דין קניית קרקע בכסף - שולחן ערוך חושן משפט סימן ק״צ

בכסף כיצד כו' בש"ס פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ו ע"א) מבואר דכי היכי דאמרינן (בא"ע סי' כ"ח) דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה ה"ה הקונה במלוה אינו קנין מהאי טעמא וכ"כ הבעל העיטור באות אגב דף ז' ע"ד וכ"כ הריטב"א בקידושין וכתב שכן אמרו בירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וע"ש וכ"כ הרא"ש פ"ק דקידושין ועיין בפרק שנים אוחזין בתוס' דף ט"ז ע"א ד"ה האי שטרא ובחדושי מהר"ש אידלש שם ודו"ק. מעשה בא לפני בראובן שקנה קרקע משמעון ולא החזיק בה רק שנתן לו ממרנ"י שיש לו על לוי בדמי הקרקע ויש שהיו רוצים לומר כיון דשטרות אין גופן ממון ואין בהם דין אונאה ושומרין ושאר דברים אין המקח נקנה בהם ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ"י זו ואינו יכול לחזור בו וראיה ממאי דגרסינן בפ' האיש מקדש (סוף קידושין דף מ"ז) התקדשי לי בשט"ח ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת וקאמר התם דפליגי בדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול ואי בעית אימא דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה קמפלגי מר סבר אשה סמכה דעתה מימר אמרה לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני ומר סבר אשה לא סמכה דעתה ע"כ הרי דאפי' אשה מתקדשת בממרנ"י כזו דע"כ לא פליגי אלא דלא סמכה דעתה וסברה דלמא מחיל וע"כ נהי דקי"ל דבקדשה בשט"ח דאחרים הוי ספק קידושין וכמו שנתב' אבל היכא דלא שייך האי טעמא מקודשת בודאי וא"כ בממרנו' שאינו יכול למחול דנכת' לכתחלה לשם מוציא זה וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו סעיף א' א"כ מקודשת בודאי וא"כ פשיטא דה"ה במכר קנה וכדאיתא פ"ק דקדושין דהיכא דבמכר לא קנה באשה אינה מקודשת ואע"ג דשטרות אמעטי מקראי משבוע' ואונאה ושאר דברים מטעם דאין גופן ממון והאי טעמא שייך נמי בממרנו' מ"מ לענין קדושין ומקח וממכר לא שייך ה"ט אלא תליא בכיון דאית לי' הנא' גמרו ומשעבדי נפשייהו מיהו אם היה נותן לו שט"ח על לוי בדמי הקרקע באופן שיכול לחזור ולמחלו לא היה נקנה לו הקרקע כלל ואע"ג דבקידושין הוי קידושי ספק בכה"ג במקח לא נקנה וליכא ספיקא וכדמשמע לישנא דש"ס והכא באשה קמפלגי וכן פרש"י התם להדיא וז"ל והכא באשה קמפלגי כלו' אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכה דעתיה דבעל הקרקע אבל באשה סבר ר"מ דסמכה דעתה דכיון דאיתתיה אנא לא שביק דידי ומחיל לאחריני ע"כ וליכא למימר דהיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי אבל לדידן סמכא דעתיה דאמר מסתמא לא מחיל דאי מחיל יתחייב לשלם מדינא דגרמי דהא קאי התם אליבא דר"מ ור"מ הוא דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ד' ק') ועוד דהא הר"ן נמי כ' בפ' האיש מקדש ובמלוה בשטר אע"פ שהקנהו לו בכתיבה ומסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה ובמכר לא קנה עכ"ל והא דבקידושין הוי קידושי ספק היינו משום שמא קי"ל כאידך אב"א בש"ס התם דפליגי בדרבי ורבנן או בדרב פפא וכ"ע אית להו דשמואל ואשה סמכה דעתא אבל באינש אחרינא כ"ע מודו וכדמשמע בש"ס ורש"י דאשה שאני מיהו כ"ז בקרקע אבל במטלטלי לא שייך האי דינא דסמכא דעתי' מ"מ לא עדיף השט"ח ממעות עצמו דאין מטלטלין נקנין במעות אלא במשיכה ולכך כ' רש"י קרקע דוקא וכל זה ברור:

והוא שאותו פלוני כו' ע"ל סי' קפ"ב ס"ב בהג"ה:

ראובן שהיה חייב כו'. עיין בתשובת ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ד וס"ג סי' כ':

בד"א עיין בתשו' מהר' בצלאל סי' י"ח ובתשו' ן' לב ספר א' כלל י"ג סי' פ' ובתשובת מהרא"ן ששון סימן ר"ו ובתשובות רשד"ם סי' רמ"ז:

וכל הרוצה משניהם לחזור כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ז:

לא קנה הלוקח עיין בסמ"ע סקי"א שהאריך והניח בצ"ע גם הב"ח הניחו בצ"ע ועיין בספרי הארכתי בזה:

וחזר בו הלוקח כו' ע' לקמן סי' רכ"ז ס"ד בהגה ובטור שם (וע' בס' ח"א דף צ"ד ע"ד):

מכר שדהו כו' עיין ר"א ן' חיים סי' קט"ז:

יש מי שאומר דעייל כו' עיין בתשוב' ר"מ אלשיך סי' ט':

נקנה המקח ומחזיר לו העשרה כו' אע"פ שהקנין ההוא לא היה אלא בכסף כן מוכח ממקור דין זה בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ז א"א) גבי ושוין במכר שזה קנה ע"ש בש"ס:

ונתן לו כסף שוה פרוטה. דפחות מפרוטה אין חשיבות לקנות בו ואיירי דוקא כשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או לא עייל ונפיק אזוזי וע"ד שנתבאר בסי' זה בס"י וקיצר כאן וסמך אמ"ש אחר זה או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח אלא שנותן לו פרוטה שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה זה לקנות וזה למכור ושאין א' יכול לחזור בו דומיא דקנין שטר וחזקה וק"ס דז"א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון וכסף הנזכר בשדה עפרון הי' דמי שווי השדה ועפ"ר:

ע"מ שיחזירהו לו דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וקנין בכל דבר חוץ מקדושי אשה וכמ"ש בא"ע סי' כ"ט ע"ש:

תן ק' לפלוני וקנה כו'. דין זה נלמד מערב דכשאומר ראובן לשמעון הלוה ק' ללוי ואני ערב לך דנתחייב ונשתעבד ראובן הערב לשמעון המלוה בנתנם על פיו ללוי הלוה ה"נ נתחייב ראובן המוכר ליתן שדה לשמעון הלוקח כשיתן שמעון על פיו ק' ללוי וס"ל להמחבר ומור"ם דבכאן א"צ שמעון הלוקח לומר לראובן שדה שלך יקנה לי במה שנתתי מנה ללוי כמו שא"צ לדבר כן המלוה לערב ועמ"ש עוד בסמוך מזה ולא כדעת הטור עפ"ר:

הילך מנה ויהא שדך מכור לפלוני כו' דין זה נלמד מקנין עבד דכשנותן ראובן מנה לשמעון האדון ואו' לו במנה זו שתקבל ממני שחרר עבדך דקונה העבד נפשו בזה אע"ג דאין העבד הקונה נפשו נותן לו כלום לאדונו המקנה לו ה"נ דכוותיה:

ויהיה שדי מכור לו כו'. זה נלמד מבינייהו מדין ערב וקנין עבד דכמו שערב נתחייב אע"ג דלא קיבל דבר ממי שנתחייב לו כן ראובן נתחייב ליתן שדיהו ללוי אע"פ שלא נתן לו לוי כלום וא"ת לא דמי דשם המלוה נתחסר ממון ע"פ הערב לכן מן הראוי דנתחייב לו הערב משא"כ בזה דלוי לא נתחסר ממון מאיזה טעם יתחייב לו ראובן בזה אמרי' קנין עבד יוכיח דאינו נחסר העבד ממון וקונה וא"ת שאני התם דקיבל האדון המקנה מזה ערב יוכיח וחוזר הדין ונילף מבינייהו:

הילך מנה ויהיה השדה מכור לך כו'. בזה לא כ' מור"ם שצריך הלוקח לו' שדה שלך קנויה לי במה שקבלתי ממך מנה והטעם דכל הני אמירות אינן אלא כדי לגלות דעתו דניחא ליה בהקנין וכמ"ש מור"ם ובכאן שמדבר המוכר עם הלוקח ואדעתא דהכי נתנו לו מסתמא ניחא ליה דאל"כ לא הי' לקבלו וכן ברישא אם או' המוכר ללוקח תן מנה לפלוני וקנה השדה שלי דאי לא היה חפץ בהמקח לא היה נותן המנה ללוי על פיו ועפ"ר:

ראובן שהיה חייב לשמעון מנה כו'. "עד לא יוכל שמעון לו' מנה זו אני גובה בחובי כו' לקמן סי' ר"ד ס"א כתב המחבר שאין במטלטלין הדין כן כי ז"ל שם ראובן שהי' חייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן טלטל זה אני אמכור לך במנה כו' יכול שמעון לומר מנה זו אגבה בחובי כו' ודין זה שכ' מור"ם כאן שאיירי בקרקע ושלשם דאיירי במטלטלין שניהן כתובין במרדכי בסוף כתובו' (בס"ק רע"ח) אהא דאמרינן בגמרא שם דבאתרי' דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כולי עלמא ל"פ דמצי אמר ליה לא היה לך לפרוע את שלך (וכתבו הטור והמחבר לעיל ר"ס פ"ה) דע"ז כתב המרדכי שם ז"ל מכאן משמע ראובן שהיה חייב לשמעון כו' וכמ"ש המחבר בסימן ר"ד הנ"ל ומטעם דכיון דטלטל הוא אם יתנהו לראובן יש לחוש שיברחהו ולא יהיה לו ממה לגבות את חובו משא"כ באם מכר לו שמעון קרקע דאינו יכול ראובן להבריחם מ"ה כתב שם המרדכי ומור"ם כאן דאין שמעון יכול לו' אחזק המנה שבידי בחובי כו'. ומיהו בשניהן הדין שוה דגם הטלטל נמכר לראובן במנה שקיבל רק שמחזיקו בידו בתורת משכון עד שיפרע המנה שח"ל והמכירות המה כל חד לפי דינו דהיינו בקרקע הנקנית בכסף קנוי לו לגמרי ומיד כיון שיכול לחזור ולטורפו ממנו בחובו ובטלטל שאינו נקנית בכסף קנוי לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע וק"ל:

לא קנה עד שיכתוב שטר. הן שמדרכם לכתוב בשטר שכתוב בו שדי נתונה לך או מכורה לך לחוד. הן שמדרכן שאינו קונ' עד שיכתוב לו שטר מכירה גמורה הן שמדרכם עד שיכתבו שטר ראייה לחוד כפי המנהג כן יקום ועפ"ר ובדברי המחבר לקמן בסי' קצ"א:

והניח משכון עליהן כו'. ל' הגמ' מנה אין כאן משכון אין כאן וזה מבואר בכמה מקומות:

קנה בגוף המשכון כו'. עמ"ש לקמן מזה בסי' ר"ז סי"ז:

לא קנה הלוקח את כולה כו' "עד כשער שפסקו עד"מ ותמצא שם כתב ג"כ מור"ם כמ"ש כאן דבחזרת לוקח כ' כשער של עכשיו ובחזרת המוכר כתב כשער שפסקו וכ' כן ע"פ פי' הר"ן דקידושין והוא פלאי בעיני לכן באתי להעתיק כאן דברי הגמר' ולכתוב עליו איך שבארוהו הרמב"ם והרא"ש והטור לשיטתייהו והר"ן והנ"י לשיטתייהו ומתוכן נעמוד על ביאור הדברים בס"ד והוא דבפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף ע"ז ע"ב) מייתי שם וברייתא ז"ל כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתיים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגביהו מן העידית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה א"ל הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגביהו מן הזיבורית כו' ע"ש והאי מגביהו מן העידית הנ"ל איכא בגמ' שני אוקימתות בחדא מפרש מעידית שבאותו שדה וקאמר דה"ט אע"ג דשאר ב"ח גובה מבינונית כאן קנסו להחוזר להגבותו מהעידית שבה. והשנייה מפ' מהעידית שבכל נכסיו ומטעם מאן דזבין ארעא גדולה כזו מזבין מטלטלי בזול וה"ל כנזקין ונזקין שמין להן בעידית שבנכסיו עכ"ל הבריי' והגמ' והנה הרמב"ם והמחבר שכתבו מהיפה שבה ס"ל כאוקימתא קמייתא. והרא"ש והטור שכתבו מעידי' שבנכסיו ס"ל כאוקימתא בתרייתא. ובעיקר דדינא כתבתי בפרישה שמוכח מדברי הרא"ש (שבפסקיו ומדברי תשובתו שהביא הטור בס"ס רכ"ז) ומדברי הטור שס"ל דכשעייל ונפיק אזוזי שניהן יכולין לחזור מכל המקח ומטעם כיון דנתבטל המקח נגד המעות שעדיין לא נתן שיאמר המוכר אדעתא דהכי לא מכרתי אלא אדעתא דתתן לי כל המעות לזמנו נתבטל ג"כ המקח אפי' נגד המעות שכבר קיבל ממנו כי יאמר לדמי כולו הייתי צריך וכיון שיכול המוכר לחזור יכול ג"כ הלוקח לחזור בכולו כי אין טעם קיום המקח לחצאין ומה שקתני הברייתא הנ"ל בזמן שהמוכר חוזר כו' ר"ל שחוזר נגד מה שכבר שילם וקיבל דמים מהלוקח וכן הוא פי' חזרת הלוקח (וכמ"ש בסמוך) וקאמר שלעולם יד החוזר בו על התחתונה דאם חוזר בו המוכר מכל המקח יד הלוקח על העליונה והברירה בידו להכריח להמוכר להחזיר לו מעותיו שנתן לו תחלה ואם אין לו מעות יטפל בכל אשר לו למוכרם ולהשתדל לו מעות ואם ירצה הלוקח יכול לו' לו אי אפשי בחזרת המעות אלא תן לי קרקע כנגד מעותי ונהי שהרשות בידך לחזור בך משער הראשון שפסקנו עליו שהיה בזול או משאר טעמים שיש לו על חזרת המקח הראשון תן לפחו' קרקע בשער של עכשיו ואז צריך ליתן לו קרקע מעידית שבנכסיו כשער של עכשיו ומטעם שכתבתי וז"ש בברייתא או קרקע נגד מעותי מהיכן מגביהו מן העידית אע"פ שחזרתו היתה בגרמת הלוקח שלא נתן לו לזמנו דמי כל המקח מ"מ נק' מזיק נגד הלוקח שניזק ע"י במה שחזר בו אף נגד הדמים שכבר קיבל ממנו ומ"ה צריך ליתן לו קרקע כשער של עכשיו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו גם מכנגד הדמים שכבר נתן להמוכר אזי רשות בידו לחזור לענין זה שא"צ לקיים קנין המקח כשער היוקר שפסקו עליו מתחלה או משאר טעמים שיש לו על חזרת המקח אבל מ"מ ידו על התחתונה והברירה ביד המוכר דיכול לו' להלוקח הרי לך מעותיך ואם ירצה יאמר לו איני רוצה ליתן לך מעותיך אלא צריך אתה ליטול מידי קרקע נגד מעותיך שנתת לי כשער של עכשיו ומגביהו מן הזיבורית כדין ב"ח דגוב' מן הזיבורית מן התורה אלא משום נעילת דלת תקנו שיגבה מבינונית וכאן לא שייך טעם דנעילת דלת ומ"ה יכול לפרוע לו אפי' מהזיבורית אף שיש בידו מעו' כדין תורה כלל העולה ממ"ש דלשיטה זו דהרא"ש והטור בדעייל ונפיק אזוזי שניהן יכולין לחזור אפי' נגד מה שכבר קיבל מעות אלא שיד החוזר על התחתונה והא דקתני הברייתא רצה אומר לו תן לי קרקע או הילך קרקע בשניהן ר"ל כשער של עכשיו ומהיכן מגביהו כו' דרישא והסיפא קאי אתן לי קרקע או אהילך קרקע דכיון דנותן לו הקרקע במעותיו כשער של עכשיו א"ש דקאמר ל' ומגביהו דהא בחובו מגביהו הקרקע והא דכ' הטור בסיפא ל' ומגביהו ולא כ"כ ברישא ה"ט דבסיפא דנותן לו זיבורית כדין תורה שייך עליו לו' ל' מגביהו כדינו משא"כ ברישא דנותן לו עידית שלא כדין גביית החוב כ' לשון ונותן לו אבל בברייתא קתני ל' מגביהו בשניהן וכנ"ל אבל מדברי הר"ן נראה שהיתה לו שטה אחרת בפי' הברייתא הנ"ל שבפ"ק דקידושין (דף תר"ל ע"ב) כ' ז"ל ואע"ג דאמרי' דעייל ונפיק אזוזי לא קני היינו לו' שאינו קונה כולו מיהו אמרי' התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד לוקח על העליונה ר"ל תן לי מעותי או תן לי קרקע נגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהן על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי השדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגביהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגביהו ואם לוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה א"ל הילך מעותיך או הילך קרקע נגד מעותיך ומהיכן מגביהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביות החוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל הר"ן הרי לפנינו דהוא פי' הברייתא דקתני ברישא ובסיפא ומהיכן מגביהו כו' דלא קאי אתן לי קרקע או אהילך לך קרקע אלא אתן לי מעותי כמ"ש הר"ן בהדיא בדבריו הנ"ל ברישא ומיניה דג"כ בסיפא ס"ל פירושו כן דאהילך מעותיך קאי וה"ט שהוא פי' הברירה שביד הלוקח דרישא דהיינו אם ירצה יאמר לו תן לי קרקע נגד מעותי כשער שפסקנו כי אף שיש בידך לחזור ממקח הראשון נגד מה שלא קבלת עליו מעות אין בידך לחזור נגד מה שכבר קבלת מעות ממני רצה או' לו תן לי מעותי כי אני אחזור ממקח הראשון גם נגד מה שכבר נתתי לך מאחר שאתה חוזר בך נגד מה שלא קבלת עליהם מעות וע"ז קאמר מהיכן מגביהו כשא"ל הלוקח תן לי מעותי וקאמר דמגביהו מהעידית ומטעם שהוא כמזיק או מטעם קנס וכנ"ל והא דפי' הר"ן כן ה"ט משום דאמר או תן לי קרקע ניחא ליה לפרשה מאחר שבחר בקרקע שצריך לקחנו כשער שפסקו יחד מתחלה ותו לא שייך לומר דיגביהו מהעידית שבה דמאחר שנשאר המקח הראשון הדין נותן שיתן לו כחוש כמו הקונה חצי שדה סתם ולא שייך לקנסו או למחשבו כמזיק כ"א באומר לו תן לי מעותי שחוזר במקחו הראשון וכ"כ הנ"י בריש האומנים בפי' הברייתא הנ"ל ז"ל יכול לו' תן לי קרקע נגד מעותי שלעולם הוא קונה קרקע נגד מעותיו אם ירצה והרי הוא לוקח חצי השדה ומשמנין ביניהן ונוטל כחוש מהיכן מגביהו כשאומר תן לי מעותי מהעידית שבנכסיו כו' ע"ש הרי לפנינו שפירשו כהר"ן דמגביהו מהעידית אתן לי מעות דוקא קאי. ומ"ש תן לי קרקע ר"ל כשער שפסקנו תחלה. ושניהן ס"ל מ"ש הברייתא ובגמ' דבעייל ונפיק אזוזי לא קנה ר"ל לא קנה כולו אבל נגד מעותיו קנה לענין זה שאין הבא לחזור מתחלה יכול לחזור בו כ"א נגד מה שלא קיבל עליו מעות נגדו אלא שכשכנגדו ידו על העליונה ויכול לו' להחוזר בו הראשונה מאחר שאתה חוזר בהנשאר הברירה בידי אם ארצה אחזור גם נגד זה שכבר ניתן עליו מעות ובזה שכתבתי נתיישב ל' הר"ן הנ"ל דהתחיל וכ' ואע"ג דאמרי' דאי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו לו' שאינו קונה כולו ומיהו אמרי' התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה כו' דק' מאי ל' "ומיהו דכ' ואמאי קאי ואף א"ת דקאי אדיוקא דקאמר דלא קנה כולה דמדוקדק מינה הא כנגד מעותיו קנה אזה קאמר דגם באותו שכנגד מעותיו ידו על התחתונה אכתי ק' דלא הל"ל ל' "ומיהו דאדרבה כיון דמדוקדק מינה דבאותו שקיבל מעות קנה מ"ה הדין נותן דאינן יכולין לחזור בו כלל או לפחות יד החוזר בו על התחתונה והל"ל ומ"ה אמרי' דכל החוזר בו ידו על התחתונה ולפמ"ש א"ש דה"ק לא קנה כולו והיינו נגד מה שלא נתן עליו דמים ומיהו אף נגד אותו שלא נתן עליו דמים יכול זה שרוצה לקיים להכריח לזה שכנגדו שלא יחזור בו והיינו כשיאמר לו אני רוצה מעותי ואז צריך ליתן לו מהעידית נגד מעותיו ולפעמים לא ירצה ליתן לו מהעידית ויתרצה לעמוד בכלהקנין הראשון וק"ל: כלל העולה מדברינו דהר"ן מחולק עם הרא"ש והטור בדיני וגם בפירוש הברייתא דאלו הרא"ש ס"ל דבעייל ונפיק אזוזי יכול כל א' לחזור בכולו והר"ן ס"ל דאינו יכול לחזור אלא נגד מה שלא נתן עליו דמים ובפירוש הברייתא במ"ש מהיכן מגביהו כו' דלפירוש הרא"ש קאי אדסמיך ליה לפניו אתן לי קרקע או אהילך קרקע שנותן לו בשניהן כשער של עכשיו ולפי' הנ"י והר"ן לא קאי מ"ש מהיכן מגביהו כו' אדסמיך ליה אלא אמ"ש לפניו תן לי מעות או הילך מעות אבל בתן לי קרקע מגביהו כשער שפסק עמו ומיה' נראה דגם הר"ן ונ"י הנ"ל מודים דבאם זה שידו על העליונה יאמר לו ארצה בקיום המקח הראשון רק תן לי קרקע כשיעור מעותי דצריך ליתן לו המוכר בחזרתו מן העידית וכשער של עכשיו ובסיפא יכול ליתן לו המוכר זיבורית נגד מעותיו כשער של עכשיו ומה שכתבו דקאי מהיכן מגביהו אאומר תן לי מעותי אינו ר"ל כשאמר שחפץ דוקא במזומנים אלא ר"ל שקאי אכשאומר החזיר לי מעותי כי איני רוצה לעמוד במקחי גם נגד זה שכבר ניתן תדע אם לא תפרשוהו כן ק' מאחר שמבקש מעותיו היכא קאמר מהיכן מגביהו וא"ת שר"ל שרוצה מעותיו ואין לו מעות קאמר דמגביהו כו' ק' דהעיקר חסר דה"ל להקדים ולו' שאם אין לו מעות מגביהו כו' אלא מחוורתא כדכתיבנא דמ"ש תן לי מעות או הילך מעות ה"ל כאלו אמר אינני רוצה לעמוד במקחי הראשון וכבר כתבתי בפי' דברי הרא"ש והטור דנ"ל דאם מבקש דוקא מזומנים כמו שנתן לו ואינו מפוייס אפי' בגביות עידית נגד מעותיו דמן הסברא דצריך זה שידו על התחתונה לטפל ולמכור את כל אשר לו ולהשתדל לו במזומנים וגם הר"ן ונ"י נ"ל דמודים בזה ודוק והרמב"ם רפ"ק דמכירה כ' כל' המחבר שהעתיק כאן בס"י והנה אף שהתחיל וכתב לא קנה הלוקח את כולה כל' הר"ן הנ"ל מ"מ מדסיים וכתב או קנה מהקרקע כנגד המעות שנתת ונותן לו מהזיבורית וכ"כ בסיפא משמע דפי' מהיכן מגביהו דברייתא דקאי אתן לי קרקע הסמוך לו וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות שלו ובפרק האומנים וכ"כ הכ"מ שם ברפ"ח דמכירה בשם הרמב"ם דפירשו כן ע"ש וגם המ"מ כ' שם בשם הרמב"ן דפי' מהיכן מגביהו כו' דרישא ודסיפא דר"ל דמגביהו כשער של עכשיו ע"ש ולפי זה י"ל דהרמב"ם בשיטת הרא"ש והטור אזיל בין לדינא בין לפי' הברייתא הנ"ל ומ"ש לא קנה הלוקח את כולה אינו ר"ל הא נגד מה שנתן דמיו נגדו אינם יכולים לחזור בו בע"כ של זה שכנגדו אלא ר"ל אינו קונה את כולה דמדלא קנה את כולה ואין מקח לחצאין מ"ה גם נגד מה שכבר נתן עליו דמים שניהם יכולין לחזור אלא שיד החוזר על התתתונה וכמ"ש הרא"ש וכנ"ל. ובהיות כן יש לתמוה על מור"ם שכתב כאן בהג"ה בהחזרת הלוקח ז"ל. ונותן לו המוכר כפי "שער של "עכשיו ובחזרת המוכר כתב דנותן לו הלוקח כשער שפסקו דהוא לא כמאן דלהרא"ש והטור והרמב"ן והמ"מ הנ"ל כתבו בהדיא בשניהן כשער של עכשיו ומהמ"מ משמע שם שס"ל שכן גם דעת הרמב"ם ומפירוש הר"ן מוכח דפי' הברייתא בשניהן בתן לי קרקע או הילך לך קרקע דר"ל דנותן לו קרקע כשער שפסקו וכנ"ל דזהו ודאי דוחק שלא נפרש לשון הרישא והסיפא שווים ואף אם תדחק לומר שאינן בסגנון אחד שמ"ש מור"ם ברישא כשער של עכשיו קאי אתן לי מעותי וכשער שפסקו שכ' בסיפא קאי אתן לי קרקע דסמיך ליה לא אתי שפיר דאל"כ למה כ' בסיפא דנוטל מהיפה הא ס"ל להר"ן ונ"י והכ"מ הנ"ל בפשיטות דכל שהמקח הראשון קיים אינו נוטל אלא מהכחוש כדין הקונה חצי שדה סתם וצריך עיון. וגם על מ"ש הכ"מ והב"י בענין זה יש לדקדק טובא והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

שכ' השטר או החזיק כו' ה"ה אם קנה בק"ס וכ"כ טור:

אע"פ שיוצא ונכנס כו' דמיד שזקפן במלוה הרי המקח נתקיים לגמרי ואע"פ שאין הלוקח משלם לו אח"כ לזמן שקבע לו הרי הוא כאילו לוה לו מעות לשלם לו לזמן פלוני ואינו משלם לו:

אלא בערבון בעלמא פי' שאמר לו קבל מידי מקצת מעות המקח ואקנה בהן ואם אחזיר בו החזק בהן לעצמך ולכך קראהו ערבון:

אא"כ פי' שיקנה נגד הכל עד"ר שכתבתי שם שכן הוא דעת התוס' אבל דעת רש"י והטור הוא שאף אם א"ל הלוקח הריני נותן לו מקצת המעות מדעתו לקנות בהן כולו אפ"ה לא קנהו אלא כנגד מעותיו כל שלא גילה המוכר דעתו שמקנה לו בהן את כולן ועד"ר מ"ש בזה:

ולא קנה אלא מן הגרוע כו' כדין מי שקונה חצי שדה מחבירו סתם שנותן לו מהגרוע כמ"ש לקמן בס"ס רי"ח וכנ"ל:

אלא כדי שלא יחזור בו הלוקח ואע"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ"ש דלא הוה מצי מיהדר בו מ"מ הוא ירא לנפשו שמא תתגלה רעתו וידחנו בדמים וגם לאו כל בני אדם דיני גמירי ועפ"ר:

לקח שדה שוה מנה במאתים כו' עד הרי זה ספק פי' נשאר באיבעיא לגירסת הרמב"ם פ' האומנין (בבא מציעא ריש דף ע"ח) אבל בגמ' דידן אין הגירס' כן אלא כ' שם האיבעיא בבקש למכור במאה ולא מצא קונה לשדה שוה מאה והוצרך למכור במאתים וכו' (וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה וכן היא בגירסת רש"י) ונשארה באיבעיא וקי"ל דהוא קולא לנתבע והמחבר כתב שני הגירסות לדינא זה אחר זה גם הטור אף שכתב כגירסת רש"י הנ"ל מ"מ כ' עליו דברי הרמב"ם לפי שיטת גרסתו ע"ש ועפ"ר:

כמוכר שדהו מפני רעתה דמשום שמכר לו ביוקר ירא שיחזור בו אף שמן הדין אינו יכול לחזור בו מפני שאין אונאה לקרקעות א"נ למ"ד שבכפל יכול לחזור בו אף בקרקע וכמ"ש בס"ס ס"ו וקע"ה ורכ"ז ע"ש:

הרוצה לחזור משניהן כו' אם תפס כו' נ"ל דה"ק דכנגד הדמים שנתן אינו יכול לחזור עכ"פ ואף נגד הדמים שלא נתן יכול לתפוס דהיינו אם קיבל מאה זהובים על המקח שמכר לו שוה מנה במאתים אם גברה ידו של המוכר אינו נותן לו מן השדה כלום עד שיתן לו עוד כל המנה שנשאר בידו ואם נתן לו על המקח ק"ן זהובים א"צ ליתן לו אלא החציה מהשדה וה"ה אם נתייקרה השדה עד ששוה ג' מאות והמוכר בא לחזור יכול הלוקח לתפוס עד"ז שכתבתי אלא שהרמב"ם כ' דינו בהווה במה שהתחיל שמכר לו שוה מנה במאתים שאין מן הדרך להתייקר כ"כ להיות שוה ג' מאות ומ"ש שתופס המוכר מהמקח שמכר אפש' דר"ל לאפוקי שישלם לו מכיסו דהיינו אם נזדלזלו הקרקעו' ושאפי' מנה אינו שוה והוא מכר לו במאתים ולא קיבל ממנו אלא מנה אינו יכול להתפיס בכל הקרקע שהוא שוה לע"ע כשער הזול עד"מ נ' זהובים ולתפוס עוד משל הלוקח ממקום אחר כדי נ' זהובים דזה אינו מן הדין ועפ"ר שם כתבתי ישוב אחר לזה:

והוצרך למכור במאתים כו' עד לא קנה הטעם דודאי עייל ונפיק אזוזי הנשארים כדי לקנות בהם קרקע אחרת שנזדמנה שהרי לא ברצונו מכר כל הקרקע שלו:

ולא טרח כו' ה"ז ספק פי' הוא ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה שגם כאן נראה שמוכרה מפני שהיתה רעה בעיניו דאל"כ לא הי' לו למוכרה כולם מפני מעט טירחא ועפ"ר:

ואם תפס המוכר ממקח כו' פי' כמ"ש בסעיף שלפני זה:

ואפי' אם קבע זמן לפרעון כו' ז"ל הטור בשם הרא"ש דהכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דוחק למעות ויזדלזלו נכסיו ואם אינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם כשיגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי גדול מזה הלכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי בטל המקח עכ"ל.

דאוקמוה לזביני או ביום שקרוב לו. האי אוקמי לזבוני א"א לפרשו ביום שנעש' המכר דא"כ איך יתפרש מ"ש או ביום שקרוב לו דא"א לפרשו דר"ל לאחר יום דאוקמי לזביני דהא כ' אחר זה דאפי' עייל ונפיק למחר לא מצי הדר ביה. גם א"א לפרשו דר"ל יום שקרוב לפני יום המכירה דאין שייך לומ' שיתבע ממנו מעות קודם שמכר לו ע"כ צ"ל דמ"ש ביומא דאוקמא לזבינא דר"ל דאוקמא ליתן לו דמי זביני כגון שזבין לו היום ע"מ שיתן לו דמי הזביני ביום ג' ד' למכירתו וקאמר דאם עייל ונפיק באותו יום שקבע לו לפרעונו או ביום שקרוב לו לפניו ואמר לו הכן לי מעותי כי אצטרך אותם למחר לזמן שקבעתי עמך. ובטור כ' כהאי לישנא ז"ל ודוקא דעייל ונפיק ביום דאוקמו' להו לזביני או ביום שקרוב לו לפרוע כו' וכתבתי בפרישה דהאי תיבת לפרוע קאי גם אמ"ש בתחלה דאוקמוה להו לזבינא וכאלו אמר ביום דאוקמוה לפרוע לו הזביני ע"ש ודו"ק:

וכן הא דאמרי' דקנה. נגד מעותיו כו'. ל' וכן דכתב מור"ם צ"ע מה ענינו למ"ש המחבר לפני זה וי"ל בדוחק דה"ק דכמו דמ"ש דכי עייל ונפיק אזוזי כו' יש בו חילוקים כן יש חילוק נמי במ"ש דשכנגד מעותיו מיהו קני ואע"ג דלא כתב לעיל מזה מפורש בדברי המחבר דקנה נגד מעותיו לכאורה נראה דקאי אמ"ש בס"י המוכר שדהו לחבירו באלף כו' עד לא קנה הלוקח את כולה דמשמע דכנגד מעותיו מיהו קנה. מיהו לפי מ"ש וע"פ מ"ש שם בסמ"ע אין פירושו כן וגם ממה דסיים המחבר בסעיף י"ז וכ' במטלטלים ז"ל אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו משמע דס"ל דבקרקע כה"ג כל המקח בטל וצ"ל דהר"ן בעל הג"ה זו כתב כן אמאי דאיתמר שם בגמרא ונותן לו קצת דמים וא"ל ערבוני יקון דקי"ל דקנה נגד מעותיו וכמ"ש הטור וגם מור"ם כתבו בסעיף שאחר זה.

אבל במקום שצריך שטר כו'. פי' וכתב לו שטר אכל השדה ולא נתן לו מעות כדי כולה דאז אפי' המקצת לא קנה ע"י שטר זה שנכתב אכולה:

אם הוא דבר שאינו ראוי לחלוק. אבל בקרקע אף שלא יגיע לו אחר חלוקה ט' קבין בשדה וחצי קב בגינה שהוא שיעור שדה וגינה אפ"ה קנה נגד מעותיו או ידו על התחתונה משום דראוי למכור למי שיש לו שדה בצדו דיצרף זה לשדיהו ועד"ר שם כתבתי דבב"י כ' דלהרמב"ם גם בשדה אמרי' דכל שלא יגיע לכל א' כשיעור לא קנה כלל כדין מטלטלין והמעשה בגמ' היה במטלטלין וה"ה בקרקע אבל הטור כתב בשם הרמב"ם דס"ל דגם במטלטלין אין מחלקין בין יש בו שיעור חלוקה או לא והטור לא ס"ל כהרמב"ם והמחבר כ' כאן כדברי הטור ולא כ' בפי' אם ס"ל הדין כן ג"כ בקרקע או לא:

כגון שמכר לו בעל חי ס"ל דאפי' בהמה כשירה אינה עומדת לחלק. דבחייה עומדת לג' דברים לחלוב ולחרישה ולשחיטה וכמ"ש בס"ס קל"ח וכ"כ בדרישה ע"ש:

וכדי להבריח כו'. כי ירא דמחמת העלילה יקחו קרקעותיו:

בטל המקח. זה נתבאר בא"ע סימן צ' דאשה המוכרת מנכסיה קודם נשואין כדי להבריח מבעלה ואחר כך מת בעלה המקח בטל וכן הוא בכ"מ בתלמוד ובפוסקים:

אפי' אם נתרצו אח"כ במקח. פי' וצריכין קנין אחר בכסף או שטר דבכסף שנתן לו ראשונה לא הוה ביה קנין ואם קנוהו בשטר יש עוד טעם אחר דהא לא מהני אותו שטר משום דה"ל מוקדם וכדמסיק:

(סעיף ב' שוה פרוטה) מ"ש סמ"ע סק"א דכל שלא נתן בתורת שווי מקח אינו קונה לא הבנתי דבריו דהא כ' רמ"א סי"ז באמר ערבוני יקון קנה הכל. ועוד הא גם גבי קנין דאשה בכסף נלמד מעפרון כמו דאי' ריש קידושין וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד לא בתורת שיווי מה שהוא שוה:

(סעיף י' ונותן לו מזבורית כו') נראה ה"ה במוכר לו מטלטלין שראוים לחלק הוא הדין כן דהחוזר בו ידו על התחתונ' וצריך לקבל עליו היזק הנזכר כאן דהא שוים מטלטלין לקרקע בזמן שראוים לחלק כדמשמע בסעיף י"ז:

(ע"ש בהג"ה) ונותן לו כפי השער של עכשיו מה שתמה הסמ"ע על הרמ"א נלע"ד ליישבו דיש להרמב"ם שיטה שלישית בזה דיש להקשות לפ"ד דמה שאמרה הברייתא מגביהו מן העידית קאי אהא דא"ל תן לי קרקע והיינו שהמקח קיים נגד מה שנתן כמ"ש הר"מ בהדי' לא קנה הלוקח את כולה משמע דכנגד מה שנתן מיהו קונה וכן מוכח מלשון הרמ"א בסט"ז דכתב דקנה נגד מעותיו ולשון קנין הוא כפי תנאי המקח וא"כ למה אמר לשון ומגביהו שזה שייך על לשון גביית חוב ממון בשלמא לפי' הרא"ש קאי ומגביהו מעידית אשאר נכסים ולא על זאת השדה הנמכרת הוי שפיר וק"ו לפי' הר"ן דקאי אתן לך מעותי ולא הועיל הקנין אבל להרמב"ם דמפרשו אתן לי קרקע ומאותה הנמכרת קשה מאי שייך לשון גבייה ע"כ אמר דמחד צד הוה ליה גביה דהיינו לשלם כשער של עכשיו כמו בבע"ח ולענין זבורית נשאר עליה שם מקח כמו במוכר חצי שדהו וכן בסיפא הוה שם מכר במה שנוטל כשער שפסק ושם גביית בע"ח לענין שצריך ליתן לו מהיפה אע"ג דשאר בע"ח דינו בבינונית שאני הכא דהו"ל כניזק כדאיתא בגמרא בזה כנלע"ד:

(סעיף י"ג אינו יכול לחזור) וא"ל נימא דמוקמינן אחזקת מרא קמא כדאמרינן בהמחליף פרה בחמור סימן רכ"ג דעל הלוקח להביא ראיה שאני התם דיש ספק בגוף הקנין משא"כ הכא דכבר יש מכר גמור בקנין או שטר או ע"י נתינת מקצת המעות דאלו שוין הן כמ"ש הרא"ש בפ' האומנין בשיטה זו רק שע"י אומדנא דהמוכר דעייל ונפיק אזוזי אמרי' דנתבטל המקח למפרע וכיון שיש כאן ספק אין לנו כח לקלקל המקח הברור וזה נ"ל דאף אם לא תפס הלוקח את הקרקע תחת ידו אלא יד שניהם אין שולטת בה הוה של לוקח מטעם שכתבתי וזהו משמעותן של דברי הרמב"ם שאינם יכולים לחזור אלא שאם הקרקע תחת יד המוכר ואמר ברי לי שהייתי עייל ונפיק בדרך שנתבטל המקח מהני ליה תפיסתו וע"כ כ' אח"כ שאם המוכר תפס כנגד זה שנשאר כו' דאלו כנגד מה שנתן הא ס"ל להרמב"ם אפי' בעייל ונפיק שהוא בבירור קנה החצי שנתן הדמים כמ"ש ס"י לא קנה את כולה וכפי מ"ש בס"י בביאור דעתו ובטור כתב בזה המעות שבידו פירושו של הלוקח ודברי המ"ע דכל א' קנה החצי וגבי הלוקח תלוי ג"כ בתפיסה תמוהים מאד לענ"ד:

(סעי' ט"ז וכ' הא דאמרי') נ"ל דהאי וכן ט"ס הוא וצ"ל וכל הא דאמרי' דקאי אמ"ש המחבר בס"י דלא קנה הלוקח את כולה ומשמע נגד מה שנתן קנה כמ"ש בסמוך והכי ס"ל גם להר"ן כמו שהעתיק בסמ"ע סקי"א בשיטת הר"ן ומאוד תמהתי ע"ז שאמר כאן הסמ"ע סקכ"ו דהר"ן קאי אערבוני יקון דל"ל זה הא כאן ס"ל דקנה נגד מעותיו גם בעייל ונפיק אזוזי דהיינו שהברירה ללוקח אם המוכר חזר בו במ"ש הוא בעצמו בשמו סקי"א:

(סעיף י"ז אלא שבזה יש חילוק במטלטלין) לכאורה משמע מזה דבקרקע אין חילוק וכ"כ הסמ"ע סקכ"ח ואשתמיטתה להרב מ"ש הר"ן בהדיא בפ"ק דקדושין אך חילוקא דיש כח לחלק ג"כ בקרקע אם ראויה לחלק לכל אחד שיעור שדה ותו דגם מצד הסברא אינו דהאיך נכוף לזה שיקח מה שאין ראוי לו כדי שימכרנה למי שיצטרך לצרפה לשדהו זהו דבר שאינו מתקבל ותו דהא הוא ק"ו ממ"ש הוא עלמו בבהמה טהורה דמקרי אין ראוי להתחלק כיון שאינה ראויה כ"כ כמו בחיים ק"ו בקרקע שאין בה שיעור שאינה ראוי' לכלום ולשון הרא"ש מורה כן שהקשה אדאי הוה כאן יד החוזר על התחתונה וגבי הא דזבין חמור לחבירו אמרינן בשביל עייל ונפיק כו' דנתבטל המקח לגמרי ותי' לפי שהחמור אינו ראוי לחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל מידי דבר חלוקה וכו' וכלל בזה כל דבר דהוה ביה חלוקה ורבינו שכ' אלא שיש חילוק במטלטלין מדבר בסתם מוכר קרקע שהיא גדולה דלא שכיח שימכור אדם ט' קבין לחודא ובזה אמר דבמטלטלין יש חילוק אפי' בדבר גדול ותו נראה דיש חילוק בין קרקע למטלטלין בענין זה דמטלטלין אין שייך שם יד החוזר על התחתונה אלא דאם יש כדי חלוקה נוטל כל אחד לפי חלקו ואם אין שם כדי חלוקה המקח בטל לגמרי ונותן לו מעות שנתן לו אבל במקרקעי אע"פ שיש שם כדי חלוקה אין שם חזרה לבטל המקח אם חוזר המוכר יד הלוקח על העליונה שיש לו כפייה שישלם לו כשער של עכשיו מן העידית וזהו מטעם שהוא ניזק משא"כ במטלטלין אף אם הוא ניזק מ"מ הכל נחשב לעידית כדאיתא בפ"ק דב"ק כל מילי מיטב הוא במטלטלין אבל אם הלוקח חוזר אה"נ דקרקע ומטלטלין שוה דיש למוכר זכות על הלוקח שנותן לו מן הפחות שבו אבל הרמב"ם נותן למטלטלין כל דין קרקע ממש כנלע"ד פשוט:

סודר. (ע' בתשו' ר"ב אשכנזי סי' י"ח. והרב מהריב"ל ח"א סי' פ' נסתפק אם מהני ק"ס אף באתרא דכתבי וכתב מהרש"ך ח"א סי' ע"ג דפשיטא דמהני ומהרי"ט סי' ס"ה כתב שמהריב"ל בס"ב בסופו הדר פשטה דלא מהני ק"ס ע"ש ומהר"א ששון סי' ר"ו הביא דברי הריטב"א בחדושיו דס"ל להדיא דק"ס לבד לא מהני באתרא דכתבי והוא ז"ל הביא סעד מדברי ר' ירוחם דמשמע דס"ל דק"ס לבד מהני וע"ש והרב פני משה ח"מ סי' ס"ד כת' דאם קנה בעדים בפני הלוקח כיון דסתם קנין בזה לכתיבה עומד קנה והכריע כן מתשובת מהרי"ט הנ"ל ועיין באורך בספר לחם רב סי' קנ"ב וקנ"ג ובמהרשד"ם סי' רמ"ז וסי' ר"צ. בני חיי וע"ש):

כיצד. בש"ס פ' האיש מקדש מבואר דכי היכי דאמרינן דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ה"ה הקונה במלוה אינו קנין מה"ט וכ"כ העיטור וכ"כ הריטב"א בקידושין וכת' שכן אמרו בירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וע"ש וכ"כ הרא"ש פ"ק דקידושין ועיין בב"מ דף ט"ו ע"א בתו' ד"ה האי שטרא ובחדושי מהרש"א שם ודו"ק עכ"ל הש"ך וכת' עוד וז"ל מעשה בא לפני בראובן שקנה קרקע משמעון ולא החזיק בה רק שנתן לו ממרנ"י שיש לו על לוי בדמי הקרקע ויש שהיו רוצים לו' כיון דשטרות אין גופן ממון ואין בהן דין אונאה ושומרין ושאר דברים אין המקח נקנה בהן ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ"י וא"י לחזור כו' ע"ש שהוכיח כן בראיה מהש"ס:

פרוטה. והיינו דוקא בשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או לא עייל ונפק אזוזי וע"ד שיתבאר בס"י וקיצר כאן וסמך אמ"ש שם אבל אין לו' דאינו נותן לו בשביל שיווי המקח אלא שבפרוטה זו ישתעבדו זה לזה זה לקנות וזה למכור וכל א' א"י לחזור בו דומיא דקנין שטר וחזקה וק"ס דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון ושם היה הכסף דמי שיווי השדה עכ"ל הסמ"ע:

שיחזירהו. דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וקנין בכל דבר חוץ מקדושי אשה וכמ"ש בא"ע סי' כ"ט ע"ש. שם:

קנה. דומיא דערב דנשתעבד באמירתו אם נתן המלוה על פיו המעות ללוה ה"נ בזה נקנה השדה לזה בנתינת המעות לפלוני על פי המוכר וס"ל להמחבר והרמ"א כאן דא"צ הלוקח לו' להמוכר שדה שלך יקנה (לו) [לי] במה שנתתי מנה לפלוני כמו שא"צ המלוה לדבר כן להערב ודלא כדעת הטור. שם:

נקנה. כמו בעבד אם נותן א' מנה להאדון וא"ל במנה זה שתקבל ממני שחרר עבדך דקונה העבד נפשו אע"ג דהוא אינו נותן כלום ה"נ דכוותיה. שם:

והוא. ע"ל סי' קפ"ג ס"ב בהג"ה:

לאותו. דין זה נלמד מבינייהו מערב ועבד. דהערב נשתעב' אע"ג דלא קיבל דבר ממי שנתחייב לו והעבד אינו נחסר ממון וקונה את עצמו וה"נ כן. שם:

קנויה. בסי' ר"ד סי"א כת' המחבר דין זה במטלטלים ופסק שם דיכול שמעון לו' מנה זה אגבה בחובי כו' ע"ש ושני הדינים כתובין במרדכי סוף כתובות אהא דאמרי' באתרא דיהבי זוזי כו' דמצי א"ל לא הי' לך לפרוע את שלך וכמ"ש הט"ו בסי' פ"ה רק החילוק הוא דבדבר המטלטל יש לחוש אם יתנהו לראובן יבריחהו ולא יהי' לו ממה לגבות חובו משא"כ בקרקע דא"י ראובן להבריחו ומיהו בשניהן הדין שוה דגם המטלטלים נקנה במנה שקיבל שמעון רק שמחזיקן בתורת משכון עד שיפרע לו ראובן המנה שח"ל והקניות הן כל חד לפי דינו דקרקע שנקנה בכסף קנוי לו לגמרי ובמטלטלים שאינן נקנין בכסף קנוי לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ד וס"ג סי' ב' (ועמ"ש בזה בסי' ר"ד שם):

השטר. היינו כפי המנהג באיזה לשון כותבין השטר ועיין בתשובת ר"ב אשכנזי סי' י"ח ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ג סי' פ' ובתשובת מהר"א ששון סי' ר"ו ובתשובת רשד"ם סי' רמ"ד:

משכון. ל' הש"ס מנה אין כאן משכון אין כאן וזה מבואר בכמה מקומות ועיין בתשובת ראנ"ח סי' קט"ז:

החזיק. ה"ה אם קנה בק"ס וכ"כ הטור. סמ"ע:

מהזיבורית. (נרא' דה"ה במוכר לו מטלטלין שראוין לחלק הדין כן דהחוזר בו ידו על התחתונה וצריך לקבל עליו היזק הנזכר כאן דהא שוים מטלטלים לקרקע בזמן שראויין לחלק כדמשמע בסי"ז. ט"ז):

עכשיו. עיין בסמ"ע ובב"ח שהאריכו מאד בדין זה והניחו בצ"ע ע"ש (ועיין בט"ז שכת' קצת ישוב לזה ע"ש) וע"ל סי' רכ"ז ס"ד בהג"ה ובטור שם ובס' א"א דף צ"ד ע"ד:

קנה. דהמקח נתקיים לגמרי והרי הוא כאילו לוה לו מעות לשלם לזמן פלוני ואינו משלם לו. סמ"ע:

בערבון. פירוש שא"ל קבל מידי מקצת מעות המקח ואקנה בהן ואם אחזיר בו החזק בהן לעצמך ולכך קראוהו ערבון. שם:

פירש. ודעת רש"י והטור דדוקא המוכר צריך לגלות דעתו שמקנה לו בהן את כולו ולא סגי באמירת הלוקח לחוד. שם:

הגרוע. כדין קונה חצי שדה מחבירו סתם דנותן לו מהגרוע כמ"ש בס"ס רי"ח. שם:

כדי. כתב הסמ"ע ואע"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ"ש דלא הוה מצי מיהדר ביה מ"מ הוא ירא לנפשו שמא תתגלה (רעתו) [רעתה] וידחנו בדמים וגם לאו כ"ע דינא גמירי עכ"ל ועיין בתשו' ראנ"ח סי' קט"ז:

לחזור. נ"ל דה"ק דכנגד הדמים שנתן א"י לחזור עכ"פ ואף נגד הדמים שלא נתן יכול לתפוס דהיינו אם קיבל ק' זהו' על המקח שמכר לו שוה ק' בר' אם גברה יד המוכר אינו נותן לו מן השדה כלום עד שיתן לו המנה שנשאר בידו ואם נתן לו ק"נ זהו' א"צ ליתן לו אלא חצי השדה וה"ה אם נתייקרה ועמדה על ש' זהובים והמוכר בא לחזור יכול הלוקח לתפוס על דרך זה לאפוקי אם הוזלה כ"כ שאפילו ק' אינה שוה א"י לתפוס משל לוקח ממקום אחר עד תשלום ק' זהו' שזה אינו מן הדין שישלם לו זה מכיסו עכ"ל הסמ"ע (וז"ל הט"ז וא"ל נימא דמוקמינן בחזקת מרא קמא כדאמרינן במחליף פרה בחמור בסי' רכ"ג דעל הלוקח להביא ראיה שאני התם דיש ספק בגוף הקנין משא"כ הכא דכבר יש מכר בקנין או שטר או בנתינת מקצת המעות רק שע"י אומדנא דהמוכר עייל ונפיק אזוזי אמרינן דנתבטל המקח למפרע וכיון שיש כאן ספק אין לנו כח לקלקל מקח ברור ומזה נ"ל דאף אם לא תפס הלוקח את הקרקע תחת ידו ואין יד שניהם שולטת בה הוי של לוקח וזהו משמעות הרמב"ם שא"י לחזור אלא שאם המוכר מוחזק בקרקע ואמר ברי לי שהייתי עייל ונפיק בדרך שנתבטל המקח מהני ליה תפיסתו כו' ודברי הסמ"ע דכל אח' קנה החצי וגבי לוקח תלוי ג"כ בתפיסה תמוהים מאד לענ"ד עכ"ל):

בהם. הטעם דודאי עייל ונפיק אזוזי הנשארים כדי לקנות בהן קרקע אחרת שנזדמנה לו שהרי שלא ברצונו מכר כל הקרקע. סמ"ע:

דחוק. ז"ל הטור בשם הרא"ש דהכל לפי ראות הדיין דלפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון כו' הלכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי בטל המקח וע"ש. שם:

דאוקמוה. כת' הסמ"ע דר"ל דאוקמי ליתן לו דמי זביני כגון שזבין ליה היום ע"מ שיתן הדמים אחר ג' או ד' ימים וקאמר דאי עייל ונפיק באותו יום שקבע לו לפרעון או ביום שקרוב לו לפניו וא"ל שיכין מעותיו כי יצטרך אותן למחר לזמן שקבע עכ"ל ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ט':

וכן. כת' הסמ"ע דצ"ע מאי וכן דכתב הרמ"א מה ענינו למ"ש המחבר לפני זה וע"ש שיישב בדוחק (והט"ז כתב דנ"ל דט"ס הוא וצ"ל וכל הא דאמרינן כו' וקאי אמ"ש המחבר בס"י דלא קנה הלוקח את כולה וע"ש):

ליחלק. אבל בקרקע אף שלא יגיע לו אחר החלוקה כדי שיעור שדה וגינה (כמ"ש בסימן קע"א ס"ג) אפ"ה קנה נגד מעותיו או ידו על התחתונה משום דראוי למכור למי שיש לו שדה בצדו דיצרף זה לשדהו ובב"י כת' דלהרמב"ם גם בשדה אם לא יגיע לכל אח' כשיעור לא קנה כלל כדין מטלטלים אבל הטור כת' דהרמב"ם ס"ל דגם במטלטלים אין חילוק בין יש בהן כשיעור או לא והטור לא ס"ל כהרמב"ם ודברי המחבר כאן הם כדעת הטור אלא שלא כת' בפירוש אם ס"ל דהדין גם בקרקע כן או לא עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דאשתמיטתיה מ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בהדיא דיש לחלק גם בקרקע אם ראוי לחלק לכל אחד כשיעור ותו דגם מסברא היאך נכוף לזה שיקח מה שאינו ראוי לו כדי שימכרנו למי שיצטרך לצרפו לשדהו זהו דבר שאינו מתקבל וגם ק"ו מבהמ' טהורה דמקריא אינה ראויה ליחלק כיון שאינו ראויה כ"כ כמו בחיים ול' הרא"ש מורה כן כו' ע"ש):

בעל חי. ס"ל דאפילו בהמה כשרה לאו לחלק עומדת דבחייה ראויה לג' דברים לחלוב ולחרישה ולשחיטה וכמ"ש ס"ס רל"ב. סמ"ע:

המקח. אע"פ שקנין ההוא לא הי' אלא בכסף כן מוכח ממקור דין זה בפרק האיש מקדש גבי ושוין במכר שזה קנה ע"ש בש"ס. ש"ך:

ובקנין סודר. שם ג' א' י"ג א' כ"ב אלא לתנא ברא כו':

וכדין המקח כו'. ב"ק ע"ט ב"מ צ"ט ב':

שוה פרוטה. קדושין י"ג א':

ואין כו'. כנ"ל בסי' שקדם:

(ליקוט) האומר כו'. הרי"ף ורא"ש השמיטו לגמרי וצ"ע (ע"כ): (ליקוט) עמש"ל דרי"ף השמיט מ"ש וכן לענין ממונא דס"ל דאתי' דאדם חשוב אמרה ואע"ג דבב"מ שם איתמר דוקא ללוי וגם באדם שאינו חשוב כבר תי' הר"ן שם בקדושין דאף באדם שא"ח חשיב הנאה ללוי אלא שאינו ש"פ וחליפין א"צ ש"פ ולרב אף באדם חשוב אינו כלום כיון דע"מ להחזיר הוא אין הנותן מתחשב בזה (ע"כ): (ליקוט) ס"ג י"א כו'. והרי"ף השמיט דרבא לגמרי ונראה של"ג וצריכא שם דאין לו שחר דלמעלה אמר ג"כ במכר לא קנה באשה כו' וכן שם ה' ב' קא' וכן בגירושין ול"ק וצריכא והרבה כיוצא ומפ' איתמר נמי משמיה לענין ממונא היינו ההיא דרבא בב"מ מ"ז א' א"ל ר"ה מדסקרתא כו' ואתירוץ דמר זוטרא קאי והוא נכון (ע"כ):

י"א כו'. כל הג' סעי' השמיטן הרמב"ם ולכך כ' בלשון ו"א וטעמו שסובר מ"ש וכן לענין ממונא לא קאי אלא אדין ראשון מדין ערב וכ"ש לממונא אבל ב' הבבות האחרות עדין עבד אין ענין אלא לאשה דאתקש קניינם אהדדי שם ט"ז א' וכן שם י"ב א' לב"ש וכן שם ד' ב' היה רוצה ללמוד קידושי כסף אבל דין הרביעי הל"ל אלא שלפי' שרבא לא אמר אדין הרביעי שהרי מספקא ליה ואין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמ' בפירוש וערש"י שם ד"ה וכן כו' וער"ן שם והרי"ף והרא"ש השיטו מש"ש וכן לענין ממונא: (ליקוט) י"א כו'. עמ"ש בשם הר"ן בפי' דברי הרמב"ם אבל מ"מ כ' הר"נ שאינו מחוור וצ"ע ועוד ק' דהא גמ' ערוכה היא בב"ק כ"ב ב' מכלל דמיקני כו' אי משום הא ל"ק כו' (ע"כ):

והוא כו'. בב"ק ק"ב ב' לא מ' כן שאמרו שם לימא פליגא כו' הא ל"ק כו' וכ"ש לדידן דלא ס"ל כבני מערבא דאף להודיעו א"צ וכ"כ בכה"ג וכ"ב הרשב"א אכן הטור ס"ל דלדידן צ"ל דשליחותיה קעביד אף בחיטין ושעורין כמש"ש בחטין וחטין ולא בטל שליחותיה אלא בפחת וע"ל ס"ס קפ"ד בהג"ה. אבל בדין א' ד' א"צ שיאמר שדך אף שבאשה צריך שלא יהא אמרה היא משא"כ כאן:

(ליקוט) שהמוכר נהנה כו'. ערש"י שם ד"ה באדם חשו' שאינו רגיל כו' וכ"כ הר"ן שם (ע"כ):

ראובן כו'. ממ"ש בכתובות ק"י א' זה היה פקח כו' אלמא שא"י אלא למשכנו ואמרינן שם כי פליגי כו' ולכאורה האי מסירת מודעא מאי עבידתיה ול"ל לרבנן למימר חברך חברא כו' הלא אמרו זה היה פקח כו' אלא שלא היה לו להפסיד שדהו ולמכור שעכשיו א"י ליטלו אלא בתורת משכון א"ל יפרע וה"ל למסור מודעא והיה המקח בטל ואח"כ היה המעות בחובו אלמא דבלא"ה לא היה יכול ליקח המעות בחובו אם היה פורע לו חובו ובע"כ השדה קנוי לו והא דקאמר שם באתרא כו' דכ"ע כו' משום דשם לא קנה בכסף עדיין והיה יכול לעכבו כמ"ש בס"ז ועבמרדכי והג"א שם:

וכן אם כו'. דהא סתמא קאמר ואם פריש כו':

אם אמר לו קנה כו'. ב"מ ע"ח א' שבאתה חבילה לידו ומ' מתוס' שם ד"ה כגון בתורת משכון ועתוס' דקדושין שם ד"ה מנה כו' ותימא כו' ועוד כו' וכשרגילין כו': (ליקוט) אבל אם כו'. כדעת תוס' והרא"ש שם ולא כר' חיים כהן ועמ"ש בא"ה סי' ך"ט ס"ו בהג"ה (ע"כ):

המוכר כו'. כל מ"ש ש"ע בב' סעי' אלו הוא לשון הרמב"ם: (ליקוט) המוכר כו' לא קנה כו'. לשון הרמב"ם ור"ל אף נגד מעותיו וכ"ד הרא"ש וטור אלא שהרא"ש והטור כ' שנגד מעותיו לא נתבטל עד שעת חזרה של א' מהן ולכן יד שכנגדו על העליונה אבל לדעת הרמב"ם תיכף נתבטל כל המקח אף בלא חזרה ולמד ממש"ש דא"ר האי מאן כו' לא קני מ' לגמרי ושם זוזא כזוזי דמי ולא קנה אבל במלחמות תי' דמ"ש האי מאן כו' מיירי בלא נתן כלל מעות ומ"ש זוזא כו' שם בדבר שא"י לחלק כמ"ש בסי"ז ודעת הר"נ ונ"י ורמב"ן ורשב"א דנגד מעותיו קני לגמרי שא"י לחזור כלל ופי' דידו על העליונה ר"ל או שיכול לקיים המקח בע"כ או שיכולין לחזור ג"כ כמו בכל מכירה שחוזר בו שכנגדו ולא אתי לאשמעינן אלא סיפא ומהיכן מגביהו כו' ועב"ח ודו"פ ונ"מ דלהרמב"ם ורא"ש כשחוזר נתבטל המקח נותן קרקע כשער של עכשיו ולהר"נ ורשב"א קרקע נותן כשער שפסקו ועוד דלהרמב"ם ורא"ש קאי מהיכן מגביהו מהעדית אקרקע ולהר"נ ורשב"א אמעות (ע"כ):

אע"פ שכתב כו'. דהא שם בשטר הוא ואעפ"כ עד שיזקוף במלוה וה"ה לחזקה וכן קנין ומשיכה ועתוס' שם ד"ה עייל כו' ועוד מדלא משכחת קנה אלא שיזקוף ל"ל כולי האי יקנה או יחזיק ועוד דאמרינן שם דאמר רבא האי מאי דמזבין כו' וכ' הרמב"ן מדל"ק ונתן לו ערבון ועייל ונפיק כו' ש"מ דלא איירי בהכי ועוד דאומר לא קני מ' לגמרי ואנו בערבון שכנגדו קני וידו על העליונה אלא בשמשך במטלטלין והחזיק בקרקעות איירי דא"א לומר בשטר דאינו קונה עד שיתן דמים וע' במלחמות ובר"ן ובנ"י:

ונותן כו'. כרנב"י שם: (ליקוט) ונותן לו כו'. לשון הרמב"ם ונרנב"י אבל הרא"ש וטור ונ"י פ' כרב אחא ורז"ה פי' דשניהם הלכתא הוא דקרקע מבה ומעות מנכסיו אבל לפי' הר"נ דלא קאי אקרקע ליתא לפי' (ע"כ):

ונותן כו' של עכשיו. כ"כ הר"ן כפי פירושו מ"ש שם ומהיכן מגביהו קאי אמעות שאז שניהם חוזרים במקח ואין לו מעות וגובה בתורת חוב אבל בקרקע לעולם גובה מזיבורית שבע"כ נתקיים המקח ואז הוי כדין מוכר חצי שדהו בספ"ז דב"ב ונוטל לעולם כשער שפסקו אבל באומר תן לי מעותי או הילך מעותיך ה"ל חוזרים ג"כ נוטל כשער של עכשיו כמו חיוב שהרי המקח נתבטל וכ"כ במלחמות ודייק ג"כ בלשון רש"י שם ד"ה מהיכן מגבה לו חובו ר"ל באומר ת"ל מעות אבל הרמב"ם שכ' ונותן לו כו' אקרקע ע"כ ס"ל דלעולם בין בקרקע בין במעות נתבטל המקח מעיקרו כיון דנפיק ועייל אזוזי וכ"מ מדברי הרא"ש שם ולפ"ז לעולם נוטל כשער של עכשיו וז"ש המ"מ בשם הרמב"ן דבין ברישא בין בסיפא נוטל כשער של עכשיו היינו על מ"ש ומהיכן מגביהו להרמב"ן אמעות ולהרמב"ם בין בקרקע בין במעות ולשון המ"מ אטעיתיה לסמ"ע כאן ובמלחמות כ' להדיא כדברי הר"ן ודברי רמ"א הם שלא בדקדוק דלד"ה אין חילוק בין רישא ובין סיפא לרמב"ם לעולם כשל עכשיו ולהרמב"ן וכל הפוסקים במעות כשל עכשיו ובקרקע כשער שפסקו ובזיבורי':

וכן אם כו'. שם:

וכ"ז כו' אפי' כו'. שם:

אא"כ פירש כו'. תוס' שם מ"ח ב' ד"ה בזמן שפי' ערבוני יקון בסתמא אבל אם פירש לא גרע מנתן בתורת פרעון ודינו כמו בנתן בפרעון אם עייל ונפיק אזוזי או לא כנ"ל:

ושניהם כו'. ר"ל בערבון סתם אין חילוק בין עייל ונפיק או לא דכנגד המותר שניהם יכולין לחזור ונגד המעות א"י לחזור כלל וכמ"ש שם מלמדין אותו כו' אלמא בכה"ג אפי' עייל ונפיק קנה הכל וה"ה בערבוני יקון נגד מעותיו וז"ש ולא קנה רק כו' דכל שהמקח קיים נוטל כחוש הנ"ל מהא דב"ב:

מכר שדהו כו'. עתוס' שם ד"ה תתרגם כו' כדאמרינן כו':

אע"פ כו'. כנ"ל ס"י:

מי שמכר כו'. ערש"י שם ד"ה מפני רעתה כו':

לקח כו'. גי' הרמב"ם זבין שוה מאה במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר כו'. מ"מ כ"מ:

ולפיכך כו'. ככל ספיקא דדינא:

בקש כו' ואם תפס כו'. הטור נמשך אחר לשון הרמב"ם אבל הרא"ש פ' בכל ספיקא דדינא לא מהני תפיסה וכ"כ הטור וכן הוא סותר הטור בכמה מקומות אף שהאחרונים נדחקו מאד ועם כל הדחוקים אינו מיושב:

הא דאמרינן כו' ואפי' אם כו'. עד לא משכח רשב"ג תקנה אלא שיזקוף ולא אמר שיקבע לו זמן: (ליקוט) ואפי' כו'. ר"ן בפ"ק דקדושין שם וכמש"ש (ע"כ):

יש כו' שני פעמים. כן מ' ל' עייל ונפיק נפיק ועייל וכ"ה ברמב"ם אלא דרך הגמ' כ"ה כמו לעולם יכנס אדם ומטפס ועולה מטפס ויורד כהרף עין זה נכנס וזה יוצא תיחוד ותפתח וערא"ש פ"ג דב"ב סי' כ"ט וה"ל למימר ותפתח ותיחוד אלא אורחא דגררא לאשתעויי כו': (ליקוט) יש כו'. וכ"כ הרא"ש שם (ע"כ):

לא שנא כו'. דהטעם הוא דאדעתא דהכי כו':

ודוקא כו'. כיון שנקנה המקח מיד אח"כ א"י לבטל:

וכי עייל כו'. דהמקח מתבטל תיכף כמ"ש רבא שם לא קני:

ואי כו' ומקמי כו' דכל כו'. שאין נקרא לך ושוב אלא לאחר זמנו כמ"ש שם ק"י ב':

וכן כו'. כמש"ל ס"ז בד"א כו' והוי כמו שטר בלא מעות כלל שיכול לחזור בכולו ואפי' לא עייל ונפיק וכמש"ל סי' קצ"א ס"ב וז"ש בגמ' ושם עד שיתן דמים ר"ל כל הדמים ואע"ג דמקצת דמים קונה הכל בלא עייל ונפיק וכן בערבוני יקון נגד מעותיו במקום שקונה במעות שנתן לשם קנין אבל בכה"ג המעות אינו קונה אלא השטר נגד המעות והשטר נכתב על כולו וכמו שבטל השטר נגד השאר בטל כולו: (ליקוט) וכן הא דאמרינן כו'. הר"נ וכשיטתו שפי' דכנגדו קונה וכן לפי' הרא"ש י"ל דוקא בכה"ג שבגרמת החזרה נתבטל המקח כמ"ש ברא"ש משא"כ בשטר וכמו שחילק הרא"ש בין שדה למטלטלין שא"י לחלק במ"ש בסי"ז אבל לדעת הרמב"ם לעולם נתבטל המקח כנ"ל (ע"כ):

מיהו אם כו'. כנ"ל ס"ח דקונה אז בכסף לבד:

(ליקוט) אלא שבזה כו'. ר"ל ששדה לעולם ראוי ליחלק לכן ידו על העליונה משא"כ במטלטלין בדבר שא"י לחלק דלא קנה כלום ואין ידו על העליונה והן דברי הרא"ש שם בזמן שהמוכר כו' ובזמן כו' והא דאמר גבי חמרא שהמקח כו' ר"ל דאמר לא קני מ' לגמרי ואין ידו על העליונה היינו כו' וכ"כ המ"מ וכ"כ במלחמות ב' הראב"ד וכ' הטור אבל הרמב"ם לא חילק שהרמב"ם כ' וכן הדין במטלטלין כו' וידו על העליונה כו' והרמב"ם אזיל לשיטתו שגם בשדה ס"ל דלא קנה לגמרי כנ"ל ואפ"ה ידו על העליונה ועמש"ל דמכאן למד דלא קנה לגמרי (ע"כ):

אם הוא כו'. מהא דרבא שם דאמר לא קני ומ' דלא קנה כלל דאף שותפין מעלין זא"ז בגוד או אגוד אף שהיו שותפים מדעתם כ"ש בכה"ג שע"ד כן לא לקח או מכר שיהיו שותפים וכ' במלחמות וז"ש יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה כה"ג מאי כו' וקמיבעיא ליה אם קנה נגד מעותיו דומיא דשדה א"ד שאני הכא דלית' בה דין חלוקה ופשוט דלא קנה כלל וסגי' הרי"ף דל"ג זוזא כזוזי כו' וצריך והאמר רבא דקנה לגמרי וקס"ד בכה"ג משום דלית בה דין חלוקה וכמו שא"י לחזור נגד מה שנתן א"י לחזור בכולה ומשני במוכר כו' וכ' שם ודמיא למ"ש בירושלמי דפ' הזהב הלכה ב' חד ב"נ יהב דינרין למטכסא חזר ביה אתא עובדא קמי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן ר' חייא בר יוסף אמר או יתן לו שדי ערבונו או ימסור אותו למי שפרע ור' יוחנן אמר או יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע ר' אילא אמר ערבון הוה ואזלי לשיטתייהו כמ"ש בפ' הזהב בגמ' ר' זירא אמר מקצת דמים נתן לו מודה ר"ת בר יוסף במקח שאין דרכו לקנות חציין כגון פרה וטלית וה"ה כאן להיפך הואיל ולא אפשר שיקנה המותר הואיל ועייל ונפיק לא קנה הכל:

מיהו אם כו'. כיון שנשתתפו דהא אפי' לא עייל ונפיק לא קנה רק כנגד מעותיו כנ"ל ס"י בהג"ה ואפי' עייל ונפיק קני נגד מעותיו לגמרי כמ"ש שם:

נקנה המקח ומחזיר כו'. כמ"ש שם ואלא הא דאר"א כו' ושם ח' א' אר"א התקדשי כו' מ"ט כיון דא"ל כו' ושם ס' א' במתני' האומר לאשה כו' ע"מ שאתן לך מכאן כו' אלמא ברישא אפילו לאחר כמה שנים ובגמ' שם איתמר רב הונא אמר והוא כו' ושם ב' א"ל רב יהודה הא מני כו':

מי שהעלילו כו' כשנתבטלה כו'. כמ"ש בכתובות ע"ט א' וב"ב קנ"א א' וכ' כשנתבטלה אבל קודם לכן אוכל הפירות כמ"ש הרא"ש בכתובות שם הלכך הפירות יאכל מקבל המתנה כו' ועוד אומדנא דמוכח כו' לפי כו':

אפילו כו' ה"ל כו'. כמ"ש בב"מ י"ז א' אימת אילימא כו' תיפוק ליה ושם ע"ב א' מדמינן שטר מוקדם לשטר שיש בו רבית וכ' תוס' שם ד"ה שטר בשם תוספתא דשטר של רבית הבא יקרעוהו וז"ש שמוחל בכתובות שם מורה הוראה אני אם כו':