דיין שטעה מתי חוזר ומתי משלם - שולחן ערוך חושן משפט סימן כ״ה

כל דיין שדן דין וטעה כו' דקדק וכתב כל דיין דהיינו מומחה או ג' הדיוטות ולא קבלוהו עלייהו או יחיד הדיוט וקבלוהו דהן מותרין לדון ודינם דין אם לא טעו (וכ"ש מומחה וקבלוהו או ג' מומחין) ואי טעו יש בהו הנהו חילוקים דקמפרש ואזיל בין טעה בדבר משנה לטועה בשיקול הדעת לאפוקי יחיד או אפי' שנים שהן הדיוטים ולא קבלוהו עלייהו דדינם אינו דין אפי' לא טעו ואפי' נטל רשות מר"ג וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בסמוך ס"ד:

מ"מ אין להקל כו' שם קאי אדבר איסור משום הכי כתב אין להקל ובדיני ממונות אין שייך בו ל' קולא סתם דמה שקולא לזה הוא חומרא לזה אלא אמרי' ביה קולא לנתבע ומשום דהממע"ה וכמ"ש מור"ם בהג"ה ס"ב:

או שטימא דבר הטהור כו'. כן הוא ל' המשנה והרמב"ם ומפ' בגמ' דהיינו לאחר שהורה שהוא טמא לא דקדקו בטהרתו והניחוהו לטמא בשרץ דאל"כ היה אפשר לחזור מהוראתו ולומ' שטעות הוא ועד"ר:

והאכילוהו לכלבים. לשון האכילוהו משמע דע"י הוראתו שהי' טריפה האכילוהו בעליו לכלבים וכ"כ הטור בהדיא והאכילוהו ע"פ לכלבים אבל ל' הבריית' והרמב"ם אינו כן אלא והאכילה לכלבים דומיא מ"ש לפני זה שטימא את הטהור ולא כתבו שטמאוהו שמשמע שהמורה עצמו טמאוהו או האכילה לכלבים כדי לעשות הלכה למעשה מיהו אינו מוכרח כ"כ לפ' כן שהרי רש"י ותו' לא פירשו לשון הברייתא כן וכמה שכתוב בפרישה ע"ש ועמ"ש בסמוך ס"ק ו':

אע"פ שגרם להזיק. פי' וקי"ל כר"מ דדן דינא דגרמי:

לא נתכוין להזיק. ס"ל כהרי"ף בפרק אחד ד"מ דמחלק בין דיני דגרמי דמזיק דמחוייב האדם עליהן אפי' לא נתכוין דאדם מועד לעולם וכמ"ש לקמן בסי' שע"ח ובין גרמא הבא ע"י הוראות הדיין דאם באת לחייב עליו לא ידון לעולם וכיון דברשות ירד לדון לא מיקרי נתכוין להזיק משא"כ ביחיד או שנים והן הדיוטות שדנו וטעו דהן חייבין דנקראים מתכוין להזיק וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בסמוך סוף ס"ד ע"ש:

לא נתכוין להזיק ע' בב"י ובכ"מ שדקדקו מל' הרמב"ם שכתבו אע"ג שגורם להזיק דלא מיירי אלא כשלא טימא או האכילו לכלבים המורה בידים דאם טימא או האכילו בידים זהו אינו גורם אלא מזיק ממש ושבזה מודים הרי"ף והרמב"ם שמחוייב לשלם אף בטעה בדבר משנה דהיינו בדבר פשוט וכנ"ל ובדרישה הוכחתי דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דאפילו טימא או האכיל בידים גם כן גורם להזיק מיקרי כיון שכוונתו היה לדון ולהורות הלכה למעש' לא להזיק נתכוין וע"ש שכתבתי טעם לחלק בין טעה בדבר משנה דפטורים בכל ענין ובין הטועה בשיקול הדעת דאינן פטורין בכל ענין וכמ"ש בסמוך:

ויש חולקין פירש אהאי דינא דכשא"א להחזיר וס"ל דאפי' ג' מומחין וקבלוהו עלייהו אפ"ה חייבים לשלם דס"ל דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אפי' בכה"ג אבל ארישא באפשר להחזיר כ"ע מודים דמחזירים בכל ענין בטעות כזה שהוא בדבר פשוט הנקרא טועה בדבר משנה וע' בטור ופריש':

ולענין הוראות איסור והיתר כו'. ע"ש בנ"י דלא כ"כ אטועה בדבר משנה כ"א אטועה בשיקול הדעת דדינו הוא דאינו פטור מתשלומין כ"א כשהוא מומחה וסמוך מב"ד דא"י או שנטל רשות מהר"ג וקאמר דבאיסור והיתר אינו כן דבמומחה שהוא גמיר וסביר לחוד סגי שפטור מתשלומין כיון שהוא מחויב להורות מן התורה כמו שדרשו רז"ל (מפסוק) ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה ע"ש נמצא דלא היה למור"ם לסדר הג"ה זו כ"א בסעיפים שאחר זה דהא בטועה בדבר משנה אף שהוא מומחה וסמוך צריך לשלם כשאי אפשר להחזירו להיש חולקי' דקאי עליה (ולמה כ' דינו במומחה דמשמע דמומחה פטור) ובאפשר לחזור בכל ענין חוזר גם בד"מ כתוב האי דינא אטועה בשיקול הדעת ע"ש ואתא ללמדינו דבדין הוראת איסור דקי"ל דלא בעינן ג' ואפי' לכתחלה אלא הנסמך להורות מותר להורות וקמ"ל דל"ד סמוך אלא גם בגמיר וסביר פטור כדין מומחה הנסמך:

ועשה כאחד מהם ולא ידע כתב הגהות מיימוני פ"ה דסנהדרין היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי והדיין לא ידע כ"א דברי האחד מהן ולא ידע שהשני חולק והורה ודן לא מקרי שיקול הדעת אלא מה שעשם עשוי ואינו משלם מביתו עכ"ל וד"מ ס"ו הביאו: ?ו

שכבר פשט המעשה כו' כן פי' הרמב"ם ל' הגמרא דקאמר וסוגיא דעלמא אזלא כאידך וע' בטור שכ' עוד פירושים אחרים (הג"ה וכ' נ"י בר"פ המוכר בשם הר"ר יונה והיכא דלא אשכחן דסוגיא דעלמא אזלא כחד יש לדיין לפסוק כפי שדעתו נוטה ד"מ ס"ס י"ח הביאו וע' בסמוך בהג"ה):

ונטל רשות מר"ג ה"ה אם נטל רשות מב"ד שבא"י אלא דלא מהני רשות דב"ד דא"י אלא בא"י ולא בחוץ לארץ משא"כ רשו' דר"ג וכ"כ הרמב"ם שם בהדיא וכתבתי ג"כ לעיל סי' ג' ע"ש:

הואיל והוא מומחה כו' ר"ל הואיל והוא מומחה מהני ליה מה שקבלוהו עליהן או נטילת רשות לענין שהוא פטור מתשלומין לאפוקי אם לא היה מומחה וכמ"ש בסעיף שאח"ז:

ומ"ש חוזר הדין היינו כסברת הרי"ף רבי דבזמן שהדיין פטור מלשלם אמרו חכמי' שיחזור הדין משום פסידא דב"ד ועפ"ר אבל הרא"ש והטור פליגי על זה וס"ל דאין הדין חוזר ומור"ם שלא כ' האי פלוגת' כאן צ"ל דסמיך אמ"ש בס"ג וי"א כו' ואין הדין חוזר וקאי גם אזה ודו"ק:

ושלשה הדיוטות דינם כיחיד מומחה. פי' ומהני גבייהו הקבלה שאם טעו פטורי' מלשלם וכ"כ הרא"ש והטור לשיטתייהו ומור"ם כתב כך על דברי הרמב"ם שהדין כן גם כן לפי שיטתו:

לא יוציא ממון מספק ואי מהני תפיסה בדבר שיש בו פלוגתא ותופס א' ואו' קים לי כמ"ד כמותי ע' במהרי"ק שורש צ"ד ובד"מ הביאו דכתב דאפשר דלא מהני כ"א בנדונית חתנים דפליגי רש"י ור"ת (ע' בטור א"ע סי' נ"ה ובש"ע שם סי' נ"ב) דשם מסתבר טעם דרש"י ור"ת היה אחרון מ"ה הולכין אחר התפיסה אבל במקומות אחרים לא מצינו שאמרו דמהני בכה"ג והמרדכי סוף כתובות פליג וס"ל דיכול לו' קים לי בכ"מ עמ"ש שם עוד מזה ועיין עוד מזה לקמן ס"ס קל"ט דכ' דדבר שיש בו מחלוקת ולא תפיס חד מינייהו ואין שייך בו חלוקה אומרים בו כל דאלים גבר:

דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא עיין בסוף הספ' כתבתי הכלל דספיקא דדינא באריכו':

בחכמ' ובמנין וז"ל ד"מ שם בשם הג"א פ"ק דע"ז אם זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הולכין אחר גדול במנין פי' תלמידים הרבה אי נמי שרוב תלמידי' אומרים כמותו עכ"ל:

כל מקום כו' כ' המרדכי פ' נערה שנתפתתה שפוסקי' בכ"מ כרב אלפס אם לא במקום שהתוספו' חולקין עליו:

מומחה ב"ד. כן הוא ל' הרמב"ם שם ונראה דר"ל מומחה גמיר וסביר הראוי לדון וא"צ להיות סמוך והטור הביא ל' הרמב"ם ולא כתב אלא מומחה סתם משום דבל' הטור מומחה סתם פי' גמיר וסביר משא"כ להרמב"ם דסתם מומחה גמיר ולא סביר והמומחה דגמיר וסביר כתב מומחה ב"ד או מומחה לרבים וכמ"ש בפריש' לעיל סי' ג' ובסמ"ע בסמוך ס"ק כ"ו ע"ש ולפ"ז מ"ש המחבר בסעיף ב' אם הוא מומח' וקבלוהו וא"א לחזור פטור מלשלם מיירי אפי' בגמיר ולא סביר וזהו דלא כדעת הטור דס"ל דלא מפטר מלשלם כ"א ביחיד מומחה וקבלוהו ומומח' דטור היינו גמיר וסביר וכמ"ש וצ"ע:

אבל קבלו אותו בע"ד. הא דלא קאמר או שנטל רשות מר"ג משום דלא מהני נטילת רשות למי שאינו מומחה כלל דלא גמיר ולא סביר וכמ"ש בסעיף שאחר זה ולא רצה להאריך כאן ולחלק בין גמיר וסביר ללא גמיר ולא סביר:

ואם א"א להחזיר ישלם מביתו. בכל דינים הנ"ל פסק הרמב"ם כהרי"ף רבו זולת בדין זה של הרי"ף פטור מלשלם בזה וטעם פלוגתא זו כתבתי בדרישה ע"ש ודו"ק:

ואין הדין חוזר. פי' אפילו בשאפשר להחזיר וה"ט כיון דמ"מ פסק כא' מהתנאים או האמוראים שחולקים בדין זה לאו כל כמיניה לחזור הדין ואם כבר הוציאו מיד הנתבע ונתנו ליד התובע פשיטא להו דאין חוזרין ומוציאין מידו אלא אפילו עדיין לא הוציאו מיד הנתבע נראה להטו' (בסט"ו) מוכח מדברי הרא"ש דקם דינא וחייב הנתבע נשלם להתובע וחוזר אח"כ על הדיין שגרם לו היזק ובמומחה וקבלוהו או נט"ר מר"ג פליגי ג"כ וס"ל דקם דינא ואינו מחזירו אע"פ שאפשר להחזירו אלא דשם ס"ל ג"כ דפטור הדיין מלשלם אע"ג דאינו חוזר כדעת הרמב"ם ועיין בטור:

מ"מ יש להן לחזור אם טעו. משום דאדעתא דהכי מינוהו וקבלוהו עליהם הצבור אבל אם קבלו בהדיא בין לדין בין לטעות וכבר הוציאו מיד הנתבע ונתנו ליד התובע אפשר דלא מצי לחזור ולהוציא מידו וע"ש במרדכי דמ"ש מור"ם מ"מ יש להם לחזור קאי דוקא אמ"ש או בזמן הזה שמכריחין הקהל דמזה מיירי המרדכי שם וכשקבלו עליה' בין לדין בין לטעות סתם וכ' בטור ס"ג דפטורים מלשלם ודו"ק:

והלכו אחר שנים שבהם. באשיר"י ובטור מחלק וכ' דהיינו דוקא באם אין מומחה באותן השני' אבל אם יש באותן ב' א' מומחה שהי' ראוי לדון ביחידי אז השני' צריכין לשל' הכל דהא לא מצינו למימר דבזולת השלישי לא היינו ראויים לדון וזה שאינו מומחה צריך לשלם כ"כ כמומחה כיון דזולתו לא היו הולכין אחר דברי המומחה לחוד כיון דיתבי אדעתא דג' והוא נמי גרם הרוב ועפ"ר מ"ש מילתא בטעמא בהני דינים. ומור"ם דהשמיט זה אפשר משום דאין נוהגין בזמן הזה לדון ביחידי כמ"ש מור"ם בסי' ג':

אבל מי שאינו מומחה כו'. סתם מומחה בלשון הרמב"ם הוא דגמיר אף דלא סביר ממילא כשכתב דאין מומחה ר"ל לא גמיר ולא סביר אכל אי הוי גמיר אף דלא סביר מודה הרמב"ם דמהני ליה רשותא מר"ג וכמ"ש זה באריכות בפרישה ודרישה ל' ס"ס ג' ע"ש שהוכחתי כן בראיות וכן כתב גם כן הכ"מ וכמ"ש שם לשונו ע"ש:

חוזר ודן בפני בית דין. פי' אלו שדנו לא מיקרי בית דין לכך כתב סתם וחוזרין ודנין לפני ב"ד ולא כתב לפני ב"ד אחר וק"ל:

ישלם כדין כל גורם כו' עיין בכ"מ שהקש' למה כ' בדין זה כל הגורם להזיק הא מזיק ממש הוא דהא נשא ונתן ביד ועוד הקש' למה חזר וכ' דישלם הא כבר כתב דחייב לשלם מביתו אפי' באפשר להחזיר ושדוחק לומר מ"ש כאן ישלם ר"ל שיפסיד הדיין בזה דא"א להחזיר ומ"ה כתב דצריך להגיה בספרי הרמב"ם כאן בבא א' וכצ"ל שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד מחזיר הדין ואם א"א כו' וה"פ כשנשא ונתן ביד אז אין לבע"ד שום עסק עם התובע אף במקום שיכול להחזיר הדין ולהוצי' מידו אלא הבע"ד חוזר על הדיין והדיין חוזר ומוציא מיד התובע וממילא נשמע דאם אי אפשר לדיין להוציא מיד התובע דמפסיד הדיין אבל כשלא נשא ונתן ביד אלא הנתבע בעצמו נתן להתובע ע"פ פסקיו של הדיין אז אין הנתבע חוזר מתחילה על הדיין כ"א על התובע אם לא שא"א להוצי' מיד התובע שאז צריך הדיין לשלם מביתו משום דזה מיקרי מתכוין להזיק וכדמסיק כיון דנחית לדינא והוא אינו לא גמיר ולא סביר ב"כ הכ"מ וכתב שם דאף אם לא נגיה הספרים מ"מ צריך לפרש כן דברים הללו שכתב הרמב"ם ועיין בטור בס"ס ג' שהבי' לדברי הרמב"ם הללו כמ"ש כאן ושם בדרישה כתבתי דזהו דוחק להגיה כל ספרי הרמב"ם והטור שהביאו וסתימת דברי הרמב"ם כמו שכתוב לפנינו ודאי אינו משמע כפי' הכ"מ. לכן נלע"ד דהרמב"ם לא חלק בדין זה בין נשא ונתן הדיין בידו או לא נשא ונתן בידו (וכמו שכתבתי שכן דעת הרב רבינו משה בר מיימוני בטעה בדבר משנה אלא דשם שניהם לפטור כיון שלא נתכוין להזיק וכאן שניהם לחיוב כיון דנתכוין להזיק) ומה שכתב אם נשא ונתן ביד רוצה לומר שנשא ונתן מיד הנתבע וכבר בא ליד התובע וקאמר דבזה צריכים הדיינים לשלם להנתבע אף שהבע"ד עצמו נתנו והדיינים חוזרין ומוציאין מיד התובע אם ירצו מה שאין כן ברישא דמיירי דעדיין לא נתן הנתבע כלום מידו דשם אין שום תשלומים אלא כ"א מבע"ד חוזרין ודנין לפני בית דין אחר כן נראה לפי ע"ד ליישב דברי הרמב"ם והא דחזר וכתב ישלם רצה לומר בזה שיפסיד הדיין וכנ"ל ואף שזה קצת דוחק נחזיק הרע במיעוטו. ובזה נתיישב דהטור הביא לדברי הרמב"ם בס"ס ג' ולא כתב עליהם שום דבר משמע דסביר' ליה כותיה ובסימן זה כתב דאין חילוק בין נשא ונתן הדיין בידו ללא נשא ונתן בידו ואף שלא כתב כך כי אם בדיינים הטועים בשיקול הדעת או בדבר משנה כ"א לפי דינו וכאן איירי במי שאינו דיין ודן כמ"ש מ"מ נראה דלא חילקו גם בזה הרא"ש והטור דזיל בתר טעמייהו עיין שם ודוק. ואף שהרי"ף בריש פרק אחד דיני ממונות כתב בהדי' בבבא החמישית כדברי הכסף משנה הנ"ל מ"מ סתימת דברי הרמב"ם והטור שהביאם נראה לי כמו שכתבתי. ונראה דגם המחבר מסתפק בזה משם הכי העתיק כאן דברי הרמב"ם כמו שהן בלא הג"ה וגם בבית יוסף בס"ס ג' שם פירש דברי הרמב"ם ולא כתב כלום מדברי הכסף משנה שצריכין להגיה עיין שם ודו"ק:

שזה מתכוין להזיק הוא נראה דהרמב"ם כתב כך לטעמו דסביר' ליה כהרי"ף דכתב דלא אמר ר"מ וקיימא לן כותיה דהגורם היזק לחבירו דחייב אפי' שוגג או מוטעה או אונס אלא בניזקין ומשום דאדם מועד לעולם משא"כ כשנתכוין לדון וטעה ומ"ה כתב דבזה דלא גמיר וסביר ודן לא אמרינן הכי דלא מתכוין להזיק מיקרי וחייב ובזה נתיישב למה השמיט הטור בהעתקת לשון הרמב"ם בס"ס ג' אלו התיבות שזה נתכוין להזיק הוא משום דהטור פסק כהרא"ש דגם לענין דין אמר ר"מ כל הגורם היזק לחבירו חייב וכמ"ש בדריש' ע"ש:

דקנין בטעות הוא. וכ' בד"מ בס"ס זה בשם מהרי"ק שורש קי"א אם אחד נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים ואח"כ נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט בכפליים הוה פשרה בטעות וכ"כ הב"י בסימן י"ב (מס"ו) בראובן שהי' לו דין עם שמעון ולוי ונתפשר עם אחד מהן ומת השני דא"צ ליתן להיורשים דהשני כלום:

(ס"א ואם אי אפשר להחזיר כו') נראה דמיירי דלא נשא ונתן ביד ומ"ש והאכילה היינו ע"י הוראתו ואע"ג דהרמב"ם עצמו כתב והאכילה מיירי שהנשאל האכיל ע"י ציווי שלו וראיה דבפרק אד"מ אמרינן והא נתנה רבי טרפון לכלבים ומוקי לה רב חסדא שלא נתן ביד וכן דעת הב"י עצמו בדברי הרמב"ם ואף שכ' שמדברי רבינו משמע שמפרש דברי הרמב"ם שנשא ונתן ביד מדכתב אלא שהרמ"ה חולק וכו' אין זה הוכחה כ"כ דרבינו כתב שהרמ"ה חולק בפי' כך ובאמת נראה שגם הרמב"ם הכי ס"ל דאי בנשא ונתן מיירי קשה מ"ט פוטר הרמב"ם בדבר משנה פי' משיקול הדעת שכ' המחבר בסעיף ג' אף על גב דע"כ דיש חומרא בשיקול הדעת לענין לא נשא ונתן מטעם שאכתוב מ"מ בנשא ונתן דהוה לי' מזיק בידים כשיטא דאין לחלק וק"ו הוא לפ"ז ניחא מ"ש המחבר דלא נתכוין להזיק דהיינו אפי' לר"מ דמחייב בגרמא בדינא דגרמי מודה כאן כיון דלא נתכוין להזיק ונרא' דהכי ס"ל להרמב"ם בכל גרמי ובסמ"ע סק"ד חולק על הב"י ופסק אפילו האכיל בידים פטור שנתכוין להלכה למעשה ולא ידעתי למה נתחייב בשיקול הדע' בס"ג:

ס"ג (אם נשא ונתן ביד) ג' דיעות יש בזה הרי"ף ס"ל אפי' ר"מ דמחייב בדינא דגרמי מודה כאן דפטור אם לא נשא ונתן וכו' דאל"כלא יקבל אדם עליו להיות דיין ובנשא ונתן מחייב דה"ל מזיק בידים ורמב"ם ס"ל אפי' בלא נשא ונתן כו' חייב אלא בזה יש חילוק בין נשא ונתן או לא דבנשא כו' אין לנתבע שום עסק עם חבירו אלא הפסק קיים והדיין צריך לשלם ואם לא נשא כו' חוזר הדין משום פסידא דבע"ד ואם אי אפשר לחזור חייב הדיין משום אדם המזיק ואע"ג דבדבר משנה כתב לעיל דפטור דלא נתכווין להזיק התם אין שם דיין עליו כלל משא"כ כאן בשיקול הדעת דהפסק קיים מצד א' ושם דיין עליו רק שקלקל ע"כ ישלם. י"א דמביא רמ"א הוא דעת הרא"ש דס"ל בדרך זה בשיקול הדעת לא מצינו בשום פנים שיהא חוזר הדין ורק לענין תשלומין יש חילוק ג' דחייבים וד' דפטורים ג' דחייבים הם החדא לטיבותא כגון הדיוט וקבלוהו או ג' הדיוטות ולא קבלוהו או מומחה ולא קבלוהו וד' דפטורין הם בתרתי לטיבותא והם ג' דהיינו מומחה וקבלוהו או ג' הדיוטות וקבלום או ג' מומחים דסמיכי ועוד יש א' לפטור אפי' בחדא לטיבותא דהיינו הדיוט דנקט רשות מריש גלותא והוא עכ"פ גמיר ובהנך דפטירי הם אפי' בנשא ונתן ובהנך דחייבים אפי' בדלא נשא ונתן ובכולי קם דינא אפילו אם הבע"ד לפנינו כיון שאין כאן עיוות ברור אלא דהדיין חייב לשלם משום קנס:

(ע"ש בהג"ה) מ"מ יש להם לחזור דברים תמוהים יש כאן דהא עכשיו קיימינן בשיטת הרא"ש דהוא מסקנת רמ"א ולרא"ש בכל ענין קם דינא אפי' יש גדול ממנו להחזירו כמ"ש הטור להדיא וא"כ איך נאמר לדיין שיחזור מן הדין ועל המרדכי שהוא כתב דברים אלו לק"מ דאיהו ס"ל כרמ"ה דמצינו אף בשיקול הדעת חוזר הדין אלא על רמ"א קשה וצריך לדחוק ולומר דהא מ"מ קאי על המחבר ולא על רמ"א דבסמוך ליה והוא דוחק מאוד:

(ס"ד) שנתן לו שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אין לו להחזיר כו' כצ"ל וכן הגיה הרב בכסף משנה שלו רק שלרוב צדקתו לא רצה לשנות הנוסחא דהרמב"ם כאן ממה שנמצא בפירוש הרמב"ם והוא רגיל בכך וכמה פעמים בס' ב"י שמעתיק כמה פעמים איזה דברים שיש בהן טעות דמוכח מ"מ מעתיקן כהווייתן ובסמ"ע רצה לקיים הגירסא שלפנינו בדחוקים רבים כאשר העיד הוא בעצמו ע"ש על כן לא העתקתיו:

בטור כתב הרמ"ה דיינא שטעה ולא הספיק התובע וכו' יש לומר לפ"ז אמאי לא משני הגמרא הכי על הא דפריך מתני' חברייתא דן את הדין ולימא דמתני' דתנן מחזירין היינו באם עדיין לא הספיק התובע להוציא מיד הנתבע וברייתא מיירי שכבר הוציא בזה מה שעשה עשוי וישלם מביתו בשלמא לעיל לבעל העיטור בשם רב האי דמחלק אם הוא לפנינו או לא לק"מ דא"א לאוקמי ברייתא באינו לפנינו דבזה אין שייך לומר מה שעשה עשוי וזה ודאי א"א לשנות המעשה כיון שאינו לפנינו אבל להרמ"ה קשה כמ"ש וצ"ע:

(בשם מהורר"י זצללה"ה בטור) וסוגיא דעלמא אזלא כאידך כגון שסתם דתלמודא פריך ממילתא י"ל דכמה פעמים פריך ממילתא דלאו הילכתא היא ונראה דהתם מיירי כגון שהחולקים אינם בדור אחד להכי פריך אף מאותו דלא קי"ל כוותיה משום דאכשר אם היה בדורו היה מתרץ דבריו אבל מ"ש רבינו כששניהם בדור א' ותלמודא פריך ממילתיה דחד ע"כ (א"ה לא נהירא והנראה נכון הוא דודאי היכא דאשכחן בהדיא דלא קי"ל כההוא מ"ד אין משגיחין בסוגיא דעלמא אבל היכא דלא איפסקא הלכתא כחד מינייהו אזלי' בתר סוגיא דעלמא וכאותה שאמרו פרק מי שהוציאוהו גבי הנך כללי דכייל ר"מ ור"י הלכה כר"י וכו' היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ואפ"ה לא מקרי אלא שיקול הדעת ולא דבר משנה וק"ל:

(שם בטור בשם מהרר"י) ויראה שאם היה הטעות בש"ה מיד כשפסקו הדין קם דינא וקשה דלעיל כ' ואינו יכול לומר לבע"ד שזיכה תחזיר לו מה שנתן לך כי טעיתי והו"ל לאשמועינן רבותא דאף שלא הוציא קם דינא ויש לומר בדוחק דלעיל מיירי שהבע"ד כשקיבל הממון לא ידע שהדיין טעה בשיקול הדעת ואפשר דאם היה יודע לא היה מקבל ממון שאינו שלו מ"מ זכה כיון שכבר הוא בידו וכאן מיירי שהבע"ד טוען אני סובר כסברא זו שפסק הדיין:

(בא"ה בב"י כ' הראב"ד) שאין אדם בזמנינו וכו' אלא בשיקול הדעת כעין ההוא עובדא וכו' משמע דהרא"ש קרי ליה שיקול הדעת ובטור כתב משמו ולא היה ר"י טועה בש"ה ונראה דמ"ש בב"י אין רצונו שהיה ר"י טועה בש"ה אלא שאם דיין דעלמא יטעה בכיוצא מזה מקרי ש"ה אבל ר"י באמת לא טעה בש"ה שהרי ר' חייא בסברא בעלמא נחלק עליו ולא נחלקו הראשונים בדבר זה ע"כ :

לחלוק. אפי' לחלוק על דברי הגאונים כ"כ הרא"ש והטור. ש"ך:

שטימא. מפ' בגמרא דהיינו לאחר שהורה שהוא טמא לא דקדקו בטהרתו והניחוהו לטמא בשרץ דשוב א"א לחזור מהוראתו. סמ"ע:

פטור. כתב הש"ך דנ"ל דהך טיהר את הטמא מיירי כגון שבאו לפניו מוכר ולוקח לישאל אם יקח פירותיו של זה המוכר אם הם טהורים וטיהר את הטמא ולקח זה הפירות על פיו ואח"כ נודע דשלא כדין טיהר ורוצה החכם שהמוכר יחזיר לזה מעותיו ויטול ממנו הפירות ע"ז קתני מה שעשה עשוי לענין שהמוכר בחזקת טהורים מכרם וא"צ להחזיר המעות רק החכם ישלם ללוקח מביתו כמו מראה דינר לשולחני ומזה יצא דין חדש בטיהר את הטמא ועירבן בעה"ב פטור אפילו טעה בשיקול הדעת ונ"מ גם בזה"ז לחכם שטיהר יינו של חבירו וערבו בעה"ב עם יין אחר ואח"כ נודע שהורה שלא כדין ונעשה הכל יי"נ בין טעה בדבר משנה בין בשיקול הדעת פטור מלשלם דה"ל כמנסך בשוגג דפטור ואם טעה בדבר שנשאר בש"ס בתיקו אם קבלוהו עלייהו או שהוא מומח' אפי' בטועה בשיקול הדעת לא הוי כיון דלא מתברר שטעה בבירור אלא מה שעשה עשוי ופטור מלשלם ודלא כהנ"י ומי שהור' שעוף זה טמא מפני שלא נתברר שיש לו סימני טהרה ואח"כ נודע שעוף זה נאכל במסורת ה"ל טוע' בדבר משנ' וחוזר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:

נתכוין. ס"ל כהרי"ף דמחלק בין דיני דגרמי דמזיק דמיחייב עליהם אפי' לא נתכוין דאדם מועד לעולם וכמ"ש בסי' שע"ח ובין גרמא הבא ע"י הוראת הדיין דאם נתחייב עליו לא ידון לעולם וכיון דברשות ירד לדון לא מקרי נתכוין להזיק משא"כ ביחיד או שנים והן הדיוטות חייבים דנקראים נתכוון להזיק ואם המורה טימא או האכילו בידים ס"ל לב"י לדעת הרי"ף והרמב"ם שזה נקרא מזיק ממש ומחויב לשלם אפי' בטעות דבר משנה ואני הוכחתי דלהרי"ף והרמב"ם גם זה מקרי גורם להזיק כיון שכונתו הי' לדון ולהורות הלכה למעשה לא להזיק נתכוון עכ"ל הסמ"ע וע"ש:

חולקין. פירוש אהאי דינא דכשא"א להחזיר וס"ל דאפילו ג' מומחין וקבלוהו עלייהו אפ"ה חייבים לשלם דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אפילו בכה"ג. אבל ארישא באפשר להחזיר כ"ע מודו דמחזירין בכל ענין בטעות בדבר פשוט הנקרא טועה בדבר משנה. סמ"ע:

והיתר. כתב הסמ"ע דדין זה הוא מהנ"י והוא לא כ"כ אטוע' בדבר משנה כ"א אטועה בשיקול הדעת דדינו הוא דאינו פטור מתשלומין רק כשהוא מומח' וסמוך מב"ד דארץ ישראל או שנטל רשות מהר"ג וקאמר דבאיסור והיתר אינו כן דבמומחה שהוא גמיר וסביר לחוד סגי שפטור מתשלומין נמצא דלא הי' למור"ם לסדר הג"ה זו כ"א בסעיף שאח"ז גבי שיקול הדעת והש"ך השיג על גוף הדין דהנ"י דל"נ לחלק בין הוראת ממון לאיסור והיתר ע"ש שמאריך בזה ומסיק וכ' הלכך נרא' עיקר דאין חילוק בזה בין דיני ממונות להוראת איסור והיתר ודלא כהנ"י והרב. גם בע"ש ליתא הגה"ה זו עכ"ל:

העולם. כתב הש"ך נרא' דלאו דוקא אלא ה"ה בכל המדינ' שהוא בתוכ' כגון חלב שעל הקרב לבני ריינו"ס וכה"ג דכללא הוא הכל כמנהג המדינ' וכתב הנ"י והיכא דלא אשכחן דסוגיא דעלמא אזלא כחד יש לדיין לפסוק כפי שדעתו נוטה ובד"מ הביאו. סמ"ע:

חוזר. ואם יש גדול להחזיר הדין חוזר אם אפשר בחזר' ואין הגדול יכול להחזיר אלא במומח' שקבלוהו או בג' הדיוטות שא' מהם מומח' שמבין דברי הגדול שמחזירו אבל בענין אחר כגון במומח' ולא קבלוהו או ג' הדיוטות וקבלום ושאר אופנים אין הגדול מחזיר כלל ומה שעשה עשוי כ"א לפי דינו המבואר וכ"מ שהגדול מחזיר אפילו אם האכיל הבע"ד לכלבים קודם שנודע או שהבע"ד שכנגדו הלך למדה"י וכיוצא בו פטור הדיין בין מומחה וקבלוהו בין ג' הדיוטות כו' כנ"ל שהבע"ד הפסיד לעצמו שהרי יש כאן גדול שהי' מחזיר הדין ואם נשא ונתן ביד קודם שנודע להגדול וא"א בחזר' אם הוא מומח' וקבלוהו פטור ואם הם ג' הדיוטות כנ"ל ולא קבלום חייבים לשלם ומזה מתבאר שמי שטע' בשיקול הדעת והור' בכשר' שהיא טרפ' וכיוצא בזה ואותו דבר שאסר הוא לפנינו הדין עומד ואין חכם אחר אפילו גדול ממנו יכול להתיר אע"פ שסוגיין דעלמא כאידך אם לא באופן שנתבאר וכ"מ שהוא פטור משום מומח' אינו פטור עד שמברר שהוא מומח' גמיר וסביר ומנוסה בכך כמה שנים ואפי' בזה"ז יש מומח' לענינים הללו עכ"ל הש"ך וכ' הסמ"ע הא דפסק המחבר דבזמן שהדיין פטור חוזר הדין משום פסידא דבע"ד זהו סברת הרי"ף והרמב"ם אבל הרא"ש והטור פליגי ע"ז וס"ל דאין הדין חוזר והרמ"א שלא הגיה כאן כלום צ"ל דסמך על מ"ש בס"ג וי"א כו' ואין הדין חוזר וקאי גם אזה:

דינם. פירוש דמהני גבייהו הקבלה שאם טעו פטורים מלשלם. סמ"ע:

לא יוציא. ואי מהני תפיסה בדבר שיש בו פלוגתא לומר קים לי עיין במהרי"ק שורש צ"ד ובד"מ הביאו וכתב דאפשר דלא מהני כ"א בנדונית חתנים עיין בטור א"ה סי' נ"ה ובש"ע שם סי' נ"ב אבל במקומות אחרים לא מצינו דמהני אך המרדכי ס"ל דמהני בכ"מ וע"ל ס"ס קל"ט דבדבר שיש בו מחלוקת ולא שייך בו דין חלוק' אמרינן כל דאלים גבר עכ"ל הסמ"ע:

ובמנין. ז"ל ד"מ אם זה גדול בחכמה וזה במנין הולכין אחר הגדול במנין פי' תלמידים הרבה א"נ שרוב התלמידים אומרים כמותו. סמ"ע:

רבים. ובאיסור דאורייתא לא אזלינן בתר רבים אם מסכימים להקל משני טעמים ודוקא כשבאנו להתיר דין שמסופקים בו מתוך החיבורים אבל כשהרבים לפנינו אזלינן בתרייהו אע"פ שאין מסכימים מטעם אחד ושנים שאמרו טעם א' מב' מקראות אין מונין להם אלא חד דודאי חד מינייהו טעי שלא נכתבו ב' מקראות לדבר א' ודוקא במקרא אבל במשנה וש"ס ופוסקים מונין להם ב'. ש"ך:

האחרוני'. כתב המרדכי שבכל מקום פוסקים כרב אלפס אם לא במקום שהתוספות חולקין עליו. סמ"ע:

מומחה. נרא' דר"ל גמיר וסביר הראוי לדון וא"צ להיות סמוך ולפ"ז מ"ש המחבר ס"ב אם הוא מומחה וקבלוהו כו' פטור מלשלם מיירי אפילו בגמיר ולא סביר דלא כהטור דס"ל דלא מיפטר כ"א יחיד מומח' דגמיר וסביר וקבלוהו וצ"ע עכ"ל הסמ"ע:

חוזר. אפילו כשאפשר להחזיר וה"ט כיון דמ"מ פסק כאחד מהתנאים או אמוראים לאו כל כמיניה להחזיר הדין ואפילו עדיין לא הוציאו מהנתבע נרא' מדברי הרא"ש דקם דינא וחייב הנתבע לשלם לתובע וחוזר אחר כך על הדיין שגרם לו היזק. סמ"ע:

לחזור. ואם קבלום בהדיא בין לדין בין לטעות וכבר הוציא מהנתבע ונתנו להתובע אפשר דלא מצי לחזור ולהוציא מידו. סמ"ע:

מפסיד. כתב הסמ"ע דהרא"ש והטור מחלקים דהיינו דוקא שאין מומח' באותן הב' אבל אם אחד מהם מומח' שהי' ראוי לדון יחידי אז השנים משלמין הכל דהא לא מצי למימר דבזולת הג' לא היו ראוים לדון וזה שאינו מומח' צריך לשלם כ"כ כמו המומח' כיון דיתבי אדעתא דג' הוא נמי גרם הרוב דזולתו לא הלכו אחר המומח' לחוד והרמ"א דהשמיט זה אפשר משום דאין נוהגין בזה"ז לדון יחידי כמ"ש בס"ג ס"ב:

שאינו מומח'. כ' הסמ"ע היינו דלא גמיר ולא סביר ומה דנ"מ לחזור הדין אם לא טעה כתב הש"ך לענין זמן ב"ד ל' יום או לענין הפירות שבינתים:

ואם. הכ"מ פי' דה"ק אם נשא ונתן ביד אפילו יש לו לבע"ד חוזר הבע"ד השני מיד על הדיין אבל בלא נשא ונתן ביד חוזר מתחלה על חבירו ואם אין לו אז חוזר על הדיין וכתב עליו הש"ך דיפה כוון ודלא כדמפרש הסמ"ע וסיים דהמעיין בהרב ברטנורה ר"פ ז"ב יראה שדבריו נוטים ג"כ לדברי הכ"מ וכן הוא בע"ש ועיקר עכ"ל:

בטעות. כתב בד"מ בשם מהרי"ק אם א' נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים ואחר כך נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהי' מגיע לחלקו כמעט כפלים הוה פשרה בטעות. בב"י כתב באחד שהי' לו דין עם שנים ונתפשר עם אחד מהם ומת השני אין צריך ליתן להיורשים דשני כלום עד כאן לשון הסמ"ע:

כל. כל מ"ש בש"ע בסי' זה הכל ל' הרמב"ם והכל בדרך הרי"ף רק מ"ש בס"ג ואם א"א הוא מ"ש ברי"ף בשם גאון וחזינן ליה נמי דקא' כו':

כל דיין. ר"ל דאין חילוק בזה בין מומחה וקבלו ונשא ונתן או לא רק שיהיה דיין אבל ז"ש בס"ה לא:

אם טעה כו' כרב ששת דקי"ל כוותיה בפי"ב דכתובות ובפ"ו דשבועות ובפ"א דסנה'

מיהו י"א. כמ"ש א"ר אי אתי פסקא כו' דאין לדיין אלא כו': (ליקוט) מיהו י"א כו'. כמ"ש בכמה מקומות בש"ס שאמרו האמוראים לית הלכתא כהך מתני' (ע"כ):

(ליקוט) מכח ראיות כו'. כמ"ש בפ' החולץ מאי אינה משנה כו' ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) מאחר שלא נזכר כו'. דעל הגמ' אין רשות להוסיף ולא לגרוע כ"ש לחלוק כמ"ש בפ' הפועלי' רבינא ורב אשי סוף הוראה (ע"כ):

(ליקוט) מ"מ אין להקל כו'. ע"ז ל"ו א' בכל יכול לבטל כו' הואיל ופשט כו' וכ' הר"ן שם ג' דינין הן פשט ברוב ישראל אפי' ב"ד גדול א"י לבטל לא פשט ב"ד גדול יכול לבטל לא פשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בהן אפי' ב"ד קטן יכול לבטל (ע"כ):

ואם א"א. שם בסוגיא ואם איתא ל"ל טועה כו' ארנב"י לרבא כו' לא כלום עבדת:

אע"פ שגרס. ר"ל אפי' לר"מ דקי"ל כוותיה בזה לד"ה פטור:

ויש חולקין. ר"ל דחייב וסובר דההוא סוגיא כרבנן וע"ש ברא"ש ובתוס' שם ד"ה השתא כו' ופ"ט דב"ק ק"א ד"ה טיהר כו': (ליקוט) ויש חולקין. ופלוגתייהו תליא בהא דפ' הנזקין דרי"ף פ' כר"י דמבשל וכמ"ש בא"ח רי"ס שי"ח וכ"פ הרמב"ם ופ' נמי להא מתני' דשם המטמא כו' בשוגג וכן נפלו ונתפצעו כו' כר"י ור"ש וכן כל האסו' שבטלו שוגג כו' דאתי כר' יוסי כמ"ש בירו' והביאו תוס' שם ותוס' פ' בחולין טו א' כר"מ מהא דשבת פ"ג למחר נפק דרש כו' ושם דבדרבנן קנסינן כרנב"י והכל כר"מ וכ' תוס' בגטין דהא דמחייב בבכורות אפי' לא נתן ונשא ביד היינו לשיטת ר"מ דקנים שוגג אטו מזיד וכ"כ תוס' בב"ב כ"ב ב' אבל הרי"ף ורמב"ם שפ' כר"י דלא קניס וז"ש אע"פ שגרם להזיק לא נתכוין כו' ועי"ד סי' ק"י ס"ז מש"ש ובא"ח ר"ס שי"ח (ע"כ):

ולענין הוראת. דכל דכשר ויכול לדון או להורו' מדין תורה פטו' כדקא' בפ"ק דסנה' ג' א' אלא מעתה כו' ואמרי' ועצומים כל הרוגיה כו' והא דק' ר"ע לר"ט מומחה אתה ל"ד אלא ר"ל שהגיע להוראה שאנוס הוא:

חוזר הדין. שכ' הרי"ף ז"ל בתי' דר"ח דטעמא דלא נשא ונתן דחוזר משום הפסד דבע"ד כיון שפטור אע"ג דפליג על הרי"ף בס"ג בזה: (ליקוט) ס"א. כל דיין כו'. וס"ב טעה בשיקול כו'. ושיטת הרא"ש והטור דביחיד שאינו מומחה וקבלוהו או יחיד מומחה ולא קבלוהו או ג' הדיוטות שהן כמו יחיד מומחה ולא קבלום מה שעשוי עשוי וישלמו מביתם ויחיד מומחה וקבלוהו או ג' הדיוטות וקיבלום או ג' מומחים אפי' לא קיבלום. אי נקיט רשות מר"ג אפי' יחיד שא"מ ולא קיבלוהו מה שעשה עשוי ופטורים ויחיד שאינו מומחה ולא קבלוהו אין דינו דין אפי' לא טעה אבל אי נקט רשותא מר"ג אפי' יחיד שא"מ ולא קיבלוהו וטעה מה שעשה עשוי ופטור כנ"ל ודוקא דגמיר אלא דלא סביר אבל לא גמיר ולא סביר פסול לדינא ולא מהני רשותא וכ"ז בטעו בשיקול הדעת אבל בטעו בדבר משנה לעולם חוזרין אפי' ג' מומחים וקבלום ואם א"א לחזור חייבים לשלם ובכ"ז אין חילוק בין נו"נ בידו או לא נשאו ונתנו ביד וכן אין חילוק בין יש גדול ממנו או לא אלא דביחיד מומחה וקיבלוהו דעתו דביש גדול ממנו מחזירין אבל אח"כ כ' בשם הראב"ד דאף כה"ג אין מחזירין וכ"כ ברמזי' ובטור וסתר הרא"ש דברי הרי"ף שכ' דכל היכא דפטור הדין חוזר וליתא דהא סיפא דמתני' דבכורות ואם היה מומחה פטור קאי ארישא דקתני מה שעשה עשוי אלא דברישא חייב ובסיפא פטור ועוד דא"כ אמאי אצטריך ר"ח לאוקמי כאן שנו"נ ביד כו' הל"ל מתני' דסנה' במומחה ועוד אמרי' ג' א' אלא מעתה כו' כ"ש שאתה כו' ואם איתא הא הדין חוזר כל היכא דפטור ועוד הרבה להקשו' ע"ש ופ' הראב"ד כרב ששת לבד ואין חוזר הדין אלא בטעה בדבר משנה לבד אבל בש"ה לעולם קם דינא אלא דביחיד שא"מ משלם כמ"ש במתני' דבכורות ומוקמינן לעיל בקבלוהו וכן מומחה ולא קבלוהו כמש"ש ת"ש דמר זוטרא כו' א"ל אי קבלוך כו' וכן ג' הדיוטו' שדינם כיחיד מומחה וכמ"ש ג' א' אלא מעתה כו' וכן שם ל"ב ב' ושם ל"א מיכתב היכי כו' אבל יחיד מומחה וקיבלוהו פטור כמ"ש במתנ' דבכורות ובקיבלוהו מיירי כנ"ל וכן במר זוטרא וכן ג' הדיוטות וקיבלום כנ"ל והוסיף הטור דה"ה לג' מומחים אפי' לא קבלום וראיה לדבריו ממ"ש ר"ע לר"ט פטור אתה כו' אע"פ שלא קבלוהו בפירוש לדעת המפרשים דבעינן קבלה בפירוש וכמ"ש בירושלמי הביאו נ"י וש"פ תמן תנינן דן את הדין זיכה כו' ר"א בשם ר"א כשא"ל הרי את מקובל עלינו כשלשה כו' וצ"ל משום דלהוראה א"צ אלא א' וחייב להורות וה"ה לג' מומחין וכ"כ נ"י אבל עת הרא"ש לפסוק ג"כ כרב יוסף ור"נ ור"נ מפרש דברי רב יוסף דלעולם מתני' דסנה' במומחה ובשיש גדול ממנו ומ"מ לענין פטור אין חילוק כגון שא"א לחזור לעולם פטור כיון שהוא מומחה אבל ביחיד שא"מ אין חילוק בין יש גדול ממנו או לא דר"נ קאי על דברי רב יוסף מדל"ק אלא אר"נ ונ"י כ' דאף בישא"מ חוזר אם יש גדול ממנו כתי' דר' נחמן לבד וגם דברי רב יוסף י"ל כן וקרי לשאין גדול ממנו מומחה כו' אבל אח"כ חזר הרא"ש לדברי ראב"ד דלית הלכת' כר"נ ממ"ש רב יוסף למ"ז אי קבלוך לא תשלם כו' ולא הדריה ואינו מוכרח די"ל דא"א למיהדר ודעת בע"ה ונ"י וש"פ כדעת הרא"ש מתחלה דהלכה גם כר"נ ודעת נ"י ורא"ה דהלכה ככל ג' האוקימתות דר"נ ור"ש ור"ח אבל דעת ר"ה גאון ובע"ה והרא"ש דאין הלכה כר"ח משום דבבכורות האי אוקימתא אליבא דרבנן ואנן קי"ל כר"מ ולעולם אין חילוק בין נו"נ ביד או לא בין לחיוב בין לפטור בין לחזרה ושיטות אחרות שמפרשים בזה ועבנ"י ונקיט רשות מר"ג מהני אפי' לשא"מ דקאמר האי מאן דבעי למידן כו' מ' אפי' א"מ ודוקא דגמיר ול"ס אבל אי ל"ג ול"ס לא כמ"ש תוס' ג' א' ממ"ש ליכא חד ע"ש ושם כ"ה ב' מאי אריא ג' רועי כו' ולא מהני רשותא וכמש"ש ז' ב' דבי נשיאה כו' והכלל להראב"ד טעה בש"ה לעולם קם דינא אלא דבחדא למעליותא כגון מומחה או קיבלוהו חייב לשלם ותרתי למעליותא כגון מומחה וקיבלוהו או ג' מומחים אפי' לא קיבלום פטורים וכן בנקט רשות מר"ג ושא"מ ולא קבלוה ול"ל רשות מר"ג או י"ל רשות ולא גמיר אין דינו דין אפי' לא טע' וג' הדיוטות דינם כמומחה אבל שנים דינם כאחד וכ"ז בטעה בש"ה אבל בדבר משנה לעולם חוזר אפי' בג' מומחין וקיבלום ונקיטי רשותא מר"ג ואם א"א לחזור חייבין לשלם ואע"ג דפריך גמ' ולימא טועה בדבר משנה כו' היינו לרבנן אבל לר"מ חייבין ואפי' לא נו"נ ביד וכמ"ש תוס' שם ד"ה השתא כו' ודברי הראב"ד היא מחווראי מכל השיטות דפשטא דשמעתא מ' דר"נ ור"ש ור"ח. פליגי והלכה כר"ש דסוגיא דשמעתא בכל המקומות כר"ש וכן שם ו' א' פריך דטעה במאי כו' ול"ק אילימא דלא נו"נ ביד כו' וכן ביש גדול ממנו וכן כמה סוגיות מוכיחין כדבריו (ע"כ):

וג' הדיוטות. ה' א' וע"ש בתוס' ד"ה דן כו':

ולא יאמר. ע"ז ז' א' (ליקוט) ולא יאמר הדיין כו'. ר"ל אע"ג דאמרי' ברפ"ד דב"ב ס"ב ב' אתמר לה כו' שודא דדייני ופי' ר"ת בכ"מ למי שירצה הדיין יתן הא כ' תוס' שם דוקא שם אמרו כן ובמקו' אחר אמרו יחלוקו אבל בשאר מקומות המע"ה וכמ"ש בפ' אע"פ במורדת השתא כו' לא תפסה לא יהבינן כו' ובפ"ג דב"ב ל"ב ב' והלכתא כוותיה כו' וכפי' רשב"ם שם וכן ההיא מוגרמתא דב"ק וכן כל ספיקא דדינא כמו מרחץ דב"מ וכור בשלשים ומאה מעי איסתרא ומדה בחבל ונכסי דבר שטיא וכן כל ספק ספק מדומע לשלם ולחלה וספק בכור לכהן ולמתנות וספק פטר רחם ובכור אדם ומתנות של כוי ושל בכור ולוי דחטף מתנתא ויד בעה"ש על התחתונה וכיוצא באלו רבו מלמנות (ע"כ):

אלא אם הוא. כמו שפסקו האמוראים לפעמים כדברי היחיד ואמרו זו אינה משנה: (גליון) ולא יאמר. האדם כו' אלא אם כו' ואי לאו כו'. עי' בתוס' דב"ב ס"ב ב' ד"ה אתמר כו' והיכא דלא מפרש כו' ע"ש: אם הוא כו'. שבועות מ"ח ב' ההוא דיינא כו' ובב"ב נ"ה א' אנא בהאי כשמעתיה כו' ובשם ק"ע א' אנא כו' כו' ע"ש (ע"כ):

דכל היכא דאיכא כו'. ב"ק צט ב' ההיא מוגרמתא כו': (ליקוט) דכל היכא דאיכא ספיקא כו'. עתוס' דב"ב ס"ב ב' ד"ה אתמר כו' וכ"כ הרא"ש שם ובתוס' דב"ק ס"ב א' ד"ה עשו כו' וכ"פ הרי"ף וש"פ בהרבה מקומו' (ע"כ):

ואם הוא בהוראת כו' והוא. ואי דבר. ודוקא ע"ז שם: (ליקוט) דכל היכא דאיכא כו' ואם הוא בהוראת כו' כמ"ש בפ' המפלת גבי אשה דממונא כו' וכן בס"פ הזרוע וכן בספ"ק דגטין גבי הולך כזכי התם ספק כו' (ע"כ):

וכן אם היה יחיד. בכמה מקומות יחיד ורבים הל' כרבים והמדקדק ימצא בין לקולא בין לחומרא בממון ובאיסור וז"ש בכל מקום:

אפי' בשעת הדחק. עיקר זה הענין צ"ל אחד יחיד ורבים וממנו נלמד גם לגדול בחו"מ ואיתא בפ"ק דנדה ט' ב' ת"ר מעשה ועשה ר' כו' אלא דלא כו' בשעת הדחק אלמא דוקא משום דעבד עובדא אמר כדאי הוא כו':

אא"כ היה כו'. שם תניא א"ל ר"א לחכ' כו' א"ד טהרות אפוש כו':

ואפי' אין הרבים. ירושלמי מהא דאמרי' בפ"ב י"ח ב' הנך ג' רועי בקר כו' אע"ג דכ"א אמר טעם בפ"ע. וע' בירושלמי:

ואם היה מנהג. בר"פ י"ט דשבת במקומו של ר"א כו' במקומו של ר"י הגלילי כו' אתריה דריב"ב הוה כו':

ואם חכם אחר. סוף פ"ג דערובין בדורו של ר"ג עבוד כר"ג בדורו של ר"י כו':

כ"מ שדברי הראשונים כו' אבל אם כו'. כ"כ הרא"ש בפ"ג דברכות סל"ה דקאמרו שם התם אמר רבא אע"ג דאיתותב כו' וכן איתא בפ"ו דשבת ס"א א' א"ל אביי דלמא ר"י כו' א"נ שמיעא כו':

אם נשא ונתן. כתי' דרב חסדא דכן קי"ל בתי' דמתני' כמ"ש בבכורות ובב"ק ק"א וקי"ז ב':

מה שעשה. הוא מתני' דבכורות. ואם לא. מתנ' דסנה' ובחד מומחה וקבלוהו שוין דהא דקא' בפ"ק ואי לא זיל שלים הוא ג"כ בשנו"נ כס' דר"ח וכן חוזר כשלא כו"נ הכל כטעמיה דר"ח בפ"ד:

ואם א"א. כר"מ כמ"ש בבכורות וב"ק שם ושם דלמאן דדאין דינא דגרמי אפי' לא נשא ונתן ביד וסבר דאוקימתא דרב חסדא הוא אעפ"כ כהלכתא משום דתני מה שעשה עשוי ואם לא נו"נ חוזר כמתני' דסנה': (ליקוט) ואם א"א כו'. כמ"ש בבכורות שם לימא תנן סתמא כר"מ כו' מ' לר"מ חייב אפי' לא נו"נ וקי"ל כר"מ וכן בב"ק ק"א קיז ב' אבל הרי"ף סובר דבהא לא קי"ל כר"מ דלא קנסו שוגג כיון דמדרבנן הוא ותוס' אזלי לשיטתייהו דפ' כר"מ דמבשל ורי"ף פ' כר"י שם והרמב"ם אף שפ' כר"י וכמ"ש בא"ח ולקמן סי' שפ"ה ס"א ובי"ד סי' ק"י ס"ל דזה קרוב למזיד הוא ועש"כ ר"ס שפ"ו ועפ"ק דשבת ג' ב' (ע"כ): (ליקוט) ואם א"א כו'. ס"ל דכאן קרוב למזיד הוא משא"כ בס"ב כיון דמומחה ונטל רשות או קבלוהו מ"ל לעשות ע' תוס' ב"ק כו' רק בס"א דטעה בדבר משנה ודאי אנוס או ז"ש שם ע"פ שגרם כו' ובס"ד כ' שזה מתכוין כו' ומזיד גמור הוא ולכן אפי' אפשר להחזיר חייב ואפי' טעה בדבר משנה ועמ"ש בסי' שצ"ו ס"ד וסי' שפ"ח ס"ה בהג"ה (ע"כ):

וי"א דאפי'. דלא קי"ל כתי' דר"ח שהוא אליבא דרבנן כנ"ל אלא כתי' דרב ששת כנ"ל וטעה בשיקול הדעת לעולם מה כו' ואין חילוק:

וכ"ז בשלא כו' אבל. שם ו' א' א"ה אמאי כו':

או בזה"ז שמכריחין. שם ג' א' אלא מעתה טעו לא ישלמו כ"ש כו':

דמה להם לעשות. דמטעם זה מומחה פטורו עבנ"י:

וכשטעו ומשלמין אם כו' ואם. שם ל"א מאי בנייהו כו':

אבל אם היו. כן מ' שם אא"כ לשלומי אינהו כו' ולימרו ליה כו' משא"כ בחמש': (ליקוט) וכשטעו כו' אבל כו'. צ"ע הא כ' בסי"ח ס"ד בהג"ה וה"ה אם כו' (ע"כ):

אע"פ שנטל. דקא' האי מאן דבעי כו' קאי דוקא אמומחה כמו הני עובדי דשם אבל רשות להדיוט אינו כלום כמ"ש שם ז' ב' דבי נשיא' אוקמו כו' כו' הוא יורה כו' ועתיד כו':

לפי' אין כו'. שם ו' א' גופא כו' איתביה כו':

ואם טעה כו'. מדינא דגרמי אפי' לשיטת הרי"ף שזה מתכוין להזיק:

וחוזר ולוקח. שם איתביה וערש"י שם מדקתנא מה כו':

ואם אין כו'. קאי אאם לא נו"נ ועבה"ג:

דקנין בטעות. גטין י"ד א':

ודוקא שגילה. קדושין נ"א ע"ש: (ליקוט) ודוקא שגלה כו'. כמ"ש בפ"ה דב"מ בענין מחילה בטעות התם זביני כו' וכפי' ר"ת בתוס' שם (ע"כ):