הלכות זכייה ומתנה · פרק ז׳
הלכה א׳
מִנְּהָג פָּשׁוּט בְּרֹב הַמְּדִינוֹת שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּשָּׂא אָדָם אִשָּׁה מְשַׁלְּחִין לוֹ רֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו מָעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּהֶן עַל הַהוֹצָאָה שֶׁמּוֹצִיא בְּאִשְׁתּוֹ. וּבָאִים אוֹתָן הָרֵעִים וְהַמְיֻדָּעִים שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִם הֶחָתָן בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה אוֹ בְּמִקְצָתָן. הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְאֵלּוּ הַמָּעוֹת שֶׁמְּשַׁלְּחִין נִקְרָאִין שׁוֹשְׁבִינוּת. וְאוֹתָם שֶׁשָּׁלְחוּ הַמָּעוֹת וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִם הֶחָתָן נִקְרָאִים שׁוֹשְׁבִינִין:
הלכה ב׳
הַשּׁוֹשְׁבִינוּת אֵינָהּ מַתָּנָה גְּמוּרָה. הַדְּבָרִים יְדוּעִים שֶׁלֹּא שָׁלַח זֶה עֲשָׂרָה דִּינָרִין בִּשְׁבִיל שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה בָּזֶה וְלֹא שָׁלַח אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבְּדַעְתּוֹ הָיָה שֶׁאִם יִשָּׂא הוּא אִשָּׁה יַחְזֹר וְיִשְׁלַח לוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ. לְפִיכָךְ אִם נָשָׂא זֶה אִשָּׁה וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת הֲרֵי זֶה תּוֹבְעוֹ בְּדִין וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ:
הלכה ג׳
וְאֵין יָכוֹל לְתָבְעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂא כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּשָׂא הוּא. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה וְשָּׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן שׁוֹשְׁבִינוּת וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן אַלְמָנָה. אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ לְהַחְזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵינִי מַחְזִיר לְךָ אֶלָּא בִּבְתוּלָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַתָּ לִי. וְכֵן אִם שָׁלַח לוֹ בְּנִשּׂוּאֵי אַלְמָנָה אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ לְהַחְזִיר לוֹ בְּנִשּׂוּאֵי בְּתוּלָה:
הלכה ד׳
עָשָׂה רְאוּבֵן מִשְׁתֶּה בְּגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָא וְעָשָׂה שִׁמְעוֹן בְּצִנְעָה. אוֹ שֶׁעָשָׂה רְאוּבֵן בְּצִנְעָה וְשִׁמְעוֹן בְּפַרְהֶסְיָא אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵינִי עוֹשֶׂה עִמְּךָ אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי:
הלכה ה׳
רְאוּבֵן שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְשָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן שׁוֹשְׁבִינוּת וְאָכַל וְשָׁתָה עִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן כְּנִשּׂוּאֵי רְאוּבֵן עַצְמָן וּבָא רְאוּבֵן וְאָכַל וְשָׁתָה עִמּוֹ. אוֹ שֶׁקָּרָא לוֹ שִׁמְעוֹן וְלֹא רָצָה לָבוֹא. אוֹ שֶׁהָיָה בַּמְּדִינָה וְשָׁמַע קוֹל טַבְלָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקְרוֹת אֶחָד אֶחָד אֶלָּא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יָבוֹא. וְשָׁמַע וְלֹא בָּא. חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת כֻּלָּהּ. שֶׁהֲרֵי יָדַע וְלֹא בָּא אוֹ קָרָא לוֹ בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִקְרוֹת אֶחָד אֶחָד וְלֹא בָּא:
הלכה ו׳
לֹא הָיָה רְאוּבֵן בַּמְּדִינָה מְנַכִּין לוֹ דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה שִׁמְעוֹן אֶצְלוֹ וּמַחֲזִיר לוֹ שְׁאָר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת. וְכֵן אִם הָיָה בַּמְּדִינָה וְלֹא קְרָאָהוּ אוֹ לֹא הוֹדִיעוֹ מְנַכִּין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו תַּרְעֹמֶת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ:
הלכה ז׳
וְכַמָּה מְנַכִּין. נָהֲגוּ בְּנִכּוּי אִם דִּינָר אֶחָד שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן אֵינוֹ מַחְזִיר לוֹ כְּלוּם שֶׁהֲרֵי זֶה דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל. וְאִם יִתֵּר עַל הַדִּינָר עַד סֶלַע מְנַכֶּה לוֹ מֶחֱצָה. מִסֶּלַע וּלְמַעְלָה אוֹמְדִין דַּעַת הַמְשַׁלֵּחַ:
הלכה ח׳
וְשִׁעוּר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת אִם אָדָם חָשׁוּב מְנַכֶּה לוֹ מֶחֱצָה. וְאִם צַר עַיִן וּמְדַקְדֵּק בְּהוֹצָאָתוֹ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ אֶלָּא שִׁעוּר מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וּמְשַׁלֵּם לוֹ הַשְּׁאָר:
הלכה ט׳
מֵת שִׁמְעוֹן קֹדֶם שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אוֹ שֶׁנָּשָׂא וּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה אֵין רְאוּבֵן חַיָּב לְהַחְזִיר לְיוֹרְשֵׁי שִׁמְעוֹן כְּלוּם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לָהֶם תְּנוּ לִי שׁוֹשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ:
הלכה י׳
לְפִיכָךְ אִם שָׂמַח עִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵת שִׁמְעוֹן. אוֹ קָרָא לוֹ וְלֹא בָּא אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה בַּמְּדִינָה אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ. הוֹאִיל וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְאַחַר כָּךְ מֵת שִׁמְעוֹן. חַיָּב רְאוּבֵן לְהַחְזִיר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת לְיוֹרְשָׁיו אוֹ כֻּלָּהּ אוֹ בְּנִכּוּי אִם לֹא הוֹדִיעוֹ אוֹ לֹא הָיָה עִמּוֹ בַּמְּדִינָה:
הלכה י״א
מֵת רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן אִשָּׁה וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְבּוֹת הַשּׁוֹשְׁבִינוּת מִיּוֹרְשִׁין כּוֹפִין יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן לְהַחְזִיר בְּנִכּוּי. וּמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ אֵין הַיּוֹרְשִׁין מְשַׁלְּמִין כְּלוּם:
הלכה י״ב
מֵת רְאוּבֵן אַחַר שֶׁנָּשָׂא שִׁמְעוֹן אִשָּׁה וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. כּוֹפִין אֶת יוֹרְשָׁיו וּמְשַׁלְּמִין הַשּׁוֹשְׁבִינוּת בְּכָל מָקוֹם. שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב אֲבִיהֶן לְשַׁלֵּם. וְאִם כֻּלָּהּ הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם מְשַׁלְּמִין כֻּלָּהּ. וְאִם בְּנִכּוּי מְשַׁלְּמִין בְּנִכּוּי:
הלכה י״ג
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּשּׁוֹשְׁבִינוּת. נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא כְּמוֹ מִלְוֶה. וְאֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בְּעוֹנָתָהּ כְּעֵין נִשּׂוּאֵי רִאשׁוֹן. שֶׁזֶּה כְּמוֹ תְּנַאי הוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ שֶׁעַל דַּעַת זֶה שְׁלָחָהּ. וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם רִבִּית. אֲפִלּוּ שָׁלַח לוֹ דִּינָר וְהֶחְזִיר לוֹ עֲשָׂרָה מֻתָּר שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְהוֹסִיף לוֹ שָׁלַח. וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגּשֹׁ אוֹתוֹ וּלְתָבְעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂא כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּשָׂא הוּא. וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם כְּשֶׁתַּחְזֹר לַיּוֹרְשִׁין מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה י״ד
הַשּׁוֹלֵחַ תְּשׁוּרָה לַחֲבֵרוֹ. אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת כְּשֶׁמָּטָה יָדוֹ וְהוּא מְמָאֵן לִקַּח. וְזֶה נִשְׁבָּע שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּקַּח וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלָּקַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הֲרֵי אֵלּוּ מַתָּנָה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר הוּא וְלִתְבֹּעַ עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁהוּא מִלְוֶה:
הלכה ט״ו
וְכֵן הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וּפֵרוֹת בְּעֵת הַנִּשּׂוּאִין. אֵין נִגְבִּין בְּבֵית דִּין. מִפְּנֵי שֶׁהִיא גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְלֹא נֶאֶמְרוּ דִּינֵי שׁוֹשְׁבִינוּת אֶלָּא בְּמָעוֹת בִּלְבַד:
אבן האזל · הלכות זכייה ומתנה פרק ז׳
י״ד
השולח תשורה לחבירו או שנתן לו מעות כשמטה ידו והוא ממאן ליקח וזה נשבע שא"א שלא תקח והפציר בו עד שלקח, וכן כל כיוצא בהן אע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרש שהוא מלוה. המהרי"ט הביאו המל"מ הוכיח מדברי הרמב"ם דדוקא בכה"ג, אבל נותן מעות או זן ומפרנס אין סתמן מתנה, וקשה דהא בפ"ו הל' כ' פסק הרמב"ם דהמקדש אחותו המעות מתנה, איברא דבזה י"ל דדוקא באחותו כדאמר בגמ' בב"מ דף ט"ו לחלק בין אחותו לנוכראה אבל הלח"מ שם מדייק מדברי המ"מ דגם במקדש א"א הוי נמי מעות מתנה, ועמש"כ שם, עוד קשה מהא דב"מ דף ס"ד והוא בפ"ד מה' מלוה הל' י' דפורע חוב ומצא המלוה יתרון בכדי שאין הדעת טועה דהוא מתנה, והנה בפי"ב מה' אישות הל' י"ט בדין עמד אחד ופרנס את אשתו דהבעל פטור הביא המ"מ דברי הרשב"א דהוא דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה הבעל, אבל במפרנס גובה דהוי כמו לותה ואכלה שכל המפרנס סתם אינו בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והמ"מ הסכים לדבריו במפרנס חבירו וחלק עליו במפרנס את אשתו, והקשה המל"מ בפ"ג מה' אישות ממש"כ הרשב"א ריש קדושין גבי נתן לה קדושין ולא פירש דצריך לחזור וליטול ממנה הכסף ולקדש, אבל אינו יכול לקדש כשהכסף בידה דיכולה לומר מתנה נתת לי, ומכוח דהנותן לחבירו סתם הוא מתנה. ונראה דיש לחלק בין נותן מעות למפרנס את חבירו דבנותן סתם קיי"ל דמעות מתנה וטעמא דלא נוכל לומר דלהלואה נתן לו דהא לא בקש ממנו הלואה ואפשר אינו צריך ולא ניחא ליה בהלואה דהוי עבד לוה לאיש מלוה, אבל במפרנס את חבירו הרי מוכחא מילתא שחבירו צריך לפרנסתו, ובזה נוכל לומר דע"מ כן נתן לו שכשיהיו לו מעות ישלם לו, ועמש"כ בהל' כ' לחלק בין מקדש אחותו להכיר בה שאינו שלו והוא שייך לסברא זו דהיכי דאין לנו טעם למה יתן לו המעות לשם הלואה, ע"כ אנו אומרים שהוא מתנה, אבל היכי שיש טעם למה נתן לו אין אנו אומרים שהוא מתנה והוי הלואה. ולפי דברינו יהיה כדברי המהרי"ט רק בזן ומפרנס, וכדברי הרשב"א אבל לא בנותן מעות, ולפי"ז אנו צריכין לבאר דברי הרמב"ם דאף שכתב שנתן לו מעות, אבל כיון שכתב כשמטה ידו והיה מוכרח לזה לכן הוי כמו מפרנס ולכן הוצרך לזה שהשביעו שיקח דדוקא באופן זה הוי מתנה, ומה שכתב השולח תשורה לחבירו הנה לשון תשורה הוא ג"כ כמו מתנה וכמו שכתוב בשמואל א' ט' ותשורה אין להביא דמשמעה דורן וא"כ אם כונת הרמב"ם ששלח ע"י השליח ואמר שהוא תשורה א"כ פשיטא ומה משמיענו שהוא מתנה, וע"כ כונתו ששלח בסתם, ולזה כתב דאע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ובזה לא הצריך הרמב"ם אופנים שכתב גבי נתן לו מעות כשמטה ידו, משום דהכא לא היה טעם שישלח לו ע"מ לחזור ולתבוע ממנו תשלומין ולכן בסתמא אמרינן דהוא מתנה.
ט״ו
וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנשואין אין נגבין בב"ד מפני שהוא גמילות חסדים, ולא אמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד. השגת הראב"ד, וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן וכו' עד אלא מעות בלבד, א"א דבר זה אינו מחוור עכ"ל. כתב המ"מ דבודאי מתני' אפי' בשעת נשואין דאי לא פשיטא ואולי שהראב"ד ז"ל מפרשה בפנים אחרות, ומ"מ היה לו לפרש ותימה הוא עכ"ל, והנה מה שכתב דבודאי בשעת נשואין הוא, הנה רבינו גרשום מפרש דהוא שלא בשעת נשואין, והרשב"ם כתב ב' פירושים שכתב בלא חופה א"נ בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו, ובעיקר תנאי זה דלדין שושבינות צריך דוקא שילך המשלח לאכול ולשתות עם החתן גם הרמב"ם סובר כן כמו שכתב בהל' א' ופשוט הוא דאל"כ לא נקראו שושבינין, ובזה מבואר דבפי' רבינו גרשום וכן בפי' רשב"ם כתבו על שושבינות דורונות ולא כתבו מעות כמו שכתב הרמב"ם בהל' א', ונמצא דזהו עיקר השגתו של הראב"ד במה שכתב הרמב"ם דדוקא במעות בלבד דאפי' נפרש בשעת חופה הא אפשר בפי' ב' של הרשב"ם שלא הלך לאכול עמו ואינה שושבינות, עוד אפשר דהראב"ד סובר כהרמ"ה דכתב דדוקא כדי יין ושמן וה"ה אוכלין, אבל בגדים יש להם דין שושבינות ולפי"ז ג"כ השגת הראב"ד הוא על מש"כ הרמב"ם אלא במעות בלבד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ז׳, מתוך הלכות זכייה ומתנה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
