כיצד בוררים הדיינים כשאין בעלי - שולחן ערוך חושן משפט סימן י״ג

אחד מבעלי דינים כו' עיין ב"ח שדקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשר' וזבל"א וזבל"א אין הדייני' יכולים לברור להם ג' בלא דעת הבעלי דינים וע"ש ועיין בתוספות י"ט רפ"ג מסנהדרין עיין בתשו' מהר"י לבית לוי סי' ל"ט:

אפי' לא הי' האחד שבירר כו' עיין בסמ"ע ס"ק ג' ודבריו לא נהירין:

אינו יכול לכוף כו' עיין בתשו' רמ"א סי' י"ז דף מ"ה ע"ג ובתשו' רמ"א סי' ק"ד:

מי שירצה הן גדול הן קטן ממנו כיון שנחית לדין זה בורר ובלבד שיה' הגון עכ"ל סמ"ע ועיין בב"י מחו' ג' בשם ר' ירוחם משמע דצריך שיהא גמיר או שהמחוהו רבים עליה' דאל"כ יכול לעכב ע"ש:

וי"א דאם הנתבע כו' וה"ה תובע סמ"ע ס"ק ט':

אין יכולין לחזור בהן כו' ע"ל ס"ס פ':

דוחקי' אותו כו' עיין בתשובת ן' לב ס"ג סימן צ"ז:

דהא בעינן שיהיו בעלי הדינים כו' והא דכ' לקמן ס"ס י"ח פוסקין בדיני ממונו' שלא בפני בע"ד מיירי שכבר טענו לפניהם וכמ"ש הסמ"ע שם וא"כ כבר עמדו לפני דיינים אלו שפוסקין הדין והב"ח הקש' ע"ז דהא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י לקמן ס"ס ט"ז מיירי שהנתבע נתן זכותו לאחר דאותו אחר לא טען כלל ועוד דלפי הטעם שכתב הרשב"א דדוקא בדיני נפשות דגלי לן קרא וגם בעליו יומת אבל לא בדיני ממונות א"כ אין לחלק אלא נרא' דהרשב"א מיירי דוקא בדיעבד עכ"ד ואין דבריו נכונים דהא מל' הרשב"א בתשובה סי' אלף קי"ח בית דין פוסקין שלא בפני בעל דין כו' הילכך חותכין את דינו היום כו' משמע לכתחלה אלא נרא' כמ"ש דהרשב"א מיירי שטענו לפניהם לכך פוסקין וחותכין הדין שלא בפניו ואע"ג דבתשו' הרשב"א שהביא ב"י לקמן סט"ז מיירי שנתן זכותו לאחר מ"מ קודם שנתן זכותו לאחר טען לפניה' בעצמו והא דכתב הטעם דוקא בדיני נפשות כו' היינו משום דקאי אגמר דין ובהא מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות וכן משמע בתשובת רשב"א סי' אלף קי"ח וז"ל ואף ע"פ שנחלקו בשלהי שור שנגח ד' וה' שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ה"מ בדינו של שור משום דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת אבל בממונא בעלמא חותכין דינו כו' עכ"ל אלמא דבגמר דין מחלק בכך כן נ"ל:

א' מבע"ד כו' הכ"מ כ' אל' הרמב"ם זה דלכך כ' מבע"ד שאמר כו' כלומר אם אירע הדבר שאמר כן אזי שומעין לשניהן ושני הבוררים בוררים להם שלישי והוא טוב דבכן יצא הדין לאמיתו וכן הוא ל' הגמ' ר"פ ז"ב ה"ק כשזה בורר לו אחד וזבל"א אז יצא הדין לאמתו כלומר דהמשנה לא קתני בחיוב שיצטרכו לברור דיינים עכ"ל ובזה נתבאר ג"כ כוונת המחבר שכבר כ' כמה פעמים דשלשה הדיוטות או יחיד מומחה דן את האדם בע"כ ולא כ' דלכתחלה זבל"א כו' כל' המשנה אלא שהשתא בא ללמדינו דאם כל אחד בורר לו אחד מעצמו שומעין להם בזה והמבוררין בוררין להן שלישי ולכך שומעין להן בז"ב שהדין יצא לאמתו והיותר נראה דה"ק דמיד כשכל א' בורר לו דיין א' וכתבו כ"א בורר שלו הן בוררין להן מעצמן שלישי בע"כ ודנין אות' וז"ש הרי אלו שני דיינים כו' וקאי אמ"ש בוררים להן דיין שלישי וכאלו אמר הרי אלו ב' דיינים בוררין:

בוררים כו'. עפ"ר:

אפי' כו' עפ"ר והיינו כשדיבר עמו ופייסו להיות בורר שלו אבל אם אמר לחבירו בא ונידון לפני החכם שבעירנו אין לו שם בורר והוא דיין של שניהם:

מי שירצה פי' הן גדול ממנו הן קטן ממנו ועפ"ר:

צייתין להם. פי' שאמר כל אחד מהם הרי אני בררתי את הא' ובטוח אני בו שאם היה יכול לצדד בזכותי היה מצדד להטעים טענתי וזכותי לחבירו ועומד במקומי כאלו אני עצמי הייתי יושב בדין ומ"ה אינו מהרהר אחר פסק דינם:

וגם הדיינים כל א' מהפך כו' כלומר אף שהדיינים המבוררים אין להם לעשות כמו שסברו הבעל דינים דהיינו שיעמדו במקומם לטעון עבורם בדבר שהן עצמם מסופקין בו מ"מ נותן לב כדי להבין היטב דברי מי שבררו ואם יש לו זכות מצד הדין אומרו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני שני המבוררים ונושאין ונותנין לפני השלישי והג' מכריע ביניהם כ"כ הרא"ש והטור והנ"י ר"פ זה בורר כ' עוד ז"ל דכל נברר מעיין יפה בדין זה שבררו ואפילו כשרואה שיתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין כנגדו אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויכול לזכותו וכן עושה השני ומתוך שהם מתונים בדין יצא הדין לאמתו עכ"ל:

אם הנתבע מערים כו' אבל אם התובע מערים לברור דיין שאינו הגון א"צ לכפייה זו אלא הנתבע ישיב לו אינני משיב על טענתך עד שתברר דיין הגון:

דא"צ לברור דיין שלישי. והיינו מטעמא דדוקא בדיינים שדנין בע"כ של נתבע בעינן שיהא שלשה אבל בבוררים מאחר שכל אחד מהם קבל אחד על עצמו ואמר זה ידין לי כנ"ל אם ישוו עצמם מה טוב וכן מוכח במהרי"ו וכמ"ש בהגד"מ ע"ש ולא כמ"ש בע"ש (דלא עיין במהרי"ו וכתב טעם מלבו) ז"ל דשלישי למה להם ודאי יסכים עמהם ואם לא יסכים הרי יש כאן רוב עכ"ל וז"א דהא דאזלינן בתר הרוב היינו כשכבר נשאו ונתנו כולם בדבר ואמר הסכמת דעתו משא"כ כאן דאיכא למימר אלו היה השלישי עמהם היה אומר טעם וסברא והיו השנים מודים לו וק"ל:

דאם הנתבע כו' נראה דה"ה תובע וגם שם ברמב"ן כ' סתם גם כ"ש הוא אם הנתבע יש בידו להוסיף טירחא והוצאות על התובע כ"ש התובע על הנתבע וראיה לזה מכפיי' לילך לבית הוועד שכ' הטור ר"ס י"ד ע"ש והא דכ' מור"ם הנתבע משום דקאי שם אדברי הרמב"ן דכ' שם ז"ל ואע"ג דג' דיינים דנים לאדם בע"כ היינו כשאינו רוצה לקבל עליו הדין אבל אם רוצה לברור יותר בורר עכ"ל וכיון שהתחיל בכפייה דאיירי בנתבע וגם משום דמסתמא הנתבע מבקש ריבוי בוררים והמצאות כדי להשמט מצמו מן הדין:

לפיכך אין וכו' פי' כיון דלאחר הכתיבה אין יכולין לחזור:

אין כופין כו' כ' נ"י בפרק גט פשוט ל"מ שאין כופין שיתן לבע"ד טענתו כתובה דיאמר איני רוצה שתהיה עלי כאריה ארבא ללמוד מטענתי להשיב עליהן בשקר אלא אפי' ליתן לב"ד בכת' ג"כ אינו יכול לכפותו ואפי' כבר טען לפניהם משום דלאחר שכתבו טענותן אין בידו לשנותן כלל כמ"ש מור"ם בסמוך בהג"ה ועיין מ"ש שם:

ואין לדיין כו' היינו כשלא טענו עדיין בע"פ והריב"ש נתן טעם לדבריו שם ז"ל לפי שאין להטריח חבירו לקחת טופס טענתו ולהשיב עליהן מתוך הכ' ועוד שיש לדיינים לשמוע הטענות מפיהן דמתוך דבריהם ילמדו להבין מי הטוען האמת או שקר ולא שיבא בטענות סדורה מפי אחרים כאשר בודה מלבו ליפות טענות של שקר בתיקון הלשון עכ"ל:

ויצוו לסופר לכותבם פי' הדיינים עצמן יצוו לסופריהם שיכתבו ויראו שלא ישנו כתיבתן מטענותיהן ודוקא מדעת הבית דין יכתבו וכדמסיק:

ולא יכתבו כו' והיינו מטעם הנ"ל ששוב לא יוכלו לחזור כלל:

רוצים לטעון כו' דכיון דנתרצו ואין חוששין לנפשם שהא' יסדר טענתו מפי הסופר ויבדה מלבו כנ"ל שוב אין לב"ד לחשוש שהרי מחלו זה לזה:

אינן יכולין לחזור בהן וכ' הנ"י שם דאפילו נותן אמתלאות לדבריו לא מהימן ע"ש והביאו מור"ם בד"מ סי' י"ז:

או בפסול משפחה פירוש כגון שאומר שבא מעבדים או מגרים שפסולים לדון וכמ"ש בר"ס ז' קמ"ל דאע"ג דאינו קורא עליו פסול בפני עצמו אלא שהוא ממילא נפסל בכלל המשפחה אפילו הכי אינו נאמן דמחשב נוגע בדבר:

דוחקים אותו כו' כתב מהרי"ק שורש ע"ט אלם שאינו רוצה לבא לפני הדיינים המבוררים כבר באמרו שאינם עוד ממוצעים לו ודיינים הסמוכי' אינם רוצים לדון ביניהם מפני אלמותו מחוייב הוא לבא לפני הבוררי' הראשונים לדון ביניהם עכ"ל:

וא"צ דעת הבע"ד בזה כ"כ הגהות אשר"י ולמדו אותו מדין הנ"ל בר"ס זה דהמבוררין בוררין להם השלישי הטוב בעיניה' וא"צ לדעת הבע"ד ע"ש:

ושאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב דוקא כשכתבו כן מתחלה הולכין אחר הרוב הא מסתמא אין הולכין אחר הרוב בפשרה וכן כ' המחבר סי' י"ב סעיף ח' [יח] משא"כ בדין הולכין אחר הרוב אם לאכשאמר א' מהם איני יודע וע"ל סי' י"ח ס"א מ"ש שם בזה:

(בש"ע ס"א בהג"ה) יכולים להשוות עצמם כו' למד זה מדברי מהר"ן סי' י"א והמעיין שם יראה דל"ד להכא דהתם אבי תרי נחית מעיקרא. וכן במהרי"ק שורש נ"ז משמע כן דוקא אבל אם אמר ליה סתם אתה תהיה בורר שלי לא היה בדעתו שישבו שני הבוררים בלא שלישי דגם לבע"ד ניחא ליה שיהיו דיינים רבים שמשובח טפי כמ"ש וכן נראה דעת הרב רמ"א כאן דקאי על ריש הסי' שכ' א' שאמר איש פלוני כו' דמשמע דסגי ליה בזה שהוא לחוד לדון לו אבל סתם לא סגי בב' אם זה עומד וצווח שרוצה לדון בפני ג' דוקא דלא סגי במה שהם מושווים ביחד כנ"ל (כ' מהרש"ק בטור עד ואפשר לומר דעת הרמב"ם ז"ל כו' וע' במהריב"ל ח"ג סי' צ"ו ובמהר"ש ד"מ סי' ב' מה שהקשו ע"ז וע"ל סי' ג' סעיף ב' וצריך לחלק בין יחיד מומחה לג' דמומחה יכול לכוף אפילו בציית דינא וע' בס' בני שמואל):

(בהשמטות סעיף ז' בטור) ואני כתבתי למעלה כו' איכא למידק דבס"ב כתב רבינו בג' הדיוטות לחלק בין אם הנתבע מסרב לירד לדין כלל ובין אם אינו רוצה בג' שבירר התובע ואח"כ כ' שהמומחה דן בע"כ ומסתמא הוה ג"כ החילוק כן דהא ג' הדיוטות במקום יחיד מומחה קיימי כמ"ש הב"י בשם התו' שם וא"כ מאי פריך כאן על הרמב"ם דגם הוא מחלק בזה לענין מומחה ונראה דהטור ס"ל דאין שייך זה בורר ביחיד מומחה דדוקא לענין ג' הדיוטות שייך כן דהב"ד של ג' לא יהיה לו שום גריעותא דהא עכ"פ יהיו ג' רק מצד שיהיו נבררין בהסכמת הבעלי דינין אבל ביחיד מומחה א"ת שזה יברור לו ג"כ מומחה א"כ ישבו ב' מומחין ויהיה גריעותא למעלת המומחה שמעלתו הוא לישב יחיד דוקא ובזה בטלה מעלתו אלא ע"כ דבמעלת המומחה לא שייך זה בורר אלא כופה בכל וגוונא וע"כ מקשה שפיר אהרמב"ם וע"ז כ' אח"כ לתרץ דאפשר דלא נתנו ייפוי כח למומחה אלא כשלא בא א' מבעלי דינין לפניו תחלה ואומר לו שהוא מברר אותו אלא הבע"ד מעצמו שלח אחר בע"ד חבירו שיעמוד לדין עמו בפני פלוני מומחה אז יש לו כל המעלות אבל אם מתחלה הלך אל המומחה ואמר שהוא מברר אותו על הדין שיש לו עם פלוני בעל דינו אז בטלה מעלת המומחה והוא כהדיוט ודינו בזה בורר:

(ע"ש ונתלין בדברי רש"י כו') לפי סידור ל' הרא"ש משמע שיש ב' מעלות בב"ד של זה בורר הא' דהבע"ד סבר דכל דיין עושה לו טובה אפילו מה שאין מצד הדין השני מצד מעלת הדיינים עצמם סעי"ז אין זכות נעלם מהם מה שאינו בב"ד אחר והרא"ש למד זה מדברי רש"י שעשה מזה ב' חלוקות במ"ש דסברי בע"ד כו' והדיינים עצמם כו' אלא דעל רש"י עצמו קשה מנ"ל ב' מעלות דלמא בחד סגי ונראה דהוא מדוקדק כן מלשון הגמרא דא"ת שאין כאן אלא מעלת הדיינים עצמו קשה למה אמר בגמרא מתוך שזה בורר יצא הדין לאמיתו דלשון יצא קאי אבעלי דינים שיקיימו הפסק ברצונם הטוב אלא היל"ל ידונו דין אמת דאז הוה קאי על עצם הפסק אלא ע"כ דמצד הבע"ד מדבר שבזה יש מעלה מצדם שברצון יקיימו הפסק והיינו משום שכל א' סובר שהוא הרויח יותר ממה שהדין נותן וכ"ת דבמעלה זו לחוד סגי קשה לשון יוצא הדין לאמיתו והיל"ל שיצא הדין ל"ל לאמיתו דהא הבע"ד סברי שכל א' הרויח יותר מן אמתת הדין אלא ודאי שיש עוד מעלה מצד עצמו שהוא לאמיתו דהיינו שאין שום זכות נעלם מהם:

ברצון. כתב הסמ"ע אף שכבר כתב המחבר כמה פעמים דג' הדיוטות או יחיד מומח' דן את האדם בע"כ ולא כתב דלכתחל' זבל"א כו' נרא' דכאן ה"ק דמיד שכל א' בורר לו דיין א' וכתבו כ"א בורר שלו הן בוררין מעצמן שלישי בע"כ ודנין וז"ש הרי אלו שני דיינים כו' וקאי אמ"ש בוררין להם דיין שלישי וכאילו אמר הרי אלו ב' דיינים בוררין והב"ח דקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשרה בזבל"א אין הדיינים יכולים לברר השלישי בלא דעת הבע"ד ע"ש ובתי"ט רפ"ג דסנהדרין ובתשובת מהר"י לבית לוי סי' ל"ט:

זכות. דכל בורר מעיין יפה בדין זה שביררו ואפי' כשרואה שיתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויוכל לזכותו וכן עושה השני ומתוך שהם מתונים בדין יצא הדין לאמתו. סמ"ע בשם נ"י. ומ"ש המחבר דבורר מי שירצ' פי' הסמ"ע הן גדול או קטן ממנו והש"ך כתב בשם רבינו ירוחם דצריך שיהא גמיר או שהמחוהו רבים עליהם דאל"כ יכול לעכב:

הנתבע. כתב הסמ"ע נרא' דכ"ש התובע דאם הנתבע יש בידו להוסיף טרחא והוצאות על התובע כ"ש התובע על הנתבע וראי' לזה מכפיית לילך לבית הוועד שכתב הטור ר"ס י"ד (ועיין בתשובת שב יעקב חלק ח"מ סי' א'):

משטענו. קצת קשה ממ"ש המחבר סי' י"ב ס"ז דאף שנתרצו הבע"ד בפשרה בב"ד יכולים לחזור וכתבו הסמ"ע והש"ך דאפילו לאחר שהגידו הפשרה יכולים לחזור והרמ"א לא הגיה שם כלום וכאן כתב משטענו בפניהם אינם יכולים לחזור לכולי עלמא ואפשר שיש לחלק בין אם נתרצו בפשרה בב"ד או בזה בורר אבל הוא דוחק:

לקבל. היינו כשלא טענו עדיין בע"פ. סמ"ע:

לחזור. כתב הנ"י דאפילו נותן אמתלאות לדבריו לא מהימן. סמ"ע:

דוחקים. כתב מהרי"ק שורש ע"ט אלם שאינו רוצה לבא לפני הדיינים המבוררים כבר באמרו שאינם עוד ממוצעים לו ודיינים הסמוכים אינם רוצים לדון ביניהם מפני אלמותו מחויב הוא לבא לפני בוררים הראשונים לדון. סמ"ע:

יסכימו. דוקא כשכתבו כן מתחל' הולכין אחר הרוב הא מסתמא אין הולכין אחר הרוב בפשרה וכן כתב המחבר בסי' י"ב סי"ח משא"כ בדין הולכין אחר הרוב אם לא כשהאחד מהן אומר איני יודע. סמ"ע:

וא"צ שיהי'. גמ' שם ודע' הדייני' כ"ע כו':

ושלשת'. ר"ל לא כמ"ד שם שהמבוררי' שביררו הדייני' דנין אות': (ליקוט) ושלשתם כו'. ר"ל לא כס"ד שהן בוררין ב"ד אח' והן דנין אות' (ע"כ):

שמתוך שזה. רש"י ורא"ש שם והו' ירוש' ריש פ"ג שמתוך שביררו מרדף זכותו: (ליקוט) וגם הדייני' כ"א כו'. ירוש' רפ"ג א"ר זיר' מתוך שביררו מרדף זכותו (ע"כ):

אם אינם כו'. רא"ש שם: (ליקוט) אם אינם כו'. כמ"ש תוס' שם ה' א' דמ"ש כאן זבל"א כשאומ' לא אדון בפני זה כו' אבל בלא"ה יחיד מומח' בע"כ כופה אותו וה"ה למנהיגי עיר שהם במקום מומח' כמ"ש בסי' ב' וכיון שא"י להשות עצמן כופין אותו וכ' תוס' שם דה"ה שלשה הדיוטות וז"ש ואם אין מנהיגים כו' (ע"כ):

(ליקוט) וכן אם הנתבע כו'. שם דעת הדיינים כ"ע כו' משום דר"י כו':

(ליקוט) ואם השנים כו'. דהא קבלו עלייהו וסגי אפי' בחד כמיש"ש ד' אי (ע"כ):

וי"א. ירוש' כמש"ל בס"ב:

וה"ה אם. דאין לאחר קנין כלום סנה' כ"ד ב' והוי כגמר דין ואמר בירו' שם הל' ג' נגמר הדין א"י לחזור בהם:

וי"א. ירו' שם קבל עליו בפני ג' א"י לחזור בו ור"ל שטען נ"י וכ"כ הרא"ש בב"מ שם סנ"ב בעוד שלא טענו כו':

וכ"מ שאין. ירו' שם לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין ואמר שם נגמר הדין כו' כנ"ל אלמא דהן שוין: (ליקוט) וי"א דאם הנתבע כו' וי"א דמשטענו כו' וכל מקום כו'. ירו' שם הל' ג' דתניא לעולם מוסיפין עד שיגמר הדין ויכולין לחזור בהן נגמר הדין א"י לחזור בהן וכ"כ נ"י דטענו הוא גמר דין וז"ש וה"ה אם כו' דקנו הוי כגמר דין כמ"ש בגמ' כ"ג אין לאח' קנין כו' (ע"כ):

ואין לדיין. ריב"ש:

מיהו. חולק אש"ע: (ליקוט) מיהו אם כו'. דהא נתרצו ואין חוששין שהשני יבדה טענות מלבו והוי כקבלוהו ומ"ש בש"ע ואין לדיין לקבל מ' אפי' ברצון היינו מרצון שלו שלא ברצון של זה שכנגדו (ע"כ):

בגזלנות. או אפי'. שם ב':

אם בירר. ירו' ועהג"א ריש גטין:

דהא בעינן כו'. שבועות ל"א ועמדו כו':

ויכולים. כמש"ל סנה' כג דעת הדייני' כו':

ושאם לא. שאמרו בפי' כן דאל"כ דעת כולם בעינן כמ"ש בע"ז ע"ב א' וכנ"ל סי' י"ב סי"ח:

ונסתלק. סנה' ל"א אי לאו את בהדן כו' ר"ל ואפי' נסתלקת אח"כ ולא היית אומר:

או שאומר שם יז א' דהוי כמו נסתלק: (ליקוט) ונסתלק כו' או כו'. שם ה' ב' שאני כו' (ע"כ):