איזה דין דנין תחלה ודין דין מרומה - שולחן ערוך חושן משפט סימן ט״ו

להפך בזכותו כו' ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה כ"כ הסמ"ע ס"ק ה' [ד'] והב"ח לא כ"כ (הג"ה וע"ל ס"ס א' מ"ש בשם תשובת ר"י מטראני ולדבריו שם משמע שיש בזמן הזה דין ת"ח לענין זה מכח כ"ש דליטר' דדהבא וכדמוכח מהסמ"ע בעצמו דאם הי' דין ת"ח בזמן הזה לענין ליטרא דדהבא כ"ש דהוי לענין להפך בזכותו וק"ל:

אפי' פתחו כבר בדין עיין בסמ"ע ס"ק ד' [ה'] ודלא כב"ח שמשיג על מור"ם בזה:

הדיין שבא לפניו דין כו' ע' בסמ"ע סק"ט וע' ב"ח:

וכשהי' רואה הרא"ש כו'. ע"ל סי' ס"א ס"ט ע' בתשובת רשד"ם סי' קכ"ט:

באומדנא דמוכח. (הגה וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתבר' שהוא שקר כ"כ הרא"ש בתשובה הביאו סמ"ע ס"ק י"ג):

ומשרבו הבתי דיני' כו'. (הגה וכתב מהרי"ק שורש ק"ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ"כ רשב"א בתשובה עכ"ל סמ"ע) ע' בתשובת ר' משה אלשיך סי' ח' ובתשובת ר"מ אלשקר סי' קי"ט:

לדון הדין שבא לפניו כו' נרא' דלא בביאה לב"ד תחילה תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחילה והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין ועד"ר דכתבתי ראייה לזה מדברי הריטב"א וק"ל:

שבא לפניו תחילה ילפינן לה מדכתיב כקטן כגדול תשמעון דאילו לדקדק בין פרוטה כבדין של ק' מנה לזה א"צ קרא. גמרא:

של תלמיד חכם אפי' בא לבסוף דגם לת"ח יש עשה דאת ה' אלקיך תורא שדרשו את לרבות ת"ח וה"ל לת"ח עשה ולהמוקדם עשה דקטן כגדול תשמעון ועשה דכבוד תורה עדיף כן משמע בגמרא פ' שבועות העדות סוף ד"ל ועד"ר:

להפך בזכותו. דכשבא התלמיד חכם לדון עם הב"ב מעמידין את הת"ח אחזקתו ומ"ה מהפכין ומפשפשין בדבריו כדי להעמידן באופן שיהא זכות בהן ע"פ האמת ועמ"ש בסימן י"ג ולקמן ס"ס י"ז לענין זה. ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה וכמ"ש הרמב"ם והביאו הטור והמחבר ס"ס זה משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו' כ"ש לענין נתינת ליטרא דדהבא על בושתו ולענין התרת נדר בי"ד ר"ס רכ"ח ולענין לדון ביחידי דאין לנו דין יחיד בזמן הזה כמ"ש בסי' ב' ס"ב ואף שיש לחלק מ"מ נ"ל כמ"ש:

אפילו פתחו כבר בדין נראה דס"ל הכי כיון דמשמעות דכקטן כגדול תשמעון משמע דהקרא לא קפיד אלא אשמוע' ור"ל דלאחר שפתחו בדינא דקטן והתחילו לשמוע טענותיהן תו אין לדחותן בשביל דין הגדול וכיון דקי"ל דעשה דת"א דוחה לעשה הזה ממילא נשמע דאפי' פתחו בדינו של זה האחר דהיינו השמיע' דוחין אותו מפני דינו של ת"ח ומ"מ חז"ל אסמכוה אהאי קרא דקטן כגדול תשמעון אפי' עדיין לא פתחו לי' בדינא דהמוקדם אלא בא לפני הדיין תחילה אסור לדחותו ולדון המאוחר לו ומ"ה נקטו הגמרא והפוסקים ל' בא לפניו תחלה וכיון דזה אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו ג"כ דאפי' מפני קרובו של תלמיד חכם דוחין המוקדם מפני כבודו דהחכם:

דין היתום לדין האלמנה. היינו טעמא דהקדימו קרא דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה:

ודין האלמנה קודם לדין ת"ח. כ' הכסף משנה וכ"ש דיתום קודם לתלמיד חכם ואף שבגמרא פרק בתרא דכתובות לא משמע הכי ע' דרישה שם תמצא ישוב דלא קשיא מידי:

ודין האשה קודם לדין האיש. ל' הרמב"ם מפני שבושת האשה מרובה:

הדיין שבא לפניו דין שיודע בו שהוא מרומה עד"ר שם כתבתי דבהרמב"ם לא כ' חילוק בין דין מרומה דתובע לדין מרומה דנתבע ואדרבא משמע ומוכח מדבריו דס"ל דדין שניהם שוה ולא כמהר"ם והרא"ש שכתבו שחילק ביניהן ולא כהמחבר שכ' בספרו ב"י שדברי הרמב"ם והטור שוים הם וגם כאן בש"ע התחיל וכתב דברי הרמב"ם וסיים בסעיף שאח"ז כדברי הרא"ש והטור שחלקו בין תובע לנתבע וכן נראה שהי' דעת מור"ם מדלא כ' שום דבר אדברי המחבר בסעיף זה שהם כדברי הרמב"ם והנראה לע"ד מוכרח בכמה הוכחות כתבתי בדרישה ע"ש ואפשר דמור"ם ז"ל פירש דברי הרמב"ם ג"כ כמ"ש ומ"מ לדינא הניח מ"ש המחבר כאן דיש חילוק בין תובע לנתבע משום דמסברא י"ל כן עד"ד ודו"ק:

ידרוש בו ויחקור. כ' מהרי"ק שורש ס"ז דגם לעדים החתומי' על השטר ידרוש ויחקור אף דעדי' החתומי' הוה כמי שנחקרה עדותן עכ"ל ד"מ:

והרי הדברי' מסורי' ללב. ברמב"ם ובטור מסיים בזה והכתוב אומר כי המשפט לאלקי' הוא ור"ל דברי רמאות כאלו תלוי בלבו של דיין להבינם וצריך ליתן לבו ודעתו לדבר כי המשפט לאלהי' הוא גם י"ל דה"ק מאחר דהדיין יכול להתנצל ולומר איני רואה בו צד רמאות לכך אמר שהדברי' מסורי' ללב ובדברי' המסורי' ללב כתיב ויראת מאלקיך וק"ל ועפ"ר:

וכשהי' רואה הרא"ש באומדנא דמוכח כו' לפמ"ש שהרמב"ם לא ס"ל כהרא"ש והטור נראה שגם בזה המה מחולקי' דלהרמב"ם לא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלהרמב"ם אין הדרישה באה להיות יודע אם הוא רמאי דהא ביודע מתחלה שהוא רמאי איירי והדרישה אינו אלא לבטל הרמאות ומש"ה אף אם דיין זה אינו יכול לעמוד על הדבר בדרישה וחקירה ולבטלה מכל מקום י"ל דאחרי' ידרשו או יוודע יותר על פי דרישתן וחקירתן ומש"ה כתב בנוסחאות להרמב"ם וידונו מי שלבו שלם בדבר מה שאין כן הטור שנמשך אחר דברי הרא"ש וס"ל דהדריש' הוא להוודע אם התובע הוא רמאי וכשיוודע שהוא רמאי ס"ל דצריך לסלק מדינא בזה אין חילוק בין האי דינא לאחר ומש"ה כתב הטור וידונו מלכו של עולם. והמחבר שכתב וידונו מי שבלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא"ש נראין דהן כשני דברי' שסותרין זה את זה ועד"ר ודו"ק:

באומדנא דמוכח כו' וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתברר השקר כן כתב הרא"ש שם בתשו' ד"מ ב':

יש לדיין לדון כו'. ע' בהרמב"ם ובטור שם מבוארי' יותר פרטי הענינים:

ומשרבו בתי דיני' כו'. וכ' מהרי"ק שורש ק"ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ"כ רשב"א בתשו' סי' אלף קמ"ו דמ"ד:

וכן אין מוציאין מן היתומי' כו' גם זה מבואר ברמב"ם ובא לאפוקי ממה שנהגו בימיה' שאם בא א' וטוען יש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימני' ולא הי' הטוען רגיל ליכנס בבית זה האיש שמת אם יודע הדיין שזה האיש שמת אינו אמור להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה חפץ של המת מוציאין אותו מן היורשי' ונותנין אותו לזה האיש האמוד שנותן בו סימני' ודע דהרי"ף והרא"ש השמיטו ולא כתבו זה שאין מוציאין מן היתומי' בזמן הזה וגם הטור כ' סתמא האי דינא דמוציאין מן היורשי' לקמן בס"ס רצ"ז ומשמע דאפי' בזמן הזה יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשי' טועני' ברי שהוא של אביהן ולא הי' פקדון בידו מש"ה מוציאין גם בזמן הזה וכ"כ בשמם הב"י וכאן בש"ע סתם כהרמב"ם ומהתימה על מור"ם שלא הזכיר סברתם:

(ס"א בהג"ה) אבל אם קרובו בא לדין וכו' הריטב"א למד דין זה מפ' בתרא דכתובות דק"ט והביאו הב"י ויש להקשות כיון דחזינן דנסתתם טענות בעל דין ממילא לאו שפיר עביד והיאך אנן למידין ממנו ואמאי כתב רמ"א להלכה דמהני כבוד קרובו לתלמיד חכם ונראה לפרש דהוקשה לריטב"א כיון דחזינן דבעובדא דכתובות אירע מכסו ממה שעשה ר"ן בדין קרובו של חכם כיון שבע"ד לא ידע כוונת ר"ן אלא היה סבור דדרך חניפות הוא הכא נמי ניחוש בעובדא דשבועות דהבע"ד לא ידע שנעשה כבוד לת"ח בשביל תורתו אלא יסבור דרך חניפות הוא לזה תי' דשאני בחבר עצמו דודאי ירגיש הבע"ד שנעשה בשביל התורה משא"כ שם שבע"ד ידע האמת שלא היה אפילו קרוב דת"ח ע"כ איסתתי' טענתו אבל באמת אם היה קרוב של ת"ח והיה זה ידוע לכל אין חשש סיתום טענות ונמצא שיש חשש סיתום טענות בקרוב ת"ח במקום שאין ידוע לבע"ד שהוא קרוב והו"ל להריטב"א לחלק בזה אלא שהריטב"א האמת נקט דשם ידוע שאינו קרוב כלל ואח"כ כתב ודעת מורינו כו' היינו לסברת ר"ן שהוא הי' קרוב והוא הי' סובר שגם הבע"ד ידע מזה וזה כ"מ אלא דוק' בלא פתחו וכו' וזהו מסברא ונמצא דשפיר פסק רמ"א בקרוב של ת"ח דהיינו במקום שהוא ידוע כן אלא די"ל דע"כ אין למידין לדעת הרמב"ם המעשה דר"נ דהא דכתב בסמוך דין האלמנה קודם לדין ת"ח ובמעשה דר"ן הקדים אפי' דין קרוב ת"ח אפי' בפני יתום כ"ש בפני אלמנה וע"כ לומר דלא קי"ל כר"ן כיון דחזינן דבא מכשול ממנו בסיתום טענות א"כ חולק על הריטב"א דלמד מדין דר"ן וקשה על רמ"א שפסק כריטב"א וכאן לא הביא כלום מדברי רמב"ם ונלע"ד לישב כי יש לדקדק עוד דאחר אותו מעשה אליה אסתלק מן רב ענן וקשה מאי איסור עבד רב ענן דשלח לר"נ שידון לההוא גברא ויש לומר לפי האמת כבוד התורה עדיף אפילו מיתמי אלא דאמרי' מסתמא ניחא לתלמיד חכם עצמו שידון יתום ואלמנה לפניו וקי"ל ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול ובמעשה דרב עון דשלח שידון ר"נ לההוא גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא והוה לישנא יתירא וכי בלא"ה לא היה דן אותו ר"נ אלא ודאי נתכוין לומר שיקדים דינו ומקפיד על כך ש"מ שאינו מוחל על כבודו ורוצה שיעשה לקרובו לפי עיקר הדין ע"כ נענש רב ענן שלא נזהר בלשונו ובא מכשול עי"ז ואם כן לק"מ על הרמב"ם שהוא מדבר בסתם ת"ח שמסתמא מוחל ע"כ וע"כ כ' שמקדימין יתום דמסתמא מקדימין ואומרים שהוא מוחל והכל ניחא בס"ד:

(בשם מהרר"י זצלה"ה בטור) מקדימין דין היתום וכו' לכאורה היה נגד דעת רב נאמן שהקדים דין ת"ח לדין יתום ונ"ל דלכך דקדק הרמב"ם באומרו היו לפני הדיינין דינין הרבה מקדימין דין היתום וכו' להורות דדוקא אם באו יתום ואלמנה ות"ח וע"ה כולם כא' דאז אנו נכולים לקיים שפטו יתום כו' וגם עשה דכבוד תורה לפי שמקדימין הת"ח לע"ה אז מקיימין שניהם ומקדימין היתום אבל אם אין שם כ"א יתום ות"ח מקדימין הת"ח משום עשה דכבוד תורה עדיף ע"כ:

(בשם מהרס"ק בב"י) ד"ה צריך הדיין שיקדים לדון הדין כו' עד ולא חש לאסתתומיה טענה וכו' ולהרמב"ם ל"ק מידי דהתם בדינא דיתמי הוא שהוא קודם לדין ת"ח ולכן איסתותם טענות' דאידך אבל נגד ע"ה ת"ח קודם למשרי' לי' תיגרי ברישא וק"ל וכ"כ ספר לחם משנה ע"ש ובכ"מ ע"כ:

שבא. נרא' דלאו בביאה לב"ד תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחלה. סמ"ע:

כותב. נרא' דהרמב"ם חולק בזה וס"ל דלא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלדידיה אין הדרישה כדי לידע שהוא רמאי דהא יודע מתחלה שהוא רמאי רק שהיא באה לבטל הרמאות מש"ה כתוב בנוסחת הרמב"ם וידונו מי שלבו שלם בדבר דאף אם דיין הזה אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר מ"מ י"ל דאחרים ידרשו ויחקרו יותר ויודע להם משא"כ הטור נמשך אחר דברי הרא"ש דס"ל דהדריש' היא להוודע אם התובע רמאי וכשיוודע שהוא כן ס"ל דצריך לסלק מדינו ומש"ה כתב וידונו מלכו של עולם והמחבר שכתב וידוננו מי שלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא"ש נראין כשני דברים סותרין זא"ז עכ"ל הסמ"ע:

מהיתומים. לאפוקי ממה שנהגו בימיהם שאם בא אחד וטען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימנים ולא הי' הטוען רגיל לכנוס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה האיש שמת אינו אמוד להיות לו חפץ זה מוציאין אותו מהיורשים ונותנין אותו לזה האיש שנתן סימנים ודע דהרי"ף והרא"ש השמיטו זה וגם הטור כתב סתמא דמוציאין מהיורשים ומשמע דאפילו בזה"ז יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשים טוענין ברי שהוא של אביהן מש"ה מוציאין גם בזה"ז ותימא על מור"ם שלא הזכיר סברתם. סמ"ע ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ס"מ ובתשובת ר"מ אלשקר סימן קי"ט:

(ליקוט) צריך כו'. והשמיט מש"ש א"נ לשודא דדיינא כמ"ש תוס' בכתובות צ"ד ב' בד"ה אימיה כו' וכמ"ש בסי' ר"מ ס"ג בהגה וכמש"ל (ע"כ):

וכן מצוה. עתוס' שבועות שם:

(ליקוט) ואם הת"ח כו'. כמ"ש בב"ב כב א' כי הא דרבא כו' דלא כהלכתא כו' (ע"כ):

אבל אם. דעובדא דרב ענן מיירי שלא התחילו עדיין בדינא דיתמי אבל בת"ח עצמו משום ביטול ת"ת כמ"ש בב"ב כב א':

דין היתום כו'. שנ' שפטו יתום כו'. רמב"ם:

ידין ת"ח. כנ"ל:

(ליקוט) הדיין כו' עד מסורים ללב. כ"ז לשון הרמב"ם ומתרץ ההיא דסנה' ושבועות כמ"ש כאן דתחלה יחקור ואח"כ יסלק והרא"ש מחלק בין תובע לנתבע כמ"ש בס"ד וזה שהתחיל בההוא דשבועות לא יאמר כו' וסיים אלא ידרוש כו' ואח"כ אלא יסלק כו' אם נראה כו' הוא כלל ואח"כ פורט והולך. או שאין דעתו כו' מההיא דשבועות. ויהא קולר תלוי כו'. או שדעתו כו'. ההיא דסנה' וערש"י שם ד"ה מרומה כו'. או שנראה לו. ההיא דג"פ דצריך לברר וער"ס ע"ה (ע"כ):

של ר"נ. שם אחד דיני כו':

אלא יסלק. ובזה מתרץ קו' תוס' שמקשים בשבועו' אהא דסנה' ולכך פי' לכתחלה יחקור ואם נראה כו' יסלק וכן מתרצים תוס' בעצמם ג"כ בסנה' שם:

(ליקוט) וכשהיה כו'. בזה אף הרמב"ם מוד' דלא כסמ"ע (ע"כ):

בד"א. כ"כ הרא"ש לתרץ קו' תוס' הנ"ל:

(ליקוט) ואם נראה כו'. כמ"ש בפ' האשה שנפלו מורה הוראה אני כו' וכפי' תוס' שם דאפי' לא אמרה אלא גילוי מילתא בעלמא מהא דב"ב ע"ש וממעשה הזונות לפני שלמה ועבה"ג (ע"כ): (ליקוט): ואם נראה כו'. כמ"ש היא אמו ותמרו מכות כג ב' שלמה נמי כו' וכן דין מברחת בר"פ החשה שנפלו ובפ' מי שמת וכמה דינים הכל באומדנא (ע"כ):

(ליקוט) ובדרך זה כו' ויכול כו'. כמ"ש תוס' בשבת י"א דין אמת לאמיתו לאפוקי דין מרומה שלל ידון לאמיתו וכן בס"ג וכשהי' כו' אלא דשם בתובע וכאן בנתבע (ע"כ):

שלא יהפכו. כתובות שם:

ולא יפגמו. שם מרענא כו' וכפי' רב אלפ"ס שם להזקיקו שבועה וכ' שם דצ"ל דקרוב הוה וז"ש ע"פ עדות אשה. שם בעובדא דרבא. או קרוב. כנ"ל:

אע"פ שדעתו. שם דקים לי כו':

וכן אין. שם ב' ההוא גברא דאפקידו כו' ועסי' רצ"ז בסופו:

לא בדעת הדיין. שם א' וכ"כ הרי"ף בפי' ב' א"נ לשודא דדייני כו': (ליקוט) ולא בדעת. היינו מ"ש בסי' ר"מ ס"ג בהגה וכשיטתו שפי' שודא דדיינא כפרש"י כמ"ש בסי' רי"ט ובסי' ר"מ וסי' רנ"ג וש"מ וז"ש בדעת הדיין ול"ק ברצון הדיין (ע"כ):

ולא באומדן. שם ב' דלא אמיד:

או הטוען. שם דיהיב סימנא:

ואעפ"כ. שם ברי"ף:

ממתין בדין כו'. כנ"ל בס"ג בדין מרומה:

ודורש וחוקר. כנ"ל מהא דסנה':

או יעשו פשרה. כמש"ל בסי' י"ב ס"ה שאינו רשאי להוציא כו' וזהו לשיטת התוס' דב"מ מ"ב ב' אבל לדעת רש"י יעשה אף בעצמו כעין פשרה כנ"ל:

או יסתלק. מהא דשבועות כנ"ל וכמש"ל אם נראה לו כו':