כמה זמן נותנין להביא ראיה ודין - שולחן ערוך חושן משפט סימן ט״ז

נותנין לו זמן ל'. עב"ח וע"ל סי' כ"ד בסמ"ע ס"ק ד':

ואם מביאן אח"כ. ע"ל סי' פ"ז ס"ל:

אין נותנין זמן לבטלה. (הגה ואף שאין ידוע שדעתו להשמט' רק שיש לכשנגדו הפסד בזה צריך להביא ראיה תוך ל' סמ"ע ס"ק ד' בשם רשב"א):

ואמר אין לי ראיה עיין ב"ח וצ"ע:

יש מי שאומר שנשבע ונפטר. ע"ל סי' ך' וסי' ע"ה סכ"ה:

בלי דחייה כו'. בתשובת ריטב"א שבב"י וד"מ איתא בזה"ל אם כתוב בשטר שישלם לו לזמן הקצוב בלי השמט' ובלי תביעות שום זמן ב"ד תנאו קיים ע"כ והרב קיצר בדבר:

שטר שבידך כו' פי' כשאמר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו עכ"ל סמ"ע וצ"ע וע' ב"ח:

שיש בו זיוף. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז מ"ש בשם נ"י וכ"ה בה' המגיד פכ"ד מה' מלוה וע' מ"ש בסמ"ע עד משא"כ בדברי גוף השטר כו' ועיין ב"ח מ"ש בזה והסכים לדעת המחבר ובלא טענת זיוף אין נותנין הטפסה וע"ש ע' בס' מגדול דוד ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ז:

אמר אחד מבעלי דיני' כו'. פי' בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע לו על תביעתו והתובעאומר איני רוצה להניחו לישבע ולפוטרו כי יש לי עדי' נותנין לו זמן ל' ולא יותר וכמ"ש בסעיף שאחר זה כי הנתבע יכול לומר לא אתלה בדין עמו כי יזילו נכסי והא דכ' מור"ם בסי' כ"ד בהג"ה דכשהתובע אומר איני רוצה שישבע לי עכשיו רק לכשארצה דשומעין להתובע הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דהנתבע ע"י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתיני' להתובע מאחר שטוען יש לי עדי' שהוא כדברי ולקמן בסי' כ"ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדי' מ"ה אי זילי נכסי נשבע לו מיד וע' מ"ש שם עוד מזה:

נותנין לו זמן כו'. היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ"ח וע' ד"מ ס"א מ"ש בזה בשם רשב"א:

וצריך לשלם. וה"ה נשבע אז ג"כ בע"כ של תובע וחדא מנייהו נקט וכמ"ש לפני זה וכמ"ש בסמוך בס"ק ד' [א']:

אין נותנין לו זמן לבטלה. פי' אפילו בדבר שאין פסידא כן היא שם וכתב עוד שם ברשב"א אף שאין ידוע שדעתו להשמט רק שיש לכשנגדו הפסד בזה צריך להביא ראיה תוך שלשי' יום עד"מ א' שהביאו:

הא דיהבי זמן שלשי' יום. פי' אהתובע קאי וקאמר האי דנותנין לו זמן ל' ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי וק"ל:

ואינו רוצה לקבל שבועתו אע"ג דיכול להביא עדי' או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו וכמו שכתב לפני זה בס"א י"ל דהוא סבר דשמא לא יהי' הראיה כ"כ ברורה ומ"מ ע"י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב"ד יחמירו עליו בשבועתו או יהפכו השבועה מה שאין כן כשכבר נשבע:

מה צורך כו'. וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה כ"כ ריב"ש סי' קס"ט דף מ"א:

יש מי שאומר שנשבע ונפטר. פי' לאחר שאמר אין לי ראייה דקאמר דמשיב לו בלא ראיה היינו שנשבע נגד תביעתו ונפטר ואינו כו' וכ"כ הטור בשם ר' ישעי' ולא מצאתי מי שחולק ע"ז רק שרב"י מפקפק עליו קצת ע"ש ומ"ה כ' גם כאן לשון יש מי שאומר ועד"ר שם כתבתי ישוב לפקפקו של ב"י דלק"מ והיותר נראה לומר דהמחבר לא כוון לכתוב יש מי שאומר משום דיש פלוגתא בזה אלא כל מקו' שמצא דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקי' כ' עליו ויש מי שאומר וכן מוכח לפני' בדברי המחבר בכמה מקומות:

אין נותנין לו זמן כו' וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א"א להודיעו פוסקין הדין שלא בפניו וע"ל ס"ס י"ח:

וצריך להשיב כו'. וע"ל ר"ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא:

שיפרע לו בלא דחייה כו'. ראיה לדין זה ממ"ש לקמן סי' קכ"ט ס"ו דאם התנה עמו הכל לפי תנאו לענין שיכול להפרע ממנו מיד וא"כ הוא בערב כ"ש בלוה וק"ל:

מי שכנגדו חייב להגיד. הטור בשם הרא"ש מסיים בזה ז"ל דמ"ש הוא מאחר אדרבא כ"ש הוא כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע שלא כדין היאך יאכלוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו וצריך עיון הא כ' הרא"ש בתשובתו כלל ו' סי' כ' דכשנותנין חרם אחר עדות אין החרם חל על הקרובי' ואין צריכין להעיד גם יש לתמוה על מור"ם דלקמן סי' כ"ח ס"ב הביאו וכ' שכן הוא עיקר וכאן סתם המחבר שכנגדו חייב להגיד ולא כ' מור"ם כלום וי"ל דדוקא כשנותנין חרם סתם כ' שם דהקרובי' לאו בני עדות נינהו אבל כשמפרש בהדיא שנותני' חרם גם אקרובים ואפי' על בעל דבר עצמו שיודה האמת ויגידו המעשה איך הי' חל החרם גם עליהן ואם מבקש הב"ד דבר זה צריכין הדייני' לעשות כן ואף שכתבתי לקמן בסי' כ"ח סקי"ז דגבי כה"ג דמפרש חולק הא"ז וכ' דאין החרם חל על הקרובי' מ"מ י"ל דמור"ם הכריע בזה כדעת המרדכי והיותר נראה דמ"ש הטור והמחבר אפי' הזכות ביד שכנגדו ר"ל שמונח בידו שטר שכתב עליו זכותו או הבעל דין יודע מי הן העדי' היודעי' זכות ע"ז חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדי' משא"כ כשנותנין חרם על מי שיוד ע לו עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה דוקא כ' שאין הקרובי' ומי שכנגדו בכלל החרם דלא חל שם עדות אלא אמי שראוי להעיד וכשר לדבר ולא אמרינן בזה דמחוייב להגיד ויהי' הודאות בע"ד כמאה עדי' דא"כ כל מי שתופס בלא עדי' נמי נאמר כיון דמחויב להגיד על פי החרם ה"ל כאילו תפס בפני הב"ד ולא יהי' נאמן לטעון עליו כדי דמי תפיסתו אלא ודאי כל כה"ג אף שיודה נאמן במה שאומר אתה חייב לי במיגו דלא הודה וכמ"ש בגמ' בכופר במלוה דאמרי' מלוה ושנה יש לו עליו וכמ"ש בסי' צ"ב ובס"ס י"ז ע"ש ודו"ק:

שכנגדו היא פסול לשבע אם כו'. ע"ש דלא נסתפק בזה המחבר וכ' בפשיטות דאין נותנין ע"ז חרם ושאדרבה ראוי לנזיפה המבקש ליתן ע"ז חרם אם לא שאמר ברי לי יש לי עדי' שהוא פסול ואינם רוצי' להעיד בלי חרס ע"ז כ' שם דנותנין חרם אבל בב"י שם נראה קצת כאלו הוה פלוגתא בזה ואני כתבתי שם בדרישה דלית פלוגתא בזה ע"ש:

שטר שבידך כו'. פי' כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו ועפרו"ד:

אם הלה אומר שאין בידו כו'. ובאומר איני יודע אם יש בו זכות בזה לא כ' כלום אבל הוא ממילא נלמד דא"ל אם אינך יודע מחויב אתה לראות ולבדוק בתוך שטרך ואם תמצא שיש לו בהם זכות תראהו לב"ד ואם אינך מבין ע"ז תראהו ג"כ להב"ד והם יבינו ויבררו הדבר ודברי' אלו כתבן הרמב"ם בהל' טוען בפ"ה הביאו הטור בס"ס ס' דבטוען איני יודע כופין אותו להוציא ר"ל באיני יודע איני מכיר ועוד כ' בשם הרמב"ם שם טען ואמר שאבד השטר מחרימין חרם סתם ואם טען ברי שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הר"ז נשבע היס' שאינו אצלו ונאבד ממש [ממנו] עכ"ל ול"ד שטוען נאבד ממני ה"ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעול' וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע וז"ש המחבר כאן ואם טען זה שהוא יודע בודאי שהשטר הוא אצלו ה"ז נשבע היסת שאינו אצלו ומ"ה לא כתב המחבר לקמן ס"ס ס' כלום מדברי הרמב"ם הנ"ל וסמך אמ"ש כאן ודו"ק ובזה תבין דל"פ אהדדי הרא"ש והרמב"ם ולא כמ"ש הב"י ומשמעות ד"מ דלקמן ס"ס ס' ועד"ר מ"ש עוד מזה:

שיש בו זיוף כו'. ע' בנ"י פ' גט פשוט שכתב בשם הריטב"א והרשב"א שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו כ"ע מודים שיכול לומר בעל השטר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על שטר שלי כדי להפסידני וזה טענ' גדולה היא אבל מראה השטר לפני הדייני' והם יקראו וכן דנתי לפני רבותי כמה פעמים עכ"ל נ"י (ועיין בתשו' רשב"א סימן תקפ"ה) והמחבר ס"ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב"י ומור"ם בהדיא בסי' ס' ע"ש בב"י במס"ה ובד"מ שם בסוף הסי' שהביאו לשון הרמב"ם וגם ל' הרא"ש שכתב ז"ל יש לחוש שהשטר מזויף הוא וכשיהי' הטופס בידו ישים אל לבו באיזה תחבולה נעשה השטר ויברר הדבר על בוריו ואם השטר כשר לא יכול לפוסלו כלל ע"י הטופס שבידו עכ"ל בקיצור ודקדקו מל' שלא כ"כ אלא אטענה שטען הלוה שהוא מזויף משום שאז לא יכול לפסול השטר על ידי הטפסה אם אינו מזויף אבל לפע"ד נראה לדקדק מאותו תשובה איפכא ועיין שם ותמצא שהשיב להשואל ששאל על שהיה מנהגם ליתן הטפסת שטר לכל בעל דין שביקש אותו ושמקרוב נראה להן תשובת הרשב"א שכתב שאין ליתן לו הטפסה (וכמ"ש הנ"י בשמו כנ"ל) והשיב להן כנ"ל וכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל התובע אמרו בגמרא שיש קפידא דהתם אדם פקח ובעל תחבולות מתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורוא' אותן בכל שעה מחפש תחבולות לשנות הידוע ולבטל את דברי אמת של חבירו ולהטעי' שקר שלו מה שאין כן בהטפסת השטר כו' הלכך החזק במנהגך ואל תרף כי מנהג הגון וצדק הוא עכ"ל ובריש התשוב' נמי כתב שם שמנהג פשוט הוא בכל דייני אשכנז לתת לנתבע הטפסת השטר אולי ימצא בו זיוף כו' ע"ש. והנ' מדהשואל כתב לו שמנהגם הי' ליתן הטפסה לכל נתבע והרא"ש השיב לו שכן הוא מנהג אשכנז ושמנהג הגון וצדק הוא ולא חילק לכתוב דהיינו דוקא בטוען טענת מזויף ועוד דמשמע שם שבא לדחות תשובת רשב"א דכ' דאין ליתן הטפסה ולא כתב שהרשב"א איירי באינו טוען טענת מזויף מכל זה נשמע דלהרא"ש ולמנהג אשכנז אין חילוק אלא בכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכות לטענתו מתוך השטר שנותנין לו ומדברי נ"י הנ"ל אין ראיה בדבר שהרי משמיה דהרשב"א כ"כ והרא"ש דחה דבריו וכנ"ל וגם איכא למימר דלרבותא נקט הרא"ש בדברי תשובתו ל' זיוף שאף שהגרר או מחק של זיוף לא יוכר מתוך ההטפסה עצמו מ"מ נותנין לו ההטפסה אולי ע"י יחשב באיזה מקום שהוא מזויף הגרר ומחק בגוף השטר ויאמר אותו להדיינים וייראו אחריו ק"ו לשאר זכיות דהן ניכרים גם מתוך הטפסת השטר ומש"ה כתב הרא"ש שם דדוקא לכתוב טענת התובע והנתבע יחד איכא קפידא משום דבטענות אדם חריף יכול לתרץ ולהשיב על טענת חבירו משא"כ בדברי גוף השטר דקשה להוסיף או לגרוע ממנו כנ"ל ודו"ק:

(ס"ב) ואינו רוצה לקבל שבועתו נלע"ד דהא דהנתבע רודף אחר השבועה כוונתו שיוכל למכור נכסיו הן מטלטלי הן קרקעות שלא יאמרו מוכרח הוא' למכור ומזה הטעם בעצמו הוא בס"א שאם רוצה שיפסקו לו הדין כי היכי דיסבר העולם שהוא פטור ממנו ויקנו נכסיו ובאמת יש לו עדים ובסמ"ע כתב ג"כ סברא זאת שאם הנתבע מבקש לישבע תיכף בשביל נכסיו הדין עם הנתבע ותמהתי עליו דאין זיילי נכסי דהתם רק במבורר לדייני' שזה הנתבע מוכרח למכור את אשר לו אבל אם אינו מבורר אלא שהוא טוען כן הדין עם התובע וכאן נמי אין בירור ע"ז ועל עיקר הקושיא נ"ל דל"ד לכאן דכאן תולה התובע עיקר הטעם שלו שהוא רוצה שיהיו זיילי נכסי דלוה כדי שיהיה חובו בטוח כמ"ש בסי' אח"ז ונותן טעם בשביל שיש לו עדים ע"כ נותנים לו ל' יום להבאת העדים ותו לא משא"כ בסי' כ"ד דהטעם שאינו רוצה לקבל שבועה אולי יודה בזה שומעין לו כל שאין ב"ד רואין היזק ללוה בבירור כנלע"ד:

ע"ש אבל אם טען תחלה יש לי ראיה נראה דה"ק עכשיו ישיב לו בע"פ ונ"מ לענין זמן ב"ד דיתחיל מהיום ונראה שמש"ה אין. שומעין לו דהא כל טוען את חבירו בע"פ צריך לבטל כל שטר שיש לו כמ"ש ס"ס ע"ה. בשם הגאונים וזה אינו רוצה לבטל השטר ובזה ניחא לי הטעם של י"א שנשבע ונפטר ואינו נאמן כו' שמביא בסמוך דהא פוסל כל העדים והב"י כתב שנלמד מסי' כ' ומש"ה הקשה דלמא הכא שאני וכו' ולעד"נ דאלו למדו משם ה"ל לחלק אם יהיה הראיה עמו במדינה כמה שכתוב סי' כ' ולפי הטעם שכתבתי ניחא דכיון דהשביעו כבר ביטל ראיותיו דהא מתחלה דחוהו הב"ד בשביל זה והוא קבל דבריהם והשביעו:

(סעיף ד') האו' לחבירו שטר כו' הב"י (בס"ס ח') עשה פלוגת' בין הרמב"ם להרא"ש ונרא' דהם לאחדים דרמב"ם לא מיירי שם רק אם בעל השטר אומר איני יודע אם יש לך או אינו מוציאו אז על כל פנים מוציאו ומזה נלמד ממילא דאם טוען ברי לי שאין שם זכותך ודאי נשבע היסת כשזה טוען ברי שיש שם זכות כמו באבד השטר ומזה מיירי תשובת הרא"ש שמביא הטור כאן שזה טוען בודאי שאין לך שום זכות בשטר וזה אינו מאמין ורצה השואל להרא"ש לומר שמה שתקנו הגאונים להוציא השטר לב"ד בכלל זה ג"כ דין זה ואין נותנין לו שבועה על זה מאחר שיכול להתברר ואין פוסקים שבועה בחנם כמ"ש הטור סי' ע"ה ובש"ע סי' פ"ד סעיף ל"ג ועל זה שאל אם צריך שיאמר הזכות בפי' והשיב הרא"ש שההוראה עצמה לא ישרה בעיניו לבטל מזה שבועת היסת ולכופו להראות השטר כי אין אדם רוצה להשביע וכו' אלא ודאי ישבע היסת שאין לו זכות בשטרו ולא מקרי כאן יכול להתברר ולבטל השבועה כנלע"ד ברור ונכון ע"כ:

(בשם מהר"י זצלה"ה בטור וזה טוען יש לי ראיה כו' ואיני רוצה לקבל שבועתו כו') י"ל מאי נ"מ אם ישבע עכשיו הלא אם יביא ראיה יסתיר הדין ונראה דאם כבר נשבע לא יכול להטיל חרם עבור עדות להכחישו ולפסול אותו אבל קודם השבועה יוכל להטיל חרם והב"ח תירץ בע"א ע"כ):

אחד. פירוש בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע על תביעתו והתובע אינו מניחו כי אמר שיש לו עדים אז נותנין לו זמן ל' ולא יותר והא דכתב מור"ם בסי' כ"ד בהג"ה דכשהתובע אינו רוצה שישבע לו עכשיו שומעין לו הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דנתבע ע"י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתינין לתובע מאחר שטוען יש לי עדים שהוא כדברי ובסי' כ"ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדים משום הכי בזילי נכסי נשבע לו מיד והא דנותנין זמן שלשים יום היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ"ח. סמ"ע:

דיהבי. פי' אתובע קאי וקאמר הא דנותנין לו זמן ל' יום ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי. סמ"ע:

שבועתו. כתב הסמ"ע אע"ג דיכול להביא עדים או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו כמ"ש בס"א י"ל דסבר שמא לא יהי' הראיה כ"כ ברורה ומ"מ ע"י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב"ד יחמירו בשבועתו או יהפכו השבועה משא"כ כשכבר נשבע והב"ח והט"ז תרצו בענין אחר ע"ש:

מצויה. וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה. סמ"ע בשם הריב"ש:

שאומר. כתב הסמ"ע דכל מקום שמצא המחבר דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים אף שאין בו פלוגת' כתבו בשם יש מי שאומר וכן מוכח בדברי המחבר בהרבה מקומות עכ"ל:

להשיב. ע"ל ר"ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א"א להודיעו פוסקים הדין שלא בפניו וע"ל ס"ס י"ח. סמ"ע:

דחייה. כתב הש"ך דבתשובת הריטב"א שבב"י אי' בזה"ל אם כתוב בשטר שישלם לו לזמן הקצוב בלי השמטה ובלי תביעת שום זמן ב"ד תנאו קיים והרב קיצר בדבר וע"ל סי' קכ"ט ס"י:

שכנגדו. צ"ע דלקמן סי' כ"ח ס"ב בהג"ה כשנותנין חרם אחר עדות כתב הרמ"א דאין החרם חל על הקרובים ושכן עיקר וכאן סתם המחבר דשכנגדו חייב להגיד ולא כתב הרמ"א כלום ונראה דכאן ר"ל שמונח ביד שכנגדו שטר שכתוב עליו זכותו או שהוא יודע מי הן העדים היודעים זכותו על זה חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדים משא"כ כשנותנין חרם על מי שיודע עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים בכלל החרם דאינן ראוין להגיד. סמ"ע:

כשאין. ואם אמר איני יודע אם יש לך זכות בו כופין אותו להוצי' לראותו לבדוק בו אם ימצא שם כתוב זכותו גם אם טען הלה שאבד השט' מחרימין חרם סתם ואם זה טוען ברי שיודע בודאי שיש אצלו שטר שיש לו זכות בו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ונאבד ממש ול"ד שטוען נאבד דה"ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעולם וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע ומש"ה לא כתב המחבר לקמן ס"ס ס' כלום דסמך אמ"ש כאן ודלא כמשמעות ד"מ דלקמן עכ"ל הסמ"ע וע"ש:

נותנים. כתב הסמ"ע דבנ"י איתא שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוצי' עליו כ"ע מודים שיכול בעל השטר לומר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על השטר שלי כדי להפסידני וזו טענה גדולה היא כו' ונ"ל דהמחבר ס"ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב"י ומור"ם בהדי' בסי' ס' ודקדקו כן מלשון הרא"ש אבל לענ"ד נראה לדקדק איפכא שכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל טענת התובע אמרו בגמ' שיש קפידא דמתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורואה אותן בכל שעה מחפש תחבולות לבטל דברי אמת של חבירו משא"כ בהטפסת השטר הרי דלא חילק ליכתב דהיינו דוק' בטוען טענת מזוייף ש"מ דבכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכותו מתוך השטר נותנין לו כו' ע"ש אבל הש"ך כתב דהב"ח הסכים לדעת המחבר דבלא טענת זיוף אין נותנים הטפסה וע' בתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ז:

שלשים יום. מהא דב"מ קי"ח א':

וצריך לשלם. כנ"ל בסי' י"ד ע"ש:

ואם גלוי. עב"ק מ"ו ב' ושם תוס' ד"ה שאין נזקקין וי"ל כגון דשמעון כו':

וה"ה אם. מדקא' ואם אמר קבעו לי זימנא כו' בסתם ש"מ הכל לפי ראות עיני הדיין:

כל תנאי. ב"מ סוף פ"ז וכתובות פ"ה:

חייבי הדיין להפרישם מאיסור אם לא יגיד כו' וכמ"ש בב"ק נ"ו א' פשיטא דאורייתא הוא כו':

אפי' אם. להפרישו מגזילה וכמ"ש אי לנפשיה ממונא כו' וע"ש בתוס':

חייב להוציא. ב"ב קסח א' דכ"ע כופין כו':

אבל אם. ואם כו'. כדין כל טענה וכפירה: