שני שטרי מכר היוצאים על שדה אחת - שולחן ערוך חושן משפט סימן ר״מ

שני שטרות כו'. עיין בבעל העיטור דף ך' ע"ב וג' ובתשובת רא"ן ששון סי' ק"ה בדין זה ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קי"א:

לפיכך כל הפירות שאכל כו' כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם אבל הטור כ' וז"ל והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן השטר השני ובדרישה כתבתי דיש נ"מ בינייהו דהטור ס"ל דדוקא הפירות שהם בעין נוטלם המוכר או הנותן אבל מה שכבר אכל הלוקח או המקבל א"צ לשלם והרמב"ם ס"ל דצ"ל עכ"ל סמ"ע והב"ח לא כ"כ ודבריו תמוהין דהא מבואר בהרא"ש וברמזים להדיא דדעת הרא"ש היא כמ"ש בטור (הג"ה וע' בספרו) ועיין בב"ח מ"ש בשם התוס':

מסור לדייני' כו' הפוסקים פסקו כשמואל דס"ל בזה שודא דדייני ומה שקשה בזה על הרי"ף שפסק כאן כשמואל ובעלמא פסק כר"מ בשטרות דאמר דס"ל עידי חתימה כרתי וזה סותר זה לזה כמבואר בש"ס פ' מ"ש נשוי עיין בבעה"ת שער י"ג שהאריך בזה וכן בהר"ן ס"פ המגרש וכן בחדושי רשב"א ע"ש:

כל שדעתם כו' והוא פירש"י בענין שודא דדייני וכ"כ הטור וצ"ע על הטור שלא פי' כר"ת דתלוי ברצון הדיין דהרי משמע מהרא"ש פח"ה כר"ת וכ"מ מדבריו פ' הכותב ועיין בד"מ שכ' דהר"ן ונ"י ס"ל דמותר ליקח שוחד בשודא דדייני ושס"ל כפיר"ת לפעד"נ שהוא שגגה שהרי מבואר להדיא בתוס' דאף לפירוש ר"ת אסור ליקח שוחד א"ו הר"ן ונ"י ס"ל דהוי כמו שוחד וגוזמא קאמרי וכן הוא להדיא בחידושי הרמב"ן ע"ש:

בדיין מומחה כו' וכ"כ ראב"ן וצ"ע בזמן הזה ע"ל סי' ג' וכ"ג ודוק:

שני שטרות היוצאים על שדה אחת. פי' שיוצאין שניהן מיד א' ונכתבים על שמו בשניהן שוה ראובן מכר או נתן שדה פלוני לשמעון ויוצאין שניהן מיד שמעון וכ"כ בטור ע"ש ואם אין לנו לומר שום טעם למה חזר וכ' לו השני מזמן השני ע"כ צריכין לומר דבא לבטל זמן הראשון להיות המכירה או הנתינה מהיום או שבזיוף נכתב הראשון וכל הפירות שאכל הלוקח או המקבל משדה זו עד זמן השני צריך לשלם להמוכר או להנותן וממילא להיפך נמי מה שנתן הלוקח או המקבל מס למלך משדה זו מזמן ראשון עד זמן שני צריך המוכר או הנותן להחזיר לו ואם היה ב"ח שהלוה למוכר אחר זמן של שטר הראשון וקודם זמן השני יכול לטרוף מלוקח או מהמקבל זה אבל אם נוכל לומר שליפות כח הלוקח או המקבל בשום דבר כתב שטר השני שניהן קיימין וכמו שנתבאר:

אם הי' ראשון מתנה כו'. פי' וסתם מתנה אינה באחריות אם לא שכתב בשטר המתנה בפירוש שקיבל עלי' אחריות משא"כ בשטר מכר דאמרי' ביה אחריות ט"ס הוא וכדמסיק:

משום דין בן המצר. בסי' קפ"ה נתבאר בטור ובדברי המחבר דבמתנה לא שייך לו' להמקבל ועשית הטוב והישר והשתדל לך שדה במקום אחר דאחר לא יתננה לו במתנה ע"ש:

או לשאר דברים כו' ז"ל הטור ואפילו לא שייך ביה יפוי כח דדינא דב"מ כגון שהלוקח עצמו או המוכר מצרני' נינהו רואים דאם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לענין דרך דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן לא ביטל השני את הראשון עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי דהטור ל' התוס' נקט והתוס' כ"כ למ"ד דס"ל מוכר בעין רעה מוכר דאליביה יש נ"מ בדרך וכמבוא' שם בתוספות בהדיא אבל לדידן דקי"ל כר"ע גם בהמוכר יש להלוקח דרך וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' רי"ד סס"ב שהמוכר בור ודות לחבירו העומדים בתוך ביתו התם א"צ לקנות לו דרך מהמוכר לילך לבור ודות שקנה ממנו אלא מסתמא בכלל מכירה הן שהמוכר בעין יפה הוא מוכר א"כ לא שייך האי נ"מ אליביה ומ"מ יש שאר דברים שאמרינן בהם הנותן בעין יפה נותן טפי מהמוכר והן המה שכתבן הטור ס"ס רט"ו והמחבר כתבם שם ס"ז וכמ"ש שם מילתא בטעמא וזה היה לדעתי דעת מור"ם ז"ל שסתם דבריו וכתב ז"ל או לשאר דברים שהמתנה עדיפא ממכר עכ"ל ולא כתב בביאור הנ"מ בדרך כמ"ש הטור משום דלא קי"ל כמ"ד דסבר הכי וגם הטור נשמר מזה וכתב כגון לענין דרך כו' דלשון כגון משמע כאלו אמר כגון לענין דרך דכתבו התוס' למ"ד דס"ל הכי כן אבל אנן דלא קי"ל כותיה נאמר נ"מ כהאי גוונא בענינים אחרים ולא כע"ש דכתב הנ"מ לענין דרך וכ' דקי"ל דמוכר בעין רעה מוכר ואין להלוקח ממנו דרך ושינה ושילש הנ"מ זו דדרך בלשונו ולא דק וק"ל:

וצריך שלא ירא' כו' וי"א כו'. ז"ל הטור והרמ"ה כ' ודאי כשהראשון של מכר והשני של מתנה ואתחזקו תרוייהו בבי דינא בהא אמרינן כיון דאחרון של מתנה לא שייכ' במה שמכר כבר וניכר שלא נעש' אלא ליפוי כח ולא יהיה באחרון כלום אבל כשהראשון של מתנה וכותב אחריו זה של מכר אין בו נ"מ לזה הקרקע אלא שכתב לו אחריות על שאר נכסיו והוה כתוספות דקל עכ"ל הרמ"ה והטור שהסכים עמו וע"ש וק"ל:

דאם מראה שניהן בב"ד הראשון עיקר. עפ"ר שם כתבנו דנ"ל דהיינו לענין פסידא דבעל מצרן כשהשטר מתנה אחרון או לענין פסידא דלקוחו' כשהשטר מכר אחרון אבל כשיכול לחזור על המוכר לגבות ממנו אחריו' דשדה זו כשהשטר מכר אחרון וטרף מידו ב"ח דמוכר שהלוה לו ביני ביני בזה אף אם הראה שניהם בב"ד יכול לחזור דהא הוא סבור וקיבל עליה האחריות כן נ"ל פשוט אבל הע"ש כתב שאפי' כשחוזר על הנותן לא יראה ב' השטרות בב"ד ועפ"ר שם כתבתי טעם למה נתנו חז"ל עצה כזה להלוקח שלא יראה שניהן בב"ד וע"י זה יופסד המצרן או לקוחות:

שלא כתב השני אלא לתוספ'. ז"ל הטור וגובה התוספ' מזמן השני ואת העיקר מזמן הראשון ועד"ר שם כתבתי דעת החולקין בזה ושם הארכתי ג"כ בטעמו מ"ש הא משני כתובות היוצאות לאשה אחת מבעלה דקי"ל בהו כדעת החולקי' וכמ"ש הטור והמחבר בא"ע ס"ס ק' ע"ש. ואחד מהתרוצים דשאני התם משום דבכתובות דרך העולם כשמוסיפין כותבין ואוסיף לה מדיליה כו' ומדלא כתב לה כן מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף משא"כ במכר דאין מדרך העולם לכתוב כן מ"מ אף דלא כ"כ אמרי' ביה דלתוס' בא וגובה העיקר מזמן הראשון וע"ש ודו"ק:

כל הפירות שאכל הלוקח כו'. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם אבל הטור כתב ז"ל והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן השטר השני ובדרישה כתבתי דיש נ"מ בינייהו דהטור ס"ל דדוקא הפירו' שהן בעין נוטלם המוכר או הנותן אבל מה שכבר אכל הלוקח או המקבל אין צריך לשלם והרמב"ם ס"ל דצריך לשלם ושם כתבתי ג"כ במאי פליגי וע"ש דכתבתי עוד דשניהן לא ס"ל כמ"ד דהראשון נכתב בזיוף דא"כ ה"ל לכתו' דכל השטרות שביד הלוקח או המקבל מזמן הראשון הן פסולין כדס"ל לאותו מ"ד ולא כע"ש דכ' הטעם משום דהראשון בזיוף נכתב ועיין דרישה שהארכתי בהוכחה זו:

ואם הי' על אותו שדה כו'. הטור השמיט זה משום דבזמן הזה כל א' זורע בשדה של עצמו וראייה לזה שגם הרמב"ם והמחבר כתבו בל' "אם היה כו' משמע דאינו בנמצא כו' ועמ"ש עוד ישוב לזה:

ואח"כ חצי שדה. דאז ביטל שני את הראשון כ"כ שם:

שני שטרות שזמנם כו'. עד השתא איירי דשניהן יוצאין מיד לוקח או מקבל אחד וכ' שניהן על שמו וכמ"ש בר"ס זה ומכאן ואילך מיירי דהשטרות נכתבין ע"ש שני בני אדם וכל אחד שטרו בידו ורוצה לזכות בהשדה בשטר שלו:

כל שדעתם נוטה. פי' שיודעין שדעת הנותן או המוכר היה קרוב לזה יותר מלזה לאותו ודאי זכהו ראשון במכירה או במתנה ומה"ט כתב מור"ם בהג"ה די"א דאין דנין שודא דדייני כי זהו נקרא בגמרא "שודא דדייני ופירשוהו רש"י והרמב"ם והטו' כמ"ש ולאפוקי ר"ת והרא"ש פח"ה והר"ן דפירשו שודה דדייני שתלוי ברצון הדיין שיתן למי שירצה בלי טעם והביא ראייה לדבריו ודחה פרש"י והמ"מ פ"א דזכיי' הביא דעת ר"ת וראיותיו על דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב על דבריו דאין ראיותיו ראייה לדחות פי' רש"י והרמב"ם ע"ש:

קנה שדה זה בשטר. פי' שכ' בו שדה זה מכורה או נתונה לך:

שאין אנו יודעין. נראה דגם הנותן או המוכר אינו נאמן לגרוע כח זה מאחר שאין הדבר עוד בידו וכדין שנים שחלוקין במקח וכל א' אומר אני לקחתי' ראשונה וכמ"ש לעיל סי' רכ"ב:

מי הוא משניהם שהגיע לידו תחלה. אבל אם היינו יודעין ע"י עדי מסיר' או שאר רואים כשרים למי הגיע השטר לידו תחלה היו נותנין השדה לאותו שבא לידו תחלה באותו יום אפי' בא גם ליד השני באותו היו' עצמו וכמו שהוכחתי בכמה הוכחות בדרישה ע"ש וכן הוא משמעות דברי המחבר בסוף סי' זה ולא כמ"ש הב"י בפנים דלא אזלינן בתר קדימת המסירה כשנמסרו שניהן ביום א' ועד"ר שם הארכתי בראיות להוכיח זה ולסתור דברי הב"י בזה:

אבל אם בכל שטר מהם קנין כו'. ז"ל הטור בזה אם אין עידי הקנין לפנינו ואין עידי השטר זה חתומים על שטר זה שלא יוכל להתברר למי הקנה תחלה דיינינן בהו שודא דדייני אם הן לפנינו והחתומין ע"ז חתומי' ע"ז דיינינן ע"פ עדותן ולמי שאומרים שלו הקנה בקנין תחלה לו יתננו ע"ש:

(ס"ד) לידו תחלה משמע אם היינו יודעים למי נמסר השטר תחלה מהני אם נמסר גם לב' בו ביום וזה דלא כמ"ש ב"י דביום אחד אין לחלק למי נמסר תחלה ומה שהביא ראי' מההיא דרמב"ח שמביא ב"י לקמן התם לא הוי סהדי על המסיר' אלא על הכתיבה לחוד שכתבה לו תחילה וכיון דלא כתבינן שעות לא קנה המוכר עד שימסור לו תחלה אי בשטר שיש בו קנין דמיד שחתמו לו תחלה קנה וצ"ל דבההיא דרמב"ח לא היה שם קנין:

היוצאים. עיין בבעל העיטור דף כ' ע"ב וע"ג ובתשובת מהר"א ששון סי' ק"ה בדין זה ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קי"א (וע"ש עוד סי' צ"ה וסי' ק"ו ובמהרי"ט צהלון סי' ק"ג ופני משה סי' ס"ד ובמהרי"ט ח"ג סי' ס"ה ועיין בהרמ"ע מפאנו סי' קכ"ט באור הסוגיא בשם הרמב"ם ונ"מ לענין דינא. בני חייא):

שוה. דאם אין לנו לו' שום טעם למה חזר וכתב לו השני מזמן השני ע"כ צ"ל דבא לבטל זמן הראשון להיות המכירה או הנתינה מהיום או שבזיוף נכתב הראשון וכל הפירות שאכל הלוקח או המקבל משדה זו עד זמן השני צריך לשלם להמוכר או להנותן וממילא להיפך נמי מה שנתן הלוקח או המקבל מס למלך משדה זו מזמן ראשון עד זמן שני צריך המוכר או הנותן להחזיר לו ואם היה בע"ח שהלוה למוכר אחר זמן שטר הראשון וקודם זמן שני יכול לטרוף מלוקח או ממקבל זה אבל אם נוכל לו' שליפות כח הלוקח או המקבל בשום דבר כתב שטר השני שניהן קיימין וכמו שיתבאר. סמ"ע:

אחריות. פירוש דסתם מתנה אינה באחריות אם לא שכתוב בפירוש בהשטר. שם:

עיקר. נ"ל דהיינו דוקא לענין פסידא דבעל מצרן כשהשטר מתנה אחרון או לענין פסידא דלקוחות כשהשטר מכר אחרון אבל כשיכול לחזור על המוכר לגבות ממנו אחריות דשדה זו כשהשטר מכר אחרון וטרף מידו בע"ח דמוכר שהלוה לו ביני ביני בזה אם הראה שניהן בב"ד יכול לחזור עליו דהא הוא סביר וקיבל עליה האחריות כן נ"ל פשוט. שם:

התוספת. והא דלא אמרינן כן בשתי כתובות היוצאות לאשה אחת מבעלה כמ"ש בא"ע ס"ס ק' ע"ש דשאני התם משום דבכתובות דרך העולם כשמוסיפין כותבין ואוסיף לה מדיליה כו' ומדלא כתב לה כן מוכחא מלתא דלא נתכוין להוסיף משא"כ במכר דאין מדרך העולם לכתוב כן מש"ה אף דלא כ"כ אמרינן ביה דלתוספת בא וגובה העיקר מזמן הראשון. שם:

שאכל. כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם אבל הטור כת' ז"ל והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן השטר השני ויש נ"מ בינייהו דהטור ס"ל דדוקא הפירות שהן בעין נוטלן המוכר או הנותן אבל מה שכבר אכל הלוקח או המקבל א"צ לשלם והרמב"ם ס"ל דצריך לשלם עכ"ל הסמ"ע ובב"ח לא כ"כ ודבריו תמוהין דהא מבואר בהרא"ש וברמזים להדיא דדעת הרא"ש הוא כמ"ש בטור ועיין בב"ח מ"ש בשם התוספות. ש"ך:

חצי. דאז ביטל שני את הראשון. סמ"ע:

לדיינים. מה שקשה בזה על הרי"ף שפסק כאן כשמואל ובעלמא פסק כר"מ בשטרות דס"ל עידי חתימה כרתי והן תרתי דסתרי כמבואר בש"ס פ' מי שהיה נשוי עיין בבעה"ת שער י"ג שהאריך בזה ובהר"ן ס"פ המגרש וכן בחידושי רשב"א עיין שם. ש"ך:

נוטה. הוא פי' רש"י בענין שודא דדייני וכ"כ הטור וצ"ע על הטור שלא פירש כר"ת דתלי ברצון הדיין דהרי משמע מהרא"ש פח"ה כר"ת וכ"מ מדבריו בפ' הכותב ועיין בד"מ שכת' דהר"ן והנ"י סבירא להו דמותר ליקח שוחד בשודא דדייני ושס"ל כפר"ת ולענ"ד נראה שהיא שגגה שהרי מבואר להדיא בתוס' דאף לפירוש ר"ת אסור ליקח שוחד אלא ודאי הר"ן ונ"י ס"ל דהוי כמו שוחד וגוזמא קאמרי וכן הוא להדיא בחדושי הרמב"ן ע"ש. שם:

מומחה. וכ"כ ראב"ן וצ"ע בזמן הזה ע"ל סי' ג' וסי' כ"ג ודו"ק. שם:

יודעים. נראה דגם הנותן או המוכר אינו נאמן לגרוע כח זה מאחר שאין הדבר עוד בידו וכדין שנים שחלוקין על המקח וכל אחד אומר אני לקחתיו ראשונה כמ"ש בסי' רכ"ב. סמ"ע:

העדים. ז"ל הטור ואם אין עדי הקנין לפנינו ואין עדי השטר זה חתומים על שטר זה שלא יוכל להתברר למי הקנה תחלה דיינינן בהו שודא דדייני ואם הן לפנינו והחתומים על זה חתומים ע"ז דיינינן ע"פ עדותן ולמי שאומרים שלו הקנה בקנין תחלה לו יתננו ע"ש. שם:

על שדה א'. לאפוקי שט"ח דגובה שניהם ועבב"ב קעב א'. רי"ף:

בשם כו'. אבל בב' ית' בס' ג"ד:

אע"פ כו'. דאי כ' בהדיא ה"ה במתנה:

שאחריות כו'. פ"א דב"מ:

או לשאר כו'. תוס' שם ועבה"ג וטעה בזה דתוס' לדוגמא בעלמא נקט דאנן קי"ל דבעין יפה מוכר כר"ע ועוד דלא קי"ל כתוס' בהא וע"ל סי' רטו ס"ו בהג"ה אלא נ"מ כמ"ש בב"ב ע"א א':

וצריך כו' דאם כו'. כ"כ הרא"ש שהשני אינו כלום כיון דליפות כחו כתב:

וי"א כו'. דהוה כאוסיף ביה דיקלא שכותב לו אחריות על נכסיו משא"כ בהיפוך שאין שייך מתנה על מה שמכר כבר וניכר שלא נעשה אלא בשביל ייפוי כח וכן הסכים הטור וכ"ד התוס' שם ד"ה משום דדוקא ראשון במכר ולא כטעם שכ' דאפי' מתנה דאית אחריות אית בה דינא דב"מ כמ"ש בפ' המקבל:

הרי הראשון קיים כו'. ול"ד לכתובה שאמרו שם הוציאה עליו שתי כתובות כו' משום דלא כ' ואוסיפת כו' כמש"ש ששם דרך לכתוב כן ועברא"ש בשם הר"י בר ברוך. וגם דקי"ל בכתובה כרב אסי דא' זה וא' זה כו' אף בדכתב ואוסיפת וע' ברא"ש שם:

לפיכך כו'. פ' כרפרם דסוגיא דגמ' דגם במתנה הדין כן כרפרם ועתוס' שם ד"ה אימר כו' שדחקו לתרץ ול' הגמ' אחולי כו' לא מ' כן וער"ן:

וכ"ש כו'. היינו ג"כ אליבא דרפרם ע"ש:

ש"מ כו'. כנ"ל דביטל שני את הראשון אם לא כ' ואוסיפת וע"ל סי' רנג ס"ח ועהגמ"ר שם:

בין כו'. לאפוקי הלואה ועתוס' שם ד"ה שני כו':

אם אין כו'. כמש"ש א"ל אטו כו':

הרי כו'. כשמואל וכר"ן:

(ליקוט) כל שדעתם נוטה כו'. רמב"ם וכן פרש"י ורשב"ם בב"ב ל"ה א' ד"ה שודא כו' אבל תוס' בשם ר"ת כ' דרשות ביד הדיין ליתן למי שירצה וראיה מספ"א דגיטין דקא' מה שירצה השליח יעשה וקרי התם שודא ובקדושין ע"ד א' וניהדר ונידייניה בשודא כו' ולפרש"י ליהדר ולאמוד דעתי וכן בכתובות שם דקא' אנא דיינא כו' ואם תלוי בסברא מ"ל דיינא או לא אלא הטעם הוא משום הפקר שנתמנה כו' וכ"ה בירו' בהדיא שודא דדיינא לאיזה מהן שירצו ב"ד מחליטין. תוס' ורא"ש שם ובב"ב שם (ע"כ):

וי"א כו'. כמש"ש חדא כו':

ובקרקע. עב"ב ל"ה א' ומ"ש מהא דתנן כו' ולא פריך על שמואל וערשב"ם ד"ה אי כו':

וי"א כו'. כמ"ש בגטין י"ד ב'. וס' ראשונה ס"ל דדוקא בשליש ולא בדיין. רא"ש: (ליקוט) וי"א כו' וי"א כו'. תוס' ורא"ש שם בכתובות ובב"ב שם ע"ש (ע"כ):

בד"א כו'. כמ"ש בב"מ יג א' בשטרי הקנאה וכפי' הרי"ף:

וכן. גמ' שם ועבה"ג:

מי כו'. כמ"ש בהרבה מקומות דאין ספק מוציא מידי ודאי ועבפ"ד דיבמות:

וי"א כו'. עפ"א דגטין יג א':

ודוקא כו'. עפ"א דב"מ יט ב':