שולחן ערוך - חושן משפט · סימן רל״א

רשאים בני העיר. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' מ"ה ובתשו' מ"ע סי' ע"ג:

רשאים בעלי אומנות כו' עיין בתשובת ן' חביב ס"ס מ' וצ"ט ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן ק"ט ובתשוב' ר"א ן' חיים סי' צ"ח וסי' קכ"ד ובתשובת רשד"ם סי' רצ"ט ושצ"ח ות"ו ות"ז ותמ"ז ובספר א"א דף צ"ז ע"א:

כולם ביחד עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' פ"ד וסי' רל"ז וסי' ר"פ וש"ץ ושל"ז:

או של כל בני העיר מועיל כו' כן כתב הרא"ש פרק השותפין וכתב שבעלי אומניות הם הנקראין בני העיר בענין מלאכה כו' ע"ש ונראה דהוצרך לכתוב כן וגם דינו אמת ומוכרח דהא פריך בש"ס לרבא מדלעיל ורשאין בני העיר להכריע על קצותן ומשני ה"מ דליכא אדם חשוב ש"מ אפילו בני העיר אינן רשאין לתקן זולתו ועוד דאם איתא דבני העיר עדיפא אם כן מאי פריך מבני העיר וכן נ"ל להורות כמ"ש מור"ם (אבל בסמ"ע לא כתב כן ע"ש תשו' אלשקר וכן בכ"מ ע"ש הריב"ש ולפע"ד מ"ש הוא מוכרח ע"כ מצאתי בכתביו שכ' בימי חורפו) ע' בתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' ט' ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ט ובתשו' ר"א מזרחי ובתשו' ן' לב ס"א דף קמ"ד ודף קצ"ב וע"ש עוד בסוף הספר ובס"ד ן' לב דס"א וס"ב:

או אפילו לעכו"ם. אע"ג דלענין אונאה כ' הטור והמחבר בסי' רכ"ו דאינו עובר עליה בעכו"ם שאני אונאה דכתיב ביה עמיתך וגם לית ביה משום גזל כיון דראה מה שקנה מה שאין כן מדה דעל הימנותו סמך ליתן לו מדה שלימה ועפ"ר מ"ש עוד מזה בריש סימן זה ובסעיף כ"ד:

ושמינית הרובע. כ"כ גם כן בטור ועד"ר מ"ש דרשב"ם דחה גירסא זו:

שלא תתחלף ברובע הסאה. דברביעית טעו אינשי אבל בתלתא לא טעו במדות ומ"ה לא חיישינן דתתחלף רובע הסאה שהוא קב ומחצה עם הקב:

ושלישית ורביעית ההין. אע"ג דברביעית טעו אינשי כיון דבמקדש היו המדות הללו מיחו חז"ל גם במדינה ובמקדש לא חששו משום דכהנים זריזין הן ולא טעו כן הוא בגמרא וברמב"ם:

אין עושין המחק פי' במקום שאין גודשין המדות אלא ממלאין המדה ומוחקין אותה ע"ג וקאמר דלא יעשה העץ שמוחקין בו מדבר קל שאז עובר מע"ג דבר הנמדד ואינו מוחק יפה ורע למוכר ואם הוא נעשה מדבר כבד ביותר אז נכנס בעומק וימחוק ביותר ואז רע ללוקח לכך עושין אותו ממין דבר אמצעי:

מצד א' עב כו'. מפני שהעב אינו נכנס כ"כ בתבואה ועובר מע"ג ורע למוכר והקצר נכנס ביותר ורע לנוקח וחיישינן שבצד העב יבא למחוק כשיבא לקנות ובצד הקצר כשיבא למכור וכ"כ בטור בהדיא:

ולא ימחוק מעט מעט כו' דהעושה כן הוא מוחק הכל בכח ונכנס בעומק התבוא' ורע ללוקח וההיפך כשמוחק בבת אחת:

וצריך להשהותה כו'. פי' כשמערה המדה מכליו אל כלי הלוקח אז אחר שיצא דבר הלח מהמדה בקינוח ישהנ' הפוכ' עוד ע"ג כלי דהלוקח עד שיטיפו ממנה ג' טיפי:

אבל חנוני כו'. דחנוני הוא מוכר תדיר ואין לו פנאי לשהות:

שמודד בהם דבר לח. דדבר לח הוא נדבק במדות משום הכי צריך לקנחו פ"א כל ל' יום לאפוקי מהרמ"ה שכתב דגם בדבר יבש צריך לקנח מדות שהן עמוקים והאבק נדבק בהם משא"כ בכף המשקולות דהכל מודים בדבר יבש:

די לו שיקנח א' לי"ב חדש כו'. כ"כ גם כן בטור ועיין דריש' שכתבתי טעם למה לא פסקינן כרשב"ג השנוי במשנתינו.

שאינו צריך להטיף כו'. כמ"ש הטור והמחבר בסעיף שלפני זה:

למוד בדקה כו'. פי' דקה כגון לוג וגסה כגון קב וכשמודד בדקה יהיה להלוקח עודף מעט לכל לוג דאי אפשר לצמצם משא"כ כשימדוד לו בקב דלא יהיה לו אלא עודף אחד לששה לוגין דרע ללוקח ובהיפך הוא רע להמוכר ועפ"ר שכתבתי שכן פי' רשב"ם ושמלשון הטור לא משמע לי כן אלא גסה ודקה ר"ל בשניהן סאה או קב והיינו שאחד גדול יותר שתות מהשנייה דמותר להוסיף כדלקמן ואמר שמקום שנהגו למדוד סאה קטנ' לא ימדוד בהגדולה או איפכא אע"פ שרוצה לנכות לו או להוסיף לפי ערך ע"ש ודו"ק:

ג' מחוקות בשביל כו' דכן השיעור דגודש היא תלתא מלבר מהמדה וה"ט נמי דאמר אחר זה דיתן בעד מדה מחוקה ב' דינרים כיון דהגודש הוא שיעור שליש וטעם האיסור לכל הני הוא משום דילפינן בגמרא מקרא דצריכין ליזהר בכל דבר שיכולין לבא על ידו לידי טעות ורמאות ואם במקום שנהגו לגדוש לא ימחוק הוא אף שלא יהיה הפסד בזה להלוקח שיתן לו ג' בעד ב' מ"מ חיישינן שהרואה יראה שמודד לו מחוק וסובר שמודדין בעיר הזאת במד' מחוקה ויקנה ע"י מדה מחוקה כשער הגדוש וכן איפכא יהיה טעות למוכר:

אין עושין משקולות כו'. ברמב"ם פ"ח דגניבה מפורש הטעם מפני שמיני מתכות מעלין חלודה ומחסרין ולפ"ז יש לזהר אפי' במשקל דדבר יבש ור"ת נתן הטעם משום דהלחות דבוק בהן ומתייבש עליהן ומכביד וזהו טעם דהי"א דס"ל דמשקולות בדבר יבש מותר לעשות בשל מתכות:

וכן נהגו. אדלעיל קאי שנוהגין לעשות משקולות של דבר יבש ממיני מתכות ואח"כ מתחיל לענין בפני עצמו וכתב דלמשקולות של כסף וזהב צריך לעשות חיפוי עור (וכן מצאתי בהגהות של כתב שכתוב בהן ומשקלות בוי"ו לענין בפני עצמו) משא"כ למשקולות ששוקלין בהן בדיל ועופרת והדומה לו שאין באין לידי הפסד גדול אא"כ ישחקו הרבה וזה אינו שכיח מ"ה לא הקפידו וכ"כ התוס':

המשקולות במלח. הטור כתב הטעם שהמלח מקילו וימכור בו כ"כ ר"ת ורשב"ם ורמב"ם כתבו שהמלח מכביד ויקנה בו בדבר כזה נאמר ויראת מאלקיך:

ששוקל דבר לח. דדבר לח נדבק בשקל ובמאזנים מפני שהדבר לח מונח בכף מאזנים מ"ה הצריכוהו לכף מאזנים קינוח בכל פעם משא"כ המשקל שמונח בכף השנייה אין צריך קינוח אלא מפני דהמודד דבר לח נוגע בידו המלוכלכת:

באויר ג"ט. שלפי ריבוי המשקל צריך להיות ההכרע יותר גדולה מ"ה במוכר עששיות דהכרע ג"ט צריך להיות הריוח למטה מהכף ג"ט וגם למעלה מהקנה ג"ט ואז צריך בשעת ההכרע דיכול לירד כף אחת למטה ג"ט והשנייה תעלה למעלה ג"ט וההכרע של מוכרי צמר שאין המשקל כ"כ גדול ב' טפחי' וכן אינך לפי ערך משקלן ולפיהן יהי' ריוח למעל' ולמטה וכ"כ ר"ש ונ"י וכמ"ש בפרישה וע"ש וכמ"ש בסמוך בסי"ד שצריך להכריע טפח:

ואורך הקנ' י"ב טפחי'. טעם דשיעורים הללו דבפחו' אין מכריע המאזנים בשביל דבר מועט לפי כובד משאה:

מקו' שנהגו להכריע כו'. גם בטור סידר זה אחר דין שיעור המאזני' הנ"ל ושם בפרישה כתבתי דלא קאי אכל המשקלו' הנ"ל כי משנה בפ"ע הוא ולא קאי אלא אחנוני שמוכר דבר מאכל וכיוצא בו ושם מפורש ג"כ דשיעור הכרע משקל החנוני הוא טפח ובע"ש כ' ז"ל צריך להכריע טפח שהוא מעט יותר ממה שדרך להכריע עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר ולמה כ' שהוא מעט יותר הלא יותר הרבה הוא גם במקום דאין מכריעין טפח שם שוקלין עין בעין אלא דנותנים הוספה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ואי משום דא"א לצמצם אי משום הא כך לפעמים פוחת מעט כמו דלפעמים מוסיף מעט:

צריך להכריע טפח וכתב הרשב"ם ז"ל נ"ל דלפחות מליטרא לא בעינן הכרע טפח דנפיש מדאי הכרע טפח בדבר קל ב"י וד"מ סי' ט':

וצריך להוסיף כו'. פי' במקום ששוקלין עין בעין צריך להוסיף במקום הכרע שנותנין בשאר מקומות:

וח' מד' מאות ביבש. דבדבר לח נדבקו ונשאר מדבר הנמכר במדת המוכר מ"ה הצריכוהו להוסיף בו יות' וכל זה למדו רז"ל מדכתיב איפה שלימה וצדק יהי' לך מיתורא דצדק דרשו צדק משלך ותן לו יותר:

והכרע אחד לכולן. עפ"ר שם כתבתי ל' ר"ש שכ' שאף שעולה לשיעור א' הכרעה טפח של כל המשקל ביחד והכרע דכל א' וא' שהרי לפי כובד המשאוי כשיכריע טפח צריך להיות העודף דבר גדול מ"מ כיון דא"א לצמצם יעלה יותר כשישקול י' פעמים לשוקל בפעם א' ע"ש שכתבתי דר"ל דבפע' אח' אפשר לצמצ' אותו פעם יותר מאשר יצמצם בי' פעמי' דא"א שיצמצם כל הי' פעמי':

ויתן רביע ליטרא עם הבשר בפרישה כתבתי ל' ר"ש דהיינו דוקא במקום שאין מכריעין דבמקו' שמכריעין לא יעשה כן דיהי' בזה הפסד להמוכר דיצטרך ליתן לו הכרע גם לרביע העודף על משקל ליטר' שהניח בכף מאזני' חנם כי אף שהניח רביע ליטרא לצד הבשר הלא ההכרע כולו הוא מהבשר ולא מאותו רביע משקל נמצא דהבשר יכריע כל משקל הליטרא שהניח בכף מאזנים:

שמא יפיל. פי' המוכר יפילו בערמה וטעם זה הוא מל' הרמב"ם שם בפ"ח דגניבה ע"ש:

לא יוסיפו יותר על שתות דעד שתות מנינו שהוסיפו שהסלע דאורייתא היה מתחלה עשרים גרה ולבסוף עשוהו כ"ד דהיינו שתות מלבר ויותר לא יוסיפו משום פסידא דמוכרים הבאים ממקומות אחרים דשמא לא ידעו שהגדילו המדות וימכרו התבואות במדות הגדולות בדמי מדה קטנה אבל עד שתות לא חשו משום כיון שמצינו שהוסיפו שתות בסלע כנ"ל ועוד דעד שתות לא יבואו המוכרים הבאי' ממקומו' אחרי' לידי הפסד קרן אלא להפסד ריוח שעד שתות משתכרין בדברים של אוכל נפש כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ך ולא יותר ואע"ג דזבין וזבין תגרי איקרי מ"מ כיון דרוב פעמים תוודע למוכר שהוסיפו המדות ואף אם לפעמים לא נודע להן כיון דעכ"פ לא הי' לו הפסד קרן לא חשו חז"ל והא דלא קאמר גם כן הדין דאם ירצו לפחות שיעור המדות אפשר משום דבפחת אין בו הפסד למוכר והלוקחין הן על רוב בני העיר והן הן הפוחתין ויודעין בזה ולית בהו פסידא מ"ה פוחתין כמו שירצו:

שאם היה הקב משל חמש כו'. כצ"ל וכן הוא בטור סכ"ב וברמב"ם פ"ח דגניבה כתוב מכיל חמש וג"כ א"ש:

בכתבי הגמטריא כו' כן הוא לשון רמב"ם שם רפ"ח דגניבה וכ' המ"מ לפרשו ז"ל כתבי הגימטרי' הוא חכמת השיעור והתשבור' ועליו אמרו שהחשבון תקופות וגימטריאות הן הן פרפראות לחכמה ור"ל הן פרפראות לחכמת התכונה הקרוי חכמה ובינה עכ"ל:

כאלו היא מלאה כרכום. כלו' יחשבנו בעינו כדבר חשוב והוא מימרא בפרק המקבל ע"ש:

ד' אמות הסמוכין לחריץ מזלזלין. כן הוא ל' הגמ' פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ז ע"ב) אמר רב יודא ד' אמות דאניגרא זלזל בהו דאנהר' לא תמשחנו כלל וז"ל רש"י ד' אמות דאניגרא אמת המים שהמשכוהו מן הנהר הגדול אל השדות על פני הבקעה כו' ומניחין בעלי כל שדה ושדה מלזרוע את אגפיה רוחב ד' אמות שלא תתקלקל שפתה ומודדין אות' כולה ביחד ומציינין אותו שלא יחרושו מן הסי' ולחוץ לא תמשחנו כלל אלא באומד הדעת יניחנו כדי שיהא ניכרים לעינים שהן שלימות ורחבות עכ"ל:

לא ימדוד לא' בימות החמה שאז החבל מתייבש ומתקצר:

לשוב בתשובה הגונה פי' משום דא"א להשיבו לבעלים כיון דלא יכול לידע למי מדד וכמה פעמים מדד להן ואף דיש לו תשובה קצת במאי דיכול לעשות בו צרכי רבים וכמו שאמרו בגזלני' ובמלוי ברבית דאינן יודעין ממי גזלו וממי לקחו ריבית מ"מ אין זה תשוב' הגונ' משא"כ בשאר עבירות אפי' גדולו' כעריות ועכו"ם דהן חטאים בינו ובין המקום ית"ש יש להן תשובה בחרטה ובוידוי ובסיגופים:

ככופר ביציאת מצרים. מפני דכל המעוות במדות הוא מסתיר דרכו שלא יביטו בו בני אדם ומהקב"ה אינו מתיירא בסברו שאין השגח' מהש"י על מעשה בני אדם וכל הכופר בהשגחה כופר ביציאת מצרים ששם נתברר גודל השגחה שנגלה עלינו הש"י בכל אותות ומופתים שעשה למצרים ועפ"ר מ"ש עוד מזה בביאור דברי הטור:

בדברים שיש בהן חיי נפש כו'. עפ"ר ודרישה שם כתבתי והוכחתי דדין זה נחלק לג' עניני' להרמב"ם ובעל הטור והוא דבעיקר אוכל נפש הדומ' ליינות ושמני' וסלתות יכול להשתכר עד שתות ולא יותר ובדברים שאין בהן אוכל נפש כלל כגון הקושט והלבונה יכול להשתכר כל מה שירצה אפי' כפלי כפלים מהקרן ובדבר שיש בו ממכשירי אוכל נפש כגון כמון ותבלין והדומה להן מותר להרויחן עד הכפל ולא יותר וזהו דלא כמ"ש הב"י ע"ש:

טרחו וכל יציאותיו כו'. פי' וכל זה נחשב לקרן ושתות מהכל מותר לו להרויח נוסף על הקרן והוא טפי מאלו לא הרויח אלא שתות מהקרן וגם נראה דדוקא בזה דמוכר מעט מעט צריך ליתן לו שכר טרחו נוסף על הריוח משא"כ בשאר סוחרים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רכ"ז בס"ס כ"ח בהמשא ומתן באמונה ועפ"ר:

לא מחייב האי לחודיה כו'. פי' כיון דאין שם ב"ד למחות ושאר מוכרים אינן שמין על לב ועוברים על מה שאמרו חז"ל שלא ישתכרו יותר משתות אף זה הירא את דבר ה' אין צריך ליזהר בזה והטור מסיים בטעמו וכ' ז"ל דכי שלמי פירי דידיה מזבני אחריני ביוקר ואפסידוהו לו לחודיה בידים לא מפסדינן עכ"ל ואין צריכין לפרש דמיירי דשאר המוכרי' הן עכו"ם וע"ל ס"ס קנ"ו דכתב הטור והמחבר [הטור והרב] דומה לזה בהקדמת מכירת סחורות ת"ח ע"ש:

אלא התגר הראשון כו'. עד "בקרן פירוש "בקרן שלו והיינו כאשר קנאן מלוקח ראשון ודוקא בבצים שאין שכיחי למכור אלא איש אחד מחזיר וקונה מהרבה בעלי בתים א' א' ומוכרן ונמצא דנתיקר השער אבל בשאר ענינים מותר דאם ימכור זה ביוקר ימצאו אחרי' שימכרו בזול כ"כ רשב"ם ס"פ הספינה (בבא בתרא ריש דף צ"א):

ויש מי שאומר שמותר להשתכר כו'. ל' הברייתא הוא אין משתכרין פעמים בביצים ואיכא בה תרי לישני בגמרא א' מפרש תגר לתגר וא' מפרש עד הכפל:

בביצים עד הכפל. ברשב"ם כתוב שם ב' טעמים חדא שאין בהן כ"כ חיי נפש (וכ"כ הטור והמ"מ ודלא כב"י) ועוד דיש בו טורח מרובה וריוח מעט לעני המחזיר בעיירות לקנות ביצים עכ"ל:

אין אוצרין כו' "עד שרובו ישראל. כ"כ ג"כ הטור והרא"ש ומדלא כתבו ג"כ בדין הנ"ל דאסור לעשות סחורה בדברים שיש בהם חיי נפש דהל"ל דה"ה בח"ל במקום שיש רוב ישראל משמע דס"ל דאפי' בכה"ג מותר בח"ל כיון דנתנו שיעור דאסור להשתכר יותר משתות מותר אפי' לסחור בו והשתא א"ש דהשמיטו הרא"ש והטור להאי ברייתא ולא כתבו להאי דינא כלל וכן מוכח נמי מדכתבו ואין משתכרין ב"פ בביצים כו' משמע הא בשאר דברים מותר וכמ"ש בשם רשב"ם וצ"ע.

ה"ז כמלוה בריבית. פי' ועובר על וחי אחיך עמך:

אין מוציאין פירות כו'. גם דין זה לא כתבו הרא"ש והטור דס"ל דבא"י דוקא אסרוהו משום ישוב א"י ולא בח"ל אפי' במקום שרוב ישראל א"נ משום דבמדינות הללו בעו"ה אין מצוי רוב ישראל וה"ל כדבר שאינו נהוג מ"ה לא כתבוהו:

או של כל בני העיר כו'. כן כתב הטור וגם המרדכי פ"ק דב"ב אבל ר"מ אלשק"ר בתשובה סימן מ"ט כתב בשם רמב"ם והרמב"ן. דדוקא אבני אומניות קאי ע"ש:

לעובד כוכבים. אע"ג דלענין אונאה בסי' רכ"ז אינו עובר עליה דעובד כוכבים שאני אונאה דכתיב עמיתך וגם לית ביה משום גזל כיון דראה מה שקנה משא"כ מדה דעל הימנותיה סמך ליתן לו מדה שלימה. סמ"ע:

ברובע. דברביעית טעו אינשי אבל בתילתא לא טעו במדות ומש"ה לא חיישינן דתתחלף רובע הסאה שהוא קב ומחצה עם הקב. שם:

ורביעית. אע"ג דברביעית טעו אינשי כיון דבמקדש היו המדות הללו לא מיחו חז"ל גם במדינה ובמקדש לא חששו משום דכהנים זריזין הן ולא טעו כן הוא בש"ס וברמב"ם. שם:

מעט. דהעושה כן הוא מוחק הכל בכח ונכנס בעומק התבואה ורע ללוקח וההיפך כשמוחק בבת אחת. שם:

לח. דדבר לח הוא נדבק במדות מש"ה צריך לקנחו פ"א כל שלשים יום לאפוקי מהרמ"ה שכת' דגם בדבר יבש צריך לקנח מדות שהן עמוקות והאבק נדבק בהן משא"כ בכף המשקולות דהכל מודים בדבר יבש. שם:

בדקה. פי' לוג. וגסה הוא קב וכשמודד בדקה יש להלוקח עודף מעט לכל לוג וא"א לצמצם משא"כ כשימדוד לו בקב דלא יהי' לו אלא עודף אחד לששה לוגין ורע ללוקח ובהיפך הוא רע למוכר כן פי' הרשב"ם ומל' הטור לא משמע כן אלא גסה ודקה ר"ל בשניהן סאה או קב והיינו שאחד גדול יותר מהב' שתות דמותר להוסיף כדלקמן ואמר שבמקום שנהגו למדוד בסאה קטנה לא ימדוד בגדולה או איפכ' אע"פ שרוצה לנכות לו או להוסיף לפי ערך ע"ש ודוק. שם:

אסור. וטעם האיסור לכל הני ילפינן בש"ס מקרא דצריכין ליזהר בכל דבר שיכולין לבא על ידו לידי טעות ורמאות ואם במקום שנהגו לגדוש הוא לא ימחוק אף שלא יהיה הפסד בזה להלוקח שיתן לו ג' בעד ב' מ"מ חיישינן שהרואה יראה שמודד לו מחוק וסובר שמודדין בעיר הזאת במדה מחוקה ויקנה ע"י זה מדה מחוקה כשער הגדוש וכן איפכ' יהי' טעות למוכר. שם:

מתכת. ברמב"ם פ"ח דגניבה מפורש הטעם מפני שמיני מתכת מעלין חלודה ומחסרין ולפ"ז יש ליזהר אפילו במשקל לדבר יבש ור"ח נתן הטעם משום דהלחות דבוק בהן ומתיבש עליהן ומכביד וזהו טעם הי"א דס"ל דמשקל דבר יבש מותר לעשות משל מתכת. שם:

נהגו. אדלעיל קאי שנוהגין לעשות משקולות דדבר יבש ממיני מתכות ואח"כ מתחיל ענין בפ"ע למשקולת קטנה כו' משא"כ למשקולות של בדיל והעופרת והדומה לו שאין באין לידי הפסד גדול אא"כ ישחקו הרבה וזה אינו שכיח מש"ה לא הקפידו בהן וכ"כ התוספות. שם:

במלח. הטור בשם ר"ת כת' הטעם שהמלח מקילו וימכור בו ורשב"ם ורמב"ם כתבו שהמלח מכביד ויקנה בו ובדבר כזה נאמר ויראת מאלהיך. שם:

שלשה. שלפי ריבוי המשקל צ"ל ההכרע יותר גדול מש"ה במוכר עששיות דההכרע ג"ט צ"ל הריוח למטה מהכף ג"ט וגם למעלה מהקנה ג"ט ואז צ"ל בשעת ההכרע כדי שיכול לירד כף אחת למטה ג"ט והשניה תעלה למעלה ג"ט וההכרע של מוכרי צמר שאין המשקל כ"כ גדול די בב' טפחים וכן אינך לפי ערך משקלן ולפי מה שהן יהי' ריוח למעלה ולמטה כ"כ רש"י ונ"י. שם:

י"ב טפחים. דבפחות אינו מכריע המאזנים בשביל דבר מועט לפי כובד משאה. שם:

לכולן. ואף שעולה לשיעור א' הכרעת טפח של כל המשקל ביחד והכרע דכל א' וא' שהרי לפי כובד המשא כשיכריע טפח צ"ל העודף דבר גדול מ"מ כיון דא"א לצמצם יעלה יותר כשישקול י' פעמים לשוקל בפעם א' כ"כ הרא"ש ור"ל דבפעם א' אפשר לצמצם אותו פעם יותר מאשר יצמצם בי' פעמים דא"א שיצמצם כל הי' פעמים. שם:

יפיל. פי' המוכר יפילו בערמה וטעם זה הוא מל' הרמב"ם. שם:

שתות. דעד שתות מצינו שהוסיפו שהסלע דאורייתא היה מתחלה עשרים גרה ולבסוף עשאוהו כ"ד דהיינו שתות מלבר ויותר לא יוסיפו משום פסידא דמוכרים הבאין ממקומות אחרים דשמא לא ידעו שהגדילו המדות וימכרו תבואות במדות הגדולות בדמי מדה קטנה אבל עד שתות לא חשו כיון שמצינו שהוסיפו שתות בסלע כנ"ל ועוד דעד שתות לא יבאו המוכרים הבאים ממקומות אחרים לידי הפסד קרן אלא לידי הפסד ריוח דעד שתות משתכרין בדברי אוכל נפש ולא יותר כמ"ש בס"כ ואע"ג דזבין וזבין תגרא אקרי מ"מ כיון דרוב פעמים יודע למוכר שהוסיפו המדות ואף דלפעמים לא נודע להן כיון דעכ"פ לא יהי' לו הפסד קרן לא חשו חז"ל והא דלא קאמר ג"כ הדין באם ירצו לפחות שיעור המדות אפשר משום דבפחת אין בו הפסד למוכר והלוקחין הן על הרוב מבני העיר והן הן הפוחתין ויודעין בזה ולית בהו פסידא מש"ה פוחתין כמו שירצו:

ביציאת מצרים. מפני דכל המעוות במדות הוא מסתיר דרכו שלא יביטו בו בני אדם ומהקב"ה אינו מתיירא בחשבו שאין השגחת הש"י על מעשה בנ"א וכל הכופר בהשגחה כופר ביציאת מצרים ששם נתברר גודל ההשגחה שנגלה עלינו הש"י בכל אותות ומופתים שעשה למצרים. שם:

נפש. דין זה נחלק לג' ענינים לדעת הרמב"ם והטור והוא דבעיקר אוכל נפש הדומה ליינות ושמנים וסלתות יכול להשתכר עד שתות ולא יותר ובדברים שאין בהם אוכל נפש כלל כגון הקושט והלבונה יכול להשתכר כל מה שירצה אפילו כפלי כפלים מהקרן ובדבר שיש בו ממכשירי אוכל נפש כגון כמון ותבלין והדומה להן מותר להרויח בהן עד הכפל ולא יותר וזהו דלא כמ"ש הב"י וע"ש. שם:

עליהם. פירוש דכל זה נחשב לקרן ושתות מהכל מותר לו להרויח ונראה דדוקא בזה דמוכר מעט מעט צריך ליתן לו שכר טרחו משא"כ בשאר סוחרים וכמ"ש בסי' רכ"ז ס"ס כ"ח בנושא ונותן באמונה ע"ש. שם:

לחודיה. פירוש כיון דאין שם ב"ד למחות ושאר מוכרים אינן שמין על לב ועוברים על מה שאמרו חז"ל שלא ישתכרו יותר משתות אף זה הירא את דבר ה' א"צ ליזהר בזה והטור מסיים בטעמו ז"ל דכי שלמי פירי דידיה מזבני אחריני ביוקר ולהפסיד לזה לחודיה בידים לא מפסדינן עכ"ל וא"צ לפרש דמיירי דשאר המוכרים הן עובדי כוכבים וע"ל ס"ס קנ"ו דכת' הט"ו דומה לזה בהקדמת מכירת סחורות ת"ח ע"ש. שם:

הכפל. ברשב"ם כת' ב' טעמים חדא שאין בהן כ"כ חיי נפש ועוד דיש בהן טורח מרובה וריוח מעט לעני המחזיר בעיירו' לקנות ביצים ע"כ. שם:

ישראל. גם הרא"ש והטור כ"כ ומדלא כתבו ג"כ בדין דסעיף שלפני זה דאסור לעשות סחורה כו' דה"ה בח"ל במקום שיש רוב ישראל משמע דס"ל דהתם אפילו בכה"ג מותר בח"ל כיון דנתנו שיעור דאסור להשתכר יותר משתות מותר אפילו לסחור בו והשתא א"ש דהשמיטו הרא"ש והטור להאי דינא וכן מוכח נמי מדכתבו דאין משתכרין ב"פ בבצים משמע הא בשאר דברים מותר וכמ"ש הרשב"ם ס"פ הספינה ע"ש וצ"ע. שם:

ברבית. פירוש ועובר על וחי אחיך עמך. שם:

פירות. גם דין זה לא כתבוהו הרא"ש והטור דס"ל דבא"י דוקא אסרוהו משום ישוב א"י ולא בח"ל אפילו במקום שרוב ישראל א"נ משום דבמדינות הללו בעו"ה אין מצוי רוב ישראל וה"ל כדבר שאינו נהוג. שם:

שער. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' מ"ה ובתשו' מ"ע סי' ע"ג:

תקנות. עיין בתשו' ר"ל ן' חביב ס"ס מ' וסי' צ"ט ובתשו' רש"ך ס"ב בסי' ק"ט ובתשו' ראנ"ח סי' צ"ח וקכ"ד ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ט שצ"ח ת"ו ת"ז ותמ"ז ובס' א"א דף צ"ז ע"א:

ביחד. עיין בתשובות מבי"ט ח"ב סי' פ"ד וסי' רל"ז ר"פ שמ"ז וש"צ:

העיר. כ"כ הרא"ש פ' השותפין וכת' שבעלי אומניות הן הנקראין בני העיר בענין מלאכה כו' ע"ש ונראה דהוצרך לכתוב כן וגם דינו אמת ומוכרח דהא פריך בש"ס לרבא מהא דרשאין בני העיר להכריע על קיצותן ומשני דליכ' אדם חשוב ש"מ אפילו בני העיר אינן רשאין לתקן זולתו ועוד דאם איתא דבני העיר עדיפי א"כ מאי פריך מהן וכן נ"ל להורות כמ"ש הרמ"א ובסמ"ע לא כ"כ בשם תשו' ר"מ אלשקר סי' מ"ט ולענ"ד מ"ש הוא מוכרח עיין בתשובת רש"ך השייכים לס"ב סי' ט' ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ט ובתשו' ר"א מזרחי סי' י"ד ובתשו' ן' לב ח"א דף קמ"ד ודף קצ"ב וע"ש עוד בסוף הספר ובח"ד שם דף ס"א וס"ב. ש"ך: (א"ה הנה ראיתי בס' בני חיי שהאריך מאד בעניני תקנות הצבור וב"ד למגדר מלתא ולטובת בני העיר והמה מלוקטים אחת לאחת מכמה וכמה תשובות ופוסקים ראשונים ואחרונים ויען כי רבים הם וא"א לפורטן הנה והרוצה לעמוד עליהן יבקשם במקומם לשכנם תדרשם ותמצאם אמנם כדי שלא להוצי' חלק אמרתי ללקוט מהם שנים ושלשה גרגרים ולבא בדרך המקצרים לאסוף מקטני העמרים. אפילו למ"ד דהרוב יכולין לכוף המיעוט ה"מ במעמד כלם משפט צדק ח"ב סי' ד' ול"ה וס"ו ועיין בס' משא מלך ח"ה שער ראשון משפט ראשון דין ראשון ובתשו' ר"ב אשכנזי סי' כ"ה. אם כבר קיימו וקבלו אנשי העיר בתקון זה שוב א"י למחות. הרמ"א בתשו' סי' ע"ג וע"ש. אם הדבר לסלק סכנה ונזק יכולין הרוב לכוף המיעוט לכ"ע. מהריב"ל ח"א סי' קמ"ט וכן נראה מדברי המבי"ט ח"א סי' רל"ז. אפילו למ"ד דמלת' דאיכ' רווחא להאי ופסידא להאי יכולין הרוב לכוף המיעוט אותן שלא היו בעיר בשעת ההסכמה לא נכנסו. מהריב"ל ח"א דף קמ"ט. אבל בעל מ"צ ח"ב סי' ד' ול"ה כת' דאפילו המיעוט אינן בעיר חייבים לקיים מה שהסכימו הרוב וכן המנהג. לשנות ממנהג אפי' יחיד יכול למחות. משא מלך ח"ב סי' ב' וח"ה משפט ב'. פסידא להאי ורווחא להאי מקרי בזמן דאיכ' רווחא להאי איכא פסידא להאי אע"פ דאפשר שיבא זמן שיהא נהפך פסידא למאן דאיכ' רווחא השתא ורווחא כו'. המבי"ט ח"א סי' ש"ז וח"ב סי' ע"ז אבל בתשובת ד"ר סי' ס"ג חולק בזה ע"ש. כל מה שהסכימו בעלי אומניות והתנו קיים אף בלא קנין ואין א' מהם יכול לחזור בו. מהרי"ק שרש קפ"ב הרשד"ם סי' רנ"ט ועיין במהרש"ך ח"א סי' קנ"ה ועיין במ"ש בסי' קע"ו בהגהת ב"י שכמה רבנים הסכימו לזה. הא דמהני רוב נגד המיעוט היינו דוקא כשהיו כולם במעמד אחד ונשאו ונתנו בדבר ועלתה הסכמתם לפטור או לחייב אבל כל שאינן נקבצין במעמד אחד כולם אלא שהשמש הולך לכל א' וא' בפני עצמו אין הרוב מועיל כנגד המיעוט. הרב מהרש"ך ח"ב סי' ק"ט):

וכל מי כו'. עבה"ג וכ"הבירושלמי שם רב מנייה ריש גלותא אגרדמים והוי מחי על מכילתא ולא על שיעוריא חבשיה ר"ג עאל קרנא גביה א"ל אגרדמים שאמרו למדות ולא לשיעורין כו' ע"ש:

ושמינית הרובע. כגי' וכמה הוא עוכלא א' מח' ברובע ול"ג וחצי תומן:

ובמקום שנהגו כו'. ברייתא שם:

אפי' אם כו'. כ"פ הרא"ש שם:

ואפי' במקום. סיפא דברייתא שם:

ויש מי כו' למשקולת קטנה כו'. עתוס' שם ד"ה ולא כו':

וא' מד' מאות כו'. בעיא שם ולקולא:

לשוב כו'. עתוס' שם ד"ה התם כו':

וה"ה כו'. פ' קדושים:

בדברים כו'. ממ"ש בבצים על חד תרין. מ"מ וכ"כ רשב"ם ד"ה בבצים:

ולא מרשות כו'. שם ור' מתיר כו'. ומפ' בא"י עצמו ועבה"ג:

רשאי בעלי כו'. ב"ב ט' א' ובתוספתא רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לידינו נהא כולנו שותפין בו ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם ופי' הרמב"ן ר"ל חלוקת רגעים לא תמכור בעתי ולא אמכור בעתך:

והא דבני כו'. כ"כ הרמב"ן שכל האומנין באומנותן ה"הכבני העיר וכ"מ בתוספתא דאל"כ במה זכו שכל מקח שיבא כו':

או של כו'. כ"מ בגמ' שם איתביה רב יימר כו' ה"מ כו':

מיהו כו'. דדוקא לענין ממון צריך ב"ד חשוב דאלימי לאפקוריה ממונא וה"ה לאדם חשוב בעירו: