הלכות יסודי התורה · פרק א׳
הלכה א׳
יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן. וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא. וְכָל הַנִּמְצָאִים מִשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ:
הלכה ב׳
וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מָצוּי אֵין דָּבָר אַחֵר יָכוֹל לְהִמָּצְאוֹת:
הלכה ג׳
וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵין כָּל הַנִּמְצָאִים מִלְּבַדּוֹ מְצוּיִים הוּא לְבַדּוֹ יִהְיֶה מָצוּי. וְלֹא יִבָּטֵל הוּא לְבִטּוּלָם. שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים צְרִיכִין לוֹ וְהוּא בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם וְלֹא לְאֶחָד מֵהֶם. לְפִיכָךְ אֵין אֲמִתָּתוֹ כַּאֲמִתַּת אֶחָד מֵהֶם:
הלכה ד׳
הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר (ירמיה י י) "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת". הוּא לְבַדּוֹ הָאֱמֶת וְאֵין לְאַחֵר אֱמֶת כַּאֲמִתָּתוֹ. וְהוּא שֶׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת (דברים ד לה) "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ". כְּלוֹמַר אֵין שָׁם מָצוּי אֱמֶת מִלְּבַדּוֹ כְּמוֹתוֹ:
הלכה ה׳
הַמָּצוּי הַזֶּה הוּא אֱלֹהֵי הָעוֹלָם אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. וְהוּא הַמַּנְהִיג הַגַּלְגַּל בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית. בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ הֶפְסֵק. שֶׁהַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּסֹּב בְּלֹא מְסַבֵּב. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ בְּלֹא יָד וּבְלֹא גּוּף:
הלכה ו׳
וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ב) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". וְכָל הַמַּעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אַחֵר חוּץ מִזֶּה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ג) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". וְכוֹפֵר בָּעִקָּר שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ:
הלכה ז׳
אֱלוֹהַּ זֶה אֶחָד הוּא וְאֵינוֹ שְׁנַיִם וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁנַיִם. אֶלָּא אֶחָד. שֶׁאֵין כְּיִחוּדוֹ אֶחָד מִן הָאֲחָדִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹלָם. לֹא אֶחָד כְּמִין שֶׁהוּא כּוֹלֵל אֲחָדִים הַרְבֵּה. וְלֹא אֶחָד כְּגוּף שֶׁהוּא נֶחְלָק לְמַחְלָקוֹת וְלִקְצָווֹת. אֶלָּא יִחוּד שֶׁאֵין יִחוּד אַחֵר כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם. אִלּוּ הָיוּ אֱלֹהוּת הַרְבֵּה הָיוּ גּוּפִין וּגְוִיּוֹת. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַנִּמְנִים הַשָּׁוִין בִּמְצִיאוּתָן נִפְרָדִין זֶה מִזֶּה אֶלָּא בִּמְאֹרָעִין שֶׁיֶּאֶרְעוּ בַּגּוּפוֹת וְהַגְּוִיּוֹת. וְאִלּוּ הָיָה הַיּוֹצֵר גּוּף וּגְוִיָּה הָיָה לוֹ קֵץ וְתַכְלִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת גּוּף שֶׁאֵין לוֹ קֵץ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לְגוּפוֹ קֵץ וְתַכְלִית יֵשׁ לְכֹחוֹ קֵץ וָסוֹף. וֵאלֹהֵינוּ בָּרוּךְ שְׁמוֹ הוֹאִיל וְכֹחוֹ אֵין לוֹ קֵץ וְאֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁהֲרֵי הַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד. אֵין כֹּחוֹ כֹּחַ גּוּף. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ גּוּף לֹא יֶאֶרְעוּ לוֹ מְאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נֶחְלָק וְנִפְרָד מֵאַחֵר. לְפִיכָךְ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה אֶלָּא אֶחָד. וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ד) "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד":
הלכה ח׳
הֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוּף וּגְוִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ב יא) "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". וְהַגּוּף לֹא יִהְיֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. וְנֶאֱמַר (דברים ד טו) "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה". וְנֶאֱמַר (ישעיה מ כה) "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה". וְאִלּוּ הָיָה גּוּף הָיָה דּוֹמֶה לִשְׁאָר גּוּפִים:
הלכה ט׳
אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "וְתַחַת רַגְלָיו". (שמות לא יח) "כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". "יַד ה'". "עֵינֵי ה'". "אָזְנֵי ה'". וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. הַכּל לְפִי דַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם הוּא שֶׁאֵינָן מַכִּירִין אֶלָּא (הַנּוֹפוֹת) [הַגּוּפוֹת] וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְהַכֹּל כִּנּוּיִים הֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מא) "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי". וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לוֹ וּבְחֶרֶב הוּא הוֹרֵג אֶלָּא מָשָׁל וְהַכֹּל מָשָׁל. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁנָּבִיא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דניאל ז ט) "לְבוּשֵׁיִהּ כִּתְלַג חִוֵּר". וְאֶחָד רָאָהוּ (ישעיה סג א) "חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה". משֶׁה רַבֵּנוּ עַצְמוֹ רָאָהוּ עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמָה. וּבְסִינַי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עָטוּף. לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת וְצוּרָה אֶלָּא הַכּל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וּבְמַחֲזֶה. וַאֲמִתַּת הַדָּבָר אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵבִין וְלֹא יְכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ וּלְחָקְרוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יא ז) "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא":
הלכה י׳
מַהוּ זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לְהַשִּׂיג כְּשֶׁאָמַר (שמות לג יח) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". בִּקֵּשׁ לֵידַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּהְיֶה יָדוּעַ בְּלִבּוֹ כְּמוֹ יְדִיעַת אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה פָּנָיו וְנֶחְקְקָה צוּרָתוֹ בְּלִבּוֹ שֶׁנִּמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ נִפְרָד בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים. כָּךְ בִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לִהְיוֹת מְצִיאוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרֶדֶת בְּלִבּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים עַד שֶׁיֵּדַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ כַּאֲשֶׁר הִיא. וֶהֱשִׁיבוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין כֹּחַ בְּדַעַת הָאָדָם הַחַי שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגּוּף וְנֶפֶשׁ לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וְהוֹדִיעוֹ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁלֹּא יָדַע אָדָם לְפָנָיו וְלֹא יֵדַע לְאַחֲרָיו. עַד שֶׁהִשִּׂיג מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ דָּבָר שֶׁנִּפְרָד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים. כְּמוֹ שֶׁיִּפָּרֵד אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה אֲחוֹרָיו וְהִשִּׂיג כָּל גּוּפוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר גּוּפֵי הָאֲנָשִׁים. וְעַל דָּבָר זֶה רָמַז הַכָּתוּב וְאָמַר (שמות לג כג) "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ":
הלכה י״א
וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁאֵינוֹ גּוּף וּגְוִיָּה יִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא יֶאֱרַע לוֹ אֶחָד מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת. לֹא חִבּוּר וְלֹא פֵּרוּד. לֹא מָקוֹם וְלֹא מִדָּה. לֹא עֲלִיָּה וְלֹא יְרִידָה. וְלֹא יָמִין וְלֹא שְׂמֹאל. וְלֹא פָּנִים וְלֹא אָחוֹר. וְלֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה. וְאֵינוֹ מָצוּי בִּזְמַן עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֵאשִׁית וְאַחֲרִית וּמִנְיַן שָׁנִים. וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁיִּגְרֹם לוֹ שִׁנּוּי. וְאֵין לוֹ לֹא מָוֶת וְלֹא חַיִּים כְּחַיֵּי הַגּוּף הַחַי. וְלֹא סִכְלוּת וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת הָאִישׁ הֶחָכָם. לֹא שֵׁנָה וְלֹא הֲקִיצָה. וְלֹא כַּעַס וְלֹא שְׂחוֹק וְלֹא שִׂמְחָה וְלֹא עַצְבוּת. וְלֹא שְׁתִיקָה וְלֹא דִּבּוּר כְּדִבּוּר בְּנֵי אָדָם. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה וְלֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי:
הלכה י״ב
וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן הוּא. כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי נְבִיאִים הַכּל מָשָׁל וּמְלִיצָה הֵן. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ב ד) "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק". (דברים לב כא) "כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם". (דברים כח סג) "כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה'" וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. עַל הַכּל אָמְרוּ חֲכָמִים דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה ז יט) "הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים". הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (מלאכי ג ו) "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי". וְאִלּוּ הָיָה פְּעָמִים כּוֹעֵס וּפְעָמִים שָׂמֵחַ הָיָה מִשְׁתַּנֶּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵינָן מְצוּיִין אֶלָּא לַגּוּפִים הָאֲפֵלִים הַשְּׁפָלִים שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם אֲבָל הוּא בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם עַל כָּל זֶה:
עבודת המלך · הלכות יסודי התורה פרק א׳
א׳
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. פתח רבנו בשם הוי"ה ברוך הוא עיין מפרש. והרב סדר משנה תמה למה פתח כן רבנו רק בספרו זה, ולא ביתר ספריו. והאריך לבאר דבר זה. ונעלם כרגע מעיני הרב ז"ל כי רק הספר הזה נכתב בידי רבנו בלשון הקדש, וזולתו בערבית. ואין מקום לדבר בזה. וביאור הדברים של יסוד היסודות ועמוד החכמות עי' בהלכה ד' דר"ל יסוד היסודות בדרך האמונה, ועמוד החכמות בדרך המופת, וכמו שהאריך רבנו במורה בכמה דוכתי ועי' בהקדמת ספר האמונות והדעות לרבנו סעדיה גאון ז"ל. לידע שיש שם מצוי. וכן לקמן בה"ו דייק לכתוב וידיעת דבר זה מצות עשה. וגם במנין המצות שבראש הספר כתב לידע שיש שם אלוה. ועי' להרב מעשה רוקח הספרדי דעתו דלכן דייק רבנו לכתוב לידע ולא כתב להאמין לפי שעיקר המצוה הוא ע"י הידיעה האמיתית כדרך שעשה אברהם אבינו ע"ה ועל דרך דע את אלהי אביך. אמנם בספר המצוות מצוות עשה א' כתב רבנו צונו להאמין באלהות. והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות, אולם כבר העיר הגאון ר' חיים העליר בספר המצות החדש שהוציא לאור ע"פ כתב יד מינכן, כי בגוף הערבי כתובה מלת אעתקא"ד שבאמת יש לה גם מובן דעת, ושפיר אפשר לתרגם שצונו בידיעת האלהות וכן והוא שנדע שיש עלה וסבה וכו' ולפי"ז יתאימו דברי רבנו בספר המצוות לדבריו כאן. וכמו שכתב גם במנין המצות שבראש ספר זה. והנה הרב ר' חסדאי בספרו אור ה' כתב בהצעתו, ואולם היות שרש התחלות התורה האלקית היא האמונה במציאות האל יתברך הוא מבואר בעצמו להיות התורה מסודרת ומצוה ממסדר ומצוה. ואין ענין להיותה אלקית זולת היות המסדר והמצוה האל יתברך. ולזה טעה טעות מפורסם מי שמנה במצות עשה להאמין מציאות האל יתברך. עכ"ל. ודבריו מכוונים כלפי דעת רבנו ומנינו, ועי' מ"ש לקמן בה"ו. ולפי דברינו אין מקום לתמיהתו. שבודאי יודה רבנו שהאמונה התמימה במציאות האל יתברך הוא עיקר. ולא יצויר מצוה בלי מצוה ידוע. אבל יש גם מצות עשה לדעת את ה'. והרי למצוה זו כבר יש מצוה מיסוד האמונה הפשוטה. ודברי רבנו ברורים ועי' מ"ש לקמן. שם מצוי ראשון. אם הפירוש הוא כמו שרצו המפרשים לומר שם מצוי בצרי תחת השין, הנה כוונת רבנו כאן למ"ש במורה ח"א פ"א ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ר"ל שכמו שהוא אחד, כן יקרא אז בשם אחד לבד, והוא המורה על העצם לבד, ולא שהוא נגזר. ובפרקי דר' אליעזר אמר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד. הסתכל איך גלה שאלו השמות הנגזרים כלם נתחדשו אחר חדוש העולם וכו' ואין אצלם שם בלתי נגזר אלא זה, והוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א אשר הוא שם המפורש הגמור עיי"ש היטב בדברי רבנו ז"ל ועי' למרן הגר"א בפירושו לס' יצירה פ"א ה"א אופן ג' היה לו נוסח אחר ופי' אחר בזה לפי דרכו בקודש. ואולי העתיק לשון הזוהר חדש בראשית ו' ע"א בשם ר' אבא אמר ר' יוחנן ושם הנוסח קודם שנברא העולם היה ה' אחד ושמו אחד. וכלשון רבנו בפרקי דר"א העתיק גם הרשב"ץ במגן אבות ועי' להגאון רד"ל בשם הגר"א עיי"ש היטב ועי' נפש החיים שער ב' סוף פ"ב בהג"ה שם. ואולם עיין בפתיחת הרב אבן תבון למורה כתב, כשירצו החכמים לומר שיש בעולם או בנמצא דבר אחד, ואמרו שיש שם דבר אחד רומזים במלת שם אל המציאות ואין זה בנמצא בלשון עברי ע"כ. ובאמת מצינו לרבנו שהוא משתמש פעמים רבות במלת שם.(בקשר עם יש או אין) במובן המלה הערבית ת"ם לציין מציאות או אי מציאות עי' לקמן ה"ד ובהל' עבודה זרה פ"א ה"א ובהל' תשובה פ"ג ה"ז ובהל' חמץ פ"ח ה"ח ובהל' מגילה פ"ב הי"ז ובפי"ד מהל' איסורי ביאה ה"ג ושאין שם צדיק גמור וכו' (ובדפוסים החדשים הכניסו כאן תיבת שום במקום שם ללא צורך) ועי' איסורי מזבח פ"ב ה"ח ועוד במקומות הרבה.
ג׳
שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא איננו צריך להם וכו'. מקורו בפסקתא זוטרתא בפסוק מעונה אלהי קדם. אתה הוא מעון העולם שכל העולם מתקיים בך ועי' מדרש רבה בראשית פס"ח ושמות רבה סוף פמ"ה אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי ובמדרש רבה ברכה ועוד טובא וכבר העירו בזה.
ד׳
הוא שהנביא אומר וה' אלקים אמת הוא לבדו האמת וכו'. מקור הדברים בירושלמי פ"ק דברכות ובפ"ק דסנהדרין ובמדרש רבה ריש פרשת אמור. למה הוא אמת אמר ר' אבון שהוא אלקים חיים ומלך עולם ועי' פסקתא פי"ד וכבר העירו מזה. והנה רבנו כתב כאן הוא שהנביא אומר, ואח"כ בהלכה ה' כתב גם מופת לזה שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלי מסבב וכבר עמד בזה הרב קנאת סופרים לספר המצוות. והוא לפי מה שכתבנו לעיל דיסוד היסודות ר"ל ע"פ דרך האמונה, ועמוד החכמות בדרך המופת, ולזה כתב הוא שהנביא אומר וזהו יסוד האמונה ואח"כ נגד עמוד החכמות הביא ע"ז המופת. ורבנו בכל זה לשיטתו אזיל דיש אמונה והוא העיקר ובנוי על יסוד הנבואה, ויש מצוה שהיא הידיעה והיא בנויה על המופת. והבן.
ה׳
והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלי מסבב וכו'. עי' עקרים מאמר שני פ"ה וז"ל המופת הראשון מהם שעשה הרב ז"ל הוא בנוי על מציאת תנועה תדירה נצחית כמו שיניח הפילוסוף, וזה ממה שלא יודה אותו כל בעלי הדת האלהות המאמינים בחידוש וכו' ועי' בענפים שם כתב וז"ל רבים כותבים סרה על הרמב"ם וכו' ובפרט מ"ש בס' המדע וכו' וז"ל אלוה זה אין לסופו קץ ותכלית שהרי הגלגל סובב תמיד (מכוין לדברי רבנו לקמן בה"ז) אלא שכבר התנצל הרמב"ם בסוף פע"ג (צ"ל פע"א) מחלק הראשון מהמורה וז"ל הנה כבר התבאר לך כי מופתי מציאות ה' ואחדותו והיותו בלתי גשם אמנם צריך שילקחו לפי הנחת הקדמות ויתקיים המופת השלם הן שיהיה העולם קדמון או מחודש ולכן תמצא כי לעולם במה שחברתי בספרי התלמוד כשיזדמן לי זכרון יסודי הדת לדבר בקיום מציאות שאני אקיימנה במאמרים נוטים לצד הקדמות. אין זה שאני מאמין הקדמות אמנם אני רוצה שאקיים מציאותו יתברך באמונתנו בדרך מופתי שאין מחלוקת בו בשום פעם עכ"ד רבנו ועי"ש באריכות דבריו העמוקים.
ו׳
וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך. רבנו בספר המצות הביא מקורו מגמרא דמכות כ"ד בדרשה דר' שמלאי דמונה אנכי במנין תרי"ג המצות. ודעת הרב בעל הלכות גדולות ידועה דס"ל דאנכי הוא עיקר ויסוד אבל לא מצוה, ודעתו מיוסדת על דרשת המכלתא דאמרו שם כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי הרי דאנכי אינה בכלל המצות אלא יסוד. ועי' להרמב"ן ז"ל בהשגותיו לספר המצוות שבמנין העשין בעמדו לימין הבה"ג ומישב דבריו כתב מ"מ אבל עוד במצות לא תעשה אבאר המתחוור לי ושם במנין הל"ת הכריע כדעת רבנו דאנכי הוא מצוות עשה. ועי' לרבנו במצוה ב' ביאר שזאת המצוה תקרא עול מלכות שמים. רצונם ההודאה ביחוד והאמנתו. וכנראה כתב כן בכדי לישב ההשגה מהמכלתא שהבאנו וכבר העירו רבותינו האחרונים ז"ל שבאמת אין סתירה לדעת רבנו מהמכלתא שהרי סתם מכלתא ר' ישמעאל ולדידיה אפשר שפיר לומר דאין אנכי במנין העשין. דהרי ס"ל לר"י דהשיבו על לאו לאו, ועל הן הן, הרי דאנכי ולא יהיה לך לא נאמרו בדבור אחד, אבל לדידן דס"ל דאנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו והרי לא יהיה לך הוא בודאי מצוה אפילו לדעת הבה"ג וממילא גם אנכי מצוה. ומיושב בזה גם מה שהשיגו על רבנו מהא דאמרו בהוריות ח' איזו מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זה עכו"ם הרי דלא יהיה לך היא מצוה ראשונה ולא אנכי, ולפי"ז ניחא שפיר, דהתם ג"כ תנא דבי ר' ישמעאל קאמר לה ולדידיה אין אנכי במנין המצוות, ועי' סדר משנה האריך. ואנחנו שזכינו לאורה של המכלתא דר' שמעון בר יוחאי (שהוציא לאור הה"ג ר' דוד צבי הופמן ז"ל) ושם איתא וידבר אלהים מלמד שהיה אומר להם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון (ר"ל שהיה אומר הדברות כסדר ולא שנים בבת אחת) דבר אחר וידבר אלהים את כל הדברים יכול באחרונה אמרו לו קבלנו עלינו, ת"ל אנכי ה' אלהיך. אנכי היה בכלל ויצא מוצא מן הכלל למד על הכלל מה אנכי היה לו דבור בפני עצמן וקבלה בפני עצמו אף כל הדברות היה להן דבור בפני עצמו וקבלה בפני עצמן. וגם כאן משמע דאנכי הוא עיקר בפני עצמו, ולא מצוה רק כהמכלתא דר' ישמעאל דקבלו עול מלכות תחילה. אמנם גם כאן סיים אח"כ מה ת"ל לאמור מלמד שהיה נאמר להם על כל דיבור ודיבור על לאו לאו ועל הן הן והוא להדיא כר' ישמעאל דאנכי ולא יהיה לך לא נאמרו בדבור אחד אבל אין הדברים מוכרחים כלל. אולם לפי מה שבארנו לעיל בשיטת רבנו, דס"ל דהאמונה במציאות הוא עיקר, והמצוה היא הידיעה א"כ לא קשה כלל מן המכלתא. ואדרבה רבנו הכריע כן בכדי להשוות דעת המכלתא עם סוגית הש"ס דילן דמנה מצות אנכי במנין תרי"ג המצות ואלו במכלתא משמע דהוא עיקר ולא מצוה. ועל כן חלק להו רבנו בתרתי דהעיקר הוא האמונה והמצוה היא הידיעה. ומסוגיא דהוריות לא קשה דמלבד דלשיטת רבנו גם אנכי בכלל עכו"ם הוא שהאמונה במציאות ולא יהיה לך דהיינו שלא יעלה על דעתו שיש אלוה אחר חוץ מזה כמבואר לקמן נאמרו בדבור אחד, ועי' רש"י בהוריות שם כתב ג"כ להדיא הכי, איזה מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זה עכו"ם דכתיב בתחלת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עכו"ם ופשוט. אבל גם מלבד זה אפשר דרבנו מפרש לסוגיא דהוריות כמ"ש הרב באר שבע דאין כונת מצוה שנאמרה בתחלה מה שנאמרה בריש עשרת הדברות אבל ר"ל שנצטוה בה אדם הראשון וכן דרשו להדיא בספרי שלח אשר צוה ה' אל משה מנין אתה אומר שכל המודה בעכו"ם כופר בעשרת הדברות וכו' מנין אף במה שנצטוו האבות וכו' והביאו רבנו בפ"ב מהל' עכו"ם המודה בעכו"ם כופר וכו' ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם עד סוף העולם והביא ע"ז הפסוקים. והא דפריך בגמרא שם והא אמר מר עשר מצוות נצטוו במרה ר"ל דמזה מוכח שאדם לא נצטוה לדורות עיי"ש היטב ועי' להראנ"ח בדרשותיו ליתרו ציין מאמרים רבים לסיוע דעת רבנו ואין מקום להאריך. וכל המעלה על דעתו שיש אלוה חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. עי' מפרש ועי' סמ"ג לא תעשה א' כתב שלא להעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ותניא במכלתא לפי שנא' לא תעשה לך פסל העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומלשון על פני דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף שם שמים ודבר אחר וזהו מה שאמר שם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ובפ' ד' מיתות שאמר כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנא' בלתי לה' לבדו. המקרא ההוא בא לעונש וזה לאזהרה עכ"ל. עי' למהרש"ל שם מה שהאריך בביאורו דעיקר הצווי של לא יהיה לך הוא על המחשבה עי"ש היטב ונראה מתוך הדברים שהיה לפני הסמ"ג במכלתא כן שהרי זה לשונו וזהו מה שאומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועי' ביראים סי' ס"ג ובחדש סי' רמ"ג כתב ואין מקרא יוצא מידי פשוטו לפי שנא' אנכי ה' אלהיך למדנו שצוה הקב"ה שימליכוהו עליהם, אבל שלא לשתף דבר אחר עמו לא למדנו לכך כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שלא לשתף דבר אחר עמו וכו' ועי' במבאר שם שכתב שכנראה העתיק הסמ"ג דברי היראים ועליו כתב וזהו מה שאומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף שלא הזכיר את היראים, ואין הדברים מוכרחים כלל. והרמב"ן ז"ל כתב בספר המצוות ריש לא תעשה ב' וז"ל ולדעת הת"ק אינו כן, אבל יהיה מניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה מלשון והיה ה' לי לאלהים, והלכה כת"ק ופשט דבריהם בכל מקום כך הוא אמרו באגדה בפ' הנזקין (נ"ז) אתיוה לקמא אמרו ליה פלח לצלמא אמר כתיב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפקוהו וקטלוהו. וכן אונקלוס תרגם לא יהי לך אלוה אחרן בר מיני. ודע כי בכל מקום שאמר הכתוב אלהים אחרים הכונה בו אלהים אחרים זולת השם הנכבד ולכן יתפיס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי לה' לבדו אבל כשידבר בעשיה לא יאמר בכתוב אחרים וחלילה. ועי' בחינוך מצוה כ"ו כתב ג"כ ולא תמצא לעולם מאמר הכתוב אלהים אחרים כי אם על האמנת הלב עי"ש היטב וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה ג"כ, והם המה דברי רבנו כאן ותו לא מידי. שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו. בכתב יד אברבנאל ליתא לתיבת הגדול. ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ב מהלכות עכו"ם ה"ד כתב רבנו ג"כ והוא עיקר כל המצוות כלן והבאתי שמה מקור הדברים בילקוט בשם ספרי זוטא. הא מה מצוה שכל המצות תלויין בה זו עכו"ם וכו' עיי"ש.
ז׳
אלוה זה אחד הוא וכו' וידיעת דבר זה מצות עשה שנא' ה' אלהינו ה' אחד. ובספר המצוות לרבנו מצוה ב' כתב, וברוב המדרשות תמצאם אומרים על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה ורוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה והרבה מה שיאמרו מצות יחוד ויקראו ג"כ זאת המצוה מלכות שמים כי הם יאמרו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים ר"ל להודות ביחוד ולהאמינו. ועי' בברכות וחגיגה ג' ובמדרש רבה אתם עשותוני חטיבה אחת בעולם ועי' בערוך ערך חטיבה.
ח׳
הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב"ה גוף וגויה. באגרת הרמב"ן ז"ל הוא ס' מלחמת ה' הביא כענין זה וז"ל אמרו רז"ל באמת ובשבועה שאין ליוצר כל יתברך שמו לא דמות ולא צורה והרבה ממאמרי חז"ל תמצאם ע"ז הדרך ועי' מדרש שוחר טוב (סי' פ"א) מזמור א' חזקיה בר' חייא אמר וכו' עיי"ש.
ט׳
אם כן מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו וכו'. עי' במורה חלק א' פכ"ח. הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאין מכירין אלא הגופות. עי' במדרש רבה והוא בילקוט יתרו ריש פ"ו א"ר לוי נראה להם הקב"ה כאיקונין זו שמראה פנים לכל צד, אף בני אדם מביטין בה וכו' ושם לפי כחו של כל אחד ואחד עי"ש, ובמדרש שוחר טוב שהבאנו לעיל שהם מדמין צורה ליוצרה כתב אין משמיעין לאוזן אלא מה שהיא יכולה לשמוע וכו'. ודברה תורה כלשון בני אדם. עי' במורה חלק א' פכ"ו ביאור דבר זה. ראיה דבר שנביא אחד אומר שראה הקב"ה לבושיה כתלג חיור וכו'. במדרש רבה וילקוט שם דבר אחר לפי שנראה להם הקב"ה בים כגבור עושה מלחמה בסיני כסופר מלמד תורה ונראה להם בימי דניאל כזקן מלא רחמים א"ל הקב"ה לא בשביל שאתם רואים אותי דמויות הרבה וכו' וכן מבואר גם במכלתא יתרו פ"ה ב'. וכתב רבנו כשליח צבור עטוף. הוא בגמ' דר"ה י"ז מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור וכו' ועי' חגיגה י"ד כתוב אחד אומר לבושיה כתלג וכו' הא בישיבה הא במלחמה ועוד הרבה.
י׳
מהו זה שבקש משה רבנו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמתת המצאו של הקב"ה. עיין כ"מ שהביא השגת הראב"ד ע"ז שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם וכו' ומה הוצרך עוד וכו' וכו' ועי' לרבנו במורה חלק א' פנ"ד מש"כ בזה ויתישבו כל הדברים. ומרן מהר"ם פדואה הביא נוסחא ישנה ומדויקה תחת מהו זה שביקש משה צ"ל וזהו שביקש משה. אבל עיין להרדב"ז ז"ל בלשונותיו חלק ב' סי' רנ"ב חולק על נוסחא זו, ונוסחא דידן עדיף לפי שבאה אח"כ התשובה עי"ש היטב במה שהאריך בזה.
י״א
לא שינה ולא הקיצה ולא כעס וכו'. מכילתא. אל קנא אני שליט בקנאה ואין הקנאה שליטה בי, אני שליט בתנומה ואין התנומה שליטה בי. וכך אמרו חכמים אין למעלה וכו' ולא עורף ולא עיפוי. והוא בחגיגה ט"ו עי' מפרש, ועי' לרבנו בפי' המשנה בחלק ביסוד השלישי. לא עורף הוא פירוד ולא עיפוי הוא חבור עי"ש ועי' במורה חלק א' בכל ביאורי השמות האלה.
י״ב
על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם. עי' בפסקתא זוטרתא בפרשת ואתחנן. ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח וכו'. עי' מדרש שוחר טוב פ"ב מלך בשר ודם כשהוא כועס אינו ברצון אבל הקב"ה אינו כן אלא כשהוא כועס הוא ברצון. ועי' עוד בכמה מקומות במדרשים וכבר העירו עליהם המחברים.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות יסודי התורה פרק א׳
א׳
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתות המצאו. (ועיין בכ"מ ובהקדמת ר"ש אבן תיבון ז"ל למורה נבוכים בפי' לשון שם עיי"ש ובמס' שבת ק"ג ע"א במשנה בין משם וכו'). נראה דעתו ז"ל בהנאמר, כי בלעדי זאת כי ידיעת ה' ואחדותו תכלית כל הידיעות וחכמות כולמו, וכי אלה אשר לא ידעו כי ה' אחד לא ידעו מוסר השכל ואהבה יסוד המוסר וחוק הכולל לה, כמ"ש במקום אחר כי העע"ז לא אהבו אליליהם ולא היה אהבה לחוק תורתם וכמ"ש במקו"א בטעם בזה. גם היו רחוקים משלימות הנפש תכלית הידיעה כי לא הכירו מעלת הרוחני על הגשמי, כי הגשימו גם אליליהם כנודע, - ומעת כי שם ה' בין העמים מאתנו נתעלה חוקי מוסרם. גם חכמת הטבע וכיו"ב לא הגיעו לאבן פינתם עד כי דורשיה ידעו אחדותו יתעלה, כי יסודי חכמת הטבע הכרת חוקיה כמו כח הכובד והעצלות וכח המושך וכיו"ב הרבה אשר חכמי הטבע סיפרו חוקיה, נראה כי רק אחרי כי ידעו מדעת אחת מוחלטת ומוסכמת, מושלת בשוה בהטבע כולה, נשאו לבבם למצוא חוקים כללים נערכים בשוה בכל הטבע כאשר יהיה בדברים היוצאים ממצוה ופועל אחד, מה שלא היה ככה בעע"ז אשר לפי דעתם לכל כח מושל בפ"ע, לא חקרו כלל על אחדות הטבע וחוק כולל לא עלה על דעתם, כמו הנוסע ממדינה למדינה אם אין בדעתו כי מלך אחד על כולמו לא יעלה בלבבו כי חוקי מדינה האחת ומטבע ההולכת בה וכיו"ב תהיה במדינה אחרת ככה, עד כי יודע לו כי ממושל וממלך אחד יצאו כל פקודתם, ואף כי חכמת הטבע עלתה בימי היוונים עם לא ידעו ה' עובדי ע"ז, אבל חכמיהם בסתר האמינו באחדותו כנודע, ונודע כי אמונת האחדות מאתנו יצאה וחכמי לב בהם מאז הודו בה, ואף אם גם אלה אשר לא ידעו התורה נתנו חוקים להטבע, יסודתם היה לאפע לא על מה כי יסמכו להיות חוק שוה בכל הטבע רק התורה תודיע ככה וכמ"ש ומעת נודע ככה לעמים ביתר שאת נתנו לב לחקור בחוקיה ולמצוא חדשות אשר לא שערו הראשונים, - וכמ"ש האמונה באחדותו הביאה נצורות להחכמה ולמדה התאחדות הטבע בעולמות כולמו הנקרא בלשונם הארמניא, אשר נלאו חכמי העכו"ם למצוא כן לפי דעתם מחילוק אליליהם, ומה גם ליתן יסוד מוסד לזה, לכן כמו האמונה באחדותו יתעלה יסוד למוסרים אשר דרכיה שונים ונשגבים להמאמינים באחדותו לזולתם, כן הרבה האמונה הזאת הנבחרת להוסיף דעת ומזימה בחכמת הטבע וכיו"ב כמ"ש במקו"א בפי' מאמרם ז"ל אחות לנו קטנה וכו' זה אברהם שאיחה כל העולם וכו' עיי"ש, וכאשר מצאו לבבם למצוא כי יש אל אחד הכירו כמו כן כי העולם וכל הטבע אחת היא, - הן זה הנראה למצוא נכלל בלשון יסוד היסודות ועמוד החכמות וכו'. וכל הנמצאים וכו' אלא מאמתות המצאו. הנה במציאות כח עובר וכח קיים, והכח העובר לפעמים סיבה לדברים גדולים ונפלאים, והמעשה קיימת והסיבה נעלמה נשכחה מלב ובלתי נמצאה עוד, הרעיון העולה בלבב האומן ראשונה אשר היא סיבה להביא לפועל כאשר היה במחשבתו, "סוף המעשה במחשבה תחילה" והנה הרעיון לפעמים כצל עובר נשכח מלב ובלתי מצוי, והפעולה על מקומה עומדת קיימה ושלימה, והן הרעיון איננו הכח בעצמו לאמר כי הכח עודנו בו ואם מלפנים גלוי עתה נעלם, כי הרעיון יליד הכח הנפש אשר לפעמים בהולדו יצא מאתה ולא תראנו עוד ונשכח לעולם, - ולפעמים אחרי כי יצא לפועל במעשה, וה' יתעלה הסיבה ראשונה הקיימת עדי עד וכמ"ש רז"ל בשר ודם מעשי ידיו מבלים אותו והקב"ה מבלה מעשי ידיו, והוא יתעלה סיבת הויה בראשונה וסיבת הקיום באשר נהיה, וקיום העולם על ידי המצאו תמיד. והנה ה' יתעלה הציור האמתי מהשלימות הבלתי בעל תכלית בלי גבול וערך, אבל ציור נמצא, ולא כאלה המכחישים במציאותו יתעלה בוחרים בציור כזה בלבד כנודע, אבל באמת הוא ציור בלתי בעל תכלית נמצא מאוד, כי בלעדי זאת כל הנמצאים לא יהיה להם מציאות כי הציור בלבד לא יעשה דבר בכוחו, כי הוא רק היועץ בלב המשכיל ולא הפועל, וזה הנאמר "וכל הנמצאים וכו' מאמתות המצאו" כי נמצא באמת, - (ועיין בס' ראש אמנה לאברבנאל פ"ז ובמ"נ ח"א פ' ס"ט).
ב׳
ואם יעלה על דעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יוכל להמצאות. המשך להנאמר בהל' הקודמת עבור כי ה' יתעלה הבעל הרעיון והפועל, הציור השלם בלתי בעל תכלית ונמצא כמ"ש הכל תלוי בו יתעלה וכמ"ש.
ג׳
ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצוים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתותו כאמתת אחד מהם. הוא שהנביא אמר "וה' אלקים אמת" הוא לבדו אמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו. הנאמר בראשונה ואם יעלה וכו' אף לדעת (חלום) [חכם] יוני אחד בימי אלכסנדר אשר בעולתו חשב לאמר כי כל העולם ומלואה בכח הדמיון בלבד נמצאו, ואין דבר מצוי בהחלט כנודע, גם זה יודה במציאות ה' יתעלה כי מבלעדו מי יפעל ומי יעיר רוח הדמיון בנו. והיטב דיבר בס' יד המלך כי הנאמר אח"ז והוא שהנביא אמר וכו', שלקח מאמרו זה מתפילת עלינו "אמת מלכינו אפס זולתו ככתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" הכונה אין עוד אמת מלבדו עיי"ש. והנראה בכונת הרעיון הנאמר כי הנה אמר כאמיתות אחד מהם ולא אמר כמציאות אחד מהם (ועיין במפרש שם). ונאמר כי מגדר האמת דבר שהוא קיים לעד כמ"ש רז"ל קושטא קאי, וזה כי כמו שיש אמת במחשבה ובדיבור כן יש אמת ושקר במעשה, אמת במחשבה, רעיון שאין כנגדו הסותר אותו. אמת בדיבור, המסכים עם רעיון האמת אשר בלבבו. אמת במעשה, שאין מעשה הסותרת אותה כנגדה. וכאשר נשכיל בכל מפעלי הטבע ובכל הנבראים כולמו נמצא אותם עלולים להפסד, למות תוצאות לכלה ולבלות להרוג ולאבד, הנה נחליט כי יש בהם כח המקיימם לפי הזמן, וכנגדו המאבדו אחרי זה ועומד לסתור אותו, קיום ואבוד סותרים ועומדים זה נגד זה בכל הנמצאים, לכן כל ברואים המורכבים ונפסדים מהופכים במהותם ואין חותם האמת בהם, אבל הלא כל מפעלי הטבע מאת הבורא יתעלה יצאו וכל אשר מאתו תצא אמת הוא "פועל אמת שפעולתו אמת" ע"ז נמצא פשר דבר הן אמת פעלו "הצור תמים פעלו" אף כי כל מורכב יפרד הולך ומשנה פניו, אבל רק צורתו בלבד, סובב הולך ליסודו ומיסודו יעלה מחדש לצורה אחרת בזיווג שני, ועי' ברמב"ן בס' שער הגמול מופת על השארת הנפש כי לא תגרע מגופות בהעולם אשר אין דבר נאבד מכ"ז רוח עליון אשר יעלה למרום ושם משכנו לעולם עיי"ש, לכן גם פעולת הטבע אמת כי כמ"ש מגדר האמת כי הנעשה נשאר קיים והן פעולת הטבע עם כל שנוייה פועלת מה שתפעל והפעולה אשר יצא מאתה תכלית מציאתם אשר היא גדר הפעולה ועל שמה נקראים היא קיימת, והן כמ"ש ביסוד כל הדברים קיימים כי הולכים ליסודם ותכלית הנרצה מכל הנפעל קיים בכל מעשי ה' בכל עולמות וראשון והאחרון קיים לכן כל מפעליו אמת ותמים פעלו. אבל לא יעריך לאמיתותו יתעלה אשר אין שנוי לפניו, לכן כתב רבינו ז"ל אין אמיתתו כאמתת אחד מהם וכו' שאף גם בהם ברואי ה' אמת המקיימם אבל רחוק בלתי בעל תכלית מאמיתתם, אל אלקים חי אמת, וכן סיים מלבדו כמותו "וזה שביאר דבריו שכל הנמצאים צריכין לו וכו'" והוא משנה צורתם והוא אין צריך להם לכן אין אמיתתם וכו' וכמ"ש. במ"א כתבתי מהרכבת כל הדברים מהפכים אש ומים וכיו"ב וכח אלקי יאחדם וכשיצאו ממזג השוה יכלו ויפרדו, לכן השנויים הנופלים בהם וזה הנאמר שכל וכו' צריכין לו וכו' כי ע"פ רצונו ורוחו יאחדם לפי הזמן הנרצה לו ומשנה פניהם מעת לעת, ובמלאכי מעלה נאמר "עושה שלום במרומיו" גם המה נקראים על שם שליחתם כמ"ש רז"ל, - לכן אין אמיתתם כאמיתתו.
ה׳
המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף. סדר הדברים נראה כך המה, בראשונה אמר יסוד היסודות וכו' על הנאמר אחר זה ביחוסי השם הנכבד שהוא יחיד ובלתי גשמי וכיו"ב, והתחיל בראשונה לחלק למצות שיש נמצא למצוה ליחדו בפ"ע ושאינו גוף בפ"ע וכתב וידיעת וכו' מ"ע על האמונה במציאות וכ"כ בפ"ע על האמונה באחדות. ועד הנה והנאמר בהל' זאת המצוי וכו' ביאור המצוה ראשונה באמונה במציאות יתעלה. ונראה כי במ"ש שהגלגל וכו' לא בא ליתן מופת על הנאמר, כי היה לו להרבות במופתים כמ"ש במורה נבוכים בזה, רק לבאר תוכן מ"ע שנדע באמונת המציאות, וכלל בזה, שהוא אלקי העולם, ושמנהיג הגלגל, ובלא יד וכו' ומנהיג בכח שאין לו קץ וכו' וי"ב. אלקי העולם. שם אלוקים כמו שפי' ז"ל בעל כוחות כולם, ואלקי העולם כי הוציא מכוחו הבלתי בעל תכלית לפועל בהעולם אשר ברא ולכן הוא אדון כל הארץ. המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק. כח בני האדם קץ לכחו גבול עד פה יבוא ולא יעבור, וגם במקום התפשטות כוחו בתכלית ובמדה קטנה, יש לו הפסק כי לא לעולם לו חוסן וזמן כי יכלה כחם, אבל כח ה' יתעלה מתפשט בלי גבול ותכלית והוא לעולם עדי עד, והנראה בעולם כח תמידי ממנו הוא כי הוא המנהיג הגלגל וכו' שהגלגל סובב תמיד וכו' ממנו כוחו בפועל על כל העולם. בלא יד ובלא גוף. כח הנפש הפשוט, לו ניחד שם אלקים ולא לגוף מורכב מדברים רבים וכל כח בפ"ע, ודבריו בזה כי בשם אלקי העולם, נכלל בעל כוחות כולם וכחו בפועל בהעולם ומלואה הנראה, ומבלי קץ ותכלה לבעל כוחות כולם אין גבול ומעצור וקץ, ובלי גוף כי בהרבה כוחות מורכבים מי הבעל כוחות כולם וכמ"ש כי כ"ז נכלל בשם אלקי העולם יתעלה שמו וזכרו.
ו׳
וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר "אנכי ה' אלקיך" וכל המעלה על דעתו שיש אלקי אחר חוץ זה עובר על לא תעשה שנאמר "לא יהי' לך אלקים אחרים על פני" וכופר בעיקר שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. אמר וידיעת דבר זה ולא אמר ואמונת דבר זה, כי האמונה השלימה ידיעה בהחלט בנפש הישראלי אשר לבבו אומר לו ונפשו בקרבו תגיד כי ה' הוא האלקים "ברכי נפשי את ה'" "חלקי ה' אמרה נפשי" כן הוא בכל נפש ישראל ההולך בתום לבבו "לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני" ישעי' מ"ה, וכ"כ במקו"א בהידיעה בהרגשה, כי אמונה בה' נשרש בנפש בלתי נשחתה כמו האהבה לאביו ולאמו, ואלה הקדושים אשר מסרו נפשם עבור ה' ודתו לא היו חוקרים, לרובם נשים ועמי הארצות לאלפים הטילו נפשם מנגד עבור כבוד ה' הן זה עדות על ידיעת ה' בהרגשת הלב ונפש, "אלקים עשה את האדם ישר וכו'" ועמ"ש במקו"א בזה - ואנכי ה' אלקיך נחקק בלבב כל ישראל הבלתי נשחת ולא דרך סטים לו, הולך בתום במעגלי התורה וכל באיה יראו אור בלבבם אור בהיר כחמה, לכן בחר רבינו הרמב"ם ז"ל לומר וידיעת דבר זה וכו'. מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלקיך וכו'. לא לחינם נראה ה' יתעלה לאבותינו בכבודו ובעצמו כי אם למען תהיה המראה הגדולה הזאת למשמרת עולם אשר ראו בעיניהם ולאבותינו היה ידיעה כנאמר "אתה הראת לדעת וכו'" ולנו מאבותינו ידיעה זאת בקבלה איש מפי איש מאבותינו שראו ושמעו כבודו יתעלה מדבר עמהם וא"כ כפלים לתושיה לנו ידיעה בנפש וידיעה בקבלה לכן בחר בצדק וידיעת דבר זה וכו' ומ"ע לידע ולא יסור מלבבינו. הנה אנכי ה' אלקיך, שמענו מסיני מפי ה', אנכי ה' וכו' אנחנו רואים בכל עת ורגע בהטבע המעידה על כל זאת, ואנכי וכו' כמ"ש נחקק בכל לב לא נשחת כמו כל הרגשות הנולדות עם האדם כמו אהבתו לאביו ולאמו ולמטיבים לו וכיו"ב, וכמו להאדם הטבע תצוה אותם לשמוע בקולה ולהנות ממנה ולהיות לעבד ולבן לה, ביתר שאת מכל זה לאדון העולם והטבע, ואשר בהתגלותו יתעלה זה אלפים שנים ע"י התורה והעולם ולא לחינם נראה הדר כבוד ה' ולכן אנכי וכו' מצות עשה וצווי על הידיעה בזה, ועי' מחלוקות הבה"ג ורמב"ן עם הרמב"ם בזה אם אנכי וכו' בכלל מצות עי' בעשין בס' המצות מצוה א' עיי"ש כתבו ז"ל שהוא עיקר ושורש ולא מצוה, אבל כנראה דעתו ז"ל אף שגם הוא שורש ועיקר כמ"ש שנקרא כופר בעיקר, אבל ע"י התגלות השכינה וכיו"ב שכתבתי שנקרא עבור הנאמר ידיעה הוא מ"ע, ובמ"א הרבתי מילין לבאר כי ההרגשה שורש כל הידיעות ופי' בזה "ועל לבם אכתבנה" אשר ממ"ש שם יאירו דברי הרמב"ם ז"ל לעינינו, ועי' בס' מצודות דוד לרדב"ז עיי"ש ומ"ש נראה לענ"ד. והנה ראיתי בספר סדר משנה שכתב דבן נח בלתי מצווה על אמונת מציאות ה' וכתב דלא מצינו רמז מקרא דילפינן ז' מצות להם על זה עיי"ש, ובמחילת כ"ת אינו עולה על דעת שיהיה הב"נ מצווה על עבודה זרה ולא שיהיה כופר בה' ובגמ' מספקינן במס' סנהדרין ע"ג אם הב"נ מחויב על קידוש ה', ובקרא ויצו ה' וכו' אשר משם מצאו רז"ל ז' מצות ב"נ הן בויצו ה' וכו' כמו אנכי וכו' שהיה בהגלות כבודו יתעלה וכמ"ש כל זה בידיעה אשר התורה והטבע תצוה ע"ז ועי' ברמב"ם בהל' מלכים בפ"ח הל' י"א כל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי או"ה, ויש לו חלק לעוה"ב, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם עכ"ל. הנה נראה דלא כדבריו ז"ל, ומה שסיים ולא מחכמיהם מסכים כמ"ש כי החכמה והכרה בהשתכלות הטבע תגיד כן וכמ"ש האדם מוכרח מהטבע לשמוע בקולה והחוטא נגד זה חוטא נגד הטבע וביתר מזה נגד אדון העולם יתעלה. וכל המעלה וכו' חוץ מזה עובר בל"ת שנאמר לא יהיה לך אלקים אחרים על פני וכו'. ובמפרש שם על פני, כלומר בעוד שאני מצוי וכבודי מלא העולם כמו שאמר הנביא העם המכעיסים אותו על פני עכ"ל, ובמהרש"ל בביאור לסמ"ג מצות לא תעשה א' שפי' דעל פני נאמר על האיסור להעלות על דעתו שכתב הרמב"ם דבמחשבה שלא תעלה כן דהוי לפני הבוחן המחשבות לנגדו, - דבלא על פני היינו מפרשים שלא יהיה לו ע"ז בתוך ביתו, ועי' במכילתא שהביא בסמ"ג שם אבל לשון ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שנראה דהוי לשון המכילתא כנראה מדבריו אח"ז, ובמכילתא שלפנינו לא נמצא כן, ועיין ברמב"ן בסה"מ ל"ת ה' שכתב דלא כהמכילתא דנראה דלא יהיה לך על קיום הע"ז רק על הקבלה הע"ז על עצמו עיי"ש וכמ"ש הסמ"ג אף המכילתא בדעת הזה, ונראה כי הרמב"ן לא היה בגירסתו כ"כ האי אין מקרא וכו' בהמכילתא.
ז׳
הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאין מכירין אלא הגופות ודברה התורה כלשון בני אדם והכל כנוים הן וכו'. גם במורה נבוכים הביא האי דדיברה התורה וכו' אף כי בגמ' נאמר כן על כפילת הלשון בהתורה, הנה כי אין למעלה גשמיות נאמרו מאמרים רבים בגמ' ובמדרשות ומהם שהביא ז"ל פה בפירקין, רק איככה נפרש ע"פ רז"ל הלשונות הגשמיות הנמצאים בהתורה ובדבריהם ז"ל וע"ז נאמר כמו שארז"ל דברה התורה כלשון בני אדם לכפול לפעמים דבר אחד וכמו כן תדבר בלשון בני אדם לתאר במשל ובמליצה בדרכי הדיבור לבני האדם, וראיתי במי שטעה לפרש כונתו שארז"ל דיברה התורה וכו' על לשונות הגשמי הנמצאים בהתורה והקשה ע"ז כי בגמ' לא נאמרה על זה רק על כפילת לשון, אבל הכונה ברורה כמ"ש. ועי' במפרש שכתב ועל זה הענין ארז"ל דברה התורה וכו' כלומר דברה עמהן בלשון שיבינו אותו וכו' עיי"ש שנראה כאלו ארז"ל דברה וכו' על זה הנאמר אבל בגמ' רק כמ"ש. ומה שכתב בהל' י"ב ועל הכל אמרו החכמים דברה וכו' גם כן אין כונתו כי ע"ז בפרט אמרו כן רק כמו שאמרו שם על הנ"ל גם על הכל נאמר כן, ועי' בפי' המשנה להרמב"ם בפ"י מסנהדרין ביסוד ג' שם וז"ל וכל מה שבא וכו' בתארי הגופות וכו' הכל דרך השאלה וכן אמרו רז"ל דברה התורה וכו' עכ"ל לא אמר ועיי"ש שאמרו וכו' רק וכן אמרו רז"ל והכונה כמ"ש כמו שאמרו על דבריהם כן נאמר ע"ז. ועי' בראב"ע בפרשת בא ודברה התורה כלשון בני אדם לומר התעללתי וכו' עכ"ל וכיו"ב בחובת הלבבות ושאר הראשונים ז"ל הקודמין לו ז"ל שהביאו מאמר זה להסיר הגשמיות בהתורה ולא כדעת המתעקש ונבהל אשר בעדות נפשו לא הבין כל זאת ודיבר סרה.
י״א
וכך אמרו החכמים אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, ולא עורף ולא עיפוי. ובמס' חגיגה דף ט"ו ע"א איתא לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי. ובעין יעקב הנוסחא לא עמידה לא ישיבה ולא קנאה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, ובפי' משניות לרמב"ם במס' סנהדרין פ"י יסוד ג' הביא הנוסחא וז"ל שם ולכן שללו החכמים ז"ל החיבור והפירוד ואמרו אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי, כלומר לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור והוא עפוי מלשון ועפו בכתף פלישתים כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם וכו' עכ"ל, וכונתו במ"ש לא פירוד והוא עורף, כי כל דבר אשר לו פירוד יש לו עורף אשר שם הפירוד והגבול, כי יש לו ב' צדדין הפנים נקרא מקום ההתחלה ועורף מקום הגבול וסופו, אבל היה לו לומר ג"כ שאין למעלה פנים כי הפנים בכל דבר שיש לו התחלה, ונראה כי פנים ההתחלה בדבר שיש לו עורף וסוף הגבול לו, ונאמר כי הפנים התחלה מקום אשר העין יפול בראשונה, ועורף הגבול סוף הסתכלות, אבל בדבר שאין גבול לו אין הפנים ההתחלה כי העורף מורה בכל פעם על הגבול אבל פנים על הדבר אשר משם יראה ביותר ולמעלה הכל פנים ולא עורף, "ויפנו משם המלאכים" הדא אמרה שאין עורף למלאכים עכ"ל בראשית רבה מ"ט פרשת וירא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
