רמב״ם - הלכות זכייה ומתנה · פרק י׳

ספר קניין · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות זכייה ומתנה · פרק י׳

הלכה א׳

שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי וּמֵת. יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מֵרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עַל מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ קָבוּר הוּא אוֹמֵר:

הלכה ב׳

וְכֵן שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר הַלְוָאָה אוֹ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי תְּנוּ אוֹתָהּ לִפְלוֹנִי דְּבָרָיו קַיָּמִין וְאֵין צָרִיךְ לְמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. וְכֵן אִם אָמַר תְּנוּ שְׁטַר פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי זָכָה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר. וּכְאִלּוּ כָּתַב וּמָסַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַשְּׁטָר. וְאֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחל שְׁטָר זֶה שֶׁנָּתַן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. וּמִפְּנֵי מָה הַמּוֹכֵר אוֹ נוֹתֵן שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר וּמְחָלוֹ הַיּוֹרֵשׁ מָחוּל וּשְׁכִיב מֵרַע שֶׁנָּתַן שְׁטַר חוֹב אֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחל. מִפְּנֵי שֶׁקִּנְיַן הָרְאָיָה בִּשְׁטָר מִדִּבְרֵיהֶם לְפִיכָךְ הַיּוֹרֵשׁ עֲדַיִן זֶה הַשְּׁטָר שֶׁלּוֹ הוּא מִן הַתּוֹרָה וּמוֹחֲלוֹ. וּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה. וּכְאִלּוּ קָנָה מָמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר מִן הַתּוֹרָה וְהִגִּיעַ לְיָדוֹ וְלֹא נִשְׁאַר לַיּוֹרֵשׁ בּוֹ קִנְיָן. וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מוֹחֵל:

הלכה ג׳

שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי. אִם אָמַר תְּנוּ נוֹתְנִין. לֹא אָמַר תְּנוּ אֵין נוֹתְנִין. שֶׁמָּא לֹא אָמַר מָנֶה יֵשׁ לִפְלוֹנִי בְּיָדִי אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עַל יוֹרְשָׁיו שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מָמוֹן:

הלכה ד׳

לְפִיכָךְ אִם אָמַר זֶה דֶּרֶךְ הוֹדָאָה וְלֹא הָיָה שָׁם חֲשַׁשׁ הַעֲרָמָה. נוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר תְּנוּ:

הלכה ה׳

כַּיּוֹצֵא בּוֹ רָאוּ אֶת אֲבִיהֶם שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְאָמַר שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן. אִם כְּמוֹסֵר דְּבָרָיו קַיָּמִין. אִם כְּמַעֲרִים לֹא אָמַר כְּלוּם:

הלכה ו׳

וְכֵן אִם בָּא אֶחָד וְאָמַר לָהֶם אֲנִי רָאִיתִי אֶת אֲבִיכֶן שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְאָמַר שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם. שֶׁל מַעֲשֵׂר הֵן. אִם הָיוּ טְמוּנִין בַּבַּיִת לֹא אָמַר כְּלוּם. בַּשָּׂדֶה דְּבָרָיו קַיָּמִין. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁאִלּוּ יָכוֹל לִטּל דְּבָרָיו קַיָּמִין וְאִם לָאו לֹא אָמַר כְּלוּם:

הלכה ז׳

הֲרֵי שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר עַל מָעוֹת שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו וְלֹא יָדַע הֵיכָן הֶחְבִּיאָם וְאָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם כָּךְ וְכָךְ הֵם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הֵן וְשֶׁל פְּלוֹנִי הֵן וְשֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן. וּמְצָאָן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ וּבַמִּנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ חֲכָמִים דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין:

הלכה ח׳

שְׁכִיב מֵרַע שֶׁהוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי בְּיָדוֹ מָנֶה וְאָמְרוּ יְתוֹמִים חָזַר וְאָמַר לָנוּ אָבִינוּ פְּרַעְתִּיו נֶאֱמָנִין וְנִשְׁבָּעִין עַל זֶה שְׁבוּעַת הֶסֵּת:

הלכה ט׳

אָמַר תְּנוּ וְאָמְרוּ יְתוֹמִים חָזַר וְאָמַר לָנוּ אָבִינוּ פְּרַעְתִּיו אֵין נֶאֱמָנִין:

הלכה י׳

אָמַר מָנֶה לִפְלוֹנִי (בְּיָדִי) וְאָמְרוּ יְתוֹמִין נָתַנְנוּ אֵין נֶאֱמָנִין. שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר תְּנוּ וּמִנַּיִן יָדְעוּ שֶׁחַיָּבִין לִתֵּן:

הלכה י״א

אָמַר תְּנוּ וְאָמְרוּ יְתוֹמִים נָתַנְנוּ נֶאֱמָנִין וְנִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתְנוּ:

הלכה י״ב

שְׁכִיב מֵרַע שֶׁנָּתַן מָנֶה לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ מָנֶה זוֹ לִפְלוֹנִי וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת. אִם קַיָּם הָיָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הַשְּׁכִיב מֵרַע. יִנָּתְנוּ לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶּׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לוֹ. שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מֵרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין הֵן. וְאִם לֹא הָיָה קַיָּם יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ שֶׁאֵין קִנְיָן לְמֵת:

הלכה י״ג

שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי. אֵין אוֹמְרִין הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. לְפִיכָךְ אִם לֹא הִנִּיחַ תְּשַׁע מֵאוֹת חוֹלְקִין הַנִּמְצָא לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב לָהֶן. וְאִם יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב גּוֹבֶה מִכֻּלָּן מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁכָּתוּב לָהֶן. כֵּיצַד. הָיָה הַחוֹב אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים בַּעַל הַמָּאתַיִם נוֹתֵן מֵאָה וּבַעַל הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּבַעַל הָאַרְבַּע מֵאוֹת נוֹתֵן מָאתַיִם:

הלכה י״ד

אֲבָל אִם אָמַר תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו אַרְבַּע מֵאוֹת לִפְלוֹנִי. כָּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. לְפִיכָךְ אִם יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב גּוֹבֶה מִן הָאַחֲרוֹן. אֵין לוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו. אֵין לוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו:

הלכה ט״ו

שְׁכִיב מֵרַע שֶׁאָמַר יָדוּר פְּלוֹנִי בְּבַיִת זֶה. יֹאכַל פְּלוֹנִי פֵּרוֹת דֶּקֶל זֶה. לֹא אָמַר כְּלוּם שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. שֶׁהַדִּירָה וְהָאֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הֵן כְּדִבּוּר וּכְשֵׁינָה שֶׁאֵין נִקְנִין. אֲבָל אִם אָמַר תְּנוּ בַּיִת זֶה לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיָּדוּר בּוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי. אוֹ תְּנוּ דֶּקֶל זֶה לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו. דְּבָרָיו קַיָּמִין. שֶׁהֲרֵי הִקְנָה לָהֶם הַגּוּף לְפֵרוֹת וְהַגּוּף דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

אבן האזל · הלכות זכייה ומתנה פרק י׳

ב׳

וכן שכ"מ שאמר הלואה או פקדון שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני דבריו קיימין ואין צריך למעמד שלשתן, וכן אם אמר תנו שטר פלוני זכה במה שיש בשטר, וכאלו כתב ומסר אע"פ שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנת שכ"מ, ומפני מה המוכר או הנותן שט"ח לחבירו וחזר ומחלו היורש מחול, ושכ"מ שנתן שט"ח אין היורש יכול למחול מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם ולפיכך היורש עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה ומוחלו, ומתנת שכ"מ אע"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין ולפיכך אינו מוחל. השגת הראב"ד לפיכך היורש עדיין שטר זה וכו' ומתנת שכ"מ וכו' עד ולפיכך אינו מוחל, א"א יש כאן שיבושים והגהתי אותם מדעתי, וכבר פי' הרב ז"ל פ' הכותב שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי שחכמים עשאוה כשל תורה כמו שקבל המתנה, והטעם שכתוב כאן הוא יותר טוב ומספיק ממש"כ הרב ז"ל עכ"ל. דברי הראב"ד צריכים ביאור במה שקילס כאן דברי הרמב"ם דעיקר טעמא דמוכר שט"ח יכול למחול הוא מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם, ובפ' ו' מה' מכירה הל' י"ב במש"כ שם הרמב"ם דמשום שקנין השטרות הם מדבריהם לכן יכול המוכר למחול, כתב ע"ז הראב"ד לא מן השם הוא זה אלא מפני שהלוה אומר אני לא שעבדתי לך את עצמי ואני תמה על המפרשים שלא עמדו בזה. ואולי נאמר דכונת הרמב"ם כאן הוא דבמתנת שכ"מ זכה המקבל בעיקר החוב דלא אמרינן דקנין שטר הוא מדבריהם אלא דוקא היכי דאנו צריכין לגדרי קנין, אבל במתנת שכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין מהני שיזכה עיקר החוב, ואף דאין הרמב"ם סובר דדין המקבל מתנה כמו יורש ועמש"כ בפ"ט הל' ז' מ"מ יכול לזכות כמו יורש כיון דא"צ לגדרי קנין וזהו שהסכים הראב"ד לדברי הרמב"ם דגם הוא סובר דסברתו דהלוה אומר אני לא שעבדתי לך את עצמי לא שייך אלא במכירת שטרות דלא מהני מכירה לעיקר החוב אלא לשעבוד הנכסים, אבל הכא מהני דברי השכ"מ לזכות להמקבל בעיקר החוב ומחוייב גם הלוה לשלם להמקבל ואינו יכול לומר לא שעבדתי לך את עצמי דנעשה במקומו של המלוה ממש לעיקר החוב, ומצינו בכה"ג בדין מעמד שלשתן שכתב התוס' והרא"ש דאינו יכול למחול, וכתבו בטעמא משום דאינו מכירת השעבוד של הנכסים אלא דעיקר שעבוד של שמעון שנשתעבד לראובן נשתעבד עכשיו ללוי. אלא דאכתי לא ניחא לי בזה דכיון דהראב"ד סובר בפ"ט דמתנת שכ"מ כירושה הוא בכל גווני, ולשיטתו מיושב בפשיטות כדברי ר"ת דכיון דיש לו דין יורש והיורש הקרוב אין לו עכשיו דין ירושה בודאי אינו יכול למחול, וא"כ אין טעמם של הרמב"ם והראב"ד לשיטתם שוים ואינו מובן במה הסכים לדברי הרמב"ם כאן. לכן נראה לחדש דהראב"ד אינו סובר בזה כדעת ר"ת וסובר דאף דדין מתנת שכ"מ הוא מגדר ירושה מ"מ הא אינה כירושה ממש דהא ירושה ממש אין לה הפסק, וכן הוא במתנת שכ"מ בראוי ליורשו, ומ"מ באינו ראוי ליורשו יש לה הפסק ויכול השכ"מ לומר נכסי לך ואחריך לפלוני, ולא אמרינן בזה גדר ירושה אלא לענין שתועיל המתנה לאחר מיתה וגר שאינו בר ירושה אינו יכול ליתן במתנת שכ"מ, אבל מ"מ יש לומר דכל זה לענין הזכיה בעיקר הנכסים של השכ"מ לגבי היורשים שלו, אבל לגבי הלוה סובר הראב"ד דאכתי יכול הלוה לומר אני לא שעבדתי לך את עצמי כיון שאינך יורש באמת, ולכן הסכים הראב"ד לבאורו של הרמב"ם דכיון דעכ"פ זכה המקבל מתנה בעיקר החוב לגבי היורשים, לכן אף דאכתי לא זכה לגבי הלוה מ"מ היורשים אין להם שום זכות בהחוב ולכן אינם יכולים למחול, וכיון דלא מהני מחילת היורש לכן הלוה כבר מחוייב לשלם כמו דמחוייב לשלם ללוקח כל זמן שהמלוה או יורשו לא מחל. איברא דיש להקשות דמה מהני מה שאין היורש יכול למחול כיון דנימא דלגבי הלוה לא זכה המקבל מתנה בשעבוד הגוף וכיון שהיורש כבר פקע זכותו נימא דנפקע החוב גם בלא מחילה וכמו משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר דנפקע שעבוד המשכון משום שנפקע שעבוד הגוף, ונראה דאפשר לחדש ולומר דגם מת יש לו דינים לענין זכות ממון דהא מצינו למ"ד יש דמים לבן חורין דשייך דין ממון להנהרג שיזכו יורשיו בדין חוב ממון שלו דהא מחיים לא זכה בזה, וכמש"כ בפ"ט הי"ג וכן מצריך בגמ' בב"ב דף קנ"ט קרא דאין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מן האם, ולכן מה דנפקע דין שעבוד הגוף במשכונו של ישראל ביד גר זהו משום דכל נכסי הגר נעשו הפקר, לכן גם החובות שלו נעשו הפקר וזכה תיכף בעל המשכון בעיקר החוב ובטל שעבוד הגוף, אבל הכא במתנת שכ"מ כיון דלגבי דידיה יש להמקבל מתנה דין לגבות החוב מדין מתנת שכ"מ שחל אחר מיתה לכן לא בטל החוב אף דלא זכה המקבל בשעבוד הגוף דנשאר זכותו של המת שהחוב לא נתבטל כל זמן שאין על החוב דין מחילה וכיון שהיורש אינו יכול למחול דכבר נסתלק מהחוב, ולכן יכול המקבל מתנה לגבות החוב, ולכן לענין זה שוים הרמב"ם והראב"ד בבאור הדברים דעיקר טעמא הוא דכיון דאין היורש יכול למחול שכבר נסתלק לכן נשאר החוב במקומו.

י׳

אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים נתננו אין נאמנים שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן, אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין ונשבעין היסת שנתנו. השגת הראב"ד אמר מנה לפלוני בידי וכו' עד שחייבין ליתן, א"א בחיי ראשי טעות גדול טעה בזה ובשביל שראה בגמ' אדרבא איפכא מסתברא כתב את כל זה וחס ושלום שלא נתכוונו לכך אלא אם שמעת חילוק זה א"א כך אלא כך, ולעולם בין בזה בין בזה נאמנים שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבין ליתן, ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעין שהן חייבין ליתן הרי יודעין ומצווין וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים ותו לא מידי, ועוד י"ל כי מה שהקשו בגמ' אדרבא איפכא מסתברא על דין אמת הקשו דמנה לפלוני בידי הודאה היא וכדברי בריא הוא, ואם נכתב כמלוה בשטר הוא ויש בה פנים שלא יהיו נאמנים לומר פרענו, אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתובו אע"פ שכתבו העדים ונתנו לו יכולים לומר פרענו, וזהו איפכא מסתברא מיהו כל זמן שלא נכתבה ונמסרה שטר ההודאה נאמנים לומר פרענו ואף בחיוב ב"ד כן עכ"ל. כתב המ"מ וז"ל דברי המחבר מסכימים לדברי רבו אבן מיגש ז"ל שכך פי' כלפי לייא האמור בגמ' דכי אמר תנו ודאי נאמנים דמידע ידעי דמחייבי ליה בההוא מנה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע את בניו איכוין אע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוו ידעי דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר אבוהון ולאו שלא להשביע את בניו איכוין כי היכי דליפרעו ניהליה, ודמיא לההיא דאמרינן צא תן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן עכ"ל, ודברי המ"מ אינם מדוקדקים חדא במה שהביא הר"י מיגש ראיה מהא דחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן, וכתב הר"י מיגש ע"ז עד דמעייני רבנן בדיני, וקשה דהתם מסיק הגמ' דמר זוטרא משמיה דר"נ אמר דבין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, ומה דאמר עד דמעייני רבנן בדיני זהו לענין הוחזק כפרן דכיון דאמר עד דמעייני רבנן בדיני לא הוחזק כפרן כשאמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרעו, ובדעת הר"י מיגש אפשר דאינו פוסק כמר זוטרא משמיה דר"נ אלא כמו דאמר מעיקרא רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ דמחלק בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו אם נאמן לומר פרעתי, אבל הרמב"ם פוסק כמר זוטרא משמיה דר"נ דהחילוק הוא לענין הוחזק כפרן, וא"כ לכאורה אין משם ראיה אלא קושיא. איברא דיש לחלק דדוקא שם גבי חייב אתה ליתן לו דאף דאינו פסק גמור וצווי ב"ד שילך ויפרע וכן הוא להלכה בב"ק דף ס"ט לענין חיוב דו"ה דבאמרו צא תן לו וטבח ומכר כבר נשתנה מדין גנב לדין גזלן ופטור מדו"ה, ובאמרו חייב אתה ליתן לו אכתי תורת גנב עליו וחייב דו"ה. מ"מ לענין זה מהני חייב אתה ליתן דכבר יודע דעת הדיינים שהוא חייב וכמו שכתבו שם התוס' דמטעם זה אסור לבצוע, ולכן אף דאפשר דמעיינו ב"ד עוד הפעם בדין וישנו את הפסק. מ"מ כיון שאינו מצוי הדבר נאמן לומר שסמכתי על דברי ב"ד ופרעתי, אבל הכא אם נימא דהיה עוד ספק להיורשים אם הם חייבים לפרוע שפיר נימא דלא היה להם לפרוע. אלא דבאמת א"א לבאר בטעמו של הרמב"ם ע"פ פירושו של הר"י מיגש דהר"י מיגש פי' באופן דאפשר דהודה שלא להשביע את בניו, אלא דאח"כ הביא אותו פלוני עדים שאביהם חייב לו, ובזה ודאי שפיר כתב דמנין ידעו היורשים שהם חייבים לפרוע, אבל הרמב"ם לא כתב באופן זה ובודאי דעת הרמב"ם כדברי הרי"ף שכתב דזה מיירי באופן שהודה דרך הודאה ולא כמערים, והרמב"ם סמך כאן על מה שכבר כתב חילוק זה בהל' ג' וד', וכיון שכן למה לא יוכלו היורשים לומר דכיון דע"פ דין חייבים לפרוע לכן פרעו. אבל דברי הרמב"ם ברורים לא מגמ' דב"מ דחייב אתה ליתן לו דלא קיי"ל כן, אלא מגמ' דב"ב דף ה' בדין למעלה מד' וסמך לו כותל אחר דאף דע"פ דין חייב לשלם מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי משום דאמר מי יימר דמחייבו ליה רבנן, ופירש"י במשנה אין משפט זה גלוי לכל, וא"כ הכא דהוא אבעיא בגמ' שכ"מ שהודה מהו, והיינו כיון דלא אמר אתם עדי דבבריא יכול לומר משטה אני בך ומסקינן דאין אדם משטה בשעת מיתה, וא"כ הך דינא ודאי אינו גלוי לכל מכש"כ מהא דבחזקה שלא נתן דהוא דינא דתנן במתני', וא"כ שפיר אמר כאן בגמ' דאינו נאמן לומר פרעתי וזהו שיטת הרמב"ם והוא פשוט.

י״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות זכייה ומתנה פרק י׳

א׳

שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני כו'. הכי איפסיקא הלכתא בספ"ק דגיטין דלמנה קבור לא חיישינן ויש לעיין היכא דהו"ל צרורות ובכל אחד מהם היו ק"כ דינרים ואמר תנו צרור אחד של מאה דינרים לפלוני ולא נמצא אלא של ק"כ מי חיישינן למנה קבור או אמרינן שיקח דוקא מאה דינרים. ואפשר לדמותה לההיא דאמרינן בפרק המוכר את הבית ההוא דאמר הבו לפלוני ביתא דמחזיק מאה גולפי ואשתכח דמחזיק ק"כ ולא היה לו בית אחר ואסיקנא דנותן בעין יפה הוא נותן ויטול ק"כ גולפי. ואין לומר דהתם מיירי דאמר תנו לו בית זה המחזיק מאה גולפי מדכתב רשב"ם עלה ולא היה לו בית אחר ואם איתא דעל אותה בית קאמר כי היה לו בית אחר שמחזיק מאה מאי הוי ואין לומר בזה שמא נאבד אותה של מאה דהא ה"נ דלמא במדינה אחרת יש לו בית המחזיק מאה וצ"ע:

ב׳

וכן אם אמר תנו שטר כו'. לדברי הרשב"א שהביא ה"ה דבשכ"מ צריך שיאמר הוא וכל שעבודיה קשה דבפ' מי שמת אמרינן אמר נכסי לפלוני שטרות איקרו נכסי כדתניא כו', משמע דקנה השטרות אע"ג דלא אמר איהו וכל שעבודיה והתם ודאי ליכא למימר שאחזו לשון קצר דלא על ענין שטרות לחוד מיירי. ונ"ל דשאני אומר נכסי דכיון דשטרות איקרו נכסי דעת הנותן לא על גוף השטר לחוד הוא אלא על עיקר החוב והיינו השעבוד וכיון שכוונתו לקצר הו"ל כאילו פירש השעבוד בפירוש אבל באומר תנו שט"ח פלוני איכא למימר דעל גוף השטר אמר לצור על פי צלוחיתו. וכן ראיתי להרב הנ"י שחילק כן בפ' מי שמת. ובפ' הספינה בפלוגתא דרבי ורבנן אי שטרות נקנו במסירה ביאר זה יותר יע"ש ודו"ק:

ה׳

כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות וכו'. ברייתא בסנהדרין פרק זה בורר. וראיתי למהר"ש ן' וילויסיד בתשובה הובאה בתשובות פ"מ ח"מ בתשובות שאחר המפתחות סי' קל"ב שכתב וז"ל עוד אחרת יש בנ"ד דראוי להזקק ליתומים ולהוציא מהם ממ"ש בסוף השאלה וגם האשה יודעת האמת כו' ומנא אמינא לה מהא דכתב הרא"ש כו'. ולדידי לא דמי נ"ד לההיא דהרא"ש כלל ובמחילה רבה מחכמתו כי רבה היא אגב שיטפיה אמרה דהתם שאני דיודע בגוף הנכסים שהם של פלוני והיו מופקדים אצל בעה"ב מש"ה נאמנים לומר של פלוני הם כיון שיש להם מגו אבל בנ"ד הוא חוב על שמשון ואע"פ שהאשה יודעת הדבר היינו שנתחייב לתת להקדש אבל פרעון או צררי שאנו חוששין או שפרע קודם הליכתו או אחר שהלך שלח המעות לפקידי ההקדש אין ידיעתה מכרעת ולא ראינו אינה ראיה ואיך תוכל היא לידע שלא פרע בהסתר פנים. ועוד אני מוסיף דע"כ לא קאמר הרא"ש כן אלא כשיודעים האשה או האפוטרופוס שהוא עסקא או פקדון מהראיה שהביא אבל נ"ד הוא חוב אצל הבעל ומאן שם לה לפרוע חוב הבעל ובזה חס ליה להרא"ש לומר כן ודברי הרב צ"ע. ועיין בתשובת הרא"ש כלל נ' סי' ז' כי שם נראה מ"ש לחלק בין פקדון למלוה ודוק:

ט׳

אמר תנו וכו'. בפ' גט פשוט. וכתב המרדכי פ"ג דסנהדרין על אודות אלמנה שצותה בשעת מיתה לתת מנכסיה לפלוני והבן שתק ועכשיו טוען שלא נשבעה על כתובתה דהשיב ראבי"ה דכיון דשתק ודאי מחיל כלומר הרי הודה שידע שלא נפרעה כתובתה והרא"ש כלל מ' סי' ב' כתב על לאה שנתנה במתנה נכסי מלוג כשחלתה ומתה והיה שם בעלה ולא מיחה והשיב דשתיקה לא הוי מחילה. ונראה לחלק דשאני התם שהשתיקה היא בגוף הממון ולפיכך אינה מחילה. אבל הכא הנכסים הם בחזקתה אלא דרבנן רמו עלה שבועה וכיון דשתק אנו אומרים ודאי דידע שלא נפרעה ודוק:

ט״ו

שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כו' לא אמר כלום. מימרא בפ' מי שמת. ובתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' ס"ז כתוב וז"ל ראובן נתן דירה לשמעון בעלייה שלו וכתב לו מחמת שרציתי ונתתי לפלוני בקנין גמור להיות משתמש ודר כו'. תשובה אם אין בשטר אלא לשון זה בלבד הדין עם ראובן שאין כאן אלא דירה באחריות והדירה אינה כלום ועוד שאחריות לגבי הנותן בעצמו לא מעלה ולא מוריד שאין אחריות אלא מחמת העוררין מחמת גזלה או מחמת שעבוד שקדמו אבל לגבי הנותן בעצמו שבא לבטל מתנתו לא מעלה ולא מוריד. ועיין בפ"מ ח"ב סימן ל' שכתב דברים סותרים דברי הרמב"ן וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

מלאכת שלמה · הלכות זכייה ומתנה פרק י׳

ב׳

שכיב מרע שאמר הלואתי או פקדון וכו'. כתב הרב מהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' צ"ה דהא דפליגי רב פפא אמר משום דיורש יורשה ורב אחא אמר משום (דליתא) [דאיתא] בבריא במעמד שלשתם דהכונה היא דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוכיח מדהרי"ף ז"ל השמיט כולא מילתא דאם איתא דנפק"מ לענין דינא הו"ל להביא דברי מי שהוא עיקר לענין דינא וכו' יעו"ש שהרבה בראיות. ולענ"ד נראה שהרא"ש ז"ל הכי ס"ל דהרי בפ' מי שמת בסוגיין נראה דס"ל כר"א שכתב משום דאיתא במעמד שלשתן ואילו בתשובה כלל פ"ז סי' ז' כתב וז"ל שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני אע"פ שאינו מועיל בבריא מועיל בשכיב מרע הואיל ויורש יורשה עד כאן ומה לו להביא טעמא דר"פ מה דלא הביא בפסקיו אם לא שנאמר כדברי הרב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וקצת קשה על הרב ז"ל למה לא נסתייע מדברי הרא"ש ז"ל.

י״ד

אבל אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני ואחריו וכו'. הרב המגיד ז"ל הביא משם הרשב"א שאם נתן מתנה והניח ליורשיו ודאי יצא עליו שטר חוב גובה כולו מן היורשים ואם אין להם גובה ממקבלי מתנה וכו' וראיתי להרב מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ר"ג שכתב וז"ל כתב הטור ז"ל בסי' רנ"ג וז"ל שהדין הוא שכשיוצא שטר חוב על הנפטר שעל היורש לפרוע החוב וכתב ר' יונה שזה דוקא כשלא פירש חלק היורש אבל אם פירש חלק היורש שיתנו לו כך וכך ליורש וכך למקבל מתנה הדבר להיפך שעל המקבל מתנה לפרוע החוב שהוא נכרי ולא על היורש כלל וכו' ואח"כ הביא דברי הרשב"א ודקדק מדקאמר אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשים ולא קאמר אבל אם היה אחד ממקבלי מתנה יורש משמע ודאי כסברת רבינו יונה ז"ל דדוקא כשהניח ליורשים שאר נכסיו סתם אז אית לן למימר שהיורשים כרעא דמורישן אבל כשגם ליורשים נתן מתנה אית לן למימר שדעתו קרובה אצל היורש ממקבל במתנת נכרי אע"ג שהיה אפשר לומר דכשהניח ליורש סתם חייב לפרוע אבל כשפירש המתנה גם ליורש נשוה אותם כשאר מקבלי מתנות ויפרעו כדין מקבלי מתנות וכו' אבל נראה שיש ב' טעמים שלא נוכל לומר כן חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ למה אפרש אני דברי הרשב"א ז"ל חולק על דברי רבינו יונה ז"ל עכ"ל. ואחר המחילה רבה מכת"ר לא זכיתי להבין דבריו במ"ש בדברי ר' יונה ז"ל שדעתו הוא שאם פירש חלק היורש וחלק המקבל מתנה שאז הדין בהיפך שזה הוא דוקא כשהחלקים שוין וגם הקדים חלק היורש לא בכל ענין שהרי הנמוק"י ז"ל הביא לשון רבינו יונה ז"ל בסוגייא דואחריך. וכתב רבינו יונה דהיינו כשפירש חלק המתנה ולא פירש חלק היורשים אבל אם אמר תנו ר' לפלוני בני ור' זוז למי שאינו ראוי ליורשו ודאי בנו קודם שהקדימו ואם יצא עליו שטר חוב גובה מאותו איש נכרי דהא הוה מצי למימר ת' זוז לבני ולפלוני אבל אם אין המספר שוה כגון ק' לאחד ור' לאחר דינו שוה וגובה מכולן כאחד עד כאן וכן פסק מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ל"א והרב משפט צדק ח"א סי' נ"ו והסמ"ע בסי' רנ"ג וכן פי' הוא ז"ל בסי' שכ"ו יעו"ש והאיר ה' את עיני וראיתי בשטמ"ק דף קל"ג מהש"ס בד"ה סבר(א) שהביא משם ר' יונה בעליות וז"ל ברם כך נראין הדברים שאם אמר תנו ק' לפלוני ולפלוני ודאי בע"ח גובה תחילה מן היורשין לפי שדעת של נותן שינתן אותו ק' לאותם בני אדם והשאר יהיה לבניו כענין שאמרו אמר ר' לפלוני ואחריו ש' לפלוני ויצא שטר חוב בע"ח גובה מן האחרון ומפרשין רבוותא הא דנקט ואחריו דוקא היכא שהנותן לזה ר' ולזה ש' (וא"כ) [אבל] לזה ר' ולזה ר' כיון דהוה מצי לומר ת' לפלוני ולפלוני ולא אמר ודאי להקדים זה לזה נתכוון הלכך אם אמר תנו ק' לפלוני [בני] ור' למי שאינו ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו ר' לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע"פ שהוא יורש יעו"ש נמצא שמה שהביא הטור משם ר' יונה ז"ל שבנו קודם משום שהקדימו ה"מ שהיו המתנות שוות ואמר תנו ק"ק לבני וק"ק לפלוני דהוי כמו ואחריו אבל אם היה אומר ת' מאות לבני ולפלוני היה הדין שיפרעו שניהם היפך מה שהבין הרב ז"ל. אמת אגיד כי בנדון הרב ז"ל קושטא קאי דהוה מצי לומר יחלקו המאה סולטאנים בין בנו לנכדו ואמר מחצה לבנו ומחצה לנכדו שהוא לבנו תחילה והוי כמו ואחריו שגובה מנכדו שהוא נכרי ואמרינן ודאי דעתו היה לחלקן ולכך הדין נותן שבע"ח גובה מן הנכרי אלא דמשטח לשונו אין נראה כן ולא נכנס בסוג זה כלל כנראה דלא ס"ל הכי בדעת רבינו יונה ז"ל וממ"ש נתבאר בדעתו. ועוד אני רואה שינוי בדברי מהרשד"ם ז"ל דבסי' ר"ג כתב שהטור לא הביא מחלוקת בדין ר' יונה ז"ל ואילו בסי' שכ"ו כתב שדין הר' יונה ז"ל פליג עליה הרא"ש ז"ל והביאו הטור שם סמוך ונראה על מי שנתן שני שלישי לבת והשאר לבנו ויצא עליו שטר חוב שגובה מן הבן ואפי' שפירש המתנה שמתנה ליורש ירושה היא הרי שבכל גוונא בע"ח גובה מן הבן היפך דעת ר' יונה ז"ל. אשר בזה נפל פיתא בבירא במה שלא רצה לעשות מחלוקת בסברת ר' יונה והרשב"א דלדעת הרשב"א ז"ל היה הבע"ח גובה משניהם ולפי דעת הרא"ש בע"ח גובה כולו מן היורשים ולא מהני ליה ליורש לא בסתם ולא מפרש כיון דכתב דלשון מתנה ליורש ירושה היא לא בתחילה ולא בסוף. כיון שכתב בסי' שכ"ו שהרא"ש פליג על ר' יונה ז"ל באופן שלעת כזאת אני נבוך בזה ולא ידענא מה אידון בהו. וחזי הוית להרב המבי"ט ז"ל בח"א בסי' קס"ה שהביא דברי ר' יונה ז"ל וכתב וז"ל ולאו דוקא נקט המתנות שוות ואפשר דלדידיה לא שנא המתנות שוות או לא אלא בכולהו בעינן שיאמר ואחריו ולא ס"ל כהנהו רבוותא ואע"ג שהביא סברתם וכן נראה מפרושו שם שכתב הא דמפרשי רבוותא והאריך בפרושם ואח"כ כתב ומ"מ נקטינן מההיא ברייתא וכו' מדקאמר נקטינן משמע מכל מ"ש לא עלה להלכה אלא ענין זה ולא לענין המתנות וכן משמע וכו' שהכריח מדברי הטור שלא הביא כי אם כשהחלקים שוים יעו"ש. והדבר קשה כיון שראה דברי הרב ז"ל שכתב הילכך אם אמר תנו ק' לפלוני בני ור' לפלוני שאין ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא שטר חוב גובה מכולם כאחד ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו [ר'] לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע"פ שהוא יורש והאחר מקבל מתנה כיון שהקדים בנו למקבל מתנה ע"כ. הרי בבירור שאם אין המתנות שוות הרי הוא כאחד וגובה משניהם ומכל שכן שהנמוק"י ז"ל מביאו משמו כמ"ש לעיל. ונראה לענ"ד שלכונת זאת כתב הרב מורה צדק והביאו מרן החבי"ב בסי' רנ"ג הגהת הטור אות ע' וז"ל אם אמר תנו ר' לפלוני בני וק' לפלוני שאינו ראוי ליורשו ויצא שטר חוב גובה משניהם כדין שטר חוב שיצא למקבלי מתנה ונראה שט"ס נפל בדפוס וצ"ל ור' לפלוני בני וש' לפלוני שאינו ראוי ליורשו דבזה קושטא דמילתא היא לדעת רבינו דגובה משניהם ונסתלקה מעליו קושית מרן החבי"ב ומה שלא רצה הרב להגיה כן הוא משום שהבין מדברי ר' יונה כן ומהתימה עליו שלא השגיח בדברי הנמוק"י הנתנים למעלה ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות זכייה ומתנה פרק י׳

ב׳

וכן שכ"מ שאמר הלואה או פקדון כו' וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בהשטר כו': הא דבהלואה קונה ע"י מתנת שכ"מ, אע"ג דליתא בבריא כמש"כ רבינו פרק כ"ב מהלכות מכירה דלא מצי מקנה ע"י שום דבר, הנה פליגי בזה אמוראי בגמרא חד אמר הואיל ויורש יורשה וחד אמר הואיל ואיתא במעמד שלשתן יעו"ש בסוגיא, והמשל"מ לעיל פרק ח' הלכה ב' הביא דהר"מ די בוטין כתב דשכ"מ שנתן דבר שאינו קצוב שדבריו קיימים אף לסברת רבינו, וצ"ע דהא קיי"ל מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ עכ"ל, וכמה תקיף חילא דאילנא דא למינקט בפשיטות ולמשבק טעמא דרב פפא דהואיל ויורש יורשה דמוכח מינה דבכ"מ דיורש יורשה איתא במתנת שכ"מ, וא"כ הגם דסברת רבינו דאין אדם מקנה ונותן דבר שאינו קצוב, בכ"ז הואיל ויורש יורשה א"כ דבר שאינו קצוב ואינו מסויים כולם יורש יורשם, ואין לומר דבעידן ירושה הוי כל הדברים קצובים, ז"א דהא יורשים אף במידי דעדיין אינו ברשותו של אביהם ואינו מסוים וקצוב כלל כמו מי שנתחייב לזון בת אשתו [בשטרי פסיקתא] חמש שנים ופירש אף אם תמות אטו מי לא ירתי יורשין ואם שייר לעצמו דבר שאינו קצוב או שאינו מסוים אפשר דמורית וא"כ איתא בירושה, [אך זה צ"ע אם מהני כיון דבאמת הוי דבר שאינו קצוב ולא מצי להתחייב לשיטת רבינו, רק מפני חבת נשואין ומיגו דמתחתני אהדדי גמרי ומקני, דוקא מה ששמענו היכי דהבת חיה, וכן משמע פשטא דגמרא ריש מי שמת בת אשתו כו' או דילמא כיון דכי מתה לית לה כו' דבכל גווני אם מתה לית לה ולא מצי לחייב עצמו רק כשהיא בחיים שצריכה למזונות אבל לא למזונות כי תמות בינתים דזה לא גמרי ומקני מחמת דמתחתני אהדדי, ויעוין ירושלמי פ' הנושא מתה כבר מתה ודוק]: אולם נניח סברתנו ונלמוד דא מירושלמי ערוך ומפורש בפ' אלמנה ניזונית הלכה א', ר' חגיי בעי שכ"מ שאמר יזונו בנותי, ופריך בלא כך אינן ניזונות, לא צריכא מהו שיזונו מן המשעובדים מהו שיזונו מן המטלטלין פירוש דבעי אם כוונתו להיותן ניזונות במתנת שכ"מ ונפ"מ דניזונות מן המטלטלין וכן מצד המתנה ניזונות מן המשועבדים, [פירוש ששעבדו אחים או שמכרו דבל"ז אין טורפין ממה שמכרו הבנים וכמו דאמר הירושלמי פרק הניזקין הלכה א' עמדו היתומים ומכרו גובין מן הפרנסה ואין גובין מן המזונות, לכן משום מתנת שכ"מ גובין ממה שמכרו הבנים דלאו דילהון מכרו והש"ק לא דק יעו"ש], הרי מפורש יוצא מפי הירושלמי דמשום דבר שאינו קצוב לא איכפת לן במתנת שכ"מ ומועיל, ומאן ספון לחלוק עליו, ובפרט דעיקר דין שאינו קצוב כתב הגר"א בחו"מ סימן ס' דרבינו למד זה מירושלמי דפריך ריש פרק הנושא ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים במה הוא מתחייב לא כן ריו"ח ור"ל תרווייהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו כו' ונמצא שאינו חייב ליתן לו אינו חייב ליתן לו, רשב"ל אמר עשו אותה כתוספת כתובה, דבתלמודין אמר ר"י דהכותב שט"ח שהוא חייב ואינו חייב מ"מ מהני, לכן להשוות הבבלי וירושלמי פירש רבינו דירושלמי מיירי בדבר שאינו קצוב וכמו מזונות דבת אשתו עכ"ד, ואפ"ה דעת הירושלמי דמועיל במתנת שכ"מ אף ע"ג דהוי דבר שאינו קצוב: אבל באמת דברי הגר"א אינם מובנים לי, דבריש פרק אף ע"פ דאמר אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף פריך בירושלמי במה הוא מתחייב לה לא כן ריו"ח ור"ל דאמרי תרווייהו הכותב שט"ח על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו, רוצה הוא ליתן כו' דהתם הוי דבר קצוב ואפ"ה סבר דאין אדם מתחייב זה ודלא כמו דסבר ר' יוחנן בתלמודין, ואפשר דהקדמונים פירשו בטעם דמצי להתחייב עצמו, דמשום דמתחייב בלא תנאי מועיל וכמש"כ רבינו פרק י"א ממכירה, אע"ג דבערב צריך טעמא שכן הואיל ומהימן ליה גמר ומקני נפשיה משום דבערב הוי ע"י תנאי אם לא יפרענו הלוה לכן הוי כאסמכתא עיין ש"ך סימן מ' סק"ד, א"כ א"ש דכאן פריך דלראב"ע בפסק מן האירוסין הוא ע"י תנאי אם תנשא לו שאם מת מן האירוסין אינה גובה תוספת, אבל מה נאמר כי קא מסיק עד כדון פסק מן האירוסין, פסק מן הנשואין כו' ושם לא שייך האי טעמא, ואולי משום דמשנתנו קתני אפילו מאה מנה אע"ג דאינו ברשותו ודבר שלב"ל מ"מ מהני חיוב בכה"ג וע"ז שפיר פריך דהוי כמו דבר שאינו קצוב, ועיין חו"מ סימן ס' סעיף ו' ובש"ך ס"ק כ"ו ודוק, ובחידושי לגמרא בררתי הענינים לאמיתתן תה"ל: ונחזור לדברינו, דמירושלמי מוכח דדבר שאינו קצוב מועיל במתנת שכ"מ אע"ג דדבר שלב"ל לא מצי מקני במתנת שכ"מ, מצאנו כיו"ב בשטרי פסיקתא דמועיל אף בדבר שאינו קצוב כמו פסק לזון בת אשתו, ובכ"ז בעי שיהיו הדברים המצוים ברשותו וכמש"כ רבינו פרק ו' מהלכות אלו הלכה י"ז עיי"ש, ואין לדחות דירושלמי סבר כשנויא דרב פפא דהואיל ויורש יורשה, לכן אף בדבר שאינו קצוב מהני במתנת שכ"מ, אבל אנן קיי"ל כהך שנויא דמשום דאיכא במעמד שלשתן לכן בדבר שאינו קצוב דליכא בשום אופן מאופני הקניה לא מצי יהיב, זה אי אפשר לומר, דשם אמר אתא עובדא קומי ר' יוסי שכ"מ שאמר ינתנו אותיותיו לפלוני א"ל אין שכ"מ מזכה אלא בדברים שהן נקנין או בשטר או במשיכה ואלו נקנין במשיכה ושטר כו', ופליג בזה על הבבלי דרב נחמן פסק דדבריו של שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי גבי שטרות וכמו שהובא בההמ"ג, [הן דיש לצדד דלשיטת הרשב"א הובא בההמ"ג צריך שיאמר הן וכל שעבודן, אבל לשון הירושלמי אינו מורה כלל מטעם הנ"ל, וזה שאמר רב נחמן ככתובים וכמסורים דהוי כשטר עם משיכה ביחד], חזינא דלית ליה הואיל ויורש יורשה, ובכ"ז מהני דבר שאינו קצוב, והראיה קמה וגם נצבה. ואיפכא יש לצדד דהלכה כרב פפא דאמר הואיל ויורש יורשה מהא דחזינא בירושלמי דקאמר עשו דברי שכ"מ כבריא שכתב ונתן כו' ובמסיים ואומר תנו שדה לפלוני, ובבלי פרק שני דיני גזירות (דף קט) ההוא דא"ל דיקלא לברת כו' יעו"ש תרי עובדי דמהני אף שאינו מסוים ורבינו הביאה פרק י' מהלכות נחלות, ולפ"ז ניחא דבבלי סבר כרב פפא, וא"כ היורש יורש בכל מילי ולכן מהני אף במתנת שכ"מ, ובאמת כי ההמ"ג הקשה משמועה דא על רבינו בפרק ג' לעיל יעו"ש ומה שדחה הלח"מ תירוץ הכס"מ יעו"ש, ולפ"ז ניחא, דשכ"מ שאני שיורש אפילו בדבר שאינו מסוים לכן מהני במתנת שכ"מ, ופוק חזי דכל הדינים שכתב רבינו שם פרק ג' כולם רק בבריא, הלכה א' וג' וה' בדבר שאינו מסויים דוקא בבריא ולא בשכ"מ, ופרק כ"ב ממכירה בדין דבר שלב"ל פירש בין מתנת בריא בין מתנת שכ"מ, הרי סעד לדברינו ודוק: והנה בתוספות פרק מי שמת (דף קמח) ד"ה שכ"מ הביאו פירוש הר"ח דאע"ג דמצי להקנות הלואה אגב קרקע לשיטת כמה קדמאי ופריך מהא דליתא בבריא שמתנת בריא הנותן יכול למחול משא"כ בשכ"מ שאינו מוחל היורש וזה ליתא בבריא. ולכאורה תמוה א"כ אמאי צריך לאתויי מימרא דשכ"מ שאמר הלואתי לפלוני כו', טפי הו"ל לאתויי הך דאמר ר"ן מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכ"מ דאינו יכול למוחלו, וזה תהמון גדול. והנראה לצדד דמהא דאינו יכול למחול בדבר הניתן במתנת שכ"מ לא מצי להקשות לרב נחמן דיאכל פלוני פירות דקל לא אמר כלום, דכאן דנתפס המתנה על שעבוד נכסים, תו נתפס על עצם החיוב של גופו לפירוש ר"ת או דהוי כמו באו הנכסים ליד המקבל ולא דמי לפירות דקל שלא נתפס בהן הקנין כלל, רק סבר דאם מכר שט"ח לחבירו או מלוה וכיו"ב ונשאר הזכות ברשותו למחול החוב, אם אמר אחר כך הלואתי לפלוני בהיותו מצוה מחמת מיתה, א"כ הוא נותן זכות שנשאר אצלו לפלוני ע"י מתנת שכ"מ והוי כמו יורש, ולכן פריך דזה אינו כלל במתנה והוי דומה לדבר שאין בו ממש כמו דירת בית וכיו"ב, ומשני רב פפא הואיל ויורש יורשה, שאף אם מכר השט"ח מצי היורש למחול, לכן מצי למיהב הך זכות לפלוני במתנת שכ"מ, ורב אחא בריה דר"א משני הואיל ואיתא במעמד שלשתן דע"י זה לא מצי למחול כמו שפירש ר"ת בגיטין פ"ק יעו"ש. אך אכתי אינו מיושב דהא נתינת זכות חוב הגוף לא מצי להיות רק ע"י צירוף נתינת זכות השעבוד נכסים, דאם מכר שט"ח ובא המוכר אח"כ ונתן לאחר במעמד שלשתן ודאי לא מהני, וא"כ יקשה גם בדירת בית ופירות דקל מצי יהיב להו אגב הבית ואגב הדקל ועיין תוס' שם ומאי משני רב אחא, ואפשר דשאני תמן דמכירת בית בלא דירה או דקל בלא פירות משכחת לה, אבל מכירת שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף שנשאר למוכר לא משכחת לה וכמו שפסק המחבר סימן ס"ו סעיף ל"ז דאם מכר גר שטר ומת פקע החוב עי"ש, וא"כ הוי כמו דבר אחד, משא"כ דקל אף אם לא ישאר פירות למוכר חזי למיזבן ליה לעצים וכן בית, או דרב אחא קאמר דוקא הכא הואיל ויורש יורשה ואיתא גם במעמד שלשתן לכן מהני בהא, אבל מה שיורש יורשה לחודא לא מהני, ונפק"מ למלוה של עו"ג דליתא במעמד שלשתן או בשארי דברים, ודלא כרב פפא דאמר דביורש יורשה לחוד סגי, דהא רב פפא נמי סבר בפ"ק דגיטין דמעמד שלשתן מהני בין במלוה בין בפקדון, וע"כ דסבר דסגי במה דיורש יורשה ואיהו פליג, אך מצאתי בחידושי הרמב"ן פ' הספינה בסוגיא דאותיות נקנות במסירה, דהביא זה הפירוש והביא שהם בעצמם הקשו על פירוש הנ"ל יעו"ש מש"כ, ובעיקר מלתא דר"פ ורב אחא עיין תשובות מוהרי"ט בשניות סי' צ"ה שהאריך בזה, ובהא דפריך רב נחמן לרב הונא (בריש מי שמת דף קמא) ממשנה דאם תלד אשתי זכר אע"ג דשם בשכ"מ מיירי ואיהו קאמר ולימא ר' יוסי היא כו' ומשני שאני ירושה הבאה מאליה, ולימא דשכ"מ כיורש שויוה רבנן ולפי מה שפרשתי בהלכות נחלות דרבנן בתוס' כוונו לזה, ותירצו דלאו בחדא מחתא מחתינהו, והפירוש דדוקא שהחסרון הוא מצד דבר הנקנה, אבל כאן שהחסרון הוא מצד הקונה לא מהני מה דאיתא ע"י יורש בירושה דממילא, ויעוין לעיל פרק ט' הלכה י"ז מה שהשגתי מזה על הקצות דזה נגד הסוגיא דלא מצינן לומר דמת זוכה בקבר במתנת שכ"מ להנחיל ליורשיו, וכל שכן היכי דהחסרון מצד המקנה שהוא קטן דאינו מועיל מה שיורש יורשה ולא דק בזה הדברי אמת בקונטרס קנינין סימן ג' דתלי לה בהך פלוגתא יעו"ש ודוק: ונחזור למה דבעי ר' חגי בירושלמי שכ"מ שאמר יזונו בנותי מנכסי מהו שיזונו מן המטלטלין כו' היינו דבעי אם אמר שיתנו להם במתנת שכ"מ, או כוון שיתנו להם עבור חיוב מזונות שיש להם, משום דאינן נוטלין מזונות עד שתצא הכתובה מתחת ידם, דאם מחלה אמם הכתובה אין להבנות מזונות כמו שפסק רבינו בהלכות אישות פרק י"ט הלכה י"ב עי"ש, והודה השכ"מ שמגיע להם חיוב המזונות, כן נראה פירוש הירושלמי, ועיין מחנ"א הלכות זכיה סימן ל"ח בזה ודוק: ויש להסתפק בנכסים שאינן ברשותו כמו מטלטלין שנגזלו מאתו או מטלטלים דכפריה אם מצי מקני להו במתנת שכ"מ, כיון דליתנהו בקנין כדאמרינן פרק מרובה, משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים זה אינו יכול להקדיש וכו' וכמו שאינו יכול להקדיש כן ליתנייהו בקניה, ומש"ה אמר תמן דאין כותבין אורכתא, ואולם מטעם דיורש יורשה איתא במתנת שכ"מ ולשיטת הרשב"א מצי להקנות אף ע"פ דליתא ברשותו, וא"כ איתא בבריא, ועיין קצות סימן קכ"ג, אח"ז רב בא לידי ספר שו"ת רבינו חיים אור זרוע וראיתי שהעלה בסי' קי"א דמצי להקנות במתנת שכ"מ דברים הנגזלין מאתו, כן מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן רל"ה שכתב דתלוי בשני הטעמים וכן במלוה של עו"ג דלא מהני בה מעמד שלשתן תלוי בזה יעו"ש היטב ודוק. ואולי בזה דגם חלק בכורה נוטל כפסק הרמ"א בסימן רע"ח וטעמו דאיתא במתנה להגזלן עצמו לכן מקרי לתת לו, ואם כן לכולהו טעמי נוטל במתנת שכ"מ דאיתא במתנה ועיין מהרי"ט בשניות סימן הנ"ל ודוק בכ"ז: וכאילו כתב ומסר כו': ראה מש"כ ההמ"ג מה דלא בעי שיאמר קני לך איהו וכל שעבודיה יעו"ש ובכס"מ, ויתכן דבאמת השטר מורה על השעבוד שבו חייב לשלם ושעבוד נכסים דע"ז מורה הוראת השטר הנחתם בעדים או בחת"י ובא ליד שכנגדו, והוי השעבוד והחיוב מיוחס להשטר כמו דמיוחס הדירה אל הבית ומשום זה סבר רבי דקני לשעבודא דשטרא ע"י מסירת השטר והאריך בזה המשל"מ לעיל פרק ו' ממכירה, רק במכירת שט"ח דאינו נמכר החיוב שהרי נשאר הזכות אצל המלוה למחול אף כי מכר השטר, ותו אין תפיסת השטר מורה על החיוב דהא אימור מחל לו המוכר שאצלו נשאר החיוב א"כ פקע יחס השעבוד אל גוף השטר והוי כשני דברים ולא מקני בהשטר רק בשיאמר לו קני איהו וכל שעבודיה, הא בלא זה אין הקנין שמוכר לו השטר מורה שמכר לו השעבוד שהוא השתא ענין נפרד מעצם השטר כיון שאין תפיסתו של שטר מוכיח על שעבודו שאימור אינש אחרינא [הוא המוכר] מחל לו בע"כ של בעל השטר, וכ"ז במוכר שט"ח הא במתנת שכ"מ דכמסור לגמרי כל כח שיש להנותן בהשטר ולא נשאר אצלו כלום, א"כ בהאי גוונא מורה תפיסת השטר על עצם החיוב והשעבוד, וא"כ השעבוד עם השטר הוא דבר אחד ואינו צריך לפרש קני לך איהו וכל שעבודיה דבתנו לו השטר סגי שהוא כמוסר לו השעבוד כיון שהוא דבר אחד וכמש"פ הרשב"ם לרבי דא"צ לומר קני איהו וכל שעבודיה יעוין במשל"מ שם ודוק:

ט׳

במשל"מ וכתב המרדכי פרק ג' דסנהדרין על אלמנה שצוותה כו' וכיון דשתק אנו אומרים יודע ודאי שלא נפרעה, וכן כתב הש"ך סימן פ"א ס"ק ט', ובכ"ז השיגו האחרונים דגם בזה לא אמרו שתיקה כהודאה יעוין בט"ז ובתומים באורך דלא אמרו שתיקה כהודאה דמי בזה, אמנם ראיתי להנתיבות שפירש כך. דבסוגיא דתקפה אמרינן דאם תקפה בפנינו ושתק בעת תקיפה הוי כהודאה, ואם הקדישה כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי הוי שתיקה כהודאה כפירוש התוס', וה"נ במתנת שכ"מ דכמסור דמי ג"כ בזה שתיקה כהודאה, ובמחכ"ת אינו, דאף אם שכ"מ דבריו כמסורין דמי, זהו לגבי השכ"מ הנותן הוי כיצא מרשותו לגמרי ולא נשאר אצלו זכות כלום וכמסור ממנו לגמרי, אבל לא שיהא כמסור מרשות האחר שמונח אצלו ומאי נפק"מ ליה אם הוא של השכ"מ או של המקבל ומאי יצווח ובמה הוי כהודאה אטו מי גרע מע"י קנין בבריא האם היה ליה לצווח, אדרבא מצאנו ריש פ' חזקת, דא"ל זיל זבין דהשני נוח לי, וכי אמרו בהקדש דבמה הוי כמסירתו להדיוט ע"י אמירתו, הוא כמו דאמרו בירושלמי פ"ק דקדושין הלכה ו' שור זה עולה ובית זה כו' קנה הקדש בכ"מ שהוא דכתיב לה' הארץ ומלואה, וזה דרשות הגבוה בכל מקום וכל היכי דמונח בי גזא דרחמנא מונח וכמ"ש חולין קל"ט יעו"ש, וכמו דחשיבא דמנחא בי גזא דרחמנא וברשות גבוה נגד המקדיש, כן הוא נגד האוחז בידו ואף אם הוא מונח ברשות מי שהוא, לכן אע"פ שלדבריו דלאו דחבריה הוא לא חיילא הקדש, מ"מ דיינינן דשתיקתו בעת הקדש כהודאתו דמיא דהו"ל לצווח דדמי לנוטלו מרשותו ומניחו בי גזא דרחמנא כמש"ב, אבל במתנת שכ"מ אם כי כמסור דמי מרשות הנותן אבל לא לגבי האוחז בידו והוי כאילו הקנהו בקנין לאחר וכמש"ב: ולא אמנע מלהודיע מה שראיתי תמיה יותר מזה לאבות הקדמונים הוא ספר בה"ג הלכות נדוי (והובאו דבריו בספר אחרון) ז"ל, מאן דא"ל הלואה או פקדון גבי חבריה ואית ליה ברתא ואית לה בעל ופקדיה לההיא הלואה כו' לברתיה ושכב הוא ושכיבא ברתיה אע"ג דלא מטא לידיה דבעל מחיים דילה ירית בעל לההוא ממונא כו' תנו מנה לפלוני כו' ומסקנא דברי שכ"מ כמסורין דמי, ואח"ז כתב, איתתא כו' א"נ אית לה ממונא גבי אינש מעלמא הלואה או שטרא ושכיבת לא ירית לה בעל מ"ט דמיחסרא גוביינא ולא דמי לקמייתא דקמייתא אמרו רבנן דברי שכ"מ כמסורין דמי, אבל האי ראוי הוא ובעל אינו נוטל בראוי עכ"ל הקדוש, והדברים מרפסין איגרי, דאטו נעשה כמסורים גבי רשות הלוה שמונח אצלו ומסורים מידו דמי, אתמהה, הלא רק מן הנותן המה כמסורים שלא נשאר בו זכות והוי המקבל מתנת שכ"מ כיורש דיורש מלוה או במעמד שלשתן בבריא, ואטו הוי עדיפא מאלו הלותה לאחרינא דברשות אחרינא קאי ובמאי הוי מוחזק לגבי בעל היכי שבא מן מתנת שכ"מ כיון דהא דהוי ראוי אינו מצד הנותן רק מסיבת הלוה, ואטו על הלוה נאמר שהוא מסר ליד המקבל מתנת שכ"מ, וזה תמהון גדול ומבהיל, ואולי דסבר דאמרו ובמלוה שעמו פלגי דמספקא לן אי גמיר ומשעבד כי היכי דלורית בה פי שנים, אלמא דהיכי דגמיר ומשעבד נפשיה הוי כמוחזק אצל האב וקרינן ביה אשר ימצא לו, כן ה"נ במתנת שכ"מ נאמר כמו דאמרו בפ"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן בההיא הנאה דמשתניא ליה בין מלוה חדשה למלוה ישנה גמר ומשעבד נפשיה כן ה"נ כיון דמשתניא ליה בין מלוה חדשה למלוה ישנה גמר ומשעבד נפשיה להמקבל, ותו הוי כמו דמטא לידיה דברתא, ותו לא דמי למה שכתב אית לה ממונא גבי אחרינא הלואה או שטרא דשם הפירוש שהלותה טרם שניסת כמו שפסק כן בשו"ע אבן העזר סימן צ' יעו"ש שלא גמר ומשעבד עצמו לה, אך זה דחוי מכמה טעמים, דהגמרא פריך תמן אלא מעתה הני דבי בר אלישיב כו' ועוד שם, דס"ד דאם לא גמר ומשעבד לא יקנה החוב ע"ז גמר ומשעבד נפשיה כדי שיקנה המקבל החוב וישתנה ממלוה ישנה לחדשה, משא"כ כאן ועוד כמה דברים, וה' יחנני להבין דעת קדושים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י׳, מתוך הלכות זכייה ומתנה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות זכייה ומתנה כל הרמב״ם