שתי גינות אחת גבוה מחברתה - שולחן ערוך חושן משפט סימן קס״ז

לא יטול העליון כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ג' עד והטור מיירי דבתלישת הנוף כו' (ולהב"ח דרך אחרת בזה והוא דוחק ע"ש) וכתבתי בדרישה טעם למה השמיטה כו' עיין בא"א דף צ' ע"ד מ"ש בזה:

כל שהעליון יכול כו'. והשאר הוא של תחתון בגמ' מפורש הטעם עם פי' רש"י משום דאי בעי העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק מ"ה מסיק שם דנוטל כל מה שיכול ליטול בפשיטת ידו אבל במה שלא יכול להגיע אפקורי הוא דמפקיר לגבי התחתון משום דגנאי הוא לו ליטול רשות מהתחתון לכנוס לגינתו וליטלו ועפ"ר שם כתבתי טעם אחר אליבא דדברי הטור וגירסתו ע"ש:

כל שהוא סמוך לקרקע פחות מג"ט כו'. דכל שהוא בתוך ג"ט הוא כארעא סמיכתא ומצורף לקרקע של תחתון ולא כעיר ?"שושן שכ' הטעם שמתבייש העליון לקחתו שילעז עליו התחתון שנוטל מה שהוא ברשותו:

לא יטול העליון. הטור כתב בזה ז"ל זהו איבעיא דלא איפשטא הוא לפיכך לא יטול אלא חולקין והמחבר כ' כלשון הרמב"ם דלא הזכיר חולקין ובדרישה כתבתי דמיירי הרמב"ם דלא נתלש העיקר בתלישת הנוף מ"ה ס"ל כיון דעכ"פ נשאר העיקר ברשות התחתון השתא דלא תלש אפי' הנוף והוא איבעיא דלא נפשטא שדינן הנוף בתר עיקר' ולא יטול בה החצי אם לא שתלשו ותפסו דאז אמרינן המע"ה. והטור מיירי דבתלישת הנוף נעקר ונתלש גם העיקר מ"ה אף כשלא תלשו כיון שראוי לתלשו בפשיטת ידו נמצא דאין כאן מוחזק לתחתון והוא איבעיא דלא איפשטא מ"ה חולקין. עוד כ' הטור דאם מגיע ידו לעיקרו ולא לנופו דהוא ג"כ איבעי' דלא איפשט' וכתבתי בדרישה טעם למה השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והמחב' ע"ש:

אילן העומד על המיצר כו'. פירש"י שהשרשים נכנסין בגבול של שניהן בשוה ומשם הוא יניק' של האילן ובתריהן אזלי' בחלוקת הפירות לא בתר נטיית הנוף וכבר כתבו ג"כ המחבר בסי' קנ"ה סכ"ט ע"ש ושם כתבתי דמ"ש הטור שם בסמ"א דהנוטה לכאן כו' לא כתב כן לדינא אלא ע"פ מנהג בני מצראי ונ"מ במקום שנוהגין כן לילך אחריו ע"ש:

[סעיף א' שלא יאנוס] אע"ג דכאן לא שייך אפקורי כיון שיכול ליטלו מכל מקום עשו חכמים גבול קצוב מה שהוא מצוי ואתי שפיר מה דהקשה ב"י מאי דמבעיא לן מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו הא עכ"פ יכול העליון ליטול דכיון דנתנו חכמים קצבה לדבר מצוי מספקא לן איזהו ג"כ בכלל הגבול דאינו מצוי:

[ע"ש לא יטול] כו' מה שחילק בסמ"ע סק"ג בין רבינו לרמב"ם הוא אינו מרומז בלשונם לחלק בזה ותו ק"ל כיון דאתה צ"ל משום מוחזק פוסקין אכתי ניתא דעכ"פ מה שהעליון יכול ליטול מהנוף יהיה שלו דבמה קרוי התחתון מוחזק ונלפ"ד דחלוקים הם ודעת רבינו דמספק חולקין וס"ל להלכה דכל ספיקא דדינא כן כמ"ש בסי' שפ"ח ס"ד ורמב"ם ס"ל כאן כיון שיש ג' תנאים ר"מ ס"ל כל הגדל בנתיים הוי של עליון ור"י ס"ל [של תחתון ור"ש ס"ל] כל שעליון יכול לפשוט כו' ובכ"מ קי"ל כר"י הן לגבי ר"מ הן לגבי ר"ש רק דכאן איפסקא הלכ' בהדיא כר"ש נמצא כל שיש ספק בדברי ר"ש בפי' דבריו הדרינן לכללא דהלכה כר"י דאע"ג דאיפסקא הלכה כר"ש מ"מ אימא לך דזה לא נכלל בדברי ר"ש א"כ יוכל לומר התחתון אנא קי"ל כר"י והא דיצא כאן מן הכלל לפסוק כר"ש אייתי ראיה שזה נכלל בדברי ר"ש וכיון שהדבר שקול פסקינן כר"י דהוה של תחתון כנלע"ד:

לפשוט. בגמ' ופרש"י מפורש הטעם משום דאי בעי העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק מ"ה מסיק שם דנוטל כל מה שיכול ליטול בפשיטת ידו אבל במה שא"י להגיע אפקורי מפקיר לגבי התחתון מפני דגנאי הוא לו ליטול רשות מהתחתון ליכנס לגינתו וליטלו. סמ"ע:

יאנוס. (אע"ג דכאן לא שייך אפקורי דהא יכול ליטלו מ"מ עשו חכמים גבול קצוב מה שהוא מצוי וא"כ מה שהקשה ב"י במאי דמבעיא לן מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו הא עכ"פ יכול העליון ליטול דכיון דנתנו חכמים קצבה לדבר מצוי מספקא לן איזהו ג"כ בכלל הגבול דאינו מצוי. ט"ז):

העליון. הטור כ' דיחלוקו משום דאבעיא דלא איפשטא היא והמחבר כ' כלשון הרמב"ם ונ"ל דהרמב"ם מיירי דלא נתלש העיקר בתלישת הנוף מ"ה ס"ל כיון דעכ"פ נשאר העיקר ברשות התחתון השתא דלא תלש אפילו הנוף שדינן הנוף בתר עיקרא ולא יטול בה החצי אם לא שתלשו ותפסו דאז המע"ה והטור מיירי דבתלישת הנוף נעקר ונתלש גם העיקר מ"ה אף כשלא תלשו כיון שראוי לתולשו בפשיטת ידו נמצא דאין התחתון מוחזק והוא אבעיא דלא איפשטא מ"ה חולקין עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כ' דלא נ"ל מה שמחלק הסמ"ע ודעתו דהרמב"ם והטור פליגי אהדדי בדין זה עיין שם) עיין בספר א"א דף צ' ע"ד מ"ש בזה:

המצר. פירש"י שהשרשים נכנסין בגבול שניהן בשוה ומשם הוי יניקת האילן ובתריהן אזלי' בחלוקת הפירות לא בתר נטיית הנוף וכן כתב המחבר בסי' קנ"ה עיין שם ומה שכתב הטור שם בסמ"א דהנוטה לכאן כו' לא כן כתב לדינא אלא על פי מנהג בני מצר ונ"מ במקום שנוהגין כן הולכין אחריו. סמ"ע:

מעיקרו. כגי' הרמב"ם ורא"ש דל"ג בבעיא דר"ע מגיעו לעיקרו ואין כו' וכמ"ש למטה אבל אם מגיע לעיקרו לא קמבעיא ליה דודאי שלו:

(ליקוט) היתה יד כו'. עבה"ג וכמש"ש קיט א' ותנן כו' וערש"י שם ד"ה חייב כו' ר"י ל"פ אלא משום דל"ל שדי נופו ב"ע (ע"כ):

לא יטול. סובר מעיקר הדין כר"י אלא כל מה שמגיע הוא לעליון כיון שספק בהגעתו ובמעשה שלו נולד הספק ועט"ז: (ליקוט) לא יטול העליון. שהוא בחזקת תחתון דקי"ל כר' יהודה במכירה ובערלה שש אלא דכל שיכול לפשוט כו' וקא' והשאר של תחתון והיינו כר' יהודה רק כל שיכול כו' (ע"כ):

אבל. כמ"ש בב"ב כז ב':