רמב״ם - הלכות יסודי התורה · פרק ד׳

ספר המדע · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות יסודי התורה · פרק ד׳

הלכה א׳

אַרְבָּעָה גּוּפִים הַלָּלוּ שֶׁהֵם אֵשׁ וְרוּחַ וּמַיִם וְאֶרֶץ הֵם יְסוֹדוֹת כָּל הַנִּבְרָאִים לְמַטָּה מִן הָרָקִיעַ. וְכָל שֶׁיִּהְיֶה מֵאָדָם וּמִבְּהֵמָה וְעוֹף וְרֶמֶשׂ וְדָג וְצֶמַח וּמַתֶּכֶת וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּשְׁאָר אַבְנֵי בִּנְיָן וְהָרִים וְגוּשֵׁי עָפָר הַכּל גָּלְמָן מְחֻבָּר מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הַלָּלוּ. נִמְצְאוּ כָּל הַגּוּפִים שֶׁלְּמַטָּה מִן הָרָקִיעַ חוּץ מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הָאֵלּוּ מְחֻבָּרִים מִגֹּלֶם וְצוּרָה. וְגֹלֶם שֶׁלָּהֶם מְחֻבָּר מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הָאֵלּוּ. אֲבָל כָּל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה הַיְסוֹדוֹת אֵינוֹ מְחֻבָּר אֶלָּא מִגֹּלֶם וְצוּרָה בִּלְבַד:

הלכה ב׳

דֶּרֶךְ הָאֵשׁ וְהָרוּחַ לִהְיוֹת מַהֲלָכָם מִמַּטָּה מִטַּבּוּר הָאָרֶץ לְמַעְלָה כְּלַפֵּי הָרָקִיעַ. וְדֶרֶךְ הַמַּיִם וְהָאָרֶץ לִהְיוֹת מַהֲלָכָם מִתַּחַת הָרָקִיעַ לְמַטָּה עַד לָאֶמְצַע. שֶׁאֶמְצַע הָרָקִיעַ הוּא הַמַּטָּה שֶׁאֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. וְאֵין הִלּוּכָם לֹא בְּדַעְתָּם וְלֹא בְּחֶפְצָם אֶלָּא מִנְהָג שֶׁנִּקְבַּע בָּהֶן וְטֶבַע שֶׁנִּטְבַּע בָּהֶן. טֶבַע הָאֵשׁ חַם וְיָבֵשׁ וְהוּא קַל מִכֻּלָּם. וְהָרוּחַ חַם וְלַח. וְהַמַּיִם קָרִים וְלַחִים. וְהָאָרֶץ יְבֵשָׁה וְקָרָה. וְהִיא כְּבֵדָה מִכֻּלָּם וְהַמַּיִם קַלִּים מִמֶּנָּה לְפִיכָךְ נִמְצָאִים לְמַעְלָה עַל הָאָרֶץ. וְהָרוּחַ קַל מִן הַמַּיִם לְפִיכָךְ הוּא מְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְהָאֵשׁ קַל מִן הָרוּחַ. וּמִפְּנֵי שֶׁהֵם יְסוֹדוֹת לְכָל גּוּפִים שֶׁתַּחַת הָרָקִיעַ יִמָּצֵא כָּל גּוּף וְגוּף מֵאָדָם וּבְהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְדַג וְצֶמַח וּמַתֶּכֶת וְאֶבֶן גָּלְמוֹ מְחֻבָּר מֵאֵשׁ וְרוּחַ וּמַיִם וְעָפָר. וְאַרְבַּעְתָּן יִתְעָרְבוּ בְּיַחַד וְיִשְׁתַּנּוּ כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעֵת הָעֵרוּב עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַמְחֻבָּר מֵאַרְבַּעְתָּן אֵינוֹ דּוֹמֶה לְאֶחָד מֵהֶן כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ. וְאֵין בַּמְעֹרָב מֵהֶן אֲפִלּוּ חֵלֶק אֶחָד שֶׁהוּא אֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ מַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן אוֹ אֶרֶץ בִּפְנֵי עַצְמָהּ אוֹ רוּחַ בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא הַכּל נִשְׁתַּנּוּ וְנַעֲשׂוּ גּוּף אֶחָד. וְכָל גּוּף וְגוּף הַמְחֻבָּר מֵאַרְבַּעְתָּן יִמָּצֵא בּוֹ קֹר וְחֹם לַח וְיָבֵשׁ כְּאֶחָד. אֲבָל יֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם חָזְקָה מִיסוֹד הָאֵשׁ כְּמוֹ בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ חַיָּה. לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַחֹם יָתֵר. וְיֵשׁ מֵהֶן גּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן חָזְקָה מִיסוֹד הָאָרֶץ כְּמוֹ הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַיֹּבֶשׁ הַרְבֵּה. וְיֵשׁ מֵהֶן גּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן חָזְקָה מִיסוֹד הַמַּיִם. לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַלַּח יָתֵר. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה יִמָּצֵא גּוּף חַם יֶתֶר מִגּוּף אַחֵר חַם. וְגוּף יָבֵשׁ יֶתֶר מִגּוּף אַחֵר יָבֵשׁ. וְכֵן יִמָּצְאוּ גּוּפִים שֶׁיֵּרָאֶה בָּהֶן הַקֹּר בִּלְבַד. וְגוּפִים יֵרָאֶה בָּהֶן הַלַּח בִּלְבַד. וְגוּפִים יֵרָאֶה בָּהֶן הַקֹּר וְהַיֹּבֶשׁ כְּאֶחָד בְּשָׁוֶה. אוֹ הַקֹּר וְהַלַּח כְּאֶחָד בְּשָׁוֶה. אוֹ הַחֹם וְהַיֹּבֶשׁ כְּאֶחָד בְּשָׁוֶה. אוֹ הַחֹם וְהַלַּח כְּאֶחָד בְּשָׁוֶה. לְפִי רֹב הַיְסוֹד שֶׁהָיָה בְּעִקַּר הַתַּעֲרֹבֶת יֵרָאֶה מַעֲשֵׂה אוֹתוֹ הַיְסוֹד וְטִבְעוֹ בַּגּוּף הַמְעֹרָב:

הלכה ג׳

וְכָל הַמְחֻבָּר מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת אֵלּוּ הוּא נִפְרָד בַּסּוֹף. יֵשׁ שֶׁהוּא נִפְרָד לְאַחַר יָמִים אֲחָדִים. וְיֵשׁ שֶׁהוּא נִפְרָד לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת. וְכָל שֶׁנִּתְחַבֵּר מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִפָּרֵד לָהֶן. אֲפִלּוּ הַזָּהָב וְהָאֹדֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִפָּסֵד וְיַחֲזֹר לִיסוֹדוֹתָיו. וְיָשׁוּב מִקְצָתוֹ לָאֵשׁ. וּמִקְצָתוֹ לַמַּיִם. וּמִקְצָתוֹ לָרוּחַ. וּמִקְצָתוֹ לָאָרֶץ:

הלכה ד׳

הוֹאִיל וְכָל הַנִּפְסָד יִפָּרֵד לִיסוֹדוֹת אֵלּוּ לָמָּה נֶאֱמַר לָאָדָם (בראשית ג יט) "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". לְפִי שֶׁרֹב בִּנְיָנוֹ מִן הֶעָפָר. וְלֹא כָּל הַנִּפְסָד כְּשֶׁיִּפָּסֵד מִיָּד יַחֲזֹר לְאַרְבָּעָה הַיְסוֹדוֹת. אֶלָּא יִפָּסֵד וְיַחֲזֹר לְדָבָר אַחֵר וְדָבָר אַחֵר לְדָבָר אַחֵר וְסוֹף הַדְּבָרִים יַחֲזֹר לַיְסוֹדוֹת וְנִמְצְאוּ כָּל הַדְּבָרִים חוֹזְרִין חֲלִילָה:

הלכה ה׳

אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הָאֵלּוּ מִשְׁתַּנִּים זֶה לָזֶה תָּמִיד בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה מִקְצָתָן לֹא כָּל גּוּפָן. כֵּיצַד. מִקְצָת הָאָרֶץ הַקְּרוֹבָה מִן הַמַּיִם מִשְׁתַּנֵּית וּמִתְפּוֹרֶרֶת וְנַעֲשֵׂית מַיִם. וְכֵן מִקְצָת הַמַּיִם הַסְּמוּכִים לָרוּחַ מִשְׁתַּנִּין וּמִתְמַסְמְסִין וְהֹוִין רוּחַ. וְכֵן הָרוּחַ מִקְצָתוֹ הַסָּמוּךְ לָאֵשׁ מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְחוֹלֵל וְנַעֲשֶׂה אֵשׁ. וְכֵן הָאֵשׁ מִקְצָתָהּ הַסָּמוּךְ לָרוּחַ מִתְחוֹלֵל מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְכַּנֵּס וְנַעֲשֶׂה רוּחַ. וְכֵן הָרוּחַ מִקְצָתוֹ הַסָּמוּךְ לַמַּיִם מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְכַּנֵּס וְנַעֲשֶׂה מַיִם. וְכֵן הַמַּיִם מִקְצָתוֹ הַסָּמוּךְ לָאָרֶץ מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְכַּנֵּס וְנַעֲשֶׂה אֶרֶץ. וְשִׁנּוּי זֶה מְעַט מְעַט וּלְפִי אֹרֶךְ הַיָּמִים. וְאֵין כָּל הַיְסוֹד מִשְׁתַּנֶּה עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כָּל הַמַּיִם רוּחַ אוֹ כָּל הָרוּחַ אֵשׁ. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּבָּטֵל אֶחָד מִן הַיְסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה. אֶלָּא מִקְצָת יִשְׁתַּנֶּה מֵאֵשׁ לְרוּחַ וּמִקְצָת יִשְׁתַּנֶּה מֵרוּחַ לְאֵשׁ. וְכֵן בֵּין כָּל אֶחָד וַחֲבֵרוֹ יִמָּצֵא הַשִּׁנּוּי בֵּין אַרְבַּעְתָּן וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה לְעוֹלָם:

הלכה ו׳

וְשִׁנּוּי זֶה יִהְיֶה בִּסְבִיבַת הַגַּלְגַּל וּמִסְּבִיבָתוֹ יִתְחַבְּרוּ אַרְבַּעְתָּן וְיִהְיֶה מֵהֶן שְׁאָר גָּלְמֵי בְּנֵי אָדָם וְנֶפֶשׁ חַיָּה צֶמַח וְאֶבֶן וּמַתֶּכֶת. וְהָאֵל נוֹתֵן לְכָל גֹּלֶם וְגֹלֶם צוּרָה רְאוּיָה לוֹ עַל יְדֵי מַלְאָךְ הָעֲשִׂירִי שֶׁהִיא הַצּוּרָה הַנִּקְרֵאת אִישִׁים:

הלכה ז׳

לְעוֹלָם אֵין אַתָּה רוֹאֶה גֹּלֶם בְּלֹא צוּרָה אוֹ צוּרָה בְּלֹא גֹּלֶם. אֶלָּא לֵב הָאָדָם הוּא שֶׁמְּחַלֵּק גּוּף הַנִּמְצָא בְּדַעְתּוֹ וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגֹּלֶם וְצוּרָה. וְיוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם גּוּפִים שֶׁגָּלְמָם מְחֻבָּר מֵאַרְבַּעַת הַיְסוֹדוֹת. וְגוּפִים שֶׁגָּלְמָם פָּשׁוּט וְאֵינוֹ מְחֻבָּר מִגֹּלֶם אַחֵר. וְהַצּוּרוֹת שֶׁאֵין לָהֶם גֹּלֶם אֵינָן נִרְאִין לָעַיִן אֶלָּא בְּעֵין הַלֵּב הֵן יְדוּעִין. כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ אֲדוֹן הַכּל בְּלֹא רְאִיַּת עַיִן:

הלכה ח׳

נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר הִיא צוּרָתוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל וְהַדַּעַת הַיְתֵרָה הַמְּצוּיָה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם הִיא צוּרַת הָאָדָם הַשָּׁלֵם בְּדַעְתּוֹ. וְעַל צוּרָה זוֹ נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ כְּלוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה לוֹ צוּרָה הַיּוֹדַעַת וּמַשֶּׂגֶת הַדֵּעוֹת שֶׁאֵין לָהֶם גֹּלֶם כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם צוּרָה בְּלֹא גֹּלֶם עַד שֶׁיִּדְמֶה לָהֶן. וְאֵינוֹ אוֹמֵר עַל צוּרָה זוֹ הַנִּכֶּרֶת לָעֵינַיִם שֶׁהִיא הַפֶּה וְהַחֹטֶם וְהַלְּסָתוֹת וּשְׁאָר רשֶׁם הַגּוּף שֶׁזּוֹ תֹּאַר שְׁמָהּ. וְאֵינָהּ הַנֶּפֶשׁ הַמְּצוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁבָּהּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמוֹלִיד וּמַרְגִּישׁ וּמְהַרְהֵר. אֶלָּא הַדֵּעָה שֶׁהִיא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ וּבְצוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. וּפְעָמִים רַבּוֹת תִּקָּרֵא זֹאת הַצּוּרָה נֶפֶשׁ וְרוּחַ. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּשְׁמוֹתָן שֶׁלֹּא יִטְעֶה אָדָם בָּהֶן. וְכָל שֵׁם וְשֵׁם יִלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ:

הלכה ט׳

אֵין צוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת מְחֻבֶּרֶת מִן הַיְסוֹדוֹת כְּדֵי שֶׁתִּפָּרֵד לָהֶם, וְאֵינָהּ מִכֹּחַ הַנְּשָׁמָה עַד שֶׁתְּהֵא צְרִיכָה לַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה צְרִיכָה לַגּוּף. אֶלָּא מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הִיא. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּפָּרֵד הַגֹּלֶם שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִן הַיְסוֹדוֹת וְתֹאבַד הַנְּשָׁמָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה אֶלָּא עִם הַגּוּף וּצְרִיכָה לַגּוּף בְּכָל מַעֲשֶׂיהָ לֹא תִּכָּרֵת הַצּוּרָה הַזֹּאת. לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לַנְּשָׁמָה בְּמַעֲשֶׂיהָ. אֶלָּא יוֹדַעַת וּמַשֶּׂגֶת הַדֵּעוֹת הַפְּרוּדוֹת מִן הַגְּלָמִים וְיוֹדַעַת בּוֹרֵא הַכּל וְעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת יב ז) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ":

הלכה י׳

כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁדִּבַּרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה כְּמַר מִדְּלִי הֵם וּדְבָרִים עֲמֻקִּים הֵם. אֲבָל אֵינָם כְּעִנְיַן עֹמֶק פֶּרֶק רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. וּבֵאוּר כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁבְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי הוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְכָךְ צִוּוּ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאֵין דּוֹרְשִׁין בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ בָּרַבִּים אֶלָּא לְאָדָם אֶחָד מוֹדִיעִין דְּבָרִים אֵלּוּ וּמְלַמְּדִין אוֹתָן:

הלכה י״א

וּמָה בֵּין עִנְיַן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה לְעִנְיַן מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. שֶׁעִנְיַן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה אֲפִלּוּ לְאֶחָד אֵין דּוֹרְשִׁים בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ מוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי הַפְּרָקִים. וְעִנְיַן מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מְלַמְּדִין אוֹתוֹ לְיָחִיד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין אוֹתוֹ מִדַּעְתּוֹ וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לֵידַע מִדְּבָרִים אֵלּוּ. וְלָמָּה אֵין מְלַמְּדִין אוֹתוֹ לָרַבִּים. לְפִי שֶׁאֵין כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ דַּעַת רְחָבָה לְהַשִּׂיג פֵּרוּשׁ וּבֵאוּר כָּל הַדְּבָרִים עַל בֻּרְיָן:

הלכה י״ב

בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִתְבּוֹנֵן בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ וּמַכִּיר כָּל הַבְּרוּאִים מִמַּלְאָךְ וְגַלְגַּל וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְיִרְאֶה חָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַיְצוּרִים וְכָל הַבְּרוּאִים. מוֹסִיף אַהֲבָה לַמָּקוֹם וְתִצְמָא נַפְשׁוֹ וְיִכְמַהּ בְּשָׂרוֹ לֶאֱהֹב הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְיִירָא וְיִפְחַד מִשִּׁפְלוּתוֹ וְדַלּוּתוֹ וְקַלּוּתוֹ כְּשֶׁיַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ לְאֶחָד מֵהַגּוּפוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַגְּדוֹלִים. וְכָל שֶׁכֵּן לְאַחַת מֵהַצּוּרוֹת הַטְּהוֹרוֹת הַנִּפְרָדוֹת מִן הַגְּלָמִים שֶׁלֹּא נִתְחַבְּרוּ בַּגֹּלֶם כְּלָל. וְיִמְצָא עַצְמוֹ שֶׁהוּא כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה רֵיק וְחָסֵר:

הלכה י״ג

וְעִנְיְנֵי אַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ שֶׁבְּחָמֵשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ הֵם שֶׁחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים קוֹרְאִין אוֹתוֹ פַּרְדֵּס כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ לֹא כֻּלָּם הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לֵידַע וּלְהַשִּׂיג כָּל הַדְּבָרִים עַל בֻּרְיָן. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין רָאוּי לְטַיֵּל בַּפַּרְדֵּס אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר. וְלֶחֶם וּבָשָׂר הוּא לֵידַע הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִשְּׁאָר הַמִּצְוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ דָּבָר קָטָן קָרְאוּ אוֹתָן חֲכָמִים שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וְדָבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא. אַף עַל פִּי כֵן רְאוּיִין הֵן לְהַקְדִּימָן. שֶׁהֵן מְיַשְּׁבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם תְּחִלָּה. וְעוֹד שֶׁהֵם הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשּׁוּב הָעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לִנְחל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּדָעֵם הַכּל קָטָן וְגָדוֹל אִישׁ וְאִשָּׁה בַּעַל לֵב רָחָב וּבַעַל לֵב קָצָר:

עבודת המלך · הלכות יסודי התורה פרק ד׳

א׳

ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח וכו' הם יסודות כל הנבראים למטה וכו'. עי' חולין קכ"ז וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה, אמר מה רבו מעשיך ה' יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה וכו' יש לך בריות גדלות באור, ויש לך בריות גדלות באויר וכו' ועי' היטב בזה ובכל דברי רבנו מכאן ועד ה"ח במורה ח"א פע"ב קחנו משם.

ג׳

אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור ליסודותיו וכו'. עי' מעילה י"ט בדהבא נהי דליכא נהנה ופגם לאלתר לעולם מי לא איכא פגמא.

ח׳

נפש כל בשר היא צורתו וכו' ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו. עי' לרבנו במורה ח"א פ"א שכתב אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית ר"ל על הענין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא אמתתו וכו' ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו בצלם אלהים ברא אותו וכו' ויהיה הנרצה באמרו נעשה אדם בצלמנו הצורה המינית אשר הוא ההשגה השכלית לא התמונה והתאר. ועי' קרשקש ואפודי שם ועי' עוד למרן הגר"ח בנפש החיים שער א' מה שהאריך בענין זה.

י״ג

ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר וכו' ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים וכו' שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה וכו'. רבותינו הראשונים ז"ל השיגו על רבנו בדברים קשים ועיין כ"מ הביאם. ובודאי לא על המבטא "דבר קטן" לבד תפסו על רבנו שהרי סוף סוף אמרם ז"ל דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אפילו אם נפרשם כדעת רבותינו אלה מ"מ מוכרח שנקראים לגבי מעשה מרכבה דבר קטן. אבל חלקו על רבנו ביסוד הדברים במה שכתב אע"פ כן ראויין הם להקדימם שהם מישבין דעתו של אדם תחלה וכדומה, ודבר זה קשה להאמר שהרי יסוד חיי ישראל הוא הדבר הזה, ולדעתי העניה כוונת רבנו בדבריו אלה היא אחרת לגמרי. כי אין כוונת רבנו להשמיענו את הראוי להקדים אבל רבנו משמיענו בזה את דעתו כחכם מנוסה שעניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו שלדעתו הגדולה הם הנקראים פרדס, וגם גדולי ישראל וחכמים גדולים לא כולם היה בהם כח להשיג כל הענין. ודבר זה מבואר בחז"ל בכמה מקומות והוא אומר שלדעתו, כל מי שאיננו חכם ובקי ביסודות התורה כלליה ופרטיה אי אפשר לו להבין בענינים אלו. ור"ל שגם החכם היותר גדול ועמוק, אם אך איננו גדול גם בתורה לא יוכל לטייל בפרדס וכמו האיש הרעב המטייל בפרדס שלא ירגיש טיבו. אע"פ שקראו אותן חכמים דבר קטן, הרי גם הלחם והבשר הוא דבר קטן נגד תענוגות בני האדם, אבל בלעדם הרי אי אפשר להתענג, ולא רק שיש להם קדימה והסביר הדברים בראויין הן להקדימן ר"ל שעל כרחך מוכרחין מטיילי הפרדס לדעת יסודות התורה ודיניה תחלה. שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה. וכמובן א"א להבין בעניני הפרדס מבלי שיהיה לאדם דעה מיושבת (והיה לפי"ז הביאור בדברי רבנו שאין ראוי לטייל בפרדס, כלומר שאין האדם ראוי לטייל בפרדס אם לא מילא כרסו תחלה בידיעות התורה) ואח"כ כתב רבנו עוד טעמים לפי שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא. והמה אפשר שידעום הכל. ודבר גדול דבר הנביא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות יסודי התורה פרק ד׳

ט׳

כל הכוכבים וכו' בעלי דעה וכו'. עי' ברש"י במס' חולין דף מ' ע"א בד"ה דומיא ובתוס' שם בד"ה הא עיי"ש.

י׳

כל הדברים האלו שדברנו בענין הזה כמר מדלי הם ודברים עמוקים הם, אבל אינם כענין עומק פרק ראשון ושני. וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית, וכך צוו החכמים הראשונים שאין דורשין בדברים אלו ברבים אלא לאדם אחד מודיעין דברים אלו ומלמדין אותו.

י״ג

ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס וכו' ואע"פ שדברים אלו דבר קטן וכו' שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הויות אביי ורבא אעפ"כ ראוין הן להקדימן וכו'. ועי' בכ"מ מ"ש בשם הר"ן וריטב"א והתנצלות הרא"ם בזה עיי"ש. והר"ן בדרשות דרוש א' אחרי שהעיר על המבוכה דלשון מעשה בראשית מורה על חכמת הטבע אבל למה חייבו להסתירו וכתב ע"ז פשר דבר וכתב וז"ל והתשובה בזה כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע אבל לא מאותו צד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם אבל מצד מה שהידיעה נעלמה בו מצד המחקר ולא תודע אלא בשפע אלקי, והוא שיש לכל הנמצאים שני פעלים פעל נמשך אחר חמרם, ופעל נמשך מצד צורתם אשר הוא עצמותם, והפעלים הנמשכים מצד חומרם יודעו מצד החקירה ומצד השגת מקריהם, אבל אשר מצד צורתם אי אפשר שיודעו בשום פנים מצד החקירה אלא מצד שהוציאו הנסיון לאור, וגם כי נדע פעליהם מצד הנסיון לא נדע סבת פעליהם כלל - כי אנחנו נדע בפלפל שהוא מחמם ונדע סיבת החימום להיות היסוד האישיי גובר עליו מפני שזה נמשך אחר חמרו אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק ושהאבן השואבת מושכת הברזל נדע זה מצד שהוציאו הנסיון אבל לא נדע סיבתו מפני שהם נמשכים אחרי הצורה כי השער זה סגור לכל דורש החכמה במחקר אנושי וכו' ולכן צחק הרמב"ם על גאלינוס כשאמר כשאדם שוחק לא ידע לו סיבה, ואמר כי הוא מהנמנע שתודע לו סיבה כי הוא דבר יצא מעצם האדם וצורתו וכו' הנה לפ"ז מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמתית לא אותה שהתפלספו הפילוסופין, והיא אמיתת ידיעת עצמו הדברים וכו' עכ"ל עיי"ש נכבדות. ונראה לבאר מ"ש לחלק בין הנמשך מהחומר להנמשך מהצורה, עמ"ש במ"א בפי' מאמרם ז"ל להגיד כוחו של מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, מה רצו במלת כוחו וכו'. כי ענין ומהות הכח בכל דבר נעלם מכל חוקרי הטבע, ובעלי הכימי"א אשר יפרידו כל הדברים ליסודם הפשוט ואין ביכלתם להרכיב הנפרד מחדש להיות כבראשונה אף כי כל החלקים כלפנים בלי חסרון ובלי תוספות רק הכח מהדבר ההלך ע"י הפירוד לא יוכל יד אדם לתת בו עוד בתוכו רק יד ה' תעשה זאת לשום כח בכל דבר המחזיקו להיות כאחת, והכח הזה לא נראה בעין ועבור זה אמר חכם אחד "בתוך הטבע לא בא עוד אדם בן תמותה" ובצדק קראו את הכח הזה בספרים נפש הדבר. ועי' במורה נבוכים ח"א פ' מ' ובנרבוני שם בפי' "מי תיכן רוח ה'" עיי"ש ומובן במ"ש. ועי' ברמב"ן בראשית על מקרא קודש ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וכו' שכתב שם וז"ל כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות ומהם יבוא להם הגידול וכו' עיי"ש. ובשל"ה שער האותיות דף ע"ד ע"א בשם האר"י ז"ל בפי' "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה'" עיי"ש. ובמ"א כתבתי כי כח שקרא בתנ"ך רצון י"ל בזה "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", - וכיו"ב הרבה פסוקים - וטומאה הנאמר במאכלות אסורים שארז"ל שעבירה מטמטם הלב הכל יובן על דרך זה כי הכח אשר נסתר בהם יעשה רושם בנפש האדם לכן אף כי הטבעיים לא ימצאו דבר משונה במאכלות האסורים אבל לכח הסגור ונעלם בהם לא ישלוט עיני בשר רק ה' יוצר כל הרוחות ובורא כל הכוחות הוא היודע, ומפיו יתעלה אנו חיים, וכל חכמי לב ידעו כי נסכלה עצתם ובינתם לא תעמוד להם לידע מהות ענין הכח מה הוא, והוא בעיניהם מתעלומות הטבע וסתריה, והכח בכל נמצאי הטבע נכלל בעניני מה שאחרי הטבע אשר לא ישיגום החושים כנודע. - וזה הנראה במאמרם ז"ל הנ"ל להגיד כוחו של מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר וכו' כי רק מהפעולות יאמר אבל מהכח הנעלם בתוכם ומשתרר עליהם עין בשר לא תשורנה רק לבבו יבין כי ה' פועל כל אלה. - ועי' רמב"ן בראשית שם ובירושלמי ברכות פ"ט מ"א בגמ' שם ר' הונא בשם רב "שדי לא מצאנהו שגיא כח" לא מצינו כוחו וגבורתו של הקב"ה עכ"ל, ומובן במ"ש כי כוחו גם בהנראה לא תראה בעין בשר ומבחן בשכל קצור ראות ומעט בינה, - והן כזה חכמת מעשה בראשית חכמת הטבע הנעלמת, מרום ונשגב מעלתה אף למעשה מרכבה מעלה עליה כי רק אותה קראו רז"ל דבר גדול נגדם א"כ סרה התלונה על הרמב"ם ז"ל והוא הסר המבוכה כמ"ש הר"ן הנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות יסודי התורה פרק ד׳

י״ג

ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראוי להקדימם וכו'. בסוכה סוף פ' הישן אמרו על ריב"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא: וכתב הר"ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב"א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ"ל: ובשם הרב אליהו מזרחי ז"ל מצאתי כתוב וז"ל מן המבואר ששם גדול נאמר על שני פנים. אם בכמות. אם באיכות. ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים. האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו. וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו. והשני על גודל שכרו. ומעתה אין טענה משם גדול הנאמר על מעשה מרכבה. כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדרוש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו. ואולם החכמה התלמודית אע"פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצותיו יתברך. מ"מ כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העוה"ב משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה והביא ראיות על זה: ואני אומר שע"פ דרך זה יתבאר הא דתנן ר"א (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות וכו' לומר שאע"פ שתקופות וגימטריאות עסקם בדברים מעולים שהם הגרמים השמימיים וקינים הם דבר קל הערך. ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי תורה מצד השכר הגדול הצפון לעוסקים בהם. ותקופות וגימטריאות אע"פ שנושאם דברים מעולים מאד אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה התלמודית שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו יתברך ולגודל השכר הניתן לעוסקים בה ומקיימין מצותיה:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

סדר משנה · הלכות יסודי התורה פרק ד׳

י״ב

בזמן שאדם מתבונן וכו' ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכו' מוסיף אהבה למקום וכו'. עיי' לעיל פ"ב הלכה ב' מ"ש בס"ד בזה, ואם כי דברי רבינו אמת דהחכמ' הנכר' מברואיו מביאה האדם לידי אהבתו יתעלה כי יראה ויבן עזוז חכמתו ב"ה וכי רם ונשא הוא מאד אין חקר לגדולתו ויכלתו והטבתו לכל חי וכל מה שברא לא ברא אלא לטובת האדם שימצא הכל מוכן לפניו אבל יש דרך אחר גבוה מעל גבוה ודרך הקדש יקרא לו והיא תהלת ד' תספר מפלאות תמים דעים ית' אבל לאו כל מוחא סביל דא.

י״ג

ואני אומר שאינו ראוי לטייל בפרדס וכו'. ואני אומר כי מלאך ה' צבאות הוא רבינו ז"ל והדברים ראוים אליו כאשר עינינו רואות יום יום ולמשמע אוזן דאבה נפשינו דע"י ההשתדלות והעסק בחכמתו טרם מילא כריסו בש"ס ופוסקים רבה המכשלה תחת ידם ורבים יכשלו וילכו מדחי אל דחי, לא כן התורה מגינה ומצלא וכל רע לא תאונה אל העוסקים ומשתדלים כל ימיהם בש"ס ופוסקי' באמת ועיין לעיל פ"ב הלכ' ב' מ"ש בס"ד, ודע מ"ש הראב"ד ז"ל בפירושו לס' יצירה פ"א משנ' ט' ח"ו שיהי' שיכוון לז' הר"מ ז"ל ומי קם בגאוני' כמוהו אמנם כל דבריו בראשי פרקים מובנים למי שקיבל סודותי' מפה אל פה עכ"ל חזי מאן גברא רבא קמסהיד על דברי רבינו וטובא מיסהד סהיד כי הי' מופלג בחכמת הקבלה וחכמת הפילסאפיה כנרא' מפירושו שם כי בשתי' יתחתן בשתי אלה ומכאן אתה דן על כל מה שהתלוננו הבאים אחריו על רבינו ז"ל על מ"ש בספרו מורה נבוכים ובספר המדע, ועיין מ"ש מרן בכ"מ ד"ה וכתב הר"ן דבר קטן וכו' ולפי האמור בשם הראב"ד ז"ל אין צורך לרבינו לתפלתנו וה' הטוב יכפר בעד החושד למי שאין בו כי צדקות אהב וישר יחזו פניו. ואעפ"י שדברים אלו דבר קטן קראו וכו'. עיין במרן מ"ש בשם הגאון הרא"מ ז"ל ואם כי חכו ממתקים והדברים ראוי' למי שאמרן אולם לתלמידיו הקטנים דבריו צריכין ביאור קצת, ואפתחה במשל פי איש א' הי' מתגורר במדבר בארץ ציה וצלמות ומאומה אין אתו להחיות נפשו האומללה והעטופה ברעב עד כמעט לא נותרה בו נשמה לולי התמהמה עוד כמעט רגע והיה מושלך בארץ כדומן וכפשע בינו לבין המות עברו עליו ב' אנשים ויהי כאשר ראו אותו ברע וימהר א' מהם לתת לו לחם לאכול לשבע נפשו ויאורו עיניו ויקם על רגלו אח"כ נתן לו השני אבן יקרה אחת מחירה עולה הון עתק, והנה איש בער וכסיל בהגיע לאזנו הדברים האלה יאמר כי מתנת האחד אשר נתן אל הנאנח לחם לאכול איננה יקרה כ"כ כמתנ' האחר אשר הפלי' חסדו עליו לכבדו מהונו באבן יקרה מאד, הן אם נבחין השיווי או מהות החומר אמת הוא כי הבדל עצום ורב הוא בין חומר הלחם לחומר האבן יקרה ומחיר הלחם מעט מעט הוא נגד מחיר האבן אולם בבחינת התועלת המגיע להנאנח במתנות האנשים האלה כל אשר לו מוח בקדקדו יבין כי למתן לחם אין ערוך נגד מתנת האבן יקרה דבמתן לחם הציל נפשו ממות והי' כי ירעב מה יועיל לו האבן הממנו יוצא לחם לאכול ומים לרוות צמאון הנה הלחם הוא ההכרח לשבור הרעבון והאבן יקרה איננה הכרחית וגם בלעדה יחי' האדם ע"פ האדמה, וככה לימוד התורה הנגלית לנו ולבנינו האמנם מצותי' ומשפטי' מתפשטים על עניני החומר משא"כ מ"ב ומעשה מרכבה על אל אלים נפלאות ידברו ועוזו נוראויות יאמרו ומלאכי אלקים עולים ויורדים במענה פיו, מ"מ אין ערוך לתועלת המגיעה אלינו משמירת התורה ומצותי' כאשר היא לפנינו כי הם חיינו ואורך ימינו בעה"ז ובעה"ב, והתועלת המגיע מהשגת מ"ב ומעשה מרכבה כמר מדלי נחשב לעומת הראשון, ולכן אף כי הוויות דאביי ורבא דבר קטן יקראו נגד מ"ב ומעשה מרכבה מ"מ לענין התועלת והתכלית קטן גדול שם הוא בעולם שכולו טוב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מגדל עוז · הלכות יסודי התורה פרק ד׳

א׳

ארבעה גופים אלו כו' עד והרוח תשוב וכו'. גם זה הענין כלול פרק רביעי ופרק חמישי דספר יצירה וגלגל בו מחכמת הטבע כפי קבלתו ואע"פ שיש חולקים בדבר:

י׳

כל הדברים האלה שדברנו וכו' עד וביאור כל הדברים על בוריין. כל זה הענין פרק אין דורשין (דף י"ב) :

י״ב

בזמן שאדם מתבונן עד ריק וחסר. פרק במה מדליקין (דף ל"א) :

י״ג

ועניני ד' פרקים אלו וכו' עד סוף הפרק. פרק אין דורשין (דף י"ב י"ג) :

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות יסודי התורה ד׳, מתוך הלכות יסודי התורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות יסודי התורה כל הרמב״ם