הפורע חובו במעמד שלשתן - שולחן ערוך חושן משפט סימן קכ״ו

בין מלוה בין פקדון. ולא אמרינן דוקא פקדון שהוא בעין הוא דמקני ליה ולא במלוה שאינה בעין עפ"ר:

בין שנתנו לו במתנה כו'. קמ"ל דל"ת דוקא בפרעון הוא דתקנו משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה כו' וכמ"ש בסמוך משא"כ במתנה וגם לא ?שכיח הנותנים מתנה:

קנה ואין כו'. מעמד שלשתן איתא בגמרא דהוא הלכתא בלא טעמא למה יועיל זה לקנות בו וכתבו התו' והביאו הטור בסי' זה סי"ג דחז"ל עשו קנין זה שאין לו טעם משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין ועמ"ש בטור עוד מזה סי"ג:

אע"פ שעדיין עסוקין באותו ענין. ל' הטור דלא אמרינן שיכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו ענין אלא בקנין סודר (וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' קצ"ה ס"ז) שאין הקנין נעשה בגוף הדבר אבל בשאר קנינים כגון משיכה מסירה הגבהה הואיל ונעשה גוף הקנין באותו דבר עצמו אין אחד מהן יכול לחזור בו ה"ה נמי מעמד שלשתן כבר נסתלק הזוכה מעל הממחה והמומחה נכנס במקומו נמצא דהכל עשוי עכ"ל:

וכן אין הנותן יכול לחזור ולמוחלו. ר"ל דאף ע"ג דקי"ל בראובן המוכר שט"ח שיש לו על שמעון ללוי וחזר ראובן ומחלו לשמעון הוא מחול ואין לוי יכול לגבות משמעון כלל כמ"ש הטור והמחבר בסימן ס"ו סכ"ג שאני התם דלא מכר ראובן ללוי אלא השעבוד דנכסי שמעון שהיה בידו בשט"ח אבל שיעבוד גופו דשמעון נשאר ביד ראובן ויכול ראובן למחלו לשמעון וכיון שפקע שעבוד גופו דהלוה פקע נמי שיעבוד נכסיו שהיו משועבדין לראובן מכח ערבות דנכסי דאינשי אינון ערבין ליה וכל שהלוה פטור ערב נמי פטור וכמ"ש הטור והמחבר שם סי' ס"ו גם לעיל ס"ס מ"ט משא"כ מעמד שלשתן דבאותו מעמד יצא שיעבוד גופו דשמעון מיד ראובן ונשתעבד ללוי מ"ה אין לראובן עוד זכות בו למחול לשמעון וק"ל ועפ"ר:

אפי' נולד לוי כו' לאפוקי ממ"ד דס"ל דטעם דמעמד שלשתן דקנה הוא משום דבשעה שנשתעבד שמעון הלוה לראובן נשתעבד לכל באי כחו אשר היו באותו העת ראוין לבא בכוחו ולה"ט בעינן דוקא נמי שיהא כבר נולד בשעת ההלואה קמ"ל דלא מה"ט קנה אלא משום תקנת השוק וכנ"ל ממילא אפי' נולד אח"כ קנה:

אבל אם לא היה לו מנה בידו כו'. ואין חילוק בזה בין חנוני ושולחני לשאר בני אדם ב"י בשם רוב הפוסקים ולאפוקי נ"י פ' המקבל עד"מ:

ואפי' מחל המלו' להלוה כו'. ר"ל אפי' לוי המלוה שהלוה לראובן מחל לראובן הלוה כי נתרצה להתפרע משמעון אפ"ה יכול לחזור על ראובן:

כל זמן שלא קנה. פי' שלא פטרו לוי המלוה לראובן הלוה בקנין וכ"כ רי"ו בנ"ט ח"א אדין זה ז"ל ודוקא שמחלו בלא קנין אע"פ שמחילה בעלמא מועלת בלא קנין אבל מחלו בקנין פטור הלוה אפי' לא יתן השולחני כו'. וז"ש מור"ם בהג"ה שאחר זו ז"ל וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי ר"ל בקנין וכמ"ש שם. וכתב עוד שם דאפי' לא חזר בו שמעון כיון דלית ליה לראובן ביד שמעון כלום:

ואפי' פרע שמעון מקצת החוב. פי' ואפ"ה (מה שנתן נתן וצריך ראובן לשלם לו כדמסיק ומהמותר) כל א' משלשתן יכול לחזור ולא אמרינן כיון דהתחיל לקבל ממנו וזה (נתן) ליתן צריכין לעמוד בו בכולו:

צריך זה שהמעות בידו כו'. ק' הלא כאן מיירי באין לראובן הממחה מעות ביד המומחה ונראה דקאי אמ"ש המחבר לפני זה ז"ל ומ"מ אם נתנו לו חוזר וגובה מראובן כו' וע"ז כתב מור"ם וכן אם המקבל כו' ור"ל אם הוא בענין דנפטר הנותן מהמקבל (דהיינו לוי) לגמרי (כגון שקנה לו לוי בקנין על הפטור) אפי' עדיין המעות ביד המומחה שלא נתנו להמקבל עדיין ורוצה לחזור בו שלא ליתנם לו כיון שלא היה לו בידו אפ"ה צריך ליתנם לו דהא לא גרע מערב דעלמא פי' דערב אפי' בלא קנין משתעבד בשעת מתן מעות או כשפוטר ע"פ ערבותו להלוה לגמרי וכמ"ש מור"ם דין זה בעינו בסימן קכ"ט ס"ג ז"ל וכן אם פטר הלוה ע"פ הערב הוה ליה כערב בשעת מתן מעות עכ"ל והשתא א"ש דקיצר וכ' צריך זה שהמעות בידו דהל"ל אם המעות בידו בשעת שפטר הנותן וק"ל וע"ש במרדכי פא"נ דלא קאי שם אפוטרו בקנין אלא אעכו"ם מושל ויהודי דהעכו"ם נפטר במאמר היהודי שהבטיחו ומשום הכי סתם מור"ם וכתב וכן אם המקבל פטר הנותן כו' ר"ל יהיה באיזה ענין שיהיה שאין המקבל יכול לחזור עליו משא"כ במחילה (בהג"ה שלפני זו) דשם היה יכול לחזור המקבל אהנותן וק"ל:

וי"א דלא קנה. לשון הטור בשם הרא"ש דכיון דמעמד שלשתן תקנת חכמים הוא הלכתא בלא טעמא אין לנו אלא מה שתקנו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל כשלא הזכיר המנה לא מחזי אלא כערבות שלא בשעת מתן מעות:

ואם היה הלואה אצלו כו'. וה"ט כיון דמלוה להוצאה נתנה מתחילה בשעת הלואה הלוה לו אדעתא דהכי שישלם לו נ' דינרין במה שהיה בידו בשעת הפרעון חיטין או מעות וחשב מתחלה כמה עלו החיטין שלוה בדמים וקצב עליו לשלם לו אותו סך כמה שהיה לו מ"ה א"ל נמי במעמד שלשתן תן לו נ' דינרים במעות ולא משום שדעתו היה דוקא אמעות משא"כ אם היה החיטין פקדון בידו דבפקדון מחזיר בעין וכן מפורש ה"ט בטור אלא ששניתי לשונו לתוספת ביאור ע"ש:

לזמן שהוא חייב לממחה כו'. דבמעמד שלשתן נכנס המקבל במקום ממחה בכל זכות שהיה לממחה עליו:

אינו נאמן לומר שפרעו כו'. דכיון דהממחה סבור שפרעו בזה שהמחהו אצל המומחה חזקה דלא פרעו שנית דהלואי שיפרע אדם פעם אחת מה שחייב כ"כ הרא"ש בתשובה וכן כתב הטור בשמו בסי' זה סכ"ב ע"ש. ומיירי דלא חזר בינתים המלוה על הממחה לומר לו המומחה לא נתחייב ליתן לי פרע לי את וק"ל:

צריך ליתנו לו בע"כ. ולאפוקי מהחולקים על זה ואומרים דיכול לומר אתה נח לי מזה שהוא קשה אלי ואיני רוצה להיות לוה שלו:

כיון דא"ל במעמד שלשתן. דתקנו חז"ל תקנה זו לטובת המלוה וכנ"ל ומשום תקנת השוק נסתלק מיד הממחה ונכנס המומחה במקומו:

ל"ש מתנה מועטת. קמ"ל בזה דל"ת מתנ' מועטת אין צריך להיות המקבל עמהן וכן איתא בגמרא פ"ק דגיטין (דף י"ד) בהדיא ולא איירי כאן בעני דבעני צריך לקיים דבריו אפי' אמר כן בעצמו שלא לפני שום אדם משום דאמירתו לגבוה הוא או משום נדר כמה שכתב הטור והמחבר בסי' קכ"ה ס"ס ה':

מיד מי שהמעות בידו. ל' הטור בשם הרמ"ה דוק' ממי שהמעות בידו אבל מהנותן לא מהני קנין דמלו' להוצא' נתנ' ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו ועפ"ר שם כתבתי דאם היה פקדון ג"כ לא מהני קנין כשהפקדון הוא מעות וא"צ ליתן לו המנה שבידו דמטבע אינו נקנית בחליפין בפקדון שהוא בעין ושם מטבע עליו משא"כ בהלוא' דלהוצא' נתנה ונכסים דהלו' משועבדים להמלו' בעד המנה מ"ה הוצרך בהלוא' לטעם דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו דק"ס הוא חליפין דמקנ' לו זה שבידו תחת הסודר שמקבל ממנו והרי אין נכסי הלוה ברשותו דהנותן להקנות לו בחליפין ואפי' לפי מאי דנתבאר בסי' קכ"ב וקכ"ג דכותבין הרשאה באגב גם אחובותיו שאני הרשאה דאינו אלא שליחות אבל להקנות לו לגמרי אינו יכול להקנות:

ומה שכתב בתורת הודא'. הודא' ל"ד קאמר אלא לאפוקי אם מקנה לו בלשון מתנה דכל דבר שאין בידו ליתן לו מיד ומקנה לו בלשון מתנה ה"ל קנין אתן דמחשב ליה קנין דברים כמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס רמ"ה ואם המעות בפקדון בידו ומקנה לו בלשון מתנה נמי לא מהני משום דאין מטבע שהוא בעין בפקדון נקנה בחליפין וכנ"ל וכן צריכין לפרש לשון הטור במ"ש בשם הרמ"ה ע"ש שכתבתי בתוס' ביאור וגם לקמן בסי' קנ"ז נתבאר כן בטור בשם הרמ"ה ע"ש:

אינו יכול. לשון הטור בשם הרי"ף שיאמר לו ראובן מיד שנתרצת להפרע משמעון נפטרתי ממך:

שלא פטר לוי. לשון הטור בשם הרא"ש אפי' אם שתק לוי יכול לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם לא יתן לי כי מעמד שלשתן הוא הלכתא בלא טעמא (דיהנה קנין זה) אלא שעשו כן לטובת המלו' "והמפקיד כו' (וכנ"ל) ולא עשו התקנ' שיהא נזק להמקבל כו' ע"ש:

אין אנו צריכים לחלוקים שכתובים בסמוך ס"י וי"א כו'. ר"ל דשם בסעיף י' כתב דאם נמצא הלוה עני ואין לו ממה לגבות ה"ז חוזר דמאי אריא דהוא עני (וכל שהוא עני ודאי אינו פורע אף שתבעו) אפי' בלא עני נמי כיון שאין נותנו לו אחר שתובעו יכול לחזור על הנותן ומיהו מ"ש בסי"א שטוען ראובן עשיר היה והעני כו' אתיא גם לשיטת הרא"ש שהיא סברא אחרונ' דאומר לו הלו' מזלך גרם שהעני או א"ל אם לא היית מקבל עליך הייתי מוציא מידו מיד קודם שהעני ולא פליג הרא"ש עם הרי"ף אלא בדחהו המומח' למקבל בלך ושוב ובפריש' הבאתי ראיה לזה מתשו' הרא"ש שכ' הטור בסי' זה ס"ד שמיירי שם דהעני המומחה ואפ"ה לא חייבו הרא"ש שם להממחה אלא מפני שלא היה לו ביד המומח' כלום בשעת המחא' ע"ש וכן מ"ש בס"ס י' דאם ידע המלו' שהי' הלוה עני דא"י לחזור על הנותן ג"כ סברא האחרונ' מוד' בו דא"ל סברת וקבלת גם מ"ש לפני זה בנמצא עני דחוזר יש בו נ"מ גם לסברא האחרונ' לענין אם פטרו המלו' בפי' דמוד' בו הסברא האחרונ' דא"י לחזור עליו וכנ"ל ובכה"ג חוזר עליו מפני שהטעהו:

דה"ל כאילו הראה לו מעות ליטלם בחובו ולא נטלם דפטור. ז"ל הנ"י והביאו גם הד"מ בלשון זה ז"ל דה"ל כאלו הראה לו מקום שיש לו מעות צרורות ומונחים שם וא"ל טול משם כו' ואין להביא ראיה מכאן דאם הלוה א"ל למלו' מעותך צרורים ומונחים בביתי בא וטול אותם בחובך ולא נטל ונאנסו פטור די"ל דמ"ש הנ"י כאן דה"ל כאלו הראה לו מקום כו' דפטור היינו כשאותו מקום הנחת המעות הוא סמוך וקרוב למלוה או שהמלו' אינו מקפיד לילך אחריהן לביתו דהלו' וכמו כאן דנתרצ' המקבל ליקח המעו' מיד המומחה שיביאם לו או שהוא ילך אליו ולא קפיד בזה אבל היכא דמקפיד המלו' על הליכתו אחריהן לבית הלוה ודאי אין זה השבת מלוה להיות פטור מזה מהאונסין ואפילו מסתמא נמי אינו פטור בזה הלוה עד שיגלה המלוה דעתו שאינו קפיד כמו כאן ומזה נראה דאיירי נמי הנ"י הנ"ל וכמ"ש לעיל בס"ס ק"ך:

ואם הנפקד אומר שנתן כו' עד וע"ל סי' צ"א ע"ש בסי' צ"א ס"ד ובדברי המחבר ס"ג דכתב דאם הב"ה הקדים מעות ונתן לחנוני ליתן לפועליו מזון כפי מה שח"ל והן נתרצו על זה במעמד שלשתן דנסתלקו הפועלים מב"ה ודינם עם החנוני ולא חילק שם כמו שחילק כאן בשם הרא"ש דהיינו דוקא אם פטרו הפועלים לב"ה בפירוש ובדרישה כתבתי דלק"מ דשאני התם דטוען החנוני שנתן להפועלים מ"ה כתב שם סתם דאינן יכולין לחזור על הב"ה משא"כ הכא דמוד' המומח' שלא נתן לו ומ"ה רוצה לחזור בזה ס"ל להרא"ש דוקא דיכול לחזור על הממחה כל שלא פטרו בפירוש וזה דלא כמ"ש הב"י ע"ש:

ונמצא הלוה עני כו' עד מפני שהטעהו. בטור לא כ' מפני שהטעהו דמשמע דאיירי דהממח' ידע מזה מעיקרא שהי' עני אלא ז"ל הי' עני באותו שעה ולא ידע לוי הוה מקח טעות וחוזר על ראובן ור"ל אף אם הממחה ג"כ לא ידע מזה מעיקרא שהי' עני באותה שעה והמחבר לטעמיה אזל שגם בב"י תמה על הטור במ"ש דין זה בשם י"א והלא דברי ירושלמי שהביא לפני זה הוא ולפמ"ש ניחא דהירושלמי כתב כן בדעשה ערמה והיינו שידע הממחה מעיקרא שעני היה ובכה"ג אפי' פטרו בפירוש לא מהני ע"ש ודו"ק:

ואם ידע בו לוי שהוא עני או שהי' עשיר כו'. כבר כתבתי דבהני תרתי אפי' הרא"ש מודה:

הוא בשטר. פי' בשטר מקוים דאל"כ חספא בעלמא הוא כמ"ש ר"ס פ"ב ומ"ו:

ישבע לוי ויטול. פי' נשבע שבוע' חמור' כדין המוציא ש"ח שאין בו נאמנות על חבירו דנשבע שבוע' חמור' ונוטל כמבואר ר"ס פ"ב:

ואם היה מלוה על פה כצ"ל ותיבת לא נמחק:

בשבועת היסת. במיגו דאי בעי אמר פרעתיך דהי' נאמן בהיסת:

ראובן שאמר לשמעון כו'. דין זה כבר כתבו הטור והמחבר לעיל סי' ס"ו ס"ך ושם כתב הדין בטעמא של דבר ע"ש בטור והמחבר מ"ש שם בסי' י"ט מענין מעמד שלשתן:

וחייב הנותן כו'. זהו אפי' לסברא קמייתא שכ' המחבר בס"ט דשאני הכא דנמצא דטעות מעיקרא הוה וכ"כ הטור:

ומ"ש אם נתן לו בפרעון חובו לאפוקי אם נתן לו במתנ' דיכול לומר אם הייתי יודע שאינו חייב לו לא הייתי נותן לו במתנ':

אינו נאמן לומר טעיתי. דכיון דלית ליה מגו דלהד"מ דהרי המחהו בעדים וגם אין לו מיגו דפרעתי לך דחזק' הוא דאין אדם פורע בתוך זמנו כמ"ש הט"ו לעיל סי' ע"ח אינו נאמן לומר טעיתי דטענ' גרוע' הוא דאדם מדקדק בחשבון קודם שמוד' לו:

משטה הייתי בך. ל' הטור וגם ירצה לומר משטה הייתי בך דלא עדיפא מגברא דאתיא מחמתיה הרי מצינו (מצי) לומר לראובן משט' אני בך לא שמעינן לי' דמעמד שלשתן הוא כקנין ובקנין אינו יכול לומר משטה הייתי בך (וכמ"ש הט"ו בסי' פ"א) ואע"ג דלא אמר אתם עידי (פי' ובסי' פ"א ול"ב נתבאר דבהוד' בעדים צ"ל אתם עידי ואם לא מצי למימר משט' אני בך) כי כל קנין הוא בשטר והמחייב עצמו בשטר אצ"ל אתם עידי (והטעם דכולי האי ליתן שטר עליו אין אדם עושה בהשטאה וכן משמע בסי' פ"א ע"ש ולא כע"ש שכתב הטעם ז"ל דהא ייחד אותם להיות עדים בשטר ע"ש) ועוד דלא שייך לומר משט' אני בך אלא בתובע מחבירו לפי שכשתובע לו שלא כדין מודה לו כדי להשטות בו כמו שהשט' הוא בו כשתבעו מה שלא הי' חייב לו אבל הכא אם רצה להשטות בתובע (לפי שא"ל תן מנה שבידך לפלוני דהוה כתביעה בדין) למה ישטה בזה במקבל שלא ידע כלום אם חייב לו אם לא עכ"ל הטור:

הייתי בך. אבל שלא להשביע עצמו פשיטא דלא מצי למימר דכבר נתבאר בסי' ל"ב ופ"א דלא שייך לטעין טענת "השבעה כ"א כשהוד' מעצמו בלא תביעת חבירו שחייב לו:

במיגו דלהד"מ. ל' הטור דכיון שלא היו עדים בדבר לא חשש להודות דמימר אמר אם אמצא שטעיתי הדרנא בי (למימר להד"מ) כיון דליכא דמסהיד עלי ונשבע שבועת היסת למקבל ונפטר והמקבל הוא חוזר ותובע לנותן לסברת א"א הרא"ש (הוא סברא תניינא שכ' המחבר לפני זה בס"ט) שלא נסתלק המקבל מעל הנותן כשהמחהו אצל זה ולסברת הרי"ף (הוא סברא ראשונ' שכ' המחבר בס"ט) שנסתלק גם הנותן פטור בשבועת היסת שנשבע להמקבל שהי' לו בידו כשהמחהו:

או במגו דפרעתיך כו'. ר"ל "או אפי' המחהו והודה מתחל' "בעדים מ"מ כשטוען עתה לאחר זמן פרעון טעיתי מתחל' בחשבוני נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר שהגיע זמן הפרעון ואין להקשות לסברא זו איך הודה לו מתחיל' בעדים למה לא ירא לנפשו שיתבענו לשלם לו בתוך הזמן שקיבל עליו לפרוע להמקבל ולא יהי' לו מיגו כלל די"ל דמצי למימר שאמרתי בלבי בתוך זמני לא מצי לתבעני כיון דלא הגיע זמנו ולאחר שהגיע הזמן אהיה נאמן לומר פרעתיך עתה ואפי' ביומא דמישלם זמנו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס ע"ח:

דאינו נאמן לומ' טעיתי במיגו דפרעתי. כן הוא ל' הטור בשם הרא"ש וכתב הטעם בשמו ז"ל משום דהוי כאן מיגו במקו' עדים דלא שכיח שיטע' אלא אדם מדקדק היטב קודם שיודה עכ"ל ור"ל קודם שיוד' בעדי' אדם מדקדק ומ"ה כתב דהוי מגו במקום "עדים ר"ל עדים שהודה בפניהן מדלא כת' דהוי "כמגו בכ"ף הדמיון אבל בלאו עדים גם הרא"ש מודה דנאמן לומר טעיתי במגו דלהד"מ וזהו שכתב נמי מור"ם בהג"ה ודוקא אם הודה כו' אבל מל' המחבר מדסתם וכתב דהוי "כמגו במקום עדים משמע דס"ל דלסברא זו אפי' הודה בלא עדים אינו נאמן לומר טעיתי דחזקה הוא דאין אדם טועה ה"ל כעדים מ"מ בב"י כתב גם כאן דדוקא בהודה בעדים הוא דאינו נאמן ע"ש ודו"ק ועד"ר מ"ש עוד מזה:

ואפי' אם נתן לו כתב ידו כו'. בד"מ כתוב דכתיבת ידו אינו כהודה בעדים דהרי יכול לומר על כתיבת ידו אמנה הוא או חתמתי שמי על המגלה כדי לקיים חתימתי בב"ד ומצא' זה וכתב עליו האי שטרא וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ו וס"ט ס"ב ומ"ש מור"ם כן נ"ל ודלא כיש חולקין היא דעת מהרי"ק שהביא שם בד"מ דס"ל דכתב ידו הוה כהודה בעדים ועיין בתשו' בן לב חלק א' דף קי"ז סי' צ"א דפסק דאכתיבת ידו אינו נאמן לומר טעיתי וע"ל סי' ס"ט דכתבתי כמה דעות דאינו נאמן לומר פרעתי אכתיבת ידו:

ואפי' יש עד א' כו'. ז"ל ר"ן דשבועת עד אחד המעיד פרעון מדרבנן בעלמא הוא והיכא דאפשר משתבע והיכא דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע ואינו יכול לישבע להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל וס"ל למור"ם דל"ד אההיא עובדא דגינאי כ"כ ר"ן משום דחשיב כנוגע בעדות אלא אפי' דעלמא ג"כ אינו נאמן:

ואם מתנה היא כו'. הטעם דאם לא יגבה מזה יפסיד ודומה לזה כתב הטור והמחבר לעיל סימן קט"ו סי"ג: דבמקבל מתנה עשו תקנה דלא יפסיד ע"ש:

וחוזר וגובה אותו מהנותן. כיון דהנותן הודה דאין לו בידו ובגרמתו הוכרח ליתן לזה המקבל וה"ה ברישא באם נתן לו בשביל חוב והוא גברא אלמא או שאין לו דקאמר דאין הנותן מהימן וצריך המומחה ליתן להמקבל גם שם חוזר המומחה על הממחה וכ"כ הטור בהדיא והמחבר סמך שם בנתנו בחובו אמ"ש כאן בנתנו לו במתנה דנלמד מינה במכ"ש וק"ל:

הנפקד פטור. ל' הטור שהרי מיד כשהמחהו הנותן להמקבל אצל הנפקד ונתרצה ליתן לו נסתלק הוא ממנו ודינו עם המקבל והרי הוא מודה לו דאין להנותן ביד הנפקד כלום ואפי' לפי סברא התנינא דכתב המחבר בס"ט דאין הנותן נפטר מהמקבל עד שיפטרנו בפירוש הא כבר נתבאר שם דאפי' לאותו סברא המקבל צריך לחזור על המומחה תחלה אולי יוכל להוציא מידו וכאן המקבל עצמו בהודאתו הוא שגרם לנפשו דאינו יכול להוציא מידו כ"כ ב"י ע"ש ובפרישה:

פטור בלא שבועה. דמתנה בטעות היתה ואפי' אם יודה גם הנותן דאין לו ביד המומחה כלום כבר נתבאר בסי"ג דפטור הנותן מה"ט דמתנה בטעות היתה וכמ"ש שם:

ואינו יכול להוציא מידו. ל' הטור דמשום ערב ליכא דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מחייב כיון דלא היה בידו כלום אבל המעות שנתן כבר אינו יכול להוציאו מידו דאמרי' דנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפי' אם ידע דלא נשתעבד כיון דלא היה חייב להנותן כלום אפ"ה ניחא ליה דליקום בהימנותיה והשתא הוא דהדר ביה שלא ליתן לו המותר ועוד דכדי להוציא מידו אינו נאמן לו' דטעה אלא אמרי' דקדק יפה קודם שהודה עכ"ל בקיצור ועפ"ר שהארכתי בזה והוכחתי דהאי דינא מיירי בהודה לו מתחלה שלא בפני עדים דאי בפני עדים לא היה נאמן לומר אפי' על המותר טעיתי דאדם מדקדק קודם שמוד' בפני עדים וכנ"ל ואפ"ה אינו נאמן לומר טעיתי כדי להוציא:

מאחר שבשעה שאמר ליתן כו'. ז"ל הטור כיון דנתחייב ראובן להקהל שהרי נגמר החכירות בענין שאין בו חזר' אם לא מדעת כולם קנה שמעון במעמד שלשתן וחייב ראובן ליתנם לשמעון ואע"פ שנתבטל החכירות לא יפסיד שמעון במה שביטל ראובן החכירות מדעתו אמנם אם ראובן גברא אלמ הוא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים חייבין הקהל לפרוע לשמעון דלא נפטרו הקהל בשתיקת המקבל אא"כ פטרוהו בפירוש עכ"ל בשם הרא"ש והוא כסברא התניינא שכתב המחבר בס"ט ע"ש ואפשר דמ"ה השמיט המחבר לכתוב סוף התשובה משום דבפלוגתא לא קמיירי כאן וסמך אמ"ש לעיל בס"ס ט'. ועיין בטור סכ"ב שכתב עוד תשובת הרא"ש בענין ראובן שתבע מנה משמעון והשיב שמעון לוי פרע לך בשבילי כו' ע"ש ואין בה חידוש כל כך אלא מ"ש שם דכיון שהעמידו במעמד שלשתן וסבר הממחה שנפרע מזה אע"ג דלא היה כלום בידו ולא נשתעבד אנן סהדי דלא פרעו שנית זה כבר כתב המחבר לעיל בסי' זה ס"ו מ"ה לא הוצרך לכתוב כאן דין דאותו תשובה ועפ"ר מ"ש בביאור אותה תשובה. עוד השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל מ"ש הטור בסכ"ג דין סוחר שאמר לסרסור כו' והוא גם כן מתשובת הרא"ש ועל המחבר אין לתמוה בזה כי הוא כ' בב"י שלא הסכים לאותו דין כלל אבל מור"ם שישבו וכמ"ש בד"מ שלו ה"ל להמציאו ואפשר משום דלפי פירושו אין חידוש כ"כ באותו הדין מ"ה השמיטו גם היא. ובפרישה פרשתי בטוב טעם באופן דאין בה שום קושיות דהב"י ע"ש ודו"ק:

כיון שהודה שהי' חייב כו'. ל' הטור ותו לאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בהחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי מודה ומיד נתחייב בהן ללוי:

אינה משתלמת אלא לבסוף. ובשעה שהמחהו לא היה בידו כלל לא מלוה ולא פקדון:

כערב בשעת מתן מעות. לשון הטור שהרי לוי לא היה חייב לשמעון כלום ועכשיו הוא מתחייב לו בזה המעמד כיון שנתערב לו באותו מעמד עצמו מתחייב בלא קנין:

ויש מי שחולק. אפשר דה"ט דלא שייך כאן כ"כ הטעם דאמרו בערב דבשעת מתן מעות דמשועבד בלא קנין משום דהימניה והוציא ממון ע"י ערב וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס קכ"ט ע"ש משא"כ כאן לא הוציא שמעון ממון מידו ע"י ערבות זה:

לא מהני. לשון הטור דמעמד שלשתן הלכתא. בלא טעמא הוא והבו דלא לוסיף עלה:

וכן אפטרופוס של יתומים כו'. דה"ל כשליח של הנותן הנ"ל:

יש מי שאומר דמהני. ל' הטור בשם הרא"ש דלענין הפקעת ממון דהנותן ע"י שלוחו אמרינן הבו דלא לוסיף עלה (כיון דמעמד שלשתן הוא הלכתא בלא טעמא) אבל לענין זכות המקבל אמרי' שלוחו של אדם כמותו:

יכול לחזור בו. לשון הטור שהרי לוי אינו יכול לזכות בו ליהודה עד שיבא המנה לידו נמצא שלא זכה יהודא בכלום עכ"ל ור"ל שלא זכה במעמד שלשתן ויכול לחזור בו קודם שיגיע המנה ליד לוי אבל לאחר שנתן שמעון ע"פ ראובן המנה ללוי לתנו ליהודה ודאי זכה בה יהודא ואין ראובן יכול לחזור בו:

ליתא מפי הכתב. הוא ג"כ מטעם הבו דלא לוסיף עלה:

הואיל ונתרצה כו'. ל' הטור דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מב"ח ישראל ולחזור בחובו על העכו"ם:

ואינו יכול לומר אנוס הייתי. בטור כתב דאפי' אם העכו"ם הנותן הוא שלטון ודקדק המחבר וכתב דאמר הישראל "כן "אעשה וכ"כ הטור אע"פ דלא בעינן רצון המומחה כמ"ש הטור והמחבר בס"ז שאני בעכו"ם דהי' יכול לומר מחמת אונס שתקתי:

לא קנה. שהרי אפי' אם זיכה לו ע"י עכו"ם לא קנה שהרי אין זכייה לעכו"ם ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמור'. טור:

יכול לתנו לעכו"ם. ל' הטור שהרי אפי' אמר בינו לבינו מה שיש לי בידך תנהו לעכו"ם פשיטא דיתנהו לו כ"ז שאינו חוזר בו הישראל:

לא זכה העכו"ם. דלא תקנו דין מעמד שלשתן דהוא הלכתא בלא טעמא בעכו"ם שיזכה ויקנה בו:

יתן לעכו"ם והוא פטור כו'. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שא"ל ליתנו לו וידע שצריך ליתנו לו:

קנה הישראל. לשון הטור דכיון דהפקיעו חכמים ממון של ישראל במעמד שלשתן כ"ש ממונו של עכו"ם:

גם לישראל המקבל. ל' הטור שהרי כבר נתחייב לו ואם העכו"ם אנס וגזל את הלוה אין הישראל המקבל מפסיד בכך

אינו חייב לשלם. לשון הטור שאינו אלא שומר לשני במה שהי' שומר לראשון ופטור מהאונסין ואפי' אם אנסו העכו"ם עד שהביא הפקדון לביתו פטור (וצ"ע למה השמיטו המחבר) ואין זה מציל עצמו בממון של חבירו כיון דלא אנסו אלא על פקדון זה כו' (ע"ש שמביא ראיה לזה מהגמ') אבל במלו' לא שייך ה"ט דמלוה להוצא' נתנה וכאלו אנסו ליתן לו ממון אחר עכ"ל הטור ודין זה דפקדון כתבו הטור והמחבר לקמן סי' רצ"ב ס"ח ודוקא בפקדון דינא הכי ולא באונס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ"ש הט"ו בסי' שפ"ח ס"ד ועמ"ש בפריש' עוד מזה ופירשתיהו:

אין צריך מעמד שלשתן. דידו כידה וכבר כתבו המחבר ג"כ בסי' ס"ו סי"ב ע"ש ועיין בחה"ע סי' צ"א:

(סעיף ו) אינו נאמן לומר שפרעו דברי המחבר בזה תמוהין ואין בידי ליישבם דאמאי אינו נאמן לומר אתה. גלית לי שפלו' המומחה לא רצה לשלם לך והאמנתי לך דהא מן הדין א"כ לשלם כיון דזאת ההמחאה היא בענין דלא קנה ופרעתיך משלי ותו דזהו דברי הרא"ש בד"ר סי"ב ולהרא"ש אפי' בענין דקני מצי אמר פרעתיך אחר שאמרת שהוא אינו רוצה לשלם לך כי הדין נותן שתוכל לחזור עלי כמ"ש המחבר ס"ט לסברא הב' שהוא דעת הרא"ש ובסמ"ע סקי"ג מוקי להא דמיירי שלא הודיעו אחר זה שאין המומחה חייב לו כו' ותמהתי דאי לא תבע ודאי לא פרעו ומה נאמנות שייך בזה ואי תבעו ממילא ידע שאין רוצה לקבל מן המומחה ואמאי לא נאמן לומר פרעתיך כיון שידעתי האמת שאין המומחה מחויב לשלם לך וע"כ פרעתיך מכיסי והמעיין בדברי רבינו בשם הרא"ש ז"ל מקור דין זה לק"מ דהתם מיירי שאמר פרעתיך בענין אחר כיון שאמר מתחלה שפרעו ע"י מע"ש וה"ל כאומר לא לויתי דהו"ל כאומר לא פרעתיך אך דברי המחבר א"א לי להולמ' ואין לדחוק ולומר דה"ק אח"כ אינו נאמן לו' שפרעו כיון שהודה שפרעו ע"י המחאה דזה אינו תלוי בנאמנות:

(סעיף ט"ו) והנותן צריך לישבע הא דאין הנותן צריך לשלם למקבל משום דנסתלק ממנו אפי' לדעת הרא"ש משום דהמקבל גרם לעצמו בהודאתו ואין לומר אמאי לא מצי למימר לא פטרתיך אלא לפי דעתי שהייתי סבור שחייב לך משום דמצי הנותן למימר איני מאמינך במה שאתה אומר שאתה יודע שאינו חייב לי אלא דק"ל ליחייב המומחה לשלם למקבל מטעם גרמא שעל פיו פטר הוא את הנותן מחוב שהי' לו עליו והי' לו לדקדק בהודאתו ומ"ש מהא דסי"ד דהנפקד גובה מהנותן מטעם שהיא גרם לו שיקבל עליו והיינו אפילו במתנ' וי"ל שאני הכא שהמקבל עצמו יודע מעיסקו של זה המומח' וע"כ אין שום פשיע' על המומח' לדקדק בהודאתו יותר מן המקבל שהוא מקבל זה בפרעון חוב שלי אפי' להרא"ש שיוכל אח"כ לחזור על הממח' מ"מ עכשיו הוא סומך על המומחה ואינו רודף אחר הממח' כי הוא סבור שקיבל הפרעון מזה המומח' והי' לו להשים על לבו שמא יברר הדבר אחר כך דאינו חייב כלום והממח' לא ירצ' להודות לזה ומהיכן אקח התשלומין ומש"ה אדרבא המקבל פושע יותר מן המומח' דהי' לו לדקדק קודם הפרעון דכשהוא נוטל הספק ומניח הודאי ע"כ יותר ראוי שהוא יפסיד ולא המומח' דאין עליו חיוב הדקדוק כ"כ כמו שהוא על המקבל משא"כ לעיל שהחילוק בין הממחה שהוא הנותן ובין המומח' שהוא הלוה או הנפקד ושניהם בטעות אחד ע"כ ראוי שהגורם היזק הוא יפסיד:

(סעיף כ"ב) הואיל ונתרצה כו' נ"ל דאפי' לסברא בתריית' דלעיל ס"ט דלא נסתלק המקבל מהנותן מודה כאן דנסתלק כיון דהעכו"ם כבר פטור בדיניה' מן הנותן וזה יש ללמוד ממה שאמר אחר כך אם המקבל הוא עכו"ם וא"א להשמט ממנו דפטור הנפקד גם כאן הוא כן שזה המקבל גורם להפסיד להנותן:

(ע"ש כן אעשה) נראה דהוצרך לזה דאף ע"ג דמעמד ג' אפי' בע"כ הכא שאני כי אין אנו יודעין שח"ל רק במ"ש כן אעשה הוא מודה וזה פשוט וגם בישראל בענין זה בעינן שיאמר כן אעשה אלא דכאן קמ"ל דלא תימא בעכו"ם דלא מהני דמחמת אונס עשה כן:

(ע"ש בהג"ה) אפי' נטל שלו כו' צריך עיון דזהו דעת ר"י שבמרדכי בהגהות בתרא ונחלק עליו דכ' על זה שהר"מ מפינטייז"א פליג וס"ל דאין אדם נתפס על חבירו אלא בשביל מסים וכבר פסק כן המחבר בסי' קכ"ח ס"ב והיא הל" פסוק' בכל הפוסקים ואם כן למה הביא רמ"א כאן דעת ר"י שוב ראיתי במרדכי אחד מוגה שהאי דהר"מ מפונטיז"א צריך להיות קודם האי פיסקא וקאי אדלעיל מיניה שם בענין כלילא דכובס:

(בטור סי"ג) וכן כתב בעל העיטור וכו' כנראה דמוקי לה ירושלמי בפטרו בפי' בזה דוקא אמרי' באם ליכא ערמה פטור הממחה א"כ [א"נ] מיירי דהמקבל מעכב מליתבע עד שהעני ובזה כ"ע מודו דפטור הממחה [אלא] דלפי תי' זה לא מתיישב שפיר הא דקאמר בירושלמי אבל עשו ערמ' חייב [ולא] מתיישב ת' הרא"ש שהביא רבינו ס"ז [ס"ד] במה שאמר והעני מכשהי' [מי שהי'] חייב לו דמשמע אלו היה בשעת מעמד ג' עשיר היה הממחה פטור וצ"ל שהוא בדרך זה לדעת העיטור והרא"ש וסמ"ע סקכ"א [סקכ"ג] כתב דגם הרא"ש מודה באם העני אח"כ ול"פ רק על מ"ש שהמומחה דוחה בלך ושוב ואיני יודע האיך יפרש מש"ר בשם הרא"ש סכ"א או שאין לו נכסים וכו' משמע מצד זה שהעני יכול לחזור על הממחה דא"ל דעני היה מעיקר' דהיאך כתב אח"כ וכן אני אומר בכל מעמד ג' הא בזה פשיטא לכולי עלמ' הוה מקח טעות:

ע"ש וכן כתב א"א ז"ל בפרק המקבל הקשה ב"י דהא אין שם מעות לב"ה ביד השולחני ותו דהתם אפי' פטרו בפי' לא מהני ונראה דחדא מתרצא בחברת' דלא עדיף התם בפוטרו בפי' ואין לו בידו כלום מהיכא דקיבל עליו סתם ויש לו בידו וכי היכי דהתם מצי הדר על בע"ה מאחר שיאמר פטרתיך בפי' בטעות ה"נ יכול לומר כאן בטעות קבלתי עלי להפרע מזה וזה מכוון בל' הרא"ש שם שכתב וז"ל אם אין רוצה ליתן השלחני פשיט' דחוזר אפי' אומר אני סומך על השלחני במעמד ג' דהרי השולחני יכול לחזור בו כיון שאין בידו כלום עכ"ל מבואר דוקא במקום שאין לו בידו כלום יכול לחזור אפי' אם אומר אני סומך על השלחני דהיינו שפטרו בפי' אבל ביש לו בידו אינו יכול לחזור אם פטרו בפי' וממילא משמע דבמקום שיש לו בידו יכול לחזור מיהת כל זמן שלא פטרו בפי' וצ"ל דלהרא"ש לית ליה מ"ש רמ"א ס"ב וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי וכו' ונראה דמש"ה הביא רבינו הפרק שכתב שם הרא"ש כן כדי לעיין שם שהדברים מכוונים כן אע"פ שאינם מפורשים בפי':

(סי"ג וי"א ודאי אם העני וכו') הב"י הקשה דהיינו דעת הרי"ף וסמ"ע תי' דיש חילוק לענין ידע המקבל או לא ידע ואינו יודע שום טעם לחילוק זה דכל שנתאנה הוא מקח טעות במ"ש הרמ"ה [הרמ"א] סי' רל"ב סעיף י"ח דאף שהוא נתאנ' אין לו להונות אחרים (א"ה איני יודע מה ענין ההיא דסי' רל"ב להכא דהתם ידיעת המאנה ודאי לא מעלת ולא מורדת לאפוקי הכא בידיעת המתאנה עסקינן דודאי אי ידע וסבר וקיבל מהניא מחילתו ודברי הסמ"ע פשוטים ע"כ) וצ"ל דעיקר שהבי' דעת הי"א משום סיפא דיש בה חידוש דכל שיש שם נאמנות גובה לוי בלא שבוע' דסד"א דאין נאמנות מועיל כלל לגבות בזה ובאמת היא נגד הסברא לכאורה דמ"ש ממ"ש בסי' ע"א ס"ג דאין נאמנות מועיל להודא' אם הודה שפרע וכיוצא בה שאין הנאמנות אלא על הפרעון ע"ש:

(סט"ו דכיון שלא היו עדים כו') רבים תמהו דלמה לו טעם זה והא אי מברר בעדים שטעה מהני כי יש לו מגו גם כן נהימני' במ"ש טעיתי ותו דאם בא רבינו לתת טעם למה לא דקדק קודם ההודא' עדיין קשה במ"ש באם יש מגו דפרעתיך אם הוא אחר זמן דנאמן ואם נאמר דקאי אחלוק' ב' דלעיל דהיינו אפי' יש עדים ואפ"ה יכול לומר טעיתי מכח מגו דפרעתיך מה יאמר רבינו בזה למה הודה וסמ"ע סקל"ז [סקל"ט] כ' שיכול לומר סמכתי עצמי שתוך זמנו לא יתבטל אותי וכו' וק"ל הי' לרבינו לומד טעם שזכר הסמ"ע ונ"ל דס"ל דבהודא' שלא בפני עדים אינו חושש להודות מספק כיון שאין עדים בהודאתו ולכך כתב טעם זה להורות דבזה מוד' הרא"ש שמבי' רבינו אח"ז וסברא [דסבירא] ליה אדם מדקדק כו' אבל כאן מודה מטעם זה שסומך עצמו על הודאתו וכמ"ש ומ"ה שפיר כתב רמ"א ודוקא אם הודה לו בפני עדים דהיינו אפי' הרא"ש מודה בלא עדים דלא אמרינן אדם מדקדק כו' אלא באין לו זכות אלא מכח מגו משא"כ כשמברר בעדים וכן מוכח מדברי הרא"ש בסוף פ"ק דגיטין בדין זה שהביא ראיה מאומר לחבירו אתה חייב לי מנה ואמר ליה למחר תנהו לו ואמר להד"ם שחייב ה"נ בדין זה שהביא שאדם מדקדק לחברו בהודאתו ובהך דא"ל מנה אתה חייב לי אית' בהדי' בפ"ק דבבא בתרא דף ו' דמיירי שהוד' בפני עדים וכן בטור סי' ע"ט כתב רבינו בדין דאמר לו מנה אתה חייב לי דהוחזק כפרן משמע דבפני עדים מיירי דבהודה בינו לבינו לא שייך הוחזק כפרן כנ"ל פשוט אף שמוחז"ל חולק על דברי הסמ"ע שכ' כאן הרא"ש מודה בהודאות בינו לבינו והנלע"ד ברור כתבתי:

(סכ"ג סוחר שאמר כו') נ"ל דכך היה מעשה שסוחר א' מכר חפץ לב"ה אחד והמחה את הסרסור אצל הב"ה במעמד ג' באופן שבעל הבית יתחייב ליתן לסרסור והסרסור נתקשר נגד הסוחר שיבי' לו המעות מבעה"ב ואח"כ עכב בעה"ב את המעות מחמת הסרסור כי בע"ד שלו הוא ופסק דאם האמת כן הוא מחריב לשלם לסוחר כי זה דומה כמו שכבר קיבל המעות מן הב"ה אבל אם הסרסור טוען ששקר טוען עליו וגזילה הוא בידו ואני לא קבלתי עלי לשלם מה שיגזלוך על כן פטור עד שישבע ובזה ניחא מה שהק' ב"י בזה:

בין שנתנו כו'. דרב הונא במתנה איירי מדפריך שם ואלא בש"מ מאי אריא כו':

בין כו'. עבה"ג וכגי' הרי"ף ורא"ש למרי ארעא בטסקא:

ואין ראובן. שם א"ל רב כו' דברים כו':

ולא שמעון. שם בעובדא דגנאי:

אע"פ כו'. ר"ל אע"פ דבקנין אמרי' בב"ב קי"ד כ"ז כו' דוקא בקנין ועבה"ג וראיה ממ"ש שם פ"ה א' ראשון ראשון קנה וכן מצאתי בסה"ת בשם רמב"ן שמביא ראיה מרישא שם עד שלא נתמלא כו' ובעה"ת מביא ראיה ממ"ש שם פ"ו א' פירקן והכניסן כו' שניהן א"י לחזור בהן:

וכן אין כו'. ממ"ש בקדושין מ"ח א' במלוה בשטר במאי פליגי כו' במלוה ע"פ במאי פליגי כו' ועתוס' שם ד"ה כי כו':

וכ"א כו'. ר"ל דבמקום שקנה אין א' יכול לחזור וראיה מדרב ששת דאמר אינו חוזר ואע"ג דקי"ל כרבה היינו משום דס"ל דוקא כשהיה בידו ורב ששת ס"ל דאין חילוק וכן מהירושלמי דחנוני ובע"ה שהביא הרי"ף שם ומירושלמו דקדושין שאכתוב למטה:

מחל המלוה כו'. עש"ך וכ"כ תוס' שם ד"ה חוזר היכא דא"ל כו' והכא מיירי כו' ובכה"ג מיירי כאן:

כ"ז כו'. שם בא"ד והשתא מוכח דמחילה כו' ואפי' לא פטרו לגמרי בפירוש כו':

ומ"מ אם כו'. ממתני' דר"פ כל הנשבעין כו' אמר לחנוני ואפי' להרי"ף שכ' דלא קי"ל כירושלמי שם הל' ה' שאמרו הדא דתימא בשלא העמידו עמו אבל העמידו עמו אין בע"ה חייב כלום אלא בשהעמידו מיירי מ"מ אנן קי"ל כרבה כנ"ל:

וכן אם כו'. תוס' ב"מ קי"ב א' ד"ה חוזר כו' וא"ת כו' וי"ל דלעולם איכא כו':

אמר ראובן כו'. דסתם תן הוא משלו. כמ"ש בפ' האומר בעובדא דגניבא הבו ארבע מאה כו' וכן הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה וכן בכ"מ שאומר בש"מ תנו מנה לפלו' ועתוס' דפ"ק דגטין י"ג א' ד"ה אית ספרים כו' ובמסקנא אפי' מנה סתם נותנין וראיה ממ"ש שם במתני' תנו מנה כו' ומוקמינן במעמד שלשתן וע"כ בשלא אמר זה וכמ"ש תוס' שם ד"ה האומר וכ"ש לפי אית ספרים דגרסי כנ"ל דע"כ בשלא אמר מנכסי ולא זה כנ"ל ואמר במעמד שלשתן דקנה ולדידן אפי' בלא צבורין:

וי"א כו'. ומתני' בשאמר משלי וכגי' בגמ' מנכסי מנה זה כו' ודייק מדהצריך לומר מנה לי בידך וא"ל דהצריך לאשמעינן כנ"ל בס"ב בד"א כשהיה כו' דא"כ הל"ל בפקדון ללישנא דאמר דוקא בפקדון דסתם מנה כו' בהלואה אלא דרב לא איירי אלא הלשון שהוא מוכרח לומר לחבירו:

היה לראובן כו' אם היו כו'. עסי' רנ"ג סי"ט דאפי' ביורשים א"צ ליתן חלא אם יש להם בעין וכמ"ש הר"ן שם מהא דאמרי' שמא מנה קבור וז"ש ואפי' אם יאמר כו':

אבל אמר כו'. כמ"ש בעובדא דגניבה הבו כו':

ואם היו כו'. עסמ"ע וכמ"ש מה לי הן מ"ל דמיהן וכמ"ש שם דטעמא דמעמד שלשתן משום כאומר לו כו' אע"ג דלא קיימא במסקנא:

או חטים. ר"ל דאין מחוייב לו מעות דוקא כל דיהיב ליה שוה כסף הוא. שם:

כשער כו'. ר"ל דאין ליתן כמו שהי' שוה אז הואיל ונשתעבד לו אלא כשער של עכשיו. שם:

א"ל מנה כו' אין כו'. דמעמד שלשתן איתיה בע"כ כמש"ל ס"ז וכמ"ש תוס' שם דלמ"ד דוקא בפקדון למה הוצרכו למעמד שלשתן הא אמרי' בב"ב פ"ה א' ברשות הלה המופקדין כו' ועתוס' ואפי' לפי' ר"ת דבמתנה לא אמרי' תן כזכי או לס' שצריך דוקא לומר בשעת נתינה וכמש"ל סי' קכ"ה ס"ו וס"ז מ"מ הל"ל זכי ועוד דליקני באודיתא דזה מהני אפי' אין הפקדון ביד הנפקד וכמ"ש שם קמ"ט א' ועוד ממ"ש שם אי במעמד שלשתן לא אזלינא מ' שאם הלך לשם אז קנה בע"כ:

וי"ח. ממ"ש בגטין שם בההיא הנאה כו' וראית הנ"ל דחו דזכי ואודיתא לאו כ"ע דינא גמירא ורבא אי הלך לשם לא היה יכול להעיז וע"ש בתוס' ובס"ז סתם כס' הראשונה ועש"ך ס"ק כ"ו:

המחהו אצל כו'. עבה"ג וכמ"ש שם ה' ב' מי יימר כו':

ואם קנה כו'. כנ"ל מעובדא דאיסור וכ"ש כאן וממ"ש בכתובות ר"פ הנושא ע"ש:

אמר ראובן כו'. מהירושלמי הנ"ל הדא דתימ' בשלא כו' אע"ג דלפ"ד של שכיר אינו רוצה החנוני לשלם לו ואע"ג דאנן לא קי"ל בהירושלמי משום טעמא אחרינא וכן מדפליגי רבה ורב ששת אי חוזר בשאין בידו כלום משמע אבל אם היה חייב לו ודאי א"י לחזור ובירושלמי דפ"ג דקדושין הל' ד' והביאו הרי"ף בפ' המקבל ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי איפרסן לוי לית ראובן חייב לשמעון וכמש"ל ס"י:

וי"א שיכול כו'. דבע"ה פי' הירושלמי בשפטרו בפירוש דאז לד"ה אין חוזר עליו דמחילה א"צ קנין כמ"ש תוס' והרא"ש שם והוכיחו מגטין ע"ח זרוק חובי כו' וב"מ ע"א הניח ע"ג קרקע וקדושין ט"ז לימא ליה כו' ופלוגתא דרבה ורב ששת אוקמיה הרא"ש אפי' בששולחני אינו חוזר ויכול לגבות ממנו דבכה"ג במעמד שלשתן א"י לחזור וז"מ ומ"מ אפי' כו':

ואפי' אם כו'. כמ"ש בירושלמי הנ"ל הדא דתימא בשלא עשו בהערמה אבל עשו בהערמה חייב ולס' זו הירושלמי איירי בפטרו בפי':

וא"כ אין אנו כו'. ר"ל בשלא פטרו בפי' כמ"ש בהגה לעיל וכ"כ ש"ך:

ואם נתרשל כו'. דהגאון מפרש להירושלמי דקדושין בשנתרשל ומפ' איפרסן שאח"כ העני הדא דאת אמר בשלא עשו ערמה שהיה עשיר ובשביל התרשלותו הפסיד:

א"ל כו'. ירו' הנ"ל וכשיטת הרי"ף דאפי' בשלא פטרו בפירוש וכמ"ש הראב"ד דאלו צריך שיפטור אותו בפירוש אפי' לא עשו ערמה היה יכול לומר דמחילה בטעות היתה שלא ידעתי שהיה עני ולא הוי מחילה כמ"ש בב"ב מ"א א' ומפ' איפרסן ר"ל שנעשה עני ואמר שם הדא דאת אמר כו' אבל כו' שהיה עני בשעת מעשה וראובן ידע ולוי לא ידע וז"ש כאן מפני שהטעהו ומשמע דאם ידע א"י לחזור וה"ה בששניהם לא היו יודעין כיון שלא עשו ערמה:

טען לוי כו' אם החוב כו'. לא יהא אלא שובר הרי א"ל קיים שוברך והפטר רמב"ם שם וכמ"ש בב"ב ל' א' וקנ"ט ב' לא יהא אלא דנקיט שטרא כו':

ואם לא כו'. ר"ל דהשטר בתוקפו וכמ"ש שם ברר אכילתך:

ואם היה כו'. כמ"ש בכתובות י"ט דלמ"ד מודה בשטר שכתבו כו' דנאמן לומר אמנה במגו דפרעתי אע"ג דבלא"ה אינו נאמן:

ראובן כו' אבל כו'. ע"ל סי' ס"ו ס"כ וע"ש:

אם לאחר כו' אם יכול כו'. שם בגמ':

ואם א"י לברר כו'. כמ"ש בב"ב קע"ה א' דאם איתיה דפרעיה כו' ואפי' למ"ד דה"ה בבריא כ' תוס' שם דמעמד שלשתן הוי כאלו אמר תנו ועוד כמו שהקשה הרי"ף דא"כ בכל שטרא יאמר טעיתי וא"כ אמאי אמרי' בשבועות דאם אמר פרעתי אמרי' ליה זיל שלים ובפ"ב דכתובות דאין נאמן לו' אמנה הא יש לו מגו דטעיתי:

וכן אין נאמן כו'. דהוי כהודאה בקנין דמעמד שלשתן דין קנין לו והוי כשטר וכמ"ש בכתובות ק"א ב' אלימא מילתיה דשטרא כו'. סה"ת שם:

יש מי שאומר כו'. כמו אמנה דנאמן היכא דאית ליה מגו כנ"ל:

ויש מי. כ"כ תוס' ור"ן שם וכמ"ש בב"ב שם דאין נאמן לומר טעיתי אע"ג דיכולין היתומי' לומר פרעתי כמ"ש שם כלפי לייא כו' וממ"ש בשבועות אין לך בידי כו' ואע"ג דנאמן לומר נתתי כמ"ש שם במתני':

וכנ"ל כו'. וכ"פ לעיל סי' פ"א סכ"ג בהג"ה ע"ש:

ודוקא כו'. דבלא עדים הוי כש"מ בלא אמר תנו דלא ה"ל למידק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי. ר"ן שם וז"ש ואפי' אם כו' ועסמ"ע:

ודלא כיש כו'. דס"ל כיון דא"י לטעון להד"ם. כנ"ל:

אם הנותן כו'. כמ"ש בכתובות י"ט א' דאין המלוה נאמן לומר אמנה במקום שחב לאחרים כיון דאין יכול למחול וה"ה כאן:

ואפי' יש כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ' הדיינים בחשוד בדרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ופי' דנוטל בלא שבועה כיון שא"א לו לישבע:

ואם מתנה כו'. כנ"ל דחב לאחרים:

אם המקבל כו'. לשיטת הרי"ף דמיד שהעמידו נפטר ממנו ועש"ך:

והנותן כו'. דע"א מסייע למקבל שחייב לו הנותן ועש"ך:

א"ל כו'. עבה"ג וע"ל סי' פ"א סכ"ו ומש"ש:

ראובן חכר כו' אע"פ כו'. כמ"ש שם בגטין חדא דאר"ה כו' וקס"ד דר"ן שהגינאי מחלו זל"ז אח"כ דבזה הטענה אתא לקמיה שאין חייב כלום לגינאי חבריה ואמר רבא מי קאמר כו' שמעיקרא ל"ל גביה וז"ש קנין בטעות כו':

לכרוע לזמן כו'. ר"ל שנתחייב להם בקנין מיד דאל"כ אינו חייב כמ"ש בסי"ח:

ראובן כו' כיון כו'. עסמ"ע:

דשכירות כו'. ב"מ ס"ה א' וק"י ב' אבל צ"ע דהא קי"ל בפ"ב ופ"ג דקדושין ופ"ט דב"ק ופ"א דע"ז ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי כמלוה גביה וא"כ קנה כדין מלוה ואינה משתלמת אינה ענין לכאן כמ"ש תוס' שם ושם וכן מצאתי בש"ך שהקשה כן והניח בצ"ע:

מעמד שלשתן כו'. מעובדא דאיסור דא"ר אי במעמד שלשתן כו' והלא יכול לשלח שליח:

וכן אפוטרופס. דלא הוי אלא שליח וגרע כמ"ש ברפ"ב דקדושין מ"א ב' סד"א הואיל כו':

ואם אמר כו'. ממ"ש בב"ק רפ"ד אנן יד עניי אנן ופי' משום מעמד שלשתן ועתוס' שם וכ"כ הרי"ף וכ"כ הריטב"א בפ"ב דקדושין ע"ש:

(ליקוט) יש מי כו'. ורש"ל חלק עליו דמ"ש מקבל מנותן וכאן לא אמרי' שלוחו ש"א כמותו וע"ל סי' ק"ה ס"א ואפי' עשאו כו' (ע"כ):

והוא שעשאו כו'. כ"כ הטור והוציא זה מסה"ת שם שחלק על הרי"ף ואמר דשם כבר נתן ליד רב יוסף אבל בש"ע י"ד סי' רכ"ח פ' כהרי"ף ע"ש. אלא שי"ל דב"ד או גבאי שאני כמ"ש יד עניי אנן כו' ע"ש וע"ל סי' ר"צ סי"א בהג"ה אבל כו':

מעמד שלשתן כו'. ג"כ מעובדא דאיסור דלמה לא שלח בכתב ועוד דכ"ש משליח:

יש מי כו'. דמעמד שלשתן הוא כקנין כנ"ל וקנין איתיה נמי בעכו"ם כמ"ש תוס' בריש קדושיו ג' א' ע"ש:

כן אעשה. ל' בעה"ת העתיק ול"ד כמש"ל ?ס"ד:

ויש מי כו'. כשיטתם דמעמד שלשתן הוא מטעם זכייה אלא דמהני אפי' בע"כ או שאינו ברשותו ועכו"ם ל"ל זכייה כמ"ש בפ"ה דב"מ: (ליקוט) ויש מי שחולק כו'. ממש"ש אמר אמימר נעשה כו' מדתלה בלוה ולא במלוה נעשה כא"ל ע"מ שתשתעבד לי כו' כמ"ש ברפ"ג דב"מ נעשה כמ"ד לכשתגנב כו' אלא דלתועלת הלוה תקנוה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וא"כ דוקא בישראל. תה"א סי' שע"ז (ע"כ):

מיהו כו'. עש"ך:

ובכ"ע אם כו'. כנ"ל ממ"ש בהמוכר פירות דקל כו':

ואם הנפקד כו' כ"ז כו'. כנ"ל דאע"ג דלא קנה יעשה שליחותו ממ"ש בגטין י"ד ב' הולך מנה כו' דאפי' בבריא דוקא בלא מצאו:

אבל רם כו'. כמ"ש בב"מ דאין שליחות לא אנן לדידהו כו':

ומיהו כו'. כמ"ש בכמה מקומות איהו הוא דאפסיד אנפשיה:

ואם הנותן כו'. דדיניהם דעכו"ם לפקוע ע"י מעמד שלשתן וכדיניהם עבדינן ליה כמ"ש בפ"ב דב"ק ועוד דזכה ישראל לישראל ועסמ"ע וכ"כ תוס' שם.

ואם העכו"ם כו'. כמש"ל סי' קכ"ח ס"ב מי שנתפס כו' ע"ש:

ואם כו' ואפי'. עבה"ג משא"כ במלוה ועסמ"ע:

מכנסת. ע"ל ס ' ס"ו סי"ב: