דין הערב בשטר ועל פה ומתי נפרעין - שולחן ערוך חושן משפט סימן קכ״ט

ואמר לו אחר הנח. פי' אמר לו הנח לו עתה ואם לא יתן לך הוא לאחר זמן אני אתננו לך אבל אם פטרו ע"פ לגמרי יתבאר בסמוך בהג"ה ס"ג דה"ל כערב בשעת מתן מעות עכ"ל סמ"ע וכן משמע להדיא מתשובת רשב"א שהביא ב"י סי' קכ"ז מחו' ח' עיין בתשובת מהרשד"ם סי' פ"ח ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ג וע"ב:

מיהו אם פרע למלוה. ע"ל סי' קכ"ו ס"ב מזה:

בציווי הלוה כו' שאמר ערבני ולא כסמ"ע ועיין בסמ"ע ס"ק ג' עד ואפשר דה"נ כו' וע"ל סי' קכ"ו ס"ב:

אבל אם קנו מידו. עיין בסמ"ע ס"ק ד' "עד וק"ק למה יועיל בזה קנין בלא ב"ד חשוב כיון דאסמכתא הוא כו' וכשתעיין בב"י סי' קי"ג סעיף ד' מ"ש בשם בעה"ת תראה דלק"מ דבערבות אין בו אסמכתא גמורה ע"ש וק"ל וע' עוד בב"י סי' ר"ז סי"ח ד' רצ"ב ע"ב שכ' משום דתולה בדעת אחרים לא הוי כאסמכתא ע"ש:

האומר לחבירו כו'. ע' בס' א"א דפ"ו ע"ד:

ואני ערב לך בעד יום אחד. שם ברשב"א סיים וכ' הטעם משום שלא ביאר על מה ערב לו אם שילך הלוה בשליחותו יום א' או שלא יצא מכאן יום א' ומביאו גם כן בסמ"ע ונראה מדבריו שם דאם אומר בשעת מתן מעות או שלא בשעת מתן מעות וקנו מידו לשלם בעד יום אחד דהוי ערבות ועב"ח וצריך עיון לדינא. ואם כתב בכת"י כל מי שיתנדב ללות לפלו' כך ממון אני נכנס עבורו ע"ק עיין באורך בתשובת רשד"ם סימן ל"ח שצידד שאין זה ערבות כיון שלא אמר בשם ציווי תן לו ודמי למי שאמר כל הזן אינו מפסיד כו' וע"ש עוד באם שלוה פרע פעם אח' שוב גם הערב פטור מהערבותיו ואינו משועבד להלואה שני' שלוה ממנו ע"ש והוא פשוט ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון. ועיין בתשובת ר"א ן' חיים סימן ס' ודו"ק:

ואפי' לא נתערב כו'. וביש"ש פ' הגוזל עצים סימן כ"ד פסק דפטור אא"כ א"ל חזי דעלך קסמכינ' ואפי' למאן דס"ל לקמן סי' ש"ו ס"ז דבמראה דינר לשולחני אצ"ל חזי דעלך קסמכינא מודה דבזה פטור אם לא א"ל כיון שלא היה מוכרח לעשות כן ובתשו' מהרי"ו כתב דלא גרע ממראה דינר לשולחני וקשה על מור"ם דלקמן סימן ש"ו פסק דצריך לומר חזי דעלך קסמכינא וה"ל לכתוב ג"כ דא"ל חזי כו' ומכ"ש [וכמ"ש] לפי מ"ש מהרש"ל דכאן כ"ע מודו דצריך וכדברי מהרש"ל מוכח במרדכי שם ובהגהות אשר"י שם בשם ר' אפרים ובתשובת מהרי"ו מוכח דמיירי שיש הוכחה שסמך עליו וצ"ל דגם מור"ם איירי מזה ומ"ש ועשאו ע"פ היינו שיש הוכחה לזה שסמך עליו ושחבירו יודע שהוא סומך עליו וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והמחבר לקמן סימן ש"ו דהיכא דמוכח מילתא דעליה קסמיך הוי כאומר ליה חזי דעלך קסמכינא והב"ח כתב תו דמיירי שא"ל חזי דעלך קסמכינא ואין משמעות מור"ם ומהרי"ו כן ומ"מ אם הוא בקי כגון אחיו ושותף היודע בעסקיו וקרן שלו ויודע שאינו חייב לאחרים אפי' א"ל חזי דעלך כו' פטור כ"כ בש"ס שם:

כי בטוח הוא כו' חייב לשלם כו'. דלא ה"ל ליעצו על ככה שאין אדם יכול לידע מה שיש לחבירו אפי' אדם לגבי בנו או להיפך אפי' ראה אצלו זהב וכסף ומטבע הרבה דילמא אינו שלו או חייב עליהם אלא בכה"ג שהיה אחיו וידע שנפלה להם בירושה סך חשוב וידע ג"כ שלא היו חייבים מקודם הירושה לשום אדם או שהיה שותפו מקודם בזמן מה ויודע מה שהיה לו בחלק החברותה סך חשוב וגם יודע בבירור שאינו חייב לשום אדם ואח"כ נמצא בהאי שעתא שבא לו סיבה והיזק שירד מכל נכסיו וזה [לא] ידע חשוב כאנוס ופטור אפי' א"ל חזי דעלך קסמכינא ולא צריך לקבל היסת דלא ידע דהא אין טוענו אלא שמא כ"כ מהרש"ל שם. (הג"ה ומכ"ש אם היה בטוח ונתקלקל אח"כ שהוא פטור כיון שנתקלקל אח"כ וכ"כ בסמ"ע ס"ק ז' ופשוט) עיין בפ' גט פשוט בשלטי גבורים דף רמ"ד ע"ב:

וכן אם פטר הלוה כו'. וכן משמע בתשו' רשב"א שהביא ב"י סי' קכ"ו מחו' ח' עיין בתשו' רמ"א סי' ע"ב:

וי"א דאם היו כו'. נראה דלכך כ' הר"ב הדין הראשון בסתם ודין זה בל' י"א לומר שאין דין זה מוסכם והיינו כמ"ש בד"מ על מהרי"ו ול"נ (שחולק) חילוק זה בדברי מהר"מ [שבמרדכי פרק איזהו נשך גבי המלצר שנדרו הקהל לשלם לראובן עבור המס] דהא לא תלי טעמא בהכי אלא במה שראובן פטור לשר ה"ל בשעת מתן מעות עכ"ל ובאמת שלא משמע כן בתשו' מהר"מ שם ע"ש וגם מהרי"ו שם גופיה מייתי תשו' דמהר"מ ונראה לפע"ד דמעולם לא עלה כן על דעת מהרי"ו דמה בכך שיש בידו מעות הלוה ולא מצינו חילוק זה בש"ס ופוסקים בשום מקום וכן משמע להדיא מתשו' הרא"ש והע"ש והסמ"ע דלעיל סי' קכ"ו סעיף ג' ס"ק י"א דאפי' הי' בידו מעות שלו ה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ולא קאמר מהרי"ו התם אלא כשזה המעות עצמו שהלוה לו הוא ביד הערב משתעבד כיון דהודה שמעות ההלואה בא לידו וקבל עליו לפרוע וז"ל א"כ כשאמרה אני רוצה לפרוע לך חייבת לפרוע כו' אף ע"ג דאמרינן שלהי בבא בתרא דערב שלא בשעת מתן מעות לא משתעבד ה"מ ערב דעלמא שאין בידו המעות שנתערב עבורו אבל האי איתתא כו' עד שהממון בידו לא גרע מערב עכ"ל אם כן משמע מדברי מהרי"ו להפך דדוקא כשזה הממון שנתערב עבורו היה בידו חייב הא לאו הכי לא וכן עיקר:

ולהרמב"ם כו' צריך קנין. ובספר לח"מ פ' י"א מה' מכירה הקשה על זה מהא דלעיל ר"ס מ' דאדם יכול לחייב עצמו בלא קנין ובש"ס ר"פ הנושא מדמי להדדי והיא הראי' שהביא הרמב"ן בחדושיו סוף ב"ב ולי נראה דבש"ס מדמי לה משום דמסתמא פלוגתן במתני' ר' ישמעאל ובן ננס מיירי בין למ"ד אסמכתא קניא או לא דהא לעיל מיניה בההיא מתני' בס"פ גט פשוט פליגי ר"י ור' יוסי אי אסמכתא קניא או לא אבל לדידן דקי"ל אסמכתא לא קניא אא"כ קני מיניה וערב דמי לאסמכתא לכך לא מהני רק בקנין ונראה שלזה כוון הר"ן בר"פ הנושא אף ע"פ שהלח"מ מביא שם דברי הר"ן והקשה עליו שלפי דמיון הש"ס הנ"ל משמע דהך דערב מיירי בלא קנין מ"מ נלפע"ד דהך דש"ס אתיא אף למ"ד אסמכתא קניא ולכך כ' הר"ן ובערב ה"ט דלא מהני רק קנין לפי שהוא דומה לאסמכתא כן נ"ל.

כל היכא דבעי קנין אי לא קני מיניה אינו גובה אפי' מבני חורין אפי' כ' לו שטר. ולא כ' בקיצור דלא מהני בדין זה שטר משום דבזה יש פלוגתא כמ"ש בס"ד וכו' עכ"ל סמ"ע ואינו מוכרח דאפשר דגם הראב"ד מודה דשטר גרע מאחר חיתום וצ"ע לדינא. כתוב במשרי' נתיב כ"ז ח"א הנותן מעות למחצי' שכר ונעשה לו ערב בעד השבח אף על גב דלאו מידי חסריה מ"מ כיון דלאו מצוה קעביד משתעבד בלא קנין כדין ערב בשעת מ"מ ותמצאנו בדיני רבית עכ"ל ר"י ע"ש ורצה לומר שהנותן העמיד ערב להמקבל בעד השבח השייך בעד טרחתו והלכך ה"ל כערב בשעת מתן מעות דאף ע"ג דהשבח אינו בעין מכל מקום אי לאו דקבל עליה השבח לא היה מקבל לטרוח בעסק זה והוה ליה כאלו שכרו בכך וכך שיעסוק לו עסק פלוני אבל המקבל אסור להיות ערב בעד השבח וגם אם העמיד ערב ה"ל לגבי השבח השייך לנותן ערב שלא בשעת מתן מעות דאינו משתעבד אלא בקנין וכמ"ש בספרי ש"ך ביורה דעה סימן ק"ע ס"ק ה' גבי ריבית ע"ש ודוק:

אם הוא במקום שלא נהגו לקנות. ע"ל סימן ר"א ס"ב דיש מקומות דנוהגין התגרים לקנו' בכך עכ"ל סמ"ע ושם איירי בת"כ שאין עמו שבועה וכמ"ש הוא בעצמו שם להדיא וק"ל וי"ל דס"ל דלא גרע זה מסיטומת' וצריכין בניו לקיים אף כשמת במקום שנהגו בכך ודוק:

ומ"מ כופין אותו לקיים שבועתו. ונ"מ אם מת זה שתקע כפו דאין מחייבים את יורשיו משום שבועה ואפי' בחייו אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא משמתין לקיים שבועתו וגם אם נשאל על שבועתו והתירוהו בדיעבד מהני לדעת ר"ת משא"כ אם משתעבד מדין ערבות וזה נ"ל ברור עכ"ל הסמ"ע וע"ש:

מי שנתן מתנה לחברו עד ויש חולקין. ע"ש ברי"ו דכתב דהסברא ראשונה עיקר ונראה טעמו משום דבשעת המתנה נחשבו כשעת מתן מעות ולא כע"ש דמסתבר ליה כסברא האחרונה משום דליכא למימר בזה בההוא הנאה דמהימן ליה כו' ע"ש עכ"ל סמ"ע ולעד"נ כהע"ש וכן נראה להדיא דעת הראב"ד ובעה"ת ריש שער ל"ה והבאתי לשונו לעיל סי' קכ"ו ס"ק ע"ו ומ"ש ברי"ו נט"ו ח"א וראשון נראה עיקר תוספות פ' הניזקין אין מדברי התוס' ראיה דאף על גב דהתוספות מפרשים דתרתי בעינן היינו משום דמשמע להו דערב דכתובה לא משתעבד אפי' בקנין משום דמצוה קעביד ולא מידי חסרי' וכמו שמפרשים בעה"ת שם ורוב המפרשים וכמו שנתבאר בא"ע סימן קע"ב סעיף ו' א"כ היכא דמידי חסריה אע"ג דמצוה קעביד וכן היכא דלאו מצוה קעביד משתעבד מיהו כל חד כדיני' והיכי דהוי במתנה דלאו מידי חסריה והוי כלאחר מתן מעות קנין מיהא בעי ודוק:

אם כתב פלוני ערב כו' עיין בא"ע סי' ק"ל ס"ק ס"ג:

ואינו מעורב עם הלוה והמלוה כו' עיין בסמ"ע ס"ק כ"א עד ולדעת הי"א הנ"ל דבקנין לחוד גובה ממשעבדי צ"ל דבזה דכתב פלוני בלא וי"ו גרע כו' ולי נראה דדעת י"א זו הא דחילק בש"ס פ' גט פשוט היינו בערב בשעת מתן מעות ואז אי נכתב ופלוני יש להערבות קול וגובה ממשעבדי משא"כ בלא וי"ו דחתימ' עדים לא קאי אערבות וכן נראה מפירוש רשב"ם ועיין בספרי ודוק וכן נראה מסתימת לשון מחבר בסעיף זה ולפי מה שכתבתי בפי' הי"א אם בירר שהיה קנין ועדים מעידים לפנינו אף אם נכתב בלא וי"ו גובה ממשעבדי להרמ"ה וכן נ"ל עיקר ודלא כמשמעות הסמ"ע ע"ש:

ונפטר הוא והערב כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ב וע"ל סי' ט"ו וט"ז מ"ש שם עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' כ"ז ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ב דף קל"ט ע"ג ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ל"ט:

אבל אם אמר הלוה כו'. הב"י קאי אלוה עכו"ם ועיין בספרי ועיין בב"ח ודבריו נכונים דשמא לא נשתעבד אלא לענין שאם לא יפרע לו העכו"ם שיפרע הוא לו אבל אם יכפור העכו"ם שמא לא נעשה לו ערב ע"ש עוד:

הערב חייב לשלם כו' והב"ח כ' דלענין מעשה אין להוציא ממון מהערב אא"כ קנו מידו ואפי' נתערב בשעת שאלת החפץ ודבריו נ"ל עיקר ועיין בתשו' מהר"ש כהן ס"ב סעיף י"א ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ה עד ובזה נתיישב נמי דל"ת ממ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' מ"ט דהערב לב' יוסף בן שמעון כו' עכ"ל סמ"ע ולי נראה דקשיא מלעיל סי' מ"ט כדמוכח מש"ס פ' יש בכור דף (מ"ח ע"א) ע"ש וכן דעת הב"ח ועיקר:

מכר הלוה קרקע וחתם המלוה עצמו בעד כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ו ודברי הב"ח בזה הם דחוקים ורחוקים מהדעת בפירושו דהא מילתא:

וצריך לכלול בשבועתו שעדיין הוא חייב לו. בפריש' כתבתי דנרא' דבמלו' ע"פ מיירי הכא מש"ה הטילו השבוע' על הלוה כו' משא"כ אלו הי' מלוה בשטר דאז אין הלוה נאמן אף בשבועה לו' שכבר פרעו כו' עכ"ל סמ"ע ובב"ח כ' טעם אחר ודבריו ל"נ לדינא ע"ש:

וא"י ליפרע מהערב כו'. בב"ח פירש דהיינו כשאין לערב מעות או מטלטלים כדלעיל סי' ק' גבי לוה וכן משמע בה' המגיד ולפעד"נ דמיירי אפי' יש לערב מעות דאל"כ ה"ל לפרושי שהערב טוען אין לי וכן משמע יותר ברמב"ם ובעה"ת שכ"כ בשם המורים ואם איתא הלא פשוט הוא ומה צורך לכתבו בשם המורים או לכתבו כלל אלא אשמועי' דלא יהא כח הערב עכשיו גרע מלוה שסתם הלואה ל' יום ואם כן הערב שנתחייב עכשיו ה"ל כאילו הלוהו עכשיו שאינו חייב לשלם עד ל' יום כדין סתם הלואה והיינו דנקטו הרמב"ן ובעה"ת והטור ל' יום מיום שנתחייב הערב לשלם כו' דאילו לפי רב המגיד הל"ל ל' יום מיום שמבקש זמן ואפי' כמה אחר שנתחייב לשלם א"ו כדפי' ודוק:

תוך ל'. ע' בסמ"ע ס"ק כ"ט עד דהדין נחלק לג' חלקי' כו' ובספרי הוכחתי ג' חלוקים אחרי' ועיקר והוא דאם ידוע היכן הוא והוא תוך ל' אזי צריך המלוה לטרוח ואי לא ידיע אז על הערב לטרוח ונותנין לו ל' יום ואי ידיע שהוא רחוק יותר מל' יום (אין) נותנין לו כפי צרכו ודוק כי כן מוכח בטור סי"א וי"ב דלא תיקשי הדיוקים אהדדי:

ואין לו כאן נכסים. דאם היו לו נכסים כאן אז היו יורדים לנכסי הלוה אף שלא בפניו עכ"ל סמ"ע ומ"מ אם הוא במקום קרוב כדי שיודיע תוך ל' יום צריך להמתין המלוה ל' יום כדלעיל סי' ק"ו וכן הוא במהרש"ל ביש"ש פ"ד דב"ק סי' י"ט ועיין בתו' ופוסקים פ' ג"פ:

או אם הוא גברא אלמא. כתב הסמ"ע ר' ירוחם חילק דאם היה אלם קודם שהלוהו אמרינן אדעתא דהכי הלוהו כו' עד ולפע"ד דברי ר"י עיקר עכ"ל ומיהו אם כבר עשאו בית דין כפיה והאלם קאי באלמותיה א"נ קרוב הוא לשררה ויש לחוש לחורבה כ"ע מודים דנפרעים מן הערב כ"פ הב"ח:

ומשיביאנו לב"ד נפטר הערב עיין בסמ"ע ס"ק ל"ג וז"ל פי' אם ברח מהב"ד ולא נשבע שאין לו במה לפרוע כו' על זה מסיק וקאמר דאם הביאו בערב שבת כו' ולא כמשמעות המ"מ עכ"ל סמ"ע אבל גם המ"מ ס"ל כן וכמ"ש בספרי ומוכרח כן בבעה"ת אלא דהב"י לא דק שהעתיק דברי המ"מ אל' הטור וז"א וק"ל ע"ש גם על הב"ח יש לתמוה כיוצא בזה ע"ש עיין בס' לחם משנה ספכ"ה:

אפי' יש ללוה נכסים כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב:

וה"ה אם מת לוה כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' כ"ח:

נשבע היסת ונפטר במגו כו' שם בתשו' מיימוני כתב עוד טעם אחר ז"ל ולא גרע משליח שעשאו בעדים עכ"ל ובע"ש תמה על מור"ם כו' עד שסבר שהן דברי מור"ם ואינו אלא העתיק כן מתשו' מיימוני וכמ"ש בד"מ כו' עכ"ל סמ"ע ואני אומר דאין ענין שליח שעשאו בעדי' לכאן ויפה השיגה ע"ש ואפי' בתשו' מיימוני גופי' הוי משיג וכן מהרש"ל פ' הגוזל קמא סי' ל"ט חולק אתשו' מיימוני ופסק דלא נפטר במה שפרע לערב וכן עיקר. עיין בספר מגדל דוד:

יכול לפרוע מהערב תחילה כו'. ודלא כמ"ש בתשו' רשד"ם סי' ל"ט ע"ש דליתא:

ואין הלוה נאמן לו' כו'. וה' המגיד כ' שאפי' מן הקבלן אין נפרעין אלא בראיה ברורה אא"כ נשא ונתן ביד וכן כתב בתשו' ר"א ן' חיים ר"ס כ"א וכ"כ בספר התרומות שער ל"ה וז"ל ובאמת ברור דקבלן לעולם לא משתעבד אלא במה שהלוה משתעבד ואם הלוה טוען פרעתי משתבע הלוה ומפטר הקבלן כו' והביא שם גם תשובת הראב"ד כן ע"ש. ועיין מ"ש לעיל סי' פ"ג סעיף ג' דמשמע ג"כ הכי וכן משמע מדברי הטור והמחבר לקמן ר"ס ק"ל וכמ"ש שם וגם בעל העיטור דף ס"א ע"ד הביא דעות בזה ולא הכריע לכן לפע"ד אין להוציא ממון מיד הקבלן שוב ראיתי בב"ח שכתב דלא כה' המ' כו' ואילו הוי ראה כל הנך פוסקים לא הוי כ"כ:

יש מי שאומר שהדין עם הקבלן. נ"ל דלכך כתב יש מי שאומר כיון שהקבלן טוען שמא והלו' מוד' שלא פרעו אבל אם הלוה או' ג"כ שפרעו פשיטא ליה דפטור הקבלן ועיין בתשו' רמ"א ספ"ט דף קפ"ד:

אבל אם א"ל הלוהו כו'. עיין בתשו' רמ"א סי' קל"א ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ק"ב וח"ב סי' קי"ח:

וי"א דתן ואני קבלן כו'. עיין בתשו' ר' אליה ן' חיים סי' ס':

וכן נ"ל. במרדכי ס"פ ג"פ כתב דה"ה בל' לע"ז כל שאינו מזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון הוי קבלן והביאו ג"כ בסמ"ע וכן נ"ל עיקר בש"ס וכן דעת הסמ"ג והגה' מיימוני:

ושטר שכתוב בו כו'. ורשד"ם סי' ט' פסק כדעת בעה"ת ועיטור דלא הוי אלא ערב וע"ש:

אא"כ מחל הקבלן ללוה כו'. הא ליתא והנ"י ס"ל כשינויא קמא דתו' פ"ב דכתובות גם מ"ש ב"י בשם ר"י בשם הרשב"א שצ"ע אם מחל הערב הוא ללוה כו' היינו משום דרשב"א לטעמיה אזיל כמ"ש הב"י לעיל סי' ס"ו בשמו שיש לדון אם תועיל המחילה במקום שחב לאחרים אלא שאין דעת רבותי שוה עמי בדבר זה כו' ואנן קי"ל כשינוי' בתרא וכדלעיל סי' פ"ו א"כ אין הקבלן יכול למחול וכמו שהוכחתי לעיל סי' פ"ו ס"ק י"א וי"ב באריכות ע"ש ודלא כהסמ"ע ס"ק מ"ב שכ' כמ"ש לעיל סי' פ"ו ס"ב וה' כי זה לא נתבאר שם ואינו נכון וכמ"ש שם:

אבל אם לא דבר הלוה כו'. ואחד שנעשה ערב עבור עכו"ם אם דיניה' הוא שהעכו"ם יכול לדחותו אצל הערב אזי יכול לתבוע מהערב תחלה כ"כ הב"ח וק"ל על דבריו דהא כתב הרב ס"ח בשם בעה"ת והביאו בב"ח סס"ג ע"ש דאם העכו"ם טוען פרעתי נפטר הוא והערב ולדבריו הא הערב הוי קבלן ובקבלן אינו נאמן הלוה לומר פרעתי וכמ"ש סט"ו בהג"ה וכ"כ גם הב"ח שם מיהו הבעה"ת עצמו ס"ל דגם בקבלן נאמן לומר פרעתי וכמ"ש לעיל ס"ט (סט"ו בשמו) וצ"ל דהרב מיירי שהעכו"ם דנין כדינינו וא"כ לא נעשה קבלן עבורו ודוחק וצ"ע לדינא ועיין בתשובת רשב"א שהביא ב"י סט"ז:

המלוה את חבירו כו'. לשון הרמב"ם דר"פ כ"ה ממלו' העתיק המחבר ושם ג"כ כתב הבבא או שתבע כו' קודם בבא או שהי' חונק כו' ולא זו אף זו קאמר ל"מ בתבעו דאינו משתעבד בלא קנין כיון דדבור בעלמא שלא בשעת מתן מעות הוא אלא אפי' חנקו המלוה דה"א כיון דראה צערו דהלו' גמר והקנ' נפשו כדי להצילו קמ"ל אבל הטור כתב איפכא והוא ג"כ לא זו אף זו ל"מ חנקו דסבר מצוה קעביד וכמ"ש בפריש' ושני הסברות כתבן רש"י בגמרא סוף בתרא ע"ש:

ואמר לו הנח. פי' א"ל הנח לו עתה ואם לא יתנו לך הוא לאחר זמן אני אתננו לך אבל אם פטרו על פיו לגמרי יתבאר בסמוך בהג"ה ס"ג דה"ל כערב בשעת מתן מעות וק"ל:

מיהו אם פרע למלו' בציווי הלוה כו'. בל' זה כתב ג"כ בדרכי משה בשם הגהות מיי' ושם בהגד"מ כתבתי שיש לתמוה שהרי בהג"מ לא כ"כ אלא ז"ל ודוקא ערב למלו' לא עשתעבד בלא קנין אבל להשתעבד הלוה להערב לא בעי קנין דה"ל קא"ל תפרע חובי כו' ע"ש הרי לפנינו דאף דלא ציוה לו הלוה שיפרע אלא שא"ל ערבני ה"ל כאלו ציוהו וא"ל פרע חובי וכתבתי ישוב דמור"ם שינה וכתב כן לדעת הרמב"ם דכתב בפרק כ"ו דמלו' והביאו הטור בר"ס ק"ל דערב הפורע מעצמו אין הלוה צריך לשלם לו אף שא"ל תחלה ערבני ואף שהמחבר כ' שם בש"ע בסי' ק"ל דיש חולקין וכ"כ ג"כ הטור שם דהראב"ד חולק ע"ז מ"מ מור"ם רצה לכתוב בכאן דבר שהוא אליבא דכ"ע אלא דאכתי צ"ע כיון שפרע למלו' בצווי הלוה מאי אריא ערב אפי' אינש דעלמא נמי מתחייב הלוה לזה שפרע חובו בציוויו וכמ"ש בהג"מ שם וכ"כ הטור בר"ס קכ"ו ובהרמב"ם לק"מ שהוא בא ללמדינו שאינו חייב אף שא"ל ערבני עד שיאמר לו ג"כ ושלם לו ואז פשיטא דחייב. ואפשר דה"נ אזה דערב למלו' לאחר מתן מעות בלא קנין קאי דהוא כאיש אחר ואפי' הכי אי א"ל פרע למלו' חייב וק"ל:

אבל אם קנו מידו כו' "עד בינו ובין המלו' כו'. פי' אפי' בלא עדים דלא איברי סהדי אלא לשיקרא כדלקמן סי' קפ"ט וקצ"ה וק"ק למה יועיל בזה קנין בלא ב"ד חשוב כיון דאסמכתא הוא דאומר אם לא יפרע הוא אני אפרע לך והגמרא והפוסקים כתבו דוקא בערב בשעת מתן מעות לא שייך אסמכתא משום דבההוא הנאה דמהימני לי' גמר ושיעבד נפשיה ועפ"ר שם כתבתי דגם בזה הערבות יש קצת הימנות והנאה ומ"ה גמר ומשעבד נפשיה ע"פ הקנין ואפי' בלא ב"ד חשוב ומה"ט נמי ערב דב"ד קאמר בסמוך דמשועבד אפי' בלא קנין ואחר מתן מעות משום דהימנוהו ב"ד):

אני ערב לך בעד יום א' כו'. שם ברשב"א סיים וכתב הטעם משו' שלא ביאר על מה ערב לו אם שילך הלוה בשליחותו יום א' או שלא יצא מכאן יום א' לפיכך אפי' אם קנו מידו על כך אינו כלום ע"ש (הג"ה ומטעם זה כתב הרשב"א אם נשבע שלא היה ערב בעד חבירו ועדים העידו עליו שערב לו בעד יום א' לא הוי הכחשה ועד"מ ריש סי' קל"א שהאריך בזה) ולא כע"ש שכתב בסוף סי' זה טעם אחר ע"ש:

ואינו צריך קנין. בגמ' יליף לה מדכתיב במשלי בני אם ערבת לרעך כו' ועפ"ר מה שכתבתי בישוב לשון הטור והבית יוסף:

כי בטוח הוא כו' והיה שקר. פי' ולא היה בטוח בשעה שא"ל שהוא בטוח אבל אם הי' בטוח ונתקלקל אח"כ פטור זה דאין לשון זה הוא כערבות כן מבואר שם במהרי"ו וע"ל בסי' ש"ג [ש"ו] ובש"ג בב"ק (דף ל"ז ע"ב) מדינין אלו:

וכן אם ב"ד עשו אותו ערב כו'. פי' ואף שהוא שלא בשע' מתן מעות ובלא קנין:

וכן אם פטר הלוה ע"פ הערב. פי' שפטר המלוה להלוה מיד ע"פ ערבותו לגמרי שא"ל מעתה לא יהיה לי עסק עמך כ"א עם הערב ומ"ה משתעבד הערב אפי' הוה לאחר מתן מעות ודומה לזה כתב מור"ם בהג"ה ר"ס קכ"ו ס"ב ז"ל וכן אם המקבל פוטר להנותן לגמרי צריך זה מעות בידו ליתנם להמקבל דהא לא גרע מערב דעלמא עכ"ל ושניהן מהמרדכי דפ' א"נ והיא היא וכמ"ש ג"כ שם ומ"ש שם "זה "שהמעות "בידו כתבתי והוכחתי שם פירושו בסמ"ע דר"ל דאע"פ שעדיין המעות בידו דהמומח' דעדיין לא נתנם להמקבל אפ"ה כיון שפטר המקבל ע"פ המומחה להלוה לגמרי חייב המומחה לשלם למקבל והיינו כמ"ש כאן ודוק:

וי"א דאם היו לערב כו' עד בכל ענין. פי' בכל ענין אפי' אחר מתן מעות אפי' אם לא פטר הלוה לגמרי:

או שהעדים מעידים עליו מ"ש "שהעדים נראה דט"ס הוא וצריך להיות או "שעדים בלא ה"א ור"ל עדים דעלמא:

י"א שמשתעבד בלא קנין. טעם פלוגתתן מבואר בטור ובפרישה דהראב"ד וסייעתי' ס"ל דזה דומה למתחייב לחבירו וכתב לו בשטר אני חייב לך מנה דחייב אפי' בלא קנין וכמש"ל בסי' מ' והרמ"ה וסייעתי' ס"ל דכאן ששיעבד נפשו בתורת ערבות ואסמכתא הוא גרע מהמחייב נפשו עתה לגמרי וזהו ג"כ טעם הרמב"ם דמצריך קנין אפי' בערבות היוצא קודם חיתו' שטרות (ענין קודם חיתום שטרות יתבאר בסמוך בס"ו) ואפי' כתוב בו ופלוני ערב בוי"ו ואם לא קנו מידו ס"ל דאפי' מבני חרי אינו גובה כמ"ש המ"מ בשמו ובפרישה כתבתי לשונו והוכחתי שם ובדרישה דגם דעת הטור הוא כדעת הרמב"ם ע"ש ודו"ק:

אלא לענין שיעבוד כתובה. פי' דבערב בלא קבלנות אינו משתעבד (להטור בלא קנין אף דהוא בשעת מתן מעות ולהרמב"ם והמחבר אפי' בקנין אינו משתעבד ע"ש) משום דסבר מצוה קעבד ולא מידי חסר' דהא טב למיתב טן דו אבל בקבלן חייב אפי' בלא קנין ובערב נדוניא איכ' נמי טעם דסבר מצוה קעבידנא וליכא טעם למיתב טן דו ומ"ה איתא בה פלוגתא שם באבן עזר אי נתחייב בערב ומ"ה השמיטו המחבר והמציאו מור"ם ז"ל וק"ל אבל לכ"ע יכול לחזור בו ערב נדוניא קודם הנשואין ואפי' קנו מידו כיון דעדיין לא נעשה מעשה על פיו ונלמד במכ"ש ממ"ש הטור והמחבר בריש סימן קל"א ע"ש גם בא"ע סי' ק"ב סעי' ו' כ"כ מור"ם בפשיטות ע"ש וערבות דידן הן בשביל הקנס דאין יכולין לחזור משום בושת ולא ערבים בשביל הנדוניא וק"ל (הג"ה כתוב במישרי' נתיב כ"ז חלק א' הנות' מעות למחצית שכר והעמיד לו ערב בעד השבח אף על גב דלאו מידי חסריה מ"מ כיון דלאו מצוה קעביד משתעבד בלא קנין עכ"ל. גם זה נלמד מדין ערב דכתובה ונדוניא):

כל היכא דבעי קנין אי לא קנו מיניה אינו גובה אפי' מנכסי בנ"ח אפי' כתב לו שטר. דקדק וכתב בל' היכא דבעי קנין כו' אפי' כתב לו שטר ולא כתב בקיצור דלא מהני בדין זה שטר משום דבזה יש פלוגתא כמ"ש בס"ד ולא בא כאן אלא לומר דלמ"ד דבעי קנין לא מהני שטר ור"ל אפי' כתב לו שטר בפני עצמו ועיין בטור שכתב בזה כל' המחבר ומה שסתם המחבר אח"כ בס"ז דאם כתבו אחר חתימת העדי' אינו גובה אלא מבנ"ח וש"מ דמבנ"ח מיהא מגבי גבי שם איירי בדקנו מידו וקאי אמ"ש לפני זה וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק:

אם הוא במקום שלא נהגו לקנות בכך. ע"ל סי' ר"א ס"ב דיש מקומות דנוהגין התגרים לקנות בכך:

ומ"מ כופין אותו לקיים שבועתו . ונ"מ אם מת זה שתקע כפו דאין מחייבין את יורשיו משום שבועה ואפי' בחייו אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא משמתין לקיים שבועתו וגם אם נשאל על שבועתו והתירוהו בדיעבד מהני לדעת ר"ת משא"כ אי משתעבד מדין ערבות זה נ"ל ברור וכ"כ הריב"ש בסי' של"ה בהדיא הני חילוקי' והביאו הב"י ובד"מ בסי' ר"ז סכ"ב ע"ש ומור"ם כתבו לקמן בסי' ר"ט ס"ד ע"ש ולא כמ"ש בע"ש דכתב הוא דבכה"ג דאינו מתחייב בתורת ערבות אלא מכח קיום שבועתו אם פרע להמלוה אי"צ הלוה לחזור ולפרוע לו כיון דלא מכח ערבות בא עליו החיוב עיין שם. ואינו נראה לדינא כיון שעל פי הלוה נתן לו תקיעת כפו להמלוה לפרוע ונתחייב לשלם לו ה"ל כאלו בקש ממנו הלוה ופרע בעבורו ונהי דאין שם ערב עליו מ"מ כה"ג חייב לפחות להפרע חובו בציוויו וק"ל כמ"ש לעיל ס"ב בסי' זה:

מי שנתן מתנה לחבירו כו' עד ויש חולקין ע"ש ברי"ו דכתב דהסברא ראשונה עיקר ונראה דטעמו משום דבשעת המתנה נחשב כשעת מתן מעות ולא כע"ש דמסתבר ליה כסברא האחרונה ומשום דליכא למימר בזה בההיא הנאה דמהימן ליה כו' ע"ש:

ויש אומרי' דהיכא דקנו מיניה כו'. מכאן הבאתי ראיה דגם הרא"ש ונ"י והטור מודים דאם קנו מידו דהלוה דטורף ממשעבדי אפי' לא נכתב השטר כלל אם עדי הקנין לפנינו וזוכרין זמן הקנין ול"פ ביה הכא כ"א בערב ועפ"ר כאן ולעיל ר"ס ל"ט ובסי' מ"ג בסעיף ט"ז עיין שם ועיין לעיל סי' ל"ט ס"ד מדין אחריות ט"ס גבי ערב:

דהודאה בב"ד כשטר דמי. פי' וה"ל כשטר בקנין דהא ערב בב"ד אי"צ קנין כמ"ש לעיל ס"ב וכן כתב הטור בשם הרמ"ה עיין שם:

אינו גובה אלא מבנ"ח. ודוקא כשקנו מידו וכמ"ש לפני זה בס"ה:

ואינו מעורב עם הלוה והמלוה. פירוש מ"ה אפילו קנו מידו בפני עדים (אבל לא נזכר קנין דערב בהשטר) אינו טורף ממשעבדי דדוקא בדכתב ולפלו' דהוי"ו מוסיפו לערבו ולחברו עם שיעבוד הלוה למלוה דמשועבד לטרוף אפי' ממשועבדים בקנין הנזכר בשטר זה דכתבו על הלוה (או בהודאתו אם הוא שטר הודאה) משועבד נמי הערב דבמה שכ' אנפשו ופלוני ערב או העדים שכתבו בשמו כך גילה כוונתו ששיעבד נפשו בקנינו שעשה ובהאי שכתב בשטר נשתעבד לגמרי משא"כ כשלא כ' אלא פלוני ערב. בלא וי"ו דאז גילה דעתו דאין כוונתו היה לשעבד בקנינו שעשה ובכתיבתו זאת אלא לגבות ממנו בני חורין ולדעת הי"א הנ"ל דבקנין לחוד גובה ממשעבדי צ"ל בזה דכתב פלוני בלא וי"ו הוא גרע מאלו לא כתב כלל דבזה גילה דעתו דלא נשתעבד בקנינו כלום ועמ"ש בפריש' ודרישה עוד מזה:

לא יתבע את הערב תחלה. וכתב במישרים נ"ט די"א דיין שטעה והוריד המלוה לנכסי ערב קודם שתבע להלוה מסלקין אותו כן מוכח בב"ב עכ"ל דרכי משה ט"ו:

נפטר הוא והערב. דוקא סתם ערב אבל ערב קבלן אינו נפטר וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסעי' ט"ו ע"ש ומ"ש המחבר אח"כ בסי"ו דאם הקבלן טוען שמא פרע הלוה דהדין עמו שאני התם דאיכא ריעותא דהיה לו שטר וטען שאבדו וק"ל ועמ"ש עוד בסי' זה בסט"ו:

לא לויתי מעולם כו'. פי' הערב מודה שלוה מ"ה חייב דהא ליכא לספוקי דלמא פרעיה דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי ד"מ:

הערב חייב לשלם. הטעם משום דבערבותו אין שינוי לערבות דעלמא דהא לא ערב לו אלא אם לא ישלם לו השואל ישלם לו הוא וכל ערבות דעלמא אף דהוא אסמכתא ילפינן מקרא דנשתעבד בההוא הנאה דהימני' וכמ"ש לעיל ס"ב ע"ש ושם בתשוב' רשב"א סיים וכתב ז"ל ואף על פי שאמרו אין נפרעין מן הערב תחלה דעלמא דאין הערב משתעבד בדאיכא לוה לא הוא דכל דהלו' מתחייב אין נפרעין מן הערב תחל' אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא היה השואל חייב עכ"ל. ובזה נתיישב נמי דל"ת ממ"ש הטור והמחבר לעיל בסימן מ"ט דהערב לשני יוסף בן שמעון כו' כשם שאינו יכול לתבוע מהן כך אינו יכול לתבוע מהערב דשאני התם דהחוב הוא על הלוה וכל שהחוב הוא על הלוה אין הערב מתחייב כלל אם לא שאין לו במה לפרוע ועמ"ש בסמ"ע בהג"ה בסי' ק"ל ס"ב ועמ"ש בהגד"מ לעיל בסמוך:

מכר הלוה קרקע וחתם המלוה עצמו בעד נפטר הערב דאיהו דאפסיד אנפשיה כו'. דברים הללו כתבם רשב"א בתשובותיו סי' תתצ"ב אבל לא כתב שם תיבת בעד וגופא דעובדא מוכרח שם בשאלה ובתשוב' דלא איירי בחתם המלוה נפשו בעד אלא מיירי דחתם נפשו על שטר מכירה שהוא מסכים במכירת הלו' להלוקח ומ"ה פסק הרשב"א דהמלוה אפסיד אנפשיה במה שפטר ומחל להלוקח דתו לא מצי לגבות מהערב דאין גובין מהערב אלא היכא דלא נמצא כלום ללוה והיינו בין בני חורין שבידו בין מה שמכר אחר שלוה מהמלו' והרי לזה הלוה היה לו קרקע להפרע ממנו המלוה אלא שהמלו' אפסיד אנפשיה במה שמחל לו. ומ"ה מסיק וכתב דזהו דוקא בערב אבל בקבלן מצי גבי מיניה דהא גם אם היה הקרקע שמכר עדייין ביד הלוה הברירה היה ביד המלו' לגבות מהקבלן ולהניח הלוה והשתא א"ש דל"ת ממ"ש הרשב"א אמ"ש הטור כאן בדין זה והמחבר בסי' קי"א סי"ז ז"ל לוה שמכר נכסיו וחתם עליו המלו' ביד בשטר דלא הפסיד המלו' בזה זכותו דיכול לומר השני נוח לי כו' אלא ודאי הרשב"א לא איירי בתשובתו בדין זה בחתם נפשו בעד אלא כמ"ש. וכן מוכח שם בתשובה ל' השאלה שכתב בה וז"ל אלו היה לוי ערב לבד הדין עמו כו' ע"ש דמדמה לה ללוה מנה ומכר נכסיו לשנים וכתב המלו' ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך דאין למלו' על הלוקח הראשון כלום משום דאיהו דאפסיד אנפשיה במה שכ"כ ללוקח שני ה"נ שמעון המלו' אפסיד אנפשיה כשחתם ללוקח שאם לא חתם לו אף שמכרו הלוה היה המלוה טורפו מהלוקח ולא היה חוזר על הערב דיכול הערב לדחותו אל המשועבדים כו' הרי לפנינו בהדיא דהביא ראיה ודימה חתימה דנדון ההוא לכתיבה דכתב המלוה לשני דין ודברים אין לי עליך וכתיב' דהתם סילוק ממנו לגמרי הוא. ולפ"ז לא דק מור"ם (ובע"ש נמשך אחריו) במ"ש כאן כן אמלוה שחתם נפשו בעד. ועוד יש לחלק דלא תקשה מתשובת הרשב"א בדין זה למ"ש הטור והמחבר בסי' קי"א הנ"ל ועפ"ז יתישבו ג"כ דברי מור"ם הנ"ל והוא כי שם בשאלה כתוב ז"ל ראובן לוה משמעון מנה ומשכן לו עלייה א' ונעשה לו לוי קבלן ואח"כ מכר ראובן העלייה ליהודא וחתם בה שמעון כו' והנה י"ל דדוקא התם דהמעשה היה דמשכן ראובן הלוה לשמעון המלו' העלייה והיתה בידו לגבות ממנו אלא שלקח ג"כ ממנו ערב שאם בשום צד תצא ממנו העלייה שיגבה מהערב וכיון שעיקר שיעבודו וסמיכתו היה על אותו עלייה שמשכנו בפירוש בידו עבור חובו מ"ה פסק הרשב"א דאבד המלו' זכותו אפי' א"ת שחותם נפשו בעד לחוד משא"כ במלו' דעלמא דאף דנשתעבד לו כל נכסי הלו' מ"מ יכול לומר השני נוח לי ומור"מ כאן איירי ג"כ בכה"ג דחתם בעד על מכירת שדה שניתן בידו למשכון דוקא אבל הוא דוחק דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש וגם שם בתשובת השאלה לא תלה שום דבר במה שניתן בידו למשכון ובשאל' כתב המעשה כמו שהי' ע"כ מחוורת' כמ"ש בראשונ' ודו"ק:

חזר אחר הלוה ולא מצא כלום. ר"ל שלא מכר ג"כ קרקעות לאחרים דאלו מכר יטרוף מלקוחות קודם שיתבע מהערב טור סי"ו בשם ר"ת:

וצריך לכלול בשבועתו שעדיין הוא חייב לו. בפריש' כתבתי דנרא' דבמלוה ע"פ מיירי הכא מ"ה הטילו השבועה על הלוה ואם לא היה נשבע שעדיין הוא חייב לו (לא) נפטר הערב משא"כ אלו היה מלוה בשטר דאז אין הלוה נאמן אף בשבועה לומר שכבר פרעו ובכה"ג כשבא המלוה לגבות מהערב המלוה נשבע שעדיין חייב לו ולא הלוה וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' קי"ד בדין מלוה שבא לטרוף מלקוחות דלוה ע"ש:

צריך להודיעו כו'. "עד תוך ל' יום עפ"ר ודרישה שם כתבתי דנ"ל דהב"ד מודיעין אותו והמלוה נותן שכר השליחות וחוזר וגובה השכירות מהלוה או מהערב דומה למש"ר והמחבר לעיל סי' ק"ו סעיף א' גבי ליפרע מנכסי הלוה שלא בפניו גם כתבתי בדריש' דמדכתב הרא"ש דאין נותנין לו אלא זמן (ל') ג' ימים וממ"ש מור"ם בהג"ה בסמוך דנותנין לו זמן עד דאייתי ליה דמשמע אפי' טפי מל' יום דהדין הזה נחלק לג' חלקים והוא דאין מודיעין בשיעור ל' יום אא"כ הערב מבקש מהב"ד שהן ישלחו להלוה ויודיעו אולי יפרע הוא בעצמו אבל הב"ד מעצמן אין שולחין אלא א"כ יכול השליח לחזור ולבא תוך (ל') ג' ימים והיינו כשידוע היכן הוא ויכול השליח להודיעו תוך ל' ימים אבל אם אינו יכול או שאינו ידוע היכן הוא אזי אין על הב"ד לשלוח כלל אלא אם ירצה הערב לטרוח ולבקשו ומבקש זמן לזה נותנין לו כפי צרכו וכמ"ש אח"כ בהג"ה ועד"ר ודו"ק:

ואין לו כאן נכסים כו'. דאם היו לו כאן נכסים אזי יורדים לנכסי הלוה אף שלא בפניו ואין גובין מן הערב ב"י בשם ב"ת ד"מ י"א:

או אם הוא גברא אלמא. ר' ירוחם חילק דאם היה אלם קודם שהלוהו אמרינן דאדעתא דהכי הלוהו והב"י וד"מ הביאו בסעיף י"א וכתבו בשם הרשב"א דאין חילוק די"ל דמתחלה לא הלוהו אלא על סמך הערב ואפי' בערב דאחר מתן מעות הרי אנו רואין שלא נתיישבה דעתו עד שנכנס זה להיות ערב בקנין עכ"ל ולעד"נ דדברי רי"ו הן עיקר דא"כ לא ה"ל לקבלו בסתם ערב כ"א בערב קבלן ודו"ק:

ויוציא ממנו או ינדוהו. פי' אם הוא רחוק יחזור הערב אחריו ויוציא ממנו ואם הוא אלם ינידוהו ואין המלוה צריך לטפל עמו:

ומשיביאנו לב"ד נפטר הערב. פי' אם ברח מהב"ד ולא פרע ולא נשבע שאין לו במה ליפרע אינו יכול לגבות מהערב עד שיחזור תחלה אחר הלוה וישביענו וע"ז מסיק וקאמר דאם הביאו בערב שבת כו' דכיון דאז לא היה יכול לדון עמו ולהשביעו ה"ל כאלו לא הביאו לב"ד ועל הערב מוטל לחזור ולהביא הלוה לב"ד וזה ברור וכ"כ בד"מ ולא כמשמעות המ"מ והב"י ועפ"ר:

וה"ה אם מת לוה כו'. שם מסיק וכתב ז"ל דאנן טענינן לערב שמא פרע הלוה ופטור אפי' משבועה אכן יתכן ליתן חרם סתם אם שום אדם יודע אם פרעו אם לאו כו' וע"ל בטור ובדברי המחבר סי' ק"י ס"ז:

ונשבע היסת ונפטר במיגו כו'. שם בתשובת מיימוני כתב עוד טעם אחר ז"ל ועוד דלא גרע הערב משליח שעשאו בעדים עכ"ל ועיין בע"ש שתמה על מור"ם שכן כתב וכתב שאין נראה לו להורות כן דהמלוה יכול לומר אין הערב בעל דברים דידי עד שאתבענו ולא היה לך ליתן מעותי להערב ואם נתת לערב לך ויחזירם לך כו' ע"ש נראה מדבריו שסבר שהן הן דברי מור"ם שכ"כ מדעתו וזה אינו אלא העתיק כן מתשובת מיימוני וכמ"ש בדרכי משה ולא הזכיר שם מאן דפליג אהא וגם מילתא בטעמא כתב וגם לענין שואל ושאר שומרים מצינו בכל מקום דאם מסרו למי שהימניה הרי הוא כמוהו. הלכך נראה דאין לדחות דבריהם בסברא בעלמא ודו"ק:

אלא א"כ הלוה רוצה לפרעו. פי' ואז אף אם יש ללוה זיבורית ורוצה לפרוע להמלוה ממנו והמלוה רוצה לגבות מבינונית דהקבלן יכול לדחותו אצל זיבורית דהלוה וכן הוא ברשב"א שם בתשובותיו סוף סי' תתצ"ב בהדיא ע"ש ועיין בהגד"מ שם:

דה"ל להקבלן להתנות ולפי מאי דכתב הטור והמחבר בר"ס ק"ל ז"ל וטוען הלוה שכבר פרעו אינו חייב לערב כלום צ"ל דה"נ קאמר הכא דהקבלן היה לו להתנות ומדלא התנה אפסיד אנפשיה דצריך הוא לשלם להמלוה דאין הלוה נאמן לומר שפרע למלוה והלוה א"צ לשלם לו דנאמן לומר נגדו שפרעו כמ"ש בסי' ק"ל ועמ"ש לפני זה בס"ח בהג"ה:

תן לו ואני נותן לך כיון דבההוא לישנא דא"ל ליתן לו מקבל עליו לשלם לו ה"ל כאלו נתנו להלוה בשליחותו וכאלו הוא קבלו מיד המלוה ונתנו ליד הלוה רש"י:

וכן נ"ל. ובמרדכי סוף פ' ג"פ כתב דה"ה בלשון לע"ז כל שאינו מזכיר לא לשון הלואה ולא פרעון הוי קבלן:

ושטר שכתוב בו כו'. לאפוקי מדעת ב"ת שכתב דבכה"ג יד בעל השטר על התחתונה דשמא א"ל הלוהו ואני קבלן דלא ה"ל אלא דין ערב ע"ש והטור הביאו:

ואין יכול לתבוע אלא את הקבלן. אע"ג דהקבלן יחזור ויתבע את הלוה מ"מ תקנו דלא יהיה להמלוה עסק עם הלוה דשמא לא יהיה להלוה כלום ויטרוף המלוה ממשועבדי' דהלוה ומן הדין אינו יכול לטרוף ממשעבדי דלוה עד שישבע הקבלן שנשא ונתן ביד שאין לו ולכך צריך לחזור על הקבלן תחלה וז"ש המחבר בסמוך בס"ס כ"א ז"ל אבל קבלן כו' עד אא"כ אין נכסי' לקבלן ור"ל שכבר תבע המלוה להקבלן ונשבע שאין לו אז חוזר המלוה על הלקוחות דהלוה. גם מ"ש המחבר כאן דאם אין לקבלן גובה מהלוה מדר' נתן מהלוה ל"ד קאמר אלא ר"ל אחר שנשבע הקבלן שאין לו גובה מהלוה ומנכסי' בנ"ח ואם (דאם) אין לו בנ"ח גובה ממשעבדי דהלוה וע"ד שיתבאר בסימן ק"ל:

אלא א"כ מחל הקבלן ללוה דכל היכא דאין נודע כ"כ דאין ללוה נכסי' לא חל דינא דר"נ אמי שנתחייב לו ויכול הקבלן למחול לו כמ"ש בסי' פ"ו ס"ב וה' ע"ש:

וי"א דה"ה לערב. פי' דה"ה לערב שנשא ונתן ביד דאין למלוה על הלוה כלום:

יש מי שאומר דערבות כו'. דוק בטור ובדברי המחבר ותמצא שכללי גביות מלוה מהערב להרא"ש וסייעתי' הן חמשה. הא' ערב סתם דדינו דלא יפרע מהערב תחלה אפי' אם אין נכסי' ידועים להלוה. הב' אם אמר ממי שארצה אפרע דאז אם אין נכסים ידועים להלוה יכול לתבוע הערב תחלה. הג' אם אמר בפי' ממי שארצה אפרע תחלה שאז דינו דיכול לתבוע הערב תחלה אף אם יש נכסי' ידועים להלוה. הד' אם נשא ונתן ביד דינו עם הערב דווקא ולא עם הלוה אם לא מכח דינא דר"נ באין לו לערב. הה' אם לא דבר הלוה עם המלוה אלא הערב דבר עמו שילוה ללוה דאז אף אם נתן המלוה המעות להלוה מידו לידו אפ"ה דינו דוקא עם הערב. מיהו נראה דגם בזה אם אין לו להערב דחוזר על הלוה מדר"נ וק"ל ובערב קבלנות לא שייכים ב' חילוקים קמאי אבל ג' חילוקי' בתראי אית ביה דסתם קבלן הוי ליה כאלו אמר ליה המלוה שאם ארצה אפרע ממך תחלה וק"ל:

וכן הדין בשנים שנעשו אחראין זה "לזה כו'. זהו כדעת הרמב"ם דס"ל בשנים שערבו לא' דיכול לגבות כולו מא' מהן. ובטור כתב שנים שנעשו אחראין זה לזה והוא א"ש גם לדעת הראב"ד וסייעתו דס"ל בשנים שערבו לא' אינו גובה מא' אלא החצי מכל א' אבל כשנעשו ע"ק אחד בעד השני מצי לגבות מאיזה שירצה כולו לכ"ע וע"ל סי' קל"ב ס"ג שם כתב הפלוגתא וע"ל בס"ס ק"ז ס"ט בשני אחין שירשו ובא ב"ח לגבות ממה שמכר הא' שכתב הטור והמחבר ג"כ שהדין עמו:

אבל קבלן שנשא כו'. וה"ה להערב להיש מי שאומר שכתב המחבר לפני זה בסי"ט וק"ל ומ"ש המחבר אינו יכול לגבות מהלקוחות כ"כ ג"כ הטור והוא מל' ב"ת ול"ד קאמר דהא אפי' מבנ"ח דהלוה ג"כ אינו יכול לגבות כיון דנשא ונתן ביד וכמ"ש המחבר לפני זה בסי"ט אלא שבנ"ח דהלוה אין נ"מ דהא אף אחר שיגבה מהקבלן הקבלן יחזור על הלוה ויגבה ממנו מה שאין כן מהלקוחות דאין הקבלן יכול לחזור עליהן כ"כ עד שימסור לו המלוה השט"ח דרך קנין שטרות וכמו שכתב המחבר אחר זה בסעיף כ"ב ובסי' ק"ל:

עד שימסור לו המלוה שט"ח כו'. דין זה יתבאר בסי' ק"ל בס"ד ע"ש:

(סעי' א) אבל אם קנו כו' נ"ל דאין זה אסמכת' למלוה מכח הנאמנות שהאמין לו ולא תבעו ללוה בשבילו רק שאינו גומר ומקנה באמירה לחוד בלא קנין משא"כ בשעת מתן המעות שרוצה זה שהמלוה ממציא לו ממון בשבילו:

(ע"ש בהגה בעד יום א' כו') שם ברשב"א איתא בנ' זה שאמרו עדים שמענו שמעון שאמר שהי' ערב לראובן בעד יום א' וע"ז פסק שמא נעשה לו ערב שילך בשליחות ולא בעסקי ממון ועפ"ז נ"ל במי שאמר לחבירו הלוה לו ואני ערב על יום א' ודאי נעשה ערב גמור ע"ז דאין שום בטול במ"ש על יום א' אלא י"ל שיום א' לחוד אני ערב וכל שלא תתבענו באותו יום אני איני ערב כנ"ל:

(סעיף ב) נשתעבד הערב בב"י רס"ז כתב דיליף בגמ' מפסוק אנכי אערבנו יקשה דהא מקשה ע"ז רב חסדא הא קבלן הוא מדכתיב תנה אותו כו' ומסיק דיליף מן בני אם ערבת לרעך ורבים מקשים אמאי לא כתב ב"י כפי המסקנא ומחוסר ידיעה מקשים כן דרב הונא יליף בגמר' מקרא דיהודה ורב הונא לטעמי' דס"ל אח"כ בגמ' דהלוהו ואני נותן ערב וא"כ לא הי' יהודה (אלא) ערב וכן ס"ל לר' יצחק אלא דלעיל תירץ ר"י אליבא דר"ח ורב חסדא דמקשה עליה מיהו לטעמייהו דס"ל אחר כך בגמ' דהוה קבלן וע"כ יפה הביא הב"י קרא מיהודא דהכא די"ל דגם רבא ס"ל כן והסמ"ע הביא קרא דאם ערבת לרעך אלו נחית למ"ש ולא היה מביאו אלא מן יהודה ילפינן שפיר והוא האמת דיהודא לא היה רק ערב וכפי מה שפסק לקמן סי' זה:

(ס"ה) לקיים שבועתו מה שסתר סמ"ע סקט"ז דברי הע"ש וכ' דעתו שיש נ"מ לענין התרה כו' בזה מתורץ נמי מה שהק' על רמ"י דאין זה דומה לפורע בשבילו שאף שתקע כפו מ"מ יש לו התרה וכל שהוא רואה שאין זה רוצה לשלם היה לו להתיר הת"כ וכן נ"ל עיקר להלכ' במקום שיש היתר אלא שראיתי בת' מהר"ם הנדפסי' מחדש סימן ע"ב דת"כ אין לו התרה אלא על דעת למי שתקע לו כפו כמ"ש ר"ח עכ"ל וב"י ורמ"א בי"ד סימן רל"ט לא ראו תשובות אלו ועפ"ז נ"ל דאם ע"פ הלוה נשבע הערב אינו יכול לכופו אחר כך לפרוע כמ"ש רמ"י אמנם אם הוא בת"כ ה"ל כאלו פרעו בשבילו כדעת הסמ"ע:

(סעיף ז') ואינו מעורב עם הלוה והמלו' ברמב"ם כתב כאן וקנו מן הערב והמחבר השמיטו שכבר כ' בס"ד דהרמב"ם אפי' קודם חיתום שטרות צריך קנין ולפ"ז ברישא שפלוני ערב בלא ?יו לא מהני קנין וטעם הענין כללו להרמב"ם דלאחר ח"ש לא מהני שום דבר אפי' לבנ"ח רק קנין ולמשעבדי לא מהני שום קנין רק קודם ח"ש ופלוני ערב ואז חתמו העדים על שעבוד הערב כמו על הלוה אבל כ' קודם ח"ש פלוני בלי וי"ו אז העדים לא קיימו עליה אלא על השטר דלעיל וה"ל כאחר ח"ש ויש לו לגבות מבנ"ח כשיש שם קנין אלא שדעת רבינו א"א לומר כן דהא כתב בהדיא שקנו מידו שהרי כ' והקנין הוא על הכל אבל אם כתב פלוני ערב אז הוא תחלת דבר ואינו חוזר על הקנין של מעלה וה"ל כערב בשטר בלא קנין עכ"ל ובדברי רבינו כתוב בשם הרמ"ה דלאחר ח"ש לא מהני בלא קנין אפי' לבנ"ח דקשה דא"כ צ"ל מ"ש במשנה דאחר ח"ש וגובה מבנ"ח דהיינו בקנין ואם כן אפי' ממשעבדי לגבי דכ"כ בשם הרמ"ה דבקנין בלא כתיבה גובה ממשעבדי וצ"ל דהרמ"ה ס"ל דסתם קנין עומד לכתיבה חשובה אבל לאחר חיתום שטרות הוה כתיבה וגרוע דנראה שהיא טפלה ונעשית לאחר הלואה ע"כ לא גבה אלא מבנ"ח מ"ש הטור בדברי הרמ"ה פלוני ופלוני ערב כו' הוא ט"ס תיבת פלוני שכתב ראשונה:

(סעיף ח') והערב חייב לשלם לפי פי' הסמ"ע סקכ"ה דהטעם דאין בערב משום אסמכתא תימא מ"ש משני יוסף ב"ש בסימן מ"ט שהביא הסמ"ע עצמו דגם התם אין חיוב על שום אחד מב' יוסף ב"ש ולפי הנראה דלא מהני הא דליכא אסמכתא בערב אלא לענין אם גוף הדבר הוא בלא אסמכתא ובההיא הנאה דמהימני' משתעבד הערב אע"פ שהערב הוא אסמכת' משא"כ אם גוף הדבר הוא אסמכת' אין כאן חיוב כלל ממילא לא האמין לערב כלל ונ"ל דהרשב"א כאן מיירי שהערב לא נתערב על גוף אסמכתא אלא מלוה ולוה עשו ביניהם דרך אסמכתא שכל שלא יתן לו החפץ יתן לו איזה סך דמים ועל סך לחוד נעשה זה הערב וכן מבואר לשון השאלה שם וגם מהעתק רמ"א שכתב והעמיד לו ערב בעד הדמים דהיינו על זמן פלוני יתן לו השואל דמי שויו של החפץ והוא ערב בעד זה אלא שהאמינו זה לזה שקודם הזמן אינו אלא שואל דוק בת' ותמצא כן וכתב עוד שהערב קבל קנין ע"ז ממילא נגבי' לא הוי אסמכתא ולא הוה דרך תנאי כלל בזה דוקא פסק הרשב"א ואחריו רמ"א דהערב חייב וא"ל הא לגבי שואל עצמו גם כן לא הוי אסמכת' כיון שהי' שם קנין הא לאו מלתא דדוקא קנין דב"ד חשוב בעי' להוציא מדין אסמכתא כנ"ל:

(ע"ש בהגה) וחתם המלו' עצמו בעד מ"ש הסמ"ע ע"ז בסק"ו דרמ"א לא דק נלע"ד נכונים דבאמת אם בם המלוה על הלוקח יכול לטרוף מטעם הב' נוח לי כמ"ש סי' קי"א אבל כאן מיירי שאין טוען כך אלא אומר בפי' שזה נוח לי כמו זה וברצון בטלתי השעבוד כי סמכתי על הערב בזה פסק דנפטר הערב דלפ"ד איהו דאפסיד אנפשי' וכן מצינו בסימן קמ"ו סי"ד [סי"ז] במ"ש אבל אם כופר כו' ועמ"ש פשוט וברור:

(סעיף י"ב) טען הלוה כו' מרי' דהאי דינא הוא מהר"ם בת' המיימוני והוא אזיל לשיטתי' שפסק גם בלוה שנותן דמי הלואה לאשת המלוה דפטור שהעתיקו רמ"א בס"ס ק"ך ואע"פ שכתיבה בסוף תשובת הרשב"א מ"מ של מהר"ם היא כנראה למעיין שם בסידור התשובות שהעתיק התלמיד תשובת מהר"ם בסוף וכ"כ בהדיא בתשובת מיימון מתחל' כ' הדין דמחזיר לאשת המלוה ואח"כ כתב שם ה"ה והוא הטעם ללוה שנתן דמי הפרעון לערב וכו' ואם כן למ"ש שם בסימן ק"כ בשם רש"ל דלא קי"ל דפטור הלוה אלא כהרא"ש החולק בסימן ע"ב פשיטא שגם כתשו' זו אין לפסוק אלא אפי' לדעת הרמ"א שפסק שם כמהר"ם וע"ל צ"ל שם לא נפטר אלא מכח שאשת המלוה היא בת דעת וגם שאר ממונו בידה וכ"כ שם סמ"ע כי היכא דל"ת מסי' ש"מ כמ"ש הסמ"ע שם וזה ודאי אינו גבי ערב שהרי אין שאר ממון המלוה בידו ואף שבממון זה לקחו לערב מ"מ לא האמין הכל להערב אלא טובים השנים מהאחד ע"כ לא יצא הלוה מחיוב המלוה עד שיחזירנו לידו ורמ"י וע"ש חולק מסברא דנפשי' על פסק זה כמ"ש הסמ"ע והסמ"ע נחלק עליו ול"נ שיפה כוון רמ"י שאף שלא יחד מוצא הדבר ממי יצאו הדברים אלו דקדק אח"ז הי' לו להסתייע מדברי הרא"ש שזכרתי וכן עיקר דכאן כ"ע מודים:

הנח. פי' הנח לו עתה ואם לא יתן לך הוא לאח"ז אני אתננו לך אבל אם פטרו על פיו לגמרי יתבאר בס"ג בהג"ה דה"ל כערב בשעת מתן מעות עכ"ל הסמ"ע וכ"מ להדיא בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' קכ"ו ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן פ"ח ובתשובת רמ"א סי' ל"ג וע"ב. ש"ך:

בציווי. שא"ל ערבני ודלא כהסמ"ע ע"ש. שם:

בינו. פי' הסמ"ע אפי' בלא עדים דלא איברי סהדי אלא לשקרא כמ"ש בסימן קפ"ט והקש' דלמה יועיל בזה קנין בלא ב"ד חשוב כיון דאסמכתא הוא ודוקא בערב בשעת מתן מעות כתבו הפוסקים דלא שייך אסמכתא דבההיא הנא' דמהימני לי' גמר ושיעבד נפשי' וצ"ל דגם בזה הערבות יש קצת הנא' דהימנותא ומה"ט נמי ערב דב"ד משתעבד אפי' לאחר מתן מעות ובלא קנין משום דהימנוהו ב"ד ע"כ והש"ך כתב דלק"מ ע"פ מ"ש הב"י בסימן קי"ג ס"ד בשם בעה"ת דבערבות אין בו אסמכתא גמור' ע"ש ובב"י סימן ר"ז סי"ח שכתב משום דתולה בדעת אחרים לא הוי אסמכתא ע"ש עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בזה):

יום. נרא' מדברי הרשב"א דאם אמר בשעת מתן מעות או שלא בשעת מתן מעות וקנו מידו לשלם בעד יום אחד דהוי ערבות (וכ"כ הט"ז ע"ש) ועב"ח וצ"ע לדינא ואם כתב בכת"י כל מי שיתנדב ללות לפלוני סך ממון אני נכנס עבורו ע"ק עיין באורך בתשו' רשד"ם סימן ל"ח שצידד שאין זה ערבות כיון שלא אמר בשם ציווי תן לו ודמי למי שאמר כל הזן אינו מפסיד כו' וע"ש עוד אם הלוה פרע פעם א' שוב גם הערב פטור ואינו משועבד להלוא' שני' שלוה ממנו ע"ש והוא פשוט ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קכ"ב וקע"ח ובתשו' ראנ"ח סי' ס' עכ"ל הש"ך ועיין בתשו' מהרי"ט חח"מ סימן כ"א:

בהדיא. כ' הש"ך דביש"ש פסק דפטור אא"כ א"ל חזי דעלך קסמכינא ואפי' מאן דס"ל בסימן ש"ו ס"ז גבי מראה דינר לשלחני דאצ"ל חזי כו' מודה הכא כיון שלא הי' מוכרח לעשות כן כו' ע"ש:

חייב. דלא ה"ל ליעצו על ככה שאין אדם יכול לידע מה שיש לחבירו אפי' אדם לגבי בנו או להיפך אפי' ראה אצלו זהב וכסף ומטבע הרבה דלמא אינו שלו או חייב עליהם אלא בכה"ג שהי' אחיו או שותפו ויודע בבירור שיש לו סך חשוב ואינו חייב לשום אדם רק שאח"כ נמצא בהאי שעתא שבא לו סיבה והיזק שירד מכל נכסיו וזה לא ידע. חשוב כאונס ופטור אפי' אמר לו חזי דעלך כו' ואין צריך לקבל היסת דלא ידע דהא אינו טוענו אלא שמא כן כתב מהרש"ל ומכ"ש אם הי' בטוח ונתקלקל אח"כ שהוא פטור וכ"כ בסמ"ע ועיין בש"ג בב"ק ובפרק גט פשוט מדינין אלו עכ"ל (כתב מהר"מ גלאנטי סימן ס"א האומר אעשה עם לוי שיקיים כל מה שתגזרו אין כאן ערבות. כנה"ג):

פטר. פי' הסמ"ע כגון שא"ל מעתה לא יהי' לי עסק עמך כ"א עם הערב ומש"ה משתעבד אפי' לאחר מתן מעות ודומה לזה כתב הרמ"א בהג"ה סימן קכ"ו ס"ב ע"ש ועיין בתשו' הרמ"א סימן ע"ב:

מעות. והש"ך השיג על דין זה וכתב דמעולם לא עלה כן על דעת מהרי"ו (שממנו מקור דין זה) דמה בכך שיש בידו מעות הלו' ולא מצינו חילוק זה בש"ס ופוסקים בשום מקום וכ"מ להדיא מתשובת הרא"ש והע"ש והסמ"ע בסי' קכ"ו ס"ב בהג"ה ובאמת גם מדברי מהרי"ו משמע להיפך דדוקא כשזה הממון שנתערב עבורו הי' בידו חייב הא לאו הכי לא וכן עיקר עכ"ל:

קנין. בספר לח"מ פי"א מהלכות מכירה הקשה ע"ז מהא דר"ס מ' דאדם יכול לחייב עצמו בלא קנין ובש"ס ר"פ הנושא מדמי להדדי כו' עיין בש"ך מה שמיישב בזה:

כתובה. פירוש דערב סתם אינו משתעבד משום דסבר מצוה קעביד ולאו מידי חסריה דהא טב למיתב טן דו אבל בקבלן חייב אפי' בלא קנין ובערב בנדוניא איכא נמי טעם דמצוה קעבידנא ואית בי' פלוגתא בא"ע אי נתחייב או לא ומ"מ לכ"ע ערב דנדוניא יכול לחזור בו קודם הנישואין ואפי' קנו מידו כיון דלא נעשה מעשה על פיו ונלמד במכ"ש ממ"ש הטור בר"ס קל"א ע"ש גם בא"ע סימן ק"ב ס"ו כ"כ הרמ"א בפשיטות עכ"ל הסמ"ע (ועיין בתשו' הגאון ח"צ ז"ל סימן נ"א):

דבעי. והא דלא כתב בקיצור דלא מהני בדין זה שטר משום דבזה יש פלוגתא בס"ד ולא בא כאן אלא לומר דלמ"ד דבעי קנין אפי' כתב לו שטר בפ"ע לא מהני ומ"ש בס"ז דאם כתבו אחר חתימת העדים דמבנ"ח מיהא גבי. שם איירי בדקנו מידו עכ"ל הסמ"ע ואינו מוכרח דאפשר דגם הראב"ד מודה דשטר גרע מאחר חיתום וצ"ע לדינא. ש"ך:

בכך. ע"ל סימן רמ"א ס"ב דיש מקומות דנוהגים התגרים לקנות בכך כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דשם איירי בת"כ שאין עמו שבועה וכמ"ש הסמ"ע עצמו שם להדיא וי"ל דס"ל דלא גרע זה מסיטומתא וצריכין בניו לקיים אף כשמת במקום שנהגו בכך עכ"ל (וז"ל הכנה"ג כתבתי בתשוב' דאם נהגו הסוחרים להתחייב בלא קנין אפי' שלא בשעת מתן מעות מנהגם מנהג):

שבועתו. עיין מ"ש הסמ"ע והט"ז בזה ע"ש:

חולקין. ברי"ו כת' דסברא הראשונה עיקר ונרא' דטעמו משום דבשעת המתנה נחשב כשעת מתן מעות ולא כע"ש דמסתבר לי' כסברא האחרונ' משום דליכא למימר בזה בההוא הנא' דמהימן לי' כו' ע"ש עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנרא' לו כהע"ש וכן נרא' להדיא דעת הראב"ד ובעה"ת ומה שהביא רי"ו מדברי התוס' פרק הניזקין אין ראי' משם כו' ע"ש:

דקנו. ז"ל הסמ"ע מכאן הבאתי ראי' דגם הרא"ש ונ"י והטור מודים דאם קנו מידו דלוה דטורף ממשעבדי אפי' לא נכתב השטר כלל אם עדי הקנין לפנינו וזוכרין זמן הקנין ול"פ הכא כי אם בערב וע"ל ר"ס ל"ט ובסימן מ"ג סט"ז ע"ש וע"ל סימן ל"ט ס"ד מדין אחריות ט"ס גבי ערב עכ"ל (אפי' למי שסובר דקבלן בעי קנין שטר שכתוב בו קבלנו עלינו בתוקף כל שטרי שעבוד וקבלנות העשויין כראוי וכתק"ח ושאר לישני יפוי כח לא בעי קנין הר"ם מינץ ז"ל בתשוב' סימן ל"ג. כנה"ג):

כשטר. פירש הסמ"ע דה"ל כשטר בקנין דהא ערב בב"ד א"צ קנין (כיון דבכל שטרי נהגינן למכתב הנני מודה כאילו נעש' בב"ד חשוב דלא כאסמכתא כי' מעתה הוי כאילו נעשה השטר בפני ב"ד וערב דב"ד לא בעי קנין ואפי' לא נכתב זה כיון שהורגלו לכתבו כמי שנכתב דמי מהר"מ מינץ ז"ל סי' ל"ג ולא נ"ל טובא דמ"ש הרמב"ם ז"ל דערב דב"ד משתעבד היינו שנעש' ערב לב"ד אבל כל שלא נעשה ערב לב"ד אע"פ שנעש' ערב בב"ד בעי קנין א"כ מה מהני דהשטר נידון כאילו נעשה בפני ב"ד לא יהא אלא שנעשה ערב בב"ד ממש ונתערב בפניהם כל שלא נתערב להם בעי קנין ושמא ס"ל למהר"ם מינץ דכל שכתוב בו כאילו נעש' בב"ד חשוב הוי כאילו אמר שנתערב להם ומיהו גם זה לא נהירא דהא הטעם דלא בעי קנין כשנתערב לב"ד בפועל דבההיא הנא' דהימנוהו הב"ד משתעבד וזה לא שייך כשנכתב בשטר כאילו נעשה כו' דאין כאן אלא פטומי מילי ולעולם לא משתעבד ודוחק לומר דהודאת בע"ד מהני כאילו הודה לב"ד ושוב נדפסו חשובת הרדב"ז ח"א וראיתי שם בסי' רי"ח כתוב כדברי עכ"ל כנה"ג):

מעורב. מש"ה אפי' קנו מידו בעדים אם לא נזכר קנין דערב בשטר אינו טורף ממשעבדי דדוקא בדכתב בוי"ו מוסיפו לערבו ולחברו עם שעבוד המלו' דטורף אף ממשועבדים כן משועבד נמי הערב משא"כ כשכתב בלא וי"ו גילה דעתו דאין כוונתו לשעבד בקנינו ובכתיבתו אלא לגבות מבנ"ח ולדעת הי"א דלעיל דבקנין לחוד גובה ממשעבדי צ"ל דבזה דכתב פלוני בלא וי"ו גרע טפי מאילו לא כתב כלל עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הש"ך והט"ז בזה ע"ש (וז"ל כנה"ג מהר"ש יונה ז"ל פלפל הרב' בסברת הרמ"ה והתוספות ולבסוף כתב ולענין הדין אין לגבות ממשעבדי אלא בקנין ושטר או קודם חיתום וקנין או שעת מתן מעות וקודם חיתום ודוקא בדכתב בוי"ו אבל בלא וי"ו אין לגבות ממשעבדי ע"כ):

תחלה. וכתב במישרים דיין שטעה והוריד המלו' לנכסי ערב קודם שתבע להלוה מסלקין אותו כן מוכח בעובדא דב"ב דף קע"ב ע"א עכ"ל ד"מ. סמ"ע:

וערב. אבל ערב קבלן אינו נפטר וכמ"ש הרמ"א בסט"ו ומ"ש המחבר בסט"ז דאם הקבלן טוען שמא פרע הלוה דהדין עמו שאני התם דאיכא ריעותא דהי' לו שטר וטען שאבדו כ"כ הסמ"ע ועי' בתשו' רש"ך ספר ב' סי' כ"ז ובתשו' מהרי"ט סימן קי"ב ובתשובת מהרשד"ם סימן ל"ט:

לויתי. פי' הסמ"ע דהערב מודה שלוה מש"ה חייב דהא ליכא לספוקי דלמא פרעיה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל ד"מ. ועיין בש"ך:

חייב. שם בתשובת הרשב״א סיים ז״ל ואע״פ שאמרו אין נפרעין מהערב תחלה אלמא דאין הערב משתעבד בדאיכא לוה לא היא דכל הלוה דמתחייב אין נפרעין מן הערב תחל' אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא הי' השואל חייב ע״כ ובזה נתיישב נמי דל״ת ממ״ש הט״ו בסי' מ״ט דהערב לשני יב״ש כו' כשם שא״י לתבוע מהן כך א״י לתבוע מהערב דשאני התם דהחוב הוא על הלו' דאז אין הערב מתחייב כלל אם לא שאין לו במה לפרוע ועמ״ש בסי' ק״ל ס״ב בהג״ה עכ״ל הסמ״ע וז״ל הש״ך והב״ח כת' דלענין מעש' אין להוציא ממון מהערב אא״כ קנו מידו ואפי' נתערב בשעת שאלת החפץ ודבריו נ״ל עיקר וע' בתשו' רש״ך ס״ב סי' י״א ומ״ש הסמ״ע דל״ת נמי ממ״ש הט״ו סי' מ״ט כו' ולי נרא' דקשיא משם וכדמוכח מש״ס פ' יש בכור (בכורות דף מ״ח ע״א) ע״ש וכן דעת הב״ח ועיקר ע״כ (והט״ז תירץ דכאן מיירי שהמלו' והלו' הם עשו ביניהם דרך אסמכת' אבל הערב לא נתער' אלא על סך הדמים ולא על גוף האסמכת' וכן מבואר בלשון השאל' שם דוק בתשובתו תמצא כן וכת' עוד שהערב קיבל קנין ע״ז ממילא לגביה לא הוי אסמכת' ודוקא בזה פסק דהערב חייב וא״ל הא לגבי שואל עצמו ג״כ לא הוי אסמכת' כיון שהי' שם קנין לא היא דדוקא קנין דב״ד חשוב בעינן להוצי' מדין אסמכתא עכ״ל):

בעד. כת' הסמ"ע דבתשו' הרשב"א לא כת' שם דחתם עצמו בעד אלא דחתם על שטר מכיר' שהוא מסכים במכירת הלו' להלוקח ומש"ה פסק דהמלו' אפסיד אנפשיה במה שפטר ומחל להלוקח דתו לא מצי לגבות מן הערב כו' והשתא א"ש דל"ת ממ"ש המחבר בסי' קי"א סי"ז בלוה שמכר נכסיו וחתם המלו' בעד בשטר דלא הפסיד בזה זכותו די"ל השני נוח לי אלא ודאי דלא איירי כאן בחתם בעד ולפ"ז לא דק הרמ"א במ"ש כאן שחתם המלו' בעד עכ"ל (והט"ז כת' דדברי הרמ"א נכונים דכאן מיירי שאין המלו' טוען השני נוח לי אלא שאומר בפי' שזה נוח לו כמו זה וברצון ביטל השעבוד כי סמך על הערב לכן פסק דנפטר הערב דלפ"ד איהו דאפסיד אנפשיה וכן מצינו בסי' קמ"ו סי"ז במ"ש אבל אם כופר כו' ע"ש עכ"ל):

כלום. ר"ל שלא מכר ג"כ קרקעות לאחרים דאילו מכר יטרוף מלקוחות קודם שיתבע מהערב טור בשם ר"ת. סמ"ע:

לכלול. נרא' דבמלו' ע"פ מיירי מש"ה הטילו השבוע' על הלו' ואם לא הי' נשבע שעדיין ח"ל נפטר הערב אבל במלו' בשטר דאין הלו' נאמן אף בשבוע' לומר שפרעו ובכה"ג שבא המלו' לגבות מהערב נשבע המלו' שעדיין ח"ל ולא הלו' וכמ"ש הט"ו בסי' קי"ד במלו' שבא לטרוף מלקוחות ע"ש. שם:

יום. בב"ח פירש דהיינו כשאין לערב מעות או מטלטלים כמ"ש בסי' ק' גבי לוה וכ"מ בהה"מ ולעד"נ דמיירי אפי' יש לערב מעות דמשע' שנתחייב הערב ה"ל כאלו הלוהו עכשיו שאינו חייב לשלם עד ל' יום כדין סתם הלוא' עכ"ל הש"ך (אם הדבר ברור שאין ללו' נכסים כלל ועיקר והערב מוד' בזה אלא שחושש שמא פרעו אין משביעים אותו על כך כיון שאין נשבעין שבוע' זו אלא ע"י גלגול מהר"ש יונה ז"ל. אם נוהג דין סדור בע"ח גבי ערב כת' בסי' צ"ז דיש פלוגת' בזה ע"ש לענין הלכ' כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא יכול המוחזק לומר קים לי כהני פוסקים דס"ל שמסדרין לערב. כנה"ג):

להודיעו. היינו הב"ד מודיעין אותו והמלו' נותן שכר השליחות וחוזר וגובהו מהלו' או מהערב דומ' למ"ש הט"ו בסי' ק"ו ס"א בנפרעין מנכסי הלו' שלא בפניו ודין זה נחלק לג' חלקים והוא דאין מודיעין בשיעור ל' יום אא"כ הערב מבקש מב"ד שישלחו ללוה ויודיעו אולי יפרע הוא בעצמו אבל הב"ד מעצמן אין שולחין אא"כ יכול השליח לחזור ולבא תוך ג' ימים (כצ"ל ובספרי הסמ"ע יש כאן ט"ס וע' דריש') והיינו דוקא כשידוע היכן הוא והשליח יכול להודיע תוך ל' יום אבל אם אינו יכול או שאינו ידוע היכן הוא אזי אין על הב"ד לשלוח כלל אלא אם ירצ' הערב לטרוח ולבקש ומבקש זמן לזה נותנין לו כפי צרכו כ"כ הסמ"ע. אבל הש"ך כת' דנ"ל עיקר דיש ג' חלוקים אחרים והוא דאם ידוע היכן הוא והוא תוך ל' אזי צריך המלו' לטרוח ואי לא ידוע אז על הערב לטרוח ונותנין לו ל' יום ואי ידוע שהוא רחוק יותר מל' יום אזי (כצ"ל נ"ל ודוק) נותנין לו כפי צרכו וכן מוכח בטור דלא תקשי הדיוקים אהדדי עכ"ל (הי' הלו' מצוי בעיר בשעת הפרעון והניחו ללכת חוץ לעיר אינו תובע את הערב. המבי"ט ח"א סי' ר"כ וע' בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' מ"א. כנה"ג):

כאן. דאם היו לו נכסים כאן אז יורדים לנכסי הלו' אף שלא בפניו כ"כ הסמ"ע ומ"מ אם הוא במקום קרוב כדי שיודיע תוך ל' יום צריך המלו' להמתין ל' יום כמ"ש בסי' ק"ו וכן הוא במהרש"ל וע' בתוס' ופוסקים פ' ג"פ. ש"ך:

אלמא. רבינו ירוחם חילק דאם הי' אלם קודם שהלוהו אמרינן דאדעתא דהכי הלוהו והב"י והד"מ הביאו וכתבו בשם הרשב"א דאין חילוק די"ל דמתחל' לא הלוהו אלא על סמך הערב ואפי' בערב דאחר מתן מעות הרי אנו רואין שלא נתיישבה דעתו עד שנכנס זה ערב בקנין ע"כ ונ"ל דדברי רי"ו עיקר דאל"כ לא ה"ל לקבלו בסתם ערב כי אם בע"ק עכ"ל הסמ"ע ומיהו אם כבר עשו ב"ד כפייה והאלם קאי באלמותיה א"נ קרוב הוא לשררה ויש לחוש לחורבה כ"ע מודים דנפרעין מהערב כ"פ הב"ח. שם:

ומשיביאנו. פי' אם ברח מהב"ד ולא פרע ולא נשבע שאין לו א"י לגבות מהערב עד שיחזור תחל' על הלו' וישביענו וע"ז מסיק דאם הביאו בע"ש כו' דאז לא הי' יכול לדון עמו ולהשביעו ה"ל כאילו לא הביאו לב"ד ועל הערב מוטל לחזור ולהביאו וזה ברור וכ"כ בד"מ. סמ"ע:

הזמן. ע"ל סי' ק"י ס"ז ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' כ"ה:

במגו. כתב הסמ"ע דבתשובת מיי' ביאר עוד טעם אחר והוא דלא גרע הערב משליח שעשאו בעדים ועיין בע"ש שתמה על הרמ"א וכתב שאין נ"ל להורות כן דהמלוה י"ל אין הערב בע"ד דידי עד שאתבענו ולא היה לו ליתן מעותי להערב ואם נתת לך ויחזירם כו' נראה שסבר שהן דברי הרמ"א עצמו וזה אינו אלא העתיק כן מתשו' מיי' והוא מלתא בטעמא וגם לענין שואל ושאר שומרים מצינו בכ"מ דאם מסרו למי שהימניה הרי הוא כמוהו עכ"ל והש"ך כתב דיפה השיג הע"ש דאין ענין שליח שעשאו בעדים לכאן גם מהרש"ל חולק אתשובה מיי' ופסק דלא נפטר במה שפרע להערב וכן עיקר עכ"ל (וגם דעת הט"ז כן והביא ראיה לדברי הע"ש דכאן כ"ע מודים דלא נפטר הערב וע"ש):

יכול. ודלא כמ"ש בתשו' רשד"ם סי' ל"ט ע"ש דליתא. ש"ך:

רוצה. פי' הסמ"ע דאז אף אם יש ללוה זיבורית ולהקבלן בינונית יכול לדחותו אצל זיבורית דלוה וכן הוא בתשו' הרשב"א בהדיא עכ"ל:

להתנות. כ' הסמ"ע דלפי מאי דכתבו הט"ו בר"ס ק"ל בטוען הלוה שכבר פרעו אינו חייב לערב כלום צ"ל דה"נ קאמר מדלא התנה אפסיד אנפשיה וצריך הוא לשלם למלוה והלוה א"צ לשלם לו דנגדו נאמן לו' שפרע כמ"ש שם ע"כ והש"ך כ' דבס' התרומות איתא וז"ל ובאמת ברור דקבלן לעולם לא משתעבד אלא במה שהלוה נשתעבד ואם הלוה טוען פרעתי משתבע הלוה ומפטר הקבלן כו' וכ"כ בתשו' ראנ"ח ר"ס כ"א ועמ"ש בסימן פ"ג ס"ג דמשמע ג"כ הכי גם בעל העיטור הביא דעות בזה ולא הכריע לכן נ"ל דאין להוציא ממון מיד הקבלן שוב ראיתי בב"ח שלא כ' כן ואילו ראה כל הנך פוסקים לא הוה כ"כ עכ"ל:

שאומר. נ"ל דלכך כתב יש מי שאומר כיון שהקבלן טוען שמא והלוה מודה שלא פרעו אבל אם הלוה ג"כ או' שפרעו פשיטא ליה דפטור הקבלן ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ט. ש"ך:

נותן. כיון דבההיא לישנא דא"ל ליתן לו מקבל עליו לשלם לו ה"ל כאילו נתנו להלוה בשליחותו וכאילו הוא קבלו מיד המלוה ונתנו ליד הלוה רש"י. סמ"ע:

אבל. עיין בתשובת רמ"א סי' קל"א שאלה ד' ובתשובת מהרשד"ם סי' קל"ח ובתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"ב וח"ב סי' קי"ח ובתשובת ראנ"ח סי' ס"ו. ש"ך:

להורות. במרדכי ס"פ ג"פ כתב דה"ה בל' לע"ז כל שאינו מזכיר לא לשון הודאה ולא ל' פרעון הוי קבלן הביאו ג"כ בסמ"ע וכן צ"ל עיקר בש"ס וכן דעת הסמ"ג והגהת מיימוני. שם:

המועיל. ורשד"ם סימן ט' פסק כדעת בעה"ת ועיטור דלא הוי אלא ערב ע"ש. שם:

מחל. דכל היכא דאין נודע כ"כ דאין ללוה נכסים לא חל דינא דר"נ אמי שנתחייב לו ויכול הקבלן למחול לו כמ"ש בסי' פ"ו ס"ב וה' ע"ש כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב דהא ליתא דהנ"י ס"ל כשינויא קמא דהתוספות פ"ב דכתובות גם מ"ש הב"י בשם הרשב"א שצ"ע אם מחל הערב כו' לטעמיה אזיל כמ"ש הב"י בשמו בסימן ס"ו שיש לדון אם תועיל המחילה במקום שחב לאחרים אלא שאין דעת רבותי שוה עמי בדבר זה כו' ואנן קי"ל כשינויא בתרא כמ"ש סימן פ"ו והוכחתי שם באריכות א"כ אין הקבלן יכול למחול ודלא כהסמ"ע שכתב כמ"ש בסימן פ"ו ס"ב וה' כי לא נתבאר שם כן עכ"ל:

לערב. שנשא ונתן ביד דאין למלוה על הלו' כלום. סמ"ע:

ונכנס. ואם נעשה ערב עבור עובד כוכבים אם דיניהם הוא שהעובד כוכבים יכול לדחותו אצל הערב אז יכול לתבוע מהערב תחלה כ"כ הב"ח וק"ל על דבריו דהא כתב הרמ"א בס"ח בשם בעה"ת הביאו הב"ח סס"ג ע"ש דאם העובד כוכבים טוען פרעתי נפטר הוא והערב ולדבריו הא הערב הוי קבלן ובקבלן אין הלוה נאמן לומר פרעתי וכמ"ש בסט"ו בהג"ה וכ"כ גם הב"ח שם. מיהו הבעה"ת עצמו ס"ל דגם בקבלן נאמן לומר פרעתי (כמש"ל ס"ק ל"ד ע"ש) וצ"ל דהרמ"א מיירי שהעובדי כוכבים דנין כדינינו וא"כ לא נעשה קבלן עבורו ודוחק וצ"ע לדינא ועיין בתשובת הרשב"א שהביא הב"י סט"ז עכ"ל הש"ך ועיין בסמ"ע שדקדק בדברי הט"ו שכללי גביית מלוה מהערב חמשה הן ע"ש פרטיהן:

אחראין. דכשנעשו ע"ק א' בעד השני מצי לגבות כולו מאיזה שירצה לכ"ע וע"ל סימן קל"ב ס"ג ובס"ס ק"ז כתבו הט"ו בשני אחין שירשו ובא בע"ח לגבות ממה שמכר האחד שהדין עמו. סמ"ע:

קבלן. וה"ה לערב להי"א שבסי"ט ומ"ש המחבר מהלקוחות הוא ל"ד דאפי' מבנ"ח דהלוה א"י לגבות דהא נשא ונתן ביד אלא שבבנ"ח דהלוה אין נ"מ דהא אף אחר שיגבה מהקבלן חוזר הקבלן על הלוה לגבות ממנו משא"כ מהלקוחות דא"י לחזור עליהן כ"כ עד שימסור לו המלו' השט"ח דרך קנין שטרות כמ"ש אח"ז ובסי' ק"ל. שם:

המלוה כו' או שתבע כו'. ערשב"ם סוף ב"ב קע"ו ב' ד"ה ערב דב"ד. ול"ג הנך כו' אבל הרי"ף גריס לה וכן הרא"ש:

ואפי' אמר כו'. שם ערב דב"ד כו' ופי' הרמב"ם שב"ד עשו אותו ערב כמ"ש בס"ב וכמ"ש בגמ' שם דבההיא הנאה כו' משא"כ כאן וז"ש למעלה ואחר שהלוהו כו' והוא מ"ש שם אחר מתן מעות כו' ואמר או שתבע כו' ממ"ש ערב דב"ד כו' ובתבעו מיירי ואעפ"כ דוקא שהניח לו ע"פ ב"ד:

מיהו אם כו' בצווי הלוה. ר"ל שא"ל ערבני. ש"ך. וכ"ה בהג"מ שם הא דאמרי' בעי קנין ה"מ להשתעבד הערב למלוה אבל להשתעבד הליה לערב לא דה"ל כא"ל תפרע חובי דע"כ לא אמרו הניח מעותיו כו' אלא בשפרע שלא מדעתו וע"ל סי' קכ"ו ס"ב ומ"מ אם נתנו כו':

בין כו'. שם ואידך כולהו כו' כנ"ל ור"ל כמ"ש כאן ועתוס' שם:

ואפי' לא כו'. כמו מראה דינר לחבירו וכמש"ל סי' ש"ו ס"ו או שהיו הדברים מראים כו' וכ"ש לי"א שם ע"ש:

אם ע"פ כו' וכן כו'. כמו ערב בשעת מתן מעות דטעמא כמ"ש שם קע"ג ב' בההוא הנאה כו':

וי"א דאם כו'. כנ"ל דלהשתעבד הלוה לערב א"צ קנין דהוי כא"ל תפרע חובי וכיון דמעותיו בידו מחוייב לעשות שליחותו וכמש"ל ס"ס קכ"ה ס"י וא"כ נשתעבד למלוה:

י"א שמשתעבד כו'. עבה"ג ור"ל ממ"ש שם ר"י דאמר כר' ישמעאל אלמא מחמת חיתומו חייב כמו חייב אני לך מנה בשטר:

וי"א כו'. ממ"ש שם ואינך כולהו בעי קנין וערב אחר חיתום שטרות בכלל שממנו התחיל המשנה ומ"ש בכתובות שם כתנאי כו' היינו כמו שלר"י יכול הערב לשעבד עצמו אף שלא חייב לו כלום ולא על אמונתו הלוהו ה"ה האומר כו' והרמב"ן כ' דאף לגי' הרי"ף ואינך כו' י"ל דקאי אערב לאחר מתן מעות וקבלן דכתובה ודוחק ועתוס' שם ד"ה והלכה. ובפיר"ח הוא משמע כו':

ולהרמב"ם כו'. מדאמר כולהו ובגמ' שם חשיב אף קודם חיתום שטרות וכן מ' בפיר"ח הנ"ל בתוס' ולס' שניה לא מיירי שם אלא בהנך דבהאי פיסקא אבל בדרב ור"י לא מיירי ולפי מ"ש הרמ"ה וש"ע ס"ו וי"א דהיכא כו' צ"ל ע"כ כס' ראשונה:

כשם כו'. מדאמר שמואל שם חנוק וקנו מידו כו' ומ' דקאי אחנוק דמתני' ושם אמר ואני אתן כו' דלאינך מ"ד הוא לשון קבלנות כ"ש בכה"ג שאמר הנח לו ועבא"ע סי' ק"ב ס"ו ואמר שם מכלל דערב בעלמא כו' ואם איתא מאי ראיה מקבלן לערב ועוד מדקאמר במתני' אלא איזהו ערב כו' ונקט לישנא דקבלנות לאינך מ"ד והא ל"פ בן ננס אמתני' קמייתא דערב אף שאינו קבלן דמשתעבד וז"ש שאין חילוק כו' ובמרדכי בשם ראבי"ה כ' דמ"ש ואינך כולהו כו' בא להוסיף אף קבלן:

אלא כו'. שם קע"ד ב':

או נדוניא כו'. ג"כ מה"ט שאמרו בכתובה שם ועבא"ע שם שיש חולקין וכמ"ש בסה"ת דהא חסריה שהרי כנגד השום הוא מוסיף חומש והוא מתחייב לה כנגד הנדוניא ועמרדכי שם:

כל היכא כו'. ל' הטור וס"ל כהרמב"ם בס"ד דמ"ש כולהו קאי אפי' אערב בשטר ועפ"ר ועטור:

ואפי' נתן כו' אם כו'. כמ"ש בב"מ ע"ד א' האי סיטומתא כו' והלכתא כו' וכפרי"ח שם:

ומ"מ כו'. כמ"ש ר"ת מהא דצדקיהו והנה ידו נתן כו' וע"ל סי' ע"ג ס"ח בהג"ה מי שנשבע כו' אע"פ כו':

מי שנתן כו' י"א כו'. כמ"ש תוס' בגטין נ' א' ד"ה מצוה כו' דדוקא תרתי בעינן אבל בחדא לחוד הוי כשאר ערב וא"כ ה"ה כאן:

ויש חולקין. דנהי דמשתעבד מ"מ לא הוי כשעת מתן מעות דל"ל כאן בההיא הנאה כו':

נעשה כו'. לס' הפוסקים דכולהו בעי קנין קאי אערב דמתני' ושם קתני דגובה מבני חורין וכ"ש להרמב"ם דאף קודם חיתום שטרות בעי קנין:

וי"א. כס' ראשונה שם כנ"ל:

ונ"ל דהודאה כו'. כמ"ש בב"מ ט"ו א' וע"ש רש"י ד"ה כשעמד ואף קנין א"צ כנ"ל:

ואפי' אין כו'. ערשב"ם מ"ז א' ד"ה ואמרי כו':

ואפי' אין. תוס' שם ד"ה חסורי כו' ע"ש:

ואם אמר כו'. שם קע"ד א' אימר צררי אתפסה אלמא דאבוהן אם היה טוען נפטר הערב וע"ל סי"ב:

אבל אם כו'. דכל האומר לא לויתי כו' והערב מודה בהלואה:

מי ששאל כו'. כמו תן מנה לפלו' ואקדש אני לך שאע"פ שאותו פלו' אינו חייב לשלם אין בערבות משום אסמכתא כמ"ש הראב"ד דכל עיקרו של ערב אסמכתא ואפ"ה משתעבד:

מכר הלוה כו'. דערב יש לו דין דלקוחות במקום שיש נכסים דאין גובין ואמרי' בכתובות צ"ה א' דהיכא דאשתדיף ע"י פשיעתו שחתם א"ע אינו גובה מלקוחות וה"נ אם לא חתם לו היה יכול לגבות ממנו דמשועבדים קודם לערב דנכסוהי דב"נ ערבין כו' והן קודמין לערב כמ"ש ל"ש אלא שאין נכסים כו' וראיה ממ"ש גטין מ"ט ב' אב"א בדהוו כו' דוקא דאשתדוף אבל מכר גובה מהערב וערש"י שם ד"ה מאי כו' ועסכ"א:

בעד. אבל סמ"ע פי' שחתם והסכים על המכירה כמ"ש שם בגמ' וע"ל סי' קי"א סי"ז ול"נ דהרשב"א פליג וכ"מ שם וס"ל כמו בעורר דקי"ל כחכמים וכמ"ש בב"ב ל' ב' דבמעשה לא אמרי' כו':

אבל בקבלן כו'. כיון דאף אם היה ב"ח היה יכול לגבות ממנו ל"ל דאפסיד אנפשיה וע"ל סי' קי"ח ס"א אבל אם כתבו לראשון כו' וע"כ היה שום נ"מ לראשון שהיה יכול לגבות ממנו מדכתבו לו:

חזר אחר כו'. כ"פ הראב"ד מ"ש בב"ב שם חסורי מחסרא המלוה כו' ר"ל עד שיתבע הלוה תחלה וישבע שאין לו ואם אמר ע"מ כו' בד"א כו' ר"ל שאין אנו יודעים לו נכסים א"צ להשביע את הלוה כיון שאמר ע"מ וגם אין נכסים ידועים לו אבל אם יש נכסים ידועים אע"פ שאמר ע"מ לא יפרע כו':

וצריך לכלל כו'. דאף שבלא"ה לא היה צריך לשבע מגלגלין כמ"ש בירושלמי ועסי' צ"ד ס"א:

ואם אין כו'. וז"ל הרמב"ן וזה כללו ש"ד נכסוהי דב"נ אינון ערבין ביה ודין הנכסים של לוה ודין הערב אחד וכמו שבנכסים כו':

כדי כו'. כמש"ל סי' ק"ו ס"א ואע"ג דבב"ק קי"ב ב' אמרי' עד דאזיל כו' שם הוא אחר קביעות שקבעו לו ולא בא וע"ל סי' צ"ח ס"ג:

ואם הוא כו'. כמ"ש בכתובות פ"ח א' בנכסים ואפי' בע"ח כו' וכן כאן: (ליקוט) ואם הוא כו' ואם כו'. כמ"ש בס"פ הכותב בנפרעת שלא בפניו אפי' בע"ח שלא כו' ונכסים הוא מדין ערב דאינון ערבין ליה. תה"א סכ"א וע"ל ר"ס ק"ו (ע"כ):

או אם כו' די"ח כו'. כמ"ש ל"ש אלא שאין לו נכסים מ' דוקא כו' וס' ראשונה ס"ל דכל שא"י להפרע ממנו הוי כאין לו נכסים וכ"כ רשב"ם ותוס' שם ותדע שהרי לפום ס"ד רצה לילף מיהודה:

טען הערב כו'. דלא הוקבע זמן ב"ד ל' יום אלא מן הסתם ועתוס' דב"ק מ"ו ב' ד"ה שאין כו' וא"ת כו' וי"ל וכמש"ל סי' צ"ח ס"ד:

ומשיביאנו כו'. עסמ"ע. וכמ"ש בכתובות צ"ה דאע"ג דאשתדוף גובה מב"ח אם בפשיעתו אינו גובה שאמר הנחתי כו':

אפי' יש כו'. עסי' קי"א סי"א:

הא דכשהלוה כו'. עסי' ק"ו ס"ב בבה"ג דאף מהלוה עצמו אין גובין שלא בפני כה"ג דהא טוענין לאדם שלא בפניו ולכך צריך שבועה במלוה בשטר וכשם שאין נפרעין ממנו כך מהערב כמ"ש בבכורות מ"ח א' מי איכא כו':

אא"כ כו' וה"ה כו'. כמש"ל סי' ק"ח ס"א:

טען הלוה כו' דהא כו'. באותה תשובה כ' שם הדין הנ"לס"ס ק"כ בהג"ה אם פרע לאשת כו' וכ' בהג"ה שם וה"ה והוא הראיה להדין שבכאן דהא המניה טפי מדידיה ודמיא להנהו גינאי בב"מ ועוד דלא גרע משליח שעשאו בעדים ולפי מש"ש דהרשב"א והרא"ש חולקים ע"ז כ"ש כאן ואף לס' שם שבאשה פטור דכידו דמיא משא"כ כאן ומ"ש ועוד דלא גרע כו' קשה להולמו וע"ל סי' קכ"א ס"ב ואפי' בממציא כו' או אפי' לא כו' מ' בהדיא דלא נפטר מאחריות אף דהמניה ועט"ז וש"ך:

ואם המלוה כו'. כמו בשליח בעדים בסי' קכ"א ס"ה ובמלוה ע"פ מיירי כמ"ש במגו דיכול לומר פרעתי:

אין כו'. כמו בלוה בפ' הדיינים:

התנה עם כו'. כפי' הר"י מגא"ש מש"ש בד"א בשאין כו' קאי ארישא בשלא אמר ע"מ כו' ואמר לא יתבע הערב תחלה אבל אח"כ יפרע מן הערב בשאין כו' אבל יש לו כו' אע"פ שתבעו ללוה ולא פרע לא יפרע מהערב אלא מהנכסים אבל אם אמר ע"מ כיון דאתני אתני ולעולם יפרע ממנו תחלה:

ויש חולקין. כפי' תוס' והמפרשים דאסיפא קאי וכפירושם בנכסים ידועים כנ"ל בס"ח ואע"ג דכל תנאי שבממון קיים סתמא דעתו בשלא יהיו נכסים אז יפרע ממי שירצה וז"ש ומודים כו' דלא גרע מהקבלן כ"ש באתני בהדיא:

אא"כ כו'. עתוס' דגטין מ"ט ב' ד"ה אלא כו' והרמב"ן סתר דבריהם כיון דיכול לגבות מן הקבלן נפרע כדינו מבינונית ופי' דה"פ היכי פסיק דינא הנזקין כו' כיון דאית להו נכסים הא אם ירצו היתומין לפרעו בע"כ יקבל בזיבורית:

ואין הלוה כו'. כמ"ש גבי חנוני ופועלים דב"ה הוא קבל לחנוני וכן לפועלים שהרי המחהו אצל חנוני ואע"פ שמכחישין זא"ז גובין מב"ח בשבועה וז"ש ונ"ל כו'. אבל המ"מ ובעה"ת חולקים ע"ז וכ' משמע בטוש"ע ריש סי' ק"ל. דל"ד לשם דשם הוא כנושא ונותן ביד שהרי אין לחנוני על פועלים כלום וכן לפיעלים על חנוני וערי"ף בפ' המקבל וכמ"ש בריש ב"מ דחנוני אמר מאי אית לי גבי שכיר ושכיר אמר כו' משא"כ כאן:

מלוה כו'. אפי' לס' ההג"ה הנ"ל וכמש"ל סי' מ"א ס"ד דאפי' בתוך הזמן כיון דל"ל שטרא איתרע טענתיה:

ואפי' אמר כו'. שם כולן כו':

וי"א כו'. כמ"ש רשב"ם שם דנקט ואני נותן לרבותא:

ושטר כו'. ע"ל סי' ס' ס"ו בהג"ה אבל רבים כו':

ויש מי כו'. דחד טעמא להו טור. ופליגי במשמעות הגמ' אם קאי אקבלן או גם אערב אכולהו:

יש מי כו'. עתוס' דגטין מ"ט ב' ד"ה בקבלן כו' אבל הרשב"א כ' שכוונת רש"י כיון דצריך דוקא ללשון תן ואני נותן וכאן לא שייך ועבנ"י סוף ב"ב ומ"מ פכ"ה דמלוה הל' ו' וע"ש שהרמב"ם וכן בש"ע א"ע סי' ק"ב ס"ו חולק ע"ז ומ"מ לדברי רש"י מ"ש בקדושין א"ר תן מנה לפלו' כו' מדין ערב צ"ל כמ"ש כאן וע"ל סי' ק"ץ ס"ג:

קבלן כו'. כנ"ל מהא דגטין מ"ט ב' וכפי' הרמב"ן כנ"ל וכן מצאתי ברשב"א סי' תתפ"ח:

אבל. ע"ל סי"ט:

הערב כו'. ע"ל סי' ק"ל ס"ג וס"ד:

מי כו'. כיון דאין דרך ליטול ע"ז שכר ולא אפסדיה וכמ"ש בב"ק קט"ז א' אמאי ונימא כו' מי לא כו' וביבמות ק"ו א' לענין חליצה ע"ש.