השולח חובו או פקדונו ע״י שליח - שולחן ערוך חושן משפט סימן קכ״ה

הולך מנה כו'. וכתב רי"ו נכ"ח ח"א דה"ה אם נתן לשלוחו שטר מתנה או שום שטר שיתננו לפלוני אזי זכה והיינו כשאומר לו זכה לפלוני כמ"ש המחבר בס"ו עד"מ ח' וע"ל סי' ס"ה סי"ג:

דהולך כזכי דמי דוקא בחוב ופקדון ולא במתנה וכמ"ש בסמוך ס"ה מילתא בטעמא:

זכה בשבילו. בסמוך ס"ב יתבאר דבפקדון לא אמרי' הכי כ"א כשהנפקד הוחזק כפרן עיין שם מ"ש:

בין מת לוה. פי' ולא מצו יורשי הלוה לומר נתבטל שליחתך כדאמרינן בשליח דעלמא כמ"ש הט"ו ר"ס שכ"ב דשאני הכא דכבר זכה זה להמקבל:

או מלוה. פי' ואין המשלח יכול לומר לא נתתי בידך אלא כדי לתת לשמעון לא ליורשיו וע"ז סיים וכתב אלא יתנוהו ליורשי שמעון דכיון דמיד זכהו לשמעון ממילא יורשיו יורשין זכותו:

ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד כו'. פי' ואין לשמעון המקבל עם לוי כלום אלא עם ראובן שהיה לוה או נפקד שלו ועל אחריותו קבלו בידו ולא נתנו לו רשות ליתנם ליד לוי:

אבל אמר החזיר כו'. ק"ק דהמעיין בתשובת הריטב"א בעל דין זה (והביאו הב"י בסי' זה סס"ט) יראה דשם בתשובה איירי ממתנה מדהביא ראיה מההיא דהלך ובקשו ולא מצאו כו' דאיירי במתנה וכמ"ש בסי' זה בפרישה וא"כ י"ל דדוקא במתנה דלא מהני גם ל' הולך כתב בה נמי דלא מהני בה ל' החזיר אבל בחוב ופקדון מהני כמו דמהני ל' הולך ובאמת דכתב שם בת' ז"ל החזיר הוא גרע מהולך אבל נר' דלא כתב כן אלא של"ת דל' החזר יהנה טפי במתנה מל' הולך קמל"ן אבל בחוב ופקדון קרוב לודאי דס"ל דמהני גם ל' החזיר ע"ש וצ"ע:

והעני. פי' ראובן:

ואם מחמת אונסו החזירו כו' פטור. ול"ד למ"ש מור"ם בסמוך בהג"ה והוא מהמרדכי שכתב שבכזה הדין עם המפקיד ודוחק לחלק דשם לא אמרו אלא שלכתחל' לא יחזיר וכאן אמר שאם החזיר בדיעבד פטור אלא נראה דשאני התם דראובן עשה ללוי שליח לקבלם ומיד שקבלו לוי לידו הרי הוא ממון של ראובן ואם יחזירו לשמעון מחמת האיום הרי מציל נפשו בממון של חבירו וע"ל ס"ס קכ"ו ובסי' רצ"ב ס"ח ובסי' שפ"ח ס"ז מ"ש בחילוקי דינים הללו:

וי"א דכשהחזיר כו'. פי' אפי' לא העני ראובן אפ"ה הרשות ביד שמעון לגבות ממונו מאיז' שירצ' מלוי או מראובן וז"ש שניהם חייבים באחריותו ר"ל מאיזה שירצ' גובה כלו וכ"כ המ"מ ועפרו"ד:

הדין עם ראובן. ומסיק שם וכתב ז"ל ואע"ג דשמעון לא הוחזק כפרן מ"מ הואיל ועשאו ראובן שליח לקבל זכה לו והא דאמר לוי לא זכיתי לך ע"מ דאפסיד את שלי הוה דברי' שבלב ואינן דברים עכ"ל:

הא דבפקדון כו'. אבל בהלואה דלהוצא' נתנה ומתחלה לא הלוה לראובן אלא למלאות בקשתו בכל ענין הוא זכות לשמעון שתצא מידו דראובן ותבא בעין ליד שמעון משא"כ בפקדון דגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ושמעון הפקידו בידו בשביל הנאת עצמו מ"ה כל שאינו נעשה אח"כ כפרן אין לשמעון זכות בחזרתו לידו מ"ה יכול לחזור בו ועפ"ר:

יכול הוא לחזור וליטלן. עפ"ר שם כתבתי דהברירה ביד הנפקד לחזור וליטלן או לא ולא אמרי' מדלא הוחזק כפרן ניחא להמפקיד שיהיה הפקדון בידו ולא ביד אחר ויהיה מחויב לחזור וליטלו מיד השליח והיינו טעמא דהמפקיד מתחילה לא ס"ד שישמרנו הנפקד לעולם אלא שלאחר זמנו יחזור לשלחנו לידו ביד שליח מהימן וק"ל:

ואפי' בממציא לו שליח. פי' דא"ל מעות יש לי ביד פלוני לך ואמור לו שדעתך לבא לכאן אם יתנם לך הביאם לי וכמ"ש הט"ו פי' זה בר"ס קכ"א ס"ב ע"ש. (הג"ה ועיין בהג"א פרק קמא דגיטין על ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרו לו וע"י אותו שליח החזיר לו שמעון ונאנס בדרך):

אם בא לחזור אינו חוזר. בפרישה כתבתי ל' המ"מ דכתב טעמו ז"ל כיון דהבעלים רגילין להפקיד אצלו תו אין הנפקד יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר באחריותו עכ"ל ונראה דאף אם יחזור הנפקד וירצה ללקחו מיד זה השני על אחריותו מ"מ אין לשמעון שום עסק וטענ' עם ראובן הנפקד כיון דהחזיר פקדון שלו למי שרגיל להפקיד בידו והשת' א"ש הא דקאמר או אפי' לא ממצי ליה שליח אלא דשליח מהימן כו' דקמל"ן דאף על גב דלא עשאו עתה שליח כלל וגם חזר וקבל עליו הנפקד אחריות מחדש אפ"ה אינו חוזר ועפ"ר:

אני רוצה להחזיק בהם בשביל החוב. ע"ל סי' פ"ג סס"ב שם כתב מור"ם דין שליח שמחזיק במעות בשביל חוב המשלח והמחבר כתב מזה בס"ס נ"ח ובסי' צ"ט כתב הט"ו דין אם אחד תופס מה שנתן לידו שליח ואומר שהשליח או הסרסור חייב לו ע"ש ס"ג וס"א:

ואין לו שאר נכסים כו' עד"ר מ"ש ליישב דל"ת מכאן למ"ש בסי' ק"ה:

לא נפטר המשלח כו' מ"ה יכול המשלח לכפות השליח שלא יבא לידי היזק:

אפי' אם אין לו נכסים כו'. ל' הטור אע"ג דהוא נאמן נגד המלוה לומר אני תופסם בחובי במיגו דפרעתיך מ"מ הואיל וכל זמן שלא בא ליד המלוה לא "פקע שליחותו נמצא שהשליח בעל דברים דהמשלח הוא וכנגד המשלח אין לו מיגו שאינו נאמן לומר החזרתים לך הואיל והולך כזכי דמי לפיכך אם מת המשלח כו' ור"ל דאם היה לו מיגו גם נגד המשלח כגון דמסרם לו בלא עדים דאי בעי היה טוען להד"ם היה יכול לומר לו עשיתי שליחותך במה שהגבתיהו למלוה בחוב שהוא ח"ל ופקע שליחותו דהשליח בזה בשבועת היסת שהוא ח"ל במיגו דאלו היה טוען להד"ם דהיה פקע בזה שליחותו גם במודה שלא מסרם לו אלא נטלו בחובו פקע שליחותו ועד"ר מ"ש עוד מזה די"ל דבכה"ג הוה פטור גם המשלח ממי ששלח לו ע"ש:

ולא הניח נכסי' כו'. דאלו הניח נכסים היה חוזר המלוה על הנכסי' שהניח והוה דינו כאלו חי המשלח דהא יכול לכפות המשלח להשליח ליתן המעות ליד המלוה כנזכר לפני זה משא"כ כשלא הניח כלום דאז אין להמלוה שום דין עם היורשים אלא עם השליח לומר לו תן לי מעותי ששלח ראובן הלוה לי על ידך ואז נאמן השליח בהיסת נגד המלוה לומר אתה חייב לי במיגו דאי בעי היה אומר כבר נתתיהן לו והיה נאמן בהיסת:

ויש מי שאומר שאם כו'. הטעם מפורש בטור דס"ל דכל האומר תן או הולך לפלוני כמאן דאמר זכי לו ע"מ שתתנו ותבוא לידו דמי וכל זמן שלא קיים תנאו דהמשלח כאלו לא יצא מידו דמי ר"ל אע"ג דק"ל בפקדון או במלוה ה"ל הני לשונות כאומר זכי היינו דוקא שאינו יכול לחזור ולטלו מידו אבל מ"מ כיון דהוציא בל' הולך או תן כוונתו היה דיזכה לו באופן דיגיע דוקא לידו ובאם לא יגיע לידו הרי הוא עדיין ברשות המשלח:

אבל במתנה לא כו'. הטעם דבפקדון ובחוב דהממון הוא כבר של זה ששלחו לידו מ"ה בקל יכול לזכות זה בשבילו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא היה שלו מעולם מ"ה בעינן לשון מעולה דמבורר טפי:

וא"ל הנותן הולך כו'. דבלשון הולך דאמר הנותן ביטל שליחותו דהמקבל דא"ל המקבל לזכותו ולקבלו מידו ועפ"ר:

לפיכך אם אמר הולך כו'. פשוט היא אלא שכתב דבר והפוכו אגב שכתב בר"ס זה דבחוב ופקדון אינו יכול לחזור בו ועד"ר מ"ש עוד:

נעשה נדר. ל' הטור הוא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכ"כ שנית לקמן בסי' רמ"ג ע"ש והב"י הקשה עליו וכתב דאין אמירתו לגבוה שייך בזה ומ"ה כתב טעם אחר משום דנעשה נדר וכמ"ש המחבר כאן ומטעם דלא מיקרי לגבוה אלא עניני הקדש ועני הדיוט הוא וכ"כ בע"ש ועוד הקשה הב"י בסי' רמ"ג על הטור דאם זה הוי כמסירתו להדיוט א"כ מאי אריא דיאמר לחבירו הולך עדיפא מינא הל"ל דאפי' לא אמר אלא אתן לעני כך וכך אינו יכול לחזור בו ואני כתבתי דלק"מ דגם צדקה לעני מקרי אמירתו לגבוה דכל האומר אתן כך לעני ה"ל כאילו אמר אתן לגבוה ומשלחן גבוה קזכו עניים והא ראיה דבקרא בפ' כי תצא כתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לי"י אלהיך נדבה אשר דברת בפיך ודרשינן מינה בפ"ק דר"ה (דף ו') אהקדש לקרבנות "ושבפיך ר"ל צדקה הרי דכללינהו הקרא בפסוק אחד וכתב על כולן לי"י אלהיך וכבר מבואר בגמרא וכתבו הטור והמחבר בי"ד סי' רל"ח דאף האומר אתן כך וכך לעני כל זמן שהיא בידו יש לו התרה לנדרו בפתח חרטה משא"כ כשהוציא מידו ונתן לאחר ליתנו לעני וה"ק אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לענין שאינו יכול לחזור בו אלא שיש לו התרה בחרטה ועכשיו שהוציאו מידו שוב אין לו התרה ועד"ר:

או אפילו לא היה בידו כו' אלא שהגבהו עפ"ר שם כתבתי דכשבא אח"כ לחצרו זוכה לו חצירו אע"פ שלא הגביהו לשם כך כיון דמתחלה זיכה לו ולא חזר בו הנותן דהא אפי' לסברא הראשונה דס"ל דתן לא הוי כזכי אפי' הכי כתב אליביה לפני זה דאם א"ל זכה לו דכשיבא לרשותו יזכה כו כו' ולשון רשות ומשמע אפי' לחצירו כ"ש לי"א זה דס"ל דתן הוי כזכי דאם א"ל זכה לו דזכה לו חצירו ומ"ש כאן אלא שהגבהו מיירי כשאינו מונח בחצירו ורשותו וק"ל:

אבל אם לא א"ל זכה כו' פי' שלא א"ל זכה אלא א"ל תן או הולך לא מהני אפי' אי הוה אז בשעת אמירת תן לו בחצירו לא זכה בו ועד"ז צריכין אנו לפרש ל' הטור דכתב אבל אי לא א"ל זכה מחד אנפין דר"ל דלא א"ל זכה בשום אופן וכמ"ש בפרישה ע"ש:

ומצאו שמת. ומיירי שמת נמי הנותן כדמסיק אלא בא לחלק במקבל בין מת בחיי נותן או אח"כ מ"ה קאמר ומצאו שמת:

יתן ליורשי המקבל. דהמקבל זכה בו בחייו ויורשיו יורשין אותו אחר כך:

דמצוה לקיים דברי המת. לקמן סי' ר"נ סכ"ז ובסי' רנ"ב יתבאר דהיינו דוקא היכא שהממון שמצוה ליתן אינו ביד הנותן אלא דאתפסיה ביד אחר כמו כאן ע"ש:

יחזור ליורשי משלח. דהולך לאו כזכי דמי דלא זכה בו בשעת נתינה ומשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כאן דבשע' שמת נתבטלו דבריו שהרי צוה ליתנו להמקבל עצמו דבשעה שמת לא היה המקבל חי:

יחזיר ליורשי המשלח. דהרי לא אמר אלא ליתן להמקבל עצמו וכאלו לא אמר כלל דמי:

ואפי' נולדו יורשי כו'. ז"ל הטור ואפי' נולדו אח"כ דבשעת מיתת הנותן לא היו ראויין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה (ולקמן בסי' ר"י יתבאר זה) וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קנו משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי למפרע משעת נתינה הלכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה בו משעת מתנה והורישו ליורשיו עכ"ל:

ואין הנותן יכול לחזור. ז"ל הטור דלא דמי נשאר מתנות שכ"מ (דיכול לחזור בו בשעת חליו ונתבטל צוואתו ואפי' אם מת אח"כ כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסימן ר"ן) דשם אינו מוצא ממון מתחת ידו בשעת הצואה הלכך לא זכה בו עד לאחר מיתה אבל זה שמסרו ליד השליח ודאי דעתו היה שיקנה בו מיד במשיכת השליח ואמרי' כי כן היה דעתו לזכות לו על ידו והא דא"ל ל' "הולך ולא א"ל ל' זכי משום דבהיל היה במיתתו וכדאמרינן "בגט שכ"מ דאם אמר כתבו גט לאשתי אע"פ דלא אמר ותנו לה כותבין ונותנין לה ואמרינן דלא אמר תנו משום דבהיל היה במיתתו וכמ"ש בא"ע בהלכות גיטין ע"ש ולקמן בסי' ר"ן סי"ג:

ואם עמד חוזר. כדין מתנת שכ"מ דאומדן דעתינו כן דלא נתן אלא משום שהיה סבור שימות וכמו שכתב לקמן סימן רמ"ו ור"ן עיין שם:

צריך השליח לעשות כו'. ולא ימנע מליתן לו באמרו שמא לא ימות ויהיה קשה להוציא דכיון דמסרו לשליח ליתן לו נותנין לו מיד מה שאין כן בשאר צוואה דלא מסרו ליד השליח:

(בהגהה חזר לפלוני) כן למד מריטב"א שכתב החזיר שאינו זכיה כלל עכ"ל משמע בכל גוונא וניחא תמיהת סמ"ע סק"ו:

(ע"ש זכה בשבילו) כו' דמ"מ יש חילוק במלוה אם בא המלוה אינו יכול לדחותו אצל השליח משא"כ בפקדון יכול לדחותי אצל הנפקד הב' אם נתנו לנאמן וזה מוכח מסי' ק"ך בענין החזרתי לאשת המלוה שיש חילוק בין מלוה לפקדון:

(וי"א שכשהחזיר) כ"ז הוא דעת הרמב"ם שהביא רבינו משמע אפילו לא העני וכנ"ל דרבינו דוקא העני קאמר דחייב השליח וה"ל כפושע דכ"ז שהוא ביד השליח הוא בעין וכשיחזיר ללוה יוציאם דמלוה להוצאה ניתנה וכן בנפקד בענין שהוא כפרן כמ"ש ואם כן בודאי יוציאם אבל בשאר פסידא כגון נאבד וכיוצא בזה פטור השליח וסברא זו נראה מן הראב"ד דקרא ליה פושע דוקא אבל הרמב"ם ס"ל דבכל גוונא אחריות שניהם חייבים באחריות כנ"ל:

(ע"ש ואם מחמת אונסו) קשה הא קי"ל בהכונס אסור להציל עצמו בממון חברו ואם כן כיון שמעות חברו בידו אסור להציל עצמו במה שיחזיר וי"ל דהכא עיקר האונס בשביל אותו ממון כמ"ש רבינו ס"ס קכ"ו וקשה מאי קמ"ל תיפוק ליה אפילו באו עליו גזלנים אחרים דפטור וי"ל דהכא אפילו אין עליו אלא אונס בעלמא פטור המחזיר ובזה ניחא מאי דאיתא פ"ק דגיטין. דרב אחא בר יאשיה היה לו פקדון ושלח אחריו רבי יוסי ורבי דוסתאי וקבלו הפקדון ובקשו הנפקדים שיחזירוהו להם ולא רצה ר"י ורבי דוסתאי נתרצה שאל ר"א אם יש סוסים ופרדים לאותן הנפקדים או שהם קרובים למלכות אמר להו אין א"כ שפיר עבדת וקשה לאיזו צורך שאלו כן אלא כמ"ש דמכיון דמכח איום בעלמא סגי והיה חוקר אם היה קצת ממש באיום וכמ"ש ניחא מה שהק' הסמ"ע סק"ד [סק"ט] ממה שאמר רמ"א בסמוך הדין עם ראובן ושם לא היה אונס רק ששמעון היה רוצה לעכב ממון של לוי בידו ואונס ממון לא מקרי אונס כמו שכתבנו אלא הכאות ויסורין. ואין להקשות מה שכ' סוף סי' קכ"ו ואפי' נטל את שלו להציל הפקדון נוטל מן הפקדון ככל מה שהוציא דשאני התם וכמ"ש ומה שתירץ הסמ"ע דהתם ה"ל שליח לא נלע"ד דבפ"ק דגיטין שזכרנו היה ר' דוסתאי ור' יוסי שלוחין של רבי אחא ואפ"ה ילפינן משם דמכח אונס פטור ותו גם מדברי המרדכי שם דהיינו בדין של רמ"א כאן מוכח דלא מיירי בעשאו שליח דהא מדמהו שם להולך מנה לפלוני ולא מהני שם מה שהוא שליח אלא לענין דלא מצי להחזיר אע"פ שלא הוחזק כפרן:

(סעיף ב') אבל לא הוחזק כפרן וכו' ע"כ צ"ל דהנפקד אינו ברור לנו שהוא מהימן להמפקיד דאל"כ אינו חוזר כמ"ש סוף סעיף זה ואם כן לא נפטר הראשון מאחריות אפילו כ"ז דאינו חוזר ונטלו ומ"ה אם בא מפקיד לנפקד הראשון אינו חוזר אצל השני ומחייב לחזור וליקח ממנו וליתן לבעלים ומ"ש יכול לחזור ולא אמר מחויב דהשתא לא עסיק בזה רק באם יש לו כח לחזור וממילא נשאר הוא בעל דברים להמפקיד וסמ"ע סקי"ג לא כ"כ והוא תמוה לענ"ד והאיך יפטר הנפקד מאחריות אם נתנן לאחר אם אין אנו יודעים שהוא מהימן אצל המלוה:

(ע"ש דשליח מהימן) נ"ל דהרבותא בזה אע"ג דעכשיו לא גילה דעתו דניחא ליה אלא בשאר יומי הוה מהימן אצלו:

(סעיף ג) אבל אם יש לו נכסים כו'. רבים מקשים מסוף סימן ק"ס דהנפקד פטור במה שמסרו לב"ח מטעם שאמר שהוא גובה ממך או משאר נכסך וה"נ נימא הכי ויהיה משלח פטור ולק"מ דהכא כל עיקר התרעומות דמלוה על המשלח שאומר הייתי מסלקו במידי אחרינא ולא במעות שבידך ובזה הדין עמו משא"כ לעיל שהמפקיד רוצה לדחות המלוה שלו מתשלומין ואין לו חילוק במה' יהיה הפרעון כי הנפקד אומר עדיין (הנפקד) הפקדון לפניך ויחזרנו לך הב"ח כשתשלם לו ומ"ה אמר שם או משאר נכסיך ובזה הדין עם הנפקד' זמ"ש רבינו והשליח חוזר וגובה אותה לאו דוקא אותם אלא חוב שלו גובה ממה שימצא:

(שם) אפילו אם אין לו כו'. כתב רבינו וכנגד המשלח אין לו מגו כו' תמוה הוא לי הא עדיין יש לו מגו דנאנסו המעות כההיא דסימן ק"ח במפקיד אצל חבירו בשטר וכן כאן יהיה נאמן לומר נתתים למלוה במגו דנאנסו וי"מ דה"ק שהך טענה דהחזרתי לך לא מצי טעין אף שיש לו מגו כיון דהולך כזכי וליתא דבסה"ת כתוב בהדיא בל' זה ולא מהימן במגו דמצי אמר החזרתי ש"מ דעיקר הטענ' היא בחובי תפשתי וכמ"ש הסמ"ע וצ"ל דלא נתכוין סה"ת בזה אלא דלא תטע' ותאמר כי היכי דיש לו מגו דנתתי לך נגד המלוה ה"נ ישנו נגד המשלח וע"כ נאמן לו' בחובי תפשתים וכבר עשיתי שליחותך וכאילו קבלם המלוה קמ"ל דמגו דהחזרתי לך לא מהני בזה אלא צריך מגו אחר דוקא כגון נאנסו או לא נתתי מעולם ואז מהני לטעון בחובי תפסתים אבל בלא"ה אינו נאמן כי לפי דברי השליח עצמו לא מצי להפסיד למשלח בשביל זכותו ובאמת יש לתמוה על סה"ת דודאי לדידי' חייב הלוה לשלם למלוה כיון שאין המלוה מוד' חייב להשליח ואע"ג שיש לשליח מגו נגד המלו' מ"מ יאמר המלוה ללוה מה לי אצל השליח את האמנתיה לשלוח על ידו ואתה חייב לשלם חוב שלי והסמ"ע כתב דבזה פטור הלוה מן מלוה ולא מסתברא מלת' כלל דלמה יפסיד המלוה בקלקל המשלח ולהפקיע ממונו אלא ודאי חייב לפרוע ואם כן למה יוכל השליח להזיק ללוה בזה אף שהמלו' חייב לו:

(סעיף ט') כ"ז שלא עמד פי' הא דאינו חוזר בחליו וחוזר אם עומד משום דמיירי במצוה מחמת מיתה שיכול לחזור כשעומד אפילו במתנ' במקצת כמ"ש סי' ר"ן אפי' הקנה בקנין אם עמד חוזר ומש"ה אינו חוזר כאן אלא דק"ל הא דאמרינן פרק מי שמת דף קנ"א כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו בחליו דמשמע דהעמד' וחזרה שוין ממש הם וי"ל דכלל ההוא נאמר בכל גווני שהי' יפה כח של מתנת שכ"מ מכח שדבריו כמסורין דמי משא"כ כאן הוי יפוי כח של המתנ' מכח שמסר הממון ליד הזוכ' כמ"ש רבינו בהדיא בשם הרמ"ה דהוה הולך בש"מ כזכי גם במתנה משא"כ בברי בזה ס"ל שפיר כיון שעמד ליתא כאן דין שכ"מ לענין הולך הוה כזכי גם במתנה והוא כבריא ובסי' קס"ד [רמ"ט] כתבתי עוד מזה:

הולך. ז"ל הש"ך וכן אם אמר תן מנה זו בחוב ופקדון הוי כזכי וי"א דבתן והולך בעינן דוקא שנותן לו עתה מיהו אף בזכי לכ"ע בעינן שיגיע לרשות השליח קודם שיחזור בו הנותן וכמ"ש בס"ו ע"ש (ובעובד כוכבים דלאו בר שליחות הוא תן והולך לאו כזכי דמי מהר"א גאליקו בתשובת כ"י ועיין במבי"ט ח"א סי' קמ"ה כמו שהלוה א"י לחזור בו ה"נ אין שאר בע"ח יכולין לגבות ממנה הה"מ ז"ל בפט"ז מה"מ. כנה"ג):

ליורשי. והמשלח א"י לומר לא נתתי לך אלא כדי לתת לשמעון ולא ליורשיו כמ"ש ס"ס ח' גבי מתנה. דהלואה או פקדון שאני ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס קמ"ג. ש"ך:

באחריותו. עיין בש"ך שהביא תשובת רש"ך במי שהיה חייב מעות לחבירו ובתוך הזמן הלך המלוה למדה"י ובהגיע הזמן יש חשש מחמת נפילת המטבע אם מהני ללוה שיזכה המעות להמלוה ע"י אחר כו' עיין שם:

החזר. הסמ"ע הניח זה בצ"ע דנ"ל דלא כ"כ הריטב"א אלא גבי מתנה דל"ת דלשון החזיר יהנה טפי במתנה מלשון הולך קמ"ל אבל בחוב ופקדון מהני גם ל' החזיר ע"כ והש"ך כ' דנ"ל כדעת הרמ"א וגם לשון הריטב"א מורה כן דכתב שאינו זיכוי כלל משמע דלא הוי זיכוי בשום ענין כו' ע"ש (וכ"כ הט"ז):

פטור. ול"ד למ"ש הרמ"א בהג"ה בסמוך שבכזה הדין עם המפקיד ודוחק לחלק דשם לא אמרו אלא שלכתחלה לא יחזיר וכאן אמר שאם החזיר בדיעבד פטור אלא נראה דשאני התם דראובן עשה ללוי שליח לקבלם ומיד שקבל לוי לידו הרי הוא של ראובן ואם יחזיר לשמעון מחמת האיום הרי מציל נפשו בממון חבירו וע"ל ס"ס קכ"ו ובסימן רצ"ב ס"ח ובסימן שפ"ח ס"ז מ"ש בחילוקי דינים הללו עכ"ל הסמ"ע ואין דבריו נכונים לע"ד דכיון שזה זכה בשבילו מה לי שעשאו שליח או לא ס"ס עכשיו הוא של המלוה או המפקיד לגמרי וכ"מ להדיא במרדכי והג"א ספ"ק ששם מקור דין זה ועוד דאפי' עשאו שליח אם החזיר מחמת אונסו או מפני האיום שבידו להבריחו להחזיר פטור ול"ד למציל נפשו בממון חבירו דהיינו שאין אונסו על זה הממון עצמו כגון בנרדף ששבר כלים של אחר שחייב כמ"ש בסי' ש"פ ס"ג אבל כאן שאינו רק שומר על המעות פשיטא דאונס רחמנא פטריה ובזה אתי נמי שפיר דל"ד למ"ש הרמ"א בסמוך דהתם אין האונס ע"ז הממון רק שרוצה לכפור חובו וזה לא מיקרי אונס וכן מחלקים לקמן ס"ס קכ"ו ע"ש. ש"ך:

שניהם. פי' אפי' לא העני ראובן אפ"ה הרשות ביד שמעון לגבות מאיזה שירצה מלוי או מראובן כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך ובט"ז:

ראובן. ומסיק שם וז"ל ואע"ג דשמעון לא הוחזק כפרן מ"מ הואיל ועשאו ראובן שליח לקבל זכה לו והא דאמר לוי לא זכיתי לך ע"מ שאפסיד את שלי הוי דברים שבלב ואינן דברים עכ"ל. סמ"ע:

דבפקדון. אבל בהלואה דלהוצאה נתנה ומתחלה לא הלוה לראובן אלא למלאות בקשתו בכל ענין הוא זכות לשמעון שתצא מיד ראובן ותבא בעין ליד שמעון משא"כ בפקדון דגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ושמעון הפקידו בידו להנאת עצמו מש"ה כל שלא נעשה אח"כ כפרן אין לשמעון זכות בחזרתו לידו מש"ה יכול לחזור בו שם:

לחזור. והברירה ביד הנפקד לחזור וליטלן או לא ולא אמרי' מדלא הוחזק כפרן ניחא להמפקיד שיהא הפקדון בידו ולא ביד אחר ויחויב לחזור וליטלו מיד השליח דמסתמא מתחלה לא ס"ד שישמרו הנפקד לעולם אלא שלאחר זמנו יחזור וישלחנו לידו ע"י שליח מהימן כ"כ הסמ"ע ולא ידעתי מאי נ"מ שאינו מחויב לחזור וליטלו דמ"מ הוא באחריות הנפקד עד שיגיע ליד המפקיד כמ"ש ס"ד ואולי ר"ל שאינו נקרא בזה עובר על דעת בעלים עכ"ל הש"ך (ועיין מ"ש הט"ז בזה):

מיפטר. כדלעיל סימן קכ"א ס"ב ועיין בהג"א פ"ק דגיטין על ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרו לו וע"י אותו שליח החזיר לו שמעון ונאנס בדרך ע"ש. סמ"ע:

יומא. ואע"ג שלא עשאו המפקיד שליח כיון דהוא מהימן גביה ובאופן שנתבאר לקמן סי' רצ"א סכ"ו ואפי' אם ירצה הנפקד לחזור ליקחנו ממנו על אחריותו וכ"כ הסמ"ע וב"ח וע"ל ס"ס רצ"ג עוד מדינים אלו עכ"ל הש"ך (וז"ל הט"ז נ"ל דהרבותא בזה אע"ג דעכשיו לא גילה דעתו דניחא ליה אלא בשאר יומי הוה מהימן אצלו ע"כ):

להחזיק. ע"ל סימן פ"ג סס"ב שם כת' הרמ"א דין שליח שמחזיק במעות בשביל חוב המשלח והמחבר כ' מזה בס"ס נ"ח ובסי' צ"ט כתבו הט"ו דין אם א' תופס מה שנתן לידו שליח ואומר שהשליח או הסרסור חייב לו ע"ש ס"ג. סמ"ע:

יש לו. כתב הש"ך דלכאורה משמע כאן דעת הט"ו דהיכא דאית ליה נכסי לא משתעבד מדר"נ אבל א"א לומר כן כמו שהוכחתי בסימן פ"ו ס"ב באריכות דאפי' אית ליה נכסי משתעבד מדר"נ רק היכא דאית ליה פסידא ללוה שני תקנת חכמים הוא שאין גובין ממנו כשיש לו נכסי דה"ל כנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח כו' ע"ש באורך:

כופה. (וא"ל ממ"ש ס"ק ק"ה ואם מסרו הנפקד ליד מלוה פטור כו' ע"ש דהתם ה"ק כיון דודאי אתה ח"ל ועכ"פ צריך אתה לשלם לו הן מזה או משאר דברים אם כן מה עשיתי לך אם תרצה לשלם לו משאר נכסיך הרי הוא מוכן להחזיר לך פקדונך אבל כאן מיירי בשליח שתפס לעצמו ורוצה דוקא מעות ולא להפרע משאר נכסים עכ"ל הדריש' וכ"כ בט"ז ע"ש):

אחרים. אע"פ שהוא נאמן נגד המלו' לומר אני תופסם בחובי במגו דפרעתיך מ"מ הואיל וכל זמן שלא באו ביד המלו' לא פקע שליחותו ונמצא שהשליח בע"ד דהמשלח הוא וכנגד המשלח אין לך מגו שאינו נאמן לומר החזרתי לך הואיל והולך כזכי דמי עכ"ל הטור וכתב הסמ"ע דר"ל דאם הי' לו מגו גם נגד המשלח כגון דמסרם לו בלא עדים נאמן בשבועת היסת שהמלו' חייב לו במגו דלהד"ם והב"ח כתב וז"ל וג"כ ל"מ למימר דלא קבלתי מידך כו' דכיון דכבר מודה שקבלם מידו שוב אינו נאמן לומר להד"ם וכתב הש"ך שדברי הב"ח נכונים דאל"כ קשה וכי בשביל שיש לו מגו נגד המשלח נאמין לו שהמלו' ח"ל הלא נגד המשלח אין לו שום טענה כו' ע"ש ובתשובת מהרש"ך ס"ג סימן ע"ז וצ"ו ובתשובת רי"ט סי' ק"ה (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש) ואם הדבר ספק אם יש לו שאר נכסים או לא נראה מדברי הטור דמחזקינן ליה כיש לו וכ"נ בתשובת דברי ריבות סימן ש"כ כ"כ בכנה"ג וע"ש:

במתנה. הטעם כתב הסמ"ע דבפקדון וחוב הוא כבר של זה ששלחו לידו מש"ה בקל יכול זה לזכות בשבילו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא הי' שלו מעולם מש"ה בעינן לשון מעולה ומבורר טפי ועיין בתשו' מהריב"ל ס"ג סי' י"א:

הולך. דבלשון הולך דאמר הנותן ביטל שליחותו דהמקבל דא"ל לזכותו ולקבלו מידו. סמ"ע:

נדר. והלכך כיון שמסרו ליד השליח שוב א"י לחזור בו אפי' ע"י התרה אבל אילו לא מסרו לידו אע"ג דהי' חייב לקיים נדרו מ"מ הי' יכול לישאל עליו ולהתיר כמ"ש בי"ד סימן רנ"ח כן כתב הסמ"ע וכ"כ הרשב"א בתשוב' סי' תרנ"ו דבכהאי גוונא דהכא אינו יכול לישאל עליו להתיר ועמ"ש בי"ד שם. ש"ך:

תן. לכאורה משמע דבחוב ופקדון לכ"ע הוי תן כזכי אפי' אינו נותן לו עתה החפץ רק שבא אח"כ לרשותו קודם שיחזור בו המשלח אבל באמת בתוס' פ"ק דגיטין ובהרא"ש שם כתבו בשם ר"ת דאף בחוב ופקדון לא הוי הולך או תן כזכי אלא כשמוסר לידו עתה וכ"כ התוספות בב"ב דף פ"ה וכן הוא במרדכי וכ"כ רבינו ירוחם וי"ל דגם דעת הט"ו כן אלא דאשמעינן הכא דלר"ת במתנה לא הוי תן כזכי אפי' מסרו לו עתה ולהרמ"ה הוי תן כזכי בכה"ג אף במתנ' ועיין בא"ע סי' ק"מ ס"ו מדין הולך ותן בגט. שם:

לידו. של המקבל ועיין בתשובת מהר"י לבית לוי סי' נ"ה וכתב המבי"ט ח"ב סימן קצ"ה דאפי' לר"ת דבמתנה לא הוי תן כזכי מודה דהיכא שהשליח הוליכו למקום המקבל דהוי כזכי כיון שהי' יכול המקבל ליטלו כו' ע"ש ולא נהירא וכ"מ מדברי הפוסקים והט"ו דעיקר החזר' תלוי בכל זמן שלא הגיה ליד המקבל ואולי צירף המבי"ט שם מה שהמעש' הי' שכבר נתן לו המקצת ע"ש אבל באמת גם זה אינו דאפי' נתן לו המקצת יכול לחזור בו ממה שלא נתן וכמ"ש בסימן רכ"ו ס"ב. שם:

ברשותו. ונרא' דגם בחוב ופקדון אפי' א"ל זכי בעינן שיגיע אח"כ לרשות השליח דאל"כ יכול לחזור בו וכ"כ הרמב"ן בחידושיו וכ"מ להדיא בתוס' הנ"ל ובהרא"ש שם וכתב הב"ח דלסברת הרמ"ה שהביא הטור בעינן שיהא בידו ממש ובסימן רמ"ג סתם הטור כר"ת והכי נקטינן ודלא כמ"ש כאן בש"ע דלא הכריע עכ"ל ואין בזה השגה על המחבר דס"ל דכ"ע מודו בזה דרשותו הוי כידו וכ"כ בסי' רמ"ג ס"ד בסתם כדברי הטור. שם:

שהגביהו. היינו כשאינו מונח בחצירו ורשותו אבל אם בא אח"כ לחצירו זוכה לו אע"פ שלא הגבי' לשם כך כיון דמתחל' זיכה לו ולא חזר בו הנותן. סמ"ע:

זכה. אלא א"ל תן או הולך לא מהני ואפי' הי' בחצירו בשעת אמירת תן לו לא זכה בו. שם:

ליורשי. אע"ג דבמתנ' הולך לאו כזכי לכ"ע היינו שיכול לחזור בו כל זמן שהוא חי אבל כאן שמת הנותן מצוה לקיים כו' כשהוציא הממון מתחת ידו כמ"ש בסי' ר"נ סכ"ג וסימן רנ"ב ס"ב וא"כ זכה המקבל בו בחייו והורישו ליורשיו. ש"ך:

משלח. דהולך במתנ' לאו כזכי דמי ואף ע"פ שמת הנותן אח"כ לא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת דכיון שמת המקבל בחיי נותן בטלו דבריו בחייו ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן שפ"ד. שם:

יחזיר. דכיון שמת המקבל לא הי' ראוי לקנות כ"כ הטור ולענ"ד אפי' א"ל זכי לפלוני לא זכה כיון שכבר מת בשעה שא"ל זכי וכ"מ מל' רש"י שכתב דהוי זכי' בטעות וכן מוכח דהא הולך דשכ"מ כזכי דמי דדבריו ככתובים ומסורים. שם:

בחיי נותן. אע"ג דקי"ל דמתנת שכ"מ לא חיילא עד אחר גמר מיתתו כמ"ש בסי' רמ"ח ס"ד שאני הכא כיון שהוציא הממון מתחת ידו דעתו שיקנהו מיד כ"כ הב"י וכן הוא בתשו' הריב"ש סי' שמ"ו בדברי השואל ע"ש. שם:

נולדו. אע"ג דהמזכה לעובר לא קנה כמ"ש בסי' ר"י הכא קנה משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורים דמי וזכה המקבל למפרע משעת נתינה והורישו ליורשיו. טור:

חוזר. כדין מתנת שכ"מ דאומדין דעתו כמ"ש בסי' רמ"ו ור"ן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך בשם הריב"ש דמדברי הרשב"א נרא' שאע"פ שעמד הנותן קנה המקבל או יורשיו כל היכא דאיתי' בשעת מתן מעות וכן הוא במרדכי ובהג"א בשם ר"י הלוי ע"ש ונרא' מדברי הריב"ש דאם נתן במתנת שכ"מ גמורה כגון בכל נכסיו או מצוה מחמת מיתה בפירוש אף להרשב"א אם עמד חוזר וע"ש עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בדין זה ע"ש):

שליחותו. פי' הסמ"ע דלא ימנע מליתן לו באמרו שמא לא ימות ויהי' קשה להוציא דכיון דמסרו לשליח ליתן נותנין לו מיד משא"כ בשאר צוואה דלא מסרו ליד השליח עכ"ל (אם המקבל קטן אפי' בשכ"מ הולך לאו כזכי דמי אם לא שיאמר בפירוש זכה לפלוני. כנסת הגדול'):

לפיכך בין כו'. ממ"ש שם א' לא דכ"ע הולך כו' ושם ב' דכ"ע הולך לאו כו':

וה"ה כו'. ירושלמי שם מי שאמר שא מנה זה לפלו' טול מנה זה לפלו' יהא מנה זו לפלו' בידך רצה לחזור לא יחזור:

אבל אמר כו'. מדקאמר בגמ' משום דהולך כזכי ר"ל אע"ג דגבי גט פליגי בגמ' אם הולך כזכי וכן במתנה כאן דכ"ע מודים דלשון זכי מ' דמ"מ לשון זכיה בעינן ועש"ך:

ואם החזיר כו'. ירושלמי שם בעובדא דר' דוסתאי א"ר חגי הדא דתימא בההיא דלא יכול מוקמי גרמי טבאות ברם ההוא דיכול מוקמי גרמיה טבאות מפיק לון מן הדא ויהיב לדין ר"ל אם יכול לעמוד כנגד איומו חייב השליח לשלם ועמ"מ ורשב"א שם וז"ש ואם מחמת כו' וכמ"ש ג"כ בגמ':

שיש בידו כו'. כנ"ל בההיא דלא יכול כו' וז"ש בגמ' א"ל בני אדם הללו כו' יש להם סוסים כו' והיא היא מ"ש בירושלמי בההיא דלא כו':

וי"א שכשהחזיר כו'. אחריות השליח כנ"ל ואחריות המשלח כמ"ש בירושלמי האומר תן מנה זה לפלו' שאני חייב לו הולך מנה זה לפלו' כו' וחייב האיש באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו ועסמ"ע וש"ך:

ראובן כו'. עתוס' שם ד"ה לסוף כו' ועסמ"ע וש"ך ומ"ש דברים שבלב כו'. הוא בפ"ב דקדושין ע"ש:

ואי שוויה כו'. עתוס' הנ"ל:

ואפי' כו' דלא כו'. ב"ק ק"ד א':

או אפי' כו'. עתוס' שם ד"ה הכי קא"ל תימא כו':

ובכל יומא כו'. ב"מ ל"ו א' והא דרב כו':

אם אמר כו'. כמ"ש בב"ק מ' ב' נימא ליה אתפסיה כו' הניחא כו' משום וכנ"ל סי' פ"ו ס"ב:

אבל אם יש כו' שכ"ז כו'. ר"ל וא"כ עדיין ברשות המשלח וכמ"ש בגמ' וירושלמי חייב באחריותו עד שיקבל כו' וא"כ גבייתו מן המשלח ואין לו לגבות ממנו כ"ז שיש לו נכסים למלוה וכנ"ל ואפי' כבר תפס חייב כמו שהוכיחו משם דאמר הניחא כו' משום כו' אבל ביש לו לא שייך דר' נתן ושם כבר הוא ביד ב"ד ול"ק ממ"ש בס"ס ק"ה ואם מסרו הנפקד כו' דהא אף כו'. דמ' אף דאית ליה נכסי ולא שייך דר"נ התם קאמר שהנפקד פטור אבל לכתחלה לא כמ"ש שם וכאן קאמר לענין הדין שמחויב השליח להחזיר אבל אם לא החזירו באמת פטור המשלח כמ"ש שם וכמ"ש בב"ק שם ונימא ליה אי אהדרתיה כו' משום דא"ל סוף סוף כו' אלמא כל שמחוייב לשלם ויכול לאשתלומי מיניה פטור אע"ג דאין ליתן לו מדר"נ כיון דאית ליה נכסי:

וכ"ש אם כו'. דהמלוה יכול לתבוע להמשלח כנ"ל דעדיין לא יצאו מרשותו ואע"פ שתופסו בשביל הלואתו מ"מ חייב כמ"ש שם נימא ליה אתפסיה לתוראי בידא כו' משום דא"ל אי אהדרתי' כו' משא"כ בכה"ג דכפר לו והיה נאמן ועל קושיא דמערקנא ליה משני משום דר"נ משום שלא היה עושה כדין אבל על קושיא הנ"ל משני משום דא"ל כו' וכמ"ש בריש ב"מ אנא מאי אית לי' כו' את האמנתיה אלמא אע"פ שאמר החנוני שנתן לו אפ"ה הדין עם המשלח וכן בחנוני ועש"ך ונגד המשלח אין טענה לשליח ועסי' נ"ח ס"א בהג"ה ועמ"ש שם דהוא תליא בפלוגתא ע"ש ועריב"ש סי' שצ"ג:

ואפי' קבלם כו'. כמ"ש בב"ב מ"ה א' א"ה אפי' בעדים נמי מתוך כו'.

ויש מי שאומר כו'. עבה"ג וצ"ע אהיכא קאי אם אמת המשלח אמאי א"י לתופסן והלא גם אם היה ביד אחרים ותפס משם אמאי לא מהני תפיסה וכמש"ל סי' נ"ח וכ"ש בכה"ג שאין למלוה על היתומים כלום. ואי ארישא דמשלח חי ואין לו נכסים אמאי הא אפי' היתה בידו יכול להוציאו מדר"ן. ונראה שגם פסק דרמ"ה הוא ביש לו נכסים וז"ש כאלו לא יצא מיד כו' ואין מוציאין כיון שיש לו כנ"ל אבל בלאו הך טעמא אע"ג שהמשלח חייב באחריותו ס"ל לרמ"ה דיכול להחזיק וס' נכונה היא דמאי נ"מ הא בלא"ה צריך לשלם לו וכמ"ש שם סוף סוף כו' מאי אמרת דאין מוציאין מדר"ן כיון דיש לו הא כיון שהוא כבר זכה להמלוה כאלו בידו ואין לו דין משועבדים ודפי' בפקדון כ' הרשב"א דיכול להוציאו וכמש"ל סי' ק"ד ס"ד בהג"ה אלמא דאין לו דין משועבדים כ"ש שהוא עצמו יכול להחזיק אלא מטעם דעדיין לא זכה המלוה כיון שעבר על דעתו והוי כאלו ביד המשלח ואין מוציאין כיון שיש לו כנ"ל וזה ברור דעת הרמ"ה ודברי טוש"ע צ"ע:

בד"א כו'. גטין י"ד ב' ל"ב ב':

אפי' עשאו כו'. שם ס"ג א' ת"ר התקבל כו' רנ"א הולך ותן כו' וקי"ל כר"נ שם כמ"ש הרי"ף שם והלכה כר"ן כו' דגרסי' אמר אביי נקטינן שליח מתנה כו' ובזה מתו' מ"ש תוס' גם ל"ב ב' ד"ה כהולך כו' אבל בכה"ג מהני זכי בגט כמ"ש שם זכי לה והתקבל לה רצה כו':

לפיכך. רש"י שם וכן מ' שם י"ד א':

ואם היה כו'. ירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) וע"ל סי' רמ"ג ס"ב.

אם אמר כו'. ממ"ש שם הולך מנה לפלו' תן מנה לפלו' ואי תן כזכי ל"ל למימר תן במלוה דאף הולך מהני ובתוספתא ספ"א האומר תן מנה לפלו' שאני חייב לו כו' פקדון שיש לו בידי כו' אם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל את שלו. הולך מנה זו לפלו' תן מנה זו לפלו' הולך שטר מתנה תן שטר מתנה זו לפלו' אם רצה לחזור יחזור כו' התקבל מנה זו לפלו' זכי במתנה זו לפלו' התקבל שטר מתנה זו לפלו' זכי בשטר מתנה זו לפלו' אם רצה לחזור לא יחזור וכ"ה בירו' שם אלא שהוא קצת בשיבוש ושם ריש הלכה ו' האומר כו' כל אתר את אמר תן כהולך והכא את אמר תן כזכי כיני מתני' זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי כו' ואע"ג דגמ' דידן פליגא שם שאמרו וא"ת משנתינו כו' משום דגמ' ס"ל דשחרור הוי כעין מלוה כמ"ש תוס' שם ע"ש אבל מ"מ שמעינן מירושלמי דכ"מ שהולך לאו כזכי ה"ה לתן:

אא"כ כו'. כנ"ל בתוספתא וכן בגמ' כנ"ל דהולך לאו כזכי ש"מ דזכי מהני:

וכגון שהיה כו' ומיהו כו'. שם י"ג א' האומר כו' וערש"י ד"ה האומר כו' ותוס' שם ד"ה האומר א"נ כרבנן וכגון כו':

ומיהו כו'. כ"מ שם דאמר לא יתנו לאחר מיתה הא בחייו יתן וע"כ כמ"ש שם י"א ב' וא"ת משנתינו כו':

אם לא כו'. כמ"ש בב"מ י' א' וא"ת משנתינו כו'. וס"ד דמעיקרא כזכי דמי וקאמר א"ל מתני' דאמר תחלה:

וי"א דתן כו'. עתוס' שם י"א ב' ד"ה כל. וא"ת ומתני' דלקמן כו' ואור"ת דתן כו' וס"ל כפשטא דגמ' כל האומר תנו כו' ופליג על הירושלמי וס"ד דגמ' כירושלמי דלאו כזכי דמי ורצו לדמות לתופס לבע"ח עד שא"ל תנו כזכי דמי ומתני' דשם י"ג א' הוא כשמופקד בידו מקודם כמ"ש תוס' כנ"ל ומתני' לא משמע כו' ור"ל דאל"כ אפי' בגט ושחרור נמי וכמ"ש תוס' שם י"ג א' ד"ה האומר וז"ש אלא במעמד שלשתן וכמ"ש תוס' שם י"א ב' והוצרכו נמי לתקן כו':

ואפי' אם כו'. בכה"ג איירי התוספתא הנ"ל דאמר תן מנה זה כו' וזה משמע דתופס בידו וז"ש אבל אם א"ל זכה כו' כמ"ש בתוספתא שם זכי במתנה זו לפלו' כו' כנ"ל:

או אפי' כו'. כמ"ש בב"מ יו"ד א' וא"ת משנתינו דאמר כו' זכה לי מ' דבזכה קנה:

אבל אם כו'. ב"ב פ"ה ח' ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה כו' אלמא לא קנה בלא זכיה:

אע"פ שאח"כ כו'. רש"י שם ד"ה הא וכ"מ בגמ' דקאמר בחיי נותן הא כו':

אפי' אם כו'. מדקא' הא והא בבריא כו' מ' דבאוקימתא קדמייתא אין חילוק:

ואפי' נולדו כו'. תוס' שם ד"ה הא ור"ל אע"ג דקי"ל בב"ב קמ"ב המזכה לעובר כו' כיון דדברי ש"מ כו' ואמרי' שם ירושה הבא מאליה כו' ורבא ל"פ אאביי כמ"ש הרא"ש בפ' אלמנה לכ"ג ס"ד ע"ש נראה דרבא ל"פ אאביי כו'.

ואין הנותן כו' ואם עמד כו'. שהר"ן הקשה אמאי קנו יורשין במת מקבל בחיי נותן הא ק"ל בס"פ יש נוחלין (בבא בתרא קל"ז א)' דאין מתנת ש"מ קונה אלא לאחר מיתה ולא היה המקבל אז והרשב"א תירץ דבש"מ הולך כזכי דמי ע"ש והרמ"ה לא רצה בזה ממ"ש דכ"ע הולך לאו כזכי דמי ול"ק הא בבריא הא בש"מ אלמא דאף בש"מ לא הוי כזכי אלא דהוי כאלו אמר זכי מהיום אם מת. ואע"פ שלא אמר מחמת שהיא בהול כמ"ש דכתבו שלו כאלו אמר כתבו ותנו וא"א לומר דהוי כאמר זכי מיד א"כ הדק"ל הל"ל דהולך שלו כזכי ומדקאמר הא בש"מ מ' כדין מתנת ש"מ דלא קני אלא לאחר מיתה ועבריב"ש סי' שמ"ו:

ומ"מ כ"ז כו'. שם יתן ליורשי מי שנשתלחו כו' ואין מצריכין להמתין לראות כו' ועטור: