כופין את היתומים לפרוע חוב אביהם - שולחן ערוך חושן משפט סימן ק״ז

אין כופין אותם כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ב' עד שהתוס' והרא"ש פליגי אהרמב"ן כו' חפשתי בכל המקומות באשר"י ולא מצאתי דבר וגם התו' דב"ב דף ח' ע"ב מסקי בשם ריצב"א כרמב"ן וכן מסיק במרדכי ובהגהות אשר"י פ' נערה שנתפתתה וכן הוא בהגהת מרדכי פ"ק דב"ב תשו' ריב"א ע"ש ועיין בתשובת מיימוני לספר קנין סי' כ"ז רק דהתוס' פרק נערה ופרק כל הבשר כתבו תירוצים אחרים ולא הזכירו תירוץ ריצב"א ומשמע לכאור' מדבריהם דלא כרמב"ן אך י"ל דלא נרא' להו לפרש הך דאכפייה רבא לרב נתן שלא היה מחויב דאל"כ לא היה כופה לרב נתן שהי' ג"כ ת"ח והיה יודע כדת מה לעשות אם לא הי' רבא מחויב לכופו אבל לדינא מודים לרמב"ן דאם רצו כופין ונרא' שזאת היא דעת מור"ם דנראה לו דדברי הרמב"ם פשוטים בזה וע"כ לא הוצרך להזכירו כאן ולא בי"ד וסמך עצמו אמה שהזכירו לעיל סי' צ"ז וגם בסי' צ"ז לא היתה עיקר כונתו לזה אלא עיקר כונתו שם לאשמעי' דמצות השבת העבוט הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד מוזהרים עליה לכופו ודוק ועיין בתשו' מהר"מ מינץ סי' ל"ב עיין בתשו' ר"מ אלשיך ר"ס י"ד ובתשו' מהרי"ט סי' ע"ב:

אף מהמטלטלים שהניח אביהם כו'. בהרא"ש פרק האשה שנפלו איתא דהאידנא מטלטלי כמקרעי אף מדינא דש"ס ובקידושין פרק האומר כ' הרא"ש דלא גבי ממטלטלי שנתנו הלוה או היתומים ע"ש מיהו לק"מ דפשיטא דלענין לקוחות לא אמרי' הכי דבמטלטלים אין דין קדימה כדלעיל סי' ק"ד וא"כ ה"ה מתנה דכלקוחות דמי וכדאיתא בפרק הניזקין (דף צ' ע"ב) ונתבאר לקמן סי' קי"א סעיף ח' וריש סי' קי"ג וכן הוא בתשו' רשב"א סי' תרי"ח וכן הוא בסמ"ע לקמן סי' קי"ז ס"ק י"ב ואדרבא איפכא קשיא לי על הרא"ש דפרק האומר לאיזה צורך פלפל בזה הא פשיטא דדין מתנה כלקוחות וכדאיתא בפרק הניזקין ועמ"ש לקמן סי' רנ"ב ואע"ג דהתוס' פרק מציאת האשה כתבו דא"א לומר דכמקרקעי דמי דא"כ לטרפו מלקוחות מ"מ לפי האמת לק"מ דמ"מ אין סמיכות בעל חוב עליהם לענין לקוחות כיון דלית להו קלא ויכול להבריחם וכדלקמן סי' ק"נ כנ"ל וכן מוכח דעת הרא"ש ודוק:

ממלו' שהיתה לאביהם ביד אחרים כו'. וה"ה שהב"ח יכול להוציא מדר"נ מב"ח של ב"ח שלו מטלטלי דיתמי כמ"ש הרא"ש פרק האשה שנפלו סוף הפרק (וכן הוא בתוס' פרק יש בכור (בכורות דף נ"ב ע"א) כהרא"ש ע"ש) ואפי' הראב"ד דפליג שם דתרי חומרא לא מחמרינן י"ל דמוד' כאן דדוקא ביבם ויורש שהוא עצמו ב"ח פליג ולא בב"ח אחרים וכן מחלק בש"ג בשם ריא"ז בפרק האשה שנפלו דף תתקי"א ע"א והבאתיו בא"ע סי' קס"ח ס"ה ע"ש ודו"ק. או אפשר מאן דפליג בכתובה מודה בב"ח חדא דרש"י פי' בפרק האשה שנפלו דתרי חומרי לא מחמרינן בכתובה שהיא מדברי סופרים ועוד דהא אשכחן דב"ח עדיף מכתובה בכמה דברים ודוק. שוב מצאתי כן בבעל העיטור בסוף דיני חוב דף ע"א וז"ל והשתא דתיקנו רבנן דמטלטלי משתעבדי אפי' מיתמי מפקינן כר' נתן ע"כ וכן הוא בחידושי הרמב"ן פרק יש נוחלין ע"ש וע"ש בחידושי רמב"ן שהאריך מאוד והיינו כדעת הרי"ף פרק האשה שנפלו וכן דעת הריב"ש סי' שנ"ג ועמ"ש לעיל ס"ס ק"ד:

הדין עם היורשים ואפי' תפס מטלטלים לא מהני כשרוצים ליתן לו קרקע כן נ"ל וכן מוכח בבעה"ת ובטור סעיף י"ז ודלא כהב"ח סימן ק"ה ס"ד ע"ש ודוק:

ואם טוען שמא כו'. טור בשם הרי"ף והוא בבעה"ת ובעיטור דף ס"ז ע"ש בשם תשובת הרי"ף:

ראובן שהיה חייב לשמעון כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י' עד ומ"ה קבע מור"ם הג"ה זו כו' ואי לא דמסתפינא הייתי מפרש הג"א מיירי כגון שהיו יתומים קטנים ועדיין לא נגבה העדות ע"ד שמבואר ריש סימן ק"י ובסי' ק"ח סעיף ג' אבל מור"מ ודאי אינו סובר כן כמ"ש בסמ"ע אבל לפירוש מור"מ נ"ל לפרש היורשים היו רוצים לפזר הממון לצורך קבורה והוא היה מעכב שישלמו לו תחלה כמו כן מחיים אם רואין אדם מבזבז מעכבים כדאי' בסי' ע"ג סעיף י' וכן משמע ממה שמסיים וכן אם בא כו' עכ"ל הגאון אבי מורי ז"ל וכן נ"ל וראי' לדבריו דאפי' אשתו יכולה לעשות כן כמ"ש בא"ע סי' קי"ח סי"ח ואף על גב דהכא בקרוביו מוחים בידו י"ל דהיינו בקרובו ממש אבל לא בקרוב מחמת נשואין כגון אשתו וגיסו וכה"ג או י"ל דבא"ע מיירי דיש קופה של צדקה לקברו וכאן מיירי שאין קופה של צדקה ואפי' הכי אחר יכול לעכב (ועיין בא"ע שם ובב"ח שם האריך ועיין בפסקי רקנ"ט סי' תתקי"ז ותקנ"ו עיין במעד"מ פ' מי שמת) גם מה שפסק הב"ח שם לכאור' אינו נראה ובפרט מ"ש וכן עמא דבר דבדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג כמ"ש הרמב"ם בה' מ"א וצ"ע וע"ל סי' ער"ה ועיין בספר א"א ד' פ"ד:

כגון שמכרם לעכו"ם עיין בסמ"ע ס"ק י"ד ועמ"ש סי' ק' ס"א ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ד ועיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלה השניות ס' קע"ה ד' קע"ח. עיין בתשו' רשב"א שמביא ב"י ס"ס ק"ד מחודש י':

וי"א שאינו גובה כתב בסמ"ע במטלטלים לכ"ע אין הב"ח גובה מדמים כו' אינו מדוקדק דמשמע מהטור דלרב האי גובה מהדמים ועיין בחדושי רמב"ן ר"פ מי שמת שהשיג על רב האי וכ"כ הרא"ש וכן דעת נ"י ולפע"ד עיקר כרב האי ושתי הקושיות שהקש' הרא"ש שם ודאי לא קשיא על רב האי דאיהו מיירי בתר תקנ' הגאוני' דמטלטלי חשובים כמקרקעי ועוד נ"ל. דמ"מ חייבים משום מזיק שעבודו של חברו וכדלעיל ר"ס ק"ד בטור ומ"ש הטור כאן איני משיב על דבריו היינו משום כבודו של הרא"ש אבל לדינא ס"ל עיקר כמ"ש לעיל ר"ס ק"ד וכן בס"ס ק"ד בשם הראב"ד וכן בשלטי גבורים הניח בצ"ע ולא ישב דברי הטור אהדדי משמע דדין אחד להם ולא כסמ"ע וב"ח שמחלקין ועיין בא"ע בטור וש"ע סי' ק' וסי' קי"ב וע"ל סי' רל"ה ס"א ובהג"ה ב' ובתשו' ר"ן סימן פ"ט ועב"י ר"ס ק"ח מ"ש בשם ר"י וכתב עליו שצ"ע ונרא' דכל היכא שכתבו הפוסקים חייב לשלם מדינא דגרמי היינו אפי' לא נטל המוכר הדמים אבל אם נטל בלא"ה חייב משו' דקמשתרשי ליה וכמ"ש הטור בס"ס ק"ד בשם הראב"ד וגם נרא' דכל זה במקו' שעיקר סמיכו' על הקרקע אבל בזמן הזה שכ' הרא"ש וכ"כ רשב"ם בפ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קע"ד) סוף ע"א ע"ש והטור סי' תי"ט דעיקר סמיכות הוא גם על המטלטלי' כמו על קרקע ומן הדין אחד הן בלא התקנה וכ"כ רבינו ירוחם הביאו ב"י סי' זה סט"ז א"כ פשיטא דלמ"ש הטור דאם מכרו קרקע חייבים ה"ה מטלטלים ודוק והדברים צ"ע ועיין לקמן סי' רנ"ב ס"ב בהג"ה וסי' רנ"א ס"ו ונ"ל דוקא בשעבוד קאמר הרא"ש בתשו' אבל לא בקרקע של חבירו שהוא שלו וכדאי' בש"ס פ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קי"ו) וקי"ז במוסר ומרא' קרקע של חבירו שחייב ונתבאר לקמן סי' שפ"ח ודו"ק:

אפי' לא אמרו לו שבדמי כו' עיין בסמ"ע ס"ק י"ח וס"ק י"ט וכל דבריו שם אינם מכוונים (הג"ה ר"ל שמשמע מדבריו דאפי' הניח מטלטלי אם אמרו בפי' מהני) דהפוסקים לא כתבו כן אלא לדינא דש"ס והמחבר מוכח דמיירי לאחר תקנת הגאונים והיינו על פי דבריו בספרו ב"ה ע"ש:

קח מכל אחד חצי שדה כו'. וכתב מהרש"ל פ"ק דב"ק סימן כ"ג דלמאי דתקנו גאונים דב"ח גובה מטלטלי אם אחד נטל הקרקע והשני נטל מטלטלים יכול בעל הקרקע לומר קח חצי שלי קרקע וחצי מאחי מטלטלי ועיין במע"מ דב"ק:

ירשו קרקעות כו' עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ד':

מאחר שהודו סתם. נ"ל דוקא כשאין להם מיגו דפרעתי כגון שהוא תוך זמנו וכה"ג דליכא למימר דכיון שהודו סתם חזקה טובה היא שהודה בחוב עצמו ולא אמרינן מגו במקום חזקה זו דא"כ לא היה צריך הבעל התרומה והסמ"ע ס"ק כ"ה גבי ע"א לדמות לנסכא דר"א ודוק:

וע"ל סי' ע"ה כו'. כלומר דשם נתבאר דלא הוי משואיל"מ אלא היכי דלית ליה מגו וה"ה הכא אין חייבין לשלם אלא בענין שא"י לטעון פרעתי כגון שהע"א מעיד שהוא תוך זמנו או שלא זזה ידו ובה"ג:

ונמצא בפנקסו כתוב. כתוב בסמ"ע ס"ק כ"ז ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסימן צ"א ס"ה דיש לדון על פי פנקסו של אדם דשאני התם דיש רגלים לדבר עכ"ל סמ"ע ואינו מדוקדק דהא מילתא דפשיטא דאף ע"ג דאיכא רגלים לדבר שהפנקס אמת מ"מ איכא למיחש שמא פרע כי הכא ולכך לא הועיל כלום בתירוצו אלא הכא נמי מיירי בדאיכ' רגלי' לדבר אבל חיישינן שמא פרע כמבואר בהדיא ברשב"א ובסימן צ"א מיירי בענין דליכא למיחש שמא פרע כגון תוך זמנו או כמו שביאר הטור שם ס"ז (וגם דברי הסמ"ע אפשר לכוין כך אך הלשון אינו מדוקדק וק"ל):

מצוה על היורשים לפרוע כו' וכופין אותם כו'. הטעם דהיורשים במקום אביהן קיימי וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך מיהו ה"מ בשיעבוד קרקעות דעיקר סמיכת דעתו דמלוה עליהן ואפי' לוה ואח"כ קנה קרקע דלא סמכא דעת המלוה בשעת הלואה על קרקע זו שקנה ואם היה מכרה לאחר לא הי' המלוה טורפה מיד הלוקח כשלא כ' למלוה דאקני וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ק"ד מ"מ מהיורשים גובין אף מדין תורה מטעם שכתבתי דלא מחשבי כאחר אלא כהלוה עצמו בדבר של קיימא כגון קרקע משא"כ במטלטלים שאינו דבר של קיימא דהא יכול להבריחם ולהעלימם מעין של מלוה ומש"ה אינם משועבדים למלוה מדין תורה לכפות ליורשים שיפרעו מהם חובות אביהן אבל מ"מ משום מצות עשה דכיבוד אב יש בו שגנאי הוא לאביהם שיהא בכלל לוה רשע ולא ישלם והן ירשו את ממונו ויאכלוהו ויחדו אלא יכבדו את אביהן וישלמו חובן ממה שהניח אבל כשלא הניח אביהן כלום אין בה מצות כיבוד אב ואם שהוא דוקא בממון של אביהן ואמן וכמ"ש בי"ד סי' ר"מ ע"ש:

אין כופין כו' אבל מצוה כו'. ז"ל הטור וטעמא דמצות כבוד היא מ"ע שמתן שכרה בצדה וכל מ"ע ששכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה (?") והרמב"ן בתשובה סי' כ"ה כתב ע"ז וז"ל דמ"מ אם הב"ד רוצים לכוף הרשות בידם עכ"ל והביאו מור"ם בסי' צ"ז בסי"ו אדין מצות השבת העבוט וכאן שסתם אפשר שסמך אמ"ש לעיל בסי' צ"ז אבל קשה למה סתם בי"ד ר"ס ר"מ הדברים ולא כתב הרשות ביד ב"ד אם ירצו לכוף ואפשר שה"ט משום שהתוס' והרא"ש פליגי אהרמב"ן והביאו ראיה מגמ' דילן שמשמעותו שאין כופין כלל וזהו דלא כהירושלמי שהביא רמב"ן ראי' מיניה (אלא שהרמב"ן יש לו ישוב אמשמעות גמרא דילן וכמ"ש כל זה בדרישה ע"ש) וכיון דיש בדבר פלוגתא מש"ה בכיבוד אב ואם לא רצה מור"ם לכתוב להכריח הבן ולכפותו דהו"ל כאילו באנו להוציא מידו שיטריח נפשו במקום שיש פלוגתא בדבר משא"כ בהשבת העבוט דמשכון עומד ברשות הלוה ולא מיקרי הוצאה מידו במה שכופין אותו להשיב העבוט. ובזה מיושב נמי קצת הא דהכא דכיון דמטלטלי דיתמי מן הדין אינן משועבדין לבע"ח הרי הוא ברשות היורשים ואין כופין אותם שיוציאו וישלמו ודו"ק:

אבל הגאונים תקנו כו'. עיין בטור בסי' זה סי"ד שכתב בשם הרמב"ם ז"ל ובמערב כותבין בשט"ח שיש לו לגבות מהמטלטלים ומהמקרקעי בחייו ובמותו ונמצא גובה בשביל התנאי יותר על התקנה וסייג גדול הוא בדבר שמא לא ידע הלוה בהתקנה ונמצא גובה ממון של יתומים שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב בהן יתומים עכ"ל. וכ"כ הטור בשמו בא"ע סי' ק' לענין גביית כתובה מהמטלטלים ע"ש וכתבתי זה ללמד שטוב לכתוב כן בפי' בשט"ח גם בזמן הזה מה"ט מיהו לפמ"ש הטור בשם הרא"ש לקמן בס"ס תי"ט אדין דאין ניזק גובה מהמטלטלים דיתמי להרי"ף מדין תורה ולר' אפרים אפי' מתקנת גאונים דלא תיקנו הגאונים כי אם למלו' משום נעילת דלת מסיק הטור וכתב עליו ז"ל ולא"א הרא"ש ז"ל נראה דבדורות הללו מטלטלים כמקרקעי לכל מיני שעבוד מדינא דגמרא בלא תקנת הגאונים מידי דהוה אגמלא דערבא דאשה גובה כתובתה מהם עכ"ל דנראה דאליביה גם לענין גביית מלוה א"צ לכותבו בפי' ולית ביה משום חשש הרמב"ם הנ"ל:

ממלו' שהית' לאביהן ביד אחרים כו'. פירוש אע"ג דאית ביה תרתי דהן מטלטלים וגם לא הי' ביד אביהם במוחזק בשעת מותו כי אם בראוי ואין הבכור נוטל ממנו פי שנים (ע' לעיל סי' רע"ז ורע"ח) וגם יש בו חילוקים לענין גביית כתובה בא"ע סי' ק' ע"ש וגם עמ"ש לעיל ס"ס ק"ד:

בין גבו קרקע בין גבו מעות. אבל לדינא דגמ' דוקא אם גבו קרקע היו חוזרים וגובים מהם כמו שכתב הטור בסי' זה ס"ט וגם לעיל בר"ס ק"א ושם בדרישה הבאתי ל' הגמ' דאיתא שם כן ע"ש והאי גבו דמשמע דהיורשים כבר גבו ל"ד קאמר אלא אף לא גבו היורשים החוב אלא הניח שט"ח על לוין שלו הב"ח מוציא מיד היורשים השט"ח וגובה בהן דשטרות מחשבי כמטלטלים וגובה מהן וכ"כ הטור בסימן זה ובס"ס ס"ד ע"ש:

הדין עם היורשים הטעם כיון דמן הדין אין מטלטלים דהיורשי' משועבדי' להן כלל:

אבל אם לא ירשו כלום כו'. אדלעיל קאי וכבר נתבאר:

שאביו הורישו ממון פי' כגון לאחר תקנה שמטלטלים ומעות שהניח אביהן ג"כ משועבד וכופין עליו והטור כתבו בר"ס זה דאיירי שם מקודם תקנה צריכין לומר שמחולקין בקרקע שבידם שהמלוה טוען ששל אביהן היה ע"ש:

ואם טוען שמא כו'. ז"ל הטור אין עליו אלא חרם סתם כדין כל הבא בטענות שמא אבל אין להשביעו משום תקנת הגאונים שתקנו להשביעו ללוה (ר"ל שתקנו שישבע שאין לו אף שאינו טוען עליו ברי וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס צ"ט) שלא תקנוה אלא על הלוה בעצמו ולא על יורשיו עכ"ל ועמ"ש לעיל סי' פ"ו ס"ה [ס"ז] מזה:

ראובן שהי' חייב לשמעון יכול שמעון לעכב קבורתו כו'. לכאורה נראה דאיירי כשהן מחולקין המלוה עם יורשיו דהמלו' טוען ברי שהניח ממון ואינו רוצה להאמין לבני המשפחה בשבועה שלא הניח כלום ומ"ה קבע מור"ם הג"ה זו כאן והוא דבר הנלמד מענינו דאל"כ קשה וכי גרע לאחר מותו ממה שהוא בעודו חי דאין אוסרין ותופסין אותו כשאין לו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ז סט"ו:

אין מחוייב לקברו. ע"ל בסי' רנ"ג וגם בסי' ער"ה בהמחזיק בנכסי הגר דג"כ דינא הכי שאינו מחויב לקברו ממה שהחזיק:

אינו יכול לסלקו בעידי' שלו שלא מדעתו בבע"ת כ' טעמו דדילמ' נמצ' ארעא דיתמי גזולה היא משא"כ במעות ועמ"ש בפרישה על זה הטעם:

ונותן לו מעות כו'. עפ"ר שם הוכחתי דל"ד מעות אלא ה"ה במטלטלים של עצמו יכול לסלקו אם ירצו דגם מטלטלים דין מעות עליהם לענין זה כיון שיכול להוליכן ולמכרן באיזה מקום שירצה:

כגון שמכרן לעכו"ם. וכיוצא בזה ל' הטור כגון שמכרם לעכו"ם או מלוה ע"פ או מלוה בשטר ולא שיעבד לו מטלטלי אגב קרקע:

וי"א שאינו גובה. עיין בטור שכ' שנראה דבמכרו מטלטלים לכ"ע אין הב"ח גובה מהדמים שקבלו בעדם משום דאין המטלטלין של היורשים משועבדים להמלוה מן הדין ואף לבתר תקנת הגאונים לא תקנו אלא בעודם ביד היורשים אבל אם קדמו ומכרו אותן אוקמ' אדין תורה אבל אם קדמו ומכרו קרקעות היה נראה לו דחייבים לשלם מהדמים משום מזיק שיעבודו של חבירו ואין לך מזיק גדול מזה שהכניסו למקום שאינו יכול לגבותו מיהו א"א הרא"ש ז"ל כ' בתשוב' דלית בזה משום מזיק שיעבודו שהרי לא קלקל גוף הקרקע כלום כו' ע"ש בפרישה שהקשיתי דברי הטור אהדדי דכאן מסיק בשם הרא"ש דלא מיקרי זה המוכר קרקע המשועבדת לחבירו מזיק לשלם היזקו ובר"ס ק"ד סתם וכ' דב"ח מאוחר שקדם ומכר קרקע המשועבד' להמוקד' להעכו"ם דצריך לשלם לו וכן קשה על המחבר דפסק ג"כ בר"ס ק"ד כן וכאן כ' דיש פלוגתא בדבר. וכתבתי ליישב זה והוא דהרא"ש כ' בהדי' בתשובה דשאני יורשין דבשעה שמכרו שלהן מכרו דק"ל כרבא דאמר ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה שאין לו לב"ח אלא משעת טירפה ואילך כו' ע"ש מה שאין כן ב"ח מאוחר דר"ס ק"ד דלא היה לו על השדה שמכר כ"א שיעבוד והרי הוא כבר משועבד ועומד להמוקדם ובזה ישבתי נמי תשובת הראב"ד שהביאו הטור בס"ס ק"ד ע"ש בדרישה:

אם תפס המלוה מטלטלים. כבר כתב הטור והמחבר לעיל בסי' ס"ד דין תפיסה דבזמן התלמוד דאינה מהניא כ"א מחיים ושלאחר תקנת הגאונים מהניא אפי' לאחר מיתה ע"ש וכאן חזרו וכתבו במקומו בדין גביית מהיורשים ואם חובו ידוע א"נ תפיסה דהא יכול להוציא בדיינים אלא נ"מ כשאין חובו ידוע והוה תפס שלא בעדים במגו דלהד"ם דתפסתי וכדמסיק. וה"ה אפי' תפס בעדים ולא ראו אותו עתה בידו דנאמן לטעון עליו נגד כדי דמיו תפסתי והחזרתי לידם דקי"ל דאפי' הגוזל בעדים א"צ להחזירו בעדים וכמ"ש בסי' מ"ה ע"ש וסימן ע"ב וקל"ג:

ולא הניח לו מקרקעי כו'. פי' לא הניח כ"כ כדי שיוכל לפרוע ממנו כל החוב אלא כדי מחציתו כדמסיק:

אפי' לא אמרו לו שבדמי כו'. היינו דוקא בדלא הניח להן אביהן מטלטלי דאז אפי' מכח מצוה אינן מחוייבין לשלם חוב אביהן אבל אם הניח להן מטלטלין אמרי' מאי דפרעו בשביל אביהן פרעו ומש"ה כתב הרא"ש והטור סי"ח דדוקא בפירשו כן בשעה שנתנו לו הנ' זהובים שנותנין בשביל הקרקע הוא דהוי כאלו הגביהו להן הקרקע וחזרו ולקחו מהן אבל אם נתנו לו בסתמא לא מהני וכ"כ המ"מ שם וכ"כ ב"י לדעת רוב המפרשים ושכן הוא עיקר ע"ש:

וכן אין בע"ח מאוחר כו'. וה"ה בהניח להם מטלטלים ואמרו בפירוש שנתנו המעות בעדם שאין בעל חוב המאוחר יכול לגבות מטעם זה וכן מבואר שם בהר"ן ובהמ"מ ע"ש ד"מ שם:

קח מכל אחד חצי שדה. ל' הטור שהן במקום אביהם וכמו שאביהן הלוה לא היה יכול לומר כן כו' ומה"ט כשירשו כל א' שתי שדות צריך ליקח א' מכל אחד כיון דגם אביהם היה יכול להגבותם בב' מקומות כשהיה בכל אחד שיעור שדה. ושיעור שדה כ' הטור והמחבר לקמן ריש סימן קע"א ודין אפותיקי כתבו לקמן בסי' קי"ז ע"ש:

ומ"ש נוטל שדה אחד מאיזה שירצה. היינו כשלא השוו נפשם ליתן לו אחת משניהם אז הוא גובה בעל כרחו מאחד ויניח השני שהוא אוהב לו בשדהו אבל רשות בידם להשוות נפשם וליתן לו שדה הגרוע שהרי אינו גובה מיד היורשים אלא מן הזיבורית וכמו שכתבו הטור והמחבר בס"ס ק"ח ע"ש:

אין צריך לחזור אחריהן כו'. והוא הדין אם חלקו שניהן בקרקעות וקרקע א' הוא כאן במקום מלוה ולוה והשניה היא רחוקה מכאן דגובה מהקרקע שהיא בכאן דהא יכול לטרוף המלוה אפי' מלקוחות שקנו בכאן וא"צ לחזור ולגבות מבני חורין שיש ללוה במקום אחר וכמו שכתבו הטור והמחבר לקמן בסימן קי"א ע"ש:

ירשו קרקעות וחלקום. וכתב הרא"ש בכלל פ' סי' ח' שני אחין שנתפשרו עם אחד שאמר שאביהן הי' חייב לו ובא האח הג' שיחזרו לו חלקו גובה חלקו מאיז' שירצה או מב"ח או משני אחיו ע"כ לשון ד"מ ס"ס זה ועיין לעיל סי' קע"ה סעיף ג':

טורף חצי החוב מהלוקח כו'. לשון הטור דלא אמרינן דאין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אלא כששיעבד הלוה נכסיו אבל גבי יורש או לוקח ששיעבדו לא אמרינן הכי עכ"ל והטעם דנשארו אצל הלוה עצמו בני חורין כיון דהחוב מוטל על הלוה לבדו לפרוע יכול הלוקח לומר הרי הנחתי לך מקום לגבות אף שהיא זיבורית דדין תורה בעל חוב גובה מזיבורית וגבי לוקח אוקמוהו אדין תורה משא"כ גבי יורשים דהחוב של אביהן מוטל על שניהם בשוה ולאו כל כמיניה דהיורש למכור את שלו ולהניח כל החוב על השני:

חייבים לשלם הטעם מבואר בסימן ע"ה דהוי ליה מחויב לישבע שבועה נגד העד ואינו יכול ומשלם דומיא דנסכא דר' אבא וכן כתב שם בבע"ת:

אין בעל חוב מוקדם יכול להוציא מידו. הא דאין קדימה במטלטלים כבר כתבו המחבר לעיל בסימן ק"ד ובכמה דוכתי ונראה דקמל"ן כאן דגם היורשים פטורים ולא מיקרי מזיק שעבודו של חבירו ומטעם שכתבתי בס"ד וכ"כ בד"מ בהדיא אהאי דינא בסעיף ד' ע"ש:

ונמצא בפנקסו כתוב כו'. ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' צ"א ס"ה דיש לדון על פי פנקסו של אדם כו' דשאני התם דמיירי דהי' רגלים לדבר שמ"ש שם הוא אמת וכמ"ש שם:

תקנו. בהרא"ש פרק האש' שנפלו איתא דהאידנא מטלטלי כמקרקעי דמי אף מדינא דש"ס ובקידושין פרק האומר כתב דלא גבי ממטלטלי שנתנו ע"ש מיהו לק"מ דפשיטא דלענין לקוחות לא אמרינן הכי דבמטלטלין אין דין קדימה כמ"ש בסי' ק"ד וא"כ ה"ה מתנה דכלקוחות דמי כמ"ש סי' קי"א ס"ח ור"ס קי"ג ועיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' ל"ב ובתשובות ר"מ אלשיך ר"ס י"ד ובמהרי"ט סי' ע"ב ובתשובת מהר"א ששון סי' רי"ח. ש"ך:

גבו. כתב הסמ"ע דהאי גבו ל"ד קאמר אלא אפי' לא גבו יורשים החוב רק שהניח שט"ח על לווין שלו הבע"ח מוציא מהיורשים השט"ח וגוב' בהן דשטרות מחשבי כמטלטלי וכתב הש"ך דה"ה שהבע"ח יכול להוציא מדר"נ מבע"ח של בע"ח שלו מטלטלי דיתמי כו' ע"ש:

היורשים. ואפי' תפס מטלטלי לא מהני כשרוצים ליתן לו קרקע כן נ"ל וכן מוכח בבעה"ת ובטור סי"ז ודלא כהב"ח סימן ק"ח ס"ד. ש"ך:

קבורתו. לכאורה נראה דאיירי שמחולקין המלוה עם היורשים דהמלוה טוען ברי שהניח ממון ואינו רוצה להאמין לבני המשפחה בשבועה שלא הניח כלום ומש"ה קבע הרמ"א הג"ה זו כאן והוא דבר הנלמד מענינו דאל"כ קשה וכי גרע לאחר מותו ממה שהוא חי דאין אוסרין ותופסים אותו כשאין לו וכמ"ש הט"ו בסימן צ"ז סט"ו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ואי לא דמסתפינא הייתי מפרש דמיירי ביתומים קטנים ועדיין לא נגבה העדות ע"ד שמבואר ר"ס ק"י וסימן ק"ח ס"ג אבל הרמ"א ודאי אינו סובר כן ונ"ל לפרש דהיורשים רוצים לפזר הממון לצורך קבורה והמלו' מעכב שישלמו לו תחל' וכמו כן מחיים אם רואין אדם מבזבז נכסיו כמ"ש בסי' ע"ג ס"י וכן משמע ממה שסיים וכן אם בא כו' עכ"ל הגאון אמ"ו ז"ל וכן נ"ל וראיה לדבריו דאפי' אשתו יכולה לעשות כן כמ"ש בא"ע סי' קי"ח סי"ח (וע"ש בחלקת מחוקק) ואע"ג דהכא בקרובו מוחים בידו יש לומר דהיינו בקרובו ממש אבל לא בקרוב מחמת נשואין כגון אשתו וגיסו וכה"ג או יש לומר דבא"ע מיירי דיש קופה של צדקה לקברו וכאן מיירי באין שם ואפ"ה אחר יכול לעכב ובב"ח בא"ע שם האריך ע"ש עכ"ד הש"ך (ועיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' מ"ח מה שפירש בדברי הג"ה זו ע"ש):

אין. ע"ל סימן רכ"ג ובסי' ער"ה במחזיק בנכסי הגר דג"כ דינא הכי שאינו מחויב לקברו ממה שהחזיק. סמ"ע:

מעות. וה"ה מטלטלים של עצמו דגם עליהם דין מעות לענין זה כיון שיכול להוליכן ולמכרן באיזה מקום שירצה. שם:

וי"א. בטור כ' שנראה דבמכרו מטלטלי לכולי עלמא אין הבע"ח גובה מהדמים שקבלו בעדם משום דאין המטלטלים של יורשים משועבדים להמלוה מן הדין ואף לבתר תקנת הגאוני' לא תקנו אלא בעודם ביד היורשי' אבל אם קדמו ומכרו אותם אוקמוה אדין תורה ובקרקעות אם קדמו ומכרו הי' נ"ל דחייבים לשלם מהדמים שקבלו שאין לך מזיק שעבודו של חבירו גדול מזה שהכניס למקום שא"י לגבותו מיהו הרא"ש ז"ל כ' בתשוב' דלית בזה משום מזיק שעבודו שהרי לא קלקל גוף הקרקע כלום כו' וא"ל מר"ס ק"ד דסתם הטור וכ' דבע"ח מאוחר שקדם ומכר לעובד כוכבים קרקע המשועבדת למוקדם דצריך לשלם לו וגם המחבר שם פסק כן וכאן כ' דיש פלוגתא בדבר. לק"מ דכבר כ' הרא"ש בהדיא בתשובה דשאני יורשים דבשעה שמכרו שלהן מכרו דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה כו' ע"ש משא"כ בע"ח מאוחר דלא היה לו אלא שעבוד על שדה הנמכר והרי הוא כבר משועבד ועומד להמוקדם עכ"ל הסמ"ע ועיין מ"ש הש"ך בזה ע"ש:

תפס. ואם חובו ידוע א"צ תפיסה דהא יכול להוציא בדיינים וה"ה אפי' תפס בעדים ולא ראו אותו עתה בידו נאמן במגו דהחזרתי דקי"ל אפי' הגוזל בעדים א"צ להחזירו בעדים וכמ"ש בסי' ע"ה ע"ש ובסי' ע"ב וקל"ג עכ"ל הסמ"ע (וע"ל סימן ע"ה בסמ"ע ס"ק ל"ד וצ"ע וע"ל ס"ס שס"א):

מאוחר. כ' הסמ"ע דה"ה בהניח להן מטלטלים ואמרו בפירוש שנתנו המעות בעדם שאין בע"ח המאוחר יכול לגבות מטעם זה וכן מבואר בהר"ן ובמ"מ ע"ש והש"ך כ' שאין דבריו מכוונים דהפוסקי' לא כ"כ אלא לדינא דש"ס והמחבר מוכח דמיירי לאחר תקנת הגאונים והיינו ע"פ דבריו בבד"ה ע"ש עכ"ל:

נוטל. ל' הטור שהן במקום אביהן וכמו שאביהן לא הי' יכול לומר כן כו' ומה"ט כשירשו כל א' ב' שדות צריך ליקח א' מכל א' כיון דגם אביהן היה יכול להגבותו בב' מקומות כשהי' בכל אחד שיעור שדה כמ"ש הט"ו בר"ס קע"א. סמ"ע:

שירצה. כ' הסמ"ע אבל רשות ביד היורשים להשוות עצמן וליתן לו שדה הגרוע והרי אינו גובה מהיורשים אלא מהזיבורית וכמ"ש הט"ו בס"ס ק"ח ע"ש וכ' הש"ך בשם מהרש"ל דלמאי דתקנו גאונים דבע"ח גובה מטלטלי' אם א' נטל הקרקע והב' מטלטלי יכול בעל הקרקע לומר קח חצי קרקע שלי וחצי מטלטלי מאחי עכ"ל (ופשוט הוא דמיירי ביש שיעור שדה בחצי הקרקע שנותן לו הא' וק"ל):

לחזור. וה"ה אם חלקו שניהן בקרקעות וקרקע א' היה כאן במקום המלוה והלוה. והשני' היא רחוקה מכאן דגובה מאותן שבכאן דהא אפי' מלקוחות יכול לטרוף בכה"ג וא"צ לחזור על בני חורין שבמקום אחר וכמ"ש הט"ו בסי' קי"א ע"ש. סמ"ע:

ומכר. עיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ד' וע"ל סי' קע"ה ס"ג:

לפורעו. נ"ל דוקא כשאין להם מגו דפרעתי כגון שהוא תוך זמנו וכה"ג דליכא למימר כיון שהודו סתם חזקה טובה היא שהודו בחוב עצמן דלא אמרינן מגו במקום חזקה דא"כ לא היה צריך הבעה"ת לטעמא דנסכא דרבי אבא גבי עד א' ודו"ק. ש"ך:

וע"ל. שם נתבאר דלא הוי משואיל"מ אלא היכא דלית ליה מגו וה"ה הכא. שם:

מוקדם. כבר כתב המחבר בסי' ק"ד ובכמה דוכתי דאין דין קדימה במטלטלים ונראה דקמ"ל כאן דגם היורשים פטורים ולא מיקרי מזיק שעבודו של חבירו כמ"ש בס"ד. סמ"ע:

פטורים. כתב הסמ"ע ול"ד למ"ש הט"ו בסי' צ"א ס"ה דיש לדון ע"פ פנקסו של אביו כו' דשאני התם דמיירי דיש רגלים לדבר שמ"ש הוא אמת והש"ך כתב דאין זה מדוקדק דמה הועיל הרגלי' לדבר מ"מ איכא למיחש שמא פרע אלא דבסי' צ"א מיירי בענין דליכא למיחש לפרעון כגון תוך זמנו או כמו שביאר הטור שם ס"ז:

כמו שכופים כו'. ר"ל לאו משום כבוד אביהם דאין כופין כמו בהניח מטלטלין וכמ"ש תוס' בהכותב שם פ"ו א' ד"ה פריעת כו' אלא שמצוה עליהן מן התורה כעל הלוה עצמו וכמ"ש בפ"ק דקדושין מלוה ע"פ גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא:

בד"א כו' אבל כו'. כן הוכיחו תוס' שם ממ"ש צ"א ב' וכמ"ש בפ' מי שהיה נשוי ראובן שמכר כו' יכולין היתומין כו' ומטלטלי דיתמי לבע"ח כו' ובהרבה מקומות:

אבל הגאונים כו'. ערא"ש בפ' הכותב שה:

הלכ' האידנא כו'. שעכשיו מטלטלין כמו קרקע וכמ"ש ממ"ש שם ס"ז א' גמלים של ערביא כו':

אפי' היא מלוה ע"פ. כמ"ש בפ"א דקדושין ובסוף ב"ב מלוה ע"פ גובה מן היורשין ועתוס' דב"ב קנ"ז א' ד"ה מצוה כו' וה"נ משמע בסמוך כו' משמע למ"ד גובה מן היורשין חייב לפרוע כו' ע"ש:

אפי' קנאם כו'. גמ' שם וערש"י שם ד"ה מצוה כו':

וכן חייבים כו'. כתובות צ"ב א' אי פקח הוא כו' יתומים שגבו כו': (ליקוט) וכן חייבים כו'. אע"ג דמלוה ראוי הוא לבכור ולבעל מ"מ לבע"ח אע"ג דג"כ אינו גובה בראוי כמש"ל ס"ס ק"ד מ"מ מלוה נק' מיחזק לגביה מהא דפ' הכותב (כתובות פ"ד א)' ועתוס' שם ד"ה לכתובת כו' ובב"ב קכ"ה ב' ד"ה ואין כו' ובבכורות נ"א ב' ד'ה ולא כו' ועברי"מ וברמב"ן בב"ב שם שהאריכו בזה ועבא"ע סי' ק' ס"ב וכ"כ הרא"ש בכתובות שם ומיהו ה"מ בזמן דלא הוי מטלטלי כו' אבל האידנא כו' ושם סוף ס"ה והדין דינא דגמ' אבל השתא כו' וכמש"ל סי' ס"ד ולקמן סי' ק"כ סכ"א וש"מ (ע"כ):

בין גבו מעות. ר"ל אע'יג ששם אמרו דוקא קרקע היינו לדידהו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כמ"ש שם אנן מטלטלי כו' ומשם מוכח דדוקא משום כך הלא"ה אין חילוק וכמ"ש שם פ"ד א' מי שמת והניח כו' ואפי' מלוה ע"פ כמ"ש שם הרא"ש בשם הירו' יתננו למלוה בעדים ואף דר"ע פליג ואמר דאף תפיסה לא מהניא כ' הרא"ש שם ומיהו הנ"מ בזמן כו' אבל האידנא כו' וע"ש ואע"ג דבב"ב קכ"ה מחלקין בין גבו קרקע או מעות היינו אליבא דרבי אבל לרבנן אין חילוק וכמ"ש שם א"ל אביי לרבה לדידך כו' מ"ש כו':

ואם ירשו כו'. עסמ"ע דהגאו' לא תיקנו אלא משום נעילת דלת משא"כ בכה"ג וז"ש ואין מפורש כו' דאם היה מפורש גובה אף מלקוחות כמ"ש בב"ב מ"ד ב' וה"ה מן היורשים ועתוס' דב"ק י"א ב' ד"ה כגון כו' ע"ש:

אבל אם כו'. כן הוכיחו ממ"ש בב"ב קנ"ז א' תרגמא מצוה כו' מ' דאם הבן מת ראשון אפי' מנוה ליכא והג"א בפ' הכותב ד"ה מיהו כ' כיון דאנן קי"ל בפ"ק דקדושין כיבוד משל אב אין כאן משום כבוד אביהם ואפי' מצוה ליכא:

ירש קצת כו'. ב"ב קכ"ה א' יצא עליהן שט"ח כו':

ואם אומר כו'. שם:

טען היורש כו'. עסמ"ע סק"ט דשבועות אלו הן כעין דאורייתא וכמ"ש בריש ב"מ ד' א' א"א בשלמא מדאורייתא כו' ואף היסת תקנוהו דוקא במקום שמ"מ חייב בדאורייתא ועמ"ש בסי' ס"ט וכ"ש שבועת אין לי כמ"ש המרדכי שתקנוהו כעין שבועה שאינה ברשותו וביורשים נשבעין מדאורייתא על טענת ודאי ולא על ספק כמ"ש בשבועות מ"ז א' ולא בין היורשים ה"ד אילימא כו' אלא כו':

ראובן שהיה כו' ואם שמעון כו'. ב"ב קנ"ד ב' ה"נ מסתברא כו' אא"ב כו' אא"א כו'. וכלשון השני שבתוס' ד"ה זוזי. ועוד כו' ועהג"א שם ועסמ"ע:

וכן אם בא כו'. תוספתא פ"ט דכתובות מי שמת והניח נכסים ומטלטלין ויצתה עליו כתובת אשה ובע"ח כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה ועבהג"מ פי"ז דאישות ובע"א סי' קי"ח סי"ח ובהג"ה שם:

יורש שמכר כו'. כמ"ש בכתובות ס"ט א' בין מכרו בין משכנו כו' וערש"י שם ס"ח ב' ד"ה ממשעבדי וד"ה לא טרפה כו' וד"ה מוציאין כו':

אפי' אם כו'. ב"ק ח' ב' אלא הכא ביתמי כו' וע"ש בתוס' ד"ה בדיתמי כו' אלמא אין יכול לסלקו:

ואפי' של אביו. עבה"ג:

אבל אם כו' אא"כ כו' דדין יתומים כמו לקוחות בכ"ד וכמ"ש בתוס' דב"ק י"א ב' ד"ה כגון כו' וכנ"ל ע"ש וכמו בלקוחות יכול לסלקו אא"כ באפותיקי מפורש כמ"ש בב"ק צ"ה א' וב"מ י"ד ב' וק"י ב':

יורש שמכר כו' יש כו' וי"א כו'. כמ"ש יתומין שקדמו ומכרו כו' וע"כ אינו גובה אף מהדמים מדאיפשוט בר"פ מי שמת ת"ש דאר"א אר"י כו' וכן ביבמות דפריך והאר"א אר"י יתומין כו' ועוד ממ"ש בסוטה כ"א איזהו רשע ערום זה המשיא כו' ועתוס' יבמות שם והרא"ש בב"ב שם וס' ראשונה ס"ל דמ"מ חייב משום מזיק שיעבודו של חבירו וכמ"ש בפ' השולח במשחרר עבדו שעשאו אפותקי מפורש ובמוחל שט"ח בפ' הגוזל וע"נ ר"ס ק"ד ס"א ואם מכרם לעכו"ם כו' ועש"ך דלא כב"ח וסמ"ע שמחלקין בין הך לשם:

האידנא כו'. ר"ל אע"ג דקי"ל בפ' הכותב (כתובות פ"ד ב)' ופ"ה א' דתפיסה לאחר מיתה לא כלום כר"ע היינו לדידהו אבל לדידן דמטלטלי הוי כמו קרקע וערי"ף שם וכמ"ש שם צ"ב א' אנן מטלטלי כו' ומטלטלי כו' הלא"ה מהני תפיסתו:

אפי' אין כו'. כמו באביהם כמ"ש בסוף המקבל ההוא גברא דחבל כו' וירושלמי ס"פ הדיינים וכמש"ל סי' ע"ב סי"ז ע"ש ומהני מגו אף ביתומים וכמ"ש בכתובות שם:

היה כו'. ר"ל דאם הניח מטלטלי או מעות אף אם אמר לא מהני האידנא אבל עכשיו שלא הניח א"צ אמירה דמצוה ל"ש כנ"ל סס"א ועבה"ג:

וכן אין כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם פטר מן הראשון כו' לא איתי אלא ביורש וע"ש פ"י סס"ה.

ירשו כו' אם לא כו'. עסמ"ע ואמרי' בב"ק צ"ה ב' שלשה כו' ובע"ח ליתומים ואפי' דבר המגיע להם אינו מחוייב לחלוק עמהם בקרקע כ"ש כאן:

אבל אם ירשו כו'. כמ"ש בב"ב קכ"ד א' יצא עליהן שט"ח כו':

אא"כ כו'. כן תי' תוס' בב"ק ט' א' מש"ש האחים שחלקו כו':

אפי' לא כו'. דאל"כ לא היה אומר רב אסי רביע במעות. תוס' שם ד"ה ורב אבל פי' הוא דוקא ללשון ראשון של רש"י אבל הם הסכימו ללשון שני של רש"י ע"ש ושם בד"ה רב אסי כו'. ובב"ב ק"ז א' ד"ה ובא כו':

הניח כו' אם הם כו'. כמש"ל וכמ"ש בב"ב קל"ח א' לפיכך יצא כו' גובה מכולם:

ואם אין כו'. כן מפ' הראב"ד מ"ש בב"ק וב"ב שם האחין שחלקו ובא בע"ח כו' וכמ"ש בכתובות בנפרע שלא בפניו משום נעילת דלת וה"ה ביתומין וכנ"ל כמ"ש סמ"ע בשם הטור בס"ק כ' דאינהו במקום אבוהון קיימי:

ירשו כו'. עבה"ג דיורש ולוקח חד דינא להו כנ"ל ואמרי' בפ"ק דב"ק ח' ב' אמר רבא ראובן כו' רצה מזה כו' ועתוס' שם ד"ה מצי כו' וע"כ צ"ל כן דאל"כ אפי' הניח רק זיבורית כמ"ש בר"פ הנזקין:

שמעון כו' מאחר כו'. עתוס' דב"ב ו' א' ד"ה כל. ואור"י כו' וערשב"ם שם ל"א א' ד"ה דלא מגלין. אבל טען כו' וראיה ממ"ש בשבועות מ"ב א' דבאפי סהדי לא יוכל' לומר סטראי דטענה גרועה היא:

ואם הודו כו'. עתוס' דכתובות פ"ד ב' ד"ה מיגו כו':

ואם מודים כו'. כמ"ש בשבועות הדיינים כ"מ ששנים מחייבים כו':

הניח כו'. דאפי' בבע"ח עצמו כן כמ"ש הרא"ש בשם ר"ח בפ"י דכתובות סי"א מהא דערכין. ע"ש:

ראובן כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה דאם כו' ואף בכה"ג קי"ל כאידך מ"ד:

דמלוה כו'. ע"ל סי' ק"ח: