הלכות זכייה ומתנה · פרק י״א
הלכה א׳
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסים אֵלּוּ לְבָנַי. אֵין הַבָּנוֹת בִּכְלָלָם. הָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד וּבַת. אוֹ בֵּן וּבֶן הַבֵּן. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָמַר לְבָנַי שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא לִבְנוֹ. שֶׁהַבֵּן הָאֶחָד נִקְרָא בָּנִים:
הלכה ב׳
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לְטוֹבִיָּה וּמֵת. וּבָא אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ טוֹבִיָּה וְאָמַר אֲנִי הוּא. נוֹטְלָן. וְאִם הֻחְזַק שְׁמוֹ רַב טוֹבִיָּה אֵינוֹ נוֹטְלָן. וְאִם הָיָה שְׁכִיב מֵרַע גַּס בּוֹ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ נוֹטְלָן:
הלכה ג׳
בָּאוּ שְׁנַיִם לִתְבֹּעַ וְכָל אֶחָד מֵהֶן מֻחְזָק שְׁמוֹ טוֹבִיָּה. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם תַּלְמִיד חָכָם. תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. אֵין בָּהֶן תַּלְמִיד חָכָם וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן שָׁכֵן אוֹ קָרוֹב הוּא קוֹדֵם. הָיָה אֶחָד שָׁכֵן וְאֶחָד קָרוֹב שָׁכֵן קוֹדֵם. שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים אוֹ שְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִין כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם. כָּל מִי שֶׁדַּעְתָּן נוֹטָה שֶׁעַל זֶה אָמַר נוֹתְנִין לוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ רַבִּים:
הלכה ד׳
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי. חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
הלכה ה׳
אָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנַי חוֹלְקִין. פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה וְכָל בָּנָיו מֶחֱצָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ נְכָסַי לִיךְ וּלְבָנַיִךְ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּטּל הִיא מֶחֱצָה וְכָל הַבָּנִים מֶחֱצָה:
הלכה ו׳
אָמַר לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְּלוֹנִי. נוֹטְלִין בְּנֵי פְּלוֹנִי מֶחֱצָה וְהַשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים מֶחֱצָה:
הלכה ז׳
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר יַחֲלֹק פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי. יִטּל מֶחֱצָה. תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי. יִטּל אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה יִטּל רְבִיעַ הַנְּכָסִים:
הלכה ח׳
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בְּבוֹר הַיַּיִן שֶׁיֵּשׁ לִי. יִטּל רְבִיעַ הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לֶחָבִית. הֲרֵי מִעוּט וְיִטּל שְׁמִינִית הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לִקְדֵרָה נוֹטֵל חֵלֶק מִשְּׁנֵים עָשָׂר מִן הַיַּיִן. אָמַר תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לְטָפִיחַ נוֹטֵל חֵלֶק מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר מִן הַיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלְּחֵלֶק מוּעָט נִתְכַּוֵּן:
הלכה ט׳
וְאֵין גּוֹמְרִין מִן הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ לְדִין אַחֵר:
הלכה י׳
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תִּטּל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים. נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִבָּנָיו. וְאִם נוֹלְדוּ לוֹ בָּנִים אַחַר הַצַּוָּאָה מִצְטָרְפִין עִם אֵלּוּ שֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה וְנוֹטֶלֶת חֵלֶק עִם כֻּלָּן. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁלֹשָׁה בָּנִים בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה וּלְאַחַר זְמַן נוֹלְדוּ לוֹ שְׁנַיִם. נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִן הַחֲמִשָּׁה שֶׁהוּא שְׁתוּת כָּל הַמָּמוֹן:
הלכה י״א
וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת עִמָּהֶם אֶלָּא בִּנְכָסִים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה. אֲבָל נְכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר זְמַן הַצַּוָּאָה אֵין לָהּ בָּהֶן חֵלֶק שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ:
הלכה י״ב
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לִי לִפְלוֹנִי. נוֹטֵל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ. אֲבָל לֹא חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אָמַר כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁלִּי. נוֹטֵל הַכּל:
הלכה י״ג
וְהָעֲבָדִים בִּכְלַל הַמִּטַּלְטְלִין. אֲבָל לֹא רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. שֶׁהֲרֵי הִיא מְחֻבֶּרֶת לָאָרֶץ:
הלכה י״ד
אָמַר כָּל הַמִּטַּלְטֵל. נוֹטֵל אַף רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ט״ו
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי. נוֹטֵל כָּל הַמִּטַּלְטְלִין וְכָל הַקַּרְקָעוֹת וְהַבְּגָדִים וְהָעֲבָדִים וְהַבְּהֵמָה וְהָעוֹפוֹת. וְהַתְּפִלִּין עִם שְׁאָר סְפָרִים הַכּל בִּכְלַל הַנְּכָסִים. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם הוּא בִּכְלַל נְכָסִים אוֹ אֵינוֹ לְפִיכָךְ אִם תְּפָסוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה ט״ז
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְּכוֹרִי כָּרָאוּי לוֹ. נוֹטְלָן וְנוֹטֵל בְּכוֹרָתוֹ:
הלכה י״ז
אָמַר בִּבְכוֹרָתוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. רָצָה חֵלֶק בְּכוֹרָה נוֹטֵל רָצָה מָאתַיִם זוּז נוֹטֵל:
הלכה י״ח
וְכֵן אִם אָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ. נוֹטַלְתָּן וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אָמַר בִּכְתֻבָּתָהּ יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה:
הלכה י״ט
אָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי כָּרָאוּי לוֹ נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ. אָמַר בְּחוֹבוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא חוֹבוֹ:
הלכה כ׳
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי וְיִשָּׂא בִּתִּי. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁתֵּי מַתָּנוֹת כָּל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יִקַּח. לְפִיכָךְ אִם רָצָה לִקַּח הַמָּעוֹת וְלֹא יִשָּׂא הַבַּת יִקַּח. אֲבָל אִם אָמַר יִקַּח בִּתִּי וּתְנוּ לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. הֲרֵי זֶה תְּנַאי וְלֹא יִזְכֶּה בַּמָּעוֹת עַד שֶׁיִּקַּח הַבַּת:
הלכה כ״א
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לְבִתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ לִכְתֻבָּתָהּ. אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הָעִיר לְהוֹסִיף בְּשׁוּמַת הַנְּדוּנְיָא וְלִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מָאתַיִם זוּז. שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז סְתָם אֶלָּא בִּכְתֻבָּתָהּ. כְּלוֹמַר תְּנוּ לָהּ מַה שֶּׁתִּהְיֶה שׁוּמָתוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז:
הלכה כ״ב
אָמַר תְּנוּ נְדוּנְיָא לְבִתִּי כָּךְ וְכָךְ בְּגָדִים כָּךְ וְכָךְ כֵּלִים. הוּזְלוּ הַבְּגָדִים וְהַכֵּלִים אַחַר כֵּן. הָרֶוַח לַיתוֹמִים וְנוֹתְנִין לָהּ כַּשַּׁעַר הַזּוֹל. וְכֵן אִם אָמַר תְּנוּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז דְּמֵי הַיַּיִן לְבִתִּי וְהוּקַר הַיַּיִן הָרֶוַח לַיתוֹמִים וְנוֹתְנִין לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר תְּנוּ לִפְלוֹנִי אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז מֵהַיַּיִן שֶׁל מָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאָמְרוּ חֲכָמִים יִטּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז מִדְּמֵי אוֹתוֹ הַיַּיִן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לִתֵּן לוֹ מִן הַיַּיִן מִשְׁקַל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְדָמִים וְזֶה שֶׁיִּחֲדָן כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר הַדֶּקֶל לְבִתִּי וְהִנִּיחַ שְׁנֵי חֲצָאֵי דֶּקֶל אָמְרוּ חֲכָמִים תִּטּל הַשְּׁנֵי חֲצָאִים שֶׁלָּזֶה נִתְכַּוֵּן וְהֵם שֶׁקָּרָא דֶּקֶל. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר תְּנוּ לִפְלוֹנִי בַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה כּוֹרִין וְנִמְצָא הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הַמְצַוֶּה מַחֲזִיק מֵאָה וְעֶשְׂרִים. וְאָמְרוּ חֲכָמִים זָכָה בְּבַיִת זֶה שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁכַּוָּנָתוֹ לָזֶה הָיְתָה שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן בְּעַיִן יָפָה נוֹתֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:
הלכה כ״ג
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ לִבְנִי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת. אוֹ שֶׁאָמַר אַל תִּתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל. וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם אֶלָּא סֶלַע בְּכָל שַׁבָּת. נוֹתְנִים לָהֶם כָּל צָרְכָּן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לְהַרְעִיב אֶת בָּנָיו אֶלָּא לְזָרֵז אוֹתָם. שֶׁמָּא יַרְוִיחוּ בָּהוֹצָאָה יוֹתֵר מִדַּאי:
הלכה כ״ד
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר אַל תִּסְפְּדוּהוּ. אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ. אַל תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁיָּחוּס עַל מָמוֹן בָּנָיו וְיַפִּיל עַצְמוֹ עַל הַצִּבּוּר. שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּלֹא קְבוּרָה. אֶלָּא כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין לְקָבְרוֹ מִנְּכָסָיו:
אבן האזל · הלכות זכייה ומתנה פרק י״א
ג׳
באו שנים לתבוע וכל אחד מוחזק שמו טוביה אם היה אחד מהם ת"ח, ת"ח קודם, אין בהן ת"ח והיה אחד מהן שכן או קרוב הוא קודם, היה אחד שכן ואחד קרוב שכן קודם, שניהם שכנים או שניהם ת"ח יעשו הדיינים כמו שיראה להם, כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר נותנין לו וכן אם היו רבים. המ"מ הקשה מתוספתא פ' ג"פ האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שני טבי אין דורשין לשון הדיוט, לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהן, וכן האומר תנו מאתים דינרין ליוסף בן שמעון וכו', ותי' המ"מ גבי עבד דכיון דעובר בעשה לא מחזיקינן להאי גברא דמשחרר עבדו אלא אחרים פדאוהו או הם עצמם בכסף של אחרים, והקשה ע"ז המגיה דהא בפ"ט כתב המ"מ בשם הרשב"א דאומדין אותו שעשה לו העבד טובה דהיה מותר לו לשחררו וא"כ אכתי נאמר שודא, ונשאר בצ"ע, ונראה דאף דשם כתב המ"מ הטעם משום שהעבד עשה לו טובה זהו משום דבהכי סגי שלא יעבור בעשה, אבל אפשר נמי דאחרים פדאוהו או הוא פדה עצמו בכסף של אחרים, וא"כ לא נוכל לעשות שודא דדייני לומר למי היה אוהב יותר דשמא אחרים פדאוהו או הוא פדה את עצמו, וא"כ ע"כ אנו צריכים לעשות חלוקה לשחרר שניהם וליקח מהם כסף של אחד מהם. ובמה דתניא עוד בתוספתא באומר תנו מאתים דינרים ליוסף בן שמעון והיו שנים דחולקין בשוה, כתב המ"מ דלא מיירי במתנה אלא באומר פקדון, או מלוה ולא משמע כן בלשון תנו מאתים דינרים, ועוד דהא קתני בברייתא אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב, ואם במלוה או פקדון ודאי לא שייך זה, לכן נראה דיש לומר עפ"מ דאיתא בגיטין דף י"ד גבי הולך מנה לפלוני דחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליח יעשה, ומפרש בגמ' דזהו שודא ראות עיניו של שליח ואף דהתם לא קיימא להלכה משום דהתם מספקא לחכמים, ואנן קיי"ל כת"ק דהולך לאו כזכי מ"מ אשכחן מחלוקת בברייתא בהך סברא אם יחלוקו עדיף או שודא עדיף, ולכן כל מה דפסקינן בגמ' שודא דדייני אזלא כהך מ"ד דשודא עדיף, והתוספתא אזלא כמ"ד יחלוקו עדיף וזה נראה לי פשוט דאין צריך לדחוק בתירוצים. והנה הלח"מ הקשה לשיטת התוס' דשודא אינו כפי ראות הדיינים אלא כמו שירצו הדיינים משום ספק דמ"ש מהא דשני יוסף בן שמעון דמוציאין שט"ח על אחרים, ואם נמצא שובר על אחד מהם שניהם אינם יכולים לגבות דמדחה לכל אחד וה"נ ידחו היורשים לכל אחד, וכתב הלח"מ דהתם מעיקר דינא היה צריך להיות יהא מונח משום דודאי חד מינייהו רמאי, ולכן אין מוציאין מהלוה, וקשה דלפי דבריו אם נשארו יורשים והיורשים תובעים יגבו שטר אחד מספק ולא משמע כן, ועוד דמפורש להדיא בריש ב"מ דמקשה בגמ' גבי חנוני על פנקסו דאמאי לא נימא דנפיק לממונא מבעל הבית ויהא מונח עד שיבוא אליהו, דאלמא דכשאנו אומרים יהא מונח ג"כ מוציאין מהלוה, לכן נראה דהכא גבי מתנת שכ"מ אף דאם הדין הוא בספק אמרינן דהיורשין מוחזקין, אבל הכא דהמתנת שכ"מ היא ודאית אלא שאין אנו יודעין למי, בזה אין היורשין מוחזקין כלל דממון זה לא ירשו מעולם, ולכן שפיר אמרינן שודא.
ה׳
אמר נכסי לפלוני ולבני חולקין, פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה, ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך ואמרו חכמים תטול היא מחצה ולכל הבנים מחצה. אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני נוטלין בני פלוני מחצה, והשנים הראשונים מחצה. השגת הראב"ד אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני עד מחצה, א"א לא נתברר לי דבר זה אם יאמר יהיה נכסי לראובן ושמעון ובני לוי למה לא יהיו בני לוי בשליש הנכסים, כאלו אמר לראובן שמעון ולוי ואם אמר לראובן ולשמעון ולבני לוי כמו כן, אבל אם אמר לראובן ושמעון ולבני לוי אפשר שיהיה כדבריו לפי שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ובני לוי בכלל אחד. מה שחילק הראב"ד בין ובני לוי ובין ולבני לוי הנה גירסתנו בדברי הרמב"ם הוא ולבני לוי, וכן ראיתי בדפוס וויניצא, ורק בספרי הראב"ד היה כתוב ובני לוי כמבואר בדבריו וכן הוא במ"מ אבל במגדל עוז כתוב כמו בגירסתנו, ואינו ברור אם הוא מדוייק כיון שחולק על הראב"ד, והמ"מ כתב על דברי הראב"ד שהוא חילוק דק כחוט השערה, אבל דבריו אינם מובנים כלל דאין שום טעם לומר דאם אמר לראובן ושמעון ובני לוי שיטלו בני לוי יותר משליש דהא לא עשה חילוק ביניהם, ונראה דמה שכתב המ"מ אינו ליישב דעת הרמב"ם לפי גירסתו אלא להיפוך לפי שהביא מקודם דעת הרמב"ן שחולק לגמרי על הרמב"ם, וכתב להדיא דאפי' אמר ולבני לוי אין נוטלין יותר משליש, ומשמע מדברי המ"מ שהסכים לזה, ובנמוק"י מבואר ביותר דהא מסוגיא דגמ' דאמר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משמע מעליותא דפרט וגריעותא דכלל, ואם כדברי הרמב"ם פעמים שהכלל יפה מהפרטים כשהפרטים רבים ממנו, ולכן נראה דזהו שיטתו של המ"מ ומשום זה כתב דחילוק הראב"ד הוא דק כחוט השערה, והיינו דאפי' באמר ולבני לוי ג"כ אינם נוטלים הכלל אלא כאחד מן הפרטים. ובדעת הרמב"ם והראב"ד נראה דזה תליא במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בשבועות דף ל"ח דר"י סבר דולא לך הוי פרטי ור"ש סבר עד שיאמר שבועה לכל אחד ובקדושין דף מ"ו תנן התקדשי התקדשי ואמר שם מאן תנא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד, וכן בנדרים דף ס"ו אמר בגמ' דמתני' כר"ש והרמב"ם פסק בשבועות ובנדרים דלא כר"ש ובקדושין פסק כר"ש, וכתב בזה הכ"מ פ"ד מה' נדרים דהרמב"ם סובר דראה רבי דבריו של ר"ש בקדושין ודבריו של ר' יהודה בשבועות, ונדרים הוי חדא עם שבועות לכן סמכינן אסתמא דשבועות, אבל לא ביאר הכ"מ טעמא דמילתא, ונראה דהיכי דלא היה צריך לומר הפרטים ואמר אמרינן דהוו פרטי, אבל היכי שהיה ע"כ צריך להזכירם אמרינן דהוו כחדא כיון שסמך כולם לראש דבריו, ולכן בשבועות היה יכול לומר שבועה שאין לכם בידי, וכן בנדרים היה יכול לומר לכולכם או לאלו, במקום לזה ולזה, אבל בקדושין אמר שם בגמ' דאיכא נ"מ בין בזו ובזו ובין באלו, דבאלו אפי' אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת, וא"כ יש לומר שהיה רוצה להזכיר הפרטים שלא יהיה הדין כמו באלו ולכן הוו כללא אם לא אמר התקדשי התקדשי. ולפי"ז הכא דאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי דע"כ היה צריך להזכירם א"כ אמרינן דהוו כללא, ומבוארים דברי הראב"ד שכתב שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ולבני לוי בכלל אחד, והיינו דלא היו ראובן ושמעון פרטים דנימא דבני לוי לא חשיבי כי אם כאחד מן הפרטים, אלא ראובן ושמעון הוו כלל אחד כמו בני לוי, ולכן נוטלין בני לוי חצי כמו ראובן ושמעון, ואפי' אם יאמר לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה יטלו בני יהודה חצי ולא קשה מה שהקשה הרמב"ן דא"כ יטול הכלל יותר מן הפרטים משום דלא חשבינן להו פרטים אלא כלל וכנ"ל. אכן צריך לבאר דעת הרמב"ן דסובר דא"א שלהכלל יהיה חלק יותר מאחד מן הפרטים דהא סובר בהלכותיו בפ"ד דנדרים דקיי"ל כר"ש דאם לא הזכיר שבועה לכל אחד הוי כללא, וכן גבי קדושין צריך התקדשי וא"כ כשאמר לראובן ושמעון היו כללא ולבני לוי הוו נמי כללא וכמש"כ הראב"ד, ונראה דסובר דמה דאמרינן דהוי כללא אינו אלא לענין מה שאמר בתחלה, והיינו דכשאומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך, דלא הוי כאומר שבועה על כל אחד אלא כאומר שבועה לכולם ואינו חייב אלא אחד, וכן גבי נדרים הוי נדר אחד וכשהותר מקצתו הותר כולו, וכן גבי קדושין לא בעינן שיהיה בכל אחת שוה פרוטה, משום דאמרינן דהתקדשי קאי על כל התמרות וקידש בכולם, אבל מ"מ לעניננו לא נימא דכשאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי שוה הא דלראובן ושמעון להא דלבני לוי דעכ"פ גבי ראובן ושמעון הא הזכיר כלל של פרטים וגבי לבני לוי לא הזכיר אלא כלל אחד, לכן אמרינן דהפרטים שבכלל האחד דומים כל אחד לכלל הב', וכל זה בדעת הרמב"ן דסובר דתמיד הוי כללא, אבל לדעת הרמב"ם דסובר דהיכי דא"צ להזכיר הפרטים והזכירם הוו פרטים ורק דהיכי דהוא מוכרח להזכיר הפרטים אין ראיה שעשאם לפרטים, לכן סובר שפיר דאפי' לענין זה לא עדיפי כמו פרטים, דכיון שהזכיר בלשון אחד כמו נכסי לפלוני ופלוני הוו לגמרי כללא אפי' לענין זה דלא עדיפי מכלל הב', ומה שהזכיר הפרטים הוא משום דע"כ היה צריך להזכירם דלא היה יכול לומר בלשון אחר, ולכן הוו לגמרי כללא ולא עדיף כלל א' מכלל ב' וכדברי הראב"ד, ונמצא דהרמב"ם והרמב"ן הולכים לשיטתם במה דחולקים בה' שבועות ונדרים וכנ"ל.
ו׳
אמר נכסי לפלוני ולבני חולקין, פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה, ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך ואמרו חכמים תטול היא מחצה ולכל הבנים מחצה. אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני נוטלין בני פלוני מחצה, והשנים הראשונים מחצה. השגת הראב"ד אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני עד מחצה, א"א לא נתברר לי דבר זה אם יאמר יהיה נכסי לראובן ושמעון ובני לוי למה לא יהיו בני לוי בשליש הנכסים, כאלו אמר לראובן שמעון ולוי ואם אמר לראובן ולשמעון ולבני לוי כמו כן, אבל אם אמר לראובן ושמעון ולבני לוי אפשר שיהיה כדבריו לפי שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ובני לוי בכלל אחד. מה שחילק הראב"ד בין ובני לוי ובין ולבני לוי הנה גירסתנו בדברי הרמב"ם הוא ולבני לוי, וכן ראיתי בדפוס וויניצא, ורק בספרי הראב"ד היה כתוב ובני לוי כמבואר בדבריו וכן הוא במ"מ אבל במגדל עוז כתוב כמו בגירסתנו, ואינו ברור אם הוא מדוייק כיון שחולק על הראב"ד, והמ"מ כתב על דברי הראב"ד שהוא חילוק דק כחוט השערה, אבל דבריו אינם מובנים כלל דאין שום טעם לומר דאם אמר לראובן ושמעון ובני לוי שיטלו בני לוי יותר משליש דהא לא עשה חילוק ביניהם, ונראה דמה שכתב המ"מ אינו ליישב דעת הרמב"ם לפי גירסתו אלא להיפוך לפי שהביא מקודם דעת הרמב"ן שחולק לגמרי על הרמב"ם, וכתב להדיא דאפי' אמר ולבני לוי אין נוטלין יותר משליש, ומשמע מדברי המ"מ שהסכים לזה, ובנמוק"י מבואר ביותר דהא מסוגיא דגמ' דאמר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משמע מעליותא דפרט וגריעותא דכלל, ואם כדברי הרמב"ם פעמים שהכלל יפה מהפרטים כשהפרטים רבים ממנו, ולכן נראה דזהו שיטתו של המ"מ ומשום זה כתב דחילוק הראב"ד הוא דק כחוט השערה, והיינו דאפי' באמר ולבני לוי ג"כ אינם נוטלים הכלל אלא כאחד מן הפרטים. ובדעת הרמב"ם והראב"ד נראה דזה תליא במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בשבועות דף ל"ח דר"י סבר דולא לך הוי פרטי ור"ש סבר עד שיאמר שבועה לכל אחד ובקדושין דף מ"ו תנן התקדשי התקדשי ואמר שם מאן תנא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד, וכן בנדרים דף ס"ו אמר בגמ' דמתני' כר"ש והרמב"ם פסק בשבועות ובנדרים דלא כר"ש ובקדושין פסק כר"ש, וכתב בזה הכ"מ פ"ד מה' נדרים דהרמב"ם סובר דראה רבי דבריו של ר"ש בקדושין ודבריו של ר' יהודה בשבועות, ונדרים הוי חדא עם שבועות לכן סמכינן אסתמא דשבועות, אבל לא ביאר הכ"מ טעמא דמילתא, ונראה דהיכי דלא היה צריך לומר הפרטים ואמר אמרינן דהוו פרטי, אבל היכי שהיה ע"כ צריך להזכירם אמרינן דהוו כחדא כיון שסמך כולם לראש דבריו, ולכן בשבועות היה יכול לומר שבועה שאין לכם בידי, וכן בנדרים היה יכול לומר לכולכם או לאלו, במקום לזה ולזה, אבל בקדושין אמר שם בגמ' דאיכא נ"מ בין בזו ובזו ובין באלו, דבאלו אפי' אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת, וא"כ יש לומר שהיה רוצה להזכיר הפרטים שלא יהיה הדין כמו באלו ולכן הוו כללא אם לא אמר התקדשי התקדשי. ולפי"ז הכא דאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי דע"כ היה צריך להזכירם א"כ אמרינן דהוו כללא, ומבוארים דברי הראב"ד שכתב שנתן לראובן ושמעון בכלל אחד ולבני לוי בכלל אחד, והיינו דלא היו ראובן ושמעון פרטים דנימא דבני לוי לא חשיבי כי אם כאחד מן הפרטים, אלא ראובן ושמעון הוו כלל אחד כמו בני לוי, ולכן נוטלין בני לוי חצי כמו ראובן ושמעון, ואפי' אם יאמר לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה יטלו בני יהודה חצי ולא קשה מה שהקשה הרמב"ן דא"כ יטול הכלל יותר מן הפרטים משום דלא חשבינן להו פרטים אלא כלל וכנ"ל. אכן צריך לבאר דעת הרמב"ן דסובר דא"א שלהכלל יהיה חלק יותר מאחד מן הפרטים דהא סובר בהלכותיו בפ"ד דנדרים דקיי"ל כר"ש דאם לא הזכיר שבועה לכל אחד הוי כללא, וכן גבי קדושין צריך התקדשי וא"כ כשאמר לראובן ושמעון היו כללא ולבני לוי הוו נמי כללא וכמש"כ הראב"ד, ונראה דסובר דמה דאמרינן דהוי כללא אינו אלא לענין מה שאמר בתחלה, והיינו דכשאומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך, דלא הוי כאומר שבועה על כל אחד אלא כאומר שבועה לכולם ואינו חייב אלא אחד, וכן גבי נדרים הוי נדר אחד וכשהותר מקצתו הותר כולו, וכן גבי קדושין לא בעינן שיהיה בכל אחת שוה פרוטה, משום דאמרינן דהתקדשי קאי על כל התמרות וקידש בכולם, אבל מ"מ לעניננו לא נימא דכשאמר נכסי לראובן ושמעון ולבני לוי שוה הא דלראובן ושמעון להא דלבני לוי דעכ"פ גבי ראובן ושמעון הא הזכיר כלל של פרטים וגבי לבני לוי לא הזכיר אלא כלל אחד, לכן אמרינן דהפרטים שבכלל האחד דומים כל אחד לכלל הב', וכל זה בדעת הרמב"ן דסובר דתמיד הוי כללא, אבל לדעת הרמב"ם דסובר דהיכי דא"צ להזכיר הפרטים והזכירם הוו פרטים ורק דהיכי דהוא מוכרח להזכיר הפרטים אין ראיה שעשאם לפרטים, לכן סובר שפיר דאפי' לענין זה לא עדיפי כמו פרטים, דכיון שהזכיר בלשון אחד כמו נכסי לפלוני ופלוני הוו לגמרי כללא אפי' לענין זה דלא עדיפי מכלל הב', ומה שהזכיר הפרטים הוא משום דע"כ היה צריך להזכירם דלא היה יכול לומר בלשון אחר, ולכן הוו לגמרי כללא ולא עדיף כלל א' מכלל ב' וכדברי הראב"ד, ונמצא דהרמב"ם והרמב"ן הולכים לשיטתם במה דחולקים בה' שבועות ונדרים וכנ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות זכייה ומתנה פרק י״א
ט״ו
ש"מ שאמר נכסי לפלוני וכו' אבל ס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים או אינו לפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו: ראה מה שהקשה הלח"מ. והנראה דבהנך איבעיות דיהנה בהן ישען בהן כו' כיון דמן הדין לא קנה שכ"מ, רק מתק"ח, א"כ הוי ספק תקנה אם תקנו חכמים בזה או לא אמרינן דעל ספק לא תקנו ולא קנה ועיין משל"מ פרק כ"א ממלוה בתשובתו שם באורך, וביחוד בשכ"מ שעיקר התקנה הוא כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים [כמש"ב פרק ח' הלכה ב'] וכיון שמספק לא יוציא פלוני המקבל מן היורשים א"כ אכתי תטרף דעתו עליו כשידע שהיורשים לא יקיימו דבריו, וא"כ בטלה הטעם שיתקנו חכמים שדבריו יהיו כמסורים שיועיל בלישנא דמספקא לן תפיסה דאף אם תאמר דאי תפיס מהני ג"כ יטרף דעתו ותו לא תקנו על הספק. ונתבונן עוד, דבשכ"מ שאמר נכסי לפלוני וס"ת מספקא לן אם הוי בכלל נכסים לאינשי הואיל ואינו יכול למכור אותה, ומעתה איך מועיל מתנת שאר נכסיו הא מספקא לן דילמא שייר ס"ת שלא נתן לו וא"כ שייר כל שהוא ומתנתו בטילה, אך ז"א, דזה גופא בכלל האיבעיא אם נאמר דס"ת לא חשיב לאינשי נכסים הואיל ואינו יכול למוכרו, ותו לא הוי שיור במתנת שכ"מ, והא דתנן שכ"מ שכתב כל נכסיו שייר כ"ש הוא הדין דס"ת אינו בכל להיות חשוב שיור, והא כל מה דאיקרי נכסים כתב להן, וא"כ ממ"נ אם ס"ת בכלל נכסים הרי כתב לו גם הס"ת ואם אינו בכלל נכסים הרי לא שייר כלום ממה דאיקרי נכסים: ולפ"ז יצא לנו דין חדש, דמי שכתב כל נכסיו ושייר ס"ת בפירוש מספקא לן אם קנה הנכסים כשמת, דשמא ס"ת בכלל נכסים והוי שיור לענין מתנת שכ"מ ולא קנה הנכסים ודוק. וכיון שכן א"ש, דאיך נאמר דעל ספק לא תקנו חכמים שיקנה דבורו בעלמא בלא קנין, וזה על ס"ת דמספקא לן אם הוי בכלל נכסים א"כ תו בטל הממה נפשך, דאם תאמר דס"ת בכלל נכסי ובכ"ז כיון דמספקא לן לא חלה ולא נתקיים מתנתו בס"ת בדיבור בעלמא בלא קנין, תו איך קנה שאר נכסים הא ס"ת בכלל נכסי ושייר כל שהוא ולא כתב כל נכסיו דהא שייר ס"ת דבאמת הוי בכלל נכסי רק דמספקא לך וא"כ תו גם על שאר נכסים הוי ספק אם קנה ותאמר ג"כ דעל ספק לא תקנו חכמים ולא קנה כלום נכסים ואם תפס ג"כ מוציאין מידו, א"כ יבטל כל התקנה אף הודאי היינו כל נכסיו שנתן לו דמיקרי ודאי נכסים וזה אין סברא, לכן הניחו חכמים שיקנה גם על הספק כמו ספק בשל תורה ויועיל תפיסה, ותו מהני מתנת שאר נכסים ממ"נ אם ס"ת בכלל נכסי הרי נתן לו גם הס"ת, ואם אין ס"ת בכלל נכסי הרי לא שייר לו מהני מילי דמיקרו נכסים ותו ממנ"פ קנה שאר נכסים, ולכן גם במצוה מחמת מיתה דביה מועיל מתנת שכ"מ במקצת בלא קנין ג"כ לא פלוג חכמים והניחו תקנתם על הספק דמה שמועיל במתנת שכ"מ בכולה מועיל במצוה מחמת מיתה במקצת ודוק כי הוא נכון בס"ד: ויש להסתפק טובא אם הנך מילי דאין לו בהן רק טובת הנאה כמו מתנות כהונה ומעשר שני המתחלק בתוך הבית וכיו"ב מי הוי בכלל נכסי למ"ד טובת הנאה אינה ממון, כיון דאם תפס הכהן מוציאין מידו אף למ"ד טוה"נ אינה ממון כמבואר ריש פ' הזרוע (בדף קלא) בתוס' ד"ה יש בו טוה"נ, וכן דעת רבינו סוף הלכות מע"ש ונ"ר, דמצי להקנותה אגב קרקע דהא בא מכח המקנה כיון דממון שלו הוא ליתן לכל מי שירצה. ובנדרים (דף פד) דפריך רישא לסיפא דכהנים ולוים נהנין לי דמשני רב הושעיא ל"ק הא רבי והא ר"י בר"י דפליגי אי טוה"נ ממון או לא. ולכאורה צריך להבין דהא ברישא דרישא תני קונם שאני נהנה לבריות כו' ויכולה ליהנות בלקט כו' ולא תני מעשר עני, משום דמעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טוה"נ לבעלים ולכן אסורה להנות דנהנית מן הבריות, וא"כ קשה רישא דטוה"נ ממון ומציעתא ר"י בר"י דטוה"נ אינה ממון וסיפא רבי, אולם הא בדותא, דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו וכן מצי לאסור דבר הפקר על עצמו, רק על חבירו לא מצי לאסור רק דבר שהוא שלו הא של הפקר אינו יכול לאסור ואף דבר שלב"ל לא מצי לאסור עיי"ש פ"ה, א"כ לעולם ברישא אמרינן דטוה"נ אינה ממון, ובכ"ז הואיל וטובת הנאתן לבעלים בלשון בני אדם דבנדרים אזלינן בתריה הוא בכלל שאני נהנה לבריות [ופוק חזי לענין עובר ירך אמו דפליגי בכל הש"ס ובלשון בני אדם כתבו התוס' בב"מ ע"ט דכגוף אחד הוי עי"ש] אבל סיפא דאיהו אסר הנייתו על כהנים אם אינה ממון הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו, לכן פריך הגמרא רישא לסיפא ומסיק כתנאי אי טובת הנאה ממון, נמצא דבלשון קונם שאני נהנה לבריות נכללו גם הנך מילי דאין בהו רק טוה"נ למ"ד דאינה ממון, ולפ"ז מסתברא דגם בכלל נכסי הוי, אכן ז"א, דא"כ מאי בעי לה הגמרא אם ס"ת בכלל נכסי כיון דלא מזדבן לאו נכסי הוי, ליפשוט מהך דתנן בהשותפין הריני עליך כו' ואסורים בדבר של אותה העיר כגון כו' והתיבה והספרים, אלמא דאף ע"פ דלאו בכלל נכסי הוי נכללו בלשון שאם אסר הניית חבירו נכלל גם זה בהנאתו, כן אעפ"י דהנך מילי דאין לו בהן רק טוה"נ לאו בכלל נכסי הוי נכללו בלשון שאני נהנה לבריות ודוק. מיהו להפוסקים דמחלקי בין ס"ת לשאר ספרים א"ש, דשם בהשותפין מצינן לפרש בשאר ספרים ועיין תוס' שם, ועוד כיון דויתור אסור במודר הנאה לכן אסור אף מהנך דליכא ביה רק דין טוה"נ, וזה לא מסתברא לומר דבמתנה זו איכא איסורא דנותן ס"ת הוי כמו מכר ולכן בעי אם כוון ליתן הס"ת בכלל נכסיו, ז"א דהא שכ"מ נותן לאחר מיתה ובודאי שרי ליתן לאחר מיתה דדוקא מחיים אסור למכור, דאלת"ה מאי מבעי ליה במתנת שכ"מ תיפוק ליה כיון דאיסורא הוא לא תקנו רבנן דליהני בדבורא מתנת שכ"מ כמש"פ רבינו פ"ט בנתן לעו"ג יעו"ש וז"פ ועיין ירושלמי שם בהשותפין באחד שקדשה בס"ת ובש"ק שם וצ"ע, וראה מש"כ בהלכות מכירה פ"ה ה"ה: אולם מסתפקנא טובא לשיטת הרמ"א סוף סי' רע"ו דדברים שאין לו בהן רק טובת הנאה אין יורש יורשן אם מונחים הן ביד אחרים בעת מיתתו, א"כ בהנך מילי דליכא ליה רק טוה"נ מי תקון רבנן מתנת שכ"מ, דכמו דגר הואיל וליתא בירושה לא תקון רבנן מתנת שכ"מ דכירושה שויוה רבנן, כן ה"ה דדברים דליתנהו בירושה ליתנהו במתנת שכ"מ, או דילמא רק על גברא דליתא בירושה לא תקנו מתנת שכ"מ, הא מילי דליתנהו בירושה שפיר תקנו וצ"ע, ובפרט לשיטת רש"י בפ"ק דב"מ דכל קנינים דמצד הנותן כמו חליפין ואגב קרקע ליתנהו בדברים דאין לו בהן רק טוה"נ רק בקבלתו זכה בהן כמו בדבר הפקר, א"כ מתנת שכ"מ אף ע"ג דכמסורים דמי בכ"ז אינן מסורים רק מכח הנותן ולהנותן שאין לו בהן רק טובת הניה אין לו בהן כח להקנות מצדו וא"כ לא מועיל מתנת שכ"מ, וכן פסק הרמ"א סימן ר"ג דלא מקני בחליפין: ולפי דברי הרמ"א יש לעיין מדברי רשב"ם (דף סג) בן לוי שמכר כו' והוה"ד לישראל המוכר שדה לחבירו ואמר לו ע"מ שהמעשר שלי כו' דהא השתא נמי יש לו בה טובת הנאה זו, דלפ"ז איך ירשו בניו מקום מעשר דשייר דהא בניו אינם יורשים טובת הנאה, כיון דגם להמוריש הוא ישראל המוכר השדה לא היה בו רק טוה"נ לבד, ורק לוי דגוף המעשרות שלו וממון גמור איכא גביה מצי מוריש לבניו, ומתורת תנאי אינו דע"מ שיורא הוא כמש"כ הרא"ש, יעוין בדבריו. ומיושב לפ"ז פירוש ר"י בתוספות דלא מוקים כר"מ דמקנה דבר שלב"ל דאיך שייר לבניו דהא בניו לא באו לעולם ולדבר שלב"ל לא מועיל הקנאה גם לר"מ, ואי נימא דלבניו שהן בעולם אמר כמו שדחו בתוספות, דז"א דא"כ בישראל המוכר לחבירו ג"כ מצי משייר לבניו ואמאי תני בבן לוי דוקא ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
