איזה לשון מועיל לש״מ ואמר תנו מנה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ״ג

שנים שנכנסו לבקר את החולה כו'. עיין בספר א"א דף צ"ט ע"ג ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' צ':

או יזכה וה"ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני ה"ל מתנה מבי"ט ח"א סי' קצ"ג וע' בסי' קצ"ז ורי"ב ובתשובת מהרא"ן ששון סי' פ"ג ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ז':

או ישען כו' בעיות דסלקא בתיקו:

ואם אמר אני מניח כו' כ' בסמ"ע דהיינו דוקא בשכ"מ אבל בבריא בכה"ג לא מהני וע' במהרי"ק שורש צ"ד שהאריך בזה וע' מ"ש לעיל סי' ס"ח בהג"ה וע' בדברי ריב"ש סי' רכ"ט ובתשובת ן' לב ס"ג סי' י"ט ובתשובת ר"ש כהן ס"ס קע"ג ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ד ובתשות רשד"ם סי' שי"ג ושנ"ז ותל"א ותל"ב:

לשונות אלו כו' עיין בתשובת רמ"א סי"כ:

מה שכותבין כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קפ"ח:

שכיב מרע שאמרו כו'. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' י"ב וי"ג:

סי' רמ"ו כו' ולפי מ"ש שם מור"ם בהג"ה דבל' ירושה לא הוי אפוטרופס א"כ ג"כ מפרשי' דבריו בלשון ירושה אפי' בן בין הבנים כ"כ מהרש"ל בתשו' ולא כהטור ע"ש:

ש"מ כו' ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ב ובמהרא"ן ששון סי' קמ"ו ובתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ג:

אין לו אלא חובו הטעם דמחזי כריבית אם נוטל יותר מחובו עכ"ל סמ"ע ואפי' תפס הבע"ח מוציאין מידו ע' בתשו' ר"מ אלשיך:

לבני פלוני אפי' בפשוט וק"ל: (נרשם בטעות שלא במקומו כי דברי הש"ך שייכים על דברי המחבר ס"ס ח' שאם אמר סתם לבני פלו' או לאשתי):

או לפלוני. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן י"ב האריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת עיין שם ועיין בתשובת מהרי"ט סימן קי"ב דף קמ"א ע"ב וג' ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ב שכתב דלא ס"ל להרא"ש דהוי מתנה אלא באומר לב"ח ולא באומר פלוני ב"ח כו' ובתו' פ' אלמנה ניזונית כ' דפלו' עדיף טפי מלבע"ח לענין ריבית ע"ש:

ש"מ כו' ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' ל"א ובמבי"ט ח"ב סי' קס"ב:

תנו כו' ע' בתשו' ן' לב ס"ב סי' ל"ו:

גובה השאר כו' דמתנת ש"מ דינה כירושה ואם הוציא עליו כת"י גובה ממנו לסברא זו כ"כ ב"י ר"ס ס"ט בשם הריטב"א עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' כ"ד ובתשו' רשד"ם סי' ר"ג ושכ"ח:

ה"ז כמי שנותן כו' מוכח מזה דאם אמר בפי' תנו ר' זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א' ולא ינתן לו אם לא ישא ואע"ג דמעשה קודם לתנאי וקי"ל דתנאי בטל ומעש' קיים וכמ"ש סי' רמ"א סי"ב ובטא"ע סימן ל"ח ע"ש חדא דבש"מ קי"ל דדבריו ככתובים וכמסורים דמי וא"צ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו' אם ישא מבטל התנאי למעש' ולא אמרו בעינן תנאי קודם למעשה היינו כשהמעשה נעשה מיד בנתים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמב"ן בס' המלחמות באריכות ע"ש והשיג על הרז"ה ותו' ע"ש וכותיה קי"ל להלכה וכך כ' הב"ח וק"ל:

בין החבית כו' ודלא כהרא"ש שכתב שג"ז הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בב"ח:

שמחזיק ק"ך כו'. וכתב ב"ח אבל אם מחזיק טפי מהכי לא דלא טעו אינשי בכך וכ"כ הנ"י בשם הריטב"א אמנם הנ"י השיג עליו וכ' דלעולם נותנים לו אף במחזיק יותר ע"ש עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' ע"ה:

ש"מ כו'. ע' בתשובת רשד"ם סי' תל"א:

אין להם לתת כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ה עד ודוחק לחלק כו' ובעיני דהדבר פשוט הוא דכוונת הטור הוא כן והחילוק שכ' הריטב"א הוא בין אמר תנו או לא אמר תנו ולא אמר הטור מדין הנתינה מיד וק"ל עיין בתשוב' ר"א ן' חיים סי' כ"ח ועיין בתשובת משאת בנימין:

וכן נ"ל עיקר כו' וכ"פ ר"ד ן' לב ס"ב סימן ס"ז ע"ש וכתב מהרש"ל פ"ט דב"ק סימן ס"ו בשם הגהות מיי' וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותנים שלא נתנו לו אלא ע"ד להשיא' עכ"ל ונרא' דבע"מ כ"ע מודו ואם לא אמר ע"מ תלוי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד"מ ובתשובת ר"ד ן' לב ס"ב סי' ס"ז סי' י"ב י"ג וס"ג סי' נ"ח ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ג:

ש"מ כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קפ"ח ובתשובת ר"ש כהן שם ועיין בתשובת רמ"א סימן צ"ב דף קצ"ו:

אחרים תחתיהם כו'. אע"ג דאות' אחרים חינם ראויים לירש מ"מ מהני בהו לשון ירוש' מכח לשון מתנ' שאומר תנו שקל לבני לל' ירוש' דאחרים שהוא תוך כ"ד וכמ"ש סי' רפ"א ס"ז ע"ש והכי מוקמינא לה פ' י"נ ודלא כב"י ובלא"ה צ"ע מה שכתב לחלק בשם רש"י בין היו לבנים בנים א"ל דבש"ס מוכח דליתא וכבר הרגישו בכל זה בתשו' רא"ן ששון סי' קס"ו וקפ"ח ובתשוב' מבי"ט ח"ב סימן י"ז ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ל"ז עד א"נ דמתו בניו בלא בנים והיינו כמ"ש ב"י בשם רש"י והמדקדק בש"ס פ' י"נ יראה דליתא דאל"כ מה מסיק שם בתיובתא ולא משני דאין לשני בנים ודו"ק כן נ"ל:

אבל היכא דלא אקני כו' וכגון שפי' שיהא במתנת ש"מ דאז לא קני בקנין אלא במיפה כח כמ"ש סי' ר"ן ס"ט ע"ש ודברי הסמ"ע אינם מובנים לי:

אלא בקנין כו' ע' בסמ"ע ס"ק מ"א עד דלא כתב הרמב"ם כן אלא במפרש כו' לשונו תמוה דשם כ' דפירש לשם מתנת שכ"מ וא"ש וא"כ לק"מ מה שהניח בסמ"ע בצ"ע:

שלא זכה מקבל כו'. ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים. תשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח ע"ש:

דמנה ממש כו' ע"ל סי' קכ"ו ס"ג ופ"ח סי' י' ע' בתשו' מהרי"ט סי' ע"ה:

ש"מ כו'. ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' ע"ז:

תנו לפלוני כו'. נראה דוקא שאמר תנו לפלוני וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אי לא אמר אלא תנו שטר לפלוני ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח בשם מהר"י בר רב ע"ש וצ"ע לדינא דאזיל לשטת הרשב"א ליישב גם ל' הרמב"ם עד"ז ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן והרב המגיד וכן נראה מסתימת לשון המחבר כהרמב"ם ע"ש וק"ל וכן נ"ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ"ע וכן משמע לעיל ס"ס ס"ו סמ"ב בטור והמחבר ע"ש וכן דעת בעה"ת שער נ"א ס"ד וע' בב"י ס"ס ס"ו ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קס"ה:

ואין היורש יכול למחול כו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ד עד והע"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן כו' ולא נהירא לי כו'. דברי הע"ש נכונים ע"פ התוס' פרק המוכר הספינה ריש דף ע"ז ופ' הזהב וכן הוא בהר"ן פרק הכותב ע"ש ודו"ק ובתוס' פ' הכותב סוף (כתובות דף פ"ה) ונ"י פ' מי שמת ושאר פוסקים:

אבל לא בהלואה כו' ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה עד והביאו בד"מ וכתב עליו דמ"ש המרדכי דלא סמכה דעתו אינו ר"ל דשל המקבל כו' ובב"ח פי' בע"א ע"ש. ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת ש"מ קנה כמו בבריא בקנין ופשוט:

שלזה נתכוון כו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ח עד וכמו שמסיק צ"ל שכ' כן נ"ל להגיה:

יתנו לכל א'. ע' בסמ"ע ס"ק נ' שכ' שיתנו ר' זוז לשניהן יחד עיין שם וכן נראה מתשובת רמב"ן שמביא ב"י סי' רנ"ח בקיתון של מים אמנם באם רגיל בשתי עיירות בב"ה ואמר תנו ס"ת לב"ה משמע לכאורה דינתן לשניהם דקאמר היינו ס"ת לכל א' וצ"ע:

ש"מ כו'. בתשו' ן' לב ס"ג סימן י"ז וסימן ס"ח ובתשו' מהרא"ן ששון ובתשו' ר"א ן' חיים סי' צ"ז ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ק"י וסי' קע"ג וס"ג סי' ח' ובתשו' מהרי"ט סי' כ"ז וסי צ"ג ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קי"ח וח"ב סי' קצ"ח:

אמר אם ילדה אשתי כו'. כ' הב"ח וז"ל הרמב"ם כ' פ"ח מה' זכיה וז"ל ש"מ שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שבארנו משמע דוקא ש"מ וכדעת רבותיו הרי"ף והר"י הלוי וכן פירש הרב המגיד והא דכתב הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה דין זה בסתם אין זה אלא לפי שלא כתב שם דין זה אלא אגב אחריני דמקנ' לדשלב"ל נקט בקצרה אבל כאן בהל' זכייה הוא עיקר דין זה ביאר דעתו דדוקא בש"מ ואיכא לתמוה דהרב המגיד בה' מכירה כתב דדעת הרמב"ם דאין לחלק בדין זה בין בריא לש"מ דסתם אמרו דלא כי"ח דדוקא בש"מ דהיינו דלא כהרי"ף והר"י הלוי ובה' זכייה כתב דדעת הרמב"ם דדוקא בש"מ וכדעת רבותיו ז"ל ודבריו סותרים את דבריו ודבריו האחרונים מיקר וכדפרישית עכ"ל ולפענ"ד לא יפה כוון ודברי הר' המ"מ ברורים ואין סותרי' זא"ז כלל דבפ' כ"ב מהל' מכירה כתב דהא דמזכה לעובר בבנו קנה היינו אפי' בבריא ודלא כי"א בש"מ דוקא אבל בבריא עובר בנו הוא כמו עובר אחר והי"א אנו הם בעל העיטור שהביא הרב המגיד שם בשם רבינו האי והיא דעת הרמב"ן שהבאתי לעיל סי' ר"י דס"ל דבבריא דין עובר בנו כמו עובר אחר ולא קנה בשום דבר וא"כ אפי' במטלטלים ומקנה מיד ולא בלשון אם נמי לא קנה דכיון דלית ליה לעובר זכיה כלל וע"ז כתב הרב המגיד שם דברי רבינו הרמב"ם עיקר דבעובר דידיה קנה ובפ"ח מה' זכייה לא כ' על מ"ש הרמב"ם ש"מ שצוה לתת מתנה לעובר זכה העובר כו' כמו שבארנו ע"כ דהיינו דוקא בש"מ ואדרבה כ' ה"ה שם כמו שבארנו פכ"ב מה' מכירה ע"כ אלא אמ"ש הרמב"ם שם אח"כ אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אהא כ' הרב המגיד שם וז"נ אמר ילדה כו' משנה פרק מי שמת ופירשה המחבר ז"ל דוקא בש"מ וכדברי רבו ז"ל שכ' דבבריא לא משכחת לה דאי נמי קנו מידו הא קי"ל דאין מטבע נקנ' בחליפין ועוד דאסמכתא היא אם ילדה קאמר כו' עכ"ל ור"ל מדקבע הרמב"ם הך מתני' הכא בפ"ח מה' זכיה גבי דיני ש"מ ולא כתבה לעיל גבי דיני בריא אלמא דס"ל כרבו דבבריא לא משכחת לה משום שאמר אם ילדה אשתי זכר יטול כו' אין מטבע נקנה בחליפין וגם כיון שאמר אם ילדה כו' הוי אסמכת' אבל הך דצוה לתת מתנה מיירי אפי' בבריא דהיינו שצוה במטלטלים שניקנין בחליפין ולא אמר בלשון אם אלא צוה לתת מטלטלים אלו מיד לבנו העובר ובהכי מיירי בפ' כ"ב מהלכות מכירה זהו ברור דעת הרב המגיד והרמב"ם לפי עניות דעתי ולא כהבית חדש כן נ"ל ברור וכן מוכרח דעת הטור שכאן הביא דעת הר"י הלוי והרי"ף ולעיל בסי' ר"י כתב בסתם במזכה לעובר בנו קנה א"ו התם מיירי במזכה מיד במטלטלים וכי האי גוונא ולא במטבע בלשון אם כנ"ל. מיהו מ"ש הטור בדעת הרי"ף כבר כתבתי לעיל דל"נ לי אלא גם הרי"ף מודה דאף בבריא משכחת להאי דינא ואפשר גם דעת הרמב"ם כן והא דכ' הך דינא גבי דיני ש"מ היינו נמי משום דנקט אמר אם ילדה אשתי זכר כו' דמשמעו באמירה לחוד סגי וה"ה בבריא בקנין או שאר קנינים המועילים ועמ"ש שם וכן נראה עיקר לדינא עיין בתשו' מהרי"ט סי' כ"ד:

אמר אם ילדה כו'. ע' בתשוב' מהרשד"ם סי' רל"א:

נתבטלה המתנה כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ס"ב עד היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת וכו' וע' בב"ח כ' ג"כ קצת בע"א ול"נ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הרא"ש שם ר"ל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי הי' בלידה עצמה משא"כ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפ"ז אפי' הי' המקבל מתנה בנו או בתו דיניהם הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה ע"ש ודוק כי זה ברור:

שכן או קרוב. וכ' הטור בשם י"א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע"ש וכ"פ בש"ג ע"ש ריא"ז:

אבל אם אמר שחייב לטוביה כו' דין זה נל"ע שהוא מהר"ן פ' הכותב והרב המגיד פי"א מה' זכייה שכתבו כן מדתניא בתוספתא ס"פ ג"פ האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה הי' אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהן חולקין בשוה ותירצו דהתוספתא מיירי בחוב או פקדון אבל באמת אין דבריהם נ"ל חדא דלישנא דתנו לא משמע הכי ועוד דהא סתמא קתני ועוד דאי בחוב או פקדון היאך שייך לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב ועוד דלפי מ"ש הפוסקי' בשם ר"ת דשוד' דדייני היינו למי שרוצה הדיין ליתן אפי' ליכא אומדן דעת הנותן וכמו שנתבאר לעיל סי' ר"מ א"כ לא מסתבר לחלק בין מתנה לחוב או פקדון אלא נרא' דהתוספתא מיירי במתנה וכ"כ הנ"י ס"פ ג"פ בשם הנ"י ונ"ל דלא ק"מ מתוספתא דהא בפרק מי שהי' נשוי דף צ"ד ע"ב פרכינן בש"ס למ"ד שודא דדייני מדתניא יחלוקו ומשני תנאי היא כו' א"כ התוספתא אתיא כמ"ד יחלוקו ואנן קי"ל שודא וא"כ בחוב נמי היכח דשייך שודא אמרי' שודא מיהו יש לדקדק דהא אמרי' בש"ס ס"פ ג"פ גבי שני יוסף בן שמעון שהלוו לאחד המע"ה ויוכל הלה כשיש שובר בידו לדחות לכל אחד ואחד וכדלעיל סי' מ"ט ס"ז וא"כ ה"נ ידחו היורשין לכל אחד ואחד ולא יתנו כלום ובס' לח"מ פי"א מהל' זכיה תי' דשאני התם כיון דיש ללוה שובר מאחד מהם ואחד מהם ודאי רמאי ולא שייך לומר יחלוקו משא"כ הכא דא"א להתברר על מי אמר וליכא שום אחד רמאי אמרי' שודא דדייני עכ"ד ולא נהירא לי דלא שייך לחלק בזה אלא לענין הבעלי דינין בין יחלוקו לשודא דדייני אבל לגבי יורשים גופייהו מה בכך הא מ"מ יכולים לדחותו וכ"כ נ"י ס"פ ג"פ להדיא בשם הריטב"א דבמודה שהוא חייב לאחד מהן אין לאחד מהם כלום עד שיביא ראיה ויכולי' היורשים לדחות לכל א' כו' ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ה אך שהריטב"א כ' שם דדוקא בחוב אבל בנותן מתנה לא מפני שהמקבל מתנה כעין שותף בנכסים עכ"ל וחילוק זה ל"נ לי דהא בכל דוכתא אמרי' גם לגבי מקבל מתנה כל היכא דאיכא ספיקא אינו מוציא מהיורשין אלא בראיה אלא נ"ל דהא דאמרינן בש"ס ופוסקים כאן שודא וכן בתוספתא יחלוקו הכל מיירי כשאין כאן יורשים או כשהיורשים רוצים לקיים וליתן או כשהב' טוביה כותבים הרשאה זה לזה הא לאו הכי יכולים באמת לדחות לכל אחד ואחד כנ"ל:

שטרי צואה כו' ע"ל סי' ס"ח ס"א בהג"ה ובמהרשד"ם סימן ד"ש:

יכולים לעשות. ע' בסמ"ע סקע"ז עד כשהודה הש"מ שחייב לפלוני כו' ובב"ח דחה זה ע"ש ותי' דרמב"ן ורשב"א מיירי כשהעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה משא"כ הרא"ש מיירי באם ש"מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בל' צואה ע"ש באורך והדין עמו דוק בל' הרמב"ן שכ' אם רצו העדים כו' וק"ל:

סעיף א' רצו עושין דין בגמרא פרק יש נוחלין דף קי"ג יליף לה מדכתיב והיתה לבנ"י לחקת משפט אירעה כל הפרשה להיות דין מפרשים התוס' לענין זה שע"כ של בנים נעשים הדיינים העומדים שם בשעת הצוואה ולא מצי א' מן המקבלים לומר נלך לפני ב"ד אחר ומזה קשה על מש"ר ופירשב"ם דמיירי במתנה במקצת בקנין ולא נהירא דההיא יש לו דין מתנת בריא לכל דבר אלא מיירי בש"מ מחלק נכסיו כדפירש"י עכ"ל וקשה דהא מתנת ש"מ בלא קנין אינו גובה מן התורה אלא מדרבנן ואנן בילפותא דקרא עסקינן עכשיו וכבר הקשו התוספת כן כמ"ש ב"י ונ"ל דרבינו ה"ק דא"א לומר דמיירי במתנה במקצת כקנין [בקנין] בלא במתנה בכולהו נכסי והיינו לפי דין תורה בקנין והוי מ"מ עליה שם נחלה כיון שהזכיר שם מיתה כמ"ש התו' ולפי דין דרבנן מיירי בלא קנין דקני מטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורים מ"ה כשכתב רבינו בתחלת הסי' דמחלק נכסיו לא זכר שום קנין דהוא מיירי לדידן אבל בגמרא באמת בקנין מיירי במתנת שכ"מ כמ"ש ובהא ניחא לי נמי ליישב פי' הרשב"ם ממה שהקשה עליו רבינו דלרשב"ם מיירי שנתן מתנת ש"מ במקצת בקנין ופי' בו שנותן מתנת שכ"מ וכל שזוכר בו שום מיתה מיקרי נחלה בפסוק זה כנ"ל [ונ"ל] זה שהטור הקשה עליו כיון שלא זכר הרשב"ם דמיירי שזכר מיתה וכמ"ש [ומ"ש הטור בענין דאינו יכול לחזור בו כו'] וקשה דהא איירי במתנת שכ"מ בכולה ויכול לחזור ואי איירי במעכשיו קשה דה"ל כמתנת בריא ממש כמ"ש הטור לעיל ונראה דהאי לעשות דין כלו' שלא יעשו דין באופן שלא יכול לחזור דהיינו שימסרו ליד א' מהן כלפי הצוואה ובזה קנה כמ"ש בסי' ר"ן:

(ס"ב אני מניח) מ"ש הסמ"ע ס"ק ד' דדוקא בשכ"מ כ"כ ב"י בשם הרא"ש וצ"ע מפ' שתי הלחם שמביא ב"י דמשמע אפילו בבריא:

(כך וכך לפלו' בנכסי) צ"ע דבמהרי"ק שורש צ"ד כתב להיפך דכתב שם מי שכותב לשון גרוע להראשון ואחר כך כתב ועוד לפלוני כך וכך היה השואל סבר דלשון זה הוא לשון מתנה ומהני לתקן גם ל' גרוע שאמר לראשון ע"ז השיב דאינו כן דגם ל' זה אינו ל' מתנה דהלשון ב' שכתב סתם לפלוני כך וכך ולא אמר בנכסי וגם לא אמר תנו לאו כלום הוא אפילו לגבי דידיה ומביא ראיה מגיטין דף ס"ה בגניבא יוצא בקולר כו' ולא מהני אי אמר ד' מאה זוזי לרבינא מחמרא דנהר פניא כיון שלא אמר תנו כו' ואע"ג דהאי מחמרא דומה קצח לאומר מנכסי עכ"ל ופשוט שם דאלו הזכיר לפ' כך וכך בנכסי דמהני על [ועל] דברי מהרי"ק שם יש לעיין דאמאי לאו אפילו בלא אמר בנכסי מטעם הנראה [הודאה] וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א בסימן רכ"ב סעיף ג' ורמ"א מביאו בסי' ר"נ ס"ג באומר מטלטלין אלו לפלוני דמהני מטעם הודאה וי"ל דשאני התם דאמר מטלטלין אלו דמשמע דהיו לפניו באותו שעה ומ"מ יש חילוק בין זה לאומר מנכסי דבל' מטלטלין אלו לא מהני רק מטעם הודאה לא ל' מתנה ונ"מ אם שניהם מודים שלא היה לו בידו אלא שבא להקנותם בל' הודאה זו לא קנה וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א בהדיא משא"כ באמר לפלוני כך וכך מנכסי דהוי ל' מתנה כמ"ש מהרי"ק וכמ"ש בגמרא נכסי לך ואחריך לפלוני כו' והטעם נ"ל דאין שייך כאן ל' הודאה כיון שאומר מנכסי משמע דלא הי' של פלוני מעולם א"כ ע"כ ל' מתנה הוא אך דעת רמ"א צ"ע ומלבד כ"ז קשה מ"ש בנכסי לפ' דמהני כמבואר בסי' זה סק"ח [ס"ו] ונ"ל דיש כאן טעות סופר וצ"ל ל' מתנה או מנכסי אבל אם אמר כך וכך לפלוני לאו כלום הוא שוב ראיתי בד"מ שכתב ג"כ כמ"ש כאן בשם מהרי"ק שורש צ"ד ע"כ אמינא לפום חורפא דרמ"א לא דק שפיר במהרי"ק:

כמ"ש סוף סי' רנ"ב פי' דבעינן שישלש המעות לשם כך דוקא וממילא אם השליש הממון לשם פרעון כתובתה במזומנים צריך לקיים דברי המת:

(ס"ז בד"א שזוכה כו') בב"י בשם מהרי"ל תמה על רבינו במ"ש כאן דאם הוא בנו לא הוי אלא אפוטרופוס דהא כתב רבינו בסי' רמ"ו כרשב"ם דיש חילוק בין אומר ל' ירושה דזכה לגמרי ובין אומר ל' מתנה דהוי אפוטרופס וכאן אמר לישנא דמשתמע לתרי אפי דהיינו נכסי לבני או יהא לבני דאיכא לפרשו לשון ירושה וגם לשון מתנה יש לפרשו לשון ירושה וכמ"ש רשב"ם להדיא ונ"ל דרבינו הכריע כרשב"ם בהך מילתא לחוד שיש חילוק בין לשון מתנה בפי' ללשון ירושה בפי' אבל באומר סתם נכסי לפלוני או יהא לפלוני והיינו ההוא דרב הונא כיון דאיכא לפרשו בבנו לאפטרופס וודאי מפרשינן כן דאומד' דעת הוא שלא נתכוין לעקור נחלה משאר בניו לגמרי דסתם אדם חביבין לי' כל בניו ע"כ ניחא לן לפרש לשון אפטרופס אלא אם הוא בענין דאנו רואים דלא נתכוין לאפטרופס דהיינו בין יורשים אחרים אז יש כאן הקנאה אלא שיש כאן חילוק באיזה דרך תהיה אי מצד ירושה באין הפסק או מתנה בזה אזלינן בתר הראוי אם הוא ראוי ליורשו כו' כנלע"ד ברור דעת רבינו והוא מסתבר:

סעיף כ"ד בטור וע"ז אמר דכיון דדרך בני אדם לחזור בו בתוך השיעור דעסוקין באותו ענין ע"כ ימתינו מלעשות דין זה עד שעה שלפי סבר' לא יחזור בו ולא יעשו בענין שלא יוכל לתקן אח"כ:

(סי"ג) כגון חביות א' הב"י הביא דעת הרא"ש דאם הקנה לו בחביותיו עשר חביות לא נתברר חלקו כו' תמי' לי מ"ש משור בשורי דאמרי' במנחות הביאו ב"י בסמוך דמראיהו מת כו' וזה דומה ממש לזה:

(ס"ח או לפלוני בעל חובי) אע"ג דש"ע לא כתב זה אלא בני אשתי מ"מ ה"ה בזה וחד טעמא הוא שכשם שצ"ל לפלונית אשתי משום סי' לאיזה פלונית ה"נ לפלוני ב"ח ואין כאן יתור לשון ואע"ג דכי כתב רבינו דעת י"א כ' וכן היכא דאמר לפלוני ב"ח ידו על העליונה ולא מיחזי כריבית כו' נראה דלרבות' קאמר כן דלא מיבעיא למ"ד דמתנה נתן לו דאין שייכות לזה המתנה דאין כאן ריבית אלא אפי' למ"ד דידו על העליונה דכיון דנתן לו הברירה בין החוב ובין המתנה ש"מ דהא שייכ' בהא ומיחזי כריבית קמל"ן דלא מיחזי כריבית עד שאמר בחובי וסמ"ע ס"ק י"ז לא כ' כן והנלע"ד כתבתי שדעת רמ"א נכונה בזה:

(סי' י"ב שני צוואות) תמהתי דמסקנת ת"ה שם סי' ש"ן דמטעם זה היה לומר כאן דתנאי הוא וחד צואה אלא דמטעם הראשון שם פסק כן דאומדן דעתו היא דדעתו קרובה אצל בת בנו וגמר ויהיב בלי תנאי ומה שיצוה שתקנה חגורה כדי להראות לה חיבה יתירה שהוא זוכר בשעת פטירתו מקישוטיה עכ"ל ולפ"ז ל"ד אמר ותקנה בהם אלא אפי' אמר שתקנה בהם וכן העתיק בב"י סכ"ד דברי ת"ה לקחת חגורה כו':

(סעי' י"ג הואיל ולא סיים הנותן) ולא ירדתי לסוף דעת רמ"א בהעתקה זו דהא בכל התורה אנו קי"ל שלוחו של אדם כמותו והי' בבירור [כבירור] הנותן עצמו ובגוף הדין בב"י כתוב בלשון זה וציוה שהאפוטרופסים יברר ממיטב העסק אותה המנה ויתנו לו ויזכם בו מיד והאפטרופסי' ביררו ויחדו בקרן זוית ולא נתנו לו ונאבדו אותן השטרות כו' ובזה פסק שפיר דהאפטרופסים לא יקיימו דברי המת עד שיתנו לו והוא לא אמר להם שיניחו בקרן זוית ולפי הנלע"ד קיצר רמ"א כאן לכתוב בלשון זה וציוה להאפטרופסים לברור לו היפה ליתן לו:

סעיף י"ד זכה באותו בית) בד"ר מסיים שכוונתו היה ודאי ליתן לו כמו שהוא דנותן בעין יפה הוא נותן עכ"ל וכתב רשב"ם דמיירי שלא היה לו בית אחר של ק' והי' סבור שאין מחזיק יותר ולשם חשובות אמר כן דמתנה גדולה נתן לו עכ"ל משמע אם היה לו בית אחר היה אמרי' על אותו בית נתכוין והמע"ה וצריך לתת טעם עכשיו נמי אמאי לא אמר' דמתנה בטעות היתה וכי ס"ד במי שאמר לחבירו הרי לך במתנה כיס זה מלא זהובים ויש בו יו"ד זהובים ונמצא שטעה שיש בו ט"ו זהובים שיצטרך ליתן לו כל הט"ו זהו' ונ"ל דטעמא הכא משום דהנותן שנותן לו ביתו אין דרך לשייר בו קצת אלא ניתן לו כולו בעין יפה כמו בדרך וע"כ הוא מפליג בשיעורו לפי דעתי ובאמת אלו הי' יודע האמת הי' מפליג יותר משא"כ בכיס זהו' שזכרנו שאין שייך שם שיעור ודאי מתנה בטעות הוא ואין נותן לו רק יו"ד זהובים ולפ"ז נ"ל דלאו דוקא ק' ונמצא ק"כ כמ"ש הב"י אלא ה"ה יותר ובגמ' מעשה היה כך דאל"כ הי' להתלמוד' לומר דטפי לא כיון דדרך סיפור מעשה חשוב לה בגמ' ונ"ל עוד אפי' נמצא לו בית אחר פחות מק' א"צ לתת לו אלא אותו בית דהמע"ה דלא מהני עין יפה אלא לנכו' לו בההיא בית (דק"נ) דק"ך מה שיותר על הק' כיון דאמר ליתן לו בית סתם משא"כ ביש לו בית אחר אפי' פחות מק' נימא דלא נתכוין מעולם אלא על אותו בית וטעה והמע"ה ולא זו בלבד אלא אפי' אם אנו יודעים שהוא מכיר הבית השני בבירור שאינו מחזיק ק' מ"מ אמרי' דנתכוין עליו וכוונתו שהוא טוב כמו שהוא מחזיק ק' וזה מצינו אפי' במקח כמ"ש סי' רי"ח הי"ו רק דהתם בעינן שהלוקח ידע את השדה שאין בה כ"כ וכאן א"צ שיכיר המקבל כנלע"ד דדין זה ברור:

(סט"ו) אלא ק"כ [ק"ק] זהובים דמה שהזכיר כתובתה ר"ל שטר כתובתה שיהא נתכוין כמו שרגילין לכתוב ודין נדוניא כו' ולא קאי אנתינת הנדוניא:

(סט"ז אם אמר ק"כ או ק"ק זוז) בסמ"ע ס"ק נ"ח כתב שהחילוק שבין רישא לסיפא הוא דברישא לא אמר תנו דק"ל דאי לא אמר תנו הא אין כאן ולא כלום כמ"ש סי' זה ס"ב בהג"ה באומר כך וכך לפלוני וכמ"ש בשם מהרי"ק אלא ע"כ דגם ברישא אמר תנו אלא דקיצור לשון יש כאן ועיקר החילוק הוא בין אומר לנדונייתא בלמ"ד או בנדונייתא בב' כמ"ש בע"ש ומ"ש הסמ"ע שלא מצא החילוק זה נלע"ד שזהו תלמוד ערוך בס"פ נערה שנתפתחה לענין צואת ש"מ במזונות אשתו שהוא יחד לה קרקע למזונות ואמר למזונות ריבה לה מזונות ואם אמר במזונות קוצץ לה מזונות ופירש"י שם דאמר בחוב שיש לך עלי משמע שזו תהא פירעון לכך עכ"ל וע"ל לריטב"א דה"נ יש לחלק בלשון זה בנדונייתא משמע בחוב שיש להבת עלי יהי' זה פרעון והיינו בעת נשואיה ואפילו אם אמר כך על פלונית שאין חוב עליה לתת להנדוניא מ"מ משמע כן לשון זה בעת שהיא צריכה לנדוניא שכן משתמשת לישנא דבי"ת משא"כ אם אמר לנדונייתא דמשמע לצורך נדונייתא ומראה משום הוא לה על מה הוא נותן לה וכמו נותן דינר לעני ליקח בו חלוק שמביא ב"י ונלע"ד דאפילו דבסעיף שלפני זה אין חילוק בין לכתובתה ובין בכתובתה דאינה נוטלת אלא ב' מאות שאני התם דכל דאיכא לפרש שאמ' לשון יתר לכוונה שהתיבה עצמה מורה על זה יותר נכון לומר כן ממה שנאמר שכוונתו בשביל הלמ"ד המשמש' בתיבה מ"ה אמרינן שם דאמר לכתובתה שהנתינה תהיה ת' זוזי עם מה שיכתוב לה הבעל כמ"ש התוס' ס"פ נערה משא"כ באומרו לנדונייתא דאין שום משמעות בתיבה עצמה לאיזה צורך אמרו אנו מוכרחים לפרש' דכוונתו בשביל הלמ"ד או הבי"ת ואף על גב שהתוס' הקשו שם מ"ש לכתובתה ובכתובתה דאין חילוק ובלשון למזונות יש חילוק ותירצו שם תרוצים אחרים באופן שעדיין קשה למה נחלק בין לשון לנדונייתא לבנדויית' מ"מ הריטב"א בעל דין זה נראה דס"ל כמ"ש והוא נכון טפי מהתירוצים שתירצו תוס' שם ע"ש ואע"ג שכ' רבינו ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים והוקרו כו' שהוא ברשות היתומים רבינו ס"ל כפי' התוס' שזכרנו דאין חילוק בין לנדונייתא ובין לבנדונייתא כמו לכתובתה:

(סי"ז ירשו אחריהם תחתיהם) הקשה ב"י הא לא מהני לשון ירושה לאחרים ותירץ ל"ד ירש אלא יטול ע"ש שהאריך קצת בזה ותמהני על אשר נעלם מן הרב סוגיא שלימה בפ' י"נ דף קנ"ט דהתלמוד מקשה קושיא זו ומשני בראוי ליורשו ואליבא דהלכתא דקיי"ל דמהני תוך כ"ד לשון המתנה בב' שדות ושני בני אדם כמ"ש סימן רפ"א לא צריך תלמודא לזה אלא דלשון תנו של יורש שלו מהני ללשון ירושה של אחרים גם מ"ש הרב ב"י בכוונת רש"י שכתב מתו בלא בנים בדין לתרץ [בכדי לתרץ] הא ירושה אין לה הפסק גם זה א"א לאומרו דא"כ מאי פריך שם דף קכ"ט באומר נכסי לך ואחריך יירש פלוני דא"א לאוקמי לירשו דא"כ לא ירש שלישי ואסקי בתיובתא ואמאי לא מוקי לה במתו בלא בנים אלא ודאי דמ"מ ירושה אין לה הפסק גם בזה כיון דיש עכ"פ יורשים אלא כוונת רש"י היא דלא תקשה הא אין סברא שיהיה חש על אחרים יותר מבני בניו וכיון דלא אמר ואם מתו כו' אנו אומרים שלא חש לצמצם שיהיה הקרן קיים לבני בניו ואמאי חש לצמצם טפי באם משאיר לאחרים ע"כ פירש"י דאין אומרים שצמצם אלא באין לו בנים לבנו ממילא יותר להבן כל הנכסים שרואה שאין לו בנים ע"כ צמצם האב שלא יתנו לו אלא שקל כדי שיהיה נשאר קיים אבל רשב"ם פי' בב"ב דף קכ"ט שחש להשאיר לאחרים ולא לבני בניו וכך הם דברי הטור שסתם בזה וע"כ איו מקום למ"ש סמ"ע ס"ק ע"ב דבאין לו בנים יש לו הפסק ונמשך אחר דברי ב"י:

(סי"ט) ואפילו אמר מנכסי ל"ד למ"ש בס"ג אמר להם תנו לו ק' זהובים מיירי [מייני] דהתם יהיב ליה ק' זוזי ותליה בחמרא אמרינן דליפות כחו אמרי' משא"כ כאן באומר משלי קאמר:

(סכ"ט אלא בשכן חבירו) ב"י כתב דמשמע מזה דגם דיר' בעינן ולא סגי רגילות במשא ומתן לחוד וסמ"ע כתב אפי' אין דר אצלו קרי לו שכן ששוכן אצלו במשא ומתן ונראין לדברי ב"י דאל"כ הרי זה בכלל של לבו גס בו שמוזכר בתחלת הסעיף אלא ע"כ דכאן אין רגיל כ"כ הרבה אלא קצת ואז מועיל ג"כ בדירה אצלו שעושה ג"כ קירוב הדעת:

(ובאו שנים שוין) הסמ"ע ס"ק נ"א [ס"ז] פי' אלו הקדים א' אמרי' ודאי לו חייב תמהני דמה שייך הקדמה בחוב דבשלמא במתנה הי' לכל אחד לחוש שמא יבא האחד דבאמת חושב דלאחד משלו [כל א' דשלו] הוא משא"כ בחוב דלא חשדי לאינשא ברשיעי שיבא האדם מן השוק ויאמר שחייב לו זה השכ"מ ותו דלפ"ז היה לו לומר שנים בשוה א"כ נלע"ד דהדברים כמשמען ששוין בשמותם וכעין שכתוב בהר"ן כאן שמביא ב"י וז"ל וכן האומר יש לי ר' זוז ליוסף בן שמעון והיה ב' יב"ש אבל לענין הקדמה אצ"ל דיהא המוקדם קודם כיון שחוב הוא מה לו לב"ח האמיתי להקדים נפשו דטפי היה לנו לומר לילך בתר אומדנא כגון שזה היה אוהבו ומורגל עמו ואפ"ה כתב הר"ן דלא אזלינן כאן בהלואת בתר אומדנא כ"נ בזה ומ"ש הרמ"א דהא ליכא אומדנא פירושו דבהלואה לא מהני שום אומדנא:

(סל"א ואין לראשון רק המנה) ק"ל א"כ ל"ל לומר לב' מנה לפלוני הא כיון שנותן לא' מנה נסתלק הרי ממילא הכל לב' דהא אין לו רק ב' בנים וי"ל דהוצרך לזה דהיה מסופק אם יש לו מעות מזומנים דדין ב"ח ממזומנים והיה דואג שמא יקח האחד כל המזומנים שימצא ע"כ הודה שיש להאחר ג"כ חוב כדי שיהיה ג"כ חלק במזומנים:

(סל"ג ליפות כחו) מדכתב תחלה בכ"מ שירצה ואע"פ שכתב אח"כ הם בעליונות כו' לא למעט בא אלא לירש דאלו למעט לא היה אומר ל' הן אלא ה"ל בבתים שאני דר ומשתמש היום בבתים העליונים או בתחתונים אבל לשון הן הוא תוספות ביאור על עין יפה נמצא דעליונות דקאמר כל העליונו' ועליונות שבעליונו' עכ"ל משמע קצת מזה אם לא אמר תחלה בכל בית שירצה אלא הן בעליונות הן בתחתונות ג"כ בא ליפות כחו מדלא אמר בעליונות או בתחתונות וצ"ע בזה:

(ובא אחד) עמ"ש סי' מ"א ס"ג:

לבקר. עיין בס' א"א דף צ"ט ע"ג ובתשו' רש"ך ח"ב סי' צ':

דין. ואם יארע דבר ספק בצוואה ישלחו כתיבתן לפני ג' דיינין והן ידונו ביניהן ע"פ כתב הצוואה. סמ"ע:

אחר. אפילו לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו. שם:

ביום. כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משא"כ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין יש להם דין עדים ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפילו ביום וכמו שנתבאר זה היטב בסי' ז' ע"ש בדברי הט"ו. שם:

יזכה. וה"ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני ה"ל מתנה. המבי"ט ח"א סי' קנ"ג וע"ש עוד בסי' קצ"ז ורי"ב ובתשובת מהר"א ששון סי' פ"ג ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' ז':

יהנה. דבכה"ג לא אמרינן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואפילו קני ע"ז וי"א דהוי קנין דברים וי"א דמהני עי' ד"מ. סמ"ע:

מניח. דוקא בשכ"מ שכן דרך לשון שכ"מ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכה"ג לא מהני לכ"ע והמחבר שכתב תחלה דין מניח דמהני בשכ"מ ובסעיף שאח"ז כתב לשונות אלו כו' י"א דה"ה שמועלין בבריא דמשמע דקאי נמי אלשון אני מניח וזה אינו דבמניח כ"ע מודו דל"מ בבריא ובטור כתב דין מניח דמהני בשכ"מ בתר הפלוגתא אי מהני אינך לשונות בבריא ואתי שפיר עכ"ל הסמ"ע ועיין במהרי"ק שורש צ"ד שהאריך בזה ועמ"ש בסי' ס"ח ס"א בהג"ה ועיין בדברי ריבות סי' רכ"ט ובתשובת ן' לב ס"ל סי' י"ט ובתשובת רש"ך ס"ס קע"ג ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד ובתשובת רשד"ם סי' שי"ג שנ"ז תל"א ותל"ב. ש"ך:

יפול. דמצינו לשון נפילה בנחלה כדכתיב זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. סמ"ע:

שאינם. דדוק' בשכ"מ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בלשון מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו. שם:

תלך. עיין תשובת מהר"א ששון סי' קפ"ח:

הפילה. דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא היה נותן לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' י"ב וי"ג:

רמ"ו. ולפי מ"ש שם הרמ"א בהג"ה דבלשון ירושה לא הוי אפוטרופוס א"כ ג"כ מפרשים דבריו בלשון ירושה אפילו בן בין הבנים כ"כ מהרש"ל בתשובה ולא כהטור ע"ש. ש"ך:

עודף. דכיון דלא הוה צ"ל כראוי לו ואמר דרשינן לישנא יתירא דלטפויי קמכוין וכמ"ש הט"ו בסי' רי"ד במוכר בית לחבירו דאין הבור ודות נמכרין מסתמא ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צ"ל ואמרינן דלטפויי אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור ע"ש כ"כ הסמ"ע. ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ב ובמהר"א ששון סי' קמ"ו ובתשו' רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ג:

בבכורתו. פי' ולא אמר כראוי לו סמ"ע:

בחובו. ואפילו תפס הבע"ח מוציאין מידו. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ב. ש"ך:

פשוט. דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתן כמ"ש והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן דדעתו היה שלא יטול אלא ר' זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הלשון דבירושתו משא"כ בבכור דכתיב ביה לא יוכל לבכר וגו' ולמדו מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לבע"ח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע אותן מש"ה אמרינן דדעתו היה שיהא ידם על העליונה. סמ"ע:

חובי. דלא מחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו. שם:

חולקין. ס"ל דלא אמרו בש"ס דצ"ל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר ג"כ תנו לבני בכורי דכיון שהזכיר בכורי משמע דדעתו דבבכורתו נותן לו או שיהיה ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר' זוז לבני או לאשתי אז אין צ"ל כראוי לו. שם:

לפלוני. עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ב שהאריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת ע"ש ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ב דף קמ"א ע"ב וע"ג ועי' בסמ"ע שכתב דלא ס"ל להרא"ש דהוי מתנה אלא באומר לבע"ח ולא באומר לפלוני בע"ח כו' ובתו' פ' אלמנה ניזונית כתבו דפלוני עדיף טפי מלבע"ח לענין רבית ע"ש. ש"ך:

תנו. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל"א ובמבי"ט ח"ב סי' קס"ב ובתשו' ן' לב ס"ב סי' ל"ו:

נמלך. פי' דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא היה דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומש"ה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון היה בידו כדי מתנתו והותר ור"ל אי שתק והפסיק וגם קנו מיניה כדין הנזכר בסי' ר"נ סי"א ולא חש לחזור ולכתוב כאן ולא כע"ש שכתב דאי שתק הוי נמלך וחזר מן הראשון ולא קנה אלא אחרון כו' ע"ש. סמ"ע:

ממקבל. דמתנת ש"מ דינה כירושה ואם הוציא עליו כת"י גובה ממנו לסברא זו כ"כ הב"י ר"ס ס"ט בשם הריטב"א עיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' כ"ד ובתשו' רשד"ם סי' ר"ג וסי' שכ"ח. ש"ך:

הקדימו. דכל שפירש חלק בנו דינו כמו אם נתן לאחר כ"כ הרשב"א והנ"י ודינו כמ"ש הרמ"א בס"ט והא דכתב כאן הדין בבנו אגב הרישא הוא דבלא נתן לבנו חלק מיוחד דיגבה הכל ממנו לזה אמר דאם פירש חלק הבן אין הדין כן. סמ"ע:

צוה. פי' מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ר' זוז. שם:

מתנות. מוכח מזה דאם אמר בפירוש תנו ר' זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א' ולא ינתן לו אם לא ישא ואע"ג דמעשה קודם לתנאי וקי"ל דתנאי בטל ומעשה קיים וכמ"ש בסי' רמ"א סי"ב ובטא"ע סי' ל"ח ע"ש חדא דבשכ"מ קי"ל דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואי"צ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו' אם ישא מבטל התנאי למעשה דלא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה אלא כשהמעש' נעשה מיד בנתיים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמב"ן בס' המלחמות באריכות ע"ש שהשיג על הרז"ה והתו' וכוותיה קי"ל להלכ' וכ"כ הב"ח. ש"ך:

ונאבדו. אבל אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל בזה שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכר. סמ"ע:

בין. ודלא כהרא"ש שכתב דגם זה הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בב"ח וע"ל ס"ס רי"ד ובסי' רמ"א ס"ד. ש"ך:

ובירר. דמ"מ לא קיימו צוויו דהוא לא א"ל לברר ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד מש"ה עדיין כל הנכסים באחריות המנה כ"כ הב"י בשם הרשב"א:

ק"כ. אבל טפי לא כ"כ הנ"י בשם הריטב"א אמנם הנ"י השיג עליו וכתב דלעולם נותנין לו אף במחזיק יותר ע"ש עיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' ע"ה. ש"ך:

להוסיף. כמבואר בא"ע סי' ס"ו ע"ש ובתשו' רשד"ם סי' תל"א:

שתנשא. כתב בד"מ בשם הרשב"א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ"מ אם אין לו יורש אלא זו הבת א"כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ"ל. הג"ה סמ"ע:

עיקר. וכ"פ ר"י ן' לב ס"ב סי' ע"ז ע"ש וכתב מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' סו בשם הגהת מיי' וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו אלא ע"ד להשיאה עכ"ל ונראה דבע"מ כ"ע מודו ואם לא אמר ע"מ תלי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד"מ ובתשו' ר"י ן' לב ס"ב סי' הנ"ל וסי' יב יג ובס"ג סי' נח וע' בתשו' רש"ך ס"ב סי' נג ובתשו' ראנ"ח סי' כח וע' בתשו' משאת בנימין. ש"ך:

אלא. רבותא הוא דה"א כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמ"ל דאפ"ה נותנין להן ואמרינן דודאי דעתו לא היה להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי דיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות. כ"כ הסמ"ע וע' בתשו' מהר"א ששון סי' קפח ובתשו' רש"ך ס"ב סי' צג ובתשו' רמ"א סי' צב:

אחרים. אע"ג דאותן אחרים אינם ראוין לירש מ"מ מהני בהו ל' ירושה מכח ל' מתנה שאומר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תוך כ"ד וכמ"ש בסי' רפ"א ס"ו ע"ש והכי מוקמינן לה בפ' י"נ ודלא כב"י ובלא"ה צ"ע מ"ש לחלק בשם רש"י בין היו לבנים בנים או לאו דבש"ס מוכח דליתא דאל"כ מאי מסיק בתיובתא שם ולא משני דאין לשני בנים וכבר הרגישו בכל זה בתשו' מהר"א ששון סי' קס"ו וקפ"ח ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' יז ע"ש. ש"ך:

שקל. והמותר כדי צורך פרנסתן יתנו להם מן הצדקה ואע"ג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמ"ש המחבר בסעיף ל' שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משא"כ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים. סמ"ע:

מצוה. לאו דוקא כדין מצוה מחמת מיתה אלא ר"ל לאפוקי שיהא מתנת בריא דבעי קנין. שם:

ובמיפה. בטור בשם הרמ"ה כתב האי דינא וליתא שם ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו כאן ובסמוך ס"כ וצ"ע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכ"מ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סי' ר"ן סכ"ט דבעינן יפוי כח דאל"כ אמרינן מדהקנה לו ש"מ דכונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא ע"י קנין ואין קנין לאח"מ אבל מתנת שכ"מ במקצת דינו כמתנת בריא דבעי קנין וא"צ יפוי כח וכו' וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דמיירי כגון שפירש שיהא במתנת שכ"מ דאז לא קנה בקנין אלא במיפה כח כמ"ש בסי' ר"ן ס"ט ע"ש ודברי הסמ"ע אינם מובנים לי עכ"ל (*ולע"ד דברי הסמ"ע נכונים דאי איירי הכא במפרש אמאי כתב המחבר דלא קנה אלא בקנין הלא קונה אף בלא קנין אלא שאם עמד יוכל לחזור בו וכן מבואר בסי' ר"ן ס"ט ע"ש ודוק):

דמטבע. והא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה כמ"ש הטור בסמ"ב לפי סברתו ע"ש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מנה כאשר היא בעינה. סמ"ע:

שלא. ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים תשו' מבי"ט ח"א סי' יח ע"ש ש"ך:

ממש. ע"ל סי' קכו ס"ג ובסי' פ"ח ס"י וע' בתשו' מבי"ט סי' ע"ה:

הלואתי. ע' בתשו' ראנ"ח סי' ע"ז:

תנו. נראה דוקא שאמר תנו לפ' וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אם לא אמר אלא תנו שטר לפ' ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח בשם מהר"י בי רב וצ"ע לדינא דאזיל לשטת הרשב"א ליישב גם ל' הרמב"ם עד"ז ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן והה"מ וכן נראה מסתימת ל' המחבר כהרמב"ם וכנ"ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ"ע שכתב וז"ל וכאילו כתב כו' פי' כאילו כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה ומסר לו אותו הכתב עם השטר ע"כ וכן משמע בט"ו ס"ס ס"ו ע"ש וכ"ד בעה"ת שער נ"א ס"ד וע' בב"י ס"ס ס"ו ובתשו' מהר"א ששון סי' קס"ה. ש"ך:

למחול. פי' אע״ג דבעלמא המוכר או הנותן שט״ח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או הלוקח בכתיבה ומסירה אפ״ה המה ואפי' יורשיהן יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב מ״מ בשכ״מ אין היורש יכול למחול כדי שלא תטרוף דעתו דשכ״מ וכ״כ הט״ו כל זה בסי' ס״ו סכ״ג וסכ״ו ע״ש ובע״ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר ע״כ ולא נהירא כו' עכ״ל הסמ״ע. והש״ך כתב דדברי הע״ש נכונים ע״פ התו' פ' הספינה ריש דף ע״ז ופ' הזהב וכן הוא בר״ן פ' הכותב ע״ש ובתו' פ' הכותב סוף (כתובות דף פ״ה) ונ״י פ' מי שמת ושאר פוסקים עכ״ל:

אבל. המרדכי כתב טעמא דלא סמכא דעתיה ולא קניא אפי' במתנות שכ"מ וכתב הד"מ דמ"ש דלא סמכה דעתו אינו ר"ל של המקבל (כמ"ש הב"י ע"ש) אלא של הנותן וס"ל מאחר דהנותן עצמו לא סמכא דעתיה שהעכו"ם יפרע לו א"כ לאו למתנה גמורה קמכוין ולכן לא קנה וכ"פ מהר"ם בתשו' סי' נו ומסתפק שם בהלואה דעכו"ם בשטר כו' עכ"ל ד"מ ובב"ח פי' בענין אחר ע"ש ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת שכ"מ קנה כמו בבריא בקנין. ופשוט. ש"ך:

שהדירה. כ"כ הט"ו דינים אלו בסי' רי"ב והא דלא הקילו בשכ"מ לעשותו כאילו אמר שנותן הבית לדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בשט"ח לעיל ס"כ דה"ל כאילו כתב ומסר כו' נתבאר טעמו בהה"מ דדירה בלא בית לאו כלום הוא משא"כ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השעבוד שבו בכתיבה ומסירה ע"ש. סמ"ע:

חצאי. כגון שיש לו לכ"א שותף חצי דקל לכ"א וידוע שיש טורח בלקיטת ב' חצאי דקלים יותר מלקיטת דקל א'. שם:

נתכוון. הטעם דהמע"ה ועי' בטור שיש פלוגתא בזה די"א דאם יש לו דקל שלם צריכין ליתן לו דקל שלם וכ' הב"י שם דדברי הרמב"ם פי"א דזכיה נוטין כי"א עכ"ל ונראה דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכ' שלזה נתכוין דסתם ל' זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי שלזה נתכוון ובהיות כן ק"ק על הרמ"א דהל"ל האי אפילו יש לו כו' בלשון י"א כיון דהמחבר לא ס"ל הכי. שם:

יתנו. פי' הב"ד או יורשיו יתנו אותן ר' זוז לשניהם יחד דאין סברא לומר ליתן לכל אחד כל הסך כיון דלא נדר אלא סך אחד ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה איתא יתנוהו לשתיהם דלשון יתנוהו משמע דעל אותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנו החצי לזה וחצי לזה ועוד דמסיק שם בשם רב אחא דהאומר תנו ר' זוז לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל ואי אפשר לומר דיתן לכל אחד מעניי ישראל כל הסך אלא יחלקום לכולם יחד וכן נמי הפי' דיתנוהו לשתיהן עכ"ל הסמ"ע וכ"נ מתשובת הרמב"ם שהביא הב"י סי' רנ"ח בקיתון של שמן אמנם באם רגיל בב' עיירות בבה"כ ואמר תנו ס"ת לבהכ"נ משמע לכאורה דינתן לשתיהן דקאמר היינו ס"ת לכל א' וצ"ע. ש"ך:

בשוה. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' י"ז וסי' ס"ח ובתשובת ראנ"ח סי' צ"ז ובתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"י ובתשו' מהר"א ששון סי' קס"ה ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ז וסי' צ"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ח וח"ב סי' קצ"ח ועוד בתשובת רש"ך שם סי' קע"ג וח"ג סי' ח':

רביע. עיין בסמ"ע שהאריך לבאר טעם פלוגתתן בזה ע"ש:

המגיע. עיין בד"מ ס"ס ר"נ מ"ש שם מדין אחד שהקדיש וצוה לעשות ב' ס"ת ואמר שיהיו כמו שעשה פ' להקדש באיזה ענין צריכין להיות דומה ואם חזר אח"כ מהזמן שהגביל לזה מקודם ע"ש. סמ"ע:

מודיעים. פי' לפי הדמים שנתן נותנים לו חלק וע"ל סי' ר"כ. שם:

ונקבה. קמ"ל בזה דל"ת דמדקאמר ב' פעמים אם ולא אמר תרווייהו יחד אם תלד אשתי זכר ונקבה יטול הזכר ק' והנקבה ר' מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעתו שתלד תאומים ולא צוה אלא כשתלד זכר לחוד או נקבה לחוד וכפרשב"ם הביאו הטור סמ"ב קמ"ל דאמרינן דדעתו היה אף אם תלד תאומים יטלו כמו שצוה עכ"ל הסמ"ע ואם שייך דין זה אף בבריא או דוקא בשכיב מרע לחוד עיין בש"ך מה שהביא בשם הב"ח דהקשה דברי הה"מ אהדדי בזה והוא השיג עליו וכ' דלק"מ ודעתו דאין חילוק בזה כלל בין שכיב מרע לבריא אם עשה קנין המועיל וכן נראה עיקר לדינא ע"ש ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' רל"א:

נקרע. קמ"ל דלא בעינן שיהא ניכר בשעת לידה שהוא זכר. טור:

לבן. ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז' חלקים ויטול הזכר ד' חלקים ואחיו ב' חלקים והנקבה חלק אחד דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצוואה אלא שא"א לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולדה עמו והוא לא פי' בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו' ע"ש שהאריך ובתשו' הרא"ש כתב עוד דאין להקשות על זה ממ"ש במשנה אם אמר כשתלד אשתי זכר כו' ואם תלד נקבה כו' דאף דקאמר או או מ"מ אמרינן דדעתו היה גם כן אתאומים כמש"ל היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו מה שאין כן כשכולל בתנאי גם כן איש אחר עכ"ל הסמ"ע ועיין בב"ח שכ' קצת בע"א ול"נ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הרא"ש שם ר"ל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי היה בלידה עצמה משא"כ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפ"ז אפילו היה המקבל מתנה בנו או בתו דיניהן הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה ע"ש ודוק כי זה ברור. ש"ך:

לו. דאמרינן מדהקדים נפשו ש"מ שברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישינן לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא יהיה מרתת שמא יבא אחר אחריו ויברר שדעתו היתה קרובה אליו יותר ויוציאנה מידו וזה דומה למ"ש הט"ו בר"ס קל"ט בשנים דמנצי אארבא דאמרינן כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי שם. סמ"ע:

קרוב. וכ' הטור בשם י"א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע"ש וכ"פ בש"ג בשם ריא"ז. ש"ך:

שוין. בע"ש כ' ובאו ב' ששמותיהן שוין ול"נ שאין כונת המחבר כן דזה אצ"ל דפשיטא הוא אלא ר"ל שבאו בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אמר ליתן אף שבאו בזא"ז יתן גם לשני מחלקו קמ"ל דז"א דאמרינן מדהקדים זה נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ"ל עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג על כלל דין זה ודעתו דאין לחלק כלל בין מתנה לחוב או פקדון בענין זה וע"ש:

סופדין. משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת. סמ"ע:

היורשים. שהן במקום אביהן והנכסים שירשו שם אביהן עליהן וקוברין אותו משלו. שם:

לראשון. פירוש דה"א מדלא אמר סתם תנו מנה לפ' בני והשאר יירש הכל ש"מ דחזר ממה שאמר בראשונה ודעתו שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה ויורש דקאמר ר"ל המותר יהיה בן השני כיורש קמ"ל דלא אמרינן כן אלא דר"ל שהשני יירש לבדו המותר והא דהוצרך לומר שיטול מנה י"ל שמא היה בידו ר' זוז שהיו לשני בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו כ"כ הטור בשם תשובת הרא"ש. שם:

צוואה. עיין בסמ"ע מ"ש בביאור לשון זה תשובת הרא"ש בדין זה ע"ש ובתשובת רשד"ם סי' ש"ד וע"ל סי' ס"ח ס"א בהג"ה:

ליפות. דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו איזה בית שירצה הכל בכלל. סמ"ע:

יכולין. פירוש ולא אמרינן דכבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לחתום שטר אחר וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ט ס"ו ודין זה נלמד מתשובת הרמב"ן סי' פ"ג אלא דקשה דזהו כלפי מ"ש הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו ע"ש ויש ליישב בדוחק דהתם מיירי כשהודה השכ"מ שחייב לפרש מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ"ש בתשובת הרמב"ן שם להדיא כו' עכ"ל הסמ"ע ובב"ח דחה דבריו ותירץ דרמב"ן מיירי כשעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה אבל הרא"ש מיירי באם השכ"מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בלשון צוואה ע"ש באורך והדין עמו דוק בלשון הרמב"ן שכתב אם רצו העדים כו' וק"ל. ש"ך:

להחזיק כו'. תוס' שס ד"ה אורעה והרא"ש שם:

אבל אם כו'. עבה"ג וע"ש קנד א' איכא למימר כו':

ואם אמר כו'. דעיקר ל' צוואת ש"מ כך הוא וכאלו אמר פלו' יטול כי הוא חילופו כמ"ש בפ' שתי הלחם אפי' אלו נוטלין כו'. שם: (ליקוט) ואם אמר כו'. כמ"ש והניחו יתרם לעולליהם ועזבו לאחרים וכ"ה בל' ב"א. תה"א סי' שצב (ע"כ):

ואם כו'. כמ"ש נפלו לה נכסים כו' שמא תפול לה ירושה כו' וכהנה רבות:

ובכ"ז כו'. ממ"ש בגטין ס"ה סו גניבא כו' מ' דוקא דאמר תנו הלא"ה לא:

האומר כו'. כנ"ל ס"ס רנב מי שנשבע כו':

וי"א כו'. ממ"ש בב"מ ט' ב' לקנות מי כו'. ופי' הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה משום דמ' להבא וכמש"ל סי' קצז ס"ו וכ"ה בתוס' פ"י דב"ב יטול פ' נכסי יקנה פ' יחלוק פ' יזכה פ' בנכסי כו' רמ"א זכה וחכ"א אלא זכה וכופין את היורשים לד"ה הא משום מתנה לא והראב"ד שם השיגו מהנ"ל יטול יזכה כו' וס"ל כס' ראשונה ומ"ש לקנות מפ' כפרש"י שם וכ' הרמב"ן דדוקא אתן קנין דברים הוא דאף בש"מ לא מהני ועבה"ג ועוד השיגו הראב"ד ממ"ש בפ"ז דב"ק עקוץ תאנה ותקנה כו' ובקדושין אחת מכם תתקדש לי ועמ"ש שם:

א"ל אלא כו'. כ"ה גי' הרי"ף ורמב"ם וס' שלנו וגי' אחרת להרא"ש:

ואם אמר ר' כו'. ערשב"ם ר"ה רצה בכורתו כו' משא"כ בפשוט וע"ש ק"ל א"ב אבא חנן כו' וע"ש ברשב"ם במתני' בד"ה לא אמר כו':

ואם לא כו'. רשב"ם ד"ה רצה מאתים וכמש"ש דדוקא באמר לישנא יתירא ע"ש:

ואפי' כו'. דכאן לא שייך שהוא כרבית כיון שלא הזכיר החוב. שם:

ויש חולקין כו'. כמ"ש בכתובות צו למה"ד כו' ועתוס' שם ד"ה רצה כו' והרשב"א תי' דהמקשה שם ס"ל דבראוי לגרע הוא ולכך משני מילתא יתירא כו' ולס' הרא"ש דוקא משום שאמר בכורי ובחובי אז צריך לטפויי כו' ונר' שגי' הרא"ש בגמ' לפלוני בחובי כראוי לו:

וכ"ז כו'. במכ"ש שאמר בראוי כו':

מי שאמר כו'. כשיטתו ס' י"א דלעיל:

וכגון כו'. כמש"ש קמ"ח ב':

כיצד כו'. עתוס' דגטין נ' ב' ד"ה גובה כו' ובב"ק לו א' רש"א כו' וע"ש בגמ' ועתוס' דכתובות צג א' ד"ה רבי כו':

וכן כו'. תוס' שם ד"ה תנו כו':

וי"ח בזה. דאדרבה ק' מסיפא דהל"ל כה"ג וכ"ש במפ' ואחריו ורישא דבר בהוה דבשוה דרך לכוללן והתוספתא דסי"א קשיא לס' תוס' דשם הל"ל כן: (ליקוט) וי"ח כו'. רשב"ם דב"ב שם ד"ה גובה כו' והא דנקט כו' והרא"ש שם כ' כס' ראשונה וכ' והא דלא נקט בסיפא כה"ג משום דרבותא נקט כפי' רשב"ם כו' (ע"כ):

וה"ה כו'. דהא בגטין שם פשוט משם למתנת בריא ועתוס' שם ד"ה ש"מ א"כ כו':

ש"מ כו'. מס' שקדם וכמ"ש בגטין שם:

אבל כו'. דלא גרע מאחר:

מי שאומר כו'. תוספתא פ"ט דב"ב האומר מאתים דינרים לי ביד פ' ושלש מאות ביד פ' וחמש מאות ביד פ' ויצאת עליהן כתובת אשה ובע"ח גובה ואע"פ שלא נתכנסו כולם אבל אם אמר אח"כ ופלוני יטול מאתים דינר אם נתכנסו כולם נוטל וא"ל אין נוטל אלא לפי חשבון כצ"ל גי' התוספתא לפ"ד אבל לגי' שלנו בתוספתא החילוק בין אם אמר ופל' יטול מאתים זוז אז גובה כמו כתובה ובע"ח אבל אם אמר ואח"כ יטול אז אינו נוטל אלא לפי חשבון:

האומר כו'. ממה שקדם ועתוס' שם ד"ה נזיר כו':

(ליקוט) לפי חשבון. תוס' שם וכמ"ש בב"מ מ"א וע"ל סי' רצב ס"י בהג"ה (ע"כ):

ואם נתייקר כו' וכן כו'. ערח"ש שם:

נתן לו כו'. וכ"כ הרא"ש ממ"ש בבכורות י"ח הכל מודים בא' שהפקיד כו' ובסוף מנחות בית בביתי כו' וכמש"ל סי' רי"ד סי"ב:

צוה כו'. דמ"ש לברר לו ליפות כחו כנ"ל בעובדא דגניבא והוא לא אמר לברר ולהניח אלא ליתן ועד שיתן לא נתקיימו דבריו:

אם כו'. מהנ"ל סי"ג שיוקרא וזולא להיתומים:

אבל כו'. עבה"ג:

וי"ח כו'. כמ"ש בפ' אע"פ שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ובב"ק ק"י ב' ש"מ כסף כו' מ"ט כו' וס' ראשונה הביאו ראיה ממ"ש מותר המת ליורשיו אע"פ שלא גבו רק לצורך המת. שם:

וה"מ כו'. אבל כו'. פ"ט דב"ב:

ובמיפה כחו. צ"ע דבמקצת א"צ ובטור לא כ' יפוי כח וגם בסמ"ע תמה עליו ע"ש:

דמטבע כו'. פ"ד דב"מ:

אג"ק. ב"ב ע"ז ב' וש"מ:

או כו'. דאז קנה משום זכיה ועסי' קכ"ה ס"ו:

יש כו'. מדשקלינן אי חיישינן למנה קבור נהי דלא חיישינן לזה מ"מ מוכח דמנה דוקא קאמר ולא שוה ואי נאבד כו' ועמ"ש בסי' פ"ח ס"י:

וכן כו'. כמו בית בביתי כו' כנ"ל:

ואם אין כו'. כנ"ל סי"ג:

ואם אין כו'. כנ"ל:

אם לא כו'. דתלנהו בד"א כמו מחמרא:

והא כו'. רשב"ם ד"ה ומודה כו':

אא"כ כו'. צ"ע הא קי"ל דאין שט"ח נקנה בחליפין ורשב"ם ס"ל דנקנה דס"ל ג"כ דנקנה במסירה לבד כמ"ש ע"ז א' ועוד צ"ע על הרשב"ם דבמקצת מתנת בריא הוא ואמאי א"י למחול:

ובמיפה כחו. ג"ז צ"ע כנ"ל:

וי"א כו'. כמ"ש בפ"ב דקדושין לענין קדושין בהלואה משום דלא סמכה דעתה ה"נ לא סמכה דעתיה כמ"ש אשר פיהם כו' וכמ"ש בפ"ק דע"ז מפני שהוא כמציל מידם:

ואפי' כו'. כמ"ש בפכ"ש דישראל מעכו"ם לא קנה משכון ועתוס' דע"ז ב' א' ד"ה ולפרוע כו':

שלא הקנה כו'. וכ"כ הר"ן דלא כרשב"ם:

ש"מ כו'. תוספת' דב"ב הביאו הרשב"ם מ"ג ב':

תנו חלק כו'. כמו רישא בבור סתם שלא אמר לא לחבית כו' ה"נ שאמר סתם. רי"ף וס' ראשונה ס"ל כיון דלא ידעינן טעמייהו אזלינן אחר פחות שבשיעורין:

ואם כו'. ערשב"ם ר"ה תנו כו' וז"ש מי שנתן כו': (ליקוט) דאם אמר כו' רשב"ם שם ד"ה תנו ורא"ש שם הקשו מתוספתא האומר תנו כו' ותי' הרא"ש דבתוספתא מיירי בש"מ שמחלק נכסיו ובגמ' מיירי בבריא ורשב"ם תי' דבתוספתא מיירי במחלק לבניו ובגמ' מיירי דל"ל בני א"נ שאמר והשאר לפ' וכ' הטור כתי' השני וכדברי הרא"ש ג"כ דדוקא בש"מ וכ"ה דברי הרב ש"מ לבניו וכולל ב' התי' של הרשב"ם ובאמת לדינא שני התי' הכל אחד הוא (ע"כ):

ש"מ כו'. ערשב"ם ד"ה לטפיח. ואית כו'. וכ"פ הרי"ף והר"ן וש"פ: (ליקוט) ש"מ כו' ואין כו'. רי"ף ודלא כר"ח ורשב"ם שכ' דסומכוס לטעמיה וכמ"ש בהג"ה דהלא סומכוס ל"פ אלא בעומדת בסימטא כמ"ש בפ' השואל או דאיכא ריעותא במוחזק בשמא וערמב"ן (ע"כ):

וי"א כו'. כפי' הרשב"ם ועתוס' שם ד"ה אין כו' ושם ל"ה ד"ה ומ"ש כו' וכ"כ הרא"ש:

וכ"ז כו'. כמש"ש צ"ב א' וליחזי כו' וערשב"ם ותוס' שם: (לקוט) וכ"ז דוקא במתנה כו'. כמ"ש ברפ"ו שם וברפ"ה דב"ק וליחזי אי דמי כו'. רמב"ן בשם ר"ח והג' ע"ש ועמש"ל סי' ר"ך ס"ח בהג"ה וכ' הרמב"ן אבל בתוספתא שנויה במוכר דגרסינן שם סומכוס אומר המוכר חלק לחבירו כו' אלא שי"ל מדהחליפו בגמ' ואמר במתנת ש"מ דלא קי"ל כן (ע"כ):

ילדה זכר ונקיבה כו'. ערשב"ם ד"ה ה"ג. י"מ כו' וכ"פ הרא"ש סוף כלל פא וקו' הרשב"ם ממ"ש בגמ' והא זכר ונקיבה לא אמר כ' הרא"ש שם דדוקא בנותן לאחר ותלה במה שתלד אבל בנותן לבניו חביבים עליו שניהם וז"ש בסכ"ח אמר כו' כי שם נתן לאחים ותלה בבניו:

ילדה טומטום. דלא כרשב"ג. רי"ף וש"פ וז"ש ואם נקרע כו' וע"ש קנז א':

ואפי' כו':

(ליקוט) יעשו הדיינים כו'. כן פירש"י ורמב"ם אבל תוס' ורא"ש וש"פ כמו שירצו והביאו ראיה מספ"ק דגיטין ומפ' מי שהיה נשוי ומפ' עשרה יוחסין וכ' שכ"ה להדיא בירושלמי עתוס' פ' מי שהיה נשוי ורא"ש שם ופ"ג דב"ב וש"מ ודבריהם חזקי' (ע"כ):

והאי כו'. עסי' קע"ה ס"נ:

והא כו'. בתוספתא פג"פ האומר עשו טבי עבדי ב"ח אם היו שם שני טבי אין דורשין ל' הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם ב"ח ונוטלין משניהם דמי א' מהם וכן האומר יש מאתים דינר ליוסף בן שמעון והיו שני יב"ש אין דורשין ל' הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם חולקין בשוה. ואוקמוה לסיפא במלוה או פקדון וכן רישא כיון דעבר אעשה לא מחזקינן דמעצמו שחרר אלא שנפדה בכסף. ר"ן ומ"מ:

ש"מ כו'. סנה' מו:

אמר כו'. כתובות מ"ח:

מי כו'. דהנשאר הן נכסיו ובס' שקדם אמר כו':

מי כו'. דל"ל דקא' ויירש על שניהם וחזר בו דא"כ הל"ל ויירשו ועסמ"ע:

שטרי כו'. כמ"ש בסי' סח בהג"ה:

מי כו'. עבה"ג וביאר כו' דאדם מתנה כו' כמו במבשרני וכיוצא הרבה:

מי שנתן כו'. שלכן אמר הן הן ליפות כחו: