המוכר דבר במדה ובמשקל וטעה או - שולחן ערוך חושן משפט סימן רל״ב

המוכר לחבירו כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן שפ"ה:

ובלבד שהמעות יתרים כו' בד"מ כת' בזה ז"ל ואם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך בזה כ' רי"ו נ"ט ח"ג דחייב להחזיר (וכ"כ הרא"ש פ' א"נ) לו ובהגמ"ר פ' איזהו נשך כתבו דא"צ להחזיר ומביאו ג"כ בסמ"ע ובש"ג ס"פ הגוזל בתרא פסק דצריך להחזיר וכתב עוד שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאיליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו ע"כ וצ"ע בזה:

המוכר לחבירו עיין ובתשובת ר"א ן' חיים סימן מ' דף ע':

ויפרש אותה ע' בסמ"ע ס"ק י"ז עד וכמ"ש המ"מ הנ"ל כן עיקר כו' וכמבואר במ"מ ועליו סמך הב"י וב"ח סס"ז בדה דברי נבואות מלבו וחילק בע"א ע"ש גם בכ"מ כתב שדברי המ"מ נכונים ע"ש:

שלא הזכי' לו כו' ע' בסמ"ע בס"ק י"ט עד מכ"ש כשאין בה כולן כו' ודאי כ"ש הוא דמחל כיון דלא מצא אלא קצתם אלא אפי' מצא כולן סד"א דכולי האי לא מחיל קמ"ל ודלא כהמחבר וברור:

המוכר עבד או שפחה כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן רל"א ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן קכ"ז:

המוכר בהמה כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' ש"ט ותמ"ט:

המוציא מחבירו עליו הראיה עיין בסמ"ע סקל"ה עד מה שא"כ גבינות כו' ועיין בכ"מ מ"ש בזה וצ"ל גם לדבריו דבהמה שאני דאזלי' בתר רובא והחזקה ודוק ע"ל ס"ס ר"ל:

ישבע המוכר עיין בסמ"ע ס"ק ל"ו עד מיהו אינו דומה להתם דהתם ברשותו נולד הספק כו' וזה פשוט ולית בה ספיקא דדינא וכנ"ל עיקר ודוק עיין בתשו' רשד"ם סימן פ' מדינים אלו ועיין עוד שם סי' שע"ט עיין בסמ"ע ס"ק ל"ז עד כשבא הלוקח לישבע כו' ובתשובת רשד"ם סי' פ"ה דחק עצמו בישוב ל' זה:

ואם ירצה כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"ח וכ"כ המחבר להדיא בספר ב"ה ע"ש עוד:

המוכר דבר שיש בו מום כו' עיין בספר א"א דף צ"ז ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קע"ג ד' קע"ד ובתשובת ר"י לבית לוי סי' ל"ג:

ויש חולקין. עיין בב"ח מ"ש בזה ונ"ל עיקר כדבריו וכן יש ללמוד מדברי הנ"י לשם וראייתו ברורה מהמרדכי ודו"ק עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קס"ז:

נשבע שאינו יודע כו' עיין בסמ"ע ס"ק מ"ג שכ' וק"ק והא אין משביעין על טענת ספ' וכו' ולפע"ד איירי כפשוטו ולק"מ דכיון שהלוקח אומר ברי לי שהי' בו בדיל א"כ ה"ל כאומר ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו א"י אם אני חייב לך דנשבע שא"י כדלעיל סי' ע"ה ס"י ודו"ק:

ואם קנה הסרסור כו' וה"ה אם קנה מתחלה לעצמו וכן הוא בפוסקים שמהם מקור דין זה להדיא:

הוי מקח טעות. פסק בתשו' רשד"ם ח"ג סי' פ' באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעו' ואחר כמה ימים רוצה להחזיר לו מחמת שמצא מקצתם לא טובים והלה טוען למה לא בררת אותם בשעת פרעון ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי לי שנתתי לו טובי' נשבע הלה ונפט' אבל אם טוען א"י אם הם שלי א"ל צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין א"י אם פרעתיך ואם הוא טוען שמא והב' טוען שודאי נתן לו פטור בחרם סתם וע"ש ופשוט:

מכר לו כו' עיין בתשו' רשד"ם סימן שפ"ה:

ואפי' אבד כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"א עד והי' הפסד גנבה ואבדה על הלוקח כו' והב"ח פסק אף שלא היה שהות להודיע הוא באחריות הלוקח עד שיודיעו דוקא ע"ש:

כגון שנתייקר עיין במהרש"ל פ"ה סימן ג' ופרק המניח סי' א':

לעולם. פירוש אפילו לזמן מרובה ולאפוקי אונאה שנתנו שיעור להלוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו ושיעור המוכר עד שיזדמן לו מכר כזה ולא יותר וכמ"ש בסי' רכ"ז דשאני הכא דטעותו ידוע ודומה לחזרת הגזילה דאין לה זמן כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' שפ"ה:

כולם. פירוש אם נמצא ו' או ח' יתירים אין אומרים חמשה מהם יחזיר ויתלה בטעות החמישיות והמותר יחזיק לנפשו אלא אמרינן כמו שהמותר הוא במתנה כן נמי החמשה במתנה נתן לו. סמ"ע:

מתנה. כת' בש"ג ס"פ הגוזל בתרא שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו ע"כ וצ"ע בזה. ש"ך:

מונה. פי' דדרך המונים שלכל פעם שמונה עשירית או חמישית א' מניח דינר א' מן הצד להיות לסי' כמה עשיריות או חמישיות שמנה לזה אמר שאם מכוונין הדינרים היתירים נגד סך העשיריות או החמישיות שמנה ודאי הן אותן הדינרים שהניח לסי' ושלא במתכוין נתערבו אח"כ וצריך להחזירם לו. סמ"ע:

קרקע. ע' בתשו' ראנ"ח סי' מ' דף ע':

האונאה. כן הוא לשון הרמב"ם ועיין בטור שכתב ע"ז ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל וקשה דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובס"ס ר"ז ובסי' ס' ס"ב כת' שכל האחרונים חלקו על הרמב"ם בזה ובסי' ס' שם כת' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק כאן כן לא מטעם דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנלמד מאונאה בק"ו כמ"ש הה"מ ובאונאה הטעם די"ל סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אמר כן עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר וכמבואר במ"מ ועליו סמך הב"י גם בכ"מ כתב שדברי המ"מ נכונים ע"ש. ש"ך:

נשכנית. פי' ואינה עוורת ולא מצי הלוקח לומר כשראיתי שאינה עוורת סברתי כמו שבא להשביח דעתי בזה דאין בה כך הוא בא להשביח דעתי במום דנשכנית שהזכיר אלא אדרבה אמרינן כשראית שאומר המוכר אמת בזה שהיא חגרת היה לך להעלות על דעתך שגם היא נשכנית ומדלא חששת ודאי מחלת עליה. סמ"ע:

הזכיר. כתב הסמ"ע דצ"ע דמשמע הא אם הזכיר לו גם מומין שאינן בה הוי מקח טעות ועל איזה מומין כ"כ דאי אמומין הנגלין קשה הא כתב לעיל בין שנמצא בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות ואי אמומין שאינן ניכרין קאי קשה הא ל' אפי' היו בה כל המומין קאמר דמשמע מכ"ש כשאין בה כולן כו' ע"ש ובש"ך:

עבד. ע' בתשו' רשד"ם סי' רל"א ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קכז:

בהמה. ע' בתשו' רשד"ם סי' ש"ט ותמ"ט:

ספק. דלפעמים אפי' אחר ג' ימים ג"כ אינו מגליד. סמ"ע:

דסירכא. פי' כשנמצאת סירכא עבה או שמיד שקנאה שחטה ומצא בה הסירכ' שבוודאי נעשית קודם שקנאה בעוד הבהמ' ברשות המוכר דודאי לא עדיף סירכא מנקיבת בית הכוסות דאם יש בו ספק אמרי' דיפסיד הלוקח. שם:

מספק. שם בר"ן כתב עוד או מחומרת הגאונים ונראה דמחמת ספק דקאמר היינו נמי בכה"ג דאינה ודאי טריפה לכ"ע דאל"כ מה חידש הרמ"א בזה הא גם טריפות דסירכ' אנו מטריפין מכח ספק שאין אנו בקיאין לבדוק. שם:

הפירות. כתב הסמ"ע דאפי' אם עדיין לא נתן לו דמי הקנייה צריך להחזיר הפירות ולהעלות לו שכר דלאו מטעם רבית נגעי בה אלא משום דהוי כגזל בידו כיון דהמקח בטל מעיקרו כו' ע"ש:

הראיה. ואם המעות עדיין ביד הלוקח והמוכר בא להוציא מידו המעות עליו הראיה ול"ד למוכר לחבירו בהמה לשחטה דבסי"א דעל הלוקח להביא ראיה ואם אין לו ראיה מוציאין המעות מידו שאני התם דמעמידין הבהמה על חזקתה דסתם בהמה אינה נטרפת וברשות הלוקח נעשה הספק ואמרי' כאן נמצא כאן נתהוה המום משא"כ גבינות דאין להן חזקה דרוב גבינות כשנתיישנו דרכן להתליע ודומה לזה כתבתי בס"ס ר"ל בשכר שהחמיץ דאין אומרים שנעמידנו על החזקה מה"ט ודלא כמשמעות הב"י דדין דגבינות ובהמה שווין הן עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הש"ך וע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' ו':

המוכר. פי' ישבע לפטור נפשו דאין שמעון נשבע להוציא מיד ראובן כ"כ בתשו' הרא"ש ומביאו הטור ולכאורה משמע מזה דאם המעות עדיין ביד הלוקח ואז המוכר בא להוציא דישבע הלוקח לפטור נפשו וזה אינו מוכרע די"ל מיד שמשך שמעון השמן לרשותו קנאו והמעות נעשו הלואה בידו ודומה להחליף פרה בחמור דבסי' רכ"ג ורכ"ד מיהו אינו דומה להתם דשם ברשותו נולד הספק ואמרי' כאן נמצא כו' משא"כ השמן שהוא עכור לפנינו דמסתמא היה ג"כ עכור מעיקרא עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך דזה פשוט ולית בה ספיקא דדינא וכנ"ל עיקר ע' בתשו' רשד"ם סי' פ' מדינים אלו וע"ש עוד סי' שע"ט עכ"ל:

הלוקח. המעשה היה שלא בירר המוכר טענתו אם לא הבטיחו מעולם להיותו צלול אלא כאשר הוא כן מכרו לו ואף שא"ל שהוא טוב ג"ז נק' טוב לקצת אנשים שקונין אותו להיותו בזול יותר או אם טוען אמת שהבטחתיו בצלול וכן נתתי לו והוא החליפו בשמן עכור הזה מש"ה אם המוכר נשבע א"צ לפרוט בשבועתו אלא שנתן לו שמן כמו שהתנה עמו משא"כ בשהלוקח נשבע אז צריך לישבע על שני הפרטים שהבטיחו המוכר בצלול ושהוא לא החליפו. סמ"ע:

שאינו נראה. ע' בס' א"א דף צז ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קעג ובתשו' ר"י לבית לוי סי' לג:

ולא ידע. זה תלוי בזה דכיון דאינו משהה מסתמא לא ידע והמע"ה משא"כ אם המוכר בע"ה מסתמא השהה הבהמה אצלו וידע מומה והאכילה דברים דקים שא"צ להן טוחנות וחיתה בהן דאל"כ היינו צ"ל דגם ביד בע"ה ודאי לא חיתה כי אם יום א' מדלא מתה בעודה בידו. סמ"ע:

חולקין. עיין בב"ח מ"ש בזה ונ"ל עיקר כדבריו וכן יש ללמוד מדברי הנ"י ושם וראייתו ברורה מהמרדכי עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קס"ז. ש"ך:

ונפטר. קצת קשה והא אין משביעין על טענת ספק ומהיכי תיתי לומר שידע המוכר שהיה בו בדיל והרי הוא ג"כ קנהו בחזקת זהב ואפשר דמיירי דהלוקח טוען עליו אתה לא קניתו מאחר אלא צוית לצורף לעשות לך כך תוכו בדיל מש"ה צריך לישבע עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ולפע"ד איירי כפשוטו ולק"מ דכיון שהלוקח אומר ברי לי שהי' בו בדיל אם כן ה"ל כאומר לו ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו איני יודע אם אני חייב לך דנשבע שאינו יודע כמ"ש בסי' ע"ה ס"י ודוק:

הסרסור. וה"ה אם קנה מתחלה לעצמו וכן הוא בפוסקים שמהם מקור דין זה להדיא. ש"ך:

מוזרות. וכן אם התנה שיתן לו מביצים שנולדו והוא נתן לו מביצים שנמצאו במעי תרנגולת וכן אם א"ל שרוצה ביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתן לו דספנא מארעא הוי מקח טעות ועיין בהר"ן פ' האיש מקדש. סמ"ע:

טעות. פסק בתשובת רשד"ם ח"ג סי' פ' באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעות ואחר כמה ימים רוצה להחזיר לו מחמת שמצא מקצתן לא טובים והלה טוען למה לא בררת אותן בשעת פרעון ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי שנתן לו טובים נשבע הלה ונפטר אבל אם טען איני יודע אם הם שלי או לאו צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין איני יודע אם פרעתיך ואם הוא טוען שמא והשני טוען שודאי נתן לו פטור בחרם סתם ועיין שם ופשוט עד כאן לשון הש"ך *):

באחריותן. ואף שגם המוכר לא ידע שהם רעים מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה שמא הן רעים ויפסיד זרעו ומשה"נ צריך להחזיר לו כל דמיו אף שהוא כבר כלה ונרקב בארץ ואין המוכר יכול לומר ללוקח החזר לי זרעי ואחזיר לך המעות אבל מה שטרח והוציא בזריעתן א"צ המוכר להחזיר לו. סמ"ע:

עצמן. ומסתמא אמרינן שלא צמחו מחמת עצמן אם לא שהיה שינוי זמן לפנינו כברד וכיוצא בו וכ"כ הרא"ש והטור ע"ש. שם:

הנאכלים. עיין בתשו' הרשד"ם סי' שפ"ה:

החזרה. וגם טרחת החזרה היא ג"כ על המוכר לדעת הרמב"ם ודלא כהרמ"ה. עיין בסמ"ע:

למוכר. אינו ר"ל דיתנו לידו אלא שיביאנו להעיר שהמוכד דר שם ויאמר לו הנה מקחך לפניך בביתי כי אני חוזר בו. שם:

המום. דאז אפי' לא הודיע להמוכר שחוזר בו אמרינן דברשות המוכר נפסד דהא אף אם הודיעו לא היה ניצול המוכר מהפסד זה הבא מעצמו מיניה וביה. שם:

להודיע. פי' אם הוא בענין שיש תועלת בהודעתו להמוכר כגון שהיה אוכלו מהר או שאר תקנות שהיה יכול לעשות באופן שלא היה נפסד ממנו בזה דוקא אמרי' דהוי ברשות לוקח כיון שלא הודיע להמוכר שחוזר בו משא"כ מסתמא אבל בנגנב או נאבד דרישא בכל ענין עומד ברשות הלוקח כל שלא הודיעו דשם מסתמא יש תועלת בהודעתו ומש"ה לא עירבב הט"ו דין גניבה והתליע בחד בבא ובזה נסתלק תמיהת הב"י וכ"מ ע"ש. שם:

נגחן. פי' ואז אסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק. שם:

שנתייקר. פי' הסמ"ע דבשעת מכירה היה הבשר ביוקר כדמי שור לחרישה ונמצא דאין ראיה מהדמים ועיין במהרש"ל פרק המניח סי' א' ובפ"ה סי' ג':

לשחיטה. פי' ואין הלוקח יכול לו' לחרישה קניתיו ועכשיו אצטרך להיות לי טרחא לשחוט הבהמה למכור הבשר ולקנות לי בדמים שור לחרישה כ"כ הר"ש דהמקח טעות הוא בכה"ג בנתייקר הבשר מכח הטרחא. סמ"ע:

בדמים. ז"ל הטור ואע"ג דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר (בסי' ר"כ) דשם הדמים מכחישין את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור בזה לכ"ע הולכין אחר הודעת הדמים עכ"ל. שם:

(ליקוט) נקנה המקח כו'. עבה"ג ס"ק א' וכ"פ הרשב"א בקידושין שם וכ"כ הר"ן שם בשמו אבל פי' פי' אחר שהמקח בטל לגמרי וכ' ומיהו במקום שאפשר להשלים אינו בטל אלא ישלים וכ' שזהו דעת הרמב"ם כאן ולפי ס' ראשונה מתורץ קו' רש"י ותוס' בב"ב קד א' ד"ה פחות כו' ומשם נראה שאין דעת רש"י ותוס' כן ועבהשגות דעת הראב"ד אח"כ מצאתי ברמב"ן בב"ב שם שתי' קו' תוס' כן וכ' אין אנו מודים להם בפי' שבטל המקח אלא דוקא בדבר שא"א להשלים כגון שדא בה שיתא ולא שדא ומכר לו ביתו נמצא חסר מן המדה וכיוצא אבל דבר שאפשר להשלים מחזיר הטעות וכ' שכ"ד ר"י מג"ש וכ' ואחרים הכריעו כן מההיא דפ"ק די"ט גבי ביעיא דפחיא דאמר מ"ד כו' ונ"מ למיתב לי כו' והא התם דאמר ביעי דפחיא לא גרע מדבר שבמשקל ואפ"ה סגי בביני וביני דה"ל שאפשר להשלים וכ' וגם זו ראיה והר"נ דחה הא דב"ב כמ"ש תוס' שם וכ' שגם מהא דפ"ק די"ט אין ראיה כמ"ש הרא"ה כפי גי' הספרים אותבינהו ולא אפרוח שא"א לו להחזירן דאפסדינהו ואף לספרי' דל"ג ע"כ צ"ל כן דל"ד כלל לדבר שאפשר להשלים דה"מ במדה שחסרה אבל שם הוא כמ"ש יפות ונמצאו רעות כו' וכ' ומ"מ הדין אמת הוא והרשב"א בקדושין שם כ' שלעולם אינו חוזר וחוזר דקא' רבא היינו שמחזיר האונאה וכ' שכ"כ הר"י מיג"ש והביאו הר"נ ג"כ שם והביא הרשב"א ראיה מהא דב"ב ק"ו ב' מהא דאמר שמואל מקמצין אבל הר"נ דחה ראייתו שם ע"ש וכ' הרשב"א ול"ק מההיא דב"ב צ' א' דקא' אלא משום אונאה כו' דה"ק דבדין זה אין חילוק לשתות או יותר או פחות ועבה"ג ועבהשגות פט"ו מה"מ דעת הראב"ד (ע"כ):

וכן אם כו'. עבפ"ב דקדושין מ"ז א':

אפילו אם כו'. כ"מ בגמ' ע"ש:

ובלבד כו'. כן פי' הרי"ף שם:

המוכר לחבירו כו' אפי' כו'. כמ"ש בכתובות ע"ה נכנסה לרשות כו' שעד כו' ובגמ' שם ע"ו למד מכירה מאשה:

אבל כו'. שם ועבה"ג:

אין כו'. כמ"ש בפ"ק די"ט ז' א' למנ"מ כו'. וכן במוכר שור ונמצא נגחן רפ"ה דב"ק ורפ"ו דב"ב לרב דאמר מקח טעות ואפי' אייקר בשרא כו' וכן שם פ"ג ב' במתני' הלוקח יכול לחזור אפי' הוקר כמ"ש בגמ' שם וכן בסיפא ועבה"ג:

וכן אם כו'. עתוס' שם פ"ד א' ד"ה אי. וריב"א פי' כו' ובכה"ג אמרו בב"מ נ' ואילו יתר על שתות שניהם חוזרין וה"ה בכל מקח טעות:

שכיון שהוא כו'. כמ"ש גבי אשה בכתובות ע"ה א' כאן בזיעה עוברת כו':

שהרי כו' אבל אם כו'. כמ"ש ע"ד ב' אצל רופא כו':

כל כו'. כמ"ש ע"ב ב' ומידי דקפדי בה אינשי כו' וה"ה למומים דחד דינא להו ועבה"ג וכמש"ו:

אלא אם פירש כו'. כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש שם ע"ש וכן כאן וכמ"ש כל תנאי שבממון כו' מתנה ש"ח כו':

כל הלוקח סתם כו'. מ"ש שם כנסה סתם כו' וה"ה דאינה מקודשת כמ"ש הרא"ש שם ממ"ש בפ' אע"פ דארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סימפון ע"ש:

ואם פירש כו'. כמ"ש בפ"ד דב"מ לענין אונאה כמש"ו:

מכר כו' מצי כו'. כמ"ש בב"ב ק"ו ב' ה"מ היכא כו' והא עשרים כו':

המוכר כו'. זהו רישא דשם. היה בה מום א' ניכר והראהו כו'. זהו סיפא דשם. אבל יש בה מומים הנכרים בין כו'. זהו מש"ש א"ל רב אחא כו' הכי אמרי' כו'. כ"מ וכ"כ בדרישה: (ליקוט) המוכר כו' וס"ט היה כו'. כ"ז הוא לשון הטור והנה רש"י פי' דברישא דא"ל פרה כו' משום דסנפו כו' ולא היה בו כל המומין ה"ז מקח טעות אבל בסיפא מום זה כו'. אע"ג שלא היה בו מום אחר כיון שהזכיר לבדו ה"ל לבדוק א"ל ר"א כו' היו בה כו' ואינו מקפיד אלא על הא' דאל"כ מאי קמיבעיא ליה דהא ל"ל מדהא ליתא אידך נמי ליתא ובברייתא קתני בהדיא והיה בה מום אחד אבל תוס' בד"ה היו פי' דבסיפא מום זה כו' מיירי שיש בה גם המום האחר ואינו מזכיר אלא שני מומין מום זה שמקפיד ומום אחר שיש בה ואינו מקפיד ולכך קמיבעיא ליה אי דוקא שני מומין אבל היה בה כל המומין ה"ז מקח טעות א"ד אפי' כל המומין בה ג"כ אינו מקח טעות ול"ד מום זה ומום אחר אלא משום דאית בה שני המומין וה"ה לכולם וקא' ומום אחר שבה וז"ש תוס' והא דקתני מום זה ומום אחר ה"ה כו' ורש"י מחק אפי' בד"ה אפילו וכן הוא ברמב"ם כיון שקאי ארישא לא שייך אפי' אבל לפי' תוס' שייך שפיר אפי' ואח"כ כ' תוס' דבתוספתא מ' דבשני מומין אפי' האחר אין בה אינו מקח טעות ובזה אתי שפיר דקתני כאן ומום אחר ולשני הפי' של תוס' מ"ש מום זה ומום אחר הוא דלא כפירש"י שהזכיר לבדו ועוד כו' אלא שלא אמר רק שני מומין ומ"ש שם ומום זה ומום אחר אין זה מקח טעות כיון שאינו מזכיר אלא אחר ר"ל כיון שאינו מזכיר רק שנים ורי"ף ורא"ש פי' דרישא שלא היה בה א' מכל המומין הנזכרין כאן והיה בה מום אחר שאינו ניכר כגי' בגמ' והיה בה מום אחר ואין נ"מ בזה לגי' שלנו מום אחד וגם אלו המומין הנזכרין כאן אינן ניכרין ובסיפא שא"ל מום א' ניכר ומום א' שאינו ניכר והיה בה שני המומין ועוד אמר בה הרבה מומין שאינן ניכרין ולא היו בה ואילו לא אמר מום הניכר היה מקח טעות שזהו הרישא אבל כיון דהראה לו מום ניכר ה"ל לבדוק ג"כ בשני ורמב"ם פי' בע"א וגריס ברישא ואמר בה מום אחר ר"ל שא' מאלו שאינן ניכרין היו בה אבל אמר בה עוד מומין אחרים הניכרין ואין בה אבל כולם ניכרין או כולם אינן ניכרין אינו מקח טעות וז"ל בפט"ו מה"מ המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומין גלויים ומומין שאינן ניכרין ולא היו בה מאותן מומין הגלוין שמנה ונמצא בה מום מאותן שאינן ניכרין ה"ז מקח טעות וחוזר ואע"פ שפירש המום שנמצא שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה אלו המומין שנראין שמנה אמרתי כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה ואינו מפרש מומין אלו אלא כדי להשביח דעתי כיצד פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית ה"ז מקח טעות היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות והוא הבעיא הנ"ל ול"ד כל המומין אלא א' מהמומין הניכרין וא' מהמומין שאינן ניכרין כיון שיש ג"כ מהניכרין אינו מקח מעות גם על שאינן ואמר כל המומין ר"ל אותן שהזכיר בברייתא ומומין האחר שאמר וז"ש הרמב"ם שם וכן אם היתה חגרת ונמצא נשכנית אע"פ שאינה עורת אין זה מקח טעות וכ' הראה לו המום שיש בה וא"ל מום זה יש בה ומום פלוני ומום פלוני אע"פ שאותן המומין שמנה נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות והוא סיפא דברייתא ולדבריו כל שנראין כולן או אינן נראין כולן בלא"ה אינו מקח טעות אלא הברייתא מלתא אחריתי קמ"ל אע"פ שכולן נראין ולא הראה אלא א' דלא מצי לומר מדלא הראה אלא א' ש"מ שהנשארין אין בה קמ"ל דלא והנה הטוש"ע בס"ח הן דברי הרמב"ם אבל בס"ט שהוא פי' לסיפא דברייתא א"י להולמן כלל ואמר אפי' היה כו' שהוא כגי' התוס' ורא"ש דגרסי שם אפי' ומפ' שקאי אסיפא וכ"ז א"י להולמן והנה הב"ח ודו"פ פי' ברי"ף ורמב"ם וטור פי' דחוקים מאד ונלאיתי לכתוב הדחוקים והקושיות שיש בדבריהם וגם בתוס' נדחק הב"ח ע"ש (ע"כ):

וכן אם נמצא ליסטים כו'. עבה"ג וכמ"ש בב"ב צ"ב ב' ובתוספתא שם פ"ד תניא בהדיא ליסטים מזויין או שהיה מוכתב למלכות ה"ז מקח טעות ועתוס' שם ובקדושין שם ובכתובות נח:

וי"א כו'. כפי' תוס' וכמ"ש בב"ב שם כולהו הכי איתנהו ואי גונב נפשות א"א לומר כולהו הכי איתנהו ועתוס' שם ושם:

טרפות דסירכא כו'. אע"ג דשכיח הוי מקח טעות כמ"ש בב"ב שם מט לאו משום דרובא כו' לא כולהו הכי איתנהו וכן בשור ונמצא נגחן אע"ג דרוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי כמ"ש בפ"א דב"ק וספ"ג דכתובות:

ויש חולקין כו'. כמ"ש בריש כתובות ב' ב' אונסא דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי כו' ומשור ועבד אין ראיה דשם כיון דהמוכר מכיר במומם הלוקח סמיך ולא מתנה דשארית ישראל כו' משא"כ בכה"ג:

ואפי' טריפה כו'. ול"ד למוגרמתא בפ"ט דב"ק צט ב' כיון דא"א לאכול הוי מקח טעות:

המוכר דבר כו'. עבה"ג ל' הרמב"ם מכאן אתה למד המוכר דבר כו':

המוכר קרקע כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה התם. ומפר"ת כו':

ראובן כו' ישבע כו'. דהמע"ה:

(ליקוט) ואם היה המוכר כו'. עמ"מ שהניח בצ"ע ועבע"י (ע"כ):

ויש חולקין כו'. עבה"ג. ול"נ דגם הרמב"ם מפרש כן אלא דבגמ' המעשה בבקרא אבל ברמב"ם וש"ע שהלוקח עצמו העמיד עם בהמותיו ודברי רמ"א צ"ע וכ"כ ב"ח וצ"ל דס"ל לטור ורמ"א דוקא בקרא דהוי ש"ש וצריך לנטור נטירותא יתירתא וכמ"ש שם צג ב' ע"ש בסוגיא משא"כ בלוקח עצמו כיון דהמקח טעות אינו ש"ש עליו ועסכ"א וצ"ע:

וכ"ש בדבר שלא כו'. כ"כ שם מהנ"ל ובזה אף הרמב"ם מודה כמ"ש שם דספסר משלם ליתומים וכן בהוגלד פי המכה אע"ג דגם המוכר לא היה יודע:

ואם קנה כו'. עתוס' שם כו א' ד"ה דשתיך כו':

ועכשיו כו'. ב"י:

ומנהג כו'. עמ"ש פי"ד וכמ"ש בב"מ פ"ג ב' וב"ק קיז ב':

מיהו כו'. דהטעם דלא אזלי' בתר רובא משום דאזלי' בתר חזקת הממונא והמע"ה כמ"ש ברפ"ה דב"ק וב"ב שם ואמרו שם ת"ש המוכר פירות כו' תנאי היא כו' וע"ל סכ"ג:

ואם הודיעו כו'. ברייתא כ' הרי"ף ורא"ש שם וכ"ה בירושלמי שם:

וה"ה לדברים כו'. כמש"ש צ"ג ב' א"ל הרבה כו':

הלוקח מקח כו'. עבה"ג ל' הרמב"ם מכאן אתה למד הלוקח כו':

ואם היה המוכר יודע כו'. כמ"ש מהו נותן כו' וס"ל דת"ק ל"פ אלא בלא ידע המוכר אף דהזרע צריך לשלם אע"ג דלא ידע כמש"ל סי"ח אבל ההוצאה פטור כמ"ש בדיני דגרמי כל שלא כוון להזיק אע"פ שגרם פטור משא"כ בידע דלד"ה חייב משום דינא דגרמי ועראב"ד בהשגות ומ"מ:

הלוקח מקח כו'. כ' המ"ע ומ"מ שם צ"ד וליתא בגמ' שלנו:

אבל אם כו'. כנ"ל סכ"א:

והמוכר מכירו. ערשב"ם שם ד"ה ה"ג וליחזי כו':

ואם הוא רגיל כו' אם כו'. גמ' שם ושם:

כ"מ דהוי מקח כו' ודלא כי"א כו'. עתוס' שם ד"ה אי דליכא כו' ובב"ק שם ד"ה אי כו':