דברים שבני העיר כופין זה את זה - שולחן ערוך חושן משפט סימן קס״ג

כופין בני העיר כו' עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ו וצ"ט מדיני מסים ועיין ע"ש סי' ס"ד ובתשו' מהר"י מינץ סי' ז' ובתשו' מהר"מ פדאוה סי' מ"ב ובתשובת מהרי"ט ר"ס ס"ט ובתשו' ר"א ן' חיים סי' צ"א ובתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ה ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ג:

מי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ס"ה ובתשו' רשד"ם סי' שצ"ט ות' ותמ"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ע"ז וסי' פ"א:

שרוצה לקבוע בעיר כו' (הג"ה וכ' הר"ן בתשו' סי' י"א מי שנשא אשה במקום א' ואינו הוכח' שרוצה לדור שם אינו כבני העיר לכופו לדון שם לפני ב"ד שבעיר עד שיעשה הוכחה שירצה לדור שם עכ"ל סמ"ע) עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' ר':

כגון שחלה כו' (הגה וכ' מהר"ם מריזבורק בליקוטיו וז"ל וטענ' אונס העיבור לאשה אינו אונס דלפעמים נשים שהם בחדש ז' או ח' רוכבות והולכות בדרך ואם אמר שהקהל הרשוהו לדור שם עד שתלד אשתו א"צ לישבע ע"ז אך יתנו חרם כו' וכ' עוד אם הקהל טוענים על א' שדר אצלן שהן צריכין לישבע ע"ז או להביא ראי' ואם אינן מביאין ראיה ואינם רוצים לישבע ישבע הנתבע וע"ש ד"מ ד' הביאו עכ"ל סמ"ע):

בצאתו מן העיר (הגה וכ' שם במרדכי דאף שיצא לא"י צריך לתת חלקו וכ' בת"ה סי' שמ"ב דאם יתחדש מס תוך ל' אחר צאתו מן העיר צריך לתת לזה עכ"ל סמ"ע) עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' קפ"ח וסי' שי"ו ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ט וש"ע:

וכן אם טעו חבורה ע"ל סי' רע"ב סט"ו:

וכן צריכין לתת כו' ובתשו' ן' לב ספר ג' סי' ק' פסק דאין ליתן מנכסי מלוג סכומות ע"ש ונראה דלא פליג אמור"ם ומור"ם איירי במעות שאין לבעל פירות מהם כגון שנתנו להע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכיוצא בזה וק"ל נ"ל עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ע"א ובתשו' מהרשד"ם סי' ת"א:

או בנותיו הקטנים (הגה וכתב מהר"מ מריזבורק מי שהניח מעות ביד שליש לנדן בתו אם יגמרו השידוכין ינתנו לחתן צריך לתת מהן ד"מ שם עכ"ל סמ"ע) ע' בס' א"א ריש דף צ' ובתשוב' ר"א ן' חיים סי' מ' ובתשו' מנחם עזריה סי' מ"ג ובתשוב' מהר"מ מלובלין סי' מ"א:

אע"פ שהוא מנהג גרוע כו'. עיין בס' באר שבע דף צ"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קס"ב:

אם ראוין ליפרע נותן מהם. (הגה) אבל אם יש בידו שטר שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד עת שיוכל לתובעו וכן מי שיכול להוציא מהעכו"ם ממון ע"י תביעו' וערעורי' א"צ לתת מזה כלום כ"כ בת"ה סי' שמ"ב ד"מ שם וכ' מהרי"ו סי' קכ"ד דהשמאי' נאמנים על א' כמה הודה לפניהם אע"פ שכבר נסתלקו מן השמאו' וע"ש אבל במרדכי דף רמ"ב ע"ב משמע דאין בני העיר נאמנים על א' כמה הודה לו כ"ז שנוגעין בדבר עכ"ל ד"מ שם וכיון דהקהל הם מוחזקין כמ"ש לעיל סי' ד' הדין עם הקהל דבספיקא דדינא הדין עם המוחזק כמ"ש לעיל סי' כ"ה בהגה ס"ב עכ"ל) ע"ל סי' ד' בסמ"ע ס"ק ו':

אין צריכין ליתן מריבית כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' רל"ו וע"ל סי' ק"ד בסמ"ע ס"ק ל"ד:

מי שיש לו פקדון כו' י"א דחייב ליתן מהם כו' וי"ח. שם בת"ה הביא שני הדעות וכתב דלהחולקים אם סגר ממונו ונתנו ביד נאמן א"צ ליתן ממנו מס אם לא שהוא עשיר מופלג שאז עין השלטון עליו בכל ענין ומסיק שם בת"ה לנהוג כסברא הראשונה עכ"ל סמ"ע ועיין בתשובת הר"ן סי' י' משמע שנוהגים איפכא ע"ש עיין בתשו' מהרשד"ם סי' שס"ב ושס"ד ות"ג ות"ד ות"ה:

במקום שנותנין ע"פ הערכה ע' בסמ"ע ס"ק כ"ט עד משא"כ אם גביות המס הוא ע"פ מה שישבע כ"א מה שיש לו בזה ודאי י"ל מאחר שהדברים תלוי בנישום לו' האמת ע"פ שבועתו אף אם כבר נשבע אם יוכל לברר טעותו שומעין לו ומנכין לו מן השומא ואף דכ' הטור סי' פ"א סל"א כו' עכ"ל והמעיין במהרי"ו שם יראה להדיא דלא מיירי כלל כשאומר הנשבע שטע' אלא קאי שם אשמאים ומ"מ לענין דינא נרא' דאם יכול לברר טעותו שומעין לו ובלא"ה ל"ד כלל לסי' פ"א דהכא אינו נשבע שיש לו אלא נשבע שאין לו יותר מסך פלוני ואפי' הביא רשימה ונשבע מסתמא לא נשבע שהרשימה אמת אלא נשבע שאין לו יותר מהרשימה כן נ"ל:

ת"ח פטורים ממסים לשון ספר חסידים סי' תתרי"ג דוקא אותם שלומדים יום ולילה ואין להן ענין אחר אבל אם לומד ועוסק בדרך ארץ הרי הוא כאחרים ויסייע לכל עלים שמטילים הקהל עכ"ל ודעת הפוסקים אינו כן כמו שנתבאר בי"ד סי' רמ"ג ע"ש ע' בתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"ס ובתשו' ן' לב סי' מ"ג ומ"ז ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ק"ל ובתשו' ר"מ אלשיך סי' נ"ב:

אדם שהוא בטל עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קמ"ה וס"ג סי' קמ"ג וקמ"ז ובמהרשד"ם סי' שמ"ד ושע"א ועיין בשלטי גבורי' סוף בבא מציעא באריכות מדיני מסים:

אין כח ביד השר כו' דהיינו שהשר יעשה כן ע"פ בקשת א' מהן אבל אם השר עושה כן מעצמו פטור כן הוא במרדכי שם בשם מהר"מ ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ח וע"ש:

ומחל אח"כ לאחד חלקו כו' ואינו מכביד בשביל זה יותר על הקהל כן מוכח שם עיין בס' א"א דף צ' ע"א ובתשו' מהרא"ן ששון סי' ע"ו דף צ"ח ע"ש וסי' פ"ד ופ"ה:

או להפרידן כו' המלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר א' או ב' ויש ליהודי א' כח בהיכל המלך והשר להשתדל לפוטרם אם הדבר ברור ודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אי רשאי להצילם לאלו או לא פסק בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' מ' דאם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט אותם ונלכדו ברשתו אזי אין יהודי רשאי להשתדל לפוטרן בשום ענין שיזיק לאחרים בודאי אבל אם יצא גזרה להטיל על ב' אנשים בסתם יכול יהודי להשתדל על איזה אנשים שרוצה שלא יהיו בכלל הגזירה אף שבודאי יכנסו אחרים והביא ראיה ברור' ממפיבש' בפרק הערל שהתפלל דוד עליו שלא יקלטנו הארון (אבל בעכו"ם) אמרי' דמשוא פנים יש בדבר עיין בש"ס ולענין ממון אצל העכו"ם הוי כמו נפשות כתוא מכמר והאריך ע"ש ודוק כי נכון הוא עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' מ"ט ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"ד ובתשו' מהרא"ן ששון סי' מ"ח דף ע' ע"ג ובתשו' ן' לב דף ע"א וע"ב ובספר א' ריש כלל י"ב:

כופין בני העיר כו' משמע בכל ענין אפילו אינה סמוכה לספר ומתחלה כתב הטור והמחבר ל' המשנה דקתני סתם בני העיר ואח"כ בס"ב פי' דבריו דכל הדר י"ב חדש או קנה שם בית דירה מיקרי בני העיר:

כדי שיקרא בהם כל כו' כן הוא לשון הרמב"ם פ"ו דשכנים ע"ש ובפרישה כתבתי דלדידן דספרים מצוין בינינו לא נוהגין לכפות בקניות ספרים כ"א בס"ת ומ"מ משום ביטול תורה יכולין ב"ד לכוף לבני העיר להשאיל ספרים ללמוד מהן כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל צ"ג הביאו מור"ם ל' בס"ס רצ"ב ע"ש ויש לזה ראיה ג"כ מכאן:

וע' בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן אין שם בסי' נ"ה דין. שכירות חזן אלא דין שכירות למנין בימים נוראים ע"ש והוא אשר כתב מור"ם בסמוך ודין חזן. איך יהי' זה מבואר בא"ח סי' נ"ג ועיין בד"מ שכ' הרבה דינים מזה גם כאן בר"ס זה:

לחפור עמהם בורות עמ"ש בסמ"ע בר"ס קס"א השייך כאן:

וכל הדר בעיר כו' לתיקון החומה כו'. דקדק ופרט הני וכל כיוצא בהן דצריך ליתן להו אחר שדר בעיר י"ב חדש אבל למילי דצדקה ומצוה אית ליה שיעור אחרינא כדאיתא בגמרא והוא ל' יום לתמחוי י"ג חדשים לקופה ששה חדשים לכסות ט' חדשים לקבורה י"ב חדשים לפסי העיר כמ"ש הטור והמחבר בי"ד סי' רנ"ו ע"ש:

או שקנה בית דירה דקדק וכ' שקנה לאפוקי ניתן לו במתנה או נפל לו בירושה וכמ"ש מור"ם בהג"ה:

שרוצה לקבוע בעיר וכתב הר"ן בתשובה סי' י"א מי שנשא אשה במקום א' ואינו הוכחה שרוצה לדורשם אינו כבני העיר לכופו לדון שם לפני ב"ד שבעיר עד שיעשה הוכחה שירצה לדור שם:

ולכ"ע אם נפל לו בית בירוש' כו'. שם מסיק בטעמו ז"ל דכיון דלא טרח בה ליכא גילוי דעת עכ"ל:

מיהו אם יש מנהג הולכין אחריו. אדלעיל אדברי י"א קאי וכ"כ שם במרדכי והביאו בד"מ ע"ש:

כגון שחלה כו' וכתב מהר"ם מירזבורק בליקוטיו וז"ל וטענת האונס העיבור לאשה אינו אונס דלפעמים נשים שהם בחדש ז' או ח' רוכבות והולכות בדרך ואם אמר שהקהל הרשוהו לדור שם עד שתלד אשתו א"צ לישבע ע"ז אך יתנו חרם כו'. וכתב עוד אם הקהל טוענים על א' שדר אצלן או שנשא ונתן אצלן שהן צריכין לישבע ע"ז או להביא ראיה ואם אינן מביאין ראיה ואינן רוצים לישבע ישבע הנתבע וע"ש ד"מ ד' הביאו:

בצאתו מן העיר וכי שם המרדכי דאף שיצא לא"י צריך לתת חלקו עד"מ שם וכ"כ מהרי"ק שורש ב' וכת' בת"ה סי' שמ"ב דאם יתחדש מס תוך ל' אחר צאתו מן העיר צריך לתת לזה:

כל הסמוך לחומה יתן יותר הטעם דכשהעיר פרוצה מאין חומה והליסטים הבאים לפעמים פושטים ידיהם תחלה בבתים החיצונים ולכן הן צריכין לשמירה יותר מהפנימים:

והעשירי' שהם מיעוט נפשות כו'. ע"ש בתשובת הרא"ש שלא סתם לכתוב בהאי לישנא אלא השיב על מה ששאלוהו קהל שמטילין חרם אם גם זה כרוב כשהמועטים באים למחות והן עשירים והשיב כיון שהחרם הוא לצורך ממון הולכין אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב הנפשות שנותנין מיעוט המס שהן יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם עכ"ל ואיכא למימר דלא כ' הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון אלא לענין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם אבל לא כתב שהעשירים המעוטין מחשבין כרוב לגזור חרם על רוב הקהל וגם י"ל דס"ל דחשובין כמחצה על מחצה וצריכין להתפשר יחד בענינים כאלו וצ"ע:

ולכן פסק מהרא"י על ה' אנשים בעיר אחת כו'. ע"ש מהרא"י בסי' דש"ם ותמצא שמור"ם שינה וקיצר בלשונו ונתן מקום לטעו' בזה לפני המעייני' שם כי שם קאי אמאי ששאלוהו ז"ל צבור שהוטל עליהם מס' והסכימו כולם לברור ה' אנשים להעריך כל איש ואיש ולתת מס כפי אותה הערכה ויש ב' אחין תקיפין בצבור החפצים שיבררו שנים שיש להן שייכות אליהן שיהיו בכלל החמשה אנשים ושאר הציבור אומרים אדרבא אין לברור אלא אנשים שאין שום שייכות להן ובכך יצא הדבר לאמיתו הדין עם מי. והשיב ז"ל יראה דמי שפוסק למיעבד כחפץ העשירים שפיר קעבד כיון שיתברר ה' ורוב מהמעריכים לא יהיו להם שייכות כלל יצא הדבר יותר לאמתו והביא ראיה מדין זה בורר לו אח' כו' (וכמ"ש לעיל ס"ס י"ג) וה"נ כשהשני עשירי' תקיפין בוררים מעריכין משלהם צייתו העשירים טפי ולא יתבלבל הסדר ולא יבקשו שום ערעורין בתקיפתן דמ"מ הרוב הוא מאותן שאין להם שייכות כלל וכ"ש כשיבררו ראשי הקהל שיניחו לעשירים ולתקיפים לברור גם משלהן דבהכי צייתי לכל מיגדר מילתא ודוקא בעשירים תקיפים אבל בבינונים אין להקפיד בכל הני דבלא"ה צייתי ולא מסתפי מינייהו אמנם דוקא כשהעשירים רוצים לברור משלהן אנשי אמת אבל אם מחזיקין להו ברמאי ובעלי תחבולות כלל וכלל לא עכ"ל מהרא"י שם הרי לפנינו שלא כתב מהרא"י אלא כשהרוב לא יהי' להן שייכות כלל ומור"ם סתם וכתב ה' אנשים בעיר א' כו' משמע דכל הציבור אינו אלא ה' וזה אינו אלא ר"ל שהמבוררים מהקהל הן ה' וגם ה"ל לחלק דבבינונים אין עושין כן וגם הל"ל שהמבוררים של עשירים לא יהיו בעלי תחבולה אלא אנשי אמת וגם מה שהתחיל וכ' "ולכן פסק מהרא"י כו' לא הל"ל ולכן שהרי אין קישור דברי מהרא"י לדברי הרא"ש שכ' לפני זה דהרי לא מטעם שחשובין העשירים לרוב פסק מהרא"י כן וכמ"ש:

ואם שני בתים יש בהן ממון בשוה כו'. ה"ה כשאין ממונם בשוה אלא שיש לא' ממון יותר מלהשני הולכין ג"כ אחר שומת הממון והשומת הבתים אלא שהטור והמחבר מילתא דפסיק' נקטי דכשממונם בשוה אז הקרוב יתן יותר משא"כ כשאין ממונם בשוה כמ"ש בפרישה ע"ש:

אבל בזמן שיש מלחמה כו' הטעם דכשיש שלום בארץ ואין בונין החומה אלא בשביל לסטים הבאים לחטוף ולברוח משם ודרכן של אלו לשלול ולבוז מהבתים העומדים סמוך למקום בנין החומה משא"כ כשהמלכים מתגרים דכשהאחד גובר נכנס בכל העיר ושולל שללה ומ"מ הנפשות מניח כדי לעבדו ולהיות למס לאדוניהם מלכיהם ומ"ה אין גובין אלא משבח הממון וכשבאין גם על עסקי נפשות דאז הורגין ונוטלין ממונם מ"ה גובין משניהם וק"ל:

אלא לפי שבח ממון. היינו לפי ריבוי ממון הנ"ל:

לפי ענין הנרא' לדיינים כי העלילות אינן שוות פעמים הן עבור ממון ופעמים עבור נפשות:

או בנותיו הקטנים וכ' מהר"ם מריזבירק מי שהניח מעו' ביד שליש לנדן בתו אם יגמרו השדוכין ינתנו לחתן צריך לתת מהן ד"מ שם:

העריכו אותי בכל מה שתרצו אין שומעין לו הטעם דיכולין לומר אין אנו יכולין לעמוד על הערכתך ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' שע"ה ס"ח דאם אמר יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה ויטול בלא שבועה דשומעין לו דשאני התם דיש לעמוד על שיעור ההוצאה ע"י פועלים אחרים שעשו בכיוצא בזה הפעולה:

ואם שמו המס על כל אחד והתחילו לגבות כו' ז"ל הרשב"א שם סימן תתפ"ז תשובה משעה שפסקו הנאמנים המס על הקהל והתחילו לגבות מהקהל מאות' שעה ואילך נתחייב ראובן בכל מה שהיה מגיע לחלקו בכל אותו מס אע"פ שלא גבה מראובן כלום והעני קודם שבאו לגבות ממנו והרי הוא כחוב אחר דעלמא כו' וכן הביאו בד"מ ע"ש ואל זה נתכוון מור"ם כאן מיהו נראה לדקדק מתשובת רשב"א הלזה מדכתב נתחייב ראובן בכל מה שהגיע לחלקו באותו מס אע"ג כו' דדוקא באותו גביה שכבר התחילו לגבות ונעשה הערכתו חוב עליו מהתחלת הגבייה קודם שהעני בזה דוקא קאמר שצריך ליתנו גם אחר שהעני אבל שאר גביות שגובין אח"כ במשך השנה א"צ ליתן כפי הערכה ששמו עליו בשעה שהיה עשיר. ואף א"ת שהרשב"א שכ' "אותו "מס כ"כ ע"פ מנהג שהי' בימיו שהיו עושין לכל גבייה הערכה חדשה משא"כ בזמנינו דעושין הערכה בתחלת השנה על כל השנה דבזה י"ל דס"ל לרשב"א דצריך ליתן כל הגביות כפי הערכה ששמו עליו מתחלת השנה בהיותו עשיר דז"א דא"כ למה כתב הרשב"א דשמו הערכה וגם התחילו לגבות הלא לפ"ז תלה הכל בשימו' הערכ' עליו אלא מחוורת' דרשב"א תרתי בעי שימת הערכה וגם התחלה:

ומ"ש מור"ם וכן אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגבייה ז"ל רשב"א שם סי' תשע"ז זה י' שני' קיימו הקהל עליהם חוב ועכשיו יש עליהן לפרוע ונשתנה הפיסוק בנתיים מנהג ידוע כמו בארצות הללו דלעולם אחר הפיסוק דהשתא הולכין הלכך הכל הולך אחר המנהג אבל מן הדין ודאי הולכין אחר פיסוק הראשון כמו שהיו חייבין חוב בעלמא בשיתוף ולוו מאחר ופרעו לזה שעכשיו יפרעו כל א' וא' לפי מה שהי' חייב באותו זמן בזמן שלוו מזה כו' ע"ש והביאו בד"מ וסידר שם בד"מ דברי הרשב"א בהיפך מתחל' כתב מה שהוא מן הדין ואח"כ כ' מה שהוא מן המנהג ונראה דמ"ה הפכו דס"ל דיש לפסוק גם עכשיו כמ"ש הרשב"א המנהג שהי' בימיו וזהו כוונת מור"ם ג"כ כאן במ"ש דהולכין תמיד אחר זמן הגביה ר"ל אם נתחייבו כבר והשתא אחר שהעשיר באו לגבו' ביניהן הולכין אחר הגבייה כיון דעכשיו הוא התחלת הגביי' אבל אין לפרש דמ"ש מור"ם וכן אם הי' עני והעשיר כו' דאענין שלפני זה קאי ובא ללמדינו דאם התחילו לגבות מיד הולכים אחר זמן אותו התחלת הגבייה בין העני אח"כ או העשיר אח"כ דא"כ לא א"ש מה שמסיים מור"ם וכ' ע"ז ז"ל מיהו מי שבא לעיר בין כו' דמאן דכר שמיה דענין זה ולפי מ"ש פירושו א"ש ומ"ש אם היו עני והעשיר ולא נקט הי' עשיר והעני דמיניה איירי ברישא י"ל דרבותא למדינו בכל א' ברישא דאיירי דהתחיל הגבייה מיד קמ"ל דצריך ליתן הרבה כעשיר אע"ג דהעני וכאן שהגבייה היתה לסוף קמ"ל דצריך ליתן ג"כ כעשיר אע"ג דהי' עני מתחלה ואח"כ מסיק וכ' מיהו שבא כו' ללמדינו דבזה י"א דאין הולכים אחר זמן הגביה וק"ל:

אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקים בענייני המסים. פי' משא"כ בעלמא וכמ"ש בסמ"ע לעיל סימן קנ"ז ע"ש ובד"מ כאן שהאריך בזה:

ה"ג בעניני מסים ואח"כ לא רצ' "ומת ונתייאשו מן החוב ואח"כ "קם "בנו "תחתיו וניכה כו' דכן הוא שם בהדיא והביאו בד"מ:

אם ראוים ליפרע כו'. אבל אם יש בידו שטר שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד עת שיוכל לתובעו וכן מי שיוכל להוציא מעכו"ם ממון ע"י תביעות וערעורים א"צ לתת מזה כלום כ"כ בת"ה סי' שמ"ב ד"מ שם. (הגה וכתב מהרי"ו סי' קכ"ד דהשמאים נאמנים על א' כמה הודה לפניהם אע"פ שכבר נסתלקו מן השמאות וע"ש אבל במרדכי דב"ב (דף רמ"ד ע"ב) משמע דאין בני העיר נאמנים על א' כמה הודה כל זמן שנוגעין בדבר עכ"ל ד"מ שם וכיון דהקהל הם מוחזקים כמ"ש לעיל סי' ד' הדין עם הקהל דבספיקא דדינא הדין עם המוחזק כמ"ש לעיל סי' כ"ה בהג"ה ס"ב עכ"ה):

אבל אם יש לו הנאה מהריוח כו'. ז"ל ת"ה שם מעות שהתנדבו לצורך מצוה פטורין ואם מוציא רק מקצת הריוח כגון שהקצה מעות מרובין להדליק מהריוח נר תמיד והוא מרויח כפלים. ממה שמוציא לצורך הנר תמיד ומחזיק באותו מעות שאם יעני הוא או זרעו דיחזיר ויחזיק באותן המעות לצורך עצמו אינו פטור:

מי שיש לו פקדון ביד אחרים כו' י"א דחייב ליתן מהם כו' ויש חולקין שם בת"ה הביא שני הדיעות וכ' דלהחולקין אם סגר ממונו ונתנו ביד נאמן א"צ ליתן ממנו מס אם לא שהוא עשיר מופלג שאז עין השלטון עליו בכל ענין ומסיק שם בת"ה לנהוג כסברא הראשונה דיתן אף מן הפקדונות שהשלטון אינו חושש אם הרויחו בהממון או לא רק כל שיש לו יתן אפי' הוא חוץ למדינה ואפי' לא בא לידו מעולם ע"ש:

ולכולי עלמא אם היו לו קרקעות כו' משום כו' דקרקעות אינן באין כאן ודאי מה שאין כן פקדון ועיין דרכי משה:

ובמקום שנותנין על פי הערכה אינו יכול לומר שטעו כו'. פי' ואותן ששמו עליו הערכה צריך ליתן כל הערכתו ששמו עליו ואינו יכול לומר שטעו אותן שמאים שהעריכו (וכן הקהל אינן יכולין לו' שטעו השמאים) דתחלת התקנה ודאי כן היה שיעריכו לבני העיר לפי דעתם מה שיש להן וכן יקום אף שאינן נביאים ויטעו לפעמים במעט או ברבוי השומא משא"כ כשגביית המס היה ע"פ מה שישבע כל א' מה שיש לו בזה ודאי י"ל מאחר שהדבר תלוי בהנישום לומר האמת ע"פ שבועתו אף אם כבר נשבע אם יכול לברר טעותו שומעין לו ומנכין לו מהשומא ואף דכ' הטור בסי' פ"א סל"א וגם המחבר כתבו שם דאחר השבועה אין שומעין לו לומר שטעה דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור מ"מ כשמברר דבריו ונותן אמתלא ודאי שומעין לו וקמ"ל דלא אמרי' אין אחר התקנה שתקנו שיגבה ע"פ השבועה כלום:

או שעוסק בפרקמטי' בקרקעות עד"מ שהביא דברי מהרי"ו שכ' בסי' פ"ד הבתים העומדים למכור דינם כמו בשאר פרקמטיא ונותן מהן מס ושמהר"ם מרוזבורק כ' דפטורים דמשום מחשבה לא מחייבינן ליה וכ' על דבריהן ז"ל דאם קנה בית כדי למוכרה ולהרויח בו חייב ליתן מהם אבל לא כשירצה למכור ביתו או הבית שירש וכדומה לו עכ"ל ע"ש

אבל תכשיטין וכ' מהרי"ק ולא מקרי תכשיטים אלא בעברה צורת המטבע ולא כמו שעושין בשעת המס מדינרי זהב תכשיטין או נסכא של כסף כעין כוס ד"מ שם:

כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות כו' נר' דוקא כל כהני דכל ישראל צריכין לבית חתנות או מקוה אף אם אירע שיחיד א"צ לו מחמת זקנה או איזה טעם אפ"ה צריך ליתן משא"כ כשהוציאו הוצאה שיעזור להן השר בענין שט"ח שאינו ענין כללי מ"ה כ' מור"ם בס"ס זה והוא מתשו' הרא"ש דאין אחרים צריכין ליתן להם לסיוע:

להתזלזל בפני ע"ה כו' וכ' נ"י פ' המקבל דאין גובין מהן אפי' לשכור פועלים במקומן וכ"כ בי"ד ר"ה רמ"ג:

שחזן הכנסת פטור וכו' ") וה"ה שאר המתעסקים בצרכי ב"ה וכולם מדינא חייב דלא מצינו דפטור אלא ת"ח ושם ובמהר"ם מרוזבורק דיש מנהג דמי שאין לו זקוק כסף דהיינו ה' לטרות מעות ווינ"ר פטור ממס ומלמד ומשרת וסופר נהגו שאם אין לו ב' זקוקים אינו נותן כלום אבל אם יש לו יותר נותן מהכל:

ואם שכרוהו מתחלה פטור כו' כפול לקמן בס"ס של"ג ושם מבוארים יותר ע"ש:

אם בא ע"י בקשתו כו'. פי' אע"פ שהשר לא יגבה מהקהל כשיעור מה שיגיע עליו וה"ט משום דשותף מסתמא אינו חולק משותפין שלו וכל הקהל שותפין במסים ודומה לזה כ' הטור והמחבר לקמן ר"ס קע"ח לענין שותף שנפטר מהמוכס ולקמן סי' קפ"א ס"ב שותף שהציל מהגייס כו' ע"ש:

ומ"ש צריך ליתן להקהל חלקו. פי' כל מה שהגיע עליו ליתן אם לא פטרו השר צריך ליתן להקהל והן מוציאין אותו במס או בשאר טובות הכלל וממילא יהנה גם הוא ממנו וזהו כוונת המרדכי שכ' צריך לחלק עם הקהל פי' יהנה ממנו עם הקהל והי"א ס"ל דמאחר דכבר הושם המס על הקהל והשר ינכה להן חלקו של זה מ"ה הוא שלו משא"כ אם פטרו קודם שנתפשר עם הקהל די"ל דיטיל על הקהל כשיעור שפטרו ובאדם בטל הנ"ל הוא איפכא דאם פטרו אחר שנתפשרו חייב משום שלא ינכה להקהל כפי מה שפטרו שהרי אומר דלאו עליו היה דעתו כיון שהוא אדם בטל ומן הדין הוא חייב משא"כ קודם שהושם עליהם המס ופטרו מעצמו דס"ד הוא ופטור:

יחיד שנותן חק כו' ובתשו' הרא"ש כלל ו' סי' י' כ' ז"ל או שהוצרך ליתן לשר מפני אומנתו והקהל הוציא ליתן מסים אם הקהל נתנו להשר כדי שיהיה להם למגן ולמחסה גם זה צריך ליתן חלקו ע"ש וד"מ הביאו שם וז"ל מהר"מ מריזבורק עשיר שהשר רוצה שיתן לבדו והקהל אינם רוצים להרשותו ישים מס שלו בצרור וילך להשר ויאמר אין דיני ליפרד שלא לתת מס עם חביריו לא אוכל לתת לך דבר ולתת עמהם ואם השר אומר אני רוצה שיפטרו אותך הרי הוא פטור ובלבד שיקבל חרם שלא פתח לו לשר תחלה לא הוא ולא שלוחו:

קהל שפטרו א' כו' וכתב ב"י מחסי"ב בשם הריטב"א שאם הסכימו הצבור על אדם א' שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משאר הנאה אחרת שעשה להם אם מת בנתיים חייבים יורשים לפרוע מס מאותן נכסים שירשו כו' ע"ש וכ"כ מהר"ם מריזבר"ק דאם נתנו הקהל לא' רשות ליתן מס בפני עצמו ומת אין יורשיו יכולים להפרד דלדידיה הרשוהו ולא ליורשיו עכ"ל ד"מ שם:

מיהו יכולין למימר שלא פטרוהו רק לשנה כו' וכ"כ מור"ם ג"כ לעיל סי' ס' בהג"ה ס"ג בהמקבל לזון לחבירו סתם או יתן לו ק' זהו' לשנה דנפטר בשנה א' ושניהם הן מתשוב' הרא"ש כלל ו' דין י"ז ושם בסי"ס כתבתי והוכחתי דאם גובים הרבה גביות מסים בשנה דאפי' שנה אחת לא מפטר מכל הגביות דכיון דהיחיד היה חייב ובא לפטור נפשו מכח שפטרוהו בסתם יד הקהל על העליונה ויכולים לומר לא פטרנוך כ"א מגבייה אחת (והא דכ' שם בסי"ס דצריך לזונו מיהו שנה אחת התם ה"ט דגילה דעתו דעכ"פ שנה רוצה לזונו מדאמר או אתן מאה זהובים לשנה) כעין מ"ש מור"ם לקמן בר"ס רי"ב באומר ידור פלוני בביתי ולא קצב לו זמן הדירה דאפי' רק שעה אחת במשמע וכתבתי שם בסי"ס דמ"ש מור"ם כאן דנפטר שנה אחת מיירי במס דאין גובין אלא פעם אחת בשנה וכגון מס דקרקפתא דגברא דנותן כל יחיד למלכא פעם אחת בשנה ומינה איירי שם ג"כ בתשובה ע"ש וכדומה לזה ע"ש בסי' ס' שהארכתי בהוכחה ואם כן ק"ק על מור"ם שלא היה לו לסתום אלא לפרש וע"ש בסי' רי"ב מ"ש עוד מזה:

הקהל כו' כ' הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' י' תקנה שכתוב בה שכל מי שיש לו ק' זהובי' יתן מס ה"ה אם יש לו שדה שוה כסף צריך ליתן וכ' עוד שם סי"ז אם ישתקנה שכל מי שיגבה מחובותיו ק' זהובים יתן מס ה"ה אם מוכר מחובותיו לאחר מיקרי גבייה וכתב עוד שם בסי' כ"ח על גובי המס שבאו להחרים לראובן שלא נתן מס שלו ובא שמעון ונתן משכון בעדו ואח"כ רצה שמעון שיחזרו לו משכונו ויחרימו לראובן אין הציבור צריכים לעשות כן עכ"ל ד"מ ס"ס זה:

ומי שאינו נושא בעול עם הציבור יכול להכריח כו' כצ"ל וכ"כ שם בכלבו וכן הביאו הד"מ ס"א ונראה דר"ל דיכול להכריח אחרים שיתנו מס ועולי' או לצדקה אבל הוא לא יהיה גבאי לגבות אותן מעות להוציא נפשו מהחשד מאחר שאין לו:

(סעיף ג' בהג"ה) ואם שמו המס על כל א' מה יתן והתחילו לגבות לכאורה משמע דתרתי בעינא שימת המס והתחלת לגבות מאיזה אנשים וכן הבין בעל הסמ"ע ותמוה הוא מה תועלת בתחלת הגבייה בזו ותו בתשו' הרשב"א שם בסימן תת"ז כתב ג"כ בלשון זה תחלה וז"ל משעה שפסקו הנאמני' אותו מס על הקהל והתחילו לגבותו מאותו שעה ואילך נתחייב ראובן בכל מה שיגיע לחלקו לפרוע בכל אותו מס והרי זה חוב עליו כשאר חוב עכ"ל. ואח"כ באותו תשובה כתב עוד י"ל והם כבעל חוב משעה שהוטלה הפסקא על פורעי המס כו' הרי דבפסקא לחוד תניא ולא בהתחלה לגבות וכן מבואר הדברים עוד סי' תשע"ז וז"ל בשעה שזקפוהו ואפילו היה עשיר והעני יפרע אפי' מגלימא דעל כתפי' עכ"ל וכן הדבר בשומת ההערכה סגי דמאותה שעה מוטל עליו החוב ודבר זה עצמו קרוי גבייה כיון שעוסקי' בגבייה ולא בא לאפוקי אלא אם שמו חיוב על הקהל שיסלקו סך פלוני באיזה זמן שיקבעו אח"כ נמצא שלא חל עליהם זמן פרעון באותו שעה בזה ודאי הוא הדבר תלוי בהערכה שישומו באותו זמן ע"כ כ' כאן והתחילו לגבות שהעמידו הערכה לגבות תיכף ע"פ אותו הגביי וכן לדידן שמנהגנו בכל שנה או שנתיים עושים שומא על כל א' וא' מבני הקהלה מה יתן לכל מה שיצטרכו הקהל תוך השנה זו הוה ג"כ החיוב עליו משעת עשיית השומא אף לאותו שיגבו בסוף השנה או שנתיים דקיימו וקבלו עליהם מן אותה שעה וכן במ"ש רמ"א באם היה עני והעשיר הולכין אחר זמן הגבייה ר"ל אחר עשיות הגבייה היינו עשיית השומא וע"ז כתב אח"כ שבא כעיר בין הזמן שנתחייבו במס ההוא ובין זמן הגבייה כו' פי' שהיו כבר הקהל חייבים איזה חיב קודם שבא זה לשם ובשעה שבא זה לשם עשו גבייה דהיינו שומא והערכה מה יתן כל א' לזה אין אנו אומרים כיון שהיה זה בשעת עשיית השומא חל עליו החוב של אותה גבייה כי מחלו בזה כיון שבעיקר החוב אין לו שייכות עמהם וזה מבואר שם בריב"ש סי' תע"ז דאין רשות ביד הקהל להטיל על זה שיתן עמהם בחובות קדומים ועל זה סיים רמ"א מיהו י"א דאי המס הוא תועלת הבאים חייב ליתן עמהם אע"פ שחוב ההוא כבר היה דהיינו שהקהל חייבים ליתן בתחלת כל שנה סך קצוב על כל שנה וזה בא אחר התחלת השנה חייב ליתן עמהם אע"פ שלא היה בשעת עשיית השומא זה מבואר בתשובת הרא"ש כלל ד' סי"ב וז"ל שאלה מס שהטיל השלטון על הקהל והקהל הוציא המעות ברבית עד זמן ידוע ובסוף הזמן חלקו המעות על הקהל ועתה יש בעיר אנשים שהיו פטורי' בשעה שהטיל השלטון הנתינה על הקהל או מפני שלא הי' בעיר באותה שעה או שהיו עניים והעשירו ואומרי' אלו לא הוציאו המעות ברבית בעת ההיא היו צריכי' לפרוע מיד נמצאו שבאותה שעה לא חל עליהם החיוב תשובה אם המס שהטיל הוא הקצבה שרגילי' ליתן בכל שנה ושנה נמצאו שהיה הקהל פטורי' עד זמן ידוע באותו המס שנתנו הרי יש בו תועלת לאותו הבא לדור עד אותו זמן ידוע מחמת אותו המס שנתנו הקהל כבר וחייבי' לפרוע חלקם המגיע' ואם באו או העשירו בחצי זמן חייבים בחצי חלקם הכל לפי הזמן ואם מס מחודש הטיל עליהם ואינו מקצבה שנותני' לשנה אותן שבאו לעיר או העשירו אחרי שנתרצו לתת המס לשלטון פטורי' אע"פ שלוו הקהל בריבית המעות ופרעום אחר שבא מ"מ פטור עכ"ל והרי מבואר דלא תלוי בהיה החיוב בשעת עשיית השומא בזה אלא צריך ליתן לפי ערך הזמן שיש לו תועלת מאותה נתינה והך מס מחודש דנקט הרא"ש פירושו דרך מקרה פעם א' לחוד אבל אם המושל רוצה להטיל דבר חדש על הקהל להיות נוהג כן מהיום כל שנה ודאי הוי דינו כמו מס הרגיל שזכר ברישא והרב בעל הסמ"ע הבין דהך בזמן הגביי' דנקט רמ"א קאי על מה שגובין מעות מן הקהל אחר פיסוק השומא ומתוך כך פי' דתרתי בעינן פיסוק וגביי' ועוד הוכרח לפרש דמ"ש רמ"א עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגביי' דהיינו שגובין המעות אחר שהעשיר ולפי דבריו היינו מוכרחים לעשות שומא חדשה בכל גביי' בשנה אחת וזה לא נשמע ולא נראה אלא ברור הוא דהך גביי' שזכר רמ"א פירושו העמדת הגביי' והיינו עשיית השומא וכעין שזכרנו ובזה לחוד סגי שמאז חל עליו חיוב על כל השנה לתת כל מה שיגבה לפי אותו הערך עד עשיית שומא חדשה:

שם (בהג"ה ונתייאשו מן החוב כו' (שם במהרי"ק כתב ואף כי טענו היחידים שלא נתייאשו מעולם אלא שמו על השי"ת את יהבם שיהפוך לב האדון על היהודי' לטוב' ושבזמני' הבאים ינכה להם ואע"פ שעברו שני פורוענות שלא רצה לנכות להם נלע"ד שאין בטענה זו ממש אלא אם יש לאמת ולראות אם היה ראוי להתייאש כו' ומסיק דהוי יאוש מחמת רוע האדון שהרע לעשות מאוד כמה פעמים והאריך בזה ותמהתי שהרי מצינו בסי' ק"א ס"ג דבגזל אנס את בני חורין אינו טורף ממשעבדי מפני שעשויים בעלי זרוע ליפול וסוף שיגב' חובו הרי דאלימא סברא זאת שבשביל' אנו מעכבים את הפרעון של המלוה שיש שט"ח בידו ק"ו שבשביל סברא זאת נימא שלא להפקיע ממון היחידים שהלוו מעותיהם ואולי יקבלו הפרעון ולמה נאמר שלא יתנו ליחידים כלום מחמת שנתייאשו אין זה אלא תמו' ותו דלפ"ז מי שיש לו חוב אצל אחד והעני ה"נ נימא דהוה יאוש כיון דאינו ראוי לפרוע כעת וכ"ת דגזלן גרע טפי זה אינו דהא בפ' ח"ה דמ"ד מוכח דטפי מצוי להוציא מגזלן הגזילה ממה שמצוי להוציא חוב ממי שנעשה עני ויעשה עשיר שהרי אמרי' התם ולוקמי' בגזלן פי' שלא יעיד הנגזל לגזלן משום שכוונתו להוציא אח"כ הגזילה מידו ואלו בנעשה עני אמרי' שם בדמ"ה בתו' ד"ה מאי נפקא מינה דשפיר מעיד לו ולא חיישינן שמא יתעשר ותו דאפי ביאוש גמור איתא סי' רנ"ט דראוי להחזיר דינא דמלכות' ק"ו בזה לענין מעשה בזה להפסיד היחידים:(א"ה נלע"ד דלק"מ דההיא דסי' קי"א שאני דמיירי בקרקע דאין קרקע נגזלת ולא שייך בה יאוש כלל ואדרבא תמה אני על הרב ט"ז ז"ל אדפריך ליה למוהר"ק תיקש' לי' אתלמוד ערוך פרק הגוזל בתרא נטלו ליסטין את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים וכן במציל מן הליסטין וכו' אלא דמחלק בגמרא בין ליסטים עכו"ם לליסטי' ישראל לענין סתמא אבל בדשמעי' דאייאש כ"ע מודו דהוה ייאוש ואפי' רבנן דפליגי עליה דר"ש בסתם גזלן וזה ברור שם בגמרא. ובהכי אזדא ליה גם הקושיא השנייה דהתם נמי בקרקע איירי אבל בפרה וטלית היכי דמכר' ה"נ דהוי ייאוש והתם גופה מוכח דיש חילוק בין קרקע למטלטלין גם מה שהקשה מסי' רנ"ט לא ידענא מאי קושיא דשם גזר המושל להחזיר וכאן המושל גופי' הוא הגזלן אבל לדידי קשיא לי בעיקר דינו של מהרי"ק קושיא עצומה וזה נלע"ד דבחוב לא מהני יאוש כלל וכסתמיות לשון רבינו בנימין דמייתי מוהרי"ק ואף דקאמר אין זה ייאוש לגבי חוב מלת זה לאו דוקא ואף שמהרי"ק בנה עלייה דייק איהו גופיה רפי' בידיה כמבואר שם בתשו' ומאי דאתי עלי' מדין ק"ו מאבידה ודאי ק"ו פריכ' הוא לענ"ד דבאבידה גופא הא אמרי' פא"מ ונטלה לפני ייאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזל' עובר משום השב תשיבם ש"מ אף דבהיתר' אתו לידיה ואח"כ נתייאש ממנה אפ"ה מחויב להחזיר שהרי מצות השבה חלה עליו משעה שנטל' עד שישבנ' וכן בפריעת ב"ח שהיא מ"ע כמו סוכה ולולב חלה עליו משעת הלואה עד שעת פרעון וזהו פשוט בכולי תלמודא. דאף שנתייאש הנגזל לא נפטר הגזלן עד שישוב ואף לר"י שהביא הטור סימן שנ"ג שס"ח שס"ט דא"צ להחזיר כלום היינו הלוקח מגזלן אבל גזלן גופא ליכא למ"ד ובהדיא אמרי' פ' ח"ה דף מ"ד נהי דמייאש מגופיה מדמי מי מייאש ע"ש ברשב"ם וכן מוכח מתוס' פא"מ שם דכ"ו ד"ה מתנה בעלמא דאף לאחר ייאוש צריך להשיב משום והשיבאת הגזילה וא"כ לא מבעי' בנדון מוהרי"ק דבגזל' תפוס בזה ואף דרש"י כ' דלא שייך גזילה אלא בשעת נטיל' הא כתבו התוס' דאף מ"ע דהשב תשיבם נמי תיקן בחזר' ואף בנטלה על מנת להחזירה מוכח בגמרא דלעיל דאף כשנתייאש אחר כך לא פקע מיניה חיוב ההשב' וה"ה בהלואה. וכיון שמוטל על האדון לפרוע אף לאחר יאוש ונשתעבדו נכסיו א"כ מה שפרע' הדוכסות אחרי מות בעלה דינא הוא ואינו זכי' מן ההפקר ובודאי דלא דמי למציל מן הליסטים ששנינו שם בהגוזל בתרא אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דשאני התם כיון דכבר נתייאשו הבעלים מחפץ זה הו"ל חפץ זה ככל שאר ממון הליסטים ואין לבעלי' שום זכות בו יותר מבשאר ממון הליסטים והמציל מהם הרי הוא זוכה בממון הליסטין אבל הליסטין מיהו מחוייבים לשלם דאלת"ה למאי דאמרי' הכא בהגוזל בתרא אלא אי איתמר וכו' לא שנו אלא עכו"ם אבל ליסטים ישראל כיון דאמרו מימר מייאש דבגזלן ישראל סתמ' הוי ייאוש א"כ למאי הוצרך רבי לתקן בהגוזל קמא דף צ"ד ע"ב דהגזלנין שהחזירו אין מקבלין מהן הא בלא"ה אין מחייבין להחזיר ואין לחלק בין באו להחזיר מחמת תשובה כדמוכח בתוס' ד"ה בימי רבי נשנית דרבי בתרווייהו תיקן ואין לומר נמי דהכי פריך המקשן מדחזינן דאם לא רצו לעשות תשו' מחזירין מהם בע"כ לא הי' לו לרבי לתקן ברצו לעשות תשובה דהא ליכא למיחש שמא ימנע דאא"ב אם לא החזיר מרצונו אין כופין איכא למיחש שמא ימנע דבמניעתו הוא מרויח שהרי אין כופין אא"א כופין מאי ירויח במניעתו הא יכפוהו ב"ד ויוציאו ממנו ע"כ שלא בטובתו הא ודאי ליתא דוודאי פעמים הרבה אין יכולת ביד ב"ד לשבר מתלעות עול. וכן מוכח מההוא דגזל אפדנ' דתורי מחברי' דמייתי התוס' בדבור זה. ימשנ' שלימה שנינו כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אלא ודאי הדבר ברור כשמש דאף אי אמרי' דייאוש קני וסתם גזלה הוי ייאוש היינו לענין שלא להחזיר אותו הדבר בעין אבל דמיו מחוייב לשלם וממילא ה"ה בחוב דלא נסתלק' מעליו מצות פריעת החוב בשום אופן ייאוש בעולם בין היכא דאמר ווי לחסרון כיס או שאר מיני הוכחות שבעולם ואף שראוי להתייאש ובלסטים נמי אם החזירו החפץ ליד א' וא"ל קבל זה לשם פלוני שגזלתיו ממנו פשיטא ופשיטא שזכה בו הנגזל ואין צרך לפנים. ומש"כ מוהרי"ק לחלק בין ייאוש לייאוש דבחוב כיון דכל אשראי ספק אתי ולפעמים המלו' סובר שהלו' עני או אלם ואין דעתו לפורעו ואינו כך אבל בדבר שסתמא הוי ייאוש וא"צ גילוי דעת הבעלים פשייטא דמהני ביה ייאוש. מהאי דהגוזל בתרא הוי תיובתי' דהא קי"ל כעולא דאמר מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה ייאוש קנו ופירש רש"י במתני' דאם נתייאשו היינו דאמר ווי לחסרון כיס והא הכא דבסתם לא הוי ייאוש וע"כ צריך גילוי דעת ובודאי כל גזילה מסופקת יותר אם תבא אם לא וגם הגזלן אלם הוא ואע"ג דס"ל דבסתמא לא הוי ייאוש מ"מ מהני גילוי דעת ואמירת ווי לחסייון כיס ואף דאיכא למיתלי הא דאמר ווי לחסרון כיס היינו משום דאיכא הנך אמתלאי דספק אתא והגזלן אלם ואפ"ה מהני וא"ל דהוא הכותנת כיון דבאמת איכא ריעותא שהגזלן אלם הוא באמת לכך מהני ווי לח"כ. הא לאו מלתא היא דהא חזינן דהאי ריעותא לא מהני לעשותו ייאוש מאיליו דהא למ"ד מסתמא לא הוי ייאוש קיימי' ואם כן קשיא במכ"ש לפ"ד מוהרי"ק ז"ל דהשתא ומה התם דלא היה כ"כ צדדים לומר ווי לח"כ שסתם מלוה משלם הוא אפ"ה תלינן אמירא ווי לח"כ באמתלאה כ"ש הכא דהמתלאות לפניו ודין הוא דלא תועיל אמירת ווי לח"כ וזו היא ודאי קושי' עצומה כלפי' סנאי' דמהרי"ק ז"ל. וע"ק דהא בזוכ' בזכי' גמורה בייאוש ושינוי רשות אמרי' בגמרא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים דמדת חסידות הוא להחזיר לבעלי' הראשונים הגע עצמך הרי שהחזיר ליד א' שיחזירהו לבעלים הראשונים האמור נאמר שיזכה בו הלה זה ודאי לא עלה על הדעת ומה לי עכו"ם או ישראל בענין זה ובוודאי בלא"ה קשה נמי כיון שהדוכסים לא ניכתה אותן החמשת אלפים אלא על דרך פרעון החוב ולא בתורת הפקר ומתנ' מאיזה טעם יזכו האחרים שלא הלוו להאדון כלום בפרעון זה. ובהכי אזדא ליה כל מ"ש מוהרי"ק ז"ל לעיל והאריך להביא ההיא פלוגתא דר"י ור"מ בנותן ממון לחבירו שיפרענו לעכו"ם ושכחם והטור הביאו ססי' קפ"ג ופלפל הרב ז"ל אי שייך למימר אדעתא דדוכוס לחוד אפקרינהו ע"כ כל התשו' ואחרי נשיקת עפרות זהב לו אני בעניי לא באתי לידי מדה זו דמה ענין אדעתא דדוכוס בענין ההלואה שהלווה וודאי דכל מלוה מלוה ע"ד שיעשה בו הלו' כל מה שירצה ואם לאח"כ נתייאשו וזכה בהם הדוכוס לפ"ד פשיטא דהלוקח מן הדוכוס זכה לפי דעתו ואי דמיא הך פלוגתא דרבינו אפרים ור"מ לסיפ' דמילתא דמיא ר"ל להחזרה שהחזיר' הדוכסת ופרע' החמשת אלפים בשביל חוב בעלה דודאי בתורת חוב פרעה ולא בתורת מתנה והפקר וא"כ לא מבעי' לר"מ דצריכין לתת ליחידים חלקם כמאז בשעת הלואה דאדעת' דהכי פרעי' וניכתה המס אלא אפי' ר"א ורי"ק מודים בזה שהרי היחידים עומדים וצווחים ורוצים את שלהם ובמה יזכו הקהל בממון היחידים תכף כשפרעה הדוכסית זכו הקהל לצורך היחידים והו"ל הקהל כשלוחי היחידים דישראל נעשה שליח לישראל חברו לקבל מעותיו מן העכו"ם וזהו פשוט והדר הוה ליה אף לפ"ד כישראל שרצ' להתחסד ולהחזיר אחר ייאוש ושינוי רשות והחזירו ע"י שליח וא"ל זכה בו לפלוני דזכה ובודאי אין סברא כלל לחלק משום דלא אמרה הדוכסים זכו בו לה חידים שהרי כל הלשונות כשרות ושוות בפרעון כדאיתא בר"ס קכ"ה לבר מהחזיר שפקפקו בו ואין כאן מקום להאריך באופן דהנך מילי דמוהרי"ק ז"ל מרפסן איגרי ועוד קשיא לי קושיא עצומ' בראיה אחרונה שהביא מוהרי"ק ז"ל מהסמ"ג שכתב בהל' מקח וממכר דף נ"ח ע"ד דהא דאיצטריך למעוטי שטרות מאונא' היינו במוצי' שטרות לאחר יאוש שזכה בהן המוצאן וחזר ומכרן לבעלים הראשונים דהמכיר' היא דאורייתא כיון שהשטר נכתב על שמו וכ' עליו הרב ז"ל וז"ל והרי לך בהדיא דמהני ייאוש לענין חובות עכ"ל ואשתומם על המראה פה קדוש יאמר דבר כזה דמה ענין ייאוש השטרות לייאוש החוב לעולם אימא לך דייאוש בחוב לא מהני מהטעמים שכתבנו למעלה אבל בשטרות האבודי' ממנו ונתייאש מן השטרות ומצאם אחר אחר ייאוש פשיטא דזכה בהן המוצאן שהרי בהיתירא באו לידו ואף על גב דאינו יכול לגבות בהם מכל מקום הרי הם שלו ויכול לעשות בהם מה שירצה לצור ע"פ צלוחיתו וכיוצא והמלו' לקחם ממנו לראי' ולטרוף מלקוחות. ולא די שאין לי ז"ל ראיה מכאן אדרבא מכאן מוכח בהדיא דאדרבא ייאוש לא מהני כלל וכלל בחוב לפ"ד דמיירי שנתייאש מן החוב דודאי יקרא לאו ברשיעי עסיק שרוצה לגבות מה שאינו שלו ואי כדבריו דמיירי שנתייאש גם מהחוב ולכך זכה המוצ' בהשטרות וא"כ למאי קנו להו המלו' לגבות בהם ולטרוף ממשעבדי הא אינו יכול לגבות בהן כלל מן הדין כיון שנתייאש מהחוב א"ו אף דנתייאש לא מהני אלא לענין השטרות ולא לענין החוב ודוק היטב וא"כ דברי מוהרי"ק קשים להולמם ואם כי צעיר אנכי לימים ולא בינת אדם לי נ"ל שאין לעשות מעשה כדברי מוהרי"ק הללו וגם הרב רמ"א ז"ל אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים לא כוון יפה בהביאו דברי מוהרי"ק הללו להלכה בסי' רס"ב ס"ה ומהתימא על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה ובודאי מקום הניחו לי מן השמים. ס"ד דברי הר"ב ט"ז קיימין לענין הלכה ולא מטעמיה עכ"ה):

(שם) ואין צריכין לשלם חלק כו' משמע דאם לא התייאשו ודאי צריכין לתת להם חלק וקשה הא בתר פסק' דהשת' אזלי' דהא כתב הרשב"א בתשו' סימן תשע"ז נשאל זה עשרה שנים קיימו הקהל עליהם חוב ועכשיו יש עליהם לשלם ונשתנ' הפיסוק בנתים מקצתן אומרים שיש לפרוע עכשיו לפי פסק הראשון ומקצתן אומרים לפי פסק של עכשיו. והשיב מנהג ידוע כמו בארצות הללו שלעולם הולכין אחר הפיסוק דהשתא הלכך הכל הולך אחר המנהג אבל ודאי מן הדין הולכין אחר פיסוק הראשון כמו שהיו חייבים חוב בעלמא כו' אך בשעת שזקפוהו אפילו היה עשיר והעני יפרע אפילו מגלימ' דעל כתפי' עכ"ל וא"כ ה"נ דניזל בתר השתא ואין ליחידים כלום אפי' לא נתייאשו ונ"ל דודאי אם היו היחידים עדיין בכלל נותני מס אלא שנשתנ' השומ' היו נחשבים אחר השומ' דהשתא כההיא דרשב"א דמנהג כן אבל בנדון דמהרי"ק שירדו היחידים מנכסיהם ואינם בכלל נתינ' ושומא כלל בזה אין שייך מנהג אלא שבקינן על הדין ועל כן היחידים נטלו [נוטלין] כפי מה שהיו נותנים להלו' (אפילו) [אם] לא נתייאשו. ומזה למדתי במעשה שהי' שפרעו כל הקהל שומא שלהם כל א' מה שמגיע עליו וכדי למלאות הגבייה הוכרחו אותם שכבר נתנו מס שלהן ליתן עוד איזה סך נוסף על מה שנתנו כבר והינו בשביל איזה עניים שלא נתנו ואח"כ העשירו העניים ומוכרחים לפרוע מה שלא נתנו תחלה אותו הפרעון יהיה לאנשי הקהל כפי השומ' של עכשיו וה"ה ליחיד שבא ליטול חלקו מאותו פרעון נוטל ג"כ כפי השומ' של עכשיו וכבר ראיתי מי שטעה בזה לומר שיטול כפי השומ' שנתן אז דלא כן הוא מצד המנהג שזכר הרשב"א ואין זה ענין לההוא דמהרי"ק שזכרנו אבל באמת דברי מהרי"ק צ"ע כמ"ש:

סעיף ו' ומי שמחל לו השר כו'] צריך ביאור להבין מהבין פסק זה לאדם בטל שקודם לזה אמרינן בתוס' שותפין שמחלו להם המכס מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחל לו והקשה רבינו שמחה מאי קמ"ל רישא ותירץ דמיירי שביקש א' מהם למחול לו מה שמחלו מחלו לאמצע כאלו הי' שליחם ואם אמרו משום פלוני מחלנו פי' שמעצמם אמרו כן בלא שום פיוס שלא בקשו על כך מחלו לו וכתב מהר"ם שיש לדחות דברישא איירי שבקש א' מהם למחול בסתם אע"פ שלא היה שם מי שביקע אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם אבל אם פירשו שמחלו בשביל פלוני אפי' הוא ע"י בקשתו מחל לו ע"כ באשר"י פ' בתרא דב"ק וכתב המרדכי עוד בשם מהר"ם דאם כבר פשרו הקהל עם השר ושוב ביקש א' לפטור מחלקו הציל לעצמו ופטור אבל אם קודם הפשרה ביקש אחד מהם מהשר לפטרו חייב דלאו כל כמיניה להקל על עצמו ולהכביד על אחרים אמנם אם השר מעצמו אמר פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני יתנו אותו פטור ואע"ג דהרגילו לתת ביחד כו' ואח"כ כתב דרך אחר שכל שהם שותפי' לגמרי יכול להיות אפי' אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב נמצא בהא פליגי ר' שמחה ס"ל אפי' אם אנו רואים שמנכה המלך מן הסכום הגבייה משום פלוני מ"מ אמרי' שאותו פלוני הוא שליח לכולם כיון שנעשה ע"י בקשתו משא"כ אם אמר המלך מעצמו כן ומהר"ם ס"ל דכל שרואין שמנכה ודאי לא אחל אלא לו אפי' אם נעשה דרך בקשה והיינו אם הזכיר בבקשה שמחל לו וכל שעשה קודם הפשרה של מלך עם הקהל אין אנו יכולים לידע אם מנכה בשביל חלקו או לא דאמרי' מסתמא מכביד על אחרים ולאו כל כמיניה להשתדל עליו ולהכביד על אחרי' רק שאם אומר השר מעצמו שפטרו בזה כ' מהר"ם ב' לשונו' ל' ראשון לפטור ואחרון לחיוב והביאו רמ"א דברי רבינו שמחה ואח"כ דעת מהר"ם בשם י"א וכפי ל' אחרון ורש"ל פסק כמהר"ם וכלישנא קמא דכל שיש פסידא יכול שותף לחלוק שלא מדעת חבירו כדלקמן סי' קפ"א וכ"ש כאן שהמלך חילק אותם קודם הפשרה וכנלע"ד דלישנא קמא עיקר דהא באדם בטל בסעיף שלפני זה פסק נ"י שקודם הקביעות של מס יכול לפטור המלך אותו וכן בשכחו אותו כ' רשב"ס דפטור ולא אמרינן לאו כל כמיניה להקל על עצמו ולהכביד על אחרים אלא ע"כ דס"ל בלישנא קמא דמהר"ם שאמיר' מעצמו בפי' מהני קודם קביעת המס ובסמ"ע סקל"ז כתב ליישב דין זה דאדם בטל שזכר המחבר עם דעת י"א ותמוה הוא דהא בפוטרו מתחלה מעצמו אין חילוק בין אדם בטל או שכחוהו להך דהכא ומ"ש התם דמהני טפי מהכא אלא כמ"ש:

שיקרא. כת' הסמ"ע דלדידן דספרים מצויים בינינו לא נהגו לכפות בקניית ספרים כי אם בס"ת ומ"מ משום בטול תורה יכולים ב"ד לכוף בני העיר להשאיל ספרים ללמוד מהן כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל צ"ג הביאו הרמ"א בס"ס רצ"ב ע"ש ויש לזה ראיה ג"כ מכאן עכ"ל ועי' בתשו' ר"מ אלשיך סי' נ"ו ונ"ט מדיני מסים וע"ש עוד בסי' ס"ד ובתשובת מהר"י מינץ סי' ז' ובתשו' מהר"מ פאדואה סי' מ"ב ובתשובת מהרי"ט ר"ס ס"ט ובתשו' ראנ"ח סי' צ"ח ובתשובת רש"ך ס"ב סי' מ"ה ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ג (בני העיר שהוציאו סך רב בהשתדלות רשות מהשררה לבנות גג בהכ"נ שנשרף פסק בתשו' שער אפרים סי' קמ"ה דלדידן שקונים מקומות בהכ"נ בדמים צריכין בעלי המקומות ליתן לזה כמעט עיקר ההוצאה ע"ש:

חזן. אין שם בסי' נ"ה דין שכירות חזן אלא דין שכירות למנין בימים נוראים ע"ש והוא שכת' הרמ"א בסמוך. ודין חזן איך יהי' מבואר שם סי' (צ"ג) [נ"ג] ועי' בד"מ שם שכת' הרבה דינים מזה וגם כאן בר"ס זה. סמ"ע:

חצר. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ס"ה ובתשו' רשד"ם סי' שצ"ט ות' ותמ"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ע"ז וסי' פ"א:

שקנה. דקדק וכתב שקנה לאפוקי ניתן לו במתנה או נפל לו בירושה וכמ"ש הרמ"א בהג"ה. סמ"ע:

כלום. שם מסיק בטעמו ז"ל דכיון דלא טרח בה ליכא גילוי דעת. שם:

לתת. וכת' מהר"מ מירזבור"ק בליקוטיו אם הקהל טוענים על אחד שדר אצלן או שנשא ונתן אצלן. שהן צריכין לישבע ע"ז או להביא ראיה ואם אינן מביאין ראיה ואינן רוצין לישבע ישבע הנתבע וע"ש ד"מ שהביאו. שם:

העיר. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קפ"א וסי' ר' וסי' שט"ז ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ט וש"ע:

קירוב. הטעם דכשהעיר פרוצה מאין חומה והלסטים הבאים לפעמים פושטים ידיהם תחלה בבתים החיצונים ולכן הן צריכין לשמירה יותר מהפנימים. סמ"ע:

רוב. בתשובת הרא"ש לא כת' כן אלא שהשיב על מה ששאלוהו קהל שמטילין חרם אם גם זה כרוב כשהמעוטים באים למחות והן עשירים והשיב כיון שהחרם ההוא לצורך ממון הולכין אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב הנפשות שנותנין מיעוט המס שהן יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם עכ"ל ואיכא למימר דלא כת' הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון אלא לענין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם אבל לא כת' שהעשירים המעוטין מחשבי כרוב לגזור חרם על רוב הקהל וגם י"ל דס"ל דחשובין כמחצה על מחצה וצריכים להתפשר יחד בענינים כאלו וצ"ע. שם:

בשוה. הוא הדין כשאין ממונם בשוה אלא שיש לאחד יותר ממון מהשני הולכין ג"כ אחר שומת הממון ושומת הבתים אלא שהט"ו מילתא דפסיקא נקטו. שם:

מתגרים. דאז כשאחד מהם גובר נכנס בכל העיר ושולל שללה ומ"מ הנפשות מניח כדי לעבדו ולהיות למס לאדוניהם מלכיהם ומש"ה אין גובין אלא משבח הממון וכשבאין גם על עסקי נפשות דאז הורגין ונוטלין ממונן מש"ה גובין משניהן. שם:

חבורה. ע"ל סי' רע"ב סט"ו * ועיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' קל"ב:

הנראה. כי העלילות אינן שוות פעמים הן עבור ממון ופעמים עבור נפשות. סמ"ע:

לאשה. ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק' פסק דאין ליתן מנכסי מלוג סכומות ע"ש ונראה דלא פליג דהרמ"א איירי במעות שאין לבעל פירות מהם כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכיוצא בזה נ"ל עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ע"א ובתשובות מהרשד"ם סי' ת"א. ש"ך:

לבניו. עיין בספר א"א ריש דף צ' ובתשובת ראנ"ח סי' מ' ובתשו' מנחם עזריה סימן מ"ג ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' מ"ג. שם:

דאין. הטעם דיכולין לו' אין אנו יכולים לעמוד על הערכתך ול"ד למ"ש הט"ו בסי' שע"ה ס"ח דאם אמר יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצא' ויטול בלא שבועה שומעין לו שאני התם דיש לעמוד על שיעור ההוצאה ע"י פועלים אחרים שעשו בכיוצא בזו הפעולה. סמ"ע:

לגבות. דעת הסמ"ע דהרשב"א תרתי בעי שומת הערכה וגם התחלה לגבות ע"ש (והט"ז השיג עליו והאריך להביא לשון תשובת הרשב"א ותשובת הרא"ש בענין זה ולבארם לפי דעתו ומסיק וכת' ז"ל אלא ברור הוא דהך גבייה שזכר רמ"א פירושו העמדת הגבייה והיינו עשיית השומא ובזה לחוד סגי שמאז חל עליו החיוב על כל השנה לתת כל מה שיוגבה לפי אותו הערך עד עשיית שומא חדשה עכ"ל וע"ש באורך):

גרוע. עיין בספר באר שבע דף צ"ו ובתשובת רש"ך ס"ב סי' קס"ב:

מריבית. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ו וע"ל סי' ק"ד סט"ו מ"ש הסמ"ע שם. ש"ך:

הנאה. ז"ל ת"ה שם מעות שהתנדבו לצורך מצוה פטורין ואם מוציא רק מקצת הריוח כגון שהקצה מעות מרובין להדליק מהריוח נר תמיד והוא מרויח כפלים ממה שמוציא לצורך הנר תמיד ומחזיק באותו המעות שאם יעני הוא או זרעו דיחזור ויחזיק באותו המעות לצורך עצמו אינו פטור. סמ"ע:

חולקין. בתשובת הר"ן סי' י' משמע דנוהגים כי"ח ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ב ושע"ד ות"ג ות"ד ות"ה. ש"ך:

קרקעות. משום דקרקעות אינן באין כאן משא"כ פקדון ועד"מ. סמ"ע:

שטעו. כת' הש"ך דהמעיין ברי"ו יראה להדיא דלא מיירי כלל כשאומר הנשבע שטעה אלא קאי שם אשמאים ומ"מ לענין דינא נראה דאם יכול לברר טעותו שומעין לו ול"ד כלל לסי' פ"א סל"א דהכא אינו נשבע שיש לו אלא נשבע שאין לו יותר מסך פלוני ואפילו הביא רשימה ונשבע מסתמא לא נשבע שהרשימה אמת אלא נשבע שאין לו יותר מהרשימ' כן נ"ל עכ"ל:

בפרקמטיא. בקרקעות ועד"מ שהביא דברי מהרי"ו סי' פ"ד שכת' דהבתים העומדים למכור דינם כמו שאר פרקמטי' ונותנים מהם מס ובמהר"מ מירזבור"ק כתב דפטורים דמשום מחשבה לא מחייבינן ליה וכתב על דבריהן ז"ל דאם קנה בית כדי למוכרו ולהרויח בו חייב ליתן ממנו אבל לא כשירצ' למכור ביתו או הבית שירש וכדומה לו עכ"ל עיין שם. סמ"ע:

ת"ח. וכת' נ"י פרק המקבל דאין גובין מהן אפילו לשכור פועלים במקומן שם:

ממסים. ל' ספר חסידים סי' תתרי"ג ודוקא אותם שלומדים יום ולילה ואין להם ענין אחר אבל אם לומד ועוסק בדרך ארץ הרי הוא כאחרים ויסייע לכל עולים שמטילים הקהל עכ"ל ודעת הפוסקים אינו כן כמו שנתבאר בי"ד סי' רמ"ג ע"ש עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' כ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"ס ובתשובת ן' לב סי' מ"ג וסי' מ"ז ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' ק"ל ובתשובת ר"מ אלשיך סי' נ"ב. ש"ך:

שחזן. וה"ה שאר המתעסקים בצרכי בה"כ ובמהר"ם מריזבור"ק כת' דיש מנהג דמי שאין לו זקוק כסף דהיינו ה' ליטרות מעות ווינ"ר פטור ממס ומלמד ומשרת וסופר נהגו שאם אין לו ב' זקוקים אינו נותן כלום אבל אם יש לו יותר נותן מהכל. סמ"ע:

שכרוהו. כפול לקמן ס"ס של"ג ושם מבואר יותר ע"כ. שם:

בטל. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קמ"ה וס"ג סי' קמ"ג וקמ"ז ובמהרשד"ם סי' שד"מ וסי' שע"א ועיין בשלטי גבורים סוף ב"מ באריכות מדיני מסים. ש"ך:

בקשתו. פירוש אע"פ שהשר לא יגבה מהקהל כשיעור מה שיגיע עליו וה"ט משום דשותף מסתמא אינו חולק משותפין שלו וכל הקהל שותפים במסים ודומה לזה כת' הט"ו ר"ס קע"ח לענין שותף שנפטר מהמוכס ובסי' קפ"א ס"ב שותף שהציל מהגייס כו' ע"ש עכ"ל הסמ"ע (עיין בט"ז ובהגהת הגאון ח"צ ז"ל גם בתשובותיו סי' קמ"ד שהאריך מאד בדינים אלו ועיין בתשו' שב יעקב חח"מ סי' ט' וסי' י' ע"ש):

השר. היינו אם השר יעשה כן ע"פ בקשת אחד מהן אבל אם השר עושה כן מעצמו פטור כן הוא במרדכי שם בשם מהר"מ ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ח וע"ש. ש"ך:

חלקו. ואינו מכביד בשביל זה יותר על הקהל כן מוכח שם עיין בס' א"א דף צ' ע"א ובתשו' מהר"א ששון סי' ע"ו דף צ"ח ע"ג וסי' פ"ד ופ"ה. שם:

חק. בתשו' הרא"ש כת' ז"ל או שהוצרך ליתן לשר מפני אומנתו והקהל הוציא ליתן מסים אם הקהל נתנו להשר כדי שיהי' להם למגן ולמחסה גם זה צריך ליתן חלקו ע"ש וד"מ הביאו וז"ל מהר"מ מריזבור"ק עשיר שהשר רוצה שיתן לבדו והקהל אינם רוצים להרשותו ישים מס שלו בצרור וילך להשר ויאמר אין דיני ליפרד שלא לתת מס עם חבירי ולא אוכל לתת לך דבר ולתת עמהם ואם השר אומר אני רוצה שיפטרו אותך הרי הוא פטור ובלבד שיקבל חרם שלא פתח לו לשר תחלה לא הוא ולא שלוחו. סמ"ע:

להפרידן. המלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר א' או ב' ויש ליהודי א' כח בהיכל המלך והשר להשתדל לפוטרם אם הדבר ברור ודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אי רשאי להציל לאלו או לא פסק בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' מ' דאם כבר הטיל השר על אנשים ידועים ופרט אותם ונלכדו ברשתו אזי אין יהודי רשאי להשתדל לפוטרן בשום ענין שיזיק לאחרים בודאי אבל אם יצא גזרה להטיל על ב' אנשים בסתם יכול יהודי להשתדל על איזה אנשים שרוצה שלא יהיו בכלל הגזרה אף שבודאי יכנסו אחרים והביא ראיה ברורה ממפיבושת בפ' הערל שהתפלל דוד עליו שלא יקלטנו הארון אבל בענין אחר אמרינן דמשוא פנים יש בדבר עיין בש"ס ולענין ממון אצל העובד כוכבים הוי כמו נפשות כתוא מכמר והאריך ע"ש ודוק כי נכון הוא עיין בתשו' ראנ"ח סי' מ"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' ש"ד ובתשו' מהר"א ששון סי' מ"ח דף ע' ע"ג ובתשו' ן' לב דף ע"א וע"ב ובס"א שם ריש כלל י"ב. ש"ך:

שפטרו. כת' מהר"מ מריזבור"ק דאם נתנו הקהל לאחד רשות ליתן מס בפני עצמו ומת אין יורשיו יכולין להפרד דלדידיה הרשוהו ולא ליורשיו עכ"ל ד"מ. סמ"ע:

תקנות. כת' הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' י' תקנה שכתוב בה שכל מי שיש לו ק' זהובים יתן מס הוא הדין אם יש לו שדה שוה כסף צריך ליתן וכת' עוד שם בסי' כ"ח על גובי המס שבאו להחרים לראובן שלא נתן מס שלו ובא שמעון ונתן משכון בעדו ואח"כ רצה שמעון שיחזירו לו משכונו ויחרימו לראובן אין הצבור צריכין לעשות כן עכ"ל ד"מ ס"ס זה. שם:

אחרים. ר"ל שיתנו מס ועולים או לצדקה אבל הוא לא יגבה אותו מעות להוציא נפשו מהחשד מאחר שאין לו. שם:

כופין. ב"ב ז' ב':

אפי'. תוספתא. כופין בני העיר זא"ז לקנות כו'. מ' אפי' יחידים:

לעשות. ב"ב שם:

ולבנות כו' ולקנות כו'. תוסכתא הנ"ל בפ' בתרא דמציעא:

וה"ה לכל. תוספתא שם ומי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' עד על הכל:

וע' בא"ח כו'. שזהו ג"כ צרכי העיר כמו בה"כ כנ"ל:

וכופין בני העיר. ב"ב ח' א' שלשים יום לתמחוי וע"ש ברא"ש:

ועל הוצאות. שזהו ג"כ צרכי העיר והנשארים ישמעו כו':

כל צרכי כו' כל בעלי כו'. ב"ק קטז ב' ורשאין החמרין להתנות כו' ש"מ שכל השותפין בעניני שותפתן הן כב"ד הגדול כמ"ש הר"ח שם דאפי' בלא קנין איירי וכן הנהו טבחי בב"ב ט' א' שהן כבני העיר להתנות ולהסיע על קצתן וכמ"ש המרדכי שם וה"ה כאן כל הנותני מס:

ויקבלו עליהם. סנה' מי א' יבמות צ' ב' ולא לעביר על ד"ת כו' וכמש"ל סי' ב' ע"ש:

וילכו אחר. סנה' כט א':

ואם המיעוט. גטין פ"ח ב':

והם צריכין. ב"ב קסז ב' אין כותבין שטרי בירורין כו' וע"ש בגמ':

והמסרב מלומר כו'. סנה' יז א' קמ"ל דהאי דקאמר איני יודע כו':

מי שיש לו. תוספתא שם:

וכל הדר. ב"ב ז' ב'.

ושכר הפרשים. שם ח' א' לשורא ולפרשא כו'. ופ' שכ"ז הוא בכלל פסי העיר ואמרו שם כי תנן נמי מתני' כו':

ודוקא בסתם אבל. שכ' הטעם דקנה בית דירה הוא דמסתמא דעתו לקבוע שם:

וי"א דאם. דקנה ל"ד דשכירות ליומיה ממכר הוא ולא בעי למעוטי רק נפל בירושה או במתנה שהוא ממילא כדלקמן. ריטב"א:

וי"א דבעינן כו' דוקא כו'. דמדייק קנה דוקא ולא שכירות וצ"ל הטעם דקנה דעתו להשתקע שם משא"כ בשכירות:

וי"א אפי' לגור. הוא סברא הראשונה דקנה ל"ד ואפי' לגור. מדפריך שם ח' א' ורמינהו החמרת והגמלת כו' ולא הוקשה להם רק על י"ב חודש אע"ג דשם עוברת ממקים למקום וכן בתירוצם הא לבני מתא כו':

ולכ"ע אם כו'. כנ"ל:

מיהו אם. ב"ב ב' א' ב"מ פ"ג א' ב' וע"ש הרא"ש בשם ירושלמי וחפי' דבר שנסמך אקרא הולך אחר המנהג שם:

וי"א דכ"ז. ב"ק קיז ב' אדעתא דכספא כו':

וי"א. כסתמא דמתני':

והא דמהני. ב"ב ך"א ב' בר מתא כו' ואי שייך כו' ופי' ר"ת אם רוצה ליתן כרגא מכאן ולהלאה שאין עיכוב אלא בשביל המס ושם ך"ב א' א"ל אית לן אשראי כו':

ומיהו אם כו'. שם שיעור חיותייכו. אבל יותר צריך לסייעם בכרגא דהכא כנ"ל:

מי ששהא. דאין מחילה בשתיקה עד שני חזרה כמ"ש בפ"ג דב"ב ואמר שם ל"ו א' הני דבי ר"ג כו' ובני עיר בעירן הן כר"ג:

כל מס כו'. שם נ"ה שערי דכדא כו' א"נ בטלת כו' דבשעת הטלה מיד משועבדים למלך והוי כחוב:

ואפי' אמר. ירושלמי אריב"ל אין אדם נתפס כו' חוץ ממסים כו' וע' במרדכי פ"ק דב"ב:

ואם יש כו'. דהתובע הולך אחר הנתבע כמש"ל סי' יד ע"ש כמ"ש סנה' ל"א ב' כופין אותו ודן בעירו ואף אמימר לא אמר שם אלא למקום הועד דוקא. והקהל הם לעולם מוחזקין ונתבעין כמש"ל סי' ד' מהא דב"ב ך"ד ב':

ואם נהגו. כנ"ל:

כשגובין. רי"ף ורמב"ם כל שנא בתרא בלבד:

וי"א. ר"י מיגא"ש דל"פ אלי' קמא וע' ברא"ש ותוס':

כל מה כו'. כנ"ל בס"א ואם המעוט כו':

על ה' אנשים כו'. סנה' ך"ג א' מתוך שזה בורר כו' יע"ש ברש"י והרא"ש:

דוקא כשיש. כמו בחצר לעיל בסי' קסא לס' הראשונה שסברתם מוכח בגמ' מדקבעו בעיא דר' אלעזר אעיר ולא ברישא בחצר:

ואם באים. ב"ק קטז ואם שכרו תייר כ':

וכן אם טעו. גמ' הנ"ל:

וכל מה. תוס' ב"ב ז' ב' ד"ה לפי כו':

ויש חולקין. מהא דאם שכרו תייר כנ"ל:

שומרי העיר. ב"ב ח' א' הכל לכריא כו' ואע"ג דאי לא נפקי באכלוזא א"צ האחרים ליתן בשבילן אי נפקי חייבין דהולכין אחר ענין השמירה:

וכשגובין לפי ממון. ב"ק קטז ב' מחשבין לפי משאוי. אע"ג דהמשא הרב אין בו ממון כ"כ לפי שמזיק הרבה לספינה ה"ה כאן אע"ג שיש לו ממון מועט בתוכו כיון שעושה עין הרבה:

ויש חולקין. שם קי"ז ב' אי כו' אדעתא דידיה כו'. ה"נ המלך יודע שיהודים יש להם ממון מאחרים ולא אתי אלא אממון שלו:

ואם מתייראין. שאז אדעתא דכספא קאת':

ומי שיש. הוא לסברא הראשונה כמו שהסכים לסברא זו:

יתן. ב"מ ק"ד ב':

המקבל פלגא. מחצי מלוה כנ"ל:

והנותן פלגא. מפלגא פקדון. דא"צ המקבל ליתן. סנהדרין קי"ב א' א"ר חסדא פקדונות כו' דלא מיקרי שללה ומסין שוה לעיר הנדחת שם וב"ב ח' א':

וכן צריכין. דאפי' יתומים חייבין כמ"ש הרא"ש בב"ב שם דמילי דנטירותא היא והטעם דהכל נפי שעושה עין כנ"ל:

אם היו. כמ"ש הרא"ש פ' אלמנה ניזונית דשותפין יכולין להשביע זא"ז כל אימת שירצו אפי' לא השביעו מתחלה וכ"מ בשבועות מ"ה א' חלקו השותפין כו' אבל קודם לכן יכול להשביעו:

ואם כולן. שם א"ל מה אתה טוענני כו':

ואם שמו. כנ"ל ס"ב כל מס שהיו שם מהא דשערי דכדא כנ"ל:

ואין רשות ביד. דאין רשאין בני העיר להתנות במידי דאיכא התירא להאי כמ"ש לקמן.

מיהו י"א דאם. כמו השוכר בית לשנה ובאמצע השנה נכנס בו אחר ב"מ ע"ט ב' השוכר את הספינה כו':

וכל עניני מסים כו'. ר"ל אע"ג דבכ"מ אין הולכין אחר מנהג הגרוע כמו שהוכיחו תוס' ריש ב"ב ב' א' מ"מ כאן הולכין ב"ק קי"ו ואל ישנו כו' אע"ג שמנהגם נגד הדין וע"ש ברש"י וה"ה במסין כמ"ש לעיל:

ג' פעמים. יבמות ס"ד ב' והוא דאתחזק כו' וסתות ושור המועד כו' דנשאר בהרגלתו:

קהל שהלוו. כריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כו':

מי שיש לו. כתובות פ"ד א' וע"ש תוס' ד"ה לכתובת אשה תימא כו' ובב"ב נ"ה א' מוכח דחוב המס יותר מוחזק מהם וע"ש בתוס':

וכן אם. מטעם הנ"ל:

א"צ ליתן. ב"מ ע"ב א' וכן עכו"ם כו' וע"ש ברא"ש. ואמר שעלה על משכונות משום דבלא משכון אף הקרן כמציל מידם כמ"ש בע"ז ו' ב' ואף במלוה בשטר כיון שהוא ברבית כמ"ש הרא"ש שם רק במשכון כמ"ש שם ברא"ש בשם ירושלמי:

וכן שכירות. דהטעם דנגבית ממלוה משום דר' נתן משא"כ בשכירות כמ"ש בקדושין ט"ו ב' ואידך בעלמא כו' וע"ש תוס' ד"ה ואידך. והר' נתנאל כו'

וכן אין נותנין. ב"ק ק"ב ב' ערכין כ"ד ב' אחד המקדיש כו' ואמרו ה"ה לבע"ח מדתנן כדרך שמסדרין בערכין ב"מ קי"ג ב':

אבל אם יש. מכות ג' א':

מי שיש כו' י"א דחייב. כמו פרדכת ב"ב נ"ה א' וכן בעיר הנדחת סנהדרין קי"ב א' ואת כל שללה כו' ואע"ג ששם אמרו ובנקבצין לתוכה שם ה"ט שיוכל להקבץ שם ולשרף אבל שללה מקרי:

אע"פ שנותן. ב"ב ך"א ב' בר מתא כו' ואי' שייך כו' כנ"ל:

ויש חולקין. דשאני עיר הנדחת דרבייה רחמנא ופרדכת שאני דאצילתיה מתא ובקשוהי בעדו. רשב"א:

ולכ"ע אם. דארעא לטסקא משתעבדא למלך הארץ ההיא:

במקום שנותנין. סנהדרין ו' א' גופא כו' עד דדיינת לן דין תורה. ואמרו בפ"ד דוקא שנתן ביד הלא"ה חוזר והערכה הוא קבלה בין לדין בין לטעות דהא אין יודעין בבירור סכום ממונם משא"כ בשבועה דקבילו עלייהו לדין תורה וע"ש ברש"י ה' א:

אבל ממון. דאין באין עליו. ב"ק שם כנ"ל:

והא דאין. תוספתא ב"ב שם מי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' וצריך ליתן לפי ששוכר לאחרים:

אבל לא יבמות ס"ג א':

וכשנותנין. ב"ק קי"ו ב' לפי משאוי:

ובכ"ז כנ"ל:

ואם רוצים. אע"ג שאמרו ב"ב ח' ב' יכולין להתנות כו' פי' ר"ח משום דבההיא הנאה דציית כו' שם ק"ו משא"כ במלתא דפסידא להאי ורווחא להאי ועיין לעיל ס"ב:

כך אין. סוף פאה אין מחייבין למכור שאפילו צדקה התירו לקבל:

אבל תכשיטין. כתובות ס"ח א' היה משתמש כו' וכן אמרו שמתכשיטי אשתו ב"ח גובה מירושלמי דהאחין שחלקו:

אבל אינו. מתני' סוף פאה מי שיש לו חמשים כו' ובירושלמי טבא חמשין דעבדין כו':

ואם יש לחוש. כנ"ל:

במקום. שכ"ז בכלל צרכי העיר וצדקה. כנ"ל:

כל צרכי. תוספתא מי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' אע"פ שאינו שותה מהן:

כל צרכי כו'. ב"ב ח' א:

אבל אין. שם אין פוסקין כו' ומעות ב"ה מוכרין בשביל פדיון שבוים שם ג' ב':

ת"ח כו'. שם ח' א':

יש מקומות. שב"ה מקדש מעט הוא וכתיב ופלחי אלהא דנא כו':

מיהו מדינא. שלא אמרי רק ת"ח ובהמ"ק שאני כדכתיב בית אלהא דנא דוקא:

אדם. שם כ"ה א':

הא דאדם. כפי' ר"ח וה"מ דאצילתיה מתא כו'. תה"ד ומהרמ"מ ע"ש:

וכ"ז שפטרוהו. שכבר נתחייב לקהל ואין המל יכול לפטור שלא כדין כמ"ש הר"י פ"א דגיטין מדקאמר דמלכותא ולא אמר דמלכ':

מי שמחל. רא"ש ומרדכי בשם תוספתא וכפי' ר' שמחה בסוף ב"ק:

וי"א שקודם כו' אבל. כסתמא דתוספתא כמ"ש הר"ם ומ"ש שקודם שנתפשרו כו'. ב"ק קי"ו שיירא שעמד כו' הכא בשותפין כו' ודוקא על חלק שלו ולא על שלהם ה"נ קודם שנתפשרו השר בזה מכביד עליהם:

ומי שפטרו. ב"ב ח' א' הכל לכריא כו' ואע"ג שפטורין ממס וכן לשירא כו' היו חייבין אי לאו רבנן ל"צ נטירותא:

יחיד שנותן. דהא שותף הוא וא"א לחלוק בע"כ ב"מ ס"ט א' ב':

הקהל שותפין. שפי' דמי כלילא דפ"ק היה עלילה לכך א"ל ערוקו' והיו נפטרין:

או נפטרו. מכ"ש:

ואם בא. ב"מ ק"מ וחילופי במיא דמיטרא ואע"ג שם ההפסד מזומן ודאי גם בעלילות כודאי מדמחייבינן ליתמי ובכריא חדתא אמרו ודלמא לא מדויל:

ובמס שאינו. ב"ב קנ"ג א':

ואין רשות. שלאו דינא דמלכותא הוא כנ"ל:

ובני המדינה. ב"ק קי"ו ב' וכגון זה כו'. ר"ל במקום הפסד וכ"ש כאן ומכ"ש שהמלך הפרידן:

מי שתפסו השר כו'. שע"י שנטל ממנו ממון הרבה מיקל להם במסים. ב"ק שם הכא בשותפין כנ"ל משא"כ באם עובד לשר:

י"א שאם. ב"ק קי"ג ב' בר מתא כו' וה"מ דברלא ארעא ואע"ג שהן שותפין בברלא אינן שותפין לכ"ד:

קהל. מחילה א"צ קנין. כנ"ל בסי' י"ב וע"ש:

וכל דברי. ב"ב ח' ב' ורשאין להתנות ופי' ר"ח בלא קנין כנ"ל ומפורש בירושלמי דמגילה ועבמרדכי פ"ק דב"ב ופ' בתרא דב"מ והוא ירושלמי דמגילה פ"ג ה"ב שבעה מבני העיר ה"ה כבני העיר מה אנן קיימין אם בשקיבלו עליהן אפילו אחד כו' אלא בסתם.

מיהו יכולין. שהן מוחזקין כצ"ל והמע"ה:

שלא להוציא. ר"ל אע"ג דבב"ה מותר דאדעתא דהכי מביאין ב"מ ך"ט ב' השואל ס"ת כו' ובלבד שלא כו':

ומי שאינו כו' יוכל. ב"ב ז' ב' ר"י נשיאה רמא כו' אע"פ שנשיא אין נותן לכלום וכן אמרו שר' היה יכול להכריח את העורקים:

אבל לא. קדושין ע"ו ב' הלכך רב ביבי כו' וע"ש רש"י לטורזינא כו' שכל אלו הת"ח פטור ולפיכך א"א להיות רב ביבי להיות גבאי עליהן ואף לכריא דזימנין נפקו באכלוזא: