מכריזין על נכסי יתומים - שולחן ערוך חושן משפט סימן ק״ט

שומעין ליורש. כתב הסמ"ע פי' לא מיבעיא אם יש ליורש עתה מעות ורוצה לפדותם דשומעין לו אלא אפי' אין לו מעות שומעין לו שישומו שאם יהיה לו אח"כ מעות לא יתן רק כפי שויה כו' וכן משמע כדבריו ברא"ש וטור וע' לקמן סי' קי"ד סעיף ז' מיהו כל זה לדעת הטור והרא"ש אבל כבר העליתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' דלא כוותיה אלא כהרמב"ן והראב"ד ובעל התרומות שער ג' ח"ו ושער מ"ט ח' ט"ו ובב"י עצמו שם ובסי' ק"ז מחודש ח' משמע שסובר כן וכן פסק הריב"ש בתשובה סי' תפ"ג דבכל ענין א"י היתומים או הלוקח לסלק הבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי יכול למימר הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי וכן עיקר וע' כל סי' זה בא"ע סי' ק"ד:

וב"ד שהכריזו. ועיין בסמ"ע ס"ק י"א עד אבל הכ"מ כ' שם עליו דמל' הרמב"ם מוכח דשני בבות הן ושמ"ש ברישא אבל לא בדק בשומא ר"ל שהכריזו כו' וקשה לפי דברי הכ"מ ה"ל לש"ס לתרץ כאן בסיפא עשו אגרת בקורת כדמפורש להדיא ורישא איירי ג"כ בדאכריז אלא שלא עשאו בקורת ולא הוי ליה לדחוק כאן שצריכים כו' ודו"ק לכן נראה לכאורה דברי המ"מ עיקר וצ"ע:

ואם רצו ב"ד כו'. ע' בא"ע סי' ק"ד סעיף ה' וע' בתשו' מהרשד"ם סי' שע"ד:

מוכרין שלא בהכרזה. זהו כדין הנ"ל בסעיף דלפני זה היכא דזבני למזונות ולכרגא ומטעם שכתבתי שם עכ"ל סמ"ע ולא דק דכאן הוא הטעם דהוי כבעל דבר שרוצה לפרוע בעצמו ובאמת שאם אינם רוצים להפרע מדעתו זה תלוי בפלוגתא שבסי' ק"ג ס"א ע"ש וק"ל וע' בב"י:

היינו כשהורידו לבעל חוב כן עיקר ומ"ש אבל ב"ד שמכרו כו' ר"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודלא כנראה מל' הב"ח דאף היכא דמכרו לצורך פרעון ב"ח ג"כ דינו כאילו הורידו לב"ח ע"ש דליתא ודוק נ"ל. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה הב"ח על מ"ש הטור בשם ר' יונה דחולק על הרמב"ם ע"ש דלפי מ"ש א"ש שהרי הרא"ש כתב משמו כך הלוקח סומך עליהם כו' ור"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודו"ק היטב וע' בהרב המ' פ' י"ג מה' מכירה דין י"א תמצא מבואר כדברי המחבר בהבנת הרמב"ם ודלא כב"ח ע"ש:

כדין הדיוט כו'. ע' לקמן סי' רכ"ז סעיף ל"ד ודו"ק:

מכרו ע"י שליח ועיין בתשר מהרא"ן ששון סי' קל"א:

ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום כו'. עד יכריזו ס' יום כו' כיון דממשכה ההכרזה ס' יום כל יום ב' וה' אית ליה קלא כאלו הכריזו ל' יום רצופין:

בשעת הכנסת פועלים. לשון הטור בבוקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלים (פי' למלאכתן) ובערב פעם אחת בשע' הוצא' פועלים (פירוש ממלאכתן) וכתבתי בדרישה דס"ל כפירש"י דפי' דכשישמע הכרוז בבקר אומר לפועלים בשע' שרוצים לכנס למלאכתן שדרך הליכתן ילכו לבקר השדה הטובה היא אם רעה ובערב מכריזין שכשישמע הכרוז יזכרו הבעלי בתים מה שאמר ליה לפועלים לבקרו וילכו וישאלו את פיהם והתוס' פירשו איפכא. ומלשון הרמב"ם והמחבר שכתבו וכל מי שרוצ' לקנותו יוליך הפועלים לבקר לו משמע דס"ל כפי' התוס' דלערב כשנכנסים ממלאכתם והם פנוים כשישמעו הבעלי בתים הכרוז יוליך הפועלים לבקר לו השדה ועד"ר:

כמה מוצאים בה כו'. אין זה בטור כלל ולשון הרמב"ם היא כמה היא יפה ובכמה היא נישומה וכ' המ"מ שם וז"ל כמה היא יפה כלומר כמה מוצאין בה ובכמה שמוהו ב"ד וכלשון המחבר ומדפי' המ"מ לשון כמה היא יפה דכתב הרמב"ם דר"ל כמה מוצאין בה נראה דפי' דכמה מוצאין הוא כמה תבואה מוצאין בכל שנה ושנה באותה שדה אחר שנזרע כדרך השדות דבזה ניכר יופיו וטובו של השדה וק"ל:

אם להגבות לב"ח כו'. לשון הטור שיש מי שרוצ' לפרוע יותר לב"ח מלכתובת אשה שאינו מדקדק כ"כ שיהיו המעות טובים כמו שמדקדק' האשה:

שומעין להיורש. פי' ל"מ אי יש להיורש עתה מעות כדי שומתה ורוצה לפדותה דשומעין לו כיון דלא ירש מאביו יותר א"צ לשלם בעדו יותר ויפדנו בכדי שומתו אלא אפי' אין לו מעות עתה לפדות שומעין לו ג"כ והיינו טעמא כיון דכבר מת הלוה אין בזה טובה להלוה שיקבלנו המלוה בכל חובו וטובת היורש הוא שישומנו כדי שאם יהיה לו מעות יתן להמלוה דמי שוויה ויהדר לו השדה דהא השומר חוזר אף ליורש כמ"ש בסי' ק"ג משא"כ אם יקבלנו בכל חובו דאז יצטרך היורש לשלם להמלוה כל החוב כמו שקבלה בעד כל החוב (דהא א"ל שישומו אז בשעה שיבא לפדותה שיטעון המלוה טובה הייתה יותר בשעה שקבלתיה ונתקלקלה) ובסי' ק"ג כשב"ד שמין שדה הלוה ומגבין אותה למלוה לא שייך האי דינא לומר דאם ירצה המלוה לקבל בכל חובו בלא שומא אין שומעין לו דשם למה ימחה הלוה בו מלקבלו בכל חובו כיון דאם יזדמנו לו מעות צריך לשלם לו כל חובו. ובמלוה שבא לגבות מהלוקח ובא לקבל השדה בלא שומא בדמי כל חובו שומעין להמלוה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס קי"ד ה' ט דהתם מיירי דהלוה הוא חי וטובתו הוא שיקבל המלוה בכל חובו כדי שלא יהדר עליו ומש"ה הולכין אחר טובת הלוה אפי' אם רוצה הלוקח לסלק להמלוה מיד בדמי שומתו ור"ש כשאין לו עתה מעות דא"צ לשומא כדי שיהדר לו השומא לדעת הרמב"ם דס"ל דשומא הדרא אף ללוקח דחשו לפסידא דלוה וק"ל

הם של פלוני המת דחששו שמא היורש יתן את שדה שלו להמלוה בשומת חובו ושל המת שירש ישאר בידו ויבור ויפסידו ואחר שישבח המלו' השדה שקיבל יביא היורש עדים שאותו השדה הוא שלו ובטעות נתנה לו ויוציאה מידו ליתן השדה שנתקלקלה בידו ויוציאו לעז על הב"ד שלח עיינו בתקנתו של יורש:

כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. פי' אפי' לא טעו כלל וכ"כ הטור ומה שמסיק המחבר וכ' דאם לא בדקו בשומא כו' וטעו בפחות משתות דמכרן קיים שם איירי שהכריזו אלא שלא דקדקו כל כך בשומא והכרזה:

דאין לב"ד כו'. ע' דרישה מ"ש על זה ועיין לעיל מ"ש הב"י בזה:

ויש חולקין. וסיים שם בטעמא כיון שנעשה בזמן שאינו ראוי למכור הוי כמכרו בלא אכרזתא וע"ל סי' ק"ג ס"ו:

האחריות על היתומים. פי' על הנכסים שיורשים מאביהן וקמ"ל בזה דל"ת כל הלוקח מב"ד כיון שהם מוכרים בהכרזה בטוח הוא הלוקח שאלו הי' עליו מערערים היו באים בימי הכרזה הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל דלא וכן הוא בגמרא:

וב"ד שהכריזוה כו'. עד אבל אם לא בדקו בשומא כו' עד וכן אם מכרו קרקע בעת שא"צ כו' המחבר נמשך בדברים הללו אחרי דברי הרמב"ם דס"פ י"ב דמלוה דכ"כ הוא ע"פ משנה וגמ' דפרק אלמנה ניזונית דשם (סוף דף צ"ט) תנן שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל כו' עד אבל אם עשו אגרת בקורת (הכרזה שמבקרים אותה בני אדם ע"י ההכרזה) אפי' מכרו מנה במאתים או איפכא מכרן קיים. ובגמ' (דף ק' ע"ב) הקשה ארישא דמתני' במאי איירי אי בדלא אכרזו א"כ טעו בדבר משנה אפי' מכרו שוה בשוה המכר בטל ומשני דרישא דמתני' איירי בדברים שא"צ הכרזה כו' או בעת שא"צ הכרזה כו' ובזה המה מחולקים דהרא"ש והטור פירשוה דלא הכריזו בהו כלל הא הכריזו אף שאין צריך להכריז מכרן קיים אפי' טעו בכפל והרי"ף והרמב"ם פירשו דרישא הוא דומיא דסיפא ומיירי ג"כ בהכריזו כדינו רק שבדברים שא"צ הכרזה לא היו רגילין לכתוב אגרת בקורת וכאלו (לא) הכריזו דמי וזה שסיים וכ' המחבר באלו אעפ"י שהכריזו בהו ? ומור"ם שכ' עליו וי"א כו' הוא דעת הרא"ש הנ"ל אבל מ"ש הרמב"ם והמחבר ברישא ז"ל אבל אם לא בדקו בשומא כו' אינו שם בגמ'. בהדיא ולא ברי"ף והמ"מ פירשו שם שהכל הוא בבא א' (זה עם מ"ש אחריו ז"ל וכן אם מכרו קרקע בעת כו') ע"ש אבל הכ"מ כתב שם עליו דמל' הרמב"ם מוכח דשני בבות הן ושמ"ש הרמב"ם ברישא אבל לא בדק בשומא רוצה לומר שהכריזו אלא שלא דקדקו בשומא והכרזה כמשפט וכן פי' הרמב"ם איגרת בקורת שם במשנה פרק אלמנה ניזונית עכ"ל כ"מ ובזה דברי המחבר ומור"ם מבוארים:

שוה מנה בק"ק. ע' לעיל סי' רכ"ז מ"ש הטור ובסמ"ע בזה:

פחות משתות מכרן קיים. משום דהוה מחילה וכדין הדיוט דאין דרך העולם לדקדק כ"כ אבל בשתות אע"ג דבהדיוט המקח קיים ומחזר אונאה בהקדש וביורשים תקנו שיהא המקח בטל. והיינו דדוקא כשיראו הב"ד שהביטול הוא טובת היתומים דאי לאו הכי לא גרע מהדיוט גם בזה וכמ"ש המחבר אחר זה:

בעת שאין צריכין להכריז כו'. בסמוך פירשוהו דהיינו דדוקא כשמוכרים לצורך מזוני ולכרגא דהיורשים ולקבורה דהמת ול"מ כשמכרו לעת צורך אחד מאלו אלא אפי' מוכר לשלם למי שהלוהו לצורך אחד מאלו מוכרים בלא הכרזה כדי שלא יונעל דלת בפני ג"ח המלוים לזה כשיצטרך להמתין עד שיכלו ימי הכרזה ועפ"ר:

ה"ג או במקום שנהגו שלא להכריז לעולם. בטור מפרש ז"ל מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלים נכסי דאכרזתא פי' שגנאי הוא שקונין נכסים דצריכין למכור מפני הדוחק:

מכרן בטל אע"פ שהכריזו. ס"ל כיון דא"צ הכרזה ודאי לא דקדקו יפה בהכרזה ודינו:

דכיון שהכריזו אע"פ כו' ז"ל הטור כיון שהכריזו ולא היו צריכין יש הוכח' שדקדקו יפה ומכרן קיים אפי' טעו ומכרו שוה מנה במאתים וכן כוונת מור"ם וכאלו כתוב כיון דאע"פ שאין צריכין הכרזה הן הכריזו מ"ה מקחן קיים:

וכן ב"ד שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה כו'. בטור ס"ה קיצר לשונו וכללינהו יחד הני תלתא וכתב ז"ל דברים שא"צ הכרזה כגון כו' ובשע' שאין מכריזין כגון כו' ובמקום שאין מכריזין לעולם כו' בכולהו פחתו או הותירו שתות מכרן בטל כו' והמחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם דבפי"ב דמלו' ע"ש:

העבדים והשטרות כו'. ז"ל הגמ' עבדים מ"ט שמא ישמעו שרוצים למכרן ויבריחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ופירש"י כשנאספים כדי ללוקח' יגנבו':

מוכרי' שלא בהכרזה זהו כדין הנ"ל בסעיף דלפני זה היכא דזבנו למזוני ולכרגא ומטעם שכתבתי שם:

הא דאמרי' שאם טעו ב"ד ופחתו כו'. כשהורידו לב"ח ואע"פ דהמשנה הנ"ל דשום הדיינים והרמב"ם והמחבר לעיל בס"ג כותבין כולם ל' מכירה צ"ל דגם זה מכירה קרי ליה מה שהב"ח מקבל אחר השומא והכרזה אבל הרא"ש ואינך גאונים פירשו המשנה דשום הדיינים הנ"ל דקתני פחתו או הותירו שתות מכרן בטל כו' כפשוטו דאיירי גם במכרן ללוקח ומטעם שאכתוב בסמוך:

בשומת ב"ד אבל ב"ד שמכרו כו'. הטעם דדוקא כשנותנין להמלוה בחובו דאז צריך לקבלו כמו ששמוה שאין נותנין לו בפחות מכדי שיעור ששמוהו מ"ה בין פחתו שתות או הותירו שתות המקח בטל אבל כשהב"ד מוכרין השדה לאינש דעלמא דאינו צריך ללקחו בשומת ב"ד אלא ברצונו תלוי לקיחתו מהן כמו שאר הדיוטים שמוכרין זה לזה קי"ל כר"מ דאין אונאה לקרקעות והיינו דוקא אם טעה הלוקח וקנהו ביוקר בכפל אבל אם טעו ב"ד ומכרו בזול מכרן בטל בשתות וכ"כ הרמב"ם בהדיא שם בפי"ג דמכירה והראב"ד והרא"ש ס"ל דגם בטע' הלוקח ביתר משתות המכר בטל כיון דקנ' בשומת ב"ד ולא עלה על דעתו שיאונה הלכך בכה"ג אפי' בקרקעו' קפדי אינשי וזהו טעם י"א שכ' מור"ם אזה:

בכל שהוא המכר בטל. דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

דינו כשאר כל אדם. (ל' הטור וזכה המשלח ביתרון וכך כתב הטור והמחבר לקמן בסי' קפ"ג ע"ש) והטעם דשאני לוקח כיון דהוא בעצמו קנהו מיד השליח ואדעתא דנפשיה שוב אין חילוק בין אם קנה מיד שליח ב"ד או שאר כל אדם:

(שמעון להיורש) אבל אם הוא משכון ביד המלוה יכול לומר בתחלת ההלואה הלויתי יותר משויו לפי שהיה חביב בעיני ונ' דאע"ג דבסי' ע"ב ס"כ פסק רמ"א זה הדגן דהמחזיק אומר בתחלה היה בלבי שאם לא ישלם לי אזי אחזיק לעצמי הכלי כי הוא חביב לי מ"מ שומעין כאן להיורש כיון דהיורש מוחזק וכבר פסק רמ"א שם דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

(סעיף ג' כגון בשעת המגפה או בשעת מלחמה) יש כאן תימה גדולה בב"י שמשם לקוח דין זה דז"ל הב"י כתב על הרשב"ץ על קרקע של יתום שנמכרה בזמן שהיה מגפה חזקה בעיר מכר זה בטל דאע"ג דקי"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"נ למכר כמ"ש האחרונים היינו בזמן שנעשה המכר בזמן הראוי למכור אבל זה שמכר בזמן שאין ראוי למכור הוי כמוכר בלא אכרזתא והכי מוכח בפ' שום היתומים דתנן עבדים נמכרים בכסותן לשבח וכו' וכן מרגליות ופרה ומשמע דוקא כה"ג שא"א שישביחו בלי שום מעשה יותר ממה שהם שווים עכשיו מזבנינן להו במקומו ושעתו אבל בנדון זה שאם ימתינו עד שיעבור זעם המגפה ישוב למקומי השער בלי שום מעשה הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הכנסת והוצאת פועלים עכ"ל ואין דבריו נ"ל מההיא מתני' גופא שהביא הוא לראי' הזה הוא תשובתו דקתני וכן פרה אם ממתינין לאטליז משובחת והרי הכא א"צ מעשה להשתבח ואפי' הכי קתני אין להקדש אלא מקומו ושעתו ודבר זה פשוט ואגב חורפיה לא דק וסעד מצאתי לדברי בת' הרשב"א שכתב אשה וב"ח שבאו לגבות מקרקע בזמן שהוזלו מפני מלחמות אין שמין להם אלא כדהשתא כדגרסינן בפ"ק דב"ק מי שהיה לו בתים כו' עד ואי לא שקלי כיוקרא דלקמיה וכל שכן כאן דאין ידוע עד כמה תשלוט המלחמה ושמא אף אם תשקוט לא יתייקרו כיון דהוזל זול עכ"ל ב"י והנה תחלה נבאר דברי הרשב"ץ והרשב"א הנ"ל דבערכין פרק שום היתומים איתא במשנה אע"פ שאמרו עבדים נמכרין בכסותן לשבח שאם תלקח לו כסות בל' דינר משבח מנה וכן פרה אם ממתינין לה לאטליז פי' ליום השוק משובחת היא וכן מרגליות אם מעלין אותו לכרך משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו פי' רש"י אף ע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסות לשבח כסות יפה שלהן משובחת ומעל' דמיהם כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות מל' דינר הוא משבחו מנה על דמיה שהוא שוה עכשיו אין לו להקדש אלא מקומו ושעתו בעבד ופרה שמעריך עצמו ומך ונדון בהשגת יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד עכשיו שוה ך' זוז אין רואים כאלו לוקחין כסות בל' זוז ומשביח מנה ונמכר בק"ך זוז נמצא דמי עבד יתירים צ' זוז וכי יתן זה להקדש אלא כפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה זה הוא ראיית רשב"ץ וראיית רשב"א מדאמרינן פרק קמא דב"ק אי שקלית כדינך שקול כמו השתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה והתם קאי בתשרי זול ארעא ובימי ניסן יקרי ארעא שמע מינה דלפי הדין משלם לו כזולא דהשתא וכ"ש כאן כדמסיים לעיל והנה ב"י והרמ"א עשו מחלוקת בין רשב"ץ לרשב"א ול"נ דאין כאן מחלוקת ולתרץ גם כן קושית הב"י על רשב"ץ דה"ק רשב"ץ דבשעת המגפה אין שם שער כלל דאין לך אדם שמוכר באותו העת אלא ממתינים עד עבור המגפה וא"ל הא גם בערך פרה דהוי שער אע"פ שאפשר לו לעשות יותר טוב דהיינו שימתין ליום השוק שיהיה שם ואפ"ה מזבין ליה כדהשתא בהקדש שאני התם דעל כל פנים קרוי שער דיש מוכרין בלא יומא דשוק אלא דרוב אדם ממתינים עד יומא דשוקא מ"מ גם בשאר יומא יש שם שער מ"ה ל"ק כלל מפרה לענין אטליז ולא זכר הרשב"ץ זה דהוא פשוט בעיניו אלא דמכח עבד בכסותו דבשער של עכשיו יכול למכור ביוקר ואם כן ה"א דאם לא לקח לו כסות הוה כאין לו שער בלא זה ואפ"ה אמרינן דמזבין ליה כדהשתא בלא כסות לזה תירץ דשאני התם דמחוסר מעשה הוא הך קניית כסות ואפשר דאינו רוצה לעשות המעשה ומוכרו בלא כסות ע"כ הוה ע"כ שם שער עליו רק שהוא מוכן על תוספת ריוח שיהיה מחמת כסות משום הכי מזבין כי השתא וכן בשעת המגפה ב"מ לא מחוסר מעשה כלל ובודאי ישוב השער כבראשונה הוי כאין לו שער כלל כי אין לך אדם שמוכר כלל אלא ממתינים עד שיבא השבח ממילא ובזה מתורץ קושית ב"י והרשב"א אינו חולק על דין מגפה אלא דמיירי בשעת מלחמה דיש ג"כ שער אלא דאינו טוב כמו אחר המלחמה ואין אדם ממתין מלמכור עד אחר מלחמה דאינו יודע קץ לזה מש"ה הוי שער אפילו בשעת מלחמה כיון שאין שער אחר להמתין לו ועפ"ז אינו מיושב מ"ש הרמ"א להשוות מלחמ' לדבר דבמלחמה יש עכ"פ שער ובדבר ב"מ אין שער כלל ובטל המכר וכן יש להורות ולא כדעה הראשונ' לפ"ד הרמ"א. ולא כי"ח אלא כמ"ש:

מוצאים. פירוש כמה תבוא' מוציאים בכל שנה ושנה באותו שדה אחר שנזרע כדרך השדות דבזה ניכר יופיו וטובו של השדה. סמ"ע:

ליורש. כת' הסמ"ע לא מיבעיא אם יש ליורש עתה מעות ורוצה לפדותה דשומעין לו אלא אפי' אין לו מעות עתה שומעין לו שישומו שאם אח"כ יהא לו מעות לא יתן רק כפי שויה כו' וכן משמע ברא"ש וטור וע"ל סי' קי"ד ס"ו מיהו כבר העליתי בסי' קט"ו ס"ס א' דלא כדעת הרא"ש אלא כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת. ובב"י עצמו שם ובסי' ק"ז משמע שסובר כן וכ"פ הריב"ש סי' תפ"ג דבכל ענין א"י היתומים או הלוקח לסלק הבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי י"ל הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי וכן עיקר וע' בא"ע סי' ק"ד. ש"ך (וכת' הט"ז ואע"ג דבסי' ע"ב ס"כ גבי משכון פסק הרמ"א דהמחזיק י"ל שבתחל' הי' בלבו שאם לא ישלם לו אזי יחזיק הכלי לעצמו כי הוא חביב לו מ"מ כאן שומעין להיורש כיון דהוא מוחזק וכבר כת' הרמ"א שם דהמע"ה):

פלוני. דחששו שמא יתן היורש להמלו' את שדה שלו בשומת חובו והשדה שיורש ישאר בידו ויפסידו ואחר שישבח המלו' שדה שקיבל יביא היורש עדים שאותו שדה שלו הוא ובטעות נתנה לו ויוציאו מידו ויתן לו השדה שנתקלקל ויוציאו לעז על הב"ד שלא עיינו בתקנתו של יורש עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מבי"ט ח"א סי' קכ"ב וסי' רע"ח:

וחוזרים. פירוש אפי' לא טעו כלל וכ"כ הטור ומה שמסיק המחבר דאם לא בדקו בשומא כו' וטעו בפחות משתות דמכרן קיים שם איירי שהכריזו אלא שלא דקדקו כ"כ בשומא והכרזה. סמ"ע:

חולקין. טעמן כיון שנעש' בזמן שאינו ראוי למכור הוי כמכרו בלא אכרזתא וע"ל סימן ק"ג ס"ו (וע' בט"ז שהשיג על הב"י במה שהשוה שעת המגפ' למלחמ' ומה שהעלה בזה לדינא ע"ש):

היתומים. פירוש על הנכסים שירשו מאביהן וקמ"ל בזה דל"ת כל הלוקח מב"ד שמוכרים בהכרז' בטוח הוא שאילו הי' מערער הי' בא בימי הכרז' הלכך שלא באחריות קנה קמ"ל דלא וכן הוא בש"ס. סמ"ע:

קיים. דהוה מחיל' וכדין הדיוט דאין דרך העולם לדקדק כ"כ אבל בשתות אע"ג דבהדיוט המקח קיים ומחזיר אונא' בהקדש וביורש תקנו שיהא המקח בטל והיינו כשיראו הב"ד שהביטול הוא לטובת היתומים דאל"ה לא גרע מהדיוט גם בזה וכמ"ש המחבר אח"ז. שם:

שנהגו. בטור מפורש מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלי נכסי דאכרזתא פירוש שגנאי הוא שקונין נכסים דצריכין למכור מפני הדוחק. שם:

רצו. ע' בא"ע סי' ק"ד ס"ה ובתשו' מהרשד"ם סימן שע"ד:

העבדים. בש"ס אמרו הטעם דעבדים שמא ישמעו שרוצים למכרן ויברחו. מטלטלים ושטרות שמא יגנבו כשנאספים כדי ללוקחם. רש"י סמ"ע:

ופורעים. זהו כדין דסעיף הקודם. היכא דזבני למזוני ולכרגא ומטעם שכתבתי שם עכ"ל הסמ"ע ולא דק דכאן הטעם הוא דהוי כבעל דבר שרוצ' לפרוע בעצמו ובאמת שאם אינם רוצים לפרוע מדעתם זה תלוי בפלוגתא שבסי' קכ"ג ס"א ע"ש. ש"ך:

שמכרו. ר"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודלא כנרא' מלשון הב"ח דאף היכא דמכרו לצורך פרעון בע"ח גם כן דינו כאילו הורידו לבע"ח ע"ש דליתא וע' בהה"מ פי"ג מהלכות מכיר' דין י"א. שם:

בהונייה. ע"ל סי' רכ"ז סל"ד:

בטל. דא"ל לתקוני שדרתיך כו' וע' בתשובת מהר"א ששון סימן קל"א:

כשאר. וזכה המשלח בהיתרון כן כת' הט"ו לקמן בסי' קפ"ג ע' שם. סמ"ע:

שמין כו' ואח"כ מכריזין כו'. ממ"ש בפ' המפקיד מאימת אכיל פירי מכי אכיל ימי אכרזתא ואם איתא והא מחוסר שומא ולאו דידיה נינהו כמ"ש בפ' אלמנה לעולם דאכרוז ודאמרי מאן שם ליך כו' ובירו' פ' אלמנה הל' ו' תמן תנינן שום היתומים שלשים יום כו' א"ר יוסי בשלא מצאו שומן אבל מצאו שומן מחליטין דו מתני' שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו כו' מפני שפחתו או הותירו אבל מצאו שומן מחליטין א"ר חנניה קומי ר' מנא מה חמית מימר בשלא הוכרזו אנן קיימין מן דבתרה ואם עשו אגרת בקורת מהו אגרת בקורת ר' יהודה בר פזי אמר אכרזה ואע"ג דגמ' דידן פליג ואוקים למתני' במקום שאין מכריזין או בדברים שאיין מכריזין מ"מ ש"מ דהסדר שומא ואח"כ הכרזה ועוד הביא הרמב"ן ראיות ועבסה"ת ש"ג חב"ו ועתוס' בערכין כ"א ב' ד"ה כך כו' ופירוש כך כו' ע"ש. וכפרש"י שם ד"ה כך. כך היא שומא כי' וכמש"ל ובכמה שמו אותה ב"ד:

ואם יאמר כו'. כיון דשומא הדרא ליורש ועסמ"ע:

י"א דאם כו'. כמ"ש בערכין כ"ד א' במתני' אע"פ שאמרו עבדי' כו' אין להקדש כו' וה"ה כאן כמ"ש הראשונים:

ויש חולקין. הוא הרשב"ץ וכ' דל"ד לשם דשם נעשה המכר בזמן הראוי למכור אבל בזמן שאינו ראוי הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הוצאות והכנסת פוענים דהוי כמוכר בלא הכרזה וראיה ממ"ש שם עבדים ופרה ומרגנית משמע דוקא כה"ג שא"א שישביחו בלא שום מעשה. משא"כ כאן אם ימתינו עד יעבור הזעם ישוב ממילא למקומו. וס' ראשונה הוא הב"י הקשה עליו ממ"ש וכן פרה אם ממתינים כו' וכ"כ הרשב"א וכ' שאין שמין אלא כדהשתא כמ"ש בפ"ק דב"ק ז' ב' אי שקלת כדינך כו':

אע"פ שהכריזו. כגי' הרי"ף ורא"ש רישא וסיפא בדאכרוז כו':

וי"א כו'. כגירסתינו אלא לעולם בדלא אכרוז כו' והרא"ש פי' אף לגירסתו בדאכרוז ר"ל דבעי הכרזה וע"ש:

ואם רצו כו'. נראה שדקדק ממ"ש במתני' שם רשבג"א כו' א"כ מה כח כו' מ' דל"פ אלא אם כח ב"ד יפה משאר ב"א וכמ"ש בגמ' ול"ל לר"ן כח ב"ד יפה אבל לא גרע מהדיוט וז"ש כאן לא יהיה כח הדיוט כו' ועבא"ע סי' ק"ד ס"ה שיש חולקין וראיה לדבריהם ממ"ש בקדושין מ"ב הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דב"ד כו' וכגי' תוס' שם בשם ר"ח וה"ג ורי"ף וכמו שהוכיחו תוס' שם ובכתובות ק' א' ד"ה אמר כו' ע"ש וכן לפי' תוס' שם ד"ה רבא. ונ"ל דהכא כו' וכן הדיינים כו' משמע דבלא הכריזו אפי' מחזיר לא מהני ומ"ש מה כח ב"ד יפה אין מתורץ אף לפירושו דמ"מ כח הדיוט יפה דאין אונאה לקרקעות אף ביותר משתות בהדיוט אלא הטעם כמ"ש הרא"ש שם כיון דלגבי יתומים מכרן בטל ה"ה לגבי לוקח וע"ש שחלק על הרמב"ם:

והוי מחילה. דלא כפי' תוס' הנ"ל אלא כפי' ר"ת שם בשליח דדיינים והסכים עמו הרא"ש שם:

ומוכרים כו' ואם. כתובות ק' ב':

אפוטרופוס או כו' וכן ב"ד כו'. כן הוכיחו תוס' שם פ"ז א' ובגטין נ"ב מדפריך בערכין כ"ב א' תנן שום היתומין כו' ולא משני בכה"ג:

הא דאמרי' כו' לא יהיה כו'. כמ"ש בגטין נ"ב א' משוך פירי מיתמי כו' לא יהא כו':

וי"א דכל כו'. לא קאי אלא אב"ד אבל אפוטרופוס דינו כשליח ודינו יתבאר בס"ו וכן בטור והר' יונה כ' דב"ד כו' וכן מסתבר לא"א כו' וכן לקמן סי' רכ"ז ס"ל כ' בהדיא דדין אפוטרופוס כדין שליח ועמ"ש בס"ו:

מכרו כו'. כפיר"ת שם:

ואם אינה כו'. דטעם השליח כמ"ש שם צ"ט ב' וקדושין מ"ב ב' לתקוני שדרתיך כו' ובב"ד דוקא אין חילוק כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוי ב"ד שלוחים של שניהם. ועסי' רכ"ז ס"ל שיש חולקין והוא לפירש"י שם שכ' הטעם בב"ד דהותירו שתות מכרן בטל כיון דלגבי יתומים מכרן בטל ה"ה לגבי לוקח וא"כ ה"ה בשליח. ולשני הטעמים אלו בס' שקדם מכרן בטל:

ודוקא כו'. כמ"ש שם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד כו' משא"כ כאן דשופט יחיד הוח והוא שופט בהרמנא דמלכא ושלוחו כמותו כמ"ש בב"ק קי"ג ב' וה"ה לענין טעות: