אחין שרצו לחלק וכל דיני דבר מצרא - שולחן ערוך חושן משפט סימן קע״ה

שומעין לו לבטל החלוק' כו' וזה אתי כדעת הא' שבסי' קע"ד ס"ה ויש לתמוה למה לא הביא דעת היש חולקין ועיין בב"י בל' הרא"ש וצ"ע ודו"ק:

שני אחים שחלקו כו' כ' בהגהת אשר"י ס"פ הכונס אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד ברנש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסיה והיו לבר זיזא בנים גדולים וקטנים והור' ר' ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי זהב לבני בר זיזא הגדולים והחצי יהא מונח עד שיגדילו הקטנים וכשמת רבי ישמעאל בר' יוסי בא המעשה לפני רבי חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס שע"פ ב"ד זכו וגם לקטנים לא יתנו כלום מא"ז עכ"ל והמעשה הזה הוא בירושל' הובא ברי"ף סוף פ' הכונס וז"ל שם מהו דיימרון דקיקי' לרברבי' נחלוק עמכון יכולין למימר להו מציא' מצאנו אמר ר' יצחק לית בין דקיקיא לרברביא אלא שניתן לו מתנה עכ"ל ומשמע לי דר' יצחק פליג וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בירושלמי לשון א"ר פלוני דהוא פלוגתא וקאמר דאין חילוק בין דקיקיא לרברביא אלא כמי שניתן לו לבר זיזא מתנה וא"כ צריכים הגדולים לחלוק עם הקטנים ואפשר גם הגה' אשרי הבינו כן רק שפסקו דהגדולים לא יתנו כלום כיון דהוי פלוגתא בירושלמי א"כ ה"ל הגדולים מוחזקים וא"צ ליתן כלום לקטנים ולפי זה היכא דתפסי הקטני' בגוונ' דמהני תפיס' בפלוגתא דרבוות' אין מוציאין מידם החצי ומהרש"ל כתב בפרק הכונס סי' ל"ב וז"ל ובנים קטנים של בר זיזא אין להם דין עם הגדולים בעבור החצי' שהרי הוא כאילו ניתן להם מתנה או כמו שמצאו מציאה עכ"ל נראה שהבין דלר' יצחק נמי לא זכו הקטני' ומפרש לית בין דקיקיא לרברביא אין להם דין עם הגדולים או שהגיה לית דין במקום לית בין וכן הוגה באלפסו' החדשי' שנדפסו מקרוב אבל בכל ספרי האלפסו' הישנים איתא לית בין גם בהגהת מיימוני פי"ד מהל' נזקי ממון וכן בבעל העיט' בדיני פקדון דף מ"ח ע"א הובא הירושלמי הזה כן לית "בין כו' בבי"ת וכן הוא בירושלמי עצמו בפ' הכונס לית בין כו' וכן בירושלמי פרק כל הנשבעין אין בין כו' בבי"ת ומשמע כדפי' ועוד דאי כוונת ר' יצחק ג"כ לומ' דלא זכו הקטנים מאי חידש בזה ועוד דהל"ל בקצור הרי כמי שניתן להם מתנה ולאיזה צורך אמר לית בין דקיקיא לרברביא הלא מעיקרא נמי קאמר הירושלמי דלית לקטנים זכיה בממון של הגדולים ועוד דלשון כמי שניתן לו מתנה שבכל ספרי הרי"ף משמע כדפי' היינו שניתן לו לבר זיזא מתנה והיורשין חולקין בשוה דאל"כ הל"ל כמי שניתן להם מתנה ואע"ג דבאמת בירו' עצמו איתא להן ודאי דלשון להן יש לפרשו על היורשים ור"ל שאין זה כמו מציאה רק כמו שניתן להם להגדולים מתנה שיש גם לשאר האחין חלק בה אבל לשון לו אי אפשר לפרשו על הגדולים לבד רק על אביהן של היורשים שכוונת ר' יצחק לומר שמאחר שממון זה בא להגדולים מכח ירוש' אביהן הרי הוא כאלו ניתן לו לאביהן מתנה וא"כ גם הקטנים זכו בחציה ואם כן כל היכא דאירע עובדא כה"ג שדיין א' פסק כך ונתן החציה ליורשי' גדולים ואח"כ פסק דיין אחר להפך הוי ספיק' דדינא אי הגדולים צריכים ליתן לקטנים וכדפי' ואי תפסי קטנים מן הגדולים לא מפקינן מנייהו (ועיין מ"ש לעיל סוף סי' ס"ב) וכן בכל דוכתא היכא דאירע כה"ג כן נ"ל:

יכול לבטל כל החלוק' וע"ל סי' רפ"ח ס"ב ובהג"ה: $דין מצרנות

אחד מן האחין כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' פ"ט ועיין מדיני מצרנות בתשובת ן' לב ספר ב' סי' מ"א וסי' ד' דף ס"ג ועיין מדיני מצרנות בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב וק"ו וקי"ד וקי"ט וקכ"ה ובתשו' ר"מ אלשיך סי' קמ"ח:

אם הוא מצרן מסלקו השותף כו'. אף אם כבר קנאה המצרן השותף מסלקו ולאפוקי מפירש"י שכתב הרא"ש משמו דדוקא אם באו כאן לקנות אז השותף קודם אבל אח"כ לא יכול לסלקו והרא"ש לא כ"כ ע"ש ובזה יתיישב תמיהת הסמ"ע ודוק נ"ל: מעש' בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו למכור לו קרקעו ובא המצרן לסלקו וטען המוכר מאחר שאתה רוצה בה לא אמכרנ' כלל שהרי לא נשבעתי רק לחבירי ופסקנו כיון שעדיין לא היה קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו ויחזיק הקרקע לעצמו (ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' רצ"ט):

על המצרן להביא ראיה עיין בסמ"ע ס"ק י"ב והיינו דלא כב"ח:

נשבע הלוקח בנק"ח כו'. והא דכתב לקמן סעיף נ"ד אבל אם אמר על שוה מנה בר' אינו נאמן עיין בב"י שכתב דיש לחלק וסבר' נכונ' הוא ובא"א ד' צ"ב ע"א כתב דכאן איירי דקבל עליו אחריות מפורש בק"ק והוא טוען שעשו קנוניא:

והוא יודע בודאי כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו עד אין זה מוכרע והב"י והרב המגיד הסכימו דדוקא בטענ' ברי משביעו וכ"נ:

גבאה בחובו כו' כפי שומת ב"ד הקרקע כו' דברי הר"ב והסמ"ע בכאן אינם נכונים לפע"ד דמה ענין שומת הקרקע לכאן וכשתעיין בריב"ש שם תראה שפסק אפי' בלוקח שקנה כבר קרקע והיא תחת ידו ובא בעל חוב לטורפה והקרקע אינו שוה כדי כל החוב א"י לסלקו הלוקח בכדי שומת מה ששווה הקרקע כי יכול הב"ח לומר או תן לי כל חובי או תן לי הקרקע שהיא שוה בעיני כדי כל חובי וכל זמן שאינך משלם לי כל חובי היא שלי ואע"פ שאין בזה תועלת ללוה כגון שהלוה כבר מת ולא הניח נכסים מ"מ יוכל הב"ח לומר כן. כן מבואר שם בריב"ש בתשוב' להדיא וא"כ א"א לומר כאן שיתן לו כפי שומת הקרקע משום דהוא מצרן דודאי מצרן לא עדיף מלוקח שכבר קנה קרקע והיא תחת ידו שיכול הב"ח לטרוף הקרקע ממנו א"ל שישלם לו כל חובו ונהי שיסלקו משום דינא דב"מ ויחזיק הקרקע תתת ידו יטרוף הב"ח אח"כ הקרקע ממנו אם לא ישלם לו כל חובו ועוד דבריב"ש היה שם מעשה שהלוקח היה מצרן ואפ"ה פסק שם שהב"ח יכול לטרוף ממנו הקרקע ואין הלוקח יכול לומר לו אתן לך כפי שומת ב"ד הקרקע כי הב"ח יכול לו' או תן לי שיעור כל חובי או אקח הקרקע ע"ש מבואר כן להדיא אך מ"ש הריב"ש בסוף התשובה ומביאו ב"י אין הפי' כמו שהבינו הר"ב והסמ"ע דבריו דא"כ קשיא כל הא דאמרן ועוד שהרי כ' הריב"ש וז"ל ובענין זה נראה שהלוקח יכול לסלקם בדינא דב"מ בכדי שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואף ע"ג דקי"ל דשויה מנה וזבין בר' דצריך ליתן לו ק' [ר'] דאין אונאה לקרקעות זהו אם קנאה במעות בעין אבל אלו שקנאו בדמי חובם הרי הוא כמי שהחליף קרקע במטלטלין שכ' הרמב"ם ששמין המטלטלין כו' א"ו בסוף התשובה מיירי מענין אחר דהיינו אם אירע שכבר קנה הב"ח מן הלוה הקרקע בדמי חובו יכול המצרן לסלקו ונותן לו מה שהיה שוה החוב ואין רואין מה שהיה שוה קרקע דמה ענין שומת קרקע לכאן הלא כל מצרן צריך ליתן מה שנתן הקונה בעד הקרקע וכאן שנתן הב"ח בעד הקרקע ש"ח צריך המצרן לחזור וליתן לו מה שנתן הוא ולכך שמין מה שהי' שוה או [אז] שטר חוב שלו בין פחות מהקרקע או יותר וכך צריך ליתן לו מהשתא ולא שייך כלל לו' שהב"ח יאמר לו או תן לי שיעור חובי או הקרקע שהרי עתה אין הלוה חייב לו כלום שכבר נפרע ש"ח שלו שהרי קנה הקרקע בדמי חובו ואלו היה הקרקע עתה ביד הלוקח לא היה יכול לטורפה שהרי אין לו שום חוב על הלוה והמצרן הוא כלוקח רק שצריך לחזור וליתן לו מה שנתן הוא והיינו הש"ח שלו וע"כ שמין החוב מהשהיה שוה החוב והיינו דכ' הריב"ש ואע"ג דקי"ל דשויא מאה כו' כלומר וה"נ הרי הש"ח היה חוב של ר' ויאמר אע"פ שהקרקע אינה שוה רק ק' אני קניתי כפי סך הש"ח שלי שהוא ר' ואין אונאה לקרקעות זהו אם קנא' במעות בעין דהיינו אם היה נותן בעדה ר' מזומנים שהוא ברור שנתן בעדה ר' אבל אלו שקנאוה בדמי חובם הרי הוא כמו שהחליף קרקע במטלטלים ששמין המטלטלים ה"נ שמין הש"ח מה שהיה שוה כל זה נ"ל ברור כוונת הריב"ש והוא ברור ונכון לדינא ודלא כהר"ב והסמ"ע ואילולי דברי הר"ב בד"מ והסמ"ע היה אפשר לדחוק ולומר דהרב לא כתב דבריו ע"פ דעת הריב"ש אלא ע"פ דעת הרא"ש והט"ו לעיל ר"ס ק"ט סוף סעיף א' דאין הב"ח יכול לו' תן לי כל חובי או הקרקע רק יכול לסלקו היורש או הלוקח בכדי מה ששוה הקרקע וא"כ הרב כאן בהגהה מיירי שהשט"ח עדיין קיים אך מדברי הסמ"ע ס"ק ט"ז לא משמע כן דמשמע בסמ"ע שהרב הוציא כן מהריב"ש שם וכ"כ בד"מ להדיא וז"ל כתב בתשובת בר ששת סי' תפ"ג שאף בטורף בשומת ב"ד אית ביה משום דינא דב"מ ובעל המיצר אין חייב ליתן לטורף אלא כפי מה ששמו ב"ד הקרקע אע"פ שהחוב הוא יותר מזה ואע"ג דקיימא לן דשויה מאה כו' דשאני התם כו' משא"כ כאן דאע"פ שחייב לו יותר מדמי הקרקע לא טריף רק בעד שומת ב"ד הקרקע עכ"ל ד"מ והא ליתא דאין כוונת הריב"ש כן אלא כמ"ש ולפמ"ש לעיל ר"ס ק"ט סעיף א' דהעיקר כהראב"ד והרמב"ן ובעה"ת ודלא כהרא"ש והט"ו א"כ גם כאן אם בא הב"ח לטרוף והש"ח שלו קיים אין המצרן יכול לסלקו עד שיתן לו שיעור כל חובו וכמ"ש הריב"ש וכן עיקר:

וי"ח כו'. פי' דאפי' לכתחלה יכול הכל למכור לאחד:

היו הרבה שותפין כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קכ"ה וקכ"ו ובס' א"א דף צ"ב ע"א:

ודוקא בשדה אחת כו'. נ"ל פשוט דתלוי הכל בשני שדות ואפי' לקחן מאחד יכול לסלקו מאחד ומ"ש המחבר אחד שלקח משנים לרבותא כתב משנים דאפ"ה א"י לסלקו מחציו ומ"ש בסל"ז שהרי היא והאחרת קנה כאחד ר"ל כל האחרו' והראיה שהרי התחיל מכר כל נכסיו וסיים שהרי היא והאחר' (מס"ק י"א ע"כ מצאתי בכתביו שכתב בימי חורפו)

אבל המוכר קרקע כו'. לרבותא כתב המוכר קרקע דל"מ אם שנים מכרו קרקע לשנים יכול לסלק לאחד מהן אלא אפי' א' מכר קרקע לשנים יכול לסלק אחד מהן וק"ל:

בעל בנכסי אשתו כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב דף קכ"ו ע"ר:

וסילק את הלוקח כו' וכתב הב"ח ונראה דמתחלה כשבאו האשה והעבד להסתלק מלוקח יכול הלוקח לו' להם לא תסתלקו דשמא לא יתרצה בעל ואדון עיין בתשו' ן' לב ספר ד' דף ע"ז:

אינו רשאי לקנות כו' ע"ל סי' קפ"ה ס"ג [ס"ב]:

וכן נ"ל עיקר כו' והב"ח פסק דא"י לסלק להיורשים דממילא וע"ש ואין אלו אלא דברי תימא ופשט דברי הטור הן כפי פי' מור"ם ודלא כב"ח:

וי"ח כו' ועיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ג:

יש מי שאומר דמצרן כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונר' כוונת הרמ"ה דא"י המצרן להרשות לאחר אפי' שיהיה להמצרן וכמ"ש הסמ"ע וכן משמע ממ"ש בסיפא אבל למיהוי בדוכתא לאזמוני זוזי כו' משמע דוקא לאזמוני זוזי הא לאו הכי לא ולא כהב"ח שפי' דדוקא שיהיה של המורשה הא להמצרן יכול להרשות וכתב דלישנא דאורכת' הכי משמע ונקיט לישנא דתלמודא ע"ש ואדרבא לישנא דאורכתא בש"ס שם משמע שיהיה של המרשה ע"ש ואין להקשות דהא כתב הטור לעיל סי' קכ"ב בשם הרמ"ה דאפי' אינו מקנה לו גוף הדבר יכול להרשות עליו י"ל דס"ל להרמ"ה דכיון דהרשאה היא תקנת חכמים דשליח שוייה וכדאי' בפוסקים ובר מצרן נמי תקנת' היא הוי כתקנתא לתקנתא דלא עבדינן וע"ש בסמ"ע עד דהא כבר כתב הטור כו' והב"ח תירץ דשאני הכא דלא מכר לו כל השדה אלא חלק ששית וכיוצא בו ע"ש:

ואי"ל תן לי כמו שלקחתי כו' המחבר לטעמיה שכ' בב"י סל"ט שהרמב"ם אינו חולק אהרמ"ה ולכן כ' לעיל סכ"ג וה"ה אם קדם הלוקח ופרע אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו (ג"ז כ' בימי חורפו):

הי' רוצה הלוקח כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' פ"ב מדף קכ"ה ואילך והי' קכ"ה:

מכר לו קרקע מעט כו'. ע' בס' א"א דף צ"ב ע"ב:

רואין אם מכר לו אח"כ ביוקר כו' פי' דאם לא הבליעו אף שהמתנ' היא כמו זאת שמכר לו הרי הוא מצרן אבל אם הבליע אז דוקא אם היא שוה יוכל המצרן לסלקו אבל אם אינו שוה אף שהבליע לא יהא אלא מכר ואינו יכול לסלקו ודוק (ג"ז כתב בימי חורפו):

בא הלוקח כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה:

דאינו נעשה שלוחו בע"כ עיין בסמ"ע ס"ק נ"ג עד ודע שכתב המרדכי לפני זה דלא מהני קנין בסילוק המצרן משום דהוי קנין דברים וכו' עכ"ל והא דאמרי' בש"ס צריך למיקניה מיניה היינו בשכבר קנה הלוקח ויש עכשיו זכות למצרן בקרקע לכך מהני קנין דעכשיו ולאו קנין דברי' הוי ולכך כשעדיין לא קנה וא"ל זיל זבין לנפשך כי לא בעינ' יוכל להסתלק אף בלא קנין כיון שאמר כן לא נעשה הלוקח שלוחו בע"כ ומ"ש בש"ס זיל זבין לא אבד זכותו היינו כשלא אמר לא בעינא ליה ואין במשמעות הל' ביטול שליחות וכך פי' דברי המרדכי בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה ועפ"ז הוכיח דליתא לדברי המרדכי לדע' הפוסקים בסל"ב דס"ל דאחר שקנ' ושתק המצרן איבד זכותו א"כ ל"ל קנין דהא בשתק ומחל סגי אלא מוכח דלא ס"ל הא דהמרדכי ובודאי דברי מור"ם בז' תמוהין דחש ליחידאי:

שיעו' שילך ויביא מעות כו'. ואם נודע לו בחול המועד והביא מעות מיד אחר המועד אינו מפסיד שאף על פי שדנין בח"ה מ"מ אין ב"ד קבוע בח"ה כשאר ימים כן כתוב בתשו' מבי"ט סי' ס"ו עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ד ובתשוב' ר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ן' לב ס"ג סס"ג:

היה בן המצר כו'. עיין בתשו' מהר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ס' וס"א באריכות ובתשו' מבי"ט סי' כ"ו מדינים אלו וח"ב סי' קס"ח גם בתשובת רא"ן ששון סי' ר"ה ובתשובת רשד"ם סי' רצ"ז:

שיודיע לאוהבי כו' אם רוצה לקנות פי' דשמא יודעים הקרובים בודאי שהמצרן רוצה לקנות לכך יודיע לאוהבים קרובים דמצרן לשאול את פיהם אם רוצה המצרן לקנות וע"כ כתב רוצה ל' יחיד וכן כוונת הע"ש דמ"ש והם יודיעו לו ר"ל המוכר ובסמ"ע לא הבין דברי מהרא"י והע"ש כן ודחק עצמו בפי' רוצה ל' יחיד (גם זה כתב בימי חורפו):

מכרה למי שקנה הוא ממנו עיין בטור ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"ו:

וה"ה אם מכרו לבן כו' צ"ע לדינא באח' שמכר קרקע שלו לבנו ובא בעל המצר לסלקו אי יכול לסלקו דהבן יכול לו' דזהו יותר ישר וטוב שאני מחזיק אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע:

ואם בא אדם אחר ליקח כו' נ"ל שהוא כמו ואם בא אפי' אדם אחר ליקח לכתחלה אין הבעלים הראשוני' יכולים לעכב ודוק (ג"ז כ' בימי חורפו):

המצרן יכול לסלקו הטע' דלא מיקרי בעלי' ראשוני' אלא כשמכר' המוכ' לאות' שקנו ממנו דאל"כ אין לדבר סוף וק"ל:

אין המצרן יכול לסלקו כו' אע"ג דחוזר ומשכיר' אפי' לאותו עכו"ם דמ"מ יכול לו' ארי' אברחא מהגוף כ"כ הב"י בסנ"ז ע"ש המרדכי בשם תשובו' מהר"ם ואם קנה מצדוקי שקורין קראים האריך בתשוב' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה צדד ג"כ דאין המצרן יכול לסלקו ע"ש:

אא"כ יש צד א' כו' בת"ה צירף לזה הטעם שהקונה היה שותף להמוכר בחובות ומור"ם כ' סתם שיש צד אחר בדבר שאין לסלקו משום דס"ל כהב"י בסע"ב דמטעם שהיה שותף עמו לבד לית משום דינא דב"מ וכמ"ש בסמ"ע וכן עיקר ודוק (ג"ז כ' בימי חורפו):

המוכר לעכו"ם כו' עיין בתוספות פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א ע"א) ד"ה ולא לסופר ארמאי ובהרא"ש שם ובמע"מ פ' הגוזל בתרא:

כל אונס שיבא כו' ואם קנה מהעכו"ם בית שאצל ישראל יוכל להשכיר לעכו"ם אבל לא למכור. מהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' ק"ד וע"ש דאזיל לטעמי' ועיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ח ובתשו' רמ"א סי' פ"ו ד' קס"ט ע"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' רל"ג ורפ"א:

כדי להשחית נחלתו פי' ומתוך כך שכרה ומעלה רי"ו הביאו ב"י בס"ס:

המוכר שדה רע כו'. מכאן נרא' בא' שעקר דירתו לעיר אחרת ומכר ביתו שהיה לו בעיר שהי' דר בו כבר לא' מבני אותו עיר דאין בן המצר של אותו בית יכול לסלקו ללוקח דהא בסי' ק"ץ סי"ב כ' הט"ו דבזה מיקרי מוכר שדהו מפני רעת' ודוק:

טען הלוקח כו' עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' רכ"ח:

לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה כו' פי' וכגון זה מיקרי ספק שהרי טוען הלוקח שמא גזלן אתה או אריס אתה או ממושכן שדה זו בידך צריך המצרן להביא ראיה ופשוט הוא רק שבסמ"ע ס"ק פ"א לא הבין כן (ג"ז כ' בימי חורפו):

אריס אתה לשדה זו כתב הב"י במחודש ל"ג שנראה מהעיטור וכ"פ התו' והנ"י דמי שהוא אריס בשדה וקנה שדה הסמוכה לה אין בעל השדה שהוא אריס בו מסלקו ואע"פ שהגוף שלו ול"ד למ"ש בסעיף נ"ח דלוה מעכב על המלוה דבאריס בתי אבו' מיירי דכיון דא"י לסלקו הוה ליה כשותף:

צריך בעל המצר להביא ראיה פי' ואי לא מייתי ראי' נשאר הלוקח בהשדה ואפי' שבועת היסת אינו צריך לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן עכ"ל סמ"ע משמע מדבריו דאף אם טוען ברי א"צ לישבע כיון דהיה יכול לטעון כן מספק וגם מדכ' שם גם בטור לא נזכ' שום שבועה בזה משמע דס"ל דאפי' בברי אצ"ל והוא תמוה דמאי איכפת לן במאי שהיה יכול לטעון ספק מ"מ עתה שטוען ברי ישבע היסת וזה א"צ לפנים ועוד דהא כי טוען מפני המס מכר לו דהי' יכול לטעון שמא מפני המס מכר לי וכמ"ש הוא בעצמו ס"ק ע"ט ואפ"ה כשטוען ברי צריך לישבע כמו שמבואר בטור ורמב"ם ומחבר אבל האמת יורה דרכו דהט"ו והרמב"ם סמכו אמ"ש בסמוך דאם לאהביא ראיה ישבע הלוקח דה"נ אם טוען ברי צ"ל ולית דין צריך בשש דאין חילוק בין דין זה לדין דטוען מפני המס מכר לי דבברי הכא והכא נשבע ובשמא אצ"ל ויותר מזה צל"ע אם טוען שמא מפני המס מכר לי אם צריך ג"כ המצרן להביא ראיה דנרא' כיון שהמצרן מברר שהוא מצרן והוא טוען שמא מפני המס מכר אין ספק מוציא מידי ודאי ומ"ש אפי' היה בדבר ספק היינו כדמפ' ואזיל שטוען שמא אריס אתה שזכות המצרן בעצמו הוא בספק שהרי הוא בא להוציא מכח השדה שעל המצר ושדה זו בעצמה בספק אם היא שלו משא"כ בטוען שמא מפני המס מכר שהמצרן הוא ודאי רק שבא עליו מצד אחר אפש' לומ' דאין המצרן צריך להביא ראי' וכן משמע מהרמב"ם שכתב אפילו היה בדבר ספק כו' לפיכך כו' וע"כ האי לפיכך קאי אאפי' היה בדבר ספק וכדפי' דאי כהסמ"ע האי אפי' בדבר ספק קאי אמס ולא היה להמחבר לעשות סעיף בפני עצמו וא"כ אי אמרת דבטוען שמא מפני המס מכר לי צריך המצרן להביא ראיה ל"ל להרמב"ם לאשכח גוונא אחרינא הל"ל הך גוונא דטוען שמא מפני המס מכר לי א"ו הכא א"צ המצרן להביא ראיה והגע עצמך דאם תאמר כן בטלת דין מצרנות שיטעון שמא מכר לגאול בקרוב או לקנות שדה יפה או ליתן מנות המלך או למזונות וכה"ג דברים הרבה ויצטרך להביא המצרן ראיה על כל אלא דוקא כשטוען ברי ודוק ויש ליישב ולדחוק שכוונת הסמ"ע ס"ק ע"ט ג"כ כמ"ש (ע"כ כתב בימי חורפו) שוב מצאתי כ' במקום אחר וז"ל סמ"ע ס"ק פ"א ואפילו שבועת היסת א"צ כו' אע"ג דבטענ' מס כ' בס"ק ע"ט דנשבע היסת הלוקח אע"ג דהוי נפטר בספקו וכמ"ש שם יש לחלק בין היכא דבא לטעון עליו על שדה שלו שאינו מצרן שלו או בין היכא דידוע שהוא מצרן ודאי וטוען שלקחה מפני מס כו' כן נ"ל לפ' דעת הסמ"ע בזה אמנם צ"ע לדינא כי מנ"ל לחלק בזה ומה שלא כתבו הרמב"ם וטור שבוע' בזה י"ל דסמכו אתחילת דבריהם בטענת מס ודוק עכ"ל:

לאשה או ליתומים אפי' יש להם אפוטרופסים ר"א ן' חיים סי' קי"ד ופשוט וע"ש:

אין בו משום דינא דב"מ אפי' המצרן ג"כ אשה או יתום מרדכי בשם מהר"ם ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ד:

הקונה מן האשה כו הקונה מן היתומים ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ב שכ' דדינו כקונה מן האשה ודלא כריב"ש ע"ש ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' צ"ה וסי' ק"ו וסי' קי"ד וקי"ט וקכ"ה:

ודוקא מצרן א"י לסלקו לאש' ואפי' יש למצרן היזק ראיה מבית זה כ"כ בתשו' רא"ן חיים סי' י"ט ע"ש שהאריך:

דשותף עדיף ממצרן וה"ה שוכר לדעת הרא"ש ומור"ם שם ועיין בתשובת ר"א ן' חיים שם שכ' שהריב"ש סי' ס"ט חולק ע"ז ומסיים כיון דהפוסקים חולקין ע"ז המע"ה ולוקח חשיב מוחזק ע"ש עיין בתשובות ר"ש כהן השייכי' לספר ב' סי' כ"ז ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"ו דף קל"ח ע"ב:

ויש מי שחולק צ"ע דלא ראיתי מי שחולק ומה שנרשם בצדו רש"י פ' המקבל ליתא (ג"ז כתב בימי חורפו):

והיה הקרקע של א' כו' ע' בתשו' סי' קכ"ז וקכ"ח ובתשו' ר"א ן' חיים סי' פ"ז מדף קכ"ה ואילך:

או לבעל הבנין זכות בקרקע כו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח בדינים אלו ובישוב דברי הרא"ש בזה והביא שם דברי מהר"י ן' לב מ"ש בזה ועיין בתשו' ן' לב ח"ב סי' י' וי"א האריך מאד בדינים אלו ובישוב דברי הפוסקים:

הבית והעליי' של שניהם כו' עיין בסמ"ע ס"ק צ"ה וגם בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח הקשה אדברי ב"י כהסמ"ע ודברי הסמ"ע ז"ל נכונים:

בכל הקרקעו' כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ט"ו ובתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ו:

וה"ה במקומות ב"ה ע' בסמ"ע ס"ק צ"ט שכ' ז' להטור ובמקומו' שבב"ה כ' הראב"ד מן הדין יש בהן מצרנות אע"פ שאין מתקבל על הדעת כו' עד והעתקתי ל' ר"ת והראב"ד הנ"ל כדי ללמד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד ישר וטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ"ל עכ"ל היינו ע"פ מ"ש הרשב"א שצדד לצרף דעת ר"ת ומביאו ב"י וד"מ אבל אין נ"ל מדברי הרשב"א ראי' דהרי לא כ' שפשט המנהג שלא כר"ת גם לא היה בזמנו הרבה החולקים על ר"ת לכך נראה עיקר כמ"ש הת"ה סי' של"ח דהוא בתראה ומביאו ב"י וד"מ שאין לצרף דעת ר"ת דכיון דכולהו רבוותא דחו דברי ר"ת לגמרי דלא נהגינן כותיה וגם שכן מנהג פשוט ע"ש וגם משמע מדברי רשב"א שלא צירף דעת ר"ת להלכ' למעשה רק לפלפול בעלמ' ע"ש:

המלוים ביחד כו' עמ"ש לקמן שנ"ט:

מיהו אם נרא' לב"ד כו' היינו ע"פ מ"ש בד"מ שאין הכרח בדברי ב"י לדחות דברי מהרי"ק ולפע"ד דברי הב"י נכונים דכיון דמהרי"ק לא כ"כ אלא ממשמעות דברי הרמב"ם ובאמת לא משמע ברמב"ם מידי א"כ נקטי' דאין דינא דב"מ במטלטלי כלל בתשו' מבי"ט ח"א סי' קמ"ד כ' שמי שרוצה למכור ש"ח שלו לא' בפחו' קודם הזמן יכול הלוה לכופו למכרו לו בזה הסך והביא ראיו' מכאן ואינה ראיה כלל עוד הביא שם ראיות אחרות שאינן ראיות כלל וכמ"ש בספרי ומן הסברא נראה שא"י לכופו שיוכל המלו' לו' לפלוני אני רוצה להנות ולא לך ודוק ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ג ובתשו' ן' לב ספר ד' ד' ס"ג:

הממשכן שדה וכו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח ובתשו' ן' לב ספר ד' דף ס"ג ודף ע"ג:

ולא הלו' לו על המרתף כו' וע"ל ר"ס רצ"א בהג"ה וצריך לחלק בין משכנתא לאם היה שלו לגמרי וצ"ע:

אם בתחלת המשכונתא כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב ותמצא נחת מדף קכ"ה ואילך וסי' ק"ו וקי"ד וקי"ט וקכ"ה ובמהרשד"ם סי' רכ"ח:

אין המלוה יכול להוציאו מידו כו' הב"י לטעמיה שכ' דהרמב"ם חולק במ"ש או ממושכן כו' וליתא דאפשר דה"ק שמא ממושכן שדה זו בידך והלוה יחפוץ לקנו' השדה שעל מצר שלו וזה דעת מור"ם שכ' לעיקר דלמלוה דין מצרן ולעיל בסמ"ה הסכים לדברי המחבר ודוק (גם זה כ' בימי חורפו:

השוכר בית מחבירו כו' עיין בס' א"א דצ"ב ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קע"ט ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ז:

אין שומעין לו והעלה בתשו' ן' לב ח"ב סי' מ"א דבחזק' חנות או בתים לכל הדעות אין בו משום דינא דב"מ כשרוצה למכור החזקה לאחר ע"ש באורך וכ"כ בתשובות דברי ריבות סי' נ"ט שפסקו כל גדולי הקדמונים החכמים השלמים קדושים אשר בארץ המה וגם אחרונים כולם הסכימו דבשום חזקה לית בה משום דינא דב"מ וכן הוא בתשובת מהרא"ן ששון ר"ס פ"א וסי' קכ"ו וקכ"ז ובתשו' מהרשד"ם סי' רכ"ח וע' ע"ש בסי' רע"ז ורצ"ו ורצ"ט וע' בתשו' מהרש"ל סי' מ"ג ובספרו יש"ש פ' השוכר את הפרה סי' ל"ג ופ' הגוזל בתרא סי' כ"ד שפסק ג"כ דאין בשכירות דינא דב"מ דלא אמרי' בכה"ג שכירות ליומא ממכר הוא ועיין בב"ח ועמ"ש סי' שי"ג ס"ג וסי' ש"י וסי' של"ד:

ויש מי שחולק וס"ל דיש בשכירות דין מצרנות ומ"ש בסמ"ה או שוכר אתה מיושב ע"פ מ"ש בסנ"ח ואין אנו צריכין לדוחק של הסמ"ע (ג"ז כתב בימי חורפו):

כיון שהוא שותף בו כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קצ"ז וקע"ח וקע"ט:

השכיר ביתו כו' עיין בתשובות ן' לב ס"ד דף ע"ג:

שהוא דר בו ואפי' קנה חברו את חלקו מסלקו אידך מחלקו כן כתב ב"י ולדעת מור"ם א"ש אבל דברי ב"י סתרי אהדדי דהא פסק בתשו' מחו' כ"ח והוא מ"ש בסעיף ס"ג דאין השוכר מסלק לאחר ובתשו' זו כתב דאחד מסלק לחברו אף אם קנה כבר את חלקו ויש ליישב בדוחק ודוק:

(סעיף א' אלא שנים לראיה בעלמא) ק"ל למה צריך ראיה דאי בשביל שאם יהיה הכחשה ביניהם לא היה צריך לכתוב דבר זה ותו דאפילו בעד אחד המסייע די לפטור מן השבועה וכמ"ש סימן ע"ה דהא כאן אין עליו בלא עדים רק שבועה וכמ"ש רמ"א סי' קפ"א ס"ב לענין לעצמי אני מציל ממילא עד אחד המסייע פוטר מן השבוע' ויש לתרץ ע"פ מ"ש הרמ"א ס' פ"ז ס"ו דבמקום שצריך מגו לא מהני עד אחד המסייע והכי נמי כיון דשותפים הם ואין להם חזקה וע"כ באם יש הכחשה ביניה' אינו נאמן אלא מצד מגו דלא היינו שותפים או מגו דהחזרתיו וע"כ לא סגי באן בע"א המסייעו:

(סעיף ד' וכן אם בא ב"ח כו') בפ"ק דב"ק דף ט' פליגו רב ושמואל רב סביר' ליה בטלה החלוק' ושמואל סבירא ליה ויתר האח' חלקו דאחים שחלקו לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות ואפסקא הלכה כרב ונ"ל מדנקט תלמודא וכן הפוסקים הך דינא באחים שחלקו ולא בשני לקוחות שלקחו ממוכר א' ב' שדות ובא ב"ח דמוכר וגבה חלקו של א' מהם דחייב הלוקח הב' לתת מחלקו החצי להלוקח האח' אלא ע"כ בזה אין צריך ליתן לו דדוקא באחין הוה הטעם משום דיורשים במקום אביהם קיימי דהא פי' רשב"ם בפרק בית כור דלשמואל כלקוחות הוה וכלוקח שלא באחריות ואף על גב דסתם אחריות ט"ס הוא היינו דוקא היכא דמכר א' לחבירו דיהיב זוזי דלא שדי איניש זוזי בכדי מה שאין כן כאן דלא יהבו זוזי אהדדי עכ"ל ואע"ג דלא קי"ל כשמואל בהא מ"מ אנו למדין בלקוחות ממש שחלקו אם נלקח חלק א' מהם אין הב' חייב באחריותו דהא לא שקיל זוזי מן הלוקח הב' וזה מבוא' בגמ' דאמר רב ס"לאחין יורשין הן ושמואל ס"ל לקוחות הן משמע דבלקוחות מודה רב לשמואל וראיה עוד מדברי הרא"ש פ"ק דב"ק דכתב בכל דוכתי קי"ל כשמואל אלא דסברא הכא יש לפסוק בב"ח שנטל חלקו של א' למפסק כרב לענין זה הוויין כיורשים דיתמי כרעי דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה עכ"ל וכתב רש"ל בפ' מרובה בתחילת דיני ברירה כתב דין זה מטעם דברא כרעא דאבו' כו' משמע פשוט שבשאר שותפין שקנו ממוכר וחלקו אין לא' על חבירו כלום ואפילו באחים שחלקו אין להם זה על זה כלום כמ"ש סי' קע"ג רק לענין פריעת ב"ח נתחייבו כבר כ"א לפרוע בעדאביהם אבל בשאר מילי הויין כלקוחות ממש פשיטא שאין לזה על זה כלום אפי' לענין ב"ח דאל"כ למה הוצרכו לומר דהאחים הויין כיורשים. אלא שבעל הסמ"ע כתב בסי' ל"ז סכ"א [ס"א] דגם בשותפין שקנו הוה כדין כמו בב' אחים לענין בב"ח דאמרי' החלוקה היתה בטעות והלוקח השני צריך לתת מחלקו לחבירו רק דהתם לענין עדות שאני כיון שכבר הוא פסל אותם ותמהתי על הרב שיאמר כן דא"כ למה כתבו רש"י והרא"ש הטעם דעל שני האחים מוטל עליהן לפרוע חובות אביהן תיפוק ליה מטעם דחלוקה בטעות היתה וכן למה הוצרכו לומר ברא כרעא דאבוה בזה ותו דבריש פ"ק אמרי' לענין אחים שחלקו ונטל א' כספים וא' נטל קרקעות ובא ב"ח ונטל הקרקע ללשנא קמא התם ס"ל פשיטא דצריך בעל הכספים דאמר האי ברא והאי לאו ברא פי' דהא שניהם חייבים לשלם ולא אמרי' התם מטעם חלוקה בטעות היתה וכ"ש ללישנא בתרא דהתם אין לא' על חבירו כנלע"ד ברור דאין השותפין דומים לאחים בזה:

(סעיף ה' או השותפים) פי' בגוף השדה שלא חלקוהו:

(סעיף ו' בהג"ה ואפי' אם) אומר משמע שם בתשובת מיימון דאם תלה הקנין בכך תחלה ואח"כ בא המצרן לסלק הדרא ארעא למריה ירצה אם:

(סעיף ט' אם המצרן חפץ) כו' בד"ר כתב דהו"א דיתבטל המקח מכח שליח שעוות קמ"ל שאין זה עוות כו' ולמד זה ממה דאי' בגמ' זבין בר' ושוה ק' סבור מיניה דהמצרן מצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' אמרי נהרדעי אין אונאה לקרקעות ופי' הרא"ש דמיירי שהלוקח הי' חפץ להחזירו ולבטל וקש' הא לפי מה שלא ידעו בני הישיב' דאין אונאה לקרקעות יכול הלוקח מצד עצמו לחזור כיון שנתאנה ואי לאו דברי רבינו והרא"ש הייתי מפרש דהיו בני הישיבה סבורים שהלוקח יצטרך לשלם למצרן כמו קלקל בשדה בס"ו וה"ק לתקוני שדרתיך כו' ואתה קלקלת בעצמך ע"כ תשלם וכן משמע מרמב"ם שכתב כאן אינו יכול לסלקו עד שיתן לו ר' ולפ"ז נוכל לומר דגם בני הישיבה היו יודעים שאין אונאה לקרקעות אלא שהיו סבורים דכאן הוה הלוקח בע"ד של מוכר וחייב להפסיד ק' מכיסו והמצרן יחזיק הקרקע רק בק' ועל זה הביא דברי רב נחמן דאפילו בכה"ג אמרי' אין אונאה והמצרן יקחנה דוקא בר' וכעין שכתב הרא"ש וז"ל וקאמר רב נחמן על מעשה כזה כו' ולפי ד' רבינו והרא"ש צ"ע דאי הוה ה"ל אין אונאה לקרקעית למה היו סבורים דהמקח בטל מ"מ המקח קיים דהא כל לוקח קונה על הספק אם ירצה המצרן ליקח יקח ואם לאו יחזיקנו לעצמו כיון דכאן אין המצרן לוקח בסך זה ממילא לא נעשה זה שלוחו וחייב לשלם ר' דהא אין אונאה לקרקעות:

(ע"ש והוא יודע בודאי) המ"מ נסתפק כאן אם משביעין אותו אפי' על הספק כיון שיש רגלים לדבר וכן נראה עיקר דכבר פסק רמ"א כן בסי' ע"ה ס"ג בכ"מ שיש רגלים לדבר:

ע"ש בהג"ה כפי שומת ב"ד הקרקע האי פסקא תמוה לי מאוד מלבד מה שהקשה לסמ"ע דהאיך פסק שישימו הקרקע ובריב"ש כתב דישומו החוב כמו שהיה שוה וטעמו דאין לב"ח הפסד בזה משא"כ כאן דישומו הקרקע יהיה נב"ח הפסד לא מבעיא אם יש למוכר הזה עוד קרקעות אלא דהתפשר עמו ולקח זאת בסך חובו מחמת שהיתה חביבה עליו וע"כ מוותר כנגדו קצת פשיטא שיהיה לו עכשיו הפסד דלא יוכל לתבוע אותו במותר עד כדי חובו כי כבר התפשר עמו אלא אפי' אם היה לו רק קרקע זאת מ"מ אם היה זה מוכר שטר שער חוב שלו היה נותנין לו עכ"פ דמי הקרקע וקצת יותר אולי יתעשר עוד או ימצא לו איזה נכסים במקום אחר וזה נכלול בריב"ש בכתבו ששמין החוב כמה היה שוה דהיינו קצת יותר על שויו הקרקע אבל מה שהקשה הסמ"ע בסקט"ז דהא יהיה הפסד למוכר שיהיה פטור מכל החוב לא ידענא מאי קשיא ליה דהא עכ"פ המקח קיים בינו לבין ב"ח והמוכר פטור ממנו אלא שהמצרן שרוצה נסלק הלוקח צריך שיתן לו הסך שנתן הוא דהיינו שמין כמה היה שוה החוב לימכר בשוק וחשבי' כאלו נתן לו אותו הסך במזומן וזה שנותן לו המצרן וזה מבואר בדברי הריב"ש סי' תכ"ג [תפ"ג] וז"ל נראה שהלוקח יכול לסלק בדינא דב"מ בכדי מה שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואע"ג דקי"ל קנה בר' ששוה ק' צריך ליתן לו ר' היינו אם נותן מעות בעין אבל אלו שקנאו בדמי חובם הרי הוא כהחליף קרקע במטלטלין ששמין המטלטלין כו':

(סעי' י"א בהג"ה מיהו לכתחלה) כו'. פי' כשבאים כול' יחד קנו ביחד ויש חולקים סבירא להו דלאו בביאתם תליא מילתא ויכול המוכרן לברר א' מהם למכור לו אבל כל שאינם באים ביחד כ"ע מודים דיכול למכור לא' מהם ומלשון רמ"א משמע שאפילו לדעה הא' אם עבר המוכר ומכר לא' אין השאר מסלקין אותו אף שבאו ביחד ואין מחלוקת רק לכתחלה כיצד יעשה:

(סעיף י"ב וה"ה שאם קנאו) וכו'. ובד"ר כתב כאן ואצ"ל ותמה ב"י על לשון זה וכתב לשון וה"ה ול"נ ליישב לשון רבינו דה"ק ברישא יפה כח הספק אפי' נגד הודאי ואצ"ל דמועיל הספק נגד אחר אף שהוא מוחזק דהא לית ליה לרבינו סברא דמועיל ספק נגד ודאי מסברא דמוחזק ואינו מוחזק:

(סעיף ט"ז אינו רשאי לקנות) כו' רביני מדמה זה לאפטרופס כמו שהעתיק סמ"ע ופשוט לפ"ז שאם עבר השליח וקנאו דלא מסלקינן ליה וק"ל למה כתב רבינו דין זה כאן הלא בסי' קפ"ה הוא מקומו בדין השלוחין ונ"ל דכתב זה לחרץ מ"ש אח"כ בשם גאון דלא מתבטל המצרנות בשביל זה דקשה דהא אנו רואין שמחל בפי' כיון שלא קנה הוא עצמו לזה כתב שחשש בשביל חשד שיאמר שלקחתי בזול ע"כ עשה פרסום כדי שיודע מה שיתנו בעדה ואפי' [ואפ"ה] ס"ל לגאון דיש לעיין שלא יוזל לגבי לוקח דהיינו אפי' אחר תקנה זו יש חשש שמא לא ידקדק כל הצורך אלא מי שבא ראשון ויעשה קצבה יסכים עמו לטובתו ומה שהקשה סמ"ע סי' ט"ו [ס"ק כ"ו] הא מן הדין אין יכול לקנו' י"ל דמיירי אפי' בהקנה לשליח כבר והרשוהו לעשות כל מה שירצה ואין כאן רק חשד ובזה ניחא מ"ש המחבר אין יכול לסלק כו' וכתב רבינו הטעם שהדי מכר ואין לך מחילה כו' והא בע"כ הוצרך למכור לאחרים דאין השליח יכול לקנו' וכמ"ש סי' קפ"ח [קפ"ה] ומש"ה הוצרך הסמ"ע סקט"ו [ס"ק כ"ז] לפרש דה"ק ולא היה לו לילך בשליחות ולא ידעתי מה תיקן בה דיאמר השליח הרי הכל יודעים דאסור לשליח לקנות ואינו עושה רק שליחות וכמ"ש ניחא:

(סעיף כ"ב אלא היכי דאקני ליה כו') קשה ממ"נ אי כבר הקנה לו קודם קניות הלוקח שדה שלו פשיטא שיכול לסלקו ואי אח"כ הא פסק סט"ו דהלוקח שקנה שדה של המצרן א"י לסלקו ונ"ל דכל שמא הלוקח ממצרן לסלק המקח מצד עצמו א"י כי כבר קדם הלוקח מבעל השדה וכאן המצרן מקנה לו בפי' אדעתיה דהכי שיהא הוא במקומו לענין במ"צ ואע"ג דאין המצרן יכול למכור זכותו היינו כשמכר דבר זה לחוד דאין הקנין חל על שום דבר ומזה מיירי רבינו בסכ"ט אבל כי מכר לו גוף השדה ואמר לו אני מוכר לך שדה שלי ואעמידך במקומי לענין המצרנות של זה מהני וזה מבואר בלשון הרמ"ה דכתב אלא היכי דאקני ליה כו' מלשון אלא משמע דקאי אדסמיך לי' דהיינו מכירת זכות:

(סעיף כ"ג אלא בכעין מעותיו) רבינו חולק ע"ז וס"ל דדומה להחליף שדה במטלטלין שנותן לו דמיהן וה"נ כן הוא והב"י דחה זה דמעות לענין טבי ותקולי הויין כמו קרקע בקרקע בסס"ב דיש קפידא בזה משא"כ במטלטלין דמצוי לקנות ואין קפידא בזה והעיקר כד"ר דבשלמא לענין החילוק בין קרקע לקרקע או מטלטלין אזלינן בתר דעת המוכר דאין אדם רגיל למכור קרקע אלא אם מקבל קרקע אחרת אבל לא בשביל מטלטלין משא"כ לענין טבי ותקולי דנהי דאם יש לפני המוכר טבין ותקולין חפץ לפעמים באחד מהם יותר מחבירו מ"מ אדם שמכר קרקעו אינו מונע המכירה בשביל טבין ותקולין וזה נכלל בדברי ריב"ש שהבאתי בסק"ה [בס"ט] גם בסמ"ע סקל"ח כתב דהדין עם הטור אלא שלא גילה כאן טעמו וכן עיקר להלכה:

(סעיף כ"ו) משום יישוב הארץ בסמ"ע כתב בסקמ"ד דמדכתב הטור דלנטוע חשוב טפי מבתים קמ"ל אם המצרן רוצה לבנות והלוקח רוצה לנטוע אין שם דין מצרנות ודבר תמוה הוא לענ"ד דודאי לא היה שתיק רבינו מלפרש דין זה בפי' ותו לא מצינו שחשו חכמים אלא ליישוב עדיף מדבר שאינו יישוב אבל בשני דברים של ישוב אלא שאחד עדיף מחבירו לא בטלו מש"ה דין מצרנות דאל"כ למה אמר בגמ' בתי עדיף משום ישוב הארץ נגד זרעים דאין בהם ישוב כלל היה לו לומר רבותא דאפי' בישוב יש חילוק בין נטיעה לבתים ותו דא"כ בטלה דין מצרנות דכל לוקח יאמר אני רוצה לנטען והמצרן לא ירצה לנטוע אלא לבנות וא"כ בטלת ישר וטוב וד"ר נ"ל ע"פ מ"ש הרא"ש וז"ל אבל לנטוע אילנות יראה דחשיב טפי מבתים כדאמר בהשואל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב העולם עכ"ל מבואר כוונתו דנקט החשיבות לרבותא דבעלמא מצינן דחשיב טפי וה"נ כוונת רבינו לראיה בעלמא שאין נטיעות בכלל זרעים דהא מצינו שחשוב אפי' מבתים אבל כל שהלוקח רוצה לנטעה והמצרן לבנות אין נראה כלל לבטל מש"ה דין מצרנות דהא גם הוא עוסק בישובו של עולם כנלע"ד:

(סעיף ל' ומשתמש) כתב סמ"ע סקנ"ג או משתמש ותמהני למה לא כתב כך על בונה וסותר דאו סותר קאמר:

(סעיף ל"ב אם שהה המצרן כו') בד"ר בשם הרא"ש כתב דמשמע מרמב"ם דכל שלא ראוהו סותר ובונה מסלקו אפילו לזמן מרובה אלא שהרא"ש חולק וס"ל כמ"ש המחבר כאן ומשמעות הרא"ש ברמב"ם הוא כיון שזכר דוקא סותר ובונה כו' וא"ל דהא כתב הרמב"ם שאל"כ אין אדם לוקח קרקע כו' י"ל דכאן יש לו תקנה שיתרה לו המוכר במצרן אם ירצה ליקח בדמים אלו כמ"ש סי' ל"א:

(ע"ש משעה שנתגלה כו') כתב ב"י תשובת הרשב"א דאפילו לא נעשה כרוז עדיין מכל מקום כל שנמכר בקנין ועדים קלא אית ליה אם לא שנתכוונו להעלים הדבר:

(סעיף ל"ו מכר כל כו') מדכתב שהרי היא ואחרת כו' משמע דאין לו אלא שנים או יש לו הרבה ואין רוצה למכור אלא שנים הוה נמי כן דאפשר שלא ירצה המצרן לקנות גם אותו השני ובתוך כך ימלך זה הלוקח ולא ירצה ליקח שני השדות ביחד ויהיה פסידא למוכר וכן משמע מסקנת סמ"ע סקס"ב [סקכ"ב] וא"ל ממ"ש ב"י ס"ס זה במחל"ז מעשה בא לידי ז"ל הלכך אם כל א' רוצה לעמוד בשלו קונים אותו ביחד ושמין ביניהם כמה דמי הבית כמה הם דמי החנות עכ"ל ש"מ דלא מועיל להא' שקנה הבית והחנות להחזיק שניהם אע"פ שאין השני מציין אלא לא' מהם התם שאני דלא קנה עדיין שום א' מהם אלא רוצים עכשיו לקנות משא"כ אם כבר קנה הא' שניהם אין המצרן לא' מהם יכול לסלקו כנלע"ד ברור:

(סעיף מ' שלא קנסו בנו). כו' בב"י נסתפק אי מיירי דוקא בלא קיבל עליו או אפילו בקיבל עליו ופסק בסמ"ע ס"ק ע"ב כסברא בתראה ותמהני שהרי כתב הרא"ש הא דאין ממתינין עד שיבואר ההיזק וידונוהו אז עד שיפרע שהחמירו חכמים לקנסו שיכתוב לו שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעכשיו עכ"ל ומשמע דאפי' מלקוחו' טורף משעת הקבלה וכ"ש מיתמי וכיון שנשתעבדו מהיום ודאי אף אם הוזק אחר מות המוכר יפרע נזקו מן הנכסי' וא"כ רבינו מסתמא אזיל בתר שיטת הרא"ש אביו ואח"כ הביא דברי הגאון שלא קנסו בנו ע"כ הגאון לא מיירי מנדון הרא"ש ע"כ צ"ל דמיירי שלא קיבל עליו וס"ל דלענין תשלומין א"צ קבלה כמ"ש הרא"ש וא"ל למה לא תי' הרא"ש קושייתו בזה דמ"ה משמתינן ליה כדי שיצטרך גם בנו לשלם וי"ל דרבותא קמשני דאפילו לקוחות נשתעבדו משעת קבלה ואף ע"ג דגבי מלשינות כ' בסי' ק"ח ס"ב לא קנסו בנו אחריו אע"פ שכבר עמד אביו בדין מ"מ הכא דמקבל עליו בשטר משעבד נפשי' טפי אלא דק"ל מסי' שפ"ה במטמא ומדמע דלא קנסו בנ' אחריו אף על פי שנעשה ההיזק מחיים של אביו וכאן מחייב הגאון אם נעשה בחיי אביו והא הכא עדיף מהתם דלא ברי הזיקא כלל דהרבה פעמים שהעכו"ם דר אצל ישראל ואינו מזיקו ע"כ צ"ל דמיירי הכא דקבלו עליו לשלם ואפ"ה פטור הבן דלא נשתעבדו הנכסים אלא למה שיהיה היזק בחיים:

(סעיף מ"ב אין בהם דין המיצר) כתב בסמ"ע סקע"ג אפי' אם לוה לצורך א' מאלו כו' הוא תמוה מאוד דלא כתבו התוס' ורבינו דאפי' לוה כו' אלא בכרגא ומזוני וקבורה שהם מהדברים הכרחים לאדם משא"כ לענין רע ויפה שאין שם אלא הפסד ממון קצת וזה פשוט וכן משמע מדברי ב"י שכתב ומשמע לרבינו דבכרגי ומזוני הוו דומיא דקבורה עכ"ל ש"מ דלא אמרי' כן בשאר דברים וראיה עוד מדלא כ' רבינו כן אלא באלו דוקא ואף שברמב"ם נחשבי' אלו דברים בחד בבא מ"מ אין ראיה שהוא לא מיירי אם לוה לצורך אלו ונלע"ד פשוט שט"ס יש בסמ"ע ושייך בדין שלאחריו:

(סעיף נ' ואין חבירו שראוי לקדם כו') . מה שהקשה סמ"ע סקצ"א למה לא הביאו שת"ח יכול לסלק ונ"ל דעכשיו אין לנו דין ת"ח כמ"ש ס"מ מ"ח לכתחלה ימכור אפילו בזמן הזה לת"ח:

סעיף נ"א א' אם מכר א' מהם חלקו) הקשה ב"י לדעת הרא"ש ורבינו דאפילו אם יפול הבית יבנה אחר במקומו מקרי יש זכות כל שהוא לזמן ידוע האיך אמר הרי"ף שבעל הבנין מעכב על בעל בעל הקרקע הא בעל הקרקע א"י למכור כלום דמה זכות נשאר לו ותי' דהבנין הוא על קצת הקרקע והחצי הא' נשאר לו וק"ל דאמאי כתב רבינו דמקרי שותף ועדיף ממצרן דע"כ לא אמרינן ריש סימן זה דשותף עדיף אלא היכא שאין גבולו ניכר וכל פסיע' ופסיע' שייך בשותפות משא"כ כאן לא היה באותו השאר רק מצרן לחוד:

(שם הבית והעליה). הנה תמה הסמ"ע דהא כתב בראשונה דהוה כשותף והנלע"ד עיקר דהא יש לבעל העלי' שליש בקרקע כמ"ש וזימן קס"ד ס"ה הוי שותף גמור:

(סעי' נ"ב בקרקע) כמו שנתבאר משמע אפי' יש לו זכות על איזה זמן לחוד כמ"ש המחבר בסעיף נ"ח והוא דעת הרמב"ם וכמ"ש הסמ"ע סקצ"ד וצ"ע דהא לא עדיף ממשכנתא דאין למלוה זכות בקרקע הסמוכה לקרקע הממושכנת כמ"ש לקמן המחבר בסכ"ח (א"ה לנ"ד הרב ז"ל גדולה מזו היה ליה להקשות לעיל סנ"א דמשמע דאפי' אם מכרה לבן המצר אם יש לבעל הבנין זכות בקרקע על זמן מה הרי הוא מסלקו וכמ"ש הסמ"ע סשצ"ד ולקמן סנ"ו פסק דאפי' אם מכר הממשכן את השדה לאיש אחר שאין מצרן אפ"ה אין המצוה מסלקו ונלע"ד דעיקר קושי' אין כאן דודאי לא דמי משכנתא להכא והכא עדיף דיש לו זכות וקנין בגוף הקרקע כל משך הזמן ההוא ויכול לעשות בו כל מה שירצה דשלו הוא לגמרי לאפוקי משכנתא דאינה אלא משכון בעלמא וזהו ברור עכ"ה):

(סעיף נ"ג בהג"ה יש דין מצרנות בבתים) נ"ל דאם אינם סמוכי' ממש אלא יש קצת דרך הילוך בני אדם ביניהם אין כאן דין מצרנות וכן משמע בב"י לפי הטעם שכ' בשם הראב"ד שבבתים יש מצרנות משום שדרכן לחברן בפתחי' וזה אין שייך כאן כנלע"ד.

(סעי' נ"ד נותן לו בן המצר כו'). דממ"נ אי מתנה היא הא לית בה מצרנית ואי לקוח' היא אין דרך המוכר לקבל אחריות יותר ממה שקיבל מהלוקח כך כ' ב"י:

(סעיף נ"ז בהג"ה אין לו שייכות במרתף) לא ירדתי לסוף דעתו כיון שפסק סנ"ח לענין שדה הסמוכה דמקרי המלוה מצרן כ"ש לזה שתחתיו ומ"ש הסמ"ע ס"ק ק"ט דהא גרע כו' הוא תמוה מאוד דהאיך יהיה מצרן טפי בקרקע שבצדו מקרקע שתחתיו ממשותו דהא כ' ב"י בזה וה"ה אם יש בית א' שאינו ממושכן אצל זה הממושכן שאין למלוה עליו זכות משום בר מצרא ומש"ה פסק גם במרתף זה שאין למלוה עליו זכות וא"כ כיון דפסק סימן נ"ח דבצדו יש זכות כ"ש בזה שתחתיו ואין בידי אלא לומר דכתב רמ"א לאותן דיעות דס"ל בשדה הסמוכה שאין למלוה דין מצרן אבל למאי דפסק רמ"א בסמוך שיש למלוה דין מצרן כ"ש בזה:

(סעי' נ"ח וכן נראה עיקר) נ"ל דלא הכריע כן אלא לענין שאם קנה המלוה השדה הסמוכה לשדה הממושכן שאין המצרן מסלקו אבל לא לענין שמלוה יסלק הא' שקנה כיון שיש הרבה גדולי' בחכמה ובמנין נגד זה וכבר נפסק לעיל שאין להוציא מלוקח במקום מחלוקת משמע ג"כ מדעת רבינו שכתב דאם כבר קנאה המלוה שאין המצרן מסלקו משמע דוקא בזה מש"ה לק"מ ממש"ר בשם הרמב"ם בסעי' מה או שכיר או ממושכן כו' דמשמע שבשניהם אינו מסלק את הלוקח ובנ"י נכתב עוד מזה ומ"מ לענין מרתף שתחת המלוה נלע"ד שיכול להוציאו וכמ"ש בסמוך:

(סעיף נ"ט השוכר בית מחבירו כו'). זה הפי' של דברי הרמב"ם שכתב השכירות אין בו דין המצר מה שהבין בו רבינו לפי דעת ב"י והביא ע"ז דעת הרא"ש שחולק ע"ז וכ' דשכירות ליומא ממכר הוא ולפ"ז חולק ג"כ על מ"ש המחבר בשם הרמב"ם תחילת סעי' ס' דאם נשכר בית אצל זה בשכירות דגם בזה ס"ל להרא"ש דשוכר דוחה את הלוקח וזהו שכ' שם רמ"א יש מי שחולק כו' ר"ל גם ארישא וק"ל אמאי כ' רבינו בשדה הסמוכה לממשכן דאם קדם המלו' וקנאה שאין המצרן מסלקו הל"ל רבותא אפי' קנאה אחר כבר שהמלוה מסלקו ותו דהרא"ש בעצמו כתב בכלל נ"ד דין ג' הלכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן קצוב אין לו קרקע דהוי כמו שכירות ואין בו דין מצרנות וכאן כתב רבינו שחולק על הרמב"ם וכבר השאיר ב"י את זה בצ"ע ע"כ נלע"ד דאין יפה כח למלוה או שוכר אלא שאם קדם מלוה וקנאה לשדה הסמוכה שאין המצרן מסלקו כיון שבאותה שעה היה לו ג"כ ישר וטוב משא"כ כשבאים אלו להוציא מן הלוקח שקנאה דהלוקח קנאה קנין עולמית והוא מצרז עראי ומ"ש רמ"א בס"ס יש מי שחולק היינו אסיפא דקדם המלוה וקנה שדה הסמוכה שאין המצרן מסלקו (א"ה כן הם דברי הסמ"ע ע"כ) והא דכתב רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם בשכירות שיש בו דין מצרנות היינו לענין שכירות דוקא בשדה הסמוכה לשדה השכירות שעומדת ג"כ להשכיר דאינו יכול השוכר לומר אני בר מצרא לשכור גם זה והרא"ש ס"ל דיכול לומר כן דשכירות ליומי' ממכר הוא אבל דאי אין יפוי כח לשוכר בשדה הסמוכה להנמכרת לסלק את הלוקח וזהו דברי הרא"ש בתשובה נמצא להרא"ש לענין הלואה ושכירות דהוה השוכר והמלוה מצרן גמור לענין לשכור בית שאצל שדיהו אבל לענין קנין אין לו זכות רק שלא לסלק אותו המצרן אבל לא יסלק הוא את הלוקח וחולק גם על סנ"ט ולענין שכירות אותו הבית עצמו ודאי השוכר הראשון מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירות הראשון ונראה שבזה מודה גם הרמב"ם (בטור סס"ח וכתב הרמ"ה אף על גב דאתידע כו'. ק"ל מאי אע"ג הל"ל אבל אי אתידע ליה כו' ונראה דה"ק לא מבעיא אי לא ידע עד בתר דהוציא השדה שלו מגזלן פשיטא שלא הפסיד אלא אפילו ידע תכף אחר סילוק גזלן ללוקח והנגזל לא הזכיר כלום רק משדה שלו עד שזכה בשדהו לא הפסיד שהרי הוא אומר המתנתי עד שאוציא שלי תחלה:

לא היו. ב"ב קו ב' אלא מעתה הני כו' וכ' הרי"ף ורא"ש שם שמעינן מהא דתרי אחי כו' וה"נ אמרי' בב"מ ל"א ב' וס"ט ע"ש וערשב"ם שם:

חולק בפני. ב"מ ל"א ול"ב:

אפי' הם. שם:

ובלבד. מדקא' ב"ד ול"ק סתם שלשה:

מטבע א'. זהו טבי וטבי וכמ"ש רש"י שם:

ושוים. זהו תקולי ותקולי וערש"י שם:

וכן אם. כנ"ל ולמד שם מב"מ לטוב בההוא סבתא כו' ול"פ אביי ורבא אלא בתלתא השלישית אלמא דיהבינן לאחתא דהכא חלקה אע"פ שיש לה אחות ע"ש:

אם אחר כו'. כ"כ הרא"ש שם מדקאמר בקדושין יכולין למחות אי לאו מה כח ב"ד יפה וא"כ כ"ש כאן דלא שייך כח ב"ד יפה שיכול למחות ותי' דבקדושין מיירי בכה"ג שאם היה כאן היה נוטל בלא גורל כמ"ש בסי' קעד ס"ה וא"כ בטלה החלוקה כמ"ש הכי השתא כו' וערשב"ם:

אבל. כמ"ש בס"א וערשב"ם ד"ה אדעתא כו':

ואפי' שהיה כו'. כ"כ תוס' שם דע"כ פלוגתייהו בהכי דאל"כ לא היה שמואל אומר מקמצין דלמה יגרע שיטול בלא גורל אלא שיפילו גורל ואם תפול על אותה שדה מקמצין ואף בכה"ג א"ר בטלה כו' כיון שבטעות היתה וז"ש ואפי' נתרצה כו' וכמ"ש שם פ"ג ב' שחמתית כו':

כגון. עבה"ג וכמ"ש בב"ב קלה א' לפיכך יצא כו' ועסי' קז ס"ז ירשו כו' אא"כ כו':

א' מן. כפי' רב האי וכר"נ ערא"ש:

וי"א. שם ס"ל וכן מביאין ראיה מר"נ דבין אחי ושותפים מסלקינן ומשום דבר מצרא לא ועבה"ג והוא לפי' רב האי ולכאורה אין ראיה (ולפי' הרמב"ם שאכתוב בס' יב ניחא דר"נ סבר דהשותף יכול לסלק והמצרן אין יכול דהא פי' הרא"ש בשמו ואי משום כו' שהן מצרנין וע' ברא"ש וצ"ל דהם מפרשין ואי משום כפרש"י בכל מצרן וכן מ' פשטיה דגמ' וכן כל המפ' כ' במצרן משום ועשית כו' ועל פי' הרא"ש קשה דאם היה להם זה פשוט דינא דבר מצרא א"כ ע"כ לרב מצרא עדיף משותף והאיך כ' להיפך בס"ל:

בין שמכר שלוחו בין כו'. שם לכרגי ולמזוני כו' ואין מוכרין אלא ב"ד או אלמנה ואלמנה כשליח כמ"ש בכתובות נח מ"ש כו' ואמר כאן סתם מ' בכל גווני:

ואפי'. מדאמרו קודמין ולא אמרו לית ביה כו':

ואפי' אם אומר. כן מ' שם איערומי כו' וא"א שביד המוכר ל"ל למוכר להערים וע"ש ברא"ש ופי' רב האי כו' וכן במתנה באחריות וע"ש סכ"ו:

חשוב כשלוחו. שם שדרתיך:

וא"צ קנין. כמש"ל סי' ק"צ ס"ד:

ואם תיקן. שם לתקוני שדרתיך:

ברשות ושמין כו'. ב"ב מב ב' כיורד ברשות כו':

ואי בתר. דסלקיה משליחותיה:

ואם עקר. שם ולא לעוותי:

ואם אכל כו' א"צ לשלם. דלא גרע ממשכנתא באתרא דמסלקי אבל אחר שבא צריך לשלם. כמו במשכנתא שם סז ב' אמר איזיל ואייתי כו':

ואם לוה. כנ"ל דאינו אלא שליח. כתובות צז א' ארמלתא דזבין כו' והיא כשליח כנ"ל ומדקא' סתם אחריות משמע דאין אחריות רק מצד היתומים וס"ד אפי' היא עצמה טובעת:

ואם טען. ירושלמי אצל סקריקון הביאו הר"ן הם אומרים ושם הבעלים דין מצרן יש לו וע"ל ר"ס רלד בהג"ה:

אם מכרה. או. אבל בלא"ה אע"פ שהמצרן ממתין לו ג"כ יכול המוכר לומר הראשון נוח לי כמ"ש בפ"ג דב"ב ובמקום פסידא דמוכר לית ביה דינא דבר מצרא כמש"ל:

(ליקוט) ואם טען כו'. דהוא כשליח ומשבעינן ליה על טענת ספק כמו בכל שליח כמ"ש בפ' כל הנשבעין ועברי"ף לאפוקי אם יש עדים דלאו כל כמיניה לומר שמא אמנה היתה כו' דשבועת שותפין ושלוחין אינה אלא שמא נשאר בידו כלום וכמ"ש בסי' נג אלא אם אמר יודע אני דהוא כמו בכל טענת ברי דנשבע היסת ומקודם צריך לשלם ואח"כ יטעננו וישבענו היסת וז"ש ומסלקו ומשביעו משא"כ ברישא דהוא שה"ש וכן הדין בכל שליח ושותף וע"ל סי' צג סי"ב (ע"כ): (ליקוט) ואם טען. כדין שליח וכמ"ש בסנ"ד (ע"כ):

ואם היו שם. ערי"ף שם:

והוא יודע בודאי. דעל טענת ספק אין משביעין:

גבאה בחובו. כתובות נא ב' וטרפה בכמה כו':

המוכר. ב"מ סז ב' י) וע"ל סי' קפב סי"ב ובב"ב קסט ב' מצי א"ל לתקוני משא"כ במצרן כמ"ש אצל זבן במאת' ושוה מאה וכמו שפי' תוס' דכתובות צט ב' ד"ה ה"ג:

ואם היו ה'. דלכן פלגו בקרנזול. שיטול כ"א כפי חלקו:

אם קדם הוא. לפי' הרמב"ם. או קדם. לפי' שפי' דקאי שהם רוצין ליקח ובהא אין נ"מ בשניהם זביני זביני רק בסיפא כמש"ז בהגה. מיהו כו'. זהו לפי' האחרון. ויש חולק זהו לפי' הראשון דקאי אסילק ללוקח אבל אצל המוכר לא דמוכר ל"ש במצרנות כמ"ש בכל הסוגיא זבין לעכו"ם כו' ולמי שירצה ימכור ואח"כ אינן יכולין לסלקו דאי קדם כו':

רק שזה גזם. דכל מחמת אונס לאו כלום הוא. ב"ב מב ב' מז א' ב' גטין נ"ה ב':

באו קצת. זהו לפי פי' הרמב"ם דקדים חד כו' דקאי אמצרן דמסלק ללוקח:

היו הרבה. כנהרדעי לפי רב האי:

ואם קדם. כנ"ל לפי' הרמב"ם וכ"ש הוא ממ"ש בסמוך ולא עוד כו':

וה"ה שאם כו'. הוא הנ"ל היו הרבה כו' רק למעלה בא לומר שא' בלבד יכול לסלקו וא"צ להמתין עדבא כל השותפין כפי' הרמב"ם דקדים חד כו' וכאן פי' שיש בו דינא דב"מ:

וכן שדה. שם לשותפי לפירש"י שותף שבא כו' מ' לאחר המצרן מעכב. ושם ואי משום דינא כו' ופי' הריב"ש בסי' שסט בשם א' מהגאונים ואם אינן רוצין השותפין לסלקו רק המצרן הסמוך לשדה המשותף וה' כנהרדעי דאין יכול לומר כו' ע"ש:

אחד כו' אא"כ. כיון שנשאר לו החצי הוא ג"כ מצרן ואע"ג שנעשה עתה כמ"ש בסט"ו ואמרי' שם דקדים חד כו' וז"ש בהגה ודוקא כו'. ר"ל דבשתי שדות חלוקות אינו מצרן:

אבל המוכר. כיון שאחר הוא מצרן כ"א יכול לסלקו כנ"ל ושם הני ארבע כו':

בעל. דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא כתובות צה ב' ועמדה וניסת כו' ב"מ לה א' ב"ב קלט א' ב':

אפי' אם קנו. דידו עדיפא מידה כתובות פ"ג א' ואם מכרה אינו כלום שם עח:

עמדה היא כו' וכן העבד. כדינם במכירה כמ"ש הרמב"ם פ' שלשים לה' מכירה ע"ש וזה הדין הוא פשוט כדין הקונה לחבירו שלא מדעתו וכמ"ש בב"ק קב אר"ש ה"ק הקונה כו' אי משום הא ל"ק כו':

המצרן כו' זכותו. דאין שייך הטוב והישר:

וגם הלוקח. דאפי' בד' בני מצרני דקדים חד כו' כ"ש בגוף הקרקע:

מי שעשאו. כתובות צח א' אלמנה וכמש"ל סי' קפה ס"ב:

וכשמכר לאחרים. שם א"ל איזיל ואזבין כו' דוקא דא"ל אבל אם מכרו בעצמו לא דדיבורא עביד אינש דמקרי ואמר אבל מעשה לא כמ"ש בב"ב ל"ב א"ל והא אימלכי בך כו' כמאן כאדמון כו' אפ"ת רבנן כו' ע"ש:

וכן מי שחתם. שם כרבנן דעבד ליה מעשה כנ"ל:

מת הלוקח. כמו שומא דהדרה ג"כ משום הטוב והישר ואמרינן שם ל"ה א' אורתה כו':

ויש חולקין. דשם אמרינן הני מעיקרא אדעתא כו' וכאן לא שייך זה דאף הלוקח ודאי אדעתא דארעא נחת ואפ"ה מסלקינן ליה ודמי להא דאמרינן שם ק"א ב' זבנה אורתה כו':

נתן. שם ויהבה במתנה:

שלא באחריות. כנ"ל ואי אית בה אחריות כו' וכמש"ל סנ"ד דהוי כמכר ובמכר מסלקו כמ"ש סעי"ט:

והוא שלא. ע"ש:

ויש חולקין. כנ"ל בס' שקדם:

מכרה כו'. וכן אם כו'. כאן ודאי ל"ד לזבנה דלא עדיף מאם היתה שלו מעולם דמסלקין ללוקח:

טרפה כו'. בין כו' בין כו'. שם פשיטא שמו כו' אגביהו איהו כו' ואפילו למ"ד לא הדרא דהוי כזביני וכאן אפי' זביני הדרא וכ"ש שמוה כנ"ל:

יש מי. כמו לוקח מלוקח כאחריות:

וחלקו. דהוא כמו שליח ואמרינן ארמלתא דזבין אחריות איתנוי כנ"ל:

יש מי שאומר. ב"ק ע' א' אורכתא כו' זיל דון כו' וע"ל סי' קכ"ב ס"ד:

אבל למיהוי כו'. אפי' שם ק"ד א':

או שהיו. זה תקולי:

וה"ה אם. נלמד מהקודם:

וה"ה. כנ"ל ושם מכר כל נכסיו כו' למכור ברחוק:

החליף חצר. כמו למכור ברחוק כו' שחפץ כה משא"כ במטלטלין:

שהערמה כו' וכן כו'. שם איערומי קא מערים כו' וכן במתנה ואם יש בה אחריות כו' כנ"ל:

ויש מי שאומר. דטעם דלא אמיד לחוד בשביל לא היו מדחין אותו כעובדא דבר זיזא בירושלמי רק משום דרגלים לדבר ג"כ שלא לקח תיכף וכמ"ש תוס' בכתובות פ"ה ב' ד"ה ועוד כו' דוקא משום סימן ג"כ דרגלים לדבר:

או בנין. או גומא. ברי"ף שם פי' כו' ויש שפירשו בנין כו' וכ' ויש שפי' כו' וז"ש כאן וכיוצא בהם: (ליקוט) או בנין כו'. וז"ל הרי"ף שם פי' משוכיתא גמא כדכתיב היגאה גמא ויש שפי' בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים וזהו ששנינו בפ' בתרא דאהלות ואיזהו השונית מקום שהים עולה בזעפו וי"א שהוא בנין ונק' מסואה בל' ישמעאל וז"ש וכיוצא בהם ובערוך פי' ג"כ ג' פי' כפי' הראשון אלא שכ' מקום גבוה כמו איזהו השונית כו'. וכפי' השני גומא. ופ' השלישי כ' וי"א כגון אילני סרק אבל רש"י פי' שם שן סלע וע"ש ק"ט א' ובעירובין ק' א' ובתענית כ"ג א' וש"מ ובאהלות שם גי' שלנו כל מקום שהים כו' (ע"כ):

וכן אם. נלמד מהקודם:

ואם יש. כמו בכל טענת ספק וכ"כ אהא דאמרינן בכתובות מ"ד א' ראשון במכר כו' תוס' שם ד"ה משום כו' ולא יוכל להשביעו שיש לו שטר מכר כנ"ל:

ויש מי. כמ"ש תוס' בב"ב מ"ד ב' ד"ה דלא. ונר' לר"ת מהא דאיסור ולודי איסור כו' וכמש"ל סי' קי"ג ס"ב:

ואם אמר. כמו יורד לשדה חבירו שלא ברשות בשדה העשויה ליטע דהוי כשלוחו ואמרינן שם א"ל לא בעינא לא נעשה שלוחו בע"כ:

אבל אם מחל. דמחילה א"צ קנין כמ"ש תוס' בפ"א דסנהדרין ורא"ש בפ"ד דב"מ מכמה ראיות ע"ש:

כגון שבא. ב"ב מ"א א':

או שכרו. כמש"ל סי' קמ"ז ס"ב אם המערער כו' ב"ב ל"ב ב' והא אית כו' ובשכירות לא שייך איזבון דינאי וכמ"ש בסי' קמ"ב ס"א בהג"ה וסי' קמ"ז ס"ב בהג"ה:

או שראוהו. כמ"ש בחזקה מהא דאמרינן שם ס' א' ולסתום כו' וה"ה כיוצא בו:

אע"פ שהוא כו'. זהו ל' ש"ע וכ' זה לתרץ קושית הרא"ש שם סך"ג ומתוך דבריו כו' ולא מסתבר כו' ופ' בסל"ב כוותיה אם כו':

אם שהה. מהא דאמרינן שם איזיל ואטרח כו':

היה. כנ"ל:

וכן אם. דהוי מחילה בטעות כמ"ש בב"ב ח"א א':

ודוקא. ב"מ נ"א ב' מי ידע כו':

וי"א. ע"ל עך"ב וצ"ע:

הוו המצרנים. וכ"מ שם דקדים חד לפי' הרמב"ם דעלקי' ללוקח ה"ל לאשמעינן יותר רבותא דאם מחלו לו זכה אלא דוקא זבין:

ואפי' אם. כמו למכור ברחוק כו'. רא"ש שם:

וה"ה אם. דלבעלים הראשונים לית כו' משום דלדידיה ג"כ טוב וישר כמ"ש שומא הדרא כו' שם ל"ה ושם משמע דלבנו ג"כ הדרה וערש"י שם ד"ה ולא מהדרינן:

ויש מי. דל"ד לשם כמ"ש בהג"ה מיהו לכתחלה כו' ואם בא כו' דהמצרן ודאי עדיף ודוקא לבעלים עצמן:

מיהו לכתחלה. מדקא' לית ביה כו' משמע דוקא שאין יכול לסלקו:

ואם בא. כמ"ש נ"י כ"מ שאומר לית ביה כו' כלל אין בו אף הוא לאחר:

מכר ראויין. דלא עדיף משומא דאמרינן שם זבנה כו':

י"א דאין. דג"כ אריה אברחת כו' דשמא יקח הוא כיון שקרוב וספק הרגיל כמו ודאי פסחים ח' ועוד אצל העכו"ם לא שכיחי לוקחין אריא כו' והוי כמו מכר כל נכסיו לאחד כמ"ש הרא"ש ע"ש:

וי"א דאין לסמוך. דיש לדחות טעם הראשון דמ"מ אינו ודאי וטעם השני דתרי שכיחי דדיירי כמ"ש בעירובין ס"ב א':

או שוכר. ג"כ מטעם זה: (ליקוט) או שוכר. תוס' דב"ב שם ע"ש (ע"כ:

ודוקא כו'. כדין גרמא בניזקין ב"ק ס' ודייקי מדקא' משמתינן כו' עד דמקבל כו' מ' דבלא"ה פטור ועבה"ג רק משמתינן לסלק היזקו דגרמא אסור כמ"ש בפ"ב דב"ב וס' הראשונה ס"ל דהוו כמו גיריה דיליה ועסקנ"ה ומשמתינן ליה לסלק היזקא אע"ג דחייב משום דאמר איני רוצה לטרוח עמו אח"כ בדין וכמ"ש בב"ק ט"ו ב':

ואם בא. שכבר נתחייב אביו:

אבל אם. כמ"ש במ"ק וגטין ובכורות:

בד"א. כ"מ בב"ב ך"א א': (ליקוט בד"א כו'. עתוס' דב"ב ך"א א' ד"ה ולא לסופר כו' ונראה לר"י כו' ור"ל באותן הדמים דבפחות ימצא הרבה ועתוס' דב"ק קי"ד א' ד"ה עד כו' ובב"מ שם (ע"כ):

ואי חזינן. שזה היזק ברור וכדין כל נזקי':

וי"א דה"ה. כן פי' למזוני:

ואפילו לכתחלה. כן פי' לית בה כו' והטעם שלא לשהות:

וי"א דהמצרן. כנ"ל לית בה ח' דאין בה דין דב"מ לסלק הלוקח:

טען. כנ"ל:

אפי' היה. ב"מ ק"ב ב' דאין מוציאין ממוחזק:

וכן במקום. ב"ק צ"ט ב' ופטריה לטבח כו':

מיהו. דלר"נ דאמר ואי משום כו' לפי' רב האי משום דהוי מצרן ספק ודוקא לא מסליקינן אבל לכתחלה משמע דלא: (ליקוט) וכן במקום כו' מיהו כו'. כמ"ש בכתובות ס"ד א' השתא כו' וש"מ (ע"כ):

יד הלוקח כו'. ב"מ ע"ז ב':

וחייב לשלם. שם ס"ו אר"נ השתא דאמור רבנן כו' למימרא דסבר כו' וע"ש בתוס' ד"ה התם ומפ' ר"ת כו':

ואם הנגזל. כנ"ל סל"ב ושם ס"ז א':

אבל יתומים. דיתומים מ' קטנים דגדולים הן ככל אדם. ריב"ש:

או קטנים. מדקא' יתומים דוקא:

לפי שהוא. כנ"ל סמ"ה:

ודוקא. כנ"ל בסך"ח:

קנתה היא כו'. כיון דאין יכול לסלק חלקה ובעל בנכסי אשתו מצרן כמש"ל בסי"ד אין יכול לסלק ג"כ חלק דבעל שהוא ג"כ מצרן וכמש"ל סי"ג אחד שלקח כו' ובנכסי אשתו ידו כידה ועדיף כו':

הקונה. שמפ' לאשה ג"כ אם מכרה וע' מהרי"ו סי' צט ועוד משום הפסד דידה כנ"ל:

דשותף עדיף. כמש"ל:

קטן שהוא. גטין נב א' לזכות אמאי לא:

אם הלוקח. מהא דאמרי' ליתמי כו' ומב"ב בעובדא דרוניא כפרש"י. הרז"ה:

ויש חולקין. דל"ד ליתמי כמ"ש הרמב"ן עליו ועתוס' דפ"ק דב"ב שם:

ודוקא שהלוקח כו' אבל. דל"ש טעם הנ"ל:

קדם אחד מהן. דלא אמרו אלא קודמים:

י"א דלא. מדאמרי' טוב שכן קרוב וזהו דוקא בכה"ג:

ויש. מדאמרי' שם שכיני העיר ושכיני שדה כו':

היה כו' אם יש. רי"ף משום דדמי לשותפין דמסלקין ללוקח מדר' נחמן:

אפי' הוא מצרן. כנ"ל ס"א:

(ליקוט) אלא כ"ז שירצה כו'. דוקא בכה"ג ועבה"ג דאל"כ לא גרע ממשכנתא ואף שבמשכנתא פליגי בסנ"ז אם עדיף ממצרן כה"ג שקנוי לו לגמרי כ"ע מודי (ע"כ):

הבית והעליה. דהקרקע משועבד לעליה ואית ליה לבעל העליה חלק בגוף הקרקע כמ"ש בב"מ קיז ב' לפיכך דין שותף יש לבעל העליה כ"כ בתשו' הרא"ש וכ' ב"י לפ"ז בעל העליה מסלק למצרן אלא שאין ל' תשובתו מ' כן ור"ל דהשאלה היתה אם המצרן יכול לסלק לבעל העליה אבל דבריו צ"ע דהמעשה שהיה כך היה ואין לך חלק בקרקע כזה וכנ"ל אפי' כו' ועסמ"ע:

וכן אם. כן פי' מצי מעכבי בין לאותה קרקע בין קרקע הסמוך לה וכנ"ל בסי"ב:

בכל הקרקעות. ונתנו כלל בזה כל שיש לו דין חזקת קרקעות חוץ מעבדים דל"ש מצרן אלא בדבר הקבוע:

(ליקוט) במטלטלין כו'. מס' שקדם אבל אם אין כו' כ"ז שירצה כו' (ע"כ):

ומחובר לקרקע כו' לכן. מדאמרי' מרי בתי לא מצי כו' משום דאין לו חלק בגוף הקרקע אבל אם היה שלו היה מעכב:

ולכן. ר"ל דלא כר"ת שכ' דאין מצרנות בבתים מדאמרי' אפסיק משוניתא כו' ודחו דבתים עשוין להתערב ע"י פתחים:

וה"ה. דג"כ יש לו חזקה וכ' ריב"ש דכ"ש הוא שדרכו להקפיד יותר:

י"א דהמוכר. נלמד ממוכר קברו וכמש"ו:

ויש חולקין. דל"ש בזה פגם:

המלוים יחד. דאין שייך זה לגוף הקרקע והוא כמו מטלטלין:

או השותף. מיהו אם כו' וכן בכל כו'. דמהרי"ק כ' אע"ג שאין למטלטלין דין מצרנות מ"מ שותף מסלק הלוקח דעדיף ממצרן כנ"ל וב"י דחה דבריו והכריע רמ"א לפי ראות ב"ד דכל הענין משום ועשית הטוב כו':

(ליקוט) והוא כו' אבל כו'. כמו שאין נאמן במתנה שיש בה אחריות לומר ומתנה היא אפי' בשבועה משום חזקה דאין אדם מקבל אחריות כו' ה"נ וז"ש ג"כ היה כתוב בשטר כו' ג"כ משום חזקה דאין מקבל אחריות יותר ממה שלקח וכ"כ ברח"ש ועבה"ג (ע"כ):

הקדש. כמו מתנה ואע"ג דאית בה אחריות דכאן ל"ש הערמה ועוד כמו ליתמי כמו שדימו אותם בב"ק לו ב' אין יד כו' דחמר כו':

היתה. כפי' ראשון ברא"ש:

אבל אם. כנ"ל דקא' לית בה כו':

וי"א דאפי'. שם ס"ח לדינא דב"מ וערש"י שם וכן מפרשין דכל דין מצרן יש לו ומסלק אפי' למצרן כמו שותף:

והוא. כנ"ל סך"ח:

המלוה לעכו"ם. תוס' שם עג ב' ד"ה נטר כמו בישראל:

המלוה. כמו מרי בתי דלא מעכב כו' לפי שאין לו חלק ה"נ וע"ש בנ"י שמסופק בדין זה לי"א הנ"ל שהוא פרש"י ע"ש:

אם. אמנם. כנ"ל:

אם שדה. שם מרי ארעא כו':

ואם אין. דאין לו דין מצרן רק לאותו שדה בלבד דשכונה גביה: (ליקוט) ואם אין הלוה כו'. ובסעיף ס' מי שי"ל בית כו'. ע"ל סל"ה לפיכך אם כו' (ע"כ):

וי"א. כנ"ל בס' שקדם:

השוכר בית. דשכירות אינה משתלמת כו' והוי כמוכר בהמתנה וגם פעמים שמנין בני בית של מצרן מרובים כמ"ש סי' שטז ע"ש. ומ"ש כאן בבה"ג בשם מ"מ טעות הוא ועכ"מ שם:

מי שיש לו. ואם קדם. כמו במשכון בסנ"ח כיון שאין גוף הקרקע שלו:

ויש מי. אזיל לטעמיה כמו במשכון שם: (ליקוט) ויש מי שחולק כו'. כמ"ש בפ"ד דשכירות ממכר הוא ליומיה (ע"כ):

כיון שהוא. ר"ל אפי' לדבריו שפ' בס"ס דאינו יכול לזכות כו' שותף עדיף כנ"ל אבל הרא"ש עצמו ס"ל דיש לו דין מצרן כנ"ל:

השכיר ביתו. רמב"ם פי"ב הל' ח' וכפי' המ"מ וכ' ק"ו ממשכונא וע"ש בכ"מ:

היה כו'. אפי' לי"א דס' ס' מ"מ שותף עדיף ממצרן כנ"ל:

השכיר ביתו. כנ"ל גבי משכונא בסנ"ח לפסק הש"ע: (ליקוט) אין השוכר כו'. כמו במשכנתא וכשיטתו בסנ"ז אבל להי"ח שכ' שם בהג"ה הה"נ דמוציא אפי' ממצרן וכמ"ש הרא"ש דדינו כמו שותף (ע"כ):

ראובן כו' אם כו'. כיון שגוף של ראובן לכ"ע שייך ועשית:

ואם לא. דאז דינו כמטלטלין וע"ל סנ"ג ובהגה: