המוכר כל שדותיו ולוה שהתנה שיגבה - שולחן ערוך חושן משפט סימן קי״ט

ראובן שמכר כל שדותיו. עיין בתשו' מנחם עזרי' סי' מ"ו וסי' ס"ט:

רצה גוב' מבינוני'. עיין בסמ"ע ס"ק ה' עד ועפ"ר שם כתבתי עוד דלהי"א שכת' מור"ם בס"ה י"ל דזה מיירי בשמת המוכר כו' ומטע' זה דחה מהרש"ל דברי הי"א ע"ש סימן י"ד פ"א ועיין בב"ח:

אלא עידית. ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ז חולק על הרא"ש בזה ותמה עליו שרצה לפרש דברי רש"י דב"ק כך ואישתמיטתי' דברי רש"י דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב) סוף ע"א דכתב להדיא כן וז"ל הלכך רצה לגבות משמעון עידית גובה דמצי א"ל כו' רצה מלוי גובה כגון שלא ימצא אצל שמעון משל ראובן אלא זיבורית כו' גם מ"ש מהרש"ל שם וכן פי' ר"ן בהריא כדברי עכ"ל לא ירדתי לס"ד דבר"ן דב"ק לא משמע מידי ובר"ן פ' מי שהיה נשוי כ' להדיא כדברי רש"י הנ"ל ע"ש וכ"כ בעה"ת שער ד' סוף חלק ז' בשם רב האי כדעת הרא"ש ע"ש וכן עיקר:

וקנה זיבורית באחרונה דוקא נקט זיבורית באחרונה אבל קנה עידית באחרונה יכול לגבות מלוי אם ירצה וכ"כ בסמ"ע סק"י וכן מבואר להדיא בתוס' פ' מי שהיה נשוי ולא יוכל לוי לומר הניח לך שמעון מקום לגבות כמו שפירש"י דכבר הקשו התוס' שם והסמ"ג עשין צ"ד דף קע"ה ע"א בשם ר"י על זה דהא שמעון מצי למימר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שתיקנו אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואע"ג דבב"ק (דף ח' ע"ב) אמרינן דלא מצי שמעון למימר הכי היכא דמכר בינונית ושייר עידית לפניו היינו אם ב"ח רוצה לגבות ממנו אבל אם הב"ח רוצה לגבות מלוי ודאי יכול לומר כן ומהרש"ל פ"ח דב"ק סי' י"ז כ' על דברי תוס' וסמ"ג הנ"ל וז"ל קשה לי הלא ס"ס ג"כ אמר רבא שמכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ מאחר ששמעון יכול למימר לא ניחא לי בהאי תקנתא ולדחותו אצל זיבורית שקנה באחרונה ג"כ האי זכותא יש ללוי וכ"כ בעל העיטור דוקח בשטר אחד משום האי קושיא וכן הסכים תלמידו של ר"י פרק מי שהיה נשוי וכן הסכים בעל מ"מ וכן בטור סימן קי"ט הלכך אי קנה שמעון בזה אחר זה יכול לדחות הב"ח לאותה שדה שקנה משמעון באחרונה בין היא עידית או זיבורית עכ"ל ואין דבריו נראין ולא ידענא מאי קשיא ליה דנהי שמכר ראשון לשני זכות שתבח לידו מ"מ מ"ש רש"י דמצי למימר הניח לך שמעון בני חורין זה לא אמרינן ונ"מ אם אותה שקנה באחרונה היא עידית דלרש"י לא מצי גבי מלוי ולר"י כיון דמצי שמעון למימר לא ניחא לי בתקנת' דתקינו רבנן גובה מלוי וכ"כ תלמידו של ר"י בפ' מי שהיה נשוי להדיא דהשת' לא אמרינן שמכר שמעון ללוי כל זכותו דודאי אילו הי' ביד שמעון (לא) הי' שמעון דוחהו אצל עידית (ואפשר גם ר"י מודה לתלמידיו באם אותם שקנה באחרונה היא זיבורית ודוק) ונרא' גם דעת הרא"ש כן ומה שהוצרך לפרש דמיירי בשטר א' היינו כמ"ש תלמידו של ר"י שם משום שקנה שמעון זיבורית באחרונה דאז אין יכול לגבות מלוי בינונית והיינו דכתבו הבעל העיטור והמגיד משנה והטור דוקא באם קנה בזא"ז וקנה זיבורית באחרונ' אינו גובה מלוי וכ"כ בעל התרומות ולא כתבו ג"כ הכי בקנה עידית באחרונה וגם מהטעם שכתבו שהרי שמעון היה דוחיהו אצל זיבורית משמע דבקנה עידית באחרונה דלא היה דוחהו אצל עידיות גובה מלוי בינונית ודוק:

אין ב"ח טורף מעידית הטור מסיק וכתב ז"ל מידי דהוי אניזק דשעבודו מן התורה מן העידית ואם מכרם אינו גובה אלא מזיבורית והב"ח הקשה מנ"ל הא גופא ולא דק דברייתא וש"ס ערוך הוא פ"ק דב"ק ומוסכם מכל הפוסקים לקמן מסעיף ד' עד סוף כל הסי' וק"ל:

מעידית שמכר עיין בסמ"ע ס"ק י"ג עד ולא כע"ש שמשמעות לשונו הוא דגובה מבינונית מכח שהתנה עמו להגבותו מהעידיות עכ"ל כו' ולפע"ד שלא כדת השיג על ע"ש דז"ל ומכר העידית ושייר בינונית וזבורית אין הב"ח גובה מן העידיות שמכר אלא מעידית מה שבידו דעדיין בן חורין הוא דהיינו מבינונית שלו עכ"ל ורוצה לומר במ"ש מעידיות מה שבידו דצריך ליתן לו מאיזה בינונית שירצה הבעל חוב דאע"ג דברשות הלוה ליתן לו מאיזו בינונית שירצה כדלעיל סי' ק"ב ס"ב הכא כיון שהתנה ליתן לו מעידית שבנכסיו צריך ליתן לו מאיזו בינונית שירצה הבעל חוב וז"ב:

וגובה ניזק בעידית ואף ע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש לו קול לניזקין כמו בשטר עכ"ל סמ"ע וכ"כ הע"ש והוא מדברי ה' המגיד בשם יש מפרשים וכן משמע להדיא בתוס' פ"ק דב"ק דף י"ד ע"ב למאי דקי"ל שעבודא דאוריית' וכ"פ מהרש"ל פ' קמא דב"ק סימן ט"ו ומכאן צ"ע למ"ש לעיל סי' ס"ו סנ"ה בע"ש ובסמ"ע שם ס"ק פ"ג מיהו לענין דינא יש חולקין וכמו שהביא ב"י וכ"פ בהגהות אשר"י פ"ק דב"ק בשם א"ז דאינו גובה ממשעבדי אח"כ עמד בדין וצ"ע למעשה ובע"ש כתב עוד תירוץ אחר דמלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי ולא כוון יפה דאע"ג דהתו' כ"כ מ"מ להלכה לא כתבו כן דהא קי"ל הילכתא דמלוה הכתובה בתורה לאו כמלוה בשטר דמיא וכמו שנתבאר ביורה דעה סי' ש"ה וכמ"ש הלבוש גופיה שם כן להדיא ע"ש:

ואז חלו כולם כאחד. וכ"פ מהרש"ל ביש"ש סי' י"ד ע"ש:

דוקא שמת המוכר. עיין בספר המלחמות ריש ב"ק ודוק:

ואז יצטרכו כולם לגבות מן המוכר. ומהרש"ל פסק דוקא לענין ניזקין מהני טעם זה למיגבי מבינונית אבל לא שיגבה מזבורית דיכול לומר לכי תיהדר וה"ה לענין ב"ח לא מהני למיגבי מזיבורית אלא מבינונית וכך פירש"י ע"ש סימן י"ד טעמו מיהו מ"ש מהרש"ל שמן הש"ס דפ' שני דייני גזירות שנתבאר לקמן סי' קמ"ח בחד דאתי מכח חד דצריך ליתן לו דרך יש ראיה ברורה לדבריו וע"ש ונ"ל דלאו ראיה היא כלל דהתם כיון שמיד יש לו דרך אצלו היאך יוכל לומר מהדרינ' הלא מיד חייב ליתן לו דרך והרי הוא כמו הראשון וזה שאבדה לו גוף הדרך עצמו שלו הוא בתוך שדותיו משא"כ הכא דיכול לומר אחזיר זיבורית למרא וישלם לך הראשון זיבורית שהרי אפילו היו כולם ביד הראשון הי' יכול למכור עידיות ובינונית ולשלם מן הזיבורית שאין גוף הקרקע של ב"ח רק חוב ממון ושעבוד' אית ליה עליה ואין לו בגוף הקרקע כלום (הג"ה שוב ראיתי בתוס' דכתובות סוף דף ק"ט שתירצו בע"א דלאו ראיה מהא דכתובות ע"ש וכן בתוס' פרק החולץ סוף (יבמות דף ל"ז) וכן מוכח לפענ"ד בספר המלחמות רפ"ק דב"ק):

ראובן שמכר כל שדותיו כו'. דאלו נשאר שום שדה ביד ראובן הלוה אפי' זיבורית לא היה יכול ב"ח דראובן לטרוף לא משמעון ולא מלוי וכמו שיתבאר בסמוך:

בבת אחת. פי' ובהקנאה אח' דאל"כ אותה שנשארת באחרונה ביד ראובן הי' הב"ח גובה ממנה אף שחזר ומכר אותה אח"כ ג"כ לשמעון וכדמסיק:

והיא בינונית. וידוע דב"ח גובה מבינונית:

ובא ב"ח. פי' בע"ח דראובן:

רצה גובה מבינונית כו'. ואע"ג דאם היתה עדיין ביד שמעון הי' יכול לדחותו מבינונית לזיבורית שקנה ג"כ מיד ראובן באמרו לו אם אין אתה נוטל מזיבורית שבידי הריני מחזיר הזיבורית ליד ראובן במכר או במתנה ותצטרך לגבות ממנו ולא ממני דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח מ"מ לוי אינו יכול לדחותו מטעם זה ולומר הרי שמעון מכר לי כל זכות שהיה בידו דכיון דאין ביד לוי הזיבורית להחזירו לראובן ושיעבודו של הב"ח דהיינו הבינונית נמצא ביד לוי יכול לטרוף מידו ועפ"ר שם כתבתי עוד דלהי"א שכתב מור"ם בס"ה י"ל דזה מיירי שמת המוכר וכן צ"ל לקמן הרבה פעמים וכמו שיתבאר ע"ש. וגם אין לדמות זה לאלו קנה לוי הבינונית מראובן והניח בידו דראובן זיבורית דהי' גובה דוקא מזיבורית דהן בנ"ח דשאני ראובן דהוא הלוה ועליו מוטל לפרוע חובות עצמו ואית בי' משום תקנת השוק משא"כ שמעון זה דהוא ג"כ לוקח ואינו חייב לב"ח זה כלום מ"ה אין לוי יכול לדחותו על שמעון אלא דברצונו דב"ח לגבות ממנו או משמעון:

אפי' לא נשאר בידו אלא עידית הטעם דיאמר לו אתה הרחקת שיעבודי דהבינונית שהיתה בידך ומכרתיהו ללוי ואין רצוני לטפל נפשי עם לוי כ"א עמך ומ"ש לשון "אפי' ר"ל מכ"ש אם נשאר בידו דשמעון זיבורית דיכול לטרוף מידו אם ירצה הב"ח אבל אם נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית אינו יכול לטרוף מידו כ"א זיבורית אפי' אם ראובן כבר מת דאינו יכול לומר לב"ח אם אינך נוטל ממני הזיבורית אחזירנו לראובן וכמ"ש הטור והמחבר בסס"ד מ"מ שמעון עומד במקום ראובן וכשם שאם בא ב"ח לגבות מראובן הי' מגביהו מהזיבורית ולא מהעידיות שבידו וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ב גם שמעון יש לו זה הזכות:

אינו יכול לגבות. דיאמר לוי להב"ח להכי דקדקתי ולא קניתי בינונית שביד שמעון מפני שרציתי להניח לך שיעבודך בידו לטרוף אותו מידו:

דגובה מן הזיבורית כו'. פי' אם ירצה הב"ח וכ"כ בעל מ"מ בהדיא אם "ירצה וכ"כ בד"מ ע"ש והטעם דכיון דלא הי' ביד שמעון אלא עידית וזיבורית נמצא דשיעבודו דב"ח הי' על הזיבורית במקום עידית שעמו ויש לזיבורית זה דין בינונית דרצה מזה גובה רצה מזה גובה נמצא דלא פליג האי י"א דכתב מור"ם אמ"ש המחבר לפני זה וק"ל:

נשאר בינונית ביד שמעון כו'. טעמו דאם היתה נשאר גם זו ביד שמעון היה מגביהו שמעון מאיזה בינונית שרוצה ושמעון מכר ללוי כל זכות שהי' לו מ"ה יכול לדחותו ג"כ להבינונית שהניח ביד שמעון:

וקנה זיבורית באחרונה כו'. פי' בכה"ג אפי' קנה לוי מיד שמעון בינונית אפ"ה אינו יכול לטרוף מלוי כיון דהזיבורי' היה בנ"ח ביד ראובן בשעה שקנה שמעון מיד ראובן דאם בא הב"ח לטרוף משמעון הי' דוחהו אצל זיבורית ולוי קנה כל זכות שהי' לשמעון אבל אם קנה שמעון עידית באחרונה ומכר ללוי הבינונית שקנה קודם עידית הב"ח גובה מאיזה שירצה וכן אם קנה בינונית באחרונה ומכרה ללוי אם ירצה גובה מעידית שנשאר ביד שמעון כיון שהרחיק שיעבודו ועפ"ר ודרישה שהוכחתי כל זה מתוס' ואשר"י:

לוה "שהתנה כו'. כן הוא גם כן ל' הטור ור"ל שהסכים עם המלוה על תנאי זה שהתנה עמו המלוה וק"ל:

אין ב"ח טורף מעידית. הטור מסיק וכתב ז"ל מידי דהוה אניזק דשיעבודו מן התורה בעידית ואם מכרה אין הניזק גובה אלא מהזיבורית שביד המזיק שהיא בת חורין ועפ"ר:

מעידית שמכר. אבל מבינונית שנשאר ביד הלוה גובה אע"ג דהלוה דעלמא שיש בידו בינונית וזיבורית אינו גובה המלוה ממנו אלא זיבורית דקי"ל דבשל לוה הן שמין וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ב הא נתבאר ג"כ שם דה"מ כשלא הי' להלו' עידית בשעת הלואה נמצא דלא היה שיעבודו דמלוה בשעת הלואה על הבינונית ע"ש משא"כ כשהי' לו עידית בשעת הלוא' ולפי מ"ש אפי' לא התנה עמו שיגבנו מהעידית מ"מ כיון שהי' בידו עידית בשעת הלואה ומכרה גובה מבינונית שבידו ולא כע"ש שמשמעות לשונו הוא דגובה מבינונית מכח שהתנה עמו להגבותו מהעידית עכ"ל ועמ"ש על הע"ש בזה:

וגובה ניזק בעידית. ואע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש לו קול לנזקין כמו בשטר ולא הי' לו ללוקח לקנותו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

אני לקחתי כו'. טענה זו שייכא ג"כ באם קנו שלשתן שוה עידית או בינונית או זיבורית ועפ"ר שכתבתי טעם למה כתב הטור בסגנון זה:

יש מי שאומר ששומעין לו כו' ויש מי שאומר כו' עיין דרישה שם הבאתי ל' הגמרא וכ' בע"ת שער ד' ח"ח ומוכח מינייהו דבאם נזכר בהשטרות שנכתבו ביום א' ולא נכתב בהן שעות לכ"ע אין הב"ד טוענין ללקוחות שמא קדם אחד תחלה דאע"ג דטוענין ליורש וללוקח טענה זו לא טענינן להו לאזוקי להני כיון דודאי שיעבודן עלייהו ואמרינן דאף דג' שטרות הן וכתבן וחתמן סופר א' ועדים א' מ"מ אמרינן שלשתן עד אחר כתיבתן לקחן המוכר בידו ומסרן להן כאחד ושלא פליגי הרמב"ן ור"י אלא כשהלקוחות בעצמן טוענין טענת ברי ואומר שלי נמסר לי בבוקר השכם ושלכם ניתן לידכם אח"כ דבזה סבירא ליה לרמב"ן כיון דטוען כן בברי שומעין לו והמע"ה ועד"ר שם הבאתי ל' בע"ת ושמשמע מלשונו דלא כ' הרמב"ן כן אלא כשלא כתב זמן כלל בהשטרות מ"מ נדחקתי וכתבתי פי' לדבריו כדי ליישב הטור והמחבר שכתבן בל' פלוגתא ע"ש ודו"ק:

ואינו יכול לגבות כו'. מיירי שנכסי כל אחד מהן או של שני' מהן מספיקין לכל הג' חובות דאל"כ יכתבו הרשאה לא' מהן והוא יגבה משלשתן ועפ"ר:

לגבות מספק. הטור מסיק וכ' עד שיביאו ראיה מי קנה באחרונה עכ"ל וראייתו הוא דאם יש בשטרותיהן קנין אז שואלין את פי העדים למי קנה ראשונה. ואם לא נכתב בשטרותיהן קנין אזי שואלין למי בא השטר קנין תחלה לידו הוא הזוכה תחלה:

ואין כותבין השעות בשטר. פי' דע"י זה היה ניכר מי קנה ראשון או אחרון בשעות:

אם אין בה דין קדימה כו'. פי' אלו הג' הבאין לטרוף מהלקוחות אין להם דין קדימה שהנזק והחוב והכתוב' נעשים ביום א' ונתחייב המוכרם לשלשתן ביום א':

או שלאחר שנתחייב לכולם כו'. פי' אפי' היה זה שנתחייב להן זא"ז אבל לא היו לו אז שום נכסים עד אחר שנתחייב לשלשתן:

שנתחייב לכולם קנה, פי' והרי עתה חזר ומכרן מ"ה צריך לכתוב להן דאקני וכדמסיק:

וכתב להן דאקני. נתבאר לעיל ר"ס קי"ב ע"ש:

הניזקין כו'. אפילו הוא זיבורית הטור מסיק וכ' ואין הניזקין יכולין לומר א"כ הורע כאילו שכך הוא הדין מי שקדם שיעבודו צריך לגבות תחיל' ואינו יכול לגבות אלא מהאחרון דאם בא לגבות משלפניו יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו עכ"ל:

ואם הניזק יפייס ללקוחות. ה"ה הב"ח יכול לפייס אם קנה זיבורית באחרונה יכול לפייס ליטול מהבינונית:

אין ב"ח כו' לערער עליו. ז"ל הטור משום דא"ל ניזק כל נכסיו משועבדים דידי נינהו אלא שחכמים תיקנו לטובת הלוקח שאין גובין מהן כל זמן שיש בני חורין וכיון שהם מחלו על התקנה שתקנו לטובתם אתם מה לכם עמי אני אקח מאיזה שארצה עכ"ל:

כשלקח עידית באחרונה. ז"ל הרמב"ם שם בד"א כשלקח עידית באחרונה אבל לקח זיבורית באחרונה כולם גובים מהזיבורית שהרי אומר לניזק ולב"ח הנחתי לך הזיבורית באחרונה לגבות מהן אבל כשלקח עידית באחרונה יאמר זו שאמרו גובין מהאחרונה תקנה היא ללוקח ואי אפשי בתקנה זו אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו עכ"ל הרמב"ם בשינוי לשון וקצר לתוספת ביאור וכתב המ"מ שם דלפי דבריו אם קנה בינונית באחרונה נזקין ובעל חוב גובין מהבינונית וכתובה מהזיבורית (והביאו מור"ם בהג"ה) עוד כתב המ"מ שם דיש אוקמת' בגמרא דזהו דוקא כשמתו בעלים הראשונים כו' (וכמ"ש מור"ם די"א כן) אבל הרשב"א כתב דלפסק הלכה לא אמרינן אי שתקת לגרוע מדינא קמא עכ"ל המ"מ נמצא דבזה פליגי הי"א דכתב מור"ם (ר"ל אהרשב"א) וס"ל דאמרינן אי שתקת כו' אפי' לגרוע מדינא קמא. וע"פ מ"ש יתבאר לך דמ"ש בהג"ה או קנאם בבת אחת הוא מתוס' ל' מור"ם ומ"ש אחר זה ז"ל אבל אם קנה זיבורית באחרונה הוא מל' הרמב"ם ושייך לפנים והוא חסר בדברי המחבר:

דוקא שמת המוכר. דכשמת אינו יכול הלוקח לומר אי לא תטלו ממני מהזיבורית אחזיר השטרא דשדה זיבורית בכתיבה ומסירה להיתומים ותצריכו ליקח מידם זיבורית דאף אם יחזיר להן אין היתומים מחוייבים לפרוע חוב אביהן מהנכסים שקנו משלהן (שהרי זה קנין חדש הוא) או ניתן להם במתנה אחר מיתת אביהן וכיון שאין צריך לפרוע אין הלוקח יכול לסלק חובית המוכר מעליו כיון שבידו שעבודן ובכה"ג הדין כמ"ש המחבר ומור"ם שכולם נוטלין מהלוקח כדינם ומטעם שכתבתי אבל מן הבינונית גובה הב"ח אף שקנאם קודם הזיבורית דכיון דדחא להב"ח מן העידית בטענת דלא ניחא לי בתקנת חכמים כו' אלא אתן לך כדינך תו לא מצי למימר ליה כשיבא לגבות כדינו מהבינונית ניחא לי בתקנת חכמים ואגבה לך מהזיבורית שהיתה בת חורין בשעה שקניתי הבינונית דלחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן משא"כ בתרי גופי וכמ"ש אחר זה מיד:

ומ"ש מור"ם וה"ה אם קנה זיבורית כו'. עד סוף ההג"ה כפול הוא דגם לדעת הרמב"ם שכתב המחבר לפני זה הדין כן ומטעם שכתבתי ודע שהמחבר קיצר ולא כתב כאן מ"ש בטור מילתא בטעמא ודינים הנמשכים ממנו בקנאם כאחד או שקנאם זיבורית באחרונ' וז"ל הטור אם המוכר עדיין חי כולם צריכין ליקח מה מזיבורי' שאנו רואים כאלו החזיר למוכר שטר של זיבורית בכתיב' ומסיר' כו' לאו דוקא שיחזור לו שדה אלא אפי' שדה אחר ואפי' יתננה לו במתנ' או אפי' מטלטלין רק שימצא לו שום דבר לגבות ממנו אינן יכולין לגבות מן הלקוחות ואינן יכולין לומר לכי תהדר דכל מה שאדם יכול לעשות רואין אנו כאלו כבר הוא עשוי. וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאפי' לא טען אנן טענינן ליה עכ"ל ועפ"ר מ"ש בביאורו:

כולם גובים מהעידית. הטור מסיק בטעמו וכתב ז"ל שהרי אין בידו בינונית וזיבורית שיוכל לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ועפ"ר דשם הוכחתי דמ"ש הטור והמחבר הוא מל' הגמרא דכולם גובין מהעידית היינו משום דסתמא ניחא לי' לב"ח לגבות מהעידית בציר פורתא ממה שיגבה מבינונית טפי פורתא אבל אם ניחא לב"ח טפי בגביות בינונית הרשות בידו לגבות מבינונית שביד לוקח שני שהוא עיקר שיעבודו ואלו נשאר ביד שמעון לוקח ראשון מסתמא היה מגביהו מבינונית ולא מהעידית נמצא ששיעבודו בידו ועד"ר ר"ס זה:

הניזקין טורפין מהעידית. דהא אם נשאר מהעידית ביד לוקח ראשון לא היה יכול לדחות הניזק מגביית העידית שהוא כדינו וגם קנאה באחרונ' דאף אם יאמר לא ניחא לי אכתי דינו דניזק בעידית וכולי האי לא אמרי' דהי' יכול לומר אחזיר שטרא דבינונית או זיבורית למוכר ראשון ולהרא"ש והטור בלא"ה נמי לק"מ דלדידהו אתפריש גבי הני דינא במת המוכר דא"א להדר למוכר וכמ"ש בפריש' ע"ש:

גובה ב"ח מבינונית. ואף אם קנה הבינונית קודם הזיבורית מ"מ אם היו שלשתן בידו ולא היה יכול לדחותו מבינונית כיון שקנה העידית באחרונ' דבחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן כנ"ל ולא הורע כוחו דב"ח בשביל שמכר עידית ודו"ק:

לוי. ואע"ג דאם היו עדיין ביד שמעון הי' יכול לדחותו לזיבורית באמרו אם אין אתה נוטל זיבורית הריני מחזירם לראובן במכר או במתנה ותצטרך לגבותם ממנו דאין נפרעין מנכסים משועבדים כו' מ"מ לוי א"י לדחותו כיון דאין הזיבורית בידו להחזירם לראובן ושעבוד הב"ח דהיינו בינונית נמצאים ביד לוי יכול לטורפן ולהי"א שכ' הרמ"א בס"ה י"ל דזה מיירי שמת המוכר וכן צ"ל לקמן הרבה פעמים וגם אין לדמות זה לאלו קנה לוי בינונית מראובן והניח בידו זיבורית דהי' גובה דוקא מזיבורית דהן בנ"ח דשאני ראובן דהוא הלוה ועליו מוטל לפרוע חובות עצמו ואית ביה משום תקנת השוק משא"כ שמעון זה דהוא ג"כ לוקח ואינו חייב לב"ח זה כלום מ"ה אין לוי יכול לדחותו על שמעון אלא דברצון הב"ח לגבות מאיזה שירצ'. סמ"ע:

עידית. הטעם דיאמר לו אתה הרחקת שעבודי דהבינונית שמכרת ללוי ואין רצוני לטפל עם לוי אבל אם נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית א"י לטרוף מידו כי אם זיבורית אפי' אם כבר מת ראובן דאז א"י לומר אחזירנו כו' כמ"ש הט"ו בסס"ד מ"מ שמעון עומד במקום ראובן וכשם שאם בא ב"ח לגבות מראובן היה מגבהו מזיבורית ולא מעידית כמ"ש בסי' ק"ב גם שמעון יש לו זה הזכות. שם:

א"י. דיאמר לו להכי דקדקתי ולא קניתי בינונית שביד שמעון מפני שרציתי להניח שעבודך בידו. שם:

הזיבורית. פירוש אם ירצה הב"ח והטעם דכיון דלא היה ביד שמעון אלא עידית וזיבורית נמצא דשעבודו דב"ח הי' על הזיבורית שיש להן דין בינונית במקום עידית שעמהן דרצה מזה גובה כו' נמצא דלא פליג האי י"א אמ"ש המחבר לפני זה. שם:

בינונית. דגם שמעון הי' מגבהו מאיזה בינונית שירצה ומה מכר ראשון לשני כו'. שם:

באחרונה. אבל אם קנה שמעון עידית באחרונה ומכר הבינונית ללוי גובה הב"ח מאיזה שירצה כ"כ הסמ"ע וגם הש"ך הסכים לדבריו ודלא כמהרש"ל ע"ש:

טורף. הטור מסיק וכ' ז"ל מידי דהוי אניזק דמן התורה שעבודו בעידית ואם מכרה אינו גובה אלא מזיבורית והב"ח הקשה מנ"ל הא גופא ולא דק דברייתא וש"ס ערוך הוא פ"ק דב"ק ומוסכם מכל הפוסקים. ש"ך:

ניזק. ואע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש קול לנזקין כמו בשטר ולא הי' לו ללוקח לקנותו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דמכאן צ"ע למ"ש בסימן ס"ו סל"ה ע"ש מיהו לענין דינא יש חולקין כמ"ש הב"י וכ"כ בהגהת אשר"י פ"ק דב"ק בשם א"ז דאינו גובה ממשעבדי אא"כ עמד בדין וצ"ע למעשה עכ"ל:

מספק. מיירי שנכסי כל א' מהן או של שנים מהן מספיקין לכל הג' חובות דאל"כ יכתבו הרשא' לאחד מהן והוא יגבה משלשתן והטור מסיק וכתב ז"ל עד שיביאו ראי' מי קנה באחרונ' ור"ל דאם יש בשטרותיהן קנין אז שואלין את העדים למי קנה ראשונה ואם לא נכתב בשטרותיהן קנין אזי שואלין למי בא השטר קנין לידו תחלה הוא הזוכה תחלה. סמ"ע:

כאחד. וכ"פ מהרש"ל ביש"ש סימן י"ד ע"ש. ש"ך:

הניזקין. הטור מסיק וכתב ואין הניזקין יכולין לומר א"כ הורע כחנו שכך הדין הוא מי שקדם שעבודו גובה תחלה וא"י לגבות אלא מהאחרון דאם בא לגבות משלפניו יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות. סמ"ע:

יפייס. וה"ה הב"ח יכול לפייס ליטול מהבינונית אם קנה זיבורית באחרונה. שם:

לערער. ז"ל הטור דאמר ליה ניזק כל נכסיו משועבדים דידי נינהו אלא שחכמים תקנו לטובת הלוקח שלא לגבות כ"ז שיש בני חורין וכיון שהם מחלו על התקנה אתם מה לכם עמי ואקח מאיז' שארצה. שם:

שמת. דאז אינו יכול הלוקח לומר אי לא תטלו ממני זיבורית אחזיר השטר להיתומים בכתיב' ומסיר' ותצטרכו ליקח מהם הזיבורית דאף [אם] יחזיר להן אין היתומי' מחוייבים לפרוע חוב אביהן מנכסים שקנו משלהן או ניתן להן במתנה אחר מיתת אביהן שהרי זה קנין חדש הוא וכיון שכן אין הלוקח יכול לסלק הב"ח מעליו כיון שבידו שעבודן. שם:

המוכר. ומהרש"ל פסק דוקא לענין נזקין מהני טעם זה למגבי מבינונית אבל לא שיגבה מזיבורית די"ל לכי תהדר וה"ה לענין ב"ח לא מהני למגבי מזיבורית אלא מבינונית כו' עיין בש"ך:

כולם. הטור מסיק הטעם שהרי אין בידו בינונית וזיבורית שי"ל לא ניחא לי בתקנת' דרבנן כו' מיהו אם ניחא לב"ח טפי בגביית בינונית שביד לוקח שני הרשות בידו שהוא עיקר שעבודו דאלו נשאר ביד לוקח ראשון מסתמא הי' מגבהו מבינונית ולא מעידית נמצא שעבודו בידו. סמ"ע:

בבת אחת. דבזא"ז ולקח זבורית באחרונה לא מצי לגבות מלוי כמ"ש בגמ' שם מה מכר ראשון לשני כו' וכיון דאלו אתי כו' יהי"ל לגבות מזבורית של שמעון מ"מ שם ובעה"ת ש"ד ח"ז וטור וז"ש למטה אבל אם קנאם זא"ז כו' ועתוס' בכתובות צ"ב א' ד"ה ראובן כו' ול"נ כפי' הקונטרס דדוקא כו' ועסמ"ע ס"ק ט' ועמ"ש בס"ה:

אפי' לא כו'. עסמ"ע. וערש"י בכתובות שם ד"ה רצה כו' וכן מ' דלשון רצה הוא במקום שיש לו טובה יותר וע"כ צ"ל דגובה מעדית של שמעון: (ליקוט) אפי' לא נשאר כו'. הרא"ש ע"ש ועמש"ש (ע"כ):

וי"א דגובה כו'. עסמ"ע וכ' בלשון י"א משום דלכאורה מ' מהגמ' להיפך דקא' אבל זבן עדית וזיבורית כו' דק' אי הניח בינונית גבי לוקח ראשון ל"ל טעמא דלהכי טרחי כו' אפי' אם היה לוקח בינונית דחזיא ליה הא אמר ובינונית נמי לא אמרן כו' אע"כ צ"ל בדלא שבק אלמא אפי' זבין זיבורית אין לגבות מלוקח שני אם נשאר עידית ביד ראשון וכ' הרשב"א בחידושיו שם דלעולם בדשבק וצ"ל להכי טרחי כו' דאי לאו הכי מצי בע"ח לומר אם היה הזיבורית הייתי יכול ליקח הזיבורית דנכנס תחת הבעלים וכמ"ש שם ז' ב' א"כ נעלת דלת בפני לווין משא"כ בדזבין בינונית ושבק בינונית דכוותה דמצי א"ל מה מכר ראשון כו' ושמעון היה יכול לדחותו אצל הבינונית ששייר וכמש"ל סי' ק"ב ס"ב היו לו שלשה כו' אם חפץ המלוה כו'. אבל לדעת הרא"ש והג"ה שם שאף בזיבורית א"י לכופו א"כ הדק"ל וצ"ל דלא כהגה שבכאן וז"ש וי"א שהש"ע כ' אם לקח עדית או זיבורית כו' וכן אם נשאר בינונית כו' מכלל דרישא אפי' לא נשאר בינונית:

לוה שהתנה כו'. דלא עדיף מנזקין ששיעבודו מן התורה בעדית וכמ"ש שם כולן גובין מן האחרון וערש"י ד"ה מן האחרון ותוס' ד"ה אין כו' ובגמ' שם א"ה בנזקין כו' ובגטין נ' א' שט"ח היוצא על היתומין כו' וכ"ש ללקוחות וקי"ל כוותיה כמ"ש הרי"ף שם ושם והתני אברם חוזאה כו' ואפי' לרבא שם דוקא ביתומים אבל בלקוחות מודה מהא דב"ק כנ"ל וכמ"ש הרא"ש שם בב"ק והא דאמר הכא דנזקין שקלי בזיבורית ב"ח כו' היינו כדר' נחמן כו' וגם רב אלפס ז"ל כו' והראב"ד והר' יונה ז"ל חלקו בין יתומים ובין לקוחות ואפי' רבא כו' וכ' הבעה"ת ש"ד ח"ה משום דלקוחות כערבין הם ותנן לא יתבע כו' ועבה"ג וערשב"ם דפ"ג דב"ב מ"ז א' ד"ה ואמרי לה כו' אבל בערב סתם כו' כדקי"ל כו' וכ' ומצינו דלקוחות חמירי מיתומים כמו בנאמנות מפורש ומלוה ע"פ כו':

(ליקוט) מי כו'. עמש"ש במ"א דהרמב"ם סתם דניזקין גובה ממשועבדים דס"ל שעבודא דאורייתא וכשיטת הרי"ף אבל בי"ד סי' ש"ה סט"ז פ' בטוש"ע כשיטת התוס' דאינו גובה וע"ל מש"ש (ע"כ): (ליקוט) וגובה כו'. אבל תוס' והג"א פ"ק דב"ק שם ס"ג כ' דאינו גובה אלא כשעמד בדין וכשיטתם בפ"ק דקדושין דמ"ש ר"פ שם הלכתא קאי אנזקין וכ"ד ש"פ אבל הרשב"א כ' דבכ"ע גובה וכשיטת הרי"ף דשם ג"כ מיירי בבע"ח ושיעבודא דאורייתא ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וגובה כו'. כשיטת הרי"ף דשיעבודא דאורייתא אבל צ"ע דא"כ הא דקי"ל עבדים כקרקע דמי וער"ס שס"ג וקי"ל כר"ן בפ"ק דב"ק דכמטלטלי דמי שכן פסיק גמ' בפי"נ ולכן פ' הרי"ף בהא דר"ס שס"ג דלא כרב אבל לא קי"ל כוותיה כמש"ש וע"כ צ"ל לתי' תוס' בב"ק י"ב א' ד"ה אנא כו' וכ"כ ש"פ וכן הקשה הרשב"א שם אבל שם צ"ז א' תי' דאף למ"ד דאורייתא תיקנו שלא לגבות מהיתומים כמו שתיקנו במטלטלין משום דניידי (ע"כ): (ליקוט) וגובה כו'. וכ"כ רי"ו נל"א סוף ח"א כי קי"ל שעבודא דאורייתא כדברי הגאונים וא"צ עמד בדין דנזקין קלא אית להו וכמש"ש ל"ג ב' וכ"כ רשב"א (ע"כ):

יש מי כו'. כמו באבדה כו' בכתובות ק"ט ב' ובבכור בב"ב קכ"ז א' ופדיון בכור ושני יב"ש בבכורות מ"ח א' וככתובות נ"ד ב' הנהו תרי שטרי כו' ואפי' למוקדם דוחה בטענה דהנחתי לך כו' וה"ה כאן וכמו שפי' שם בשטרי הלואה דלא כרש"י שם וכמש"ל סי' מ"ג סכ"ג ומ"ש בב"ק שם השתא לשלשה דאיכא למימר כו' פי' כיון דלאו בירושלים יתבינן כו' לא חיישי' דלמא כתב ומסר לאחד תחלה או בשטרי אקנייתא וכמ"ש בכתובות צ"ד ב' כתב לאחד ומסר כו' מ"מ כיון דזמנם ביום א' לא חיישי' דלא שכיח כ"כ וכמ"ש שם דשמואל דס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי שודא דדייני כאן היא שודא דרבנן ותקנתם שיהיו נכנסים תחת הבעלים וכן לרב דאמר חולקין ג"כ אוקמי אדינייהו אבל מכרן זה אחר זה בכמה ימים ואין בהן זמן ודאי דיש לכ"א לדחות כנ"ל. וא"כ דברי טוש"ע כאן צ"ע שכ' יש מי שאומר כו' ויש כו' הא ביום א' גם הרמב"ן מודה כנ"ל גם מ"ש ס' שניה בשם ר"י בעל התוס' והוא דברי תוס' שם ד"ה דאיכא למימר גם הרמב"ן הביאו וכ' שמסכי' לדבריו וז"ל בבעה"ת שם ש"ד ס"ח וההיא דגרסי' בפ' ארבע אבות בב"ק לשלשה בני אדם כו' דוקא קאמר כאחד כגון שהיו יוצאין שטרות ביום א' ממש כו' כלומר דכיון דלאו בירושלים כו' וכ"פ בעל התוס' לשמועה זו כמ"ש ושאלת בעה"ת לרמב"ן היתה בכמה ימים כמ"ש שם יש לפרש אם מכר נכסיו לג' ב"א זא"ז ואין בשטריהם זמן כו' ועב"ח ודרישה שדחקו עצמן מאד ודבריהם דחוקים וגם הלשון צ"ע שהרי שלשתן כו' לא חל כו' הא ספיקו של הרמב"ן שמא מסר לזה קודם וא"ל דהתוס' לא חייש לזה הואיל ביום א' נכתבו א"כ היינו דברי הרמב"ן ולכאורה מ' כפי מה שמפ' דברי תוס' משום דלא חל כו' דוקא היכא דליכא חששא דמסר וא"כ זה הדעת חייש יותר מס' הראשונה והלשון להיפך וג"כ א"א לומר כן דא"כ מאי קאמ' דאיכא למימר חד כו' הא אין קדימה ביום א' וכמו שהקשה הרשב"א בחידושיו ופי' כנ"ל וכמ"ש הרמב"ן שהתוס' מפ' כפירושו ומדברי רש"י שם י"ל כס' זו ע"ש:

וכתבו השעות. כתובות צ"ג ב':

ואם שטרו כו'. תוס' שם ד"ה אין לו כו' וכ"כ כל הפוסקים ועסמ"ע ס"ק כ"ד וראיה ממ"ש בכתובות צ"ה א' כ' לראשון ולא חתמה כו' ומסקנא שם דאיבדה אף מראשון משום שיכול לומר הנחתי כו' וכמ"ש רש"י שם וכמש"ל סי' קי"ח ס"א ושם ומתני' דכתב כו' ואפ"ה אין יכולה לגבות אף מראשון דאל"כ לא היתה צריכה לטרוף משניה ואף שיש כתובה שניה אלמא דשעבודה על השני וע"ל סי' קי"ח ס"א אבל אם כתבו לראשון כו':

ואם הניזק יפייס כו'. שהרשות בידם כמ"ש בב"ק שם משום דא"ל טעמא מאי אמור רבנן כו' כדרבא כו': (ליקוט) ואם הניזק כו' דהא אינו אלא משום תקנתא דלקוחות כמש"ש הרא"ש שם (ע"כ):

בד"א כו'. שם הב"ע כגון כו':

או קנאם כו'. שם השתא לשלשה כו':

אבל אם כו'. שם אלא פשיטא כו' האי נמי כו':

י"א דאפי' כו'. שם א"ה בנזקין נמי כו' ופי' הרא"ש והרשב"א בחידושיו ור"ח והרמב"ן במלחמות יע"ש ותוס' בכתובות דף ק"ט ב' ד"ה ורבנן כו' ע"ש דה"ה לבע"ח אלא יותר רבותא נקט דלא כתוס' שם. ושם בגמ' אלא הכא ביתמי כו' וא"כ ה"ה בקנה בבת א' דבמוכר חי דגובין כולם מזיבורית וכל הדינים הנ"ל בש"ע דוקא שמת אבל בחי בכ"ע גובין מזיבורית. אבל הרי"ף ורמב"ם השמיטו תי' דגמ' ביתמי וכ' אף במוכר חי וכ"כ בש"ע ותמהו כל המפ' עליהם והרמב"ן במלחמות שם בשם ר"ח כ' דההיא דדחינן לטעמא קמא דאי שתקית לאו דמסלקינן ליה לנזקין מעידית ובע"ח מבינונית בהא דחיתא קלישתא אלא דחינן מלמיהוי טעמא דתנא הכי וכ' הרמב"ן דודאי לאו טענה היא ואנן לא טענינן ליה ואם טעין הכי והם השיבו לכי תהדר טענתם טענה דאין זה מן הדין ולכך כי אתו לקמן מגבינן להו כדיניהם משום טעמא בתרא טעמא מאי אמרו כו' ומאי דמוקים בגמ' ביתמי לרוחא דמילתא דאפי' אם טעין ומ"ש בכתובות אי שתקת ואנן טענינן להו שם משום דא"ל אתינא מכח כו' ומה מכר ראשון כו' ע"ש ולכך השמיט הרי"ף משום דהכל אחר טענתם ואם לא טענו אז אין חילוק בין מת המוכר או חי ע"ש שהאריך וכלל הדבר דכאן אנן לא טענינן ליה וסוגיא דגמ' בדטעין הלוקח. והרשב"א בחידושיו כ' דאין יכול לומר אי שתקת אלא לאוקמי אדינייהו כמו באבדה דרך שדהו אבל לא לגרוע מדינייהו וסוגיא דגמ' כאן סברי דאפי' לגרוע אמרי' הכי אבל אנן לא ס"ל כן וכמ"ש ביבמות לימא בפלוגתא דאדמון כו' ר' אבא דאמר כרבנן אלמא דטעמא דרבנן משום דקם דינא אבל סוגייתינו ס"ל כר' ירמיה שם וכמ"ש שם ור' ירמיה א"ל אנא דאמרי כו' אלמא לאו משום קם דינא אמרי' אי שתקת וקי"ל כר' אבא שם וכמ"ש הרי"ף שם דדחיה בעלמא הוא מאי דאמרי שם א"ל אנא אלא דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן ע"ש וראיה דאפי' במוכר חי מדאמרי' שם ראובן שמכר כו' רצה מוה גובה כו' ולא אמרן אלא כו' כו' ואם איתא הא אלו הוי גבי שמעון הוי יכול לדחות אצל זיבורית ומה מכר ראשון לשני כו' כמ"ש שם ולס' י"א צ"ל דג"כ בדיתמי עסקינן אע"ג דאין דרך האמוראים לסתום אלא לפרש מ"מ י"ל דרבא גריר אבתרה דההיא ברייתא וסמכו הגמ' על הקודם. רשב"א בחידושיו וכ"כ תוס' בכתובות צ"ב ב' ד"ה אבל ועסמ"ע ס"ק ה' ועפ"ר כו' אבל כ' הרשב"א דזה דוחק וכ' הרמב"ן במלחמות שם הקשה דהא בב"מ ובכתובות שם דלאו אההיא ברייתא איתמר ולא הזכיר יתומים כלל: (ליקוט) י"א כו'. כ"כ הרא"ש והרשב"א אבל תוס' ונ"י והג"א שם כ' דדוקא בכתובה לאוקמיה אדינא אבל נזקין ובע"ח גובין בבינונית ועתוס' דכתובות ק"ט ב' ד"ה ורבנן שכ' ב' הדיעות ע"ש (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. אבל ר"ח כ' דההיא סוגיא דלא כהלכתא היא ועמ"ש בשם הרשב"א והוכיח ממ"ש רבא ראובן שמכר כו' רצה מזה כו' דתוס' דחקו דוקא במת המוכר וזהו לפי שיטת הרא"ש בב"ק שם דמ"ש א"ה בנזקין נמי דה"ה בבע"ח אבל לפי' תוס' שם דבבע"ח לא מצי למימר אתי שפיר במוכר חי (ע"כ):

ואז יצטרכי. ורואין כאלו הדר כבר וכמ"ש תוס' ביבמות שם ד"ה דא"ל כו' ע"ש ואנן טענינן להו מדקא' אלא ביתמי ול"ק דלא טעין:

וה"ה. כנ"ל:

לקח בינונית כו'. דלניזק אומר בהאי תקנת' לא ניחא לי וביתמי לשיטתו:

הנזקין טורפים כו'. וכפי שיטתם לדעת ההג"ה ביתמי ולש"ע אפי' המוכר חי: