אומן שטוען בדבר שהוא אומן שקנאו - שולחן ערוך חושן משפט סימן קל״ד

האומן בדבר שהוא כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קנ"ה. ובתשובת מהרשד"ם סי' פ"ד:

ואפי' מסרו לתקן. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' קל"ט ודבריו צ"ע ועיין עוד בס"ס קס"ד ורי"ג:

אע"פ שבמסרו בעדים. עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד וא"כ קשה למה יהא האומן נאמן יביא הבעה"ב עידי מסירה המכירין אותו כו' לפי מה שהבין דעדי מסירה מכירין אותו לא ה"ל להקשות דיצטרפו דהא בלא"ה אפי' אית ליה מגו ה"ל מגו במקום עדים אבל פשוט שמיירי שעידי המסירה ג"כ אין מכירין אותו או שהלכו להם וכן פי' בב"ח ע"ש עוד שם דהמחבר שיטפיה לשון דהטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אף ע"פ שמסרו בעדים שכתבהטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו עכ"ל וכן מצאתי בטור ישן על קלף אע"פ שמסרו לו בעדים ולא ואע"פ והיה כתוב אח"כ ב' נקודות והיה כתוב אחר כך ואם העדים כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ק"ט:

אתה מכרתו. כתוב הסמ"ע מיירי בדאיכא עדי ראייה עכ"ל ואם הלוקח יודע שהיה של התובע אע"פ שאין לו עדים מוציאין מידו דהוי כחד סהדא והוה האומן משואיל"מ וכמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ק צ"ז והוכחתי כן מדברי התוס' פ' חז"ה דף ל' ע"א בשם הרשב"א ע"ש ודוק ועיין מ"ש שם דלתשובת הרשב"א אפילו ליכא עדי ראיה שהלוקח עומד במקום עדי ראיה וא"כ יש לפרש כאן דברי טור כפשוטו ומ"מ לענין דינא העליתי שם דלא כהרשב"א ע"ש:

וי"א דהיינו דוקא כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד ובדרישה כתבתי כו' משם עד סוף הסעיף קטן הכל לע"ד אינו נכון והעיקר כמ"ש הב"ח דגם הטור סובר כהי"א שכתב המחבר וכמה שכתב מור"ם עיין שם:

כיצד ראה כליו כו'. נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימני' הללו ר"ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין וכדין ראה הנז' בסי' שלפני זה ול' ראה דגמ' נקט הרמב"ם ואחריו נמשך המחבר וכן מוכח בטור שכ' שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש ובאשר"י ובטור כ' בהדיא ראו עתה בעדים וכמ"ש ברא' באינש דעלמא ועד"ר:

הוא טוען ואומר לתקן נתתיו כו' נראה דאם טען הבע"ה השאלתי כלי זה לאומן או השכרתיהו לו והוא אינו מהכלים העשויים להשאיל ולהשכיר דאינו יכול להוציא מיד המחזיק ואע"ג דאית ליה עידי ראיה ולא מהימן במיגו דאי בעי הוה אומר נתתיהו לידו לתקנו דמיגו להוציא לא אמרי' כמ"ש הטור ומור"ם בסי' פ"ב סעיף י"ב וכ"כ התו' ועד"ר בר"ה קל"ח בדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי שם הבאתי ל' התוס' ועמ"ש שם דפעמים אמרי' מיגו להוציא:

או שטען אתה נתתו לי אחר כו'. עפ"ר שם כתבתי דיש בזה צד רבותא טפי מאשר טען קניתי מידך מתחל' ביאתו לידי ואפי' שהיה בידי כמה שנים משום דאיכא למימר דוקא בהא אינו נאמן משום דחזקה הוא כל מה שבא ליד האומן לתקן בא משא"כ כשטוען קניתי אח"כ והא ראי' ששה' בידי כמה שנים קמל"ן א"נ משום סיפא נקטי' בהאי סדרא דבלא ראה אפילו בכה"ג אין מוציאין מידו:

ואפי' שהה בידו כמה שנים. כ"כ הטור ובזה נמי שווים לדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כמבואר בסי' שלפני זה ס"ה ולאפוקי מהרי"ו שכ' בשם הרשב"א דס"ל דאם החזיק בה כמה שנים נאמן האומן ועד"מ ס"א:

ה"ג והאומן אומר "החזרתיו ומכרתו כו' ובמיימוני כתב החזרת ומכרת כו' וא"ש נמי וק"ל:

או לקוח הוא בידי פי' לקחתיה ממך משעה ראשונה ולא בא לידי לתקן והן הן הענינים שנקט בבבא קמייתא:

ואין מחייבין אותו להוציא כן אמר רבא על רמאי דפומבדיתא בפרק חזקת הבתים:

ואם הוציאו הואיל ונראה כו' דהיינו קודם כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מיגו דאי בעי לא הוציאו וכמ"ש בסי' שלפני זה בסמ"ע סעיף א' ב' (ולשון הגמרא נקט גם בזה ועד"ר שם כתבתי לשון הגמרא) דהא גם באומן כל היכא דליכא עידי ראייה כדינו האומן נאמן וגם באחר דאינו אומן אלו הוציאו הוי דינא הכי מיהו שם דוקא במסרו בעדים ובאומן אפי' לא מסרו בעדים וק"ל:

אף ע"פ שמסרו בעדים כו'. קשה אם מסרו לו בעדים איך מסיק המחבר וכתב על זה אם טוען לא נתתו לי מעולם גם מור"ם בהג"ה כתב שירא לו' להד"ם כו' הא בלה"נ לא מצי לטעון להד"ם שהרי מסרו בעדים. ואין לפ' דר"ל להד"ם שנתתי לי זה אלא אחר ואותו החזר לך דהא מדכתב אם העדים שראו החפץ אין מכירים כו' ולא קאמר נמי שעידי מסירה אין מכירין אותו משמע דאע"פ שהן מכירין אותו אלא שהעדים שראוהו עתה קודם ביאתם לדין אין מכירין אותו היטב וא"כ קשה למה יהא האומן נאמן יביא הבע"ה עידי מסירה המכירין אותו ויצטרפו לעידי ראיי' ואז לא יהיה לו מיגו דלהד"ם ולא מיגו דחזרה וגם א"כ הל"ל אם טוען החזרתיו לך נאמן כיון דבאיכא עידי מסירה צריך לטעון לנאמונתו החזרתיו ואפשר דהמחבר שיטפת לשון דהטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אע"פ שמסרו בעדים שכתב הטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו אבל בדברי המחבר אי אפשר לומר כן שהרי בסעיף שלפני זה סיים וכתב אע"פ שמסרו לו שלא בעדים וצ"ע:

אבל אם טוען נתתו לי לתקן ושוב כו'. ה"ה או כ"ש (לסברות שכתבתי בס"ק ג') אם טען לקחתיה מתחלה:

שירא לו' כו' ומה"ט אפי' מסרו לו שלא בעדים ג"כ אינו נאמן האומן ועפ"ר:

אתה מכרתו לו. מיירי בדאיכא עידי ראייה שראוהו ביד זה ומ"ה אף אם נאמין להאי שהאומן א"ל שקנהו מ"מ האומן גופו אינו נאמן לו' שקנהו היכא דראוהו בידו ולא הוצרך הטור והמחבר לפרשו דבעידי ראייה מיירי דפשוט הוא ממ"ש לפני זה דבלא ראו בידו קודם לכן אפילו האומן עצמו נאמן נגד הבע"ה וכ"ש כשהוא ביד אחר:

ואם אמר בפני הודה כו'. דאי בעי לשקר היה אומר דהבע"ה מכרו לו דהיה נאמן וכן כתב הטור לקמן בסי' קנ"ב ע"ש:

וי"א דהיינו דוקא כששהה אחר מות אביו. כ"כ התוס' והרא"ש והטור השמיטו כאן. והב"י תמה על הטור למה השמיטו ובדרישה כתבתי שנ"ל דהטור ס"ל דהתו' והרא"ש לא כ"כ כ"א אבן אומן דקרקע דאין הבן מוחזק בהשדה ואי הוא טען אני לקחתיה מהמערער לא הוי נאמן בלא שטר או חזקת ג' שנים ומ"ה בעינן בהאי טענה דבפני הודה נמי אשתהה ור"ל אשתהה ג"ש אבל בבן אומן דמטלטלים לא בעינן אשתהה דס"ל לסברא פשוטה דבאמר אני קניתי מהמערער דהוה נאמן בלא אשתהה כיון דהוא מוחזק בו וא"כ ג"כ בפני הודה כו' נאמן במיגו אפי' בלא אשתהה ואע"פ שהזכירו התוס' והרא"ש בלשונם שם כלים נ"ל דס"ל דלא נקטו בלשונם כלים אלא בשביל האומן עצמו שירד מאומנתו מיהו ל' הרא"ש וקיצור ל' פסקי הרא"ש לא משמע הכי: ועוד דלפ"ז לא יהיה פי' דאשתהה דאב ובן שוין דבאב האומן דאיירי בכלים יהיה פי' זמן מה ובבן דאיירי בקרקע יהיה פי' ג' שנים ועד"ר מ"ש עוד מזה והא דכתבו המחבר בשם י"א דבעינן אשתהה (והי"א הן התוס' והרא"ש) משום דבאמת פשטא דגמ' ולשון הרי"ף והרמב"ם והטור לא משמע הכי והא ראיי' דהטור סיים וכתב ז"ל ואם אמר שירשה מאביו הרי הוא כאביו עכ"ל דמשמע דוקא באומר "שירשה הא אמר שקנאה מסבע"ה אפילו אחר מות אביו נאמן ומ"ש מור"ם בהג"ה ז"ל ונ"ל דוקא כו' נמי לשיט' הי"א דוקא כ"כ אבל לא לשיטת הטור אבל בד"מ מוכח דכתב זה ליישב תמיה' הב"י עלהטור והוא דוחק כמ"ש: מיהו זה קשה איך נאמר שפליג הטור על אביו הרא"ש והתוספות ולא יזכירם ולפי מ"ש ראשונה ניחא ועד"ר כאן ולקמן סי' קנ"ב מ"ש עוד מזה:

סעיף ג' אף על פי שמסר לו בעדים כאשר הגיה הסמ"ע דהאי אע"פ קאי אשל מעלה כן משמע בטח"מ של קלף דשם הגירסא בזה"ל ואם העדים שראו החפץ וכו' ממילא הוה כאן התחלת דין אחר ומיירי באין עדים שבא לידו:

(סעיף ד') אבל כשטוען שאומן כו' צ"ל לדעת הרמב"ם שזכרתי לעיל ס"ס קי"ג דמיירי כאן ביש עדי ראיי' ביד האומן וכן משמעות הברייתא בפ' ח"ה דף מ"ה ראה עבדו ביד האומן וטליתו ביד הכובס מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי לא אמר כלום בפני אמרת למוכרו לי נאמן ומוקמינן הסיפא ביוצא מתחת יד אחר וכעין שכתב רבינו כאן ומשמעות הסיפא דקאי נמי אראה טליתו ביד הכובס ומש"ה כי אמר בפני אמרת לאומן למכרו נאמן מגו דמינך זבנתה והאומו נתנו לי במצותיך אבל כי אמר זה האחר האומן שמכר' לי אמר לי כן אנן סהדי דלא כדין זבנה ליה והשתא עולה יפה הפירוש שכתבתי להרמב"ם בסוף סימן קל"ג דהיכ' דאין עידי ראייה באותו שאין לו חזקה רק באותו הבא מכחו יכול לומר אלו היה כאן היה נאמן ואני יש לי זכותו דטוענין ללוקח ומדברי רבינו אין הכרע לזה ומכאן יש סתירה למ"ש ב"י הבאתיו בסימן קל"ג ס"ד דטענות המחזיק שפלוני עשה גזל ומכרה לזה הוה כטוען גנובים ולאו טענה היא קשה דהא כאן גם כן הוי הכי לפי טענת המערער כאן לדברי הרמב"ם:

(סעיף ו') ואם אמר בפני הודה וכו' רבינו לא הביא זה והיא גמר' ערוכה והך י"א דהיינו דוקא כו' הוא דברי התוספת והרא"ש ורבינו לא הביא כל זה ותמה ב"י כאן על מה שהשמיטו ומש"ה כתבו כאן דרך י"א אבל נלע"ד דאין כאן מחלוקת דרבינו לא הוצרך להביא זה דזה פשוט דהודה בלא נשתה' דאינו נאמן דכבר למדנו רבינו זה במ"ש ואם אמר שירשו מאביו דהוה כאביו ולא הוה חזקה דבכלל זה כל הבא מחמת אביו בשום טענה הן שהודה לו הן שאר זכיות מכח אביו ובמ"ש הרי הוא כאביו למדנו כמו שמועיל אצל האב מה שירד מאומנתו ובזה אין צריך הבן לומר בפני הודית לו לאבי דכי היכא דאם היה האב קיים וירד מן אומנותו ונשתהא אצלו היה מהימן לי' לקוחה היה בידו ה"נ אם נשתהא ביד הבן אחר מיתת אביו די בכך לומר אבי אמר לי שמכר לו דלמה יגרע מאביו שהיה נאמן ומ"ש התוספת בפ' מ"ה דף מ"ז וז"ל ונראה דבן אומן נמי דאמר לעיל שיש לו חזקה כי אמר בפני הודה היינו אחר ששהא כו' כתבו כן לרבותא דאפי' באמר בפני הודה בעינן אשתהא אבל באשתהא סגי באמת אפי' באומר אבי הגיד לי שמכרתי לו ובגמרא לא הוצרך לומר הך דינא דהודה בפני אלא משום גזלן דקמ"ל דשם לא מהני הודה בשום פני' דמחמת מורא הודה כמ"ש סימן קנ"ב כ"ז נ"ל ברור ובסמ"ע נכנס בחלוקים דחוקים בזה והוא עצמו נ"ל דלא העמיד דבריו בזה ע"כ לא העתקנוהו בחדושינו:

אומן. (עיין בהרשד"ם חלק א"ע סי' קס"ג וקס"ד ובחח"מ סימן רי"ג ובתשובה דשייכים לס' משפטים סימן י"ז ובמשפט צדק ח"ב סי' כ"ז ויש לפקפק באומן שרגיל לקנות ולמכור אם דיינינן ליה כשאר בני אדם או לא. מהר"א ששון סימן ק"ט. כנה"ג):

ראה. כתב הסמ"ע נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימנים הללו ר"ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין ועיין בתשובת מהרשד"ם חח"מ סי' פ"ד:

לתקן. נראה דאם טען השאלתי או השכרתי כלי זה לאומן והוא אינו מכלים העשוים להשאיל ולהשכיר דאין יכול להוציאו ממנו ואע"ג דאית ליה עדי ראיה ולא מהימן במגו דאי בעי אמר נתתיו לו לתקנו דלא אמרי' מגו להוציא כמ"ש בסי' פ"ב סי"ב ועמ"ש שם דפעמים אמרינן מגו להוציא. סמ"ע:

לקוח. פירוש לקחתיו ממך משעה ראשונה ולא בא לידי לתקן. שם:

הוציאו. היינו דוקא כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מגו דאי בעי לא הוציאו. שם:

בעדים. הקש' הסמ"ע איך מסיק המחבר אם טוען לא נתתו לי מעולם גם הרמ"א כתב בהג"ה שירא לומר להד"ם כו' הא בלא"ה לא מצי לטעון להד"ם שהרי מסרו בעדים כו' והש"ך כ' דמיירי שעדי המסיר' ג"כ אין מכירין אותו או שהלכו להם וכן פירש בב"ח ע"ש ומ"ש הסמ"ע עוד ואפשר דהמחבר שיטפת לשון הטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אע"פ שמסרו בעדים שכתב הטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו ע"כ כ' הש"ך דכן מצא בטור ישן על קלף אע"פ שמסרו בעדים ולא ואע"פ והיה כתוב אח"כ ב' נקודות ואח"ז ואם העדים כו' (וכ"כ הט"ז ע"ש) עיין בתשובת מהר"א ששון סימן ק"ט:

שירא. ומה"ט אפילו מסרו לו שלא בעדים ג"כ אין האומן נאמן. סמ"ע:

שאמר. כתב הסמ"ע דמיירי דיש עדים שראוהו ביד זה מש"ה אף אם נאמין להאי שהאומן א"ל שקנהו מ"מ האומן גופיה אינו נאמן לומר שקנהו היכא דראוהו בידו (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):

חזקה. דאי בעי לשקר היה אומר דהבע"ה מכרו לו דהיה נאמן וכ"כ הטור בסי' קנ"ב ע"ש. סמ"ע:

כששהה. עמ"ש הסמ"ע והט"ז ליישב תמיהת הב"י על הטור בזה ע"ש:

אחד כלים. מדקא' שם מו א' הא אחר כו' וע"ש ברמב"ם במתני' ד"ה אין להם חזקה ומ"ש בדבר שהוא אומן. כ"השם בגמ' מ"ה ב' עבדו ביד אומן וטליתו כו':

והביא עדים. כנ"ל בסי' קלג ס"ה מהא דכתובות ע"ש:

אלא במכירה או. שם אתה מכרתו כו':

או שטען. שם ביוצא מתחת ידי אחר כו'. מ' דבאומן כה"ג אין נאמן:

אע"פ שמסרו. שם מו א':

ואפילו אם. מדכללן במתני' עם איש בנכסי אשתו כו' ושם דוקא נתגרשה כדקא' בגמ':

וישבע היסת. כדין מנה לי בידך כו' ואר"נ משביעין כו' בפ' הדיינין וכל כל היסת הנא' בענין זה:

ואם לא ראה. שם ראה עבדו. ושם שפיר קאמר ליה ראה תניא וע"ש תוס' ד"ה אי דאיכא עדים כו':

החזרתיו ומכרתו כו'. שם מתוך שיכול לומר החזרתיו כו':

או לקוח. ר"ל מתחלה כשבא לידי: שם מתוך כו' כי אמר לקוחה הוא כו':

מתוך שיכול. שם מתוך שיכול לומר להד"ם כו':

ואפילו מסרו. שם א"ה אפילו בעדים נמי כו' לעולם דאיכא עדים והוא דראה כו' וכדקי"ל בשבועות מא ב' הלכתא המפקיד כו':

ואם הוציאו. שם ואי חכים משוי כו':

אע"פ שמסרו. כנ"ל כמסקנא דרנב"י:

אבל כשטוען. שם בפני אמרת כו' מיגו כו'. דוקא בפני וכמ"ש שם ל"ו א' ואי אמר ישראל לדידי אמר לי כו' מי איכא כו' אלא כו':

וי"א דדוקא. עבתוס' ב' א' ד"ה לפיכך כו' דבשותפין אף בשותפתם אם שהו הרבה שאין רגילין כו' יש לו חזקה ועסי' קעט וצ"ע ועש"ך שם:

אם אינו סומך. שם מז א' בן שחלק כו':