שולחן ערוך - חושן משפט · סימן קמ״ט

ראובן שאכל שדה שמעון כו'. עיין בתשוב' מהרי"ט סי' קי"ב דף קל"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' רכ"ג ובתשובת מהרא"ן ששון סי' קפ"ג באורך:

שדה של שני שותפין. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"א ובתשובת ן' לב כלל ט"ו ס"ס פ"ט:

יש מי שאומר דה"ה לחתן כו'. עיין מ"ש בב"ח בזה:

אב בנכסי הבת כו'. ע"ל סי' קנ"ד סכ"א ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס רנ"ב ובתשובת מבי"ט ח"א ס"ס ל':

האחים שאוכלים. עיין בתשובת ר"ם אלשקר ס"ס מ':

אם אח אחד עשיר. ע' מ"ש ב"ח בזה:

לא הוי חזקה מהכא נראה אפילו אינו סמוך על שולחנ' וצ"ע לדינא ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ו':

ובנה והרס עיין בסמ"ע ס"ק י' ועיין בב"ח שכ' דבנה והרס ל"ד לחפר בורות ע"ש עיין בספר א"א דף פ"ז וע"ב:

וכן חזקת ניזקין כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ב עד לדעת הרא"ש כו' וט"ס יש שם דהרא"ש ס"ל דבעי טענה וצ"ל הרמב"ם:

נתגרשה אפי' ספק גירושין כו'. ואע"פ דעדיין חייב במזונותיה ולא יחד לה שדה אחרת אפ"ה יש לה חזקה כיון דמסני סני לה מסתמא איננו נותן לה הפירות למזונותיה בלא דין ומדהניח' לאכול בשופי ודאי קנא' כ"כ הרשב"ם ומביאו ג"כ בסמ"ע וכ"כ הרא"ש ובתוס' כתבו דגם כאן מיירי כשייחד לה שדה אחרת למזונותי':

אין מחזיקין כו'. עיין בתשו' מהר"מ מלובלין סימן ל"ו ובתשובת מהרא"ן ששון סי' ק"ז:

מי שהוחזק גזלן עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז שכ' דהמחבר השמיט דינא דש"ס והוא דגם דבי ריש גלותא אין להם חזקה בנכסי אחרים משום שהוא דין שאינו נוהג בזמנינו כו' ועיין בתשו' ן' לב ספר א' כלל ט"ו סימן פ"ו כתב כה"ג:

ותחזור השדה לבעלים. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ג מ"ש בשם המ"מ עד ונראה דאפילו להסוברים כן בטוען שאמר ליה העכו"ם כן כו' ואיך נחשב זה לברי כו'. ומתשובת הרשב"א שהביא ב"י לעיל סימן ע"ב סי"ח. ולקמן סוף סימן ק"ף משמע להדיא דחשבינן טענת עכו"ם לברי וכשתעיין בה' המגיד תראה שס"ל דאפי' בישראל אין משביעין בטענת ספק ע"פ העד וא"כ י"ל דכ' זה לרווחא דמילתא וא"כ לדידן דקי"ל לעיל ס"ס ע"ה דמשביעין בטענת ברי ע"פ העד ה"ה ע"פ העכו"ם ומ"מ כאן א"צ לטעם זה אלא כיון שהעכו"ם נוגע בדבר ודאי דלא עדיף מישראל דנתבאר לעיל סימן ע"ה סכ"ג בהג"ה דאין משביעין כשהוא נוגע כן נ"ל ודוק וע"ל סי' קע"ו סל"ו בהג"ה ומ"ש שם:

אין מחזיקין כו' ע' בתשובת מהר"ש כהן ס"ס ב' בסי' כ"א:

וי"א דאינו חזקה כו'. וכן עיקר בש"ס ר"פ המפקיד ע"ש:

הוי חזקה כו'. אפי' שמוחזק בו יום א' מטעם מגו וכמ"ש בסי' ק"מ וקמ"ו בכמה דוכתי וכ"כ הב"ח וק"ל וכ"כ בסמ"ע ס"ק ל"ב ופשוט:

במגו שהי' טוען לא היתה של אביך כו'. ואע"ג שהי' מעיז שפיר אמרי' מגו בכהאי גוונא כ"כ התוס' והמרדכי פ' חזקת הבתים וע"ל סי' צ"ג מ"ש על מ"ש בסמ"ע ס"ק ט':

מי שהחזיק בנכסי קטן כו' בסמ"ע האריך מאד בכאן וכל דבריו אינם נראים לפע"ד בפרט מ"ש דמ"ש המחבר אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים כענין הקול שכתבנו בסמוך כו' דר"ל שיצא עליה קול קודם שהחזיק שני חזקה שהיא של יתומים ובמשכונא בא לידו ומ"ש בסכ"ב אכלה שני חזקה כו' בלא יצא קול דאי ביצא קול הא כתב לקמן סי' ק"ן ס"ה דאינו נאמן לטעון טענה אחרת במגו דלקוח ודלא כהראב"ד שהבין דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר בסעיף כ"ב אפי' ביצא קול וראיה לזה דבסי' ק"ן ס"ה כ' הב"י על דברי הר' יונה דצ"ע אי אזיל לשיטת הראב"ד וגם הטור משמע דלא פירש דברי הרמב"ם כן עכ"ד בקצר' ולפענ"ד נראה ברור דמ"ש המחבר כאן בסעיף כ"א אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים כו' היינו אף אם יצא הקול אחר ג' שנים או יותר ותדע דהא טעמא הוא כיון שיצא הקול לא הי' יכול לטעון חוב יש לי עלי' או לקוח היא בידי במגו דשלא הי' של אביכם מעולם וחזקה שהחזיק בה עתה אינו כלום מפני שאין מחזיקין בנכסי קטן וכמ"ש הרמב"ם והמחבר וא"כ מה בכך שלא יצא הקול עד אחר שלש שנים ס"ס חזקה שהחזיק בפני הקטן אינו כלום ואין לו שום טענה אלא לא היתה של אביכם מעולם וזהו לאו טענה הוא כיון לשיצא הקול וכן משמע להדיא בדבריהם כמ"ש ע"ש והטור והפוסקי' שחולקים לעיל בסמוך סעיף ך' ביצא הקול קודם שהחזיק ג"ש היינו משום דהתם החזיק בחיי האב לכך ביצא הקול קודם שהחזיק ג' שנים הוי כמחא' כמפורש בהרא"ש וטור להדיא דהטעם הוא משום דהוי כמחא' וה"ל להזהר בשטרו כיון ששמע קול שיצא ע"ש ולכך אם יצא הקול אחר ג' שנים הוי חזקה דפשיטא דמחא' אחר ג' שנים אינו כלום משא"כ הכא שהחזיק בנכסי קטן ומ"ש המחבר בענין הקול שכתבנו בסמוך ר"ל קודם שהחזיק ג' שנים כדין כלומר לאפוקי סיפא בהחזיק ג' שנים בחיי האב או בהחזיק ג' שנים אחר שהגדיל (להרמב"ם והמחבר לעיל סעיף י"ט) ויצא הקול אח"כדאותו קול אינו כלום כיון שהחזיק ג' שנים כדין (וכן מצאתי בספר ג"ת שער י"ד דף פ"א ע"ג דהטור וב"י ס"ל דהרמב"ם מודה לה"ר יונה דהיינו דבהחזיק בחיי האב יש חילוק בין יצא הקול קודם ג' שנים או אח"כ אבל לחזק' שבפני הקטן יספיק הקול הבאה אחריה לבטלה מפני שאין מחזיקין בנכסי יתומים שאין בהם צד מחאה ודברים נכונים בטעמן עכ"ל וע"ש) ולענין מה שהאריך הסמ"ע להקשות דא"כ היאך כ' המחבר בסעיף כ"ב דנאמן לו' חוב יש לי כו' במגו דלקוח הא לקמן סי' ק"ן סעיף ה' כ' דאינו נאמן במגו דלקוח כיון שיצא קול וע"כ דחק לומר דמיירי בלא יצא הקול ודלא כהראב"ד ולפע"ד ז"א דא"כ ה"ל לערבינהו וליתנינהו ולכתוב כולם בחד בבא בסעיף כ"א ומדכתב בבא בפני עצמה אכלה שני חזקה בחיי אביהם כו' משמע להדיא דאדלעיל קאי דבכה"ג אפי' יצא הקול יכול לטעון חוב יש לי במגו דלקוח גם מ"ש הסמ"ע וראייה לזה דבסי' ק"ן ס"ה כ' הב"י על דברי ה"ר יונה דצ"ע אי אזיל לשטת הראב"ד כו' נלע"ד ששגגה יצאה לפניו בזה דב"י קאי שם אענין אחר דה"ר יונה מיירי שם בלא יצא קול כלל לא בתחלה ולא בסוף ואפ"ה כ' דאינו נאמן לעכב הקרקע לפירות דלהבא במגו דלקוח וע"ז כ' הב"י דצ"ע אי אזיל לשטת הראב"ד כו' משום דהראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דאינו נאמן בלא שבועה אלא בפירות שאכל כבר ורבה בר שרשום בעי למפטר נפשיה בשבועה אחר אכילה קאמר ע"ש ודוק אבל באמת הדברים כפשטן והטור והמחבר הבינו דברי הרמב"ם כפשטן דמ"ש אכלה שני חזקה בחיי אביהן מיירי אפי' ביצא קול וכמו שהבין הראב"ד (ומ"ש הטור והב"י והכ"מ דהרמב"ם ס"ל כרב האי היינו לענין זה דמפרש הש"ס לקוחה בידי לא מצית אמרת כפשוטו דלקוח עצמו לא הי' יכול לטעון לאפוקי ר"י בתוס' וגם יכול להיות שהרמב"ם מודה לדינא לרב האי לפי פי' ה"ר יונה ודו"ק) ולא קשיא ממה שכתב המחבר לקמן סי' ק"ן ס"ה דהתם יצא קול שבתורת משכונא בא לידו וא"כ טענת לקוח טענה גרוע היא ולכך אמרי' דניחא ליה למטען טענת חוב יש לי מטענת לקוח משא"כ הכא שלא יצא קול רק שהיא של יתומים (וכדמשמע להדיא מדבריהם דמפרש הש"ס כפשוטו לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלי' קלא דארעא דיתמי הוא דהיינו שהיא של יתומים שהיתה מוחזקת לאביהם (ולא שיצא הקול שבתורת משכונא באתה לידם) וא"כ לא מצי למימר דידי היא ולא היתה של אביך מעולם או לקוח היא בידי במגו דשלא היתה של אביך מעולם וגם בהשגות הראב"ד וה' המ' משמע להדיא דהרמב"ם מפרש הש"ס הכי ע"ש) דהיינו שהיתה מוחזקת לאביהם א"כ ליכא למימר דניחא ליה למטען חוב יש לי עליה מטענת לקוח דהא כיון דאין כאן קול שבמשכונא באתה לידו אדרבה טענת לקוחה עדיפא דמה בכך שיצא קול שהיתה של אביהם דהא שפיר יכול לטעון אמת היתה של אביכם והקול הוא אמת ולקחתיהו ממנו וחזקתי בחייו ג' שנים והגע עצמך דודאי קול לא עדיף מעדים ופשיטא אפי' היו כאן עדים שהיתה של אביהם הי' יכול לטעון העדים אומרים אמת אלא שלקחתי ממנו ופשיטא שג"כ הי' נאמן לטעון חוב יש לי עליו במגו דלקוח וכן מוכח להדיא בתוס' פ' חז"ה סוף דף ל"ב שם דבכה"ג יכול לטעון לקוח או משכנתא במגו דלקוח וכן באגודה שם שהרי כתבו דהא דאמרי' לקוח בידי לא מצית אמרת פי' אינך יכול להעיז פניך כיון שיצא הקול אבל אם טען לקוח הוא בידי הי' נאמן ואפ"ה כתבו שם דמיירי שיצא הקול שהיא של יתומים עתה אבל אם יצא הקול שמתחלה הי' של אביהם מצי למימר השתא לקוח' בידי עכ"ל אלא שהם מפרשים הש"ס בהחזיק ג"ש והרמב"ם מפרש בלא החזיק ג"ש ולא היתה ידוע שהיא של אביהם אבל לענין דינא ס"ל ממש כהרמב"ם וכדפי' ודוק היטב כי כ"ז ברור:

הואיל ואילו רצה אמר לקוחים כו' המ"ל הואיל ואילו רצה אמר שלא הי' של אביכם מעולם אלא כיון דטענת שלא הי' של אביכם מעולם וטענת לקוח השתא כחדא נינהו נקט לקוחים וכן י"ל בש"ס לדעת הרמב"ם ובזה מתורץ מה שהשיג עליו הראב"ד דה"ל לרבה בר שרשום לו' מגו דאי בעי אמר דידי הוא ע"ש:

וה"ז גובה כו'. כתב הסמ"ע דאינו ר"ל שגובה ממנו לאחר תביעתו שהרי כתב הטור בסי' ק"ן סעיף ד' דאינו נאמן אלא במה שכבר אכל אבל אינו נאמן לעכב הקרקע עד שיאכל כדי תביעתו דהוי מגו להוציא וכמ"ש שם וגם לשון הטור והמחבר שם הוא שרוצה לאכול ולעכב פירותיו ומפרשים אח"כ דהיינו כשכבר אכל עכ"ל ולפע"ד לשון והרי זה גובה שכ' הרמב"ם לא משמע כן וכן מוכח להדיא בהראב"ד וה' המ' דר"ל שלא אכל עדיין דאל"כ מאי השיג הראב"ד על הרמב"ם וכן ה' המ' מאי הוצרך לדחוק שיש חילוק בין משכון מטלטלים לקרקע וכ"כ הע"ש והסמ"ע גופיה לקמן הא גם הרמב"ם לא מיירי אלא כשכבר אכל וק"ל וכן מבואר להדיא בתשובת מהרי"ט סי' קי"ב דהרמב"ם מיירי שלא אכל עדיין וכתב שם דהרמב"ם פליג אהר' יונה וטור דס"ל לקמן סי' ק"ן דלא אמרינן מגו מממון לממון וס"ל כאידך שנויא דתוספות והמרדכי ריש מציעא דמגו להוציא לא אמרינן וכן מוכח מדברי בעה"ת שער י"ד ח"א שהבאתי לקמן סי' ק"ן סעיף ד' ועיין שם שהארכתי בזה:

גובה משבחה כן צ"ל ובס"י כתוב בשבועה וט"ס הוא דהא הרמב"ם ס"ל דגובה בכה"ג בלא שבועה וכמ"ש המחבר בהדיא בסעיף כ"ב והוא ג"כ מדברי הרמב"ם שם וביאר המ"מ שם טעמו דכיון דאין נשבעין על הקרקעות ש"ח ושבועות היסת לא תקנו אטענת שמא ביורש זה שא"י לטעון ברי מ"ה נאמן בטענתו בלא שבועה וה"ה בענין טענה זו ע"כ צ"ל משבחה וכן הוא ברמב"ם שם בהאי דינא ור"ל גובה מהפירות שיגדילו על הקרקעות (מ"ש שיגדילו אינו מדוקדק ונ"ל דוקא שגדלו דאל"כ אינו גובה וכמ"ש הטור לקמן סי' ק"ן בשם הר' יונה וכן המחבר שם סעיף ד' וכדלעיל) ולא כע"ש שכ' גובה בשבועה כמו שמצא כתוב לפניו בש"ע וק"ל עכ"ל סמ"ע ובכל ספרי המחבר חדשים וגם ישנים כתב בשבועה כמ"ש הע"ש וכן הוא בהרמב"ם שנדפסו שנת ש"י ובשאר דפוסים וכן הוא להדיא בסמ"ג סוף עשין צ"ה גם בהגהות מיימוני כתבו וז"ל ובס"ה כ' ל' רבינו המחבר דגובה בשבועה וא"כ מאי אהני ליה המגו כו' וכ"כ מהרא"ש בביאורי סמ"ג דיש לגרוס בשבועה ולא כהגורסים משבח' ע"ש וא"ל ממה שכ' הרמב"ם והמחבר בסעיף כ"ב שלא בשבועה דשאני התם כיון שהחזיק בו כדין חזקה א"נ שאני התם דכי היכא דהיה טוען לקוח לא היה נשבע היסת כיון שהחזיק ג"ש והיתומים טוענים שמא ה"ה בטוען חוב יש לי אבל הכא כיון שאינו נאמן אף לקוח אלא במגו דלא היתה של אביכם מעולם כיון שלא החזיק ג"ש בחיי אביהן א"כ כי היכא שהיה טוען לא היה של אביכם מעולם היה צריך לישבע היסת שהרי היורשים היו מכחישין אותו בברי שהיו יודעים שהוא של אביהם אף בטענת לקוח או חוב יש לי עליהם שאינו נאמן אלא בשבועה (ועמש"ל סי' קכ"ו ס"ק נ"ד) ולפ"ז מ"ש כאן בשבועה היינו שבועת היסת:

אבל אם יצא עליה קול כו'. כבר כתבתי דאפי' יצא הקול אחר ג' שנים שהחזיק בפני הקטן אינו נאמן ומשמע דאפי' לקוחה בידי אינו נאמן והטעם דהא היכא דהוא מודה שהיתה שלו ולקחה אינו נאמן כשלא החזיק ג' שנים אלא במגו דשלא היתה שלך מעולם וכדמוכח להדיא בש"ס פרק שני דכתובות גבי ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיהו ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הא הפה שהתיר וכן מוכח להדיא בהרי"ף ורא"ש ריש פרק חזקת הבתים ובה' המ' ריש פי"א מה' טוען ובבית יוסף לעיל ר"ס ק"מ וא"כ הכא דאינו יכול לטעון לקוח אלא במיגו דשלא היתה של אביכם מעולם לא מהימן דכיון שיצא הקול שהיא של יתומים דהיינו שהיתה של אביהם לא ניחא ליה למטען כך ודמי ממש למה שכ' הטור לקמן סי' ק"ן ס"ה דהיכא דטענת לקוח טענה גרוע היא כגון שיצא קול שבמשכונא באתה לידו א"י לטעון חוב אחר יש לי עליהן מלבד המשכונא במגו דלקוח דה"ה הכא לא יכול לטעון טענת חוב יש לי אלא במגו דלקוח או במגו דשלא היתה של אביכם מעולם וטענת לקוח עצמה לא היה נאמן אלא במגו שהיה יכול ליטעון שלא היתה אביכם מעולם הלכך אינו יכול לטעון חוב או לקוח כיון דטענת שלא היה של אביכם מעולם טענה גרוע היא שיצא קול שהיתה של אביהם אלא [אבל] ודאי אלו טען באמת לא היתה של אביכם מעולם היה נאמן ואין הקול מבטל טענה וכדאמרי' לקמן סי' ק"ן סעיף ה' דהיכא דטען לקוח בעצמה היה נאמן אעפ"י שיצא הקול שבמשכונא באתה לידו כיון שהחזיק שלשה שנים וכן הסכימו כל הפוסקים דקול לא הוה כעדים ומשום קלא לא מבטלינן חזקה היכא שהוא מכחיש הקול בטענתו והשתא אין צריך למה שכ' בסמ"ע וז"ל וצריכין ליישב בדוחק ולומר דהמחבר ס"ל דאף דלפירוש הרמב"ם אההיא דלקוחה בידי לא מצית אמרת כו' אינו מוכרח לומר דלא אמרינן מגו כי האי מ"מ מילתא דמסתבר הוא עכ"ל וזה אינו דאדרבא איפכא קיימא לן דאמרינן מגו דהעזה וכמו שכתבתי לעיל סימן פ"א סעיף כ"ג וסימן צ"ג וסי' קל"ג וכמה דוכתי אלא ודאי כדפרישית דודאי אם היה טוען לא היה של אביכם מעולם היה נאמן דמשום קלא לא מבטלינן גוף הטענה כדאיתא בכל הפוסקים ועיין בתוס' ורא"ש ורמב"ן וטור ונ"י ואגודה מבואר מדברי כולם דלא מבטלינן גוף הטענה משום קלא ודוחק לו' דפליג הרמב"ם על כל הפוסקים ועוד דהרי דברי הפוסקים ברורים בטעמן וכי משום קלא מבטלינן טענה ועוד דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרושי דאפי' טוען לא היתה של אביכם מעולם אינו נאמן א"ו ס"ל להרמב"ם ככל הפוסקים דקול אינו מבטל גוף הטענה והא דאינו נאמן לו' לקוח היינו משום דאינו נאמן אלא במגו דשלא היתה של אביכם מעולם וזה לא ניחא ליה למטען כיון שיצא הקול א"כ אדרבא מוכח מדברי הרמב"ם כמ"ש הטור סי' ק"ן ס"ה ודוק וכן מוכח להדיא מדברי ה' ה"מ שכ' על דברי הרמב"ם וז"ל דכיון דהאי לא אחזיק בחיי אביהן ג' שנים ונפק קלא דאיתחזק בבי דינא דיתמי נינהו משום קלא כי האי מבטלינן חזקה דאחזוק בפני קטן דהא לאו חזק' היא ואין נאמן מדין מגו דשלא היתה מעולם של אביהם דודאי אם יחקור הענין ימצא בבירור שהיתה של אביהם כיון דנפק קלא זה דעת רבינו עכ"ל משמע דאילו הוי טוען לא היתה של אביהן נאמן דאל"כ היאך הי' עולה על דעתו לומר ואין נאמן מדין מגו כיון שאפי' היה טוען לא היה נאמן ודוחק לומר דה"נ קאמר דהלשון לא משמע כן והכי הל"ל ואינו נאמן מדין מגו דאפי' טען כן לא היה נאמן דודאי אם יחקור כו' א"ו ר"ל דאין זה מגו טוב וכדפי' וכ"כ בעיר שושן להדיא ואין זה מגו טוב שירא לומר לא היתה של אביכם מעולם עכ"ל וכל זה ברור (שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי בסמ"ג סוף עשין צ"ה שכתב ככל דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר כאן והכניס בתוך דבריו שהרי אין מחזקין בנכסי קטן וא"ל מגו במקום קול ותחזור השדה והפירות כו' עכ"ל וגם מהרא"ש שם בביאוריו כתב וז"ל וא"ל מגו במקום קול פי' אינו טוען ברצון נגד הקול אבל אי טען נגד הקול היה נאמן כך מפרשים התוס' בפרק חז"ה ד"ה לקוח בידי לא מצית אמרת עכ"ל וכן משמע להדיא מבעל המרשים המראה מקום של הסמ"ג דהרמב"ם וסמ"ג ותוס' כולם בחדא שיט' קיימי ע"ש):

אכלה שני חזקה בחיי אביהם אע"פ שיצא הקול שהיא של יתומים דהיינו שהיתה של אביהם וכדפי' לעיל ונרא' דכאן אע"פ שיצא הקול בחיי אביהן קודם שהחזיק ג"ש נאמן דל"ד לדלעיל סעיף ך' דהתם יצא הקול שבתורת המשכונא באת' לידו א"כ הקול הוי כמחא' משא"כ הכא שהקול הוא שהית' של זה א"כ אינ' כמחא' שהרי יכול להיות שהית' של זה ולקח' ממנו נ"ל ודו"ק:

וגובה שלא בשבוע' ואע"ג דהטוען על המשכון צריך לישבע אע"ג שיש לו מגו דלקוח כדלעיל סי' ע"ב סעיף י"ז שאני הכא כיון דאין נשבעין על הקרקעו' שבועה חמורה ושבועת היסת לא תקנו אטענ' שמא ביורש זה שטוען שמא כ"כ ה' המגיד לתרץ השגת הראב"ד ומביא וב"י וכ"כ הע"ש והסמ"ע ס"ק ל"ד. וקשה דהא אפילו שבועת המשנה נשבעין על הקרקעות וכמ"ש הרי"ף והרא"ש וכדמוכח בש"ס פ' הכותב (כתובות דף פ"ז ע"ב) וכן הוא במרדכי ואגודה והגה' אשר"י פ' הכותב וכ"כ הסמ"ע גופיה לעיל סי' צ"ה ס"ק ו' (ודברי הר"י מקורביל במרדכי ובהגה' אשר"י שם שהקשה אמאי נשבעין שבועה דאשתבע לי דלא פרעתיך הא ה"ל כפירות ש"ק כו' צל"ע ואולי ט"ס הוא שם כי ראיתי בתוס' ס"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) סוף ע"א ובהג' מיי' ריש הל' טוען הביאו בשם הר"י מקורבי"ל שהקשה היאך נשבעין במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת ש"ק כו' ולא הזכירו שבועה דאשתבע לי ע"ש) ונראה דכוונת' כאן לומר דשבוע' זו שנשבעין על המשכון אינה מדין תורה אף במטלטלין ולא נמצאת בש"ס רק שהגאונים אמרו כן והלכך לא שייכא אלא במטלטלי דשייך בה שבוע' חמור' דאורייתא משא"כ בקרקעות דאין נשבעים דבר תורה. והא דלא תירצו בקיצור דשאני הכא שטוען שמא דהא שבועת הגאונים בטוען על משכון מטלטלים יש לי עליו כך וכך שייכא אפי' בשמא וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סעיף י"ז ס"ק ס"ז לכך הוצרכו לומר דכאן לא שייכא שבועת הגאונים וכדי שלא תיקשי דמ"מ ישבע היסת דהא היסת נשבעי' אף על הקרקעות אף שהחזיק ג' שנים להרמב"ם וכדלעיל ריש סימן ק"מ לכך כתב ושבועת היסת לא תקנו בשמא: ובספר גידולי תרומה שער י"ד ח"א דף פ"א ע"ג וע"ד לא הביא דעת ה' המגיד והראב"ד וגם לא דק כלל במה שהבין מהראב"ד דבפירות שאכל פטור משבועה במגו ולכן הקש' על הראב"ד דאף בפירות שכבר אכל ה"ל להקשות על הרמב"ם דהא אין אומרים מגו לאפטורי משבוע' וע"כ הניח דברי הרמב"ם בקושיא גם בפירות שכבר אכל וע"ש שהאריך וכל דבריו שם בזה הם דברי שגג' דבפירות שאכל פשיטא דלא שייך שבועה כלל כיון שהיא טענת שמא בין בגוף הטענ' בין בטענת המגו ואין נשבעים היסת על טענ' שמא וכמ"ש ודוק: מיהו לענין הלכ' גם דעת הרשב"א בתשוב' שהביא ב"י סי' ק"מ מחו' ה' בזה כהראב"ד דשבוע' הגאונים שייכא נמי בקרקע והיא בתשוב' סי' תתקל"ט ע"ש וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ן בחדושיו פ' ח"ה גבי עובדא דרבה ב"ש וכן מדברי הנ"י שם והבאתי דבריהם לקמן סי' ק"ן סעיף ד' וכן עיקר דהא שבועת הגאונים לאו תקנה היא אלא דמדמי לה להנשבעין ונוטלים שהיא שבועת המשנה וכדמוכח מכל הפוסקים שהיא שבועת המשנה וכמ"ש לעיל סי' פ"ט סעיף ה' וא"כ אין סברא לחלק בין שבועה זו לשאר שבועת המשנה ובפרט לפי מ"ש בסי' פ"ט ס"ה דיש ראיה לדברי הגאונים מין הירושלמי ולענין קושית הראב"ד הגם שיש לתרץ בש"ס דעובדא דרבה ב"ש היה שכבר אכל וכמ"ש הראב"ד והרמב"ן והנ"י שם. אבל פשטא דש"ס לא משמע הכי וכמ"ש לקמן סי' ק"ן ס"ד אלא נלפע"ד לתרץ דשאני התם כיון דהיה לו לרבה ב"ש שטר על אותו המעות שרוצה לגבות וכדמשמע התם בש"ס וכמו שפירשב"ם ושאר פוסקים להדיא א"כ אפילו לא הי' מוחזק היה נשבע ונוטל מן היתומים והיה מוציא אף מן היתומים א"כ השתא שהוא מוחזק מודים הגאונים דפטור בלא שבוע' בנק"ח וכן תרצתי לעיל סי' פ"ט ס"ה לדעת הגאונים שמעתתא דאומן דפ' כל הנשבעין ופ' ח"ה והבאתי ראיה לדבריהם מן הירוש' והעלתי דכל הנשבעין ונוטלים ומוציאים מיד הנתבע בשבועת המשנה אם תפסו ויש להם מגו נוטלים בלא שבוע' אף לדעת הגאונים וע"ש שהארכתי בזה:

שלא בשבוע'. ולקמן סי' ק"ן ס"ו הביא המחבר די"א דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למטען ומשביעינן אפילו בשמא ולפ"ז צ"ל דסמך כאן אמ"ש לקמן א"נ כאן לא קאמר אלא דא"צ שבועה חמורה דהיינו שבועת הגאונים כדין נשבע ונוטל על המשכון:

אריס שירד מאריסתו כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קט"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רמ"ט:

האפוטרופסים כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ה:

וגדלו היתומים. עיין בסמ"ע ס"ק מ"ד עד והטור והרי"א לטעמייהו כו' ובטור הביא ב' דעות בשם רי"א ולא הכריע:

המחזיק בהקדש כו'. עיין בתשובת מהר"ן ששון סי' קפ"ג ובתשוב' מהרי"ט סי' קל"ב ובתשו' מהרשד"ם סי' רכ"ו ורס"ב ושפ"ג:

ודוקא שיש לגזברים כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים שהאריך בדינים אלו ביאור הטור ותשוב' רשב"א עיין בתשובת רמ"א סי' ל"ב:

המחזיק בשל קהל כו'. עיין בסמ"ע ס"ק מ"ז עד בלי טעם וראיה כו' ומ"מ אין מחזיקין משום קדרה דבי שותפים ועיין בב"ח:

ולי נראה כו'. ואם החזיקו בשל אחרים מהני ועיין בב"ח:

(ס"א בהג"ה או שלא היה עמו במדינ') תימא לי אמאי הוה חזקה יאמר לו סבור הייתי ששותף שלי העמידך במקומו כי אתה נאמן בעיניו שלא תקלקל הקרקע וסברא זו כתב רבינו ס"ו בשם הרמ"ה ונראה ראיה דמצינו במתני' האומנין והשותפין והאריסין אין להם חזקה ואמרי' בגמ' אריס שהוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה מ"ט דלא עביד אינש דנחת אריסי לארע' ושתק ולא אמר כן גבי שותף ששנינו במתני' קודם אריס אלא ודאי דבשותף לא הוי חזקה בכה"ג גם הפוסקים לא חלקו בההוא דשותף אין לו חזקה בין אכל בעצמו בין העמיד אחר במקומו ונראה דרבינו מיירי בענין שאם אכלה השותף עצמו ה"ל חזקה דהיינו שאכלה כולה והא דסיים אלא ודאי לא חלקו חכמים וכו' ר"ל דוקא בין השותפין יש חילוק אבל כל שיש להשותפין חזקה ודאי אחר שהוא במקומו יש לו ג"כ חזקה ועי"ל דבאמת אם היה טוען כך היה מהני לו אלא שטוען שלא חש למחות מצד שיש לו שותף ועל טענה זו פסק שאינה טענה:

(ס"ו בהג"ה לפי ראות עיני הדיינים) נראה דבכלל זה אב ושאר קרובים שזכר כאן שנסתלקו משלחן אביהם מ"מ כיון שרואין שזה סומך על זה בעסקי נכסיו אין שם חזקה:

(ס"ח האשה שהלות') פירושו שטוענת שהלותה דאי הלותה ודאי לא שייך ע"ז מ"ש שכן דרך להשאיל וכן משמע לשון מהרא"י שהביא ב"י:

[ס"ט אבל חפר בורות כו'] בפ' ח"ה אי' ולא איש חזק' בנכסי אשתו והאמר רב אשת איש צריכה למחות במאן אלימא באחר והאמר רב אין מחזיקין בנכסי א"א אלא לאו בבעל אמר רבא לעולם בבעל כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות והאמר רב נחמן אין חזקה לנזיקין ופירשב"ם כלו' כל היכי דמזיק לחבירו אין יכול לטעון לקוח' משום דלא אחזיק כדאחזיקי אינשי לא חשש למחות ומשני אימא אין דין חזקה לנזקין פי' דלאלתר הוי חזק' ורב יוסף מוקי לה: שם בענין אחר וס"ל לרי"ף ורא"ש דאזלה לה אוקימת' דרבא לגמרי ורבינו פסק כההוא אוקימת' ותימ' לי דא"כ דלדעת רבינו הוה חזק' במחזיק שלא כדרך העולם דהוא מקלקל למה פסק רבינו בסי' קמ"א ס"ד באתר' דמוברי ואכלו רצופין דלא הוה חזקה מטעם דלא אחזיק כדאחזיקי אינשי מ"ש מהכא דחופר בורות שכ' ולפי הנרא' דרי"ף והרא"ש דהכא ס"ל כדעת רבינו בסי' קמ"א ולא כהר"ר ישעי' שם ודעת רבינו צ"ע דמ"ש מקלקל הקרקע ע"י הזריע' כמבואר שם שלשנים הבאות תתקלקל הזריעה מקלקול דהכא בחופר בורות כו' וי"ל דכאן לא חשיב קלקול אלא לדעת האשה שאינה רוצה באלו אבל לדעת המחזיק חשיב זה תקון כי הוא צריך לבורות כו' משא"כ לעיל בלא מוברי הוא קלקול בכל עולם:

[ע"ש וכן חזקת נזיקין] הוא דעת ר"י הלוי וכו' עיין מ"ש סי' קנ"ה סל"ה ותימא לי על דעת הר"י הלוי אמאי לא משני כן בגמ' שזכרתי בסעיף זה דפריך האמר רב אשת איש צריך למחות דמיירי בחזקת תשמישין דעל זה לא יוכל להקשות והא' רב אין חזקה לנזיקין דהא גם רב מודה דבחזקת תשמישין שייך חזקה כדאית' פ"ק דבבא בתרא ד"ו וצ"ע:

[סי"א] אין מחזיקין בנכסי אשת איש רבינו כתב בשם הרמ"ה אפי' אמר זבינת' מינך ובעלך אינו נאמן כיון דאית לבעל פירות לא איכפת לה לידע מאן אכל להו עכ"ל וק"ל דמשמע אם כתב לה דין ודברים אין לי וכי' דאין לבעל פירות דיכול לומר זבינת' מינך ומבעלך מאי פריך בגמ' דלעיל שהבאתי ס"ט והא אמר רב אין מחזיקין בנכסי א"א לישני ליה דהא דאמרי' אין מחזיקין בנכסי א"א ע"כ לא מיירי מזה לדעת הרמ"ה [וטור] דא"כ הרמ"ה חולק על מ"ש רבינו בשם ר"י סמוך לזה דאפי' כתב לה דין כו' א"צ למחות דהא להרמ"ה צריכ' למחות שמא יאמר המחזיק קניתי ממך ומבעלך וצ"ל דהרמ"ה ס"ל בכל גווני אין צריכה למחות והא דכתב כיון דאית לבעל פירות נקטיה לרבותא לא מבעי' באין לבעל פירות פשיטא שאין חזק' לאחר כי האשה אומרת סמכתי על בעלי דהוא יורש שלי והבעל אינו חושש למחות כיון שעכשיו אין לו עסק בשדה אלא אפי' ביש לבעל פירות ויש חזקה מצד הבעל דלא מיחא ושביק למיכל פירי דידי' קמ"ל דלא הוי חזקה מצד שאשה אומרת לא איכפת לי:

[סי"ב] ראובן שמכר כו' דראובן סובר ששמעון העמיד אחר במקומו וא"ל מ"ש מאריס דסכ"ו דיש לו חזקה מטעם דהי' לו למחות שלא יקלקל אותו האריס השד' שי"ל דשאני במוכר לפירות ג' שנים שהוא מחוייב להחזיר הקרקע אחר ג' שנים כאשר לקחה ממנו מש"ה לא יעמוד שום אחר במקומו עד שיהיה לו מהימן דאומן משא"כ באריס שאינו חייב באחריות קלקול השדה [בדברי רבינו] סי' ט"ו דלא דמי לאומן כו' רבים מקשים הא גבי אומן נמי אמרי' סי' קל"ד דירד מאומנותו יש לו חזקה וי"ל דלק"מ דההי' דירד מאומנותו כר היינו שמתחיל להחזיק לאחר שירד מאומנותו או בדבר שהיה בידו בעודו אומן ונשתהה אבל בלאו הכי אין לו חזקה במה שהיה בידו בעודו אומן על זה מקשה רבינו מ"ש מגזלן שעשה תשובה דאמרי' דאע"ג דלא נשתה' בידו אח"כ אלא תיכף שעשה תשובה נאמן ותי' דהתם בא לידו בעדים בתורת אומן כו' מש"ה אע"ג דלא ראוהו אח"כ בידו א"נ בלא נשתהה כיון דהריעות' ברור לנו וכן אם לא בא לידו בעדים בתורת אומן אלא שראוהו בידו אמרי' מסתמ' בתורת אומן בא לידו כיון שהוא רגילות משא"כ כאן שאין ריעותא ברור דגזילה לא שכיח ובזה אין עליו עדים אלא שהוחזק גזלן:

[סי"ז אחר שנתגיירתי נאמן] בד"ר סיים מידי דהוי אישראל הבא מחמת עכו"ם שנאמן לומר קניתי ממך עכ"ל וזה נראה דאפי' אומר קניתיה עד שלא נתגיירתי נאמן במגו דלקחתי אח"כ כמו ישראל הבא מחמת עכו"ם שאומר בפני קנאה ממך העכו"ם ולא הוצרך רבינו לפרש כן כי זה דבר פשוט הוא כיון שיש לו טענה א' שהוא נאמן עליה ודאי אמרי' מגו בשבילה וכ"כ בע"ש וסמ"ע סקכ"ז חלק עליו כיון שזכר המחבר אחר שנתגיירתי והנלע"ד דאין זה הוכחה וא"ל מ"ש מגזלן שעשה תשובה שאינו נאמן לדעת רבינו דכאן אף בשעת שהי' עכו"ם מ"מ קנאה מהמוכר אלא דלא היה לו חזק' ואין כאן שום חזקה לריעותא:

(סעיף כ אבל אם אינו ידוע כו') א"ל דהא בסימן קמ"ו סל"ג כ' רבינו בשם הרא"ש שאין זה מגו טוב שירא לומר שלקחה ממנו כו' ואמאי לא נימא נמי הכא כן דירא שמא יש לו עדים דהיה של אביו דשאני התם דמאי שטען שקנה הוא טענה טובה שסובר שמא ימצא עדים שהמערער מכרה לו כמ"ש שם מה שאין כן כאן שטוען עכשיו טענה גרועה דהי"ל להזהר בשטרו:

(סכ"א והרי זה גובה בשבועה) גרסא זו בספרים ישנים ברמב"ם וכן העתיק בב"י רק בכסף משנה נדפס משבחה ולזה הסכים סמ"ע ס"ק ל"ו ולעד"נ עיקר כספרים ישנים ול"ד לסעיף כ"ב דכתב בלא שבועה דשאני הכא דלא החזיק כלל רק אחר מיתת אביהם ה"ל היתומים בע"ד דידי' לפי דבריו ע"כ מחוייב לישבע היסת מה שאין כן בסיפא שכבר היה מוחזק בחיי אביו ולפי דבריו לא היה ליורשים שום זכות בזה אחר מיתת אביהם:

(ע"ש בענין הקול) שכתבנו מה שהקשה הסמ"ע סקל"ד מסק"נ נלע"ד דלק"מ דע"כ לא אמרי' שם שהורע כח המגו אלא שאם ידוע שהי' של המערער אע"פ שלא ידענו שירד בתורת משכון אז הורע טענה לקוחה בידי מאחר שהקול מכחיש הטענ' ממש ואינו חפץ לטעון נגד הקול כיון שבודאי היה של האחר תחלה משא"כ כאן דאין עדים כלל שהיתה של אביהם כמ"ש הראב"ד בהשגה בפי' דברי הרמב"ם בדין זה שהקול יוצא דהיא של אביהם בזה אין כח להקול לבטל המגו וע"כ שפיר אמרי' מגו בזה אי הוה הקול אחר ג' שנים כנלע"ד:

(סעיף כב) שלא בשבועה מה שמחלק הסמ"ע בין הך דהכא למ"ש הרמ"א סי' קלג דשם נקראו היתומים מוחזקים איני רואה שום הפרש ביניהם דכיון שהם דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אזלא חזקתייהו לכל מילי ולענד"נ דרמ"א ס"ל ג"כ כהרא"ש דסי' קו [קן] ס"ו דצריך היסת:

(סעיף ל"א) בהקדש עניים כו' בד"ר סיים כאן שאם יודו ז' טובי העיר יש לו חזקה וקשה למה ליה חזקה ונראה שמיירי שמודו שמכרוהו אלא שאינם יודעים למי מהני חזקתו לו' שהוא הלוקח ומהני הודעתם אע"פ שאין לה קול וא"ל הא אמרינן בס"ס רכב דאם אמר א"י למי מכרתי ובא א' ואמר אני הלוקח דנאמן דשאני הכא דגרע טפי כיון דרגיל להיות קול אם קונה מהקהל:

אריסו. עיין בתשובת מהרי"ט סי' קי"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' רכ"ג ובתשו' מהר"א ששון סי' קפ"ג באורך. ש"ך:

השני. ואע"ג דלא חלקו ואין ברירה מ"מ ה"ל למחות כדי שלא יאמר קניתי חלקך לעמוד במקומך עם שותפך כ"כ הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בדין זה ע"ש):

כולה. הטעם דשמא עשו כך חלוקה ביניהן דזה יאכל כל הפירות כך וכך שנים רצופים ואח"כ יאכלם גם השני כל כך שנים כיון דאין בה שיעור חלוקה לאכול ממנה שניהם בכל שנה משא"כ ביש בה דין חלוקה כיון דאפשר לחלק ולא חלקו הוי חזקה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב כלל ט"ו ס"ס פ"ט (אנשים רבים שהיו מתפללין בבית אחד מן המערער אין להם חזקה כלל דהוי כשותפים. הרשד"מ חח"מ סי' שנ"ג וכ"כ הראנ"ח בח"א סי' פ"ה וכ"כ בתשובת מ"ב סי' ד'. כל שאין דין חלוקה בקרקע אע"פ שיש בה חלוקה לזמנים אין מחזיקין זע"ז מעשה חייא סי' ב'. אם שותף א' השכירה לאחרים לא עלתה לו חזקה אבל אם היו פורעין השכירות לשותף זה ולא לאחר עלתה לו חזק' וה"ה אם היו אחים ושותפין ואין לו טענה שהי' מוותר לו מפני שהוא אחיו ומסכן. מהרי"ט חח"מ סי' כ"ו. ב' שותפין שהי' להם בית אחד והחזיק ראובן בחלק אחד מהם שלא הי' בעיר והי' דר עם השותף יחד כי היכי דלגבי השותף שהי' דר בו לא עלתה לו חזקה ה"נ לא עלתה לו לגבי שותף האחר. הרש"ך ח"ב סי' קל"א וע"ש בח"א סי' נ"ה. כנה"ג):

לחתן. עמ"ש הב"ח בזה:

הבת. ע"ל סי' רפ"ה ובתשובת מהרשד"ם ס"ס רנ"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל':

ראות. (נרא' דבכלל זה אב ושאר קרובים שזכר כאן שנסתלקו מעל שולחן אביהם מכל מקום כיון שרואין שסומך זה על זה בעסקי נכסיו אין שם חזקה. ט"ז):

לכולם. הב"י הביא תשובת הרשב"א דבמה שירשו האחים מאביהן יחד הן כשותפים בו ואין מחזיקין זע"ז ומשמע משם דאפילו אין כיס אחד להן אין מחזיקין באותה ירושה והמחבר למדנו כאן דביש כיס אחד להן אז אפילו בדבר שהי' של א' מהן בלבד ג"כ אין מחזיקים זע"ז וכן מוכח בטור סי' זה סל"ז עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' ר"מ אלשקר ס"ס מ':

שהלותה. (פי' הט"ז שטוענת שהלותה דאי הלותה ודאי לא שייך ע"ז מ"ש שכן דרך להשאיל וכן משמע לשון מהרא"י שמביא ב"י עכ"ל). וכת' הש"ך מהלשון נרא' אפילו אינו סמוך על שלחנה וצ"ע לדינא ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ו':

והרס. המ"מ דייק מזה שהרמב"ם ס"ל שאפילו חפר בה הבעל בורות שיחין ומערות אין לו חזקה וכמ"ש הטור בשם הרי"ף והרא"ש וא"כ יש לדקדק על הרמ"א שכת' אבל חפר כו' והוא דעת הרמ"ה בטור והל"ל בלשון וי"א כדרכו וצ"ע עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה) ועיין בב"ח שכת' בבנה והרס ל"ד לחפר בורות ע"ש ובס' א"א דף פ"ז ע"ב. ש"ך:

חפר. מדסתם הרמ"א ש"מ דס"ל דאפי' לא כת' לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אפ"ה ה"ל חזקה כשחפר בורות ועיין בא"ע סי' פ"ז דלא הזכיר הרמ"א חילוק זה דחפר בורות דשם אין מקור דיני חזקה מש"ה קיצר ולא נחת להכריע בדבר התלוי בפלוגתא בפרט שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא ס"ל הכי. סמ"ע:

וכיוצא. פי' כל הנזקין דכת' הט"ו בסי' קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה. שם:

ספק. ואע"פ שעדיין חייב במזונותיה ולא ייחד לה שדה אחרת אפ"ה יש לה חזקה כיון דמסני סני לה מסתמא איננו נותן לה הפירות למזונותיה בלא דין ומדהניחה לאכול בשופי ודאי קנאה כ"כ הרשב"ם ובתוספות כתבו דמיירי גם כאן דוקא כשייחד לה שדה אחרת למזונותיה. שם:

אשת. עיין בסמ"ע וט"ז מה שביארו בדין זה ועיקרן ופרטן של דברים נתבארו בא"ע סי' פ"ז ע"ש ובתשובת מהר"מ מלובלין סי' ל"ו ובתשובת מהר"א ששון סי' ק"ז:

חזקה. (ול"ד לאריס בסכ"ו דשאני הכא שהוא מחויב להחזיר הקרקע אחר ג"ש כאשר לקחה ממנו מש"ה לא יעמיד אחר במקומו עד שיהא לו מהימן ואומן משא"כ באריס דאינו חייב באחריות וקלקול השדה. ט"ז):

אבותיו. הסמ"ע כת' דהמחבר השמיט דינא דש"ס והוא דגם דבי ריש גלותא אין להם חזקה בנכסי אחרים. משום שהוא דין שאינו נוהג בזמנינו כו' ועיין בתשובת ן' לב ס"א כלל ט"ו סי' פ"ו כת' כה"ג. ש"ך:

וכן. נרא' דאמי שהוחזק שהורג נפשות לחוד קאי אבל מסדור לשון הטור שכת' תחלה דגזלן אין לו חזקה וגם אין מחזיקין כו' משמע דאפילו אינו גזלן אלא על שדה זו דמקרי ג"כ סתם גזלן אין מחזיקין בנכסיו והטעם כיון שמטיל מורא על שדה של אחר כל שכן על של עצמו עכ"ל הסמ"ע (יש להסתפק באנס שאנס שדה חבירו ועבר האונס אם יש לו חזקה או דמי לגזלן ואת"ל דדמי לגזלן אם ידוע שעשה תשובה אם יש לו חזקה. מהר"א ששון סי' קי"ז ורכ"ט ועיין בב"ח. כנה"ג):

ראיה. די"ל שירא למחות בו וגם ישראל הבא מכחו וכדין הקונה מגזלן ובן גזלן וע"ל סי' קנ"ב. סמ"ע:

לקחה. וכת' ב"י בשם תשובת הריטב"א דה"ה אם טען שידוע לו שלקחה העובד כוכבים מישראל בחובו ומכרה לו דנאמן במגו ע"ש. שם:

אחר. כת' הסמ"ע דהמחבר דקדק וכת' אחר שנתגיירתי ולא כע"ש שכת' דנאמן לומר קניתיהו אפילו קודם שנתגיירתי (והט"ז הסכים לדעת הע"ש ועיין שם). אם טען המחזיק שהמערער נעשה סרסור בלקיחתו מהעובד כוכבים ה"ל כאילו טען בפני לקחה העובד כוכבים כו' כ"כ בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ד ומביאו בכנה"ג:

קטן. עי' בתשובת מהרש"ך סוף ס"ב סי' כ"א (ואפילו בגדול פחות מכ' שנה בנכסי אביו לא עלתה לו חזקה. מהרי"ט חח"מ סי' ס"ד. כנה"ג):

דאינה. פירוש אפילו החזיק בה שלשה שנים אחר שהגדיל ונרא' דאפילו טען קניתי ממך אחר שהגדלת ואבדתי השטר לאחר שהחזקתי בה ג"ש מזמן גדלותך אינו נאמן מה"ט דאמרינן דלא קנהו והקטן אף אחר שהגדיל לא ידע שהית' של אביו וימחה בו עכ"ל הסמ"ע (והב"ח חולק ועיין במהרש"ך ח"א סימן קס"ו. כנה"ג):

כשידוע. וכתב הסמ"ע דכשראו עדים שאביו דר בו סגי ולא בעינן שידעו בודאי שהי' שלו וכמ"ש בר"ס ק"מ ע"ש (ובכל מקום שאמרו אין לפלוני חזק' היינו בדברים שיש עדים או שאנו יודעים דבר זה הי' של ראובן ועתה מחזיק בו שמעון ואומר שהוא שלו או קנאו כו' אבל בענין אחר ודאי לא מהני. הרשד"ם חח"מ סי' רי"ג. אמר המאסף וכן בדין דאל"כ נאמן במגו דלהד"ם ובמקום דאיכא פלוגתא דרבוותא בדיני חזקה עיין במהרי"ט חח"מ סי' כ"ח וסי' ע"ה ובמהרש"ך ח"א סי' קכ"ו ובמהר"א ששון סי' ל"ד מי הוא הנקרא מוחזק. כנה"ג):

במגו. ואע"ג שהי' מעיז שפיר אמרינן מגו בכה"ג כן כתב התוספות והמרדכי פרק חז"ה ועיין לעיל סי' צ"ג (ועמ"ש בסי' קמ"ו ס"ק ל"ד). ש"ך:

מעולם. (כת' הט"ז וא"ל ממ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' קמ"ו שאין זה מגו טוב שירא לו' שלקחה ממנו כו' וה"נ נימא דירא שמא יש לו עדים דהי' של אביו שאני התם דמאי שטען שקנה היא טענה טובה שסובר שמא ימצא עדים שהמערער מכרה לו כמ"ש שם משא"כ כאן שטוען עכשיו טענה גרועה דה"ל להזהר בשטרו):

עדותן. ואף דאין מקבלין עדות בפני קטן שאני הכא דזה החזיק כראוי והוא עתה בחזקתו כ"כ הטור ור"ל לאפוקי אם לא הי' נשאר בחזקתו וכמ"ש הט"ו בסכ"ג ומקור הדברים כתבתי בסי' ק"י ע"ש. סמ"ע:

וכלו. ע"ל סי' ק"נ ס"ג שכתבו הט"ו פלוגתא באם כלו ימי המשכנתא והחזיק בו אחר כך ג"ש. שם:

שהחזיק. הסמ"ע האריך מאד בביאור דין דסעיף זה ושאח"ז והש"ך השיג עליו ע"ש ועמ"ש הט"ז בזה:

משבחה. כן הגיה בסמ"ע וכת' דבס"י אית' בשבוע' וט"ס הוא כו' והש"ך מקיים הגירסא ישנה ע"ש (וגם דעת הט"ז נוטה כן לגרוס בשבועה ע"ש):

מאביהם. נראה דאפי' יצא קול בחיי אביהן שהוא שלו קודם שהחזיק זה ג' שנים נאמן ולא דמי לס"כ דהתם יצא הקול שבתור' משכונא בא לידו אם כן הקול הוי כמחאה משא"כ הכא שהקול הוא שהיה של זה א"כ אינו כמחאה שהרי יכול לו' שהי' של זה ולקחו ממנו. ש"ך:

בשבועה. והרא"ש חולק על זה וכמ"ש הט"ו בסי' ק"נ ס"ו דכל מאי דמצי אבוהון למטען ולהשביעו טענינן ליתמי אפי' בשמא וע"ל סי' קל"ג ס"ה שכ' הרמ"א בכיוצא בזה שכן נ"ל עיקר ונ"ל דה"ט דשם מיירי שהיתומי' הם מוחזקים והמערער בא להוציא מידם דברים העשוים להשאיל ולהשכיר מש"ה פסק דהמערער צריך שבועה משא"כ הכא דאיירי דהמערער הוא מוחזק מש"ה ס"ל דמחזיק בו בלא שבועה עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דהמחבר סמך כאן אמ"ש בסי' ק"נ א"נ כאן ל"ק אלא דא"צ שבועה דהיינו שבועת הגאונים כדין נשבע ונוטל על המשכון [והט"ז כ' דגם הרמ"א ס"ל דכאן צריך היסת ודלא כהסמ"ע ע"ש]:

בידו. דכיון דאין מסלקין אותו מניחין לו לאכול כמה שנים זא"ז ואח"כ יאכלו הבעלים משא"כ כשנעשה אריס תחלה פירוש מחדש דהרשות ביד שניהן להסתלק זה מזה לשנים שיבואו כאשר לא יישר בעיניהן ואיך מניחין אותו לאכול הפירות כמה שנים זא"ז. סמ"ע:

אחרים. מל' הטור משמע דאף אם אריסים אלו לא היו עובדים שם כבר מ"מ כיון שהוא עובד עמהם אינו מקפיד בעל השדה מל' הרמב"ם משמע שמחלק בין אריסים שהיו בו כבר לאריסים אחרים וקמ"ל דאם הן אריסים הראשוני' אף שחילק לכ"א חלקו לחוד אינו מקפיד ולפ"ז נראה לגרוס אריסים אחדים ולא אחרים ור"ל שמיוחדים ונתן לכ"א חלקו לעבוד לבדו ומה שסיים המחבר ז"ל שמא ממונה כו' ה"ק כשיטעון המערער לכך לא הקפדתי במה שחילק לאריסים מפני שממונה עליהם עשיתי אותו שומעין לו ואין להאריס חזקה. שם:

החזיק. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ה ורמ"ט (ואם ירד לתוכה קודם שירד מאריסתו אפי' החזיק ג"ש אחר שירד מאריסתו אם יש לו חזקה. הביא בכנה"ג מחלוקת הפוסקים בזה ע"ש שכתב ז"ל ותמהני ממהר"א ששון סי' קט"ו שכ' בפשוט כל שהחזיק ג"ש אחר שירד מאריסותו אע"פ שלא יצא מהקרקע עלתה לו חזקה ולא הזכיר המחלוקת שיש בזה עכ"ל):

בהקדש. ז"ל הטור שאין מוחה בעבור הקדש שאם ירד אדם לשם יאמרו העולם שירד בו לקבץ הפירות לעניים ויהיו אצלו עד שיצטרכו ואם יטעון קניתיו מז' טובי העיר והלכו להן למדה"י ואמר לו א"כ ה"ל קלא כו' ע"ש (וסיים שם שאם יודו ז' טובי העיר יש לו חזקה וקשה ל"ל חזקה ונראה דמיירי שמודו דמכרוהו אלא שאינם יודעים למי מהני חזקתו לומר שהוא הלוקח ומהני הודאתם אע"פ שאין לו קול וא"ל מס"ס רכ"ב דאם אמר איני יודע למי מכרתי ובא א' ואמר אני לקחתי דנאמן. הכא גרע טפי כיון דרגיל להיות קול בקונה מהקהל עכ"ל הט"ז) עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קפ"ג ובתשו' מהרי"ט סי' קלב ובתשובת מהרשד"ם סי' רכ"ו ורס"ב ושפ"ג:

מיחה. כ' הסמ"ע דזהו דומה למ"ש הרמ"א בסכ"ד באפוטרופוס דלא מיחה והמחבר סתם כאן לדעתו שהבי' שם י"א דהוי חזקה ועיין בתשו' ראנ"ח שהאריך בדינים אלו ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ב:

כמו. ואם החזיקו בשל אחרים מהני ועיין בב"ח. ש"ך:

נתן. ר"ל שנתנה הוא מעצמו לאחר דאילו הקהל לאו כל כמינייהו ליתנו לאחר וזה נלמד ממ"ש לפני זה בספר תורה דכשלא הי' להם ס"ת אחרת אסור להו לשנות. סמ"ע:

והביא שמעון. כנ"ל בסי' קמ ס"א:

וכן הביא. ערשב"ם בב"ב מב ב' ד"ה דלית כו' ותוס' שם ך"ט ב' ד"ה דלא כו':

שותפו או אריסו או. הכל במתני' מב א':

לא הביא. כנ"ל:

שני שותפים. לא יהא השותף עצמו בנחית לכולה ויש בה דין חלוקה אע"ג דקצתו החזיק מחמת עצמו:

אבל אם. כ"פ שם הא והא כו' אבל נחית לפלגא לעולם לא הוי חזקה:

וכן אפי'. ב"מ קי א':

יש מי. אב כו'. וה"ה בשאר. האחים שאוכלים. אם אח. אשה שהלותה. הכל נלמד מאב ובן וכמ"ש רשב"ם שם ד"ה ולא לאב כו' ע"ש וכן באחים א' עשיר כו' כמו יתומים שסמכו אצל בע"ה שהן כמו שמינה להם אפוטרופוס כמ"ש בגטין נ"ב א' במתני' וגמ' וה"ה כאן בגדולים שהן כאפוטרופסים כמ"ש רשב"ם כנ"ל וראיה דאב ובן לאו דוקא מדאמרי' בב"ב נב א' מן האחין כו' וכן אשה כו' ושם קעג א' אמר רבא מנא אמינא לה דתניא כו' אחין הוא כו' ואע"ג דס"ל א"צ ראיה:

אע"פ. ואפי'. גמ' שם מט א':

ובנה והרס. עבה"ג:

אע"פ. גמ' שם נא א':

ודוקא. ס"ל לרמ"א דרמב"ם הרס ובנה דוקא נקט ודייק לה הרמב"ם מדאוקים כגון שחפר בגוף הקרקע אבל ס' הראשונה סבירא דאין חילוק וראיה דאם זה פשוט דאין חזקה א"כ מאי פריך שם מט א' פשיטא כיון כו' אלא דסד"א כתי' רבא וכגון שחפר דבכה"ג הוי חזקיה אלא אכילת פירות בלחוד:

וכן חזקת. (עמ"ש בא"ה סי' פז) שם מדמי לה לחפר וכ"ש לתי' ראשון אין דין כו':

אלמנה אצל. שם נ"א כיון דאית לה מזוני כו' וכתובות צ"ה ב':

אין מחזיקין. שם נ' ב':

ראובן. נלמד מס' שקדם וכמ"ש ברשב"ם ד"ה אין מחזיקין וע' בטור:

וכן המחזיק. נלמד מדבי ר"ג שם לו א' ועברשב"ם שם ל"ה ב' ד"ה ישראל:

בלא שום. שם מ"ה א' ועבסי' קעו סל"ו בהג"ה ובה"ג שם:

וישראל שני. גטין נח ב' ת"ר לקח כו':

(ליקוט) שמא ישראל כו'. ערשב"ם שם ד"ה ישראל כו' אבל אי טען ישראל כו' וכ"כ הרא"ש וטור (ע"כ):

וכ"מ דיכולין שם:

מומר. ערשב"ם ד"ה הנ"ל דסתם כושיים. וה"ה למומר. מרדכי:

וכ"ז שלא. כתובות צה א' כתבה לראשון כו' וקי"ל כר"מ כמ"ש בב"ק נ"ט ב': (ליקוט) וכ"ז שלא כו': הג"א שם ד"ה ודוקא כו' (ע"כ):

החזיק עכו"ם. כמו כל אלו שאין להם חזקה אם נסתלק הסיבה. שם מז א':

שאין להם טענה. שבועות לח ב' והוי כחזקה שאין עמה טענה. ב"ב מ"א א':

וכן המחזיק. כמ"ש בסי"ט וחש"ו חד דינא אית להו וחד טעמא. וע"ל סי' קמג ס"ד:

וי"א. רש"י בכתובות יז ב' וב"מ לט ב' כפי פי':

הא דאין מחזיקין. לפי' הר"י מיגש שכ' שם דרבא בר שרשום לא אכל שני חזקה בחיי אבוהון שני חזקה דא"כ היה יכול לטעון לקוחה אלא לאחר מיתת אבוהון אכל שני חזקה ואע"ג דאין מחזיקין בנכסי קטן דוקא כשידוע שהיה של אביו כו' כמ"ש כאן רק משום דנפק קלא כו' לא הוי חזקה כיון דהוי ידע דקטן לאו בר מחאה ה"ל לאזדהורי בשטריה ואין מחזיקין בנכסי קטן לכך לקוחה לא הוה מצית אמרת כו' וע"ש. והוא בגמ' כתובות יז ב' בשלמא גבי אביו כדרב הונא ואעע"כ ברישא אמרי' שאסר הוא הפה שהתיר.

ואם החזיק בה. כפי' רשב"ם שם ובכתובות שם א"ה גבי אביו נמי אי כו' וכמ"ש הר"י מיג"ש כנ"ל:

ואם צריך. שם ברא"ש וא"ת והאיך כו' וי"ל כו' דאמרי' תינוק שתקף כו' ב"ק קיב ב':

ואם יצא קול. שם בגמ':

כגון שיצא. אם יצא. שם ברא"ש לפי' רב האי ופי' הר' יונה ע"ש:

וכלו. ל"ד ורא"ש כ' כן משום ל' הגמ' ועפר"ד:

אבל אם דטעמא דקול משום דה"ל לאזדהורי בשטריה כיון שיצא הקול כמ"ש שם ברא"ש ורשב"ם וטפי לא מזדהרי שם ך"ט א' כנ"ל סי' קמ ס"ו:

מי שהחזיק. שהרי אינה. אבל אם. שהרי כנ"ל לפי הרי"מ ור"ל כיון שיצא הקול הוא כמו שיש עדים וידוע שהיה של אביו ואז אין מחזיקין בנכסי קטן כנ"ל ס"כ:

ותחזור. גמ' שם:

אכלה שני חזקה. כנ"ל לפי' רשב"ם ור' האי:

וגובה שלא. כ"כ תוס' שם וע"ל סי' ?ק"נ סו:

החזיק בה. ב"ק קיב דאחזוקי בה בחיי דאבוה:

ובשעת מיתה. ע"ש בהג"א ובס' ר"ת וכן ברא"ש דב"ב. כנ"ל:

אבל לא. כמ"ש בסוף הסעיף:

מעמידין. ואין. ב"ק שם:

ולאחר שיגדיל. ב"ב שם:

אבל אם שהתה. דשמא חזר ולקחה ממנו וכמ"ש בכתובות קט ב' וכפי' הראב"ד כנ"ל בסי' קמז ס"ג בהג"ה וע"ש בתוס' ד"ה א"ל שפיר כו':

או מקצת. ב"ב מב א' ת"ר אכלה כו':

אבל מה. כתובות יז ב' כגון שאכלה כו' דחזקת הקטן וחזקה בשלהם שוה כמ"ש בסי"ח וע"ש בתוס' ד"ה ואחת וכפירש"י וז"ש לעיל אחר שהגדיל:

י"א דהוי. כיון שיכול למכור להאכיל. גטין נב א':

ויש חולקין. וראיה מדאמרי' בב"מ לט א' אין מורידין כו' ואפי' ע"י אפוטרופס כמ"ש תוס' שם ב' ד"ה ומוקמינן כו' ע"ש וא"י ה"ה קרוב בנכסי קטן ג"כ בכה"ג מיירי ועלה קאמר רבא ש"מ מדר"ה אין כו':

אבל בעלים. מדלא תני בהו כמו באב ובן ואיש ואשה:

האומנים. מתני' שם:

שהיו בונים. מפ' בקרקע דומיא דאריסים:

ירדו מאומנתם. ברייתא שם מ"ז א':

ובעלים מחזיקין. כנ"ל:

האפוטרופסים. שם במתני':

בין שהיה כו' בין. ערשב"ם שם במתני' ד"ה ולא לאב. דומיא דאפוטרופסין כו'. וכן בכולם ואמרי' שם נ"א א' פשיטא כו' ל"צ ואפ"ה אין לו חזקה משום דהוא אפוטרופוס בננ"ב שלה:

וי"א דיש. שמפ' שם כפי' רשב"ם שם ד"ה דין ודברים כו':

בין שמינה כו' בין. ב"מ לט א' ש"מ מדר"ה כו' וע"ש תוס' ש"מ כו' וקשה דבלא כו' ובמ"ש כאן מתורץ דאפוטרופסים בלא"ה אין להם חזקה אפי' בנכסי גדול ולעולם דמחזיקין בנכסי קטן ואמרי' בגטין מנהו ב"ד כי' אבי היתומים כו' ומדמניחין אותם ש"מ שאין חילוק:

בין שמינה אדם כו' הואיל. כנ"ל ולא לאב:

ובעלים. כנ"ל:

המחזיק כו'. כמו בשל יתומים דבשניהם אין למי למחות וכמ"ש בב"ק לו לז אנן יד עניים כו' דאמר כו' ר"ג וב"ד כו' אלמא שהן שוין:

ואם יש. כמו ביתומים שיש להם אפוטרופיס כנ"ל בסך"ד בש"ע:

ודוקא שיש כו'. אזיל לשיטתו שם בהג"ה ונ"ה בתשו' הרשב"א להדיא דמדמי ליתומים שיש להם אפוטרופוס דאין להם חזקה:

המחזיק בשל. ב"ב נו א' הני דבי ר"ג כו':

ולי נראה. דלא דמי דהן היו תקיפין ביותר אלא כנ"ל בבה"כ דאם אין מי למחות כנ"ל:

ואסורים לשנות. כמ"ש למטה:

ואם לא. דאז הוי חזקה שאין עמה טענה וכמ"ש למטה אדם שהחזיק כו' וארעו אונס כו' דאין טענה לאחר:

אדם שהחזיק. יומא יב יג וע"ש בתוס' ד"ה הלכה כו' ומכות יג א' ת"ר ושב כו' ואף לר' יהודה התם משום שבלא אונס אלא מחמת עבירה או נמכר בע"ע:

בית. גטין נט א' וע"ש בתוס' ס' ב' ד"ה אלא וה"ה כאן שיאמרו שהן ב"א שאין מהוגנים ועבמהרי"ק:

ראובן ושמעון כו'. דאמרי' בת"כ פ' צו גבי כ"ג שבניו קודם לכל אדם בימן שממלא מקום אבותיו ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו. וא"צ לרשותם חלמא שאין להם כח אלא לעציון ובספרי פ' שופטים מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתי' כו':