שולחן ערוך - חושן משפט · סימן קפ״ה

הסרסור שליח כו'. אמרינן בפ' המקבל דף ס"ג ע"ב מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אומרת תהא שלוחי לקבלה הוי ספיקא אי יכול להיות שליח כיון שלא חזר והודיע למשלח הראשון כך פסקו כל הפוסקים וכמו שנתבאר בא"ע סי' קמ"א ואע"ג דלענין ממונא לא נ"מ בהא גבי הולך לפלוני דבמלוה ופקדון הוי כזכי אפי' בלא קבלת הלוה או שלוחו ובמתנה לא הוי כזכי אפי' עשאו המקבל שליח לקבל וכמו שנתבאר סי' קכ"ה מ"מ נ"מ במי שנתן לפלוני דבר למוכרו וא"ל אדם א' תהי' שלוחי לקנותו ממנו אי מהני קנין השליח וא"כ הוי ספיקא דדינא והמע"ה ועיין ר"ס קפ"ה בטור תשובת הרא"ש ובב"י שם (עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ו וצ"ע ובתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט דף ע"ב):

מי ששלח שליח כו' הב"י כ' לקמן סי' ש"ג ע"ז דיש להתיישב בדבר וגם מור"ם כ' שם בהג"ה בל' י"א ע"ש:

אין שליח יכול לקנות כו' עיין בתשובות מהרי"ט סי' צ"ג ובתשובת ן' לב ספר א' דף ק"ס (הג"ה וע' בתשובת הגאונים סי' שפ"ד דמשמע שם שפסק דיכול להחזיק לעצמו):

נתן חפץ כו' עיין בתשו' מהרשד"ם סי' שכ"ה:

זכה במותר והוי נמי שומר שכר:

נשבע הסרסור ש"ד הראב"ד השיג ע"ז וכ' שאין כאן ש"ד שהמשלח אינו תובעו אלא דמי חפצו וא"י שנמכר אלא מפי הסרסור ואינו טוען לא במדה ולא בשום דבר מסוים והב"י כ' ע"ז ונ"ל טעם הרמב"ם כיון שאינו מכחיש את הסרסור לו' שאינו נמכר אלא שאומר שא"ל בק' ה"ל סרסור מ"מ ואין דבריו מוכרעין דעכ"פ עיקר תביעתו על חפצו ולעד"נ שאין דברי הרמב"ם אמורי' אלא כשראובן טוען במאה אמרתי לך למכרו וכן מכרת נמצא שיש לו בידו מאה והסרסור או' בחמשים אמרת לי וכן מכרתי אז נשבע הסרסור ש"ד אבל אם טוען במאה אמרתי למכרו ואתה מכרת בחמשים נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בהא ודאי שפיר קאמר הראב"ד:

ואם ידע הלוקח כ' הב"י למה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשיודע שאינו של סרסור סגי וי"ל דאי לא"ה לא יחזור שיאמר שמא אין בעל החפץ לפני כדי שאחרים עליו ולפי דרכו לא הוצרך לזה דאם לא ידע שהוא שלו יאמר לו לאו בע"ד דידי את ולא יחזור החפץ כלל אבל ק' אכתי ל"ל שידע בשעת מכיר' שהחפץ זה של ראובן כשיודע בשעת המכיר' שאינו של הסרסור ולאח"כ יודע שהוא של ראובן סגי והל' ואם ידע הלוקח כו' משמע דבשעת מכירה ידע לכך נ"ל דס"ל להרמב"ם דצריך דוקא לידע בשעת המכירה שהחפץ של ראובן וכן משמע מל' הרמב"ם פ"ב משלוחין והביאו הטור סי' קפ"ב ס"ו ובש"ע ס"ב ודוקא שהודיעו שהוא של פלוני כו' אבל אם לא הודיעו שהוא שליח של פלוני כו' וטעמא דמילתא כיון שהוא מכיר המשלח צריך להחזי' דהי' לו לחוש שהמשלח יקפיד אבל אם אינו מכיר המשלח אע"פ שהוא מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאתה אינך מפרש מי הוא המשלח בודאי אין קפידא בכך שלא יקפיד המשלח ויקיים מעשיך וכן משמע ל' הרא"ש פ' ג"פ דהעיקר הוא שצריך להודיעו שהוא שלוחו של פלוני דוקא וכן משמע ל' הר"ן פ' האיש מקדש ול' המרדכי שם ול' תשובת הרשב"א סי' קפ"ב ודוק:

יחזיר החפץ כו' והא דפסק בסי' קפ"ב ס"ד דהמע"ה לק"מ דהכא שהחפץ מבורר בעין שהוא של משלח והלוקח ידע צריך להחזיר משא"כ לעיל דהמשלח הוא לוקח והוא רוצה להוציא מעות מיד המוכר אמרינן המע"ה ודלא כמו שדחק עצמו בסמ"ע ס"ק י"ב (הגה וע"ל סי' קפ"ב ס"ד מ"ש מח"ז ס"ק ד' לישב בע"א ודוק) (מס"ק ו' ע"כ מצאתי בתוך כתביו שכ' בימי חורפו) ועיין בב"ח שחולק בע"א ומחמת זה פסק כהרמב"ם ע"ש ואין הכרעתו נ"ל ע"ש שדבריו דחוקים עיין בתשובת רשד"ם סי' ע"ז וק"י ור"ד ובתשובת ן' לב ספר א' כלל י"ג סי' ע"ט וס"ב סי' ע':

אפי' מודה כו'. עיין לעיל סי' צ"ט סס"א בהג"ה:

אבל אם אמר כו'. וכ"כ הב"ח ע"ש שכ' אפשר דגם הרמב"ם מודה בזה ע' בתשו' רשד"ם ס"ס תכ"ט:

ויפרע שוויה כו'. ע"ל סי' ע"ב ס"ל מ"ש בשם הב"ח ויש נ"מ לסרסור ע"ש:

פשיעותא הוא כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"א עד ונראה דהשמטת הסופר הוא כו' ולפעד"נ בכוון השמיטו המחבר דהר"ן בנ"י מגמגם בזה וגם לדידן נראה דליתא להאי דינא וכמ"ש לעיל סי' קכ"א ס"ק ס"א ע"ש:

על מנת שיתפייס. מהרש"ל ביש"ש סי' ל"ט כ' דכל שדכנות סתמא כאלו התנה ע"מ שיתפייס לקנין שעושין הקנס ומ"מ אם עבר א' מהצדדים והשני א"י להוציא הקנס וההזיקות שלו חייב השדכן להחזיר לו חלקו משדכנו' ע"ש עוד:

הסרסור שליח הוא. בפרישה כתבתי דקמ"ל ב"ה דל"ת דיחשב כשותף שהרי יש לו ג"כ הנאה מהמכירה ויוכל לו' לטובת הענין כוונתי וכנר' שמור"ם בהג"ה בסי' קע"ח בס"ג והוא מהג"מ ז"ל ואם מיחה בו השותף השני מלבנות אם הוא דבר שא"א מבלת בנותו צריך חבירו ליתן לו חלקו. ועוד כ' שם כן בטור והמחבר בזרע שדה העומד לנטיעה או איפכא גם י"ל דה"א כיון דהסרסור בקי בקנין ומכירה טפי מהמוכר אף אם אמר לו מכריהו לי במנה והוא נתנו פחות לא יחשב שינוי דמסתמא המוכר סמך אראות עיניו דהסרסור קמ"ל דלא ולפ"ז מה שמסיק וכ' אלא שנוטל שכר אין לו ענין לחייב בהשינוי דגם בלא שכר חייב השליח כשמשנה וכמה שכתב הטור והמחבר בסימן קפ"ב וקפ"ג אלא כתבו משום הא דכ' בס"ז דחייב הסרסור בגניב' ואבידה כש"ש:

מכר במאתים הכל לראובן אע"ג דא"ל ליתן במאה לא אמרי' דהמותר יהי' להסרסור אלא דינו כדין שליח שמוכר דבר שאין לו קצבה דהמותר של משלח וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ג בס"ו ע"ש וה"נ איירי בדבר שאין לו קצבה מדהוצרך לו שיתנהו במנה ואע"פ שהכא גילה דעתו וא"ל ליתנו במנה לא אמרי' שמחל המותר להסרסור אלא אמרי' שסבר שאינו שוה יותר ומסיק הטור וכ' ז"ל ואפי' הי' יודעשהוא שוה יותר ומחמת דוחקו צוה למוכרו בזול אפ"ה אמרי' דלא הי' דעתו להקנות להסרסור המותר כו' ע"ש:

מי ששלח שליח להוליך כו' הג"ה זו אין כאן מקומה דכאן מיירי בשינה ובשינה חייב אף ש"ח ושייכה יותר למ"ש המחבר בסמוך בס"ז דשם כ' דהסרסור חייב בגניבה ואבידה מפני שהוא ש"ש:

אין השליח יכול לקנות לעצמו כו' ז"ל הטור ואין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד ע"כ ומה"נ מסיק המחבר וכ' ז"ל אמר הסרסור כו' "עד ונתפייס המוכר כו' ור"ל דאילו לא נתפייס המוכר להקנות לו לגמרי עדיין לא יצא מרשות המוכר דיד השליח כידו דמי ועמ"ש בסי' קע"ה בסי"ו בסמ"ע השייך לכאן:

אע"פ ששתק הסרסור כו' דמסתמא הסכים לדבריו ואדעתא דהכי לקחו לידו:

ואם כבר נתן לו החמשים פי' נמצא דכופר בכל תביעתו:

או שא"ל הילך דין הילך נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל ר"ס ע"ה ור"ס פ"ז ע"ש:

זכה הלוקח גם ארישא קאי אכשנשבע ש"ד:

יחזיר החפץ לבעלי'. אע"פ שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבנ' א"ל למוכרו השליח אינו כע"א שהוא נוגע בדבר וה"ל זה של המוכר ודאי ושא"ל ליתנו בנ' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ועמ"ש בסמוך ועפ"ר:

או שרצה בנ' וחזר בו פירוש שלא א"ל בפי' בנ' אלא נתרצה בנ' כשבא השליח וא"ל שמכרו בנ':

וחזר בו אחר שקניתי זה קאי ג"כ ארישא שנתן לו רשות למכרו בנ' וחזר בו עתה שרואה שקניתיהו ועפ"ר מ"ש עוד בע"א:

אפי' אם מודה הסרסור. הראב"ד מסיים בטעמו דיאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי עכ"ל ובפרישה כתבתי עוד די"ל דטעמו הוא דס"ל כהרמ"ה כתבו הטור והמחבר בסי' קפ"ב ס"ד דיכול הלוקח לומר הבא לי ראיה שלא עשאתו שליח בין לתקון בין לעוו' והמע"ה. ואף שהשליח מודה שא"ל למכרו בק' אינו נאמן עלי השליח. והרמב"ם דס"ל דצריך להחזיר אפשר דס"ל דלא אמרינן הכי אלא בשליח שאינו נוטל שכר שליחתו דמסתמא אינו מתעסק בשליחות אם לא שיאמר לו בין לתיקון בין לעיוות דאל"כ מה לו ולצרה הזאת להתחייב להמשלח אם יעוות משא"כ סרסור דעשה כן מפני שכר סרסרותו ועי"ל דלא שייך זה כ"א במודה לו שנתן לו למכרו בלי קצבה משא"כ בזה שאומר בהדיא התניתי עמו שלא יתנהו אלא בק':

כל סרסור שהודיע כו'. האי דינא לא קאי אדלעיל דמיירי שא"ל למכרו במאה אלא מיירי בנתנו לו למכרו סתם וכדמסיק וכ' שהרי לא פסק לו דמים כו':

שהודיע ללוקח כו' דאם לא הודיעו המקח קיים והדין בין המשלח והסרסור וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ב בס"ד [ס"ב] בדין שליח ע"ש:

מחזיר הלוקח כו'. כתב ב"י ונראה דאף ע"פ שהמוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו ע"ש ודו"ק:

וי"א דוקא שלא אמר כו'. הטור לא כתבו בל' פלוגתא אלא בל' פי' ומילתא בטעמא הוא והכל מודים בו וכמ"ש בפרישה ע"ש אבל מלשון מור"ם כאן בהג"ה ובד"מ משמע דיש פלוגתא בדבר ולי"א אפילו מכר שוה מאה בנ' א"י לחזור ועפ"ר ובב"י:

אבל אם א"ל מכור כו'. כ' הב"י ע"ז דמסתבר לומר דדוקא כשמכר במעט פחות או במעט יותר ממה שהוא שוה לרובא דעלמא הוא דא"י לחזור הא אם מכר בפחות הרבה לא אמרינן ביה מה שעשה עשה:

אפילו בשעת הליכה חייב כו'. ז"ל המרדכי ואע"ג דאכתי לא מכר החפץ ושמא לא ימכרנו ולא יטול שכר אפ"ה הוה ש"ש כו' וכ' אפי' בהליכה פי' וכ"ש בחזרה והיינו כשכבר מכר החפץ ונאבד מידו המעות דנחשב ש"ש דהא מיד שמכרו דמי טרחתו קצוב לו מהמוכר ול"ד להנוטל כלי על מנת למכרו כו' דבסי' קפ"ו ס"ב דחייב אפילו באונסין ואפילו בחזרתו דהתם אין דין שליח עליו אלא דין לוקח שנטלם מהאומן בכך וכך כדי להשתכר בו:

וישבע כמה היה שוה כו'. שם במרדכי כתוב דא"צ ראובן לישבע שהיה תקוע האבן יפה דאין נשבעין בטענת שמא:

ויפרע שוויה. דקדק לכתוב שוויה ולא יותר אף אם היה משכון של עכו"ם והעכו"ם שמוהו ביותר כמבואר לעיל בסי' ע"ב ולקמן בס"ס שע"ח גם בא"ע בסימן נ' ובסמ"ע באבדו טבעות ע"ש:

פשיעותא הוא כו'. דין זה כתב מור"ם ג"כ בהג"ה בסי' קכ"א בסי"א ושם הוסיף בבא אחת ז"ל ואם אמר שהשכינו אצל פלוני והוא כופר חייב לשלם דה"ל למשכנו בעדים ואם כו' וכ"כ הנ"י ונראה דהשמטת הסופר הוא כאן וטעה והשמיט מן ואם אמר קמא להשניי' וק"ל ולקמן בסי' רצ"ח [רצ"א] כ' הטור והמחבר גם כן בדין ש"ח דכל שאומר לא ידעתי אנה הנחתיהו הוי פשיעה וחייב דהוה ליה לידע:

ואח"כ כפר בו כו'. וכן אם אמר לסרסור שישכין אצל עכו"ם ואח"כ מכר העכו"ם המשכון דהסרסור פטור אף שנטל שכר דשכר טרחו הוא נוטל כ"כ רשב"א ד"מ בס"ס י':

פטור הסרסור דהוא בעצמו א"ל להשכינו בידו והאמין לו:

חייב הסרסור. ז"ל הרשב"א דהא ש"ש הוא וש"ש חייב בדברים הקרובים לאונסים כל שאינו אונס גמור כדאמרי' בהפועלים דאפי' עייל בעידנא דעיילי ביה אינשי וגנא בעידנא דגנא אינשי חייב כו' וכתבן הטור והמחבר לקמן בסי' ש"ג בדין ש"ש ע"ש.

השדכן הוי כמו סרסור כו'. עמ"ש מור"ם עוד מדין שדכנות לעיל סימן פ"ז ולקמן סי' רס"ד:

אם חזרו בהם כו'. בע"ש תמה ע"ז וכתב והלא מנהגינו הוא לכתוב קנס בכל התנאים והמנהג לגבותו המקיים מצדהעובר והשדכן השתדל השידוך וע"פ נכתבו התנאים וההתקשרות בקנס והרי הועיל סרסרותו שזה נוטל הקנס ולמה יפטר ממנו לגמרי ואף אם חזרו ומחלו זה לזה יאמר השדכן חלקי איני רוצה למחול ע"ש בע"ש מ"ש עוד בזה והנה לא על מור"ם תלונתו כ"א על פשקי מהרא"י שכ' כן בהדיא בסי' פ"ה שכ' ז"ל בסתמא (פי' שלא התנו בפי' ע"מ שיתפייסו) אין נוהגין בגבולינו לגבות שום שכר שדכנות אא"כ יגמרו הנישואין בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו עכ"ל ומדסיים וכתב בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו ש"מ דס"ל למהרא"י דאפי' במקום שעושים קנס מ"מ אזלינן בתר המנהג שלא להגבות עד אחר הנישואין וגם מבואר בדבריו הנ"ל שכ' דמסתמא במקום שאין המנהג דכל שלא התנה בפירוש לגבות ומיד אחר שנתפייסו דס"ל דאין לו זכות לתבוע השדכנות עד אחר הנישואין וממילא אם יחזרו בהן אינו גובה כלל גם תמיהתו אינו תמי' דהא הטעם דגובין הקנס כתבו התו' והפוסקים משום דנתבייש' הבתולה או הבחור ובני משפחתה ומוטב היה בעיניהם שלא היה נעשה השידוך מעולם ולא היו מקבלין הקנס וא"כ לא הרויח השדכן מידי בהגבהות הקנס ע"י דיצא שכרם בהפסדם על ידו ודו"ק (הג"ה כתוב בהגהות מרדכי דקדושין שכירות פועל א"צ קנין (וע"ל ר"ס קפ"ב) לכן ראובן שאמר לשמעון אתן לך שני זהו' דבר בשבילי לשלטון צריך לקיים דבריו ומה שטוען ראובן שמחמת יראה הבטיחו שלא יקלקל ענינו נגד השר דברים שבלב אינן דברים עכ"ל והביאו הד"מ בס"ס זה) עכ"ה:

(סעיף א' שלח לו דורון) בסי' ש"ג כתב ב"י ע"ז וצריך להתיישב בדבר ונלע"ד דלא הוה בשביל זה ש"ש אלא כשיש הוכחה שהדורון בשביל השליחות כגון שאינו רגיל בזה או רגיל ועכשיו מוכח קצת דבהגהת מרדכי שם יליף מריבית ואף שם נרא' כן:

(סעי' ה' יחזיר החפץ לבעלים) קשה ממ"ש בסי' קפ"ב ס"ד שכל זמן שלא יברר המשלח שלא עשאו שליח בין לתיקון כו' אם כן ה"נ נימא שמסתמא לא עבר על דבריו ובסמ"ע סקי"ב תי' דכאן שאני שאומר בפי' אל תמכור אלא בנ' ולא תיקן כלום אדרבא כאן אתה עושיהו לרשע שיעבור על דעת משלחו ובמה שאומר לו בפי' ולא נחשדנו בזה טפי במה שעיוות על המשלח דאפשר שטעה וסברה שהשולח יסכים עמו ועוד מחלק בסמ"ע בין שליח בחנם לסרסור דהכא ולעד"נ דלעיל אין שם הכחשה בין משלח ללוקח מצד עסק השליח דהשליח עושה לפי דעתו כראוי ואף אם לא היה שם תנאי שהי' בין לתיקון וכו' רק שיש חילוק בין מוכר למשלח היאך נעשה בזה אמרינן דודאי עשה כדרך העולם שאין עושין שליח לחצאין משא"כ כאן אנו רואין שע"כ יש הכחשה בין שליח למשלח ובזה ס"ל לרמב"ם שאנו מאמינים למשלח טפי מן השליח וכמאן שלקח הלוקח החפץ מיד המשלח עצמו דמי:

(סעיף י' בהג"ה ובמקום שאין מנהג) רש"ל כתב על דברי מהרח"י אלו ונ"ל דבכל השדכנות סתמא כאלו מתנה ע"מ שיתקיים לקנין שעושין לקנס ואוושא מלתא טובא וכאלו גמר פעולתו ומ"מ אם עבר א' הקנס והוא אלם שאין שכנגדו יכול להוציא ממנו לא קנסוהו לזה עכ"ל ונראה פשוט דאף אם נתרצו שניהם בחזרת השידוך אחר כתיבת התנאים לא הפסיד זה שדכנות במקום שגובין השדכנות אחר כתיבת התנאים:

שליח. אמרינן בגיטין דף ס"ג ע"ב מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אמרה תהא שלוחי לקבלה הוי ספיקא אם יכול להיות שליח כיון שלא חזר והודיע למשלח הראשון וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בא"ע סי' קמ"א ויש נ"מ בזה במי שנתן לאחד דבר למוכרו וא"ל אדם אחר תהיה שלוחי לקנותו אי מהני קנין השליח וא"כ הוי ספיקא דדינא והמע"ה ועיין ר"ס קפ"ה בטור תשו' הרא"ש ובב"י שם ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' מ"ו וצ"ע ובתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט דף ע"ב. ש"ך:

שהפסיד. (מי שנתן לסרסור ג' לטרין כסף למכור להוליכם לאניות של מצרים ונאבדו מידו אם יכול לתת לו הג' לטרין כסף אע"פ שעכשיו שוה בפחות משויין בזמן נסיעת הספינה עיין בס' שי למורא סי' ל"ח. בני חיי):

לראובן. אע"ג דא"ל ליתן בק' לא אמרינן דהמותר יהי' לסרסור אלא דינו כדין שליח שמכר דבר שאין לו קצבה דהמותר של משלח כמ"ש בסי' קפ"ג ס"ו ע"ש וה"נ איירי בדבר שאין לו קצבה מדהוצרך לומר שיתנהו בק' ואע"פ דהכא גילה דעתו וא"ל ליתנו בק' לא אמרינן שמחל המותר לסרסור אלא אמרינן שסבור שאינו שוה יותר ומסיק הטור וז"ל ואפילו היה יודע ששוה יותר ומחמת דוחקו צוה למוכרו בזול אפ"ה אמרינן דלא היה דעתו להקנות לסרסור המותר כו' ע"ש. סמ"ע:

דורון. ובסי' ש"ג כת' הב"י ע"ז וצריך להתיישב בדבר (גם הרמ"א שם ס"א כת' בלשון י"א) ונ"ל דלא הוי בשביל זה ש"ש אלא כשיש הוכחה שהדורון הוא בשביל השליחות כגון שאינו רגיל בזה או רגיל ועכשיו מוכח קצת דהא בהגמ"ר גם יליף מריבית ואף שם נראה כן. ט"ז:

לעצמו. עיין בתשו' מהרי"ט סי' צ"ג ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ ועיין בתשו' הגאונים סי' שפ"ד דמשמע שם דיכול להחזיק לעצמו. ש"ך (ועיין בס' בני חיי להגהת ב"י אות ה' שהביא תשובה ארוכה בשם שני גדולים בענין זה ובסוף דבריו הביא תשובת מהרש"ך שכת' דנראה בבירור מכל דברי הפוסקים שאע"פ שהמוכר פירש לו הערך במה ימכרהו אפ"ה אינו רשאי לקנותו לעצמו ואם לקחו לעצמו וחזר ומכרו לאחר ביותר או שהוקר אח"כ כל הריוח להבעלים ע"ש):

חפץ. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שכ"ה:

במותר. והוי נמי שוכר שכר. ש"ך:

במקצת. כת' הש"ך דנ"ל שאין דברים הללו אמורים אלא כשזה טוען בק' אמרתי לך למכרו וכן מכרת נמצא שיש לו בידו ק' והסרסור אומר בנ' אמרת לי וכן מכרתי אז נשבע ש"ד אבל אם טען שאמר למכרו בק' ואתה מכרת בנ' נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בהא ודאי שפיר קאמר הראב"ד דאין זה מודה מקצת:

ידע. היינו בשעת מכירה דוקא צריך לידע שהחפץ של ראובן וכ"מ בסי' קפ"ב ס"ב שכ' ודוקא שהודיע שהוא של פלוני כו' ע"ש והטעם כיון שמכיר המשלח צריך להחזיר דהי' לו לחוש שהמשלח יקפיד אבל אם אינו מכירו אע"פ שזה מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאינך מפרש מי הוא המשלח ודאי אין קפידא בכך ויקיים המשלח מעשיך וכן משמע ל' הרא"ש פרק ג"פ דהעיקר שצריך להודיע שהוא שלוחו של פלוני דוקא וכ"מ לשון הר"ן פרק האיש מקדש. ש"ך:

יחזיר. אף על פי שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבחמשים א"ל למוכרו אינו כעד אחד שהוא נוגע בדבר וה"ל טענת המוכר ודאי ושל זה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך והא דפסק בסי' קפ"ב ס"ד דהמע"ה לק"מ דהכא שהחפץ מבורר בעין שהוא של המשלח והלוקח ידע צריך להחזיר משא"כ התם דהמשלח הוא הלוקח ורוצה להוציא מעות מיד המוכר אמרינן המע"ה ודלא כמו שדחק עצמו הסמ"ע ע"ש ועיין בב"ח שחילק בע"א ומחמת זה פסק כהרמב"ם ואין הכרעתו נ"ל ע"ש שדבריו דחוקים עיין בתשובת רשד"ם סי' ע"ז וסי' ק"י ור"ד ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ג סי' ע"ט וס"ב סי' ע' עכ"ל (ועמ"ש הט"ז לחלק בזה ע"ש):

מודה. ע"ל סי' צ"ט סס"א בהג"ה:

אבל. והב"ח כתב אפשר דגם הרמב"ם מודה לזה עיין בתשו' רשד"ם ס"ס תכ"ט. ש"ך:

ברשותו. ע"ל סי' ע"ב ר"ס ל' מ"ש בשם הב"ח ויש נ"מ לסרסור ע"ש. שם:

שוויה. ולא יותר אף אם הי' משכון של עובד כוכבים ושמוהו העובד כוכבים ביותר וכמ"ש בסי' ע"ב ולקמן ס"ס שע"ח. סמ"ע:

פשיעותא. דין זה כת' הרמ"א בסי' קכ"א סי"א ושם הוסיף דאם אמר שהשכינו אצל פלו' והלה כופר חייב לשלם דס"ל למשכנו בעדים וכ"כ הנ"י ונרא' דהשמטת הסופר הוא כאן וע"ל סי' רצ"א ס"ז עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דנ"ל דבכוון השמיטו המחבר דהר"ן מגמגם בזה וגם לדידן נרא' דליתא להאי דינא וכמ"ש בסי' קכ"א ע"ש:

ונתבטל. בע"ש תמה ע"ז דהא מנהגינו לכתוב קנס בכל תנאים ולגבותו מצד העובר א"כ הרי הועיל השדכן שזה נוטל הקנס ולמה יפטר ממנו לגמרי ואף אם הם חזרו ומחלו זה לזה הקנס יאמר השדכן חלקי איני רוצה למחול והסמ"ע תירץ דלא הרויח זה מידי בגביית הקנס דהא הטעם הוא משום ביוש כמ"ש התוס' והפוסקים א"כ יצא שכרם בהפסדם וע"ש (ומהרש"ל כת' דכל שדכנות סתמא כאילו התנה ע"מ שיתקיים לקנין שעושין הקנס ומ"מ אם עבר א' מהצדדים והשני א"י להוציא הקנס והיזק שלו חייב השדכן להחזיר לו חלקו מהשדכנות ע"ש [א"ה בט"ז לא כ"כ] ונרא' פשוט דאף אם נתרצו שניהם בהחזרת השידוך לא הפסיד זה שכר השדכנות במקום שגובין אותו אחר כתיבת התנאים עד כאן לשון הט"ז ובסרסור בכה"ג אם גמר המקח ואח"כ מחלו הבע"ד זה לזה עיין בתשובת שער אפרים סי' ק"נ ובספר בני חיי להגהת ב"י אות ג' ע"ש):

הסרסור שליח. כתובות ק' א' שליח כאלמנה. תוס' שם ד"ה רבא. וקשה לר"ת כו' ופי' הרמב"ם דשליח דשם מיירי בסרסור דיש לו הנאה בשליחותו ולוקח ומוכר כמו אלמנה:

לפיכך כו' כיצד. שם במתני' צ"ח א' אלמנה כו' וגמ' שם מ"ש שוה כו':

מי ששלח. כמו שומר אבידה משום פרוטה דרב יוסף שהנאה הוא אח"כ:

אין שליח. שם אלמנה ששם לעצמה כו' וכנ"ל דשליח כאלמנה:

נתן חפץ. ב"ב פ"ה א' ברשות ליקח כו' ומ' אפי' היו כבר ברשותו וע"ל סי' ר' ס"א וס"ב בהגה:

אמר. ב"ב קל"ח א':

ראובן אומר. כתובות צ"ח א' והלכתא כו' וע"ש תוס' ד"ה מוכרת ועוד אומר רבי דהך כו':

נשבע. ואם: או. כדין כפירה והודאה:

ואם ידע. ירושלמי שם הביאו תוס' ד"ה אלמנה. בירושלמי כו' וחילק בין ידע. כנ"ל בסי' קפ"ב ס"ב: (ליקוט) ואם ידע כו'. דאם לא ידע המקח קיים כנ"ל סי' קפ"ב ס"ב ודין המוכר עם הסרסור אבל בידע אין המקח קיים כמש"ש ואם הי' ידוע שעבר על דבריו היה חוזר עכשיו זה טוען ודאי והלוקח אינו יודע ודמי למ"ש בב"ב למ"ד א"ל את לאו כו' וא"י להשביעו רק חרם והסרסור א"י להעיד שהוא כדברי הלוקח שאז היה תביעת המוכר על הסרסור כיון שהמקח קיים והיה צריך לישבע: וכל שיש לו עליו שבועה א"י להעיד כמ"ש בקדושין מ"ג ב' והשתא כו' ע"כ:

וי"א דאין. ע"ש ס"ד יש כו' ועמ"ש שם: (ליקוט) וי"א כו'. תליא בפלוגתא הנ"ל דסי' קפ"ב ס"ב וס"ד והוא הדין בעצמו דשם (ע"כ):

כל סרסור. מהירושלמי הנ"ל וכגון שידע כנ"ל ואע"ג שלא אמרו לה בכמה למכור טוענין אנו ליתומים שאין רוצין וכפי' תוס' הנ"ל דמשביעין אותה שלא זלזלה כו' ואע"ג דשמו לה כמ"ש הרא"ש שם:

וי"א. כמ"ש הרא"ש שם משום שהיו ב"ד הדיוטות שמא לא דקדקו כ"כ וע"ש:

ראובן. שפי' הר"מ טעמא דסרסור נוטל שכר אע"פ שלא שלחו והסרסור בא מעצמו כמו יורד לשדה חבירו ונטעה ואמרינן בב"מ ק"א א' אתמר היורד כו' ול"פ כאן כו' וכן בסרסור כיון שהוא עשוי למכור ושם דההוא כו' א"ל לא בעינא כו' א"ל גלית אדעתך כו':

כל סרסור. נדרים ל"א ב' וע"ל סי' קפ"ו ס"ב וי"א כו' ועבה"ג כאן ס"ק ס' וז"ש כל כו' ר"ל אפי' אינו ספסירא דהוא חייב באונס בהליכה וחזירה וע' ב"מ מ"ג ע"א:

אפי' בשעת הליכה. ר"ל אע"ג דעדין לא נהנה כיון דאי מתרמי ליה כו' כמ"ש אצן המפ' מעות כו'. כיון דאי כו' ב"מ מ"ג ע"א ע"ש: (ליקוט) אפי' בשעת כו'. ר"ל לא מיבעיא שמכר דנהנה אלא אפי' בכה"ג והטעם כיון דמתרמיא כו' וכמ"ש בב"מ מ"ג א' א"ל בהא כו' ועבה"ג ס"ק ס' (ע"כ):

ישבע הסרסור. ב"מ ל"ד ב':

(ליקוט) וישבע כמה כו'. מתני' דשבועות מ"ג א' סלע הלויתני עליו שנים היה כו' ה' דינרים כו' ועבגמ' שם (ע"כ):

הנותן כו' ואמר. שם ל"ה א':

ואם א"ל. שם ג' א' דא"ל חנוני לבע"ה כו':

סרסור שנתן. דלא היה לו ליתן עד שיתן דמים כמ"ש בפסחים קי"ג א' פתח כיסך כו' וחייב הסרסור כמ"ש בכתובות פ"ה ח':

וכ"ש. פסחים שם כל אשראי כו' ע"ש: (ליקוט) סרסור כו'. וכ"ש כו' כמ"ש בפ' המדיר סתמא דמילתא כו' תה"א סי' ר"ז (ע"כ):

תלוי במנהג. כמ"ש בריש פ"ז דב"מ:

הדין עם הבעלים. דשכירות כו'. שם ס"ה א' ק"י ב':

ובמקום כו' אם חזרו כו'. ב"ק קי"ו בעא מיניה כו' א"ל מי דמי התם כו':

אא"כ התנו כו'. ואז. קדושין ס"ג א' דבר עליה לשלטון כו' מקודשת

מיד. ובגמ' שם ובשכר לא כו' האי תנא כו' ולכ"ע חייב: