רמב״ם - הלכות זכייה ומתנה · פרק ה׳

ספר קניין · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות זכייה ומתנה · פרק ה׳

הלכה א׳

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה בֵּין בָּרִיא בֵּין חוֹלֶה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת. אָמַר לְעֵדִים כִּתְבוּ בַּסֵּתֶר וּתְנוּ לוֹ אֵינָהּ כְּלוּם. שֶׁזֶּה מַעֲרִים כְּדֵי לְאַבֵּד מָמוֹן אֲחֵרִים שֶׁיַּחֲזֹר וְיִמְכֹּר אַחַר שֶׁיִּתֵּן:

הלכה ב׳

לְפִיכָךְ כָּל שְׁטַר מַתְּנַת קַרְקַע שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ וְאָמַר לָנוּ פְּלוֹנִי הַנּוֹתֵן שְׁבוּ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וְכִתְבוּ לוֹ מַתָּנָה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת הִיא וְלֹא זָכָה הַמְקַבֵּל:

הלכה ג׳

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי מַתָּנוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת הָרִאשׁוֹנָה מְסֻתֶּרֶת וְהָאַחֲרוֹנָה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת אַחֲרוֹן קָנָה וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה סְתָם וְאֵין בָּהּ לֹא עִנְיַן סְתִירָה וְלֹא עִנְיַן גִּלּוּי אֶלָּא מַתָּנָה סְתָם הָאַחֲרוֹן קָנָה:

הלכה ד׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמּוֹסֵר מוֹדָעָה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה אֹנֶס. שֶׁאֵין הוֹלְכִין בְּמַתָּנָה אֶלָּא אַחַר דַּעַת הַנּוֹתֵן. הוֹאִיל וְגִלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בָּהּ מַתְּנָתוֹ בְּטֵלָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים מוֹכִיחִין שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לִתֵּן מַתָּנָה זוֹ אֲפִלּוּ שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה גְּלוּיָה וְנִמְצֵאת שֶׁנִּתְּנָה מִקֹּדֶם מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת הֲרֵי שְׁתֵּי הַמַּתָּנוֹת בְּטֵלוֹת. הָרִאשׁוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת. וְהַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה וַהֲרֵי קָדְמָה זוֹ הַמַּתָּנָה שֶׁנִּמְצְאָה כְּמוֹ מוֹדָעָה לָהּ:

הלכה ה׳

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָצָה לִשָּׂא אִשָּׁה. אָמְרָה לוֹ אֵינִי נִשֵּׂאת לְךָ עַד שֶׁתִּכְתֹּב לִי כָּל נְכָסֶיךָ. שָׁמַע בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְצָוַח עַל שֶׁמַּנִּיחוֹ רֵיקָן. אָמַר לָעֵדִים לְכוּ וְהֵחָבְאוּ וְכִתְבוּ לוֹ כָּל נְכָסַי בְּמַתָּנָה. וְאַחַר כָּךְ כָּתַב לָהּ כָּל נְכָסָיו וּנְשָׂאָהּ. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ הַבֵּן לֹא קָנָה וְהָאִשָּׁה לֹא קָנְתָה. שֶׁהֲרֵי לֹא בִּרְצוֹנוֹ כָּתַב לָהּ וּכְאָנוּס בַּדָּבָר הוּא. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ בַּמַּתָּנָה הָרִאשׁוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּטֵלָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ:

הלכה ו׳

שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁזְּמַנָּן בְּיוֹם אֶחָד וְהֵן כְּתוּבִין עַל שָׂדֶה אַחַת בֵּין בְּמֶכֶר בֵּין בְּמַתָּנָה. אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לִכְתֹּב שָׁעוֹת כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה. וְאִם אֵין דֶּרֶךְ הַמָּקוֹם לִכְתֹּב שָׁעוֹת הֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַדַּיָּנִים. כָּל שֶׁדַּעְתָּם נוֹטָה לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ בְּיָדוֹ יַעֲמִידוּ:

הלכה ז׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ קִנְיָן אֶלָּא קָנָה שָׂדֶה זוֹ בִּשְׁטָר זֶה. שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מִי הוּא מִשְּׁנֵיהֶם שֶׁהִגִּיעַ שְׁטָרוֹ לְיָדוֹ תְּחִלָּה. אֲבָל אִם הָיָה בְּכָל שְׁטָר מֵהֶן קִנְיָן כָּל שֶׁקָּדַם לוֹ הַקִּנְיָן זָכָה וְיִשְׁאֲלוּ הָעֵדִים. וְכֵן אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה הִגִּיעַ לְיָדוֹ שְׁטַר מַתְּנָתוֹ תְּחִלָּה קָנָה הָרִאשׁוֹן:

הלכה ח׳

שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִים עַל שָׂדֶה אַחַת בְּשֵׁם קוֹנֶה אֶחָד וְאֵין זְמַנָּם שָׁוֶה. אִם הָיָה שְׁטָר אֶחָד מֶכֶר וְאֶחָד מַתָּנָה. אִם הָיָה הַשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן מַתָּנָה וְהַשֵּׁנִי שֶׁאַחֲרָיו מֶכֶר לֹא בִּטֵּל הָאַחֲרוֹן אֶת הָרִאשׁוֹן. שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר לְהוֹסִיף לוֹ אַחֲרָיוּת חָזַר וְכָתַב בְּשֵׁם מֶכֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה כּוֹתֵב שָׁם אַחֲרָיוּת שֶׁאַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא. וְכֵן אִם הָרִאשׁוֹן מֶכֶר וְהַשֵּׁנִי מַתָּנָה קָנָה הַשָּׂדֶה מִזְּמַן רִאשׁוֹן. שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ שְׁטַר מַתָּנָה אֶלָּא לְיַפּוֹת כֹּחוֹ וּמִשּׁוּם דִּין בֶּן הַמֵּצַר:

הלכה ט׳

הָיוּ שְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת בְּמֶכֶר אוֹ שְׁנֵיהֶם בְּמַתָּנָה. אִם הוֹסִיף בַּשֵּׁנִי כְּלוּם הֲרֵי הָרִאשׁוֹן קַיָּם שֶׁלֹּא כָּתַב הַשֵּׁנִי אֶלָּא מִפְּנֵי הַתּוֹסֶפֶת. וְאִם לֹא הוֹסִיף בִּטֵּל שְׁטָר שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן וְאֵין לוֹ אַחֲרָיוּת אֶלָּא מִזְּמַן הַשֵּׁנִי. לְפִיכָךְ כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַלּוֹקֵחַ מִזְּמַן רִאשׁוֹן עַד זְמַן שֵׁנִי מַחְזִיר אוֹתָם. וְאִם הָיָה עַל אוֹתָהּ שָׂדֶה חֹק לַמֶּלֶךְ בְּכָל שָׁנָה. הַנּוֹתֵן אוֹ הַמּוֹכֵר נוֹתֵן אוֹתוֹ הַחֹק עַד זְמַן הַשְּׁטָר הַשֵּׁנִי:

אבן האזל · הלכות זכייה ומתנה פרק ה׳

א׳

הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת, אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן. לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבוּ בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענינים אלו חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל. השגת הראב"ד אחר שיתן וכו' א"א פי' הטובה שקבל מזה עכ"ל. המ"מ ביאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם הוא דמשום שיאבד ממון אחרים בזה שימכור אחר שיתן מתנה זו והמכירה תתבטל מפני המתנה לכן פסלו חכמים שטר מתנה זה, אבל הראב"ד מפרש דטעמא דהמתנה בטילה הוא משום שאינו נותנה בלב שלם, וכן מבואר מפי' רשב"ם שכתב דלמא כבר נתנה לאחר או לעשותה מודעה לחברתה נתכוין, וכן מבואר בדברי שאר ראשונים בש"מ ולפי"ז באמת צריך לבאר טעמו של הרמב"ם דלא ניחא ליה לפרש כפשוטו דהוא מעיקר דינא משום דלא גמר להקנות, וכתב טעמא דהוא משום פסול שפסלו חכמים. ונראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים במה דאמר בגמ' דבסתמא חיישינן דלפי' הראשונים דהוא בשביל שלא נתכוין להקנות א"כ לא שייך לומר חיישינן אלא שאם טוען שלא נתכוין אלא למתנתא טמירתא ולא נתכוין להקנות טענתו טענה, וכן כתב המ"מ והוא מדברי הר"י מיגש שכתב בשם גאון דדוקא אם חזר בו וטען דלמתנה טמירתא הוא דאיכוין, אבל הרמב"ם כתב דפסולה בודאי וכן הוא שיטת ר"ח הובא בנמוק"י ולפי' הראשונים דהוא משום שלא נתכוין להקנות לא שייך בזה לשון חיישינן, לכן כתב הרמב"ם דטעמא שפסלו חכמים משום תקנה שלא יעשה קנוניא על לקוחות, ולכן אפי' בשטר סתמא חששו חכמים ופסלו השטר.

ב׳

ד׳

כבר בארנו שהמוסר מודעא ואח"כ נתן המתנה בטלה אע"פ שאין זה אונס שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, הואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה מתנתו בטילה לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה זו אפילו שנתנה מתנה גלויה ונמצאת שנתנה מקודם מתנה מסותרת הרי ב' המתנות בטלות, הראשונה מפני שהיא מסותרת והב' מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זו המתנה שנמצאה כמו מודעה לה. השגת הראב"ד מודעה לה וכו' א"א כגון המעשה שהוא מביא עכ"ל. המ"מ לא ביאר השגת הראב"ד ומשמע דהוא סובר דאינו אלא פירוש לדברי הרמב"ם, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב בדרך כלל שהיו הדברים מוכיחין ואח"כ כתב הך עובדא דגמ' דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא, ונראה דהראב"ד סובר דדוקא בכה"ג דהך עובדא דאמר בגמ' על זה דהתם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה, ואף דאם היה אונס א"כ אין צריך מודעה, כבר כתב הר"י מיגש משום דהוי אונס דנפשיה דהוי מצי למיכף ליצריה ודוקא באונס שאנסוהו אחרים בטל בלא מודעה, ונ"מ דאם לא היה אונס כלל רק דמוכח שאין דעתו ליתן מתנה זו לא הוי מודעה, וכגון אם אחד הפציר בחבירו שיתן לו מתנה ונתן חבירו מקודם לאחר מתנתא טמירתא ואח"כ נתן לו מתנה גלויה בזה לא נימא דהוי מודעה דהפצר לא הוי אונס כלל. ונראה דדעת הרמב"ם דגם בהך עובדא לא היה גדר אונס כלל דאם היה גדר שמוכח בודאי שאינו נותנה ברצון לא היינו צריכין למה שקדמה לה מתנתא טמירתא דבלא"ה לא הוי מהני מתנה זו, דאף דגבי מכירה ודאי לא הוי בזה גדר אונס כיון שלא אנסוהו, אלא הוא היה אנוס בשביל יצרו שרצה לישא האשה זה דוקא במכירה דבעינן שיהיה אונס עפ"י דין, אבל במתנה שאין הולכין אלא אחר גילוי דעת הנותן מה איכפת לן שאינו אונס ע"פ דין כיון דעכ"פ אינו נותן ברצון, ולכן ע"כ מוכח מכאן דבלא המתנה טמירתא שקדמה לה לא היינו דנין גדר אונס כלל אפי' להוכיח מזה שאינו נותן בלב שלם, משום שאין לנו טעם לדון בזה גדר אונס אפי' לגבי עצמו דמהיכי תיתי עלינו להחזיקו לרמאי שיחפוץ להטעות האשה שיכתוב לה נכסיו כדי שתתקדש לו ויכתוב באופן שהמתנה בטלה, ולכן ע"כ שבצירוף מה שנתן מקודם המתנה טמירתא אנו דנין שרוצה להטעותה, וזהו דאמר בגמ' דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה והיינו בצירוף המתנתא טמירתא, ולכן גם בכה"ג שכתבתי שהפציר בו חבירו נמי הכי הוא כיון דלא בעינן אונס גמור, לפי"ז דלא בעינן אונס, גבי הפציר בו חבירו עוד עדיף דעכ"פ אין לו זכות להפציר ואינו רמאות גמורה אם יטעה אותו אבל בהמעשה הזו הלא הוא רמאי בזה שהטעה אותה, ולכן כתב הרמב"ם מעשה זו בהל' ה' להודיענו שגם בכה"ג המתנה בטלה אף שהוא רמאי בזה.

ט׳

היו שני השטרות במכר או שניהם במתנה אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספות, ואם לא הוסיף בטל שטר שני את הראשון ואין לו אחריות אלא מזמן השני, לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן שני מחזיר אותם, ואם היה על אותה שדה חוק למלך בכל שנה הנותן או המוכר נותן החוק עד זמן השטר השני. הלח"מ הקשה דבגמ' איתא מאי טעמא רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה, רב אחא אמר אימר אחולי אחליה לשעבודיה איכא בינייהו אורועי סהדי ולשלומי פירי ולטסקא, וא"כ הרמב"ם דפסק דמשלם הפירות והמוכר משלם חק המלך למה לא הזכיר הא דאורועי סהדי ונשאר בקושיא, ונראה בזה דהמ"מ כתב ופסק המחבר כרפרם מפני שקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת, וא"כ לא פסק בתורת ודאי, ואף דפסק דמוציאין הפירות זהו כמו דאמרינן בהשואל גבי בשנים עשר דינרים לשנה מדינר זהב לחודש דבשביל זה דקרקע בחזקת בעלים עומדת מוציאין מן השוכר שכירות בעד חודש העיבור, ולפי"ז מבואר דלגבי אורועי סהדי דהוא לפסול שטר אחר הנמצא אצל הלוקח שחתמו בו עדי שטר הראשון דאנו צריכין לפסול השטר משום שהעדים פסולים, ובזה ודאי אמרינן דמוקמינן לעדים בחזקת כשרות וכמו דקיי"ל גבי שתי כתי עדים המכחישים זו את זו דזו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה ולא אמרינן דאם כת אחת מהעדים חתומים על שטר מכירה דנימא קרקע בחזקת בעלים עומדת, ואף דהכא אין אנו באין לפסול לגמרי העדים וכמו שכתבו התוס' דאינו נאמן בהודאתו לפסול העדים רק לגבי עצמו, מ"מ גם לגבי עצמו לא נוכל לפסול השטר דעכ"פ אנו צריכים לומר לגביה שהעדים הם פסולים מספק, ומספק אין אנו יכולים לפסלם. איברא דיש לחלק דין זה מדין זו באה בפני עצמה ומעידה דהתם לא הוי אלא ספק במציאות ומוקמינן לכל כת על חזקת כשרות, אבל הכא הוי ספיקא דדינא, וכיון דבספיקא דתרי ותרי מבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ח דשנים שהעידו על אחד לפסלו ושנים הכחישו אותם הוא ספק פסול ואין מוציאין ממון בעדותו, א"כ ה"נ בספיקא דדינא נמי לא נוקמי לעדים בחזקת כשרות, וכבר ידוע דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה, ולא דמי למה דאמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת, דזהו מגדר חזקת ממון דמהני גם בתרי ותרי, ונראה דמה דכתב המ"מ דטעמא משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת אינו משום דהוי ספיקא דדינא שהיה לו לכתוב דהרמב"ם מספקא ליה כמאן הילכתא, וגם אפשר שיש כללי הלכה להכריע כמי לפסוק ומי היה מאוחר או מי היה גדול יותר, לכן נראה דכונתו דבאמת שני הטעמים אפשר, ומספקא לן משום מה כתב שטר השני ולכן לענין פירות מפסיד הלוקח אבל שטרותיו אינם פסולים מספק, וראיתי בחדושי הרמב"ן המיוחס להרשב"א שכתב דרב איויא לא פליג על אודויי אודי אלא מוסיף דהיכי דאיכא למימר טעמא דאחולי לא אמרינן אודויי אבל בדעת הרמב"ם א"א לומר דפסק כן דהא לא חילק לענין פירות ולדעת הרמב"ם צ"ל דטעמא דאחולי שייך גם במתנה ואף דלא מהני מחילה אמרינן דהקנה לו בק"ס אלא דאמר טעמא דאחולי לענין מכר דשייך מחילה לענין אחריות, אבל בעיקרא דמילתא אנו אומרים שב' הטעמים אפשר והוי ספק ולכן לענין פירי וטסקא למוכר אבל העדים לא נפסלו מספק וכנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות זכייה ומתנה פרק ה׳

ב׳

לפיכך כל שטר מתנת קרקע כו'. כתב בשה"ג בשם ריא"ז דלדינא דגמ' נמי אם אמר לעדים כתבו סתם יש להם לכתוב ואמר לנו כתבוה בשוקא דסתמא דמלתא מתנה הגונה צוה להם ומאי דאמרינן דבסתמא חיישינן היינו כשהשטר היוצא לפנינו הוא סתם ע"כ. ונראה דסברת יחידית היא ועיין פ"מ ח"א סי' ס"ד:

ח׳

וכן אם היה הראשון מכר כו'. מ"ש ה"ה בשם הרשב"א אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט לכך כתב לו שאם יערער עליו כו', לא ידעתי מה ביד מוכר לעשות אחר המכר שלא יהיה המכר כדי שיזכה מכח מתנה הרי החזיק הלוקח בה מתחלה לשם מכר בדרכי הקנאה והיה צריך שיחזור ויכתוב שטר מכר למוכר כדי שיוכל המוכר להקנותו מעתה מה שירצו ואפילו רצו שניהם עכשיו אין מעשיהם כלום דבדברים לא מסתלק הלוקח דומיא דמשכנתא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא לא אמר כלום ומטעמא דאמרן וצ"ע:

ט׳

היו שני השטרות במכר כו'. דוקא בשטר קרקע אבל בהודאות והלואות גבו תרוייהו ושתי כתובות דינם כשטרי קרקע ואמרינן ביטל האחרון את הראשון ועיין בג"ת שער ס"ו ח"א סימן ה':

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

מלאכת שלמה · הלכות זכייה ומתנה פרק ה׳

מלאכת שלמה על הלכות זכייה ומתנה פרק ה׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 20,752 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מלאכת שלמה על הלכות זכייה ומתנה פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות זכייה ומתנה פרק ה׳

א׳

הנותן מתנה בין בריא בין חולה כו' שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן: פירוש שאם נאמר שמתנה טמורה מועילה יבוא הדבר לידי הפסד שימכור אחר כן מה שנתן כבר ונמצא מפסיד להלוקחין שפלוני יוציא שטר מתנתו וזה ערמה וקנוניא להפסיד אחרים, ויצא לרבינו זה הטעם מהא דכתב בהלכות בשם רב האי גאון והביאו לקמן פרק ט' שכיב מרע שצוה ואמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה ה"ז מתנה קיימת כו' שבשעה שהקנה אותה שהוא אחרי מותו הרי אמר גלו אותה, פירוש שכאן תו לא שייך לחוש לקנוניא שיבוא הדבר לידי הפסד שימכרנה לאחרים אחרי שנתן, דא"כ הלא באמת תהא המכירה קונה דכל שעמד חוזר בו חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחר ותהא מכורה לשני, אבל אם אומר שתהא טמורה לאחר מיתה ג"כ א"כ בנו ימכרנה וזה יהא הפסד דבריה לא מצי הדר, והדברים מפורשין בלשון רבינו שבעת שהקנה שהוא לאחר מיתה הרי אמר גלו אותה ופשוט: ולפ"ז מוכרח דלא כפירוש הלח"מ דבסתמא סבר רבינו דהוי ספיקא ובמטלטלין אם תפס המקבל אין מוציאין מידו היכי דלא א"ל כתבוה בשוקא, דהא כל עיקר שמתנה טמירתא אינה מועלת הוא תקנה שלא יאבד ממון אחרים והוי ספק תקנה, וא"כ צ"ל הדין עם המקבל דהיכי דהוה ספק בתקנה כתבו הפוסקים כן, אך ז"א כיון דחכמים תקנו שמתנה טמירתא אינה מועלת תו כי יהיב מתנה טמורה אמרינן דלאו למתנה איתכוין רק להחניפו במידי דלא הוי מתנה ולהערימו, ורק על תחלת טעמא דמתנתא טמירתא לא הוי מתנה ע"ז אמר רבינו שלא יעשה קנוניא דלא שייך לומר שמחניפו במידי דהוי של המקבל ע"י מתנה זו, בינה זה, ועיין שו"ת רי"ף סימן ח':

ד׳

לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין כו': הנה רבינו הסביר דלא הוי אונס, רק במתנה היכי דמסר מודעא לא בעי אונס, וכאן דהוי כאונס הוי מתנתא טמירתא מודעא לה, אמנם אינו מובן כ"כ מה דהוי זה בגדר מתנה כיון שאיננה רוצית להתקדש בלא שיכתוב לה נכסיו א"כ אישותה הוי הדמים, רק משום דכתב לה נכסיו טרם שקדשה ויכולה היה לחזור הוי כמתנה בכ"ז דחוק למיחשב זה לאונסא דאתיא מנפשיה במתנה רק דהוי כנותן לה ע"מ שתתקדש אליו, אבל כיון שנתקדשה אין זה דומה למתנה ואונס קצת, ופוק חזי בירושלמי ריש פ' אעפ"י רוצה אדם כו' לקרות חתנו של פלוני כו' יעו"ש. ויתכן לומר דמשום דכתב לה כל נכסיו וזה לא עביד אינש דלא לשייר לנפשיה ואפילו במקום ברתא ומכל שכן עבור קדושי אשה מוכחא דלא גמיר להקנות לכן מתנתא קמייתא הוי מודעא לה, ואולי לזה כוון הראב"ד א"א כגון המעשה שהוא מביא פירוש בכותב כל נכסיו, ולא כדמורה לשון רבינו על שדה אחת, ורק בכה"ג דכתב לה כל נכסיו הוי מודעא מתנתא טמירתא ודוק:

ו׳

ב' שטרות שזמנן ביום אחד והן כתובין על שדה אחת בין במכר כו': הנה בתוספות כתבו זה לשונם, ונראה לרבי דמיירי הכא במתנה או במכר במקום שכותבין השטר כו' והשטר אינו עומד אלא לראיה התם כו"ע מודו דאמרינן שודא דאין צריך התם שיהא ניכר מתוך החתימה איזו קנה תחילה הואיל ואינו אלא לראיה בעלמא, ולכאורה צריך להבין דהא מה דבנתן את הכסף אף במקום שכותבין את השטר, הוא משום דלא סמכא דעתיה ולכן אם פירש אי בכספא איקני קני בלא נתינת השטר, רק כל זמן שלא הגיע שטר לידו לא סמכא דעתיה דלוקח וכיון דמטי שטרא לידיה הלא חל הקנין מעת נתינת הכסף למפרע, וא"כ בשטרא מאי איכפת לן אם אין השטר מוכיח מתוכו מי קודם כיון דאינו אלא לראיה בעלמא, ולכאורה תליא בהך שכתב הכס"מ ריש הלכות מכירה, דיש אומרים דדוקא כי מטא שטר קנין לידיה אז דעתו לקנות בקנין היותר מועיל ושטר יותר מועיל מכסף לפי שהוא גם לראיה, אבל במקום שאין כותבין אלא שטר ראיה קני בכסף לאלתר מצינן לומר דאינו מתכוין לקנות למפרע רק שיהא חל הקנין מעת נתינת השטר, אבל לפי מה שהסכימו שאף במקום שכותבין שטר ראיה ג"כ לא סמכא דעתיה עד שיכתוב השטר, מסתברא דאף אם כותב לו שטר קנין ג"כ למפרע קני מעת נתינת הכסף דמנא לך לחדש מילתא ולומר דכוונתו דוקא על שטר לקנות בו לבדו לא בכסף המועיל, כיון דלענין סמיכות דעת סגי גם בכותבין לו שטר ראיה ואז ודאי קני בכסף למפרע, תו גם בשטר קנין אם נתן לו קני בכסף למפרע מעת נתינת הכסף, וזה אין לומר כלל כיון דלא סמכא דעתיה לקנות עד דמטי שטרא לידיה כן אין דעתו לקנות עד שיבוא השטר באופן שיוכיח מתוכו דלו קא זבין ולא באופן שנוכל לומר דזבין לאחריני, דזה לא מסתברא, דאימת לא סמכא דעתיה דלוקח שלא לקנות את השדה בכסף בלא שטר, משום דמסתפי דלמא קא הדר ביה המוכר, אבל כאן דלגבי המוכר אית ליה שטרא רק דילמא קא זבין בההוא יומא לאיש אחר, ע"ז ודאי לא חייש דלא למיקני שדה בכספא למפרע משום דילמא מפיק לוקח אחרינא שטרא מההוא יומא ואינו מוכח מי הקודם, דמאי עדיפות יש ללוקח אחריני מלגבי דידיה, ואם נאמר דקני למפרע ודאי דההוא דיהיב כספא ברישא איהו קא קני וכמו שטר שיש בו קנין: איברא נוכל לומר דאף אם סגי בשטר ראיה לאסמוכי דעתא דלוקח וכי יהיב ליה שטר הודאה לראיה בעלמא תו סמכא דעתיה וקני בכספא אבל לא למפרע רק מעת כתיבת השטר והוי כמו דמפרש בעת נתינת הכסף שיקנה לו הכסף שנותן מעת כי ימטי שטרו לידיה ואז מתחיל קנין כסף דשעבודא דכספא קיים אף כי נתאכלו המעות, הוי א"ש דלכן לא מתחיל הקנין רק מעת כתיבת השטר, אבל לשון הכס"מ מורה דהקנין למפרע מעת נתינת הכסף חיילא וכמש"ב, וגבי עו"ג המוכר שדה לישראל פירש רבינו דעו"ג מדינא מקנה בכסף, רק לכן אמרו דישראל לא קני בכספא שאין דעתו סומכת אלא על השטר [והוי כישראל במקום שכותבין השטר] ושם ודאי לא חל הקנין למפרע, דאם תאמר דחלה קנין כסף למפרע אמאי אם בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון, הא כיון דמטי שטרא לידיה אח"ז תו קני למפרע עם נתינת הכסף לעו"ג דאז העו"ג עדיין לא נסתלק עד דמטי זוזי לידיה וצריך לקנות הישראל הראשון הנותן את הכסף, ועל כרחין דלא חל קנין כספא למפרע, ויש לחלק בין עו"ג לישראל בכמה אנפי, או דיש לומר דהלוקח לא מתכוין לקנות בכספא רק עם נתינת השטר, ובכ"ז לקנות למפרע בכסף אינו מוחה כיון דמטי שטרא לבסוף לידיה רק אינו מתכוין, ובדעת אחרת מקנה אותו שיטת קדמאי דקונה אף אם אין מתכוין הקונה לקנות ולכן קונה בכסף למפרע דהמוכר מכוון להקנותו בכספא, וזה רק בישראל אבל עו"ג לא חייש שיקנה זה הישראל רק דלימטי כספא לידיה וקא מסתלק תו מארעא, וא"כ לא הוי כדעת אחרת מקנה בכספא דליקני אף באינו מתכוין לקנות, דדוקא בישראל שכ"ז שאין קונה הלוקח לא מסתלק המוכר מהשדה ושפיר מכוון להקנות אותו בכל מה דמצי לקנות אע"ג דהלוקח אינו מכוון לקנות ודוק. וראיתי בריטב"א בקדושין שמסתפק ודעתו נוטה דאין הקנין חל למפרע יעו"ש: והנה בקנין אם קונה במקום שכותבין את השטר בלא שטר, הנה בחזקה נזכר לעיל פרק א' ממכירה בההמ"ג הלכה כ' ובכס"מ ריש פ"ב שם, ובקנין לא נזכר, וכפי הנראה מספר העיטור קנין וחזקה שוים, וכמו דחזקה מועיל בלא כתיבת שטר כן קנין מועיל אף במקום שכותבין את השטר אף בלא כתיבת שטר, עיין בעיטור מאמר שלישי אגב בהגה"ה יעו"ש, והריטב"א שכתב בקנין אינו מועיל בלא כתיבת שטר משום דסובר בחזקה לא מועיל במקום שכותבין שטר, ובחזקה הדין פסוק בסימן קצ"ב סעיף ט"ז ברמ"א ה"ה בקנין, ואם נאמר דקנין אינו מועיל לחודא במקום שכותבין השטר, וגם לשיטת ר"ח דבכל שטרי אקנייתא בעי דלימטי שטרא לידיה, בכ"ז ברור דשם קני בקנין למפרע דאם לאחר מכאן הרי הדר סודרא למריה ובמאי ליקני, וא"ש מה דכתב רבינו דבשטר אקנייתא קני הראשון שקדם לו הקנין, דאף במקום שכותבין השטר לשיטת העיטור ג"כ קני למפרע ודוק. עלה בידינו דבמקום שכותבין השטר צ"ב לבאר אם חל קנין כסף למפרע וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות זכייה ומתנה פרק ה׳

א׳

מתנה מסותרת בפי' נראה דלא הויא מתנ' מדאוריתא דכיון שאמר שיסתירוה נראה שאינו נותנה בלב שלם ומשום הכי חיישינן נמי לסתמא אטו מסותרת בודאי וכן מוסר מודעא ואחר כך נתן הרי גלה דעתו שאינו רוצה בה.

ו׳

מי שהקנה לשני זה אחר זה האחד קנה ושני שטרות לאדם אחד זה אחר זה אם הם שוים הולכין אחר השני:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ה׳, מתוך הלכות זכייה ומתנה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות זכייה ומתנה כל הרמב״ם