרמאי אע"פ שנותן סי' לאיתן לו ותו דבבריית' אי' בראשונ' כל מי שאבד אבידה היה נותן סי' ומחזירין לו משרבו הרמאין התקינו שיביאו ראיה כו' וכ' הרא"ש אבל בסי' מובהק יראה שמחזירין לכל אדם. ולא איירי אלא בסימנין שהחזירו קודם לכן. והא קודם לכן לא היו מחזירין אלא במובהקים ונ"ל דלא מהני סי' מובהק להרא"ש אלא לענין החזקה שאנו מחזיקין סתם אדם לרמא ע"ז מהני סי' מובהק אבל אם ברור שהוא רמאי אין מועיל לו סי' מובהק. וע"כ כ' הרא"ש דבסי' מובהק מחזירים לכ"א דהיינו שאין שם בירור אלא החזקה וזהו הפלוגתא בד"ר בין רמב"ם להרא"ש דלהרא"ש מהני סי' מובהק לדחות החזקה שהוחזקו רמאים ולהרמב"ם אלים החזקה דסי' לא מהני כאלו הוא ודאי רמאי דבודאי רמאי כ"ע מודים דלא מהני סי' ומה שקשה על הרא"ש מברייתא דבראשונה כו' י"ל דה"ק הבריי' בראשונ' קודם שנשנית המשנה דאמר את האבידה כו' היו מחזירין כו' בסי' שאינן מובהקים לסתם אדם משרבו הרמאין אמרו במתני' שאין מחזירין באין מובהק עד שיביא ראיה שאין רמאי אבל במובהק הוי כמו ראיה שאינו רמאי אבל ברמאי ודאי לא מהני סימן מובהק כלל נמצא דיפה כ' תחילה המחבר בס"ה דהרמאי לא מהני סימן מובהק והיינו לכ"ע ומש"ה לא כ' הרמ"א שם כלום אבל בס"ו דמיירי לענין הוחזק רמאי כ' די"א דסי' מובהק מהני לזה אבל לא לודאי רמאי וסמ"ע סק"ח הבין הדברים בדרך אחרת והוא דחוק מאוד הן בסידור דברי הרמ"א הן בעיקר הסוגיא דודאי רמאי לא מהני סי' כלל כנלע"ד:

(סעיף י' וי"א שזה שכנגד כו') בד"ר כ' ואפי' אם העיד שראה שנפל ממנו ע"א כמאן דליתא ומיהו א"א כ' דאותו שמעיד כנגדו ישבע כו' מדנקיט לשון אפי' משמע דכ"ש אם מעיד שהיה שלי שיכול לומר קניתי ממנו וקשה דהא ה"ל משוי"ל ומשלם דאלו היו ב' עדים שהיה שלו היה מחזירין לו כמ"ש בס"ט א"כ בעד א' ה"ל מחויב שבועה כו' כמ"ש בסי' ע"ה וצ"ל לדעת הרא"ש דלא ה"ל כאן מחויב שבועה כו' כיון דאפי' היו ב' עדים לא היינו מוציאים ממון בשבילם לחוד רק לכשתצרף עוד לזה חזקה שמסתמא ממנו נפל ולא אמרו מתוך שא"י לישבע משלם אלא כשמוציאין ממון ע"י העדים עצמם וסברא זו כתב הב"י בשם הרשב"א סי' ע"ה מחו' סכ"ה וצ"ע אם דומה זה להתם וגם הרמב"ם חולק שם על הרשב"א כמ"ש שם הב"י בתשובת הרשב"א ההוא ותו קשה לי דאם יש כח לעד זה להשביע למה הוצרך בגמרא להזכיר כלל דין ע"א דמ"ש מעלמא אלא משמע דבא ללמד דכאן עד א' כמאן דליתא דמי לגמרי ותו ק"ל דכאן אין שייך שבועת התורה נגד עד א' דהא אמרינן בפ' הכותב בעד א' מעוד שהכתובה פרועה שתשבע ומפרש רבא דאין זה שבועת התורה שכל השבועות שבתורה נשבעין ולא משלמין כו' וה"נ אין שייך נשבעין ולא משלמין דהא אחר השבועה לא יקח שום א' אלא יהי' מונח ולא מצינו שתיקנו חכמים שבועה ע"ז ונלע"ד דאין לחייב שבועה מספק בזה נגד העד גם לשון התלמוד מורה ע"ז שאמר עד אחד כמאן דלית' דמי:

(סעיף י"ח לצורכה ולצורכו) מה שהקשה הסמ"ע ס"ק י"ב התו' הקשו כן ותירצו דשאני בכסות דחשו שמא יניחנה שטוח' יותר מכדי צרכ' אבל בספר כיון שקבעו לו זמן א' ללמ"ד יום לא חיישינן לכלום:

(סעיף כ"ה להשתמש בהם) בד"ר כ' דז"ל וכן מי שהפקידו אצלו מעות יתומים לא ישתמש בהם והוא ש"ח עליהם עכ"ל וקשה מ"ש דנקט יתומים וי"ל דסד"א יתומים שאני דעל דרך דאי' בגמ' שם בי רחבה ה"ל זוזי דיתמי וסבר ר' יוסף דשרי לאשתמושי בהם ופי' הרא"ש אע"ג דשאר מפקיד אסור להשתמש כמ"ש בסי' רצ"ב מ"מ ס"ד דרב יוסף דזה דמי לאבידה שטרח בה ה"נ כן הוא בשביל הטובה שעשה ליתומים שהיו סמוכים אצלו וא"ל אביי דהני כמעות אבידה דמי הואיל ולא טרח בהם וזה ג"כ כוונת רבינו אבל באמת דחוק הוא בפי' הגמ' דלפ"ז לא הי' לו לאביי להביא שם לר"י החילוק שבין מעות אבידה לדמי אבידה כיון שגם הוא יודעו אלא שהי' נרא' לו לדמות לדמי אביד' והנ"י פי' דמיירי שהיה ביד רחבה מעות מציאה ואחר המציאה היה נודע דשל יתומים הם ונשארו בידו משום דליתומי' קטנים לא הוי השב' מעליות' דכמקום שאין משתמר דמי וגילה לו אביי החילוק שבין דמי אבידה דטרח למעות אבידה דלא טרח. ונ"ל שגם הרמב"ם פי' כן מ"ה לא הביא הך מלתא זוזי דיתמי דבאמת הוי הך דינא ממש דלעיל והשתא לק"מ מה שתמה הסמ"ע ס"ק ז' על הרמב"ם שלא הביא הך מלתא שהביא הטור. אך ק"ל ממ"ש סי' רצ"ב ס"ז דלא הוי שואל אלא א"כ נשתמש בהם כבר במעות שהפקידו אצלו וכאן הוי שואל לדעת הרמב"ם אפי' לא נשתמש עדיין וע"כ לתרץ כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד וכן הנ"י שם בפרק אלו מציאות בפשט מה יעשה בדמים ר' טרפון אומר כו' דשאני פקדון הואיל והבעלים בידם לחזור וליקח כ"ז שירצו מסתפי הנפקד ליגע בהם פן יביאו הבעלים פתאום לקחתם משא"כ במעות אבידה שטרח ומכר ולא נודע של מי הוא אינו חושש מהבעלים ושפיר יוכל ליגע וא"כ קשה דמשמע כאן דהנהו זוזי דיתמי של מציאה ואלו הוי מעות אבידה כגון שהיה בידו מטלטלין וטרח ומכרן הוי שרי לרחבה להשתמש בהן וה"ל שואל להרמב"ם ואמאי הא הוי יודע שם הבעלים דהיינו היתומים והוי כההיא דסי' רצ"ב שזכרנו וי"ל דאפ"ה הוי בלא נודע כיון שעכ"פ יהיו המעות בידו זמן הרבה ולפ"ז אם יש אפטרופס ליתומים שחושש המוצא אבידה פן יבא פתאום לתבוע הימנו אפי' במעות אבידה לא הוי שואל כנ"ל לדעת הרמב"ם דס"ל דשומר אבידה הוי ש"ש:

(סעי' כ"ז ואי אפשר כו'). כתב הסמ"ע ס"ק ל' דאם טען ראיתי כו' הוא תמיה דמ"ש מטוען החזרתי לך אחד מהם דיש ג"כ חילוק דטוען ונטען ביניהם ואפ"ה חש חכמינו שמא ימנעו מלהגביה מציאה פן יבוא לידי שבועה וה"נ כן הוא כיון שזה המוצא אינו יודע שהבעלים רואים אותו ואם תזקיקהו לישבע כשיטעון הבעל ראיתי שהגבהת שניהם כ"א יתירא מזה פן יטעון עליו הבעל אח"כ כן ומכח זה ימנעו מלהגביה להשיב וק"ו מהחזרתי לך א' דשם יש תקון בדבר דיחזיר לו בפני עדים ואפ"ה חכמים חשו בדבר ק"ו בזה ע"כ נלע"ד שבכל גווני שמוצא בענין שיש עליו שם מציאה אין עליו שום שבועה כנלע"ד:

חיים. עיין בתוספות דבגנבה פטור לרבא אפילו באנקטי ניגרי ברייתא ועי' ביש"ש פ"ו דב"ק ס"י מ"ש עוד בזה. ש"ך:

מכריז. עי' בא"ח סי' ש"ו סי"ב וכת' מהרי"ק שורש ק"י אם הכריזו בבה"כ להחזיר אבידה בתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות) מי שישתדל לבטל תקנת ר"ג ואפילו אם נשבע שלא לגלות לא יועיל עכ"ל ועמ"ש בר"ס כ"ח בכיוצא בזה לענין עדות. סמ"ע:

מובהקים. עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו לבאר החילוקי דינים שבסימני אבידה והחילוק שבין סתם בני אדם לצורבא מדרבנן ע"ש:

וי"א. הי"א ל"פ אמ"ש בש"ס ופוסקים בהדי' דמשרבו הרמאים התקינו שיביא עדים דלאו רמאי הוא אלא דסביר' ליה דאפילו לרמאי גמור מחזירין בסי' מובהק דארוך וגוץ או מדה ומשקל וסביר' ליה דבראשונה היו מחזירין לסתם בני אדם אפי' בסי' חיוור וסומק דאינו מובהק כלל וממיל' גם עתה אם מביא ראיה שאינו רמאי או שהוא מוחזק לצורבא מרבנן מחזירין לו בסי' ארוך וגוץ וכמ"ש בסעיף שאח"ז ולפ"ז האי י"א שכת' הרמ"א קאי ג"כ אמ"ש בס"ס שלפני זה והרמאי אע"פ כו' עכ"ל הסמ"ע והש"ך השיג עליו ודחה כל דבריו בזה וכת' דמוכח להדי' בהרא"ש דאף בראשונה לא היו מחזירין לסתם ב"א בסי' דחיוור כו' אלא בסי' דמדה ומשקל וכה"ג. ולרמאי וכן האידנא אף בסימנים אלו אין מחזירין אלא בסי' מובהק שמועיל גם בעלמ' כגון נקב יש בצד אות פלונית כו' ע"ש:

הם. פי' וסומכין עליהן גם לדעת הרמב"ם והמחבר למי שהבי' עדים שאינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן שמסתמ' אינו רמאי וכ"כ רבינו ירוחם עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך שלא מצא דבר מזה בר"י וגם לא מצא בשום מקום דצורבא מרבנן א"צ להבי' עדים שאינו רמאי ומ"מ הוא מוכרח בעצמו. עכ"ל:

שנים. כת' בש"ג נראה בעיני שאם אמר אחד לחבירו או תשבע אתה שהיא שלך או אשבע אני שהיא שלי שומעין לו וכן אם באו לחלקה ביניהם שומעין להם וכן אם הודה אחד מהם שומעין לו עכ"ל ונראה שאם אחד אומר אני אשבע ולא אתה והב' אומר להיפך יניח. ש"ך:

מונח. כ"כ בד"מ בשם הג"מ ולפענ"ד הג"מ לא מיירי אלא מדין דמיירי בש"ס כתבו הט"ו בסעיף שאח"ז אבל דין זה לא נזכר כלל שם ואפשר דכיון דהאי לא ידע סימניה מוכחא מילת' דסהדי שיקרי נינהו אם לא שהוא בענין דלא ה"ל לידע וצ"ע. שם:

סימנים. אפילו סימנים מובהקים כ"כ הרא"ש ומשמע שם דר"ל אפילו מובהקים ביותר וכ"מ מדברי מהרש"ל בח"ש רק מ"ש שם דדעת רש"י לא נראה כן לא נהירא לי אלא נ"ל דמ"ש רש"י את"ל סימנים דאוריית' רבותא נקט דאפילו אמרינן דאוריית' אפילו הכי עדים עדיפי עכ"ל רצה לו' דפשיט' אי סימנים לאו דאורייתא א"כ אפילו סי' מובהק ביותר שמועיל היינו מצד הסברא דהא לא נזכר בתורה כלום א"כ פשיט' דעדים שהוזכר להדי' בתורה והוא ג"כ סברא דעדיפי אלא אפילו סימנים דאוריית' וא"כ אפילו סי' מובהק קצת שהוא ג"כ מן התורה ה"א דחשיב כעדים קמ"ל דעדים עדיפי וכיון דעדיפי מסי' מובהק קצת עדיפי ג"כ מסי' מובהק ביותר דהא כיון דסימנים דאוריית' אין חילוק ודו"ק. שם:

שלו. מחזקינן ליה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה. שם:

שאינו. ואפילו העד מעיד שראה שנפל. הרא"ש וטור ועיין בתשובת מיי' בס' משפטים סי' ו' וכת' הסמ"ע דא"צ לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר השבועה אין נותנין לזה שנשבע עכ"ל וכן דעת הנ"י וכ"פ הב"ח וכן משמע בהג"מ ריש ב"מ וכן עיקר. שם:

לשערו. בס' ת"ח כת' דהיינו דוק' בזמן הש"ס אבל עכשיו הוא להפך שמדת אורכו אפשר לשערו ומדברי כל הפוסקים והאחרונים ל"נ כן ונרא' שזה תלוי בראיות הדיין ולפי המלבוש ודרך הלבישה. שם:

כאן. כלו' כמו דנקטינן התם דהוי ספיק' דדינ' ה"ה כאן וכ"כ הסמ"ע וא"כ השומר אבידה פטור ואם תפס בעל האבידה לא מפקינן מיניה ודלא כמהרש"ל שהכריע דהוי ש"ח לגמרי ע"ש בפ' הכונס סי' ט' שהאריך בזה וכל ראיותיו דחוים ע' בש"ך:

לשלשים. אבל טפי לא מפני שמתקלקל. טור:

בשני. מפני שמנתחין אותה וקורעין לה. סמ"ע:

ולצורכו. הטעם שמא ישכח ע"ג המטה ויגנב ואע"ג דבספרים התירו לקרות בהן כיון שהוא גם כן לצורכן שאני התם דעביד מעשה בידים לא חיישינן שיעבור במזיד לעסוק בה במה שלא התירו חז"ל וכמפורש בסמוך סעיף כ' משא"כ בשיטוח כסות דישכחנו שם בלי מעשה. שם:

כסף. פרש"י מפני ששמירתן בקרקע הלכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו שם משמע מלשונו דבזמן שאינן טומנין אותו בקרקע לא יגע להשתמש בהן ושל זהב אף שטמנן בקרקע מסיק דלא יגע בהו ומטעם דזהב הוא מתכת היותר צלול ואינו מתעפש משעה שנזדקק לעולם וכסף דאינו צלול כ"כ מתעפש בהיותו טמון בקרקע ולא בהיותו ע"ג קרקע וכלי נחושת מתעפשין אפי' ע"ג קרקע והט"ז לא הזכירו זה דטמון בקרקע משמע דלא חלקו בזה. שם:

ומניחן. פי' מחזיק לעצמו ומניחן על ראשו ויוצא בהן ידי מצות תפילין אם ירצה לקנותן לעצמו דודאי בעליהן לא יקפידו דהן מצויין לקנותן אצל סופרים והרמב"ם מסיים בזה וז"ל ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ע"כ משמע מלשון זה דבשאר דברים אף שמצויין לקנותן מ"מ חביב לאדם דבר שרגיל בו משא"כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באחרים אם גם הם בחזקת כשרות כ"כ הסמ"ע והש"ך כת' דה"פ הואיל ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ולא לשום תשמיש אחר א"כ ניח' ליה לאינש שימכרו ויעשו בהן מצוה משא"כ בשאר דברים וע"ש:

מחבירו. עיין בדברי הט"ו ביו"ד סי' קע"ז:

ויכול. ואע"ג דגבאי הפורט מעות לדינרין אמרו (דנפרטין) [דפורטן] לאחרים ולא לעצמו משום חשד וכן במשכיר משכון לטובת הממושכן כגון שעושה שכר הרבה ומפחית מעט כת' הט"ו בר"ס ע"ב דמשכירו לאחרים ולא לעצמו שאני הכא דזה המשיב אבידה שהוא בחזקת כשרות אין חושדין אותו ולדעת המחבר גם בסכ"א וסכ"ב צריך שומת ב"ד וצ"ע שלא כתבו שם. סמ"ע:

לשלם. כ״כ הרמב״ם ולטעמיה אזיל דפסק דכל שומר אבידה הוה ש״ש וכמ״ש בסי״ו מ״ה בהני דמים דמותר להשתמש ולהנות מהן מעלינן ליה חד דרגא וחייב באונסין ומ״ה סיים נמי דאם מצא מעות דאסור להשתמש בהן נשתיירו על דין שאר שומרי אבידה שהן ש״ש ומינה מה שסיים הרמ״א די״ח וס״ל דאינן אלא כש״ח ס״ל דבדמי אבידה מותר להשתמש ואינו אלא ש״ש דכל זמן שלא שימש בהן לא מחשב כשואל להתחייב באונסין וכ״כ הטור בהדי' והרמ״א אפשר שסמך על מ״ש דין שומר אבידה בסי״ו אבל מ״מ ה״ל לכתבו גם כאן כדי שלא נטעה לו' דדין שואל יש לו כיון דכל הנאה שלו הוא אי מזדמן ליה סחורה לקנותה וצ״ע עכ״ל הסמ״ע וכתב הש״ך דסבר' זו דמעלינן חד דרגא כבר דחו התוס' בפרק הכונס (בבא קמא דף נ״ו ע״ב) ופ' א״מ דף כ״ט ע״א ובשבועות דף מ״ד ע״א והרא״ש שם ובס״פ המפקיד מיהו גם הסמ״ג ורי״ו פסקו כאן בדמי אבידה דהוי ש״ש וכ״פ מהרש״ל פ' הכונס סי' ט' והיינו מטעם כיון דשומר אבידה כש״ח א״כ אין אנו מוכרחים לו' דמיירי במתני' לענין אונסין אלא דאשמעינן בדמי אבידה דהוי ש״ש ולמה נוציא המשנה מפשטה וגם כונת הטור ע״כ כן הוא ואולי גם כונת הסמ״ע הוא כן אלא שלשונו לא משמע הכי עכ״ל:

מעות. לשון הטור וכן מי שהפקידו בידו מעות לא ישתמש בהן כו' וע"ל סי' רצ"ב ס"ז:

וטען. אבל אם טען ראיתי שהגבהת ב' כיסים שלי נראה שאין זה כדין אבידה אלא הוי כשאר טוען ונטען וצריך לישבע שלא מצא אלא אחד. סמ"ע:

חייב כו'. ב"ק נו א' א"ל לעולם לגינתו כו' וכשיטתו שפ' כרב יוסף כמש"ל וכן בב"מ ל"א א' תשיבם אין לי כו' אבל לתוס' שפ' כרבה אין חייב אלא בדין ש"ח ועתוס' בב"ק שם ד"ה בההוא. וה"פ ההיא דאלו מציאות כו' דשם כ"ז א' ד"ה לא וד"ה אלא:

(ליקוט) במקום המשתמר. ב"מ ל"א א' ה"ד אי כו' לעולם ושם ל"ב א' א"ר רפת כו' ואינה משמרת כו' (ע"כ):

אבל אם כו'. ב"ק שם לא ממקום כו':

החזיר כו'. שם ואע"ג דלרב יוסף ל"צ להני אוקימתא מ"מ הדין אמת דבהכי ל"פ. המ"מ:

אבל בבע"ח כו'. עתוס' שם ד"ה לעולם כו': (ליקוט) בד"א כו'. גי' הרמב"ם שם א"ל ההוא בבע"ח כו' ול"ק מודינא לך דמ' דקאי מביתו אלא דמוקים ג"כ ממקום שהחזירה כמו ברישא דלגי' שלנו ק' א"כ גם הרישא החזירה למה דחיק לאוקים בתרתי וגם מלישנא דגמ' מ' דלא חזר מתי' הראשון ועוד דקא' מודינא מ' דידוע דמשתעי בב"ח האיך פשיטא ליה כ"כ (ע"כ):

ראה כו'. כ"מ במתני' דב"מ ל' ב'

וא"צ כו'. גמ' שם ל"א א':

(ליקוט) ואינו מכיר כו'. שם בגמ' מאי שכיני כו' (ע"כ):

כיצד כו'. עבה"ג וע"ש ך' ב' אלא כדאמר רבינא כו': (ליקוט) כיצד כו'. דהלכה כר"ן בדיני וכן ס"ל לרבינא כוותיה וכן סתמא דגמ' כמש"ל (ע"כ):

(ליקוט) אם מצא מעות כו'. שם א' (ע"כ):

(ליקוט) וכן כו'. שם ב' (ע"כ):

(ליקוט) או שטרות. שם ך' ב' (ע"כ):

סימנים מובהקים. עבה"ג וכ"כ הרא"ש שם וכ"כ תוס' ך"ז ב' ד"ה ואנא כו' דאם צריך סימנים מובהקים ממש מאי איבעיא להו שם סימנים דאורייתא כו' למנ"מ כו' הא בסימנים מובהקים אפי' באיסורא מהדרינן אפי' סימנים דרבנן כמש"ש והכא בשומא סימן כו':

בא כו'. כאוקימתא דר"ן: (ליקוט) עבה"ג ס"ק כ' ובבא ראשונה מבואר שם י"ח ב' רא"א כגון כו' מספקא כו' ושם ך"ז ב' אב"א דכ"ע שומא כו' וזימנין דרבנן והכא כו' בבא ב' סימנים חשובים כו' שם ך"ח א' ועתוס' ך"ז ב' ד"ה ואנא כו' ובכה"ג מספקא להו אי סימנין דרבנן בבא ג' מבואר שם ך"ז ב' ת"ש אין כו' אמרי גופו כו' אב"א כליו כו' (ע"כ):

והרמאי כו'. ע"כ צ"ל כן דומיא דרישא:

וי"א כו'. הרא"ש שם וסובר דמתני' נשנית אחר שרבו הרמאין ולכך צריך סימנין מובהקין והרמאי כו' בידוע שהוא רמאי ומ"ש בגמ' דצריך עדים היינו בשא"ל סימנין מובהקין וז"ש בגמ' חיישינן לרמאי ובראשונה לא היו חוששין לרמאי כלל והכריחו לכך קושית תוס' ך"ז ב' ד"ה דרשהו וא"ת כו' אלא דה"ק במתני' שנ' עד דרוש כו' לכך צריך סימנים לידע שאינו רמאי אבל בידוע שהוא רמאי אינו מועיל הסימנים אלמא שהסימנים מוציאין מספק רמאי והתם בסימנים שאינם מובהקים ביותר דאל"כ לא פשיט מידי דבכה"ג ודאי דאורייתא כנ"ל:

(ליקוט) או כו'. כמש"ש סימנים ועדים כו' וכ"ש בכה"ג דלשניהם סימנים (ע"כ):

אפילו כו'. דבזה צריכא למימר:

וי"א כו'. הרא"ש שם כדין ע"א:

(ליקוט) אחד כו'. חידש כאן דאפי' אמר שניהם ארכה ורחבה דמסידור הש"ע מ' ארכה או רחבה שסידר אחר סי"ב קודם לשי"ד ועוד חידש דדוקא טלית כמש"ו שאין דרך כו' ועתוס' ך"ג ב' ד"ה מדמשקל כו' וכ"ה סדר ולשון הטור וש"ע העתיק סדר הרמב"ם (ע"כ):

הכריז כו'. כ"ח ב' ולעולם כו' מכאן ואילך כו' ומפורש בכתוב ועבה"ג:

כ"ז כו'. דסוגיא בנדרים ל"ג כרב יוסף וכן בב"מ ל"א א' תשיבם כו' וכנ"ל ומתני' דפ' האומנין הלוהו על המשכון ש"ש ושם בגמ' דכ"ע א"ל דרב יוסף אבל רבה ע"כ לא ס"ל כר"ע וקי"ל כר"ע:

וי"א כו'. כמ"ש בב"ב דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף בר כו' ובגטין ע"ד ב' והא קי"ל כרבה כו' והא דנדרים אין ראיה דגם רבה מודה בפרוטה דר"י אלא דס"ל דלא שכיח ומשום הא אין נעשה ש"ש והא דב"מ פי' דאתי אף לרבה ובפשיעה וכנ"ל והא דפ' האומנין עמ"ש בסי' ע"ב וכן מתני' דשבועות המלוה על המשכון מלוה אמר כו' מיירי נמי בפשיעה וראיה ממ"ש בב"מ מג ורנ"א נאנסו לא וקי"ל כוותיה ולרב יוסף שואל הוי כמש"ש ך"ט א' וערא"ש שתי' דשאני שם משום דבלאו היתר תשמיש אינו אלא ש"ח וע"ש שדחה זה וכן דחו תוס' שם ושם ג"כ ועוד הוכיחו מפ' האומנין שם להיפך דה' כרבה ועתוס' דב"ק נו ב' וב"מ כ"ט א' ובפ' האומנין שם ובשבועות שם:

כ"ז כו'. מתני' ך"ט ב':

ולהשביחה כו'. עתוס' ך"ז א' ד"ה לגיזת כו' והרא"ש שם שחייב כו':

וצריך כו'. בסי"ז לשון הטור וכאן ל' הרמב"ם והיא היא:

של צמר. כפי' הרי"ף שם דלא כרש"י וככל האוקימתות שם וכ"כ הרי"ף ורא"ש: (ליקוט) של צמר כו'. רי"ף וש"פ דלא כרש"י שפי' להיפך והסוגיא מ' ברי"ף כמש"ש ועוד דלרש"י לא הוי דכותי' דר' יוחנן שם דקא' מי שהניח לו אביו כו' (ע"כ):

אבל לא כו'. לחומרא. הרא"ש ורמב"ם:

שמא תגנב. הרמב"ם וכשיטתו לאחוז בכ"מ תי' אחרון:

(ליקוט) ולא יהיו כו'. ורש"י ורא"ש פי' להיפך (ע"כ):

ואם היה שכרן כו'. כנ"ל דאפי' גיזת זנבו כו':

(ליקוט) שם דמיהן כו'. ורש"י פי' בכולן מוכרן ובב"ד כמ"ש הרא"ש דלכך קא' שם ותוס' פי' בכולן דשם לעצמו וכמ"ש בתפילין שם דמיהן וכמ"ש בסכ"ד בהג"ה אבל מדברי הרי"ף ותי' בגמ' מ' כרמב"ם שכ' בההיא דסכ"ד מוכרן בב"ד משום דשם א"א לומר שם דמיהן שהרי טיפולו יותר משכרו וב"י כ' משום רבית ע"ש ונסתלקה תמיהת הרא"ש עליו ע"ש (ע"כ):

וה"ה כו'. כמו שומא דיכולה ש"ס:

זכרים כנ"ל:

מוכרן בב"ד. כיון דאין עושה ואוכל ה"ל כרבית וכמש"ש ס"ח ב' ת"ר אין שמין כו'. ב"י:

וי"א כו'. כגי' שלנו:

וכבר כו'. וא"כ בדמי אבידה הוי רק ש"ש תוס' שם:

נוטל מהבעלים. כמש"ש שלא יאכיל עגל כו':

בלא כו'. עבה"ג:

אפילו כו'. דלא כר"י ממ"ש ור"י ל"ל כו' הוא דאמר וזהו לס"ד אבל אח"כ פריך וראב"י ל"ל כו' ומסקנא בטוענו גדול וא"כ נדחו דברי ר"י. הרא"ש שם ובירושלמי שם א"ר אבא מתני' בשא"ל ב' שוורים מצאת לי וזה אומר לא מצאתי אלא א' אבל אם א"ל ב' שוורים מצאתי לך והחזרתים לך והוא אומר לא החזרת לי אלא אחת לא בזה תיקנו ר' פדת בשם ר' יוחנן אומר בזה תיקנו אבל בראשונה דבר תורה כהדא דתניא יכול אם א"ל ב' שוורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' יהא חייב ת"ל או מצא אבדה וכחש בה פרט לזה שלא כיחש משום דמנתחי אהדדי וה' כר' יוחנן דפליג עליה דר' יצחק ועסה"ת סל"ו ס"ג וע"ל סי' ע"ה ס"כ סכ"א מש"ש: