צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור וכו'. בריש נגעים תנן מראות נגעים שנים שהם ד' בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר"מ וחכ"א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ובריש שבועות (דף ה' ע"ב) אמרינן דמתניתין דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף בהדי מאן לצרפיה לצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה לצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידה הוא וכו' והיכא שמעינן לר"ע [דאמר] זו למעלה מזו אילימא מהא דתניא א"ר יוסי שאל יהושע בנו של ר"ע מר"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהם ארבעה אמר ליה ואי לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א"ל לומר שמצטרפין זה עם זה א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה א"ל לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ואילו מסיד ההיכל ולמעלה לא קאמר מדלא א"ל ש"מ דשמיע ליה לר"ע דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין ודילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה אלא מדרבי חנינא ופירש"י מי ששנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר"ע דאי כר"ע כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הם מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות [אלא מעלה אחת]. א"כ דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות טיהרת מראה סיד מלהצטרף דמדמתני לסיד שנייה לבהרת ולא תניא נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש"מ ס"ל לתנא דלאו בת מינא דשאת היא ולא מצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מהסיד שתי מעלות ור"ע זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהיא מעלה אחת לאו תולדה דידיה דהא שקלת לה מיניה ושויתה מין בהרת ולר"ע הכי איבעי ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת"כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד כי אם עם אביו עכ"ל:
ולפי זה לרבנן בהרת ושאת מצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו אבל סיד אינה מצטרפת אלא עם בהרת אביה וקרום ביצה אינה מצטרפת אלא עם שאת אביה דשתי התולדות אינן מצטרפות דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולא אתולדות דאתו מרבויא. ולר"ע אין מצטרפין אלא כסדר מעלתן וכצמר וכסיד וכקרום ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת והא דתנן בפ"ק דנגעים ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה כבר פירש"י שם לא שיהיו כל ד' מראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם האב שלה אלא מצטרפין לר"ע כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. והשתא רבינו שכתב שנגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב דלא כרבנן ולא כר"ע:
ונ"ל שרבינו מפרש דמאי דאמר ר"ע זו למעלה מזו וזו למעלה מזו לא לענין צירוף קאמר דאינה מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות כדפירש"י אלא כל ד' מראות מצטרפין זה עם זה אפילו לגבוה ממנה ג' מעלות כפשטא דמתני' וכדמשמע מדא"ל ר' יהושע לר"ע יאמרו מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין זה עם זה ולפי זה ניחא שאינו צריך לידחק במה שנדחקו רש"י והתוספות במאי דא"ל יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין וכן מפורש בהדיא בירושלמי וז"ל ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר רבי מנא מנו אותם חכמים שנים ומנו אותם ד' מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ד' מצטרפין זה עם זה ר"א בשם רבי אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כ"ש מין במינו עכ"ל פי' בשאינו מינו בהרת עם שאת מין במינו פי' אב ותולדתו ונראה שבאו לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצטרפים בהרת עם שאת וכדפירש"י אלא כולן מצטרפין זה עם זה ואף לר"א בשם ר' אבין כיון שמצטרפים עם שאת שאינו מינו אמרינן דה"ה לתולדה דשאת מצטרף והא דקאמר זו למעלה מזו היינו לענין חוזק לבנונית של זה על זה דר"ע סבר דשלג לבן מצמר וצמר לבן מסיד וסיד לבן מקרום ורבנן סברי דשלג לבן מסיד וצמר לבן מקרום וכדאמרינן בגמרא (דף ו' ע"ב) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי וכו' מלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה וסיד וצמר מוחלקין בלבנוניתם זה מזה וכן שלג וצמר ואפ"ה מצטרפי הני מדכתיב והיה וסיד מצטרף עם שלג משום דתולדה דידיה היא וכן קרום מצטרף עם צמר משום דתולדה דידיה היא והא דאמרינן בגמרא סיד בהדי מאן לצרפיה וכו' היינו אי מתניתין ר"ע דלבנונית של זו למעלה מזו וזו תולדתו של זו וזו תולדה של זו כמתניתין אבל לפום קושטא דמתני' דלא כר"ע לית ליה לר"ע אב ותולדה אלא כולן מצטרפות זו עם זו אפי' עם הגבוה ממנה ג' מעלות דוהיה משמע ליה דאכולהו קאי ופסק רבינו כר"ע משום דאע"ג דסתמא דמתני' דריש נגעים דלא כוותיה הא איכא סתמא אחרינא דפשטא דידה כוותיה אתיא דקתני ד' מראות אלו מצטרפות זו עם זו כך היה נראה לומר כדי ליישב לשון זה שכתב רבינו נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב אבל יקשה לזה מ"ש קודם לכן שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת והמראה שהוא כקרום ביצה הוא ספחת השאת מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת וספחתה שאת וספחתה והיינו כרבנן:
ואיכא למידק על רבינו דמיחזי כמזכי שטרא לבי תרי דמהאי לישנא משמע דפסק כרבנן ומאידך לישנא שכתב נגע שהיה מקצת כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א"כ למה מנאום חכמים וכו' שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן וכו' משמע דפסק כר"ע ויש לתמוה על הראב"ד שלא השיגו בזה:
וליישב דברי רבינו נ"ל שהוא סובר דכי אמרינן מתניתין דלא כר"ע היינו למאי דס"ד דר"ע סבר זו למעלה מזו כלומר ואין זו מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות אבל בתר הכי לא אשכחן ליה דסבר הכי דהא כי בעינן לאתויי מדשאל רבי יהושע לר"ע דחי ליה וכי הדר מייתי מדרבי חנינא דחי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה וכי תימא כי היכי דשמעת ליה בפתוך הכי שמעת ליה בחלוק ובפתוך גופיה מי שמעת ליה והתניא ר"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה וכו' אמרי אה"נ והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה והשתא לא שני אלא מאי דאקשי ליה בפתוך מי שמעת ליה אבל מאי דאקשי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה קשיא ואפילו מאי דשני בפתוך לאו שינויא הוא לגמרי דהא במתני' תנן בר"ע של סיד דיהה הימנה ודלא כרבי נתן ומעתה כיון דלא אשכחן לר"ע שלא תצטרף זו עם שלמעלה שתי מעלות בחלוק מיהא שפיר אתיא מתניתנין כר"ע וכיון דאשכחן לר"ע דמקרום ולמעלה מצטרפין כל ד' מראות זו עם זו אפילו עם הגבוה ממנה שלש מעלות ולא אמרו שנים שהם ד' אלא לומר לך כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים אית לן למימר דמתני' נמי הכי סברה וליכא פלוגתא בינייהו דמתני' דקתני להו בלשון אבות ותולדות לא לענין צירוף תני להו אלא לענין שצריך הכהן להיות בקי בהן ובשמותיהן אבל כולם מצטרפות זו עם זו ובהכי ניחא דבעי התם גמרא סתמא ספחת לבהרת מנ"ל ואי איתא ה"ל לפרושי דלרבנן דוקא קא בעי ומדסתים ליה סתומי משמע דלכולי עלמא בעי דליכא פלוגתא בינייהו:
ג׳
(ב-ג) וכתב הראב"ד ולובן שהוא דיהה א"א שנה משנתו כר"ע וכו'. נראה מדבריו שהוא מפרש דר"ע דאמר זו למעלה מזו היינו לומר שלובן של זו יותר מזו ולובן של זו יותר משל זו ורבנן פליגי ואמרי דסיד וצמר לבנוניתם שוה אלא דשל סיד נוטה ללובן השלג ושל צמר נוטה ללובן אחר ומש"ה תמה על רבינו למה פסק כר"ע ולא כסתם מתני' ובמ"ש לדעת רבינו אין מקום להשגה זו. וכתב עוד הראב"ד זה עם זה בין להקל א"א אינו נראה כן מן הגמרא וכו'. וגם להשגה זו אין מקום במ"ש לדעת רבינו:
ד׳
היה במראה הלובן מד' מראות אלו מקצת אדמומיות מעורבת בו וכו'. בפירקא קמא דנגעים.
ומ"ש וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו וכו'. בריש שבועות (דף ו').
ועל מה שכתב רבינו הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעית כתב הראב"ד א"א נ"ל כי זה שיבוש וכו'. טעמו לפי שהוא מפרש שהסדר הוא מלמעלה למטה שהכוס שבו שני טיפי דם הוא בבהרת ושיש בו ארבעה טיפי דם הוא בצמר ושל שמנה טיפין הוא בסיד ושל י"ו טיפין הוא בקרום ורבינו סובר שהסדר הוא מלמטה למעלה וטעם רבינו מבואר שכל שהלובן שלו יותר אינו ניכר שהוא פתוך אלא אם כן יפלו בו הרבה טיפי דמים:
ה׳
כל המראות האלו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכו'. בפרק קמא דנגעים בתר דקתני מראות פשוטות ומראות פתוכות תנא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה משמע דאכולהו קאי בין פשוטות בין פתוכות בין פשוטות עם פתוכות:
ו׳
כל מראה צרעת עור הבשר וכו'. בריש שבועות (דף ו' ע"ב) ת"ר בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ובספרי אמרו מראה הנגע עמוק ואין ממשו עמוק ואמרו עוד שאת אין שאת אלא גבוה ומפני זה כתב הראב"ד מן הצמחים העולים בגוף א"א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ"ל. וכ"נ דעת אונקלוס שתרגם שאת עמקא. ואפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה הוא הדין לשאת ומ"ש בספרי שהיא גבוהה לאו למימרא שהיא גבוהה ממש אלא שהיא גבוהה יותר מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא, ובזה עלה ארוכה למ"ש רש"י בפירוש התורה ומראיה אין עמוק מן העור לא ידעתי פירושו דוק ותשכח. כתוב בספרי רבינו לא עמוק במשיחתו וט"ס הוא וצריך להגיה לא עמוק במשישתו וכן מצאתי בספר מוגה והוא ההיא דספרי שכתבתי בסמוך:
ז׳
שיעור כל נגעי צרעת וכו'. ברפ"ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל"ו שערות ופירש שם רבינו שכאשר היה הנגע מרובע יהיה צמיחת ל"ו שערות והוא כגריס הקילקי לפי שרחבו ו' באורך ו' ויהיה ג"כ באורך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה ארכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות:
ח׳
ומ"ש נגע שהיה ברחבו כדי צמיחת חמש שערות וכו'. נלמד ממה ששנינו במשנה הנזכר גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע:
וכל השיעורים הל"מ. בריש עירובין (דף ד'):
ט׳
כ"מ שנאמר בהרת וכו'. זה הוא הקדמה לכל מה שיבא:
בהרת שהיא עזה כשלג וכו' לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני. פ"ב דנגעים וכחכמים:
י׳
שלשה סימני טומאה בצרעת עור הבשר וכו'. בפ"ג דנגעים ובפ"ז.
ומ"ש שאין בנגעי עור הבשר הסגר יותר על ב' שבועות. משנה פ"ב דערכין (ח' ע"ב) והוא מבואר בתורה:
י״א
בהרת שהיתה עזה כשלג וכו'. בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה הרי היא כמות שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות.
ומה שכתב רבינו אם כן מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וכו' וכן אם לא כהה ולא פשה וכו'. כדברי רבינו כתב הרמב"ן בפירוש התורה ור"ש בפרק קמא דנגעים ולאפוקי ממ"ש רש"י בפירוש התורה אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא וכבר האריך בזה ה"ר אליה מזרחי שם:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק א׳
א׳
מצות קעד להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה והוא כשילבין מקום מן העור מקרום ביצה ולמעלה דשאת ובהרת כתיבי בקרא וכתיב בהרת לבנה ושאת הוי דיהא ממנה דהוא גבוה ממנו מעט כדכתיב שאת מתוך שאינו לבן כמוהו וכתיב ספחת דרבי טפלה לשניהם והנך ד' מראות הן ביותר לבנות מכל דבר לבן וקרום ביצה דיהא מכל הד' ולהכי מה שהוא דיהא מקרום ביצה לא הוי נגע אלא בוהק כדקרי לה קרא וכדאמר' פרק קמא דשבועות עלה דמתניתין דהתם ודריש מסכת נגעים דתנן מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה כחכמים דרבי מאיר ודרשינן בפרק קמא דשבועות אין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר ספחני נא אל אחד הכהונות וכתיב לשאת ולספחת ולבהרת הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שיש טפלה לשאת כך יש טפלה לבהרת ומנא לן דבהרת עזה דכתיב אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה והא דכתיב הנותן שלג כצמר אורחיה דקרא למתלי שאינו מצוי במצוי וסדר לבנותם שלג צמר סיד קרום ואין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו ואין מראות אחרות בנתים אלא דבשלג יש שלגים שזה לבן מזה וכולן מראה שלג וכן בשאר המראות ושתים הלבנות לשתי האבות שלג לבהרת דכתיב לבנה היא ואין למעלה ממנה כדדרשינן בת"כ וכמה תהא לבנניתיה כשלג כדכתיב והנה מרים מצורעת כשלג יכול כל מראה השלג יהו טמאים ושאר כל המראות יהו טהורים תלמוד לומר בהק הוא הבוהק טהור למעלה הימנו טמא מכאן אמרו מראות נגעים ב' שהם ארבע וכו' וצמר לבן של אחר שלג יהבינן לה לשאת דכתיב בה נמי שאת לבנה והשנים שאחריהן שהן תולדות נותנין הלבנה לאב הלבן דהיינו סיד לשלג והגבוה לאב גבוה דהיינו קרום ביצה לצמר לבן ותניא בת"כ בהרת לבנה אין לי אלא בהרת לבנה מנין לרבות השאת תלמוד לומר למטה שאת לבנה מנין לרבות שאר המראות ת"ל אם בהרת יכול כשם שהיא שלישית לכתוב כך תהא שלישית למראות ת"ל לבנה היא ואין למעלה הימנה כשלג כדכתיב והנה מרים מצורעת כשלג וגו' ומפני שאין לבן יותר ממנה נקראת בהרת מלשון בהיר הוא בשחקים ותניא נמי התם שאת זו השאת בהרת זו בהרת ספחת שני לבהרת ומראה הנגע עמוק שני לשאת מה לשון שאת מגבהת כמראה הצל שגבוה ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה חמה שעמוקה ממראה הצל מה לשון ספחת טפלה כדכתיב ספחני וגו' ובתוס' תניא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפלה לזו כך טפלה לזו וכן אמרינן נמי פ"ק דשבועות דמספחת הוא דדרשינן תולדה לבהרת ולשאת ובתורת כהנים מפיק לה לתולדה שאת ממראה הנגע עמוק כדתניא לעיל וכתב הר"ש דלרבי מאיר איצטריך לאשמועינן דתולדה דשאת עזה ועמוקה ממנה כמראה חמה עמוקה מן הצל ע"כ ואיפשר דאף לרבנן איצטריך לגלויי אספחת דקרא דהוי טפלה לבהרת ולשאת דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא דאית טפלה אלא לבהרת שאין לבנה למעלה הימנה והשתא דגלי קרא דכתיב ומראה הנגע עמוק לרבות מראה רביעי דלכתוב קרא ונגע עמוק מאי ומראה הנגע עמוק לרבות מראה רביעי דתלת' מראות נגעים כתיבי שאת וספחת ובהרת וממרא' הנגע מרבה מראה רביעית דהויא לה ספחת לשאת וספחת לבהרת והוו להו ד' מראות נגעים שאת וספחת בהרת וספחת כך כתב ר' הלל בר מר' אליקים בנימי' ת"כ ודרשינן בת"כ נגע צרעת הוא למעוטי שאין לו מראה חמישי אף על גב דהוי לבן אינו טמא.
ג׳
ד' מראות אלו כולן מצטרפין בין להקל בין להחמיר בין בתחלה בין בסוף השבע' בין לאחר שנפטר המצורע או נחלט כדתנן במתניתין פרק קמא דנגעים ד' מראות נגעים הללו מצטרפין זה עם זה לפטור להחליט ולהסגיר וילפי' לה בת"כ מדכתיב שאת או ספחת או בהרת והיה ולא כתיב והיו מלמד שמצטרפין זה עם זה כלומר דכולהו איתנהו כחד לאיצטרופי דאי איכא מהני כולהו ארבע נגעים כגריס מצטרפין וחזקיה נפקא ליה בירושלמי בפ' ד' דשבועות מדכתיב לנגע צרעת ולא כתיב לנגעי צרעת מלמד שעשה כל הנגעים אחד לפטור ולהחליט ולהסגיר כדמפרש להו התם במתניתין וקרא דכתיב והיה משמע דכולהו כחד נינהו לכל מילי דהיינו לפטור להחליט ולהסגיר ומשום דכתיב שאת או ספחת או בהרת דמשמע דחלקן איצטריך והיה לומר דמצטרפין ויש מפרשים דלאו כל המראות מצטרפין דתולדה דהאי לא מצטרף בהדי תולדה דהאי דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיב בהדיא אבל הרב ז"ל סבירא ליה דכיון דתנן סתמא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה לפטור וכו' משמע דכולהו מצטרפי אהדדי וקרא דכתיב והיה אכולהו קאי ואיפשר נמי דלדעת הרב ז"ל נמי לא מצטרפי תולדות אהדדי כדמשמע בריש שבועות אבל תרתי תולדות בהדי תרתי אבות מצטרפי כולהו ארבע מראות לכגריס כדכתב הרב ז"ל דאגב אבות דמצטרפי להדדי ולתולדותיהן דהאי גריס מצטרפי כל תולדות לאב דלאו דידיה אבל נגע דאית ביה ג' מראות לא מצטרף תולדה לתולדה אחריתי וכיון דמצטרפי כולהו ארבע מראות למה מנאום חכמים ואמרו מראות נגעים שתים שהן ארבע שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדין אותו ומודיעין אותו לא יראה הנגע כדתניא בתוספתא ללמדך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ופי' הר"ש דכשאין עם הכהן ישראל בקי קאמר דאם יש עמו בקי אומר לכהן אמור טמא והוא אומר כדאי' ריש ערכין ואפילו כהן שוטה כדאיתא בת"כ ומלשון הרב ז"ל שכתב כל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדי' אותו ומודיעין אותו נראה דאפילו יש עמו בקי שמלמדו בעת ראיית הנגע צריך הוא להכיר המראות ושמותן והיינו כשאין הכהן רוצה לסמוך על דברי החכם שאומר לו אמור טמא או טהור אלא שרוצה לידע הוא אי זה נגע טמא ואי זה טהור לא בעי ליה כשידע האי נגע אי הוא טהור או טמא אלא צריך שיהיה בקי בכולן אבל אם סומך על דברי החכם שאומר לו אמור טמא והוא אומר טמא לא בעי ידיעה כלל דהא אפי' שוטה מרבינן בת"כ כדאמרי' והא דאמרי' רפ"ק דערכין והוא דמסברו ליה וסבר היינו כשאינו רוצה לסמוך על הבקי אלא שרוצה לסמוך על עצמו כדאמר' וכמו שכתב ג"כ הרב ז"ל פ"ט והא דבעי' שיהיה הישראל המלמד או הכהן בקי בכל המראות ובשמותיהן נפקא לן בתוספתא מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולשאת ולספחת ולבהרת דמשמע דתורה אחת נינהו וצריך שיהא בקי בכולם.
ד׳
היה במראה הלובן מד' מראות נגעים אדמומית מעורבת גם זה נגע צרעת וכדילפינן בת"כ מדכתיב שאת לבנה מלמד שמטמא' חלקה בהרת לבנה אדמדמת מלמד שמטמ' בפתוך יכול שאת תטמא חלקה ובהרת בפתוך מנין ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת ת"ל נגע צרעת הוא בפרשה ראשונה בבהרת וכתיב נמי צרעת הוא בפרשה שניה בשאת להקיש זו לזו וממילא דתולדותיהן כיוצא בהם. ומראה הפתוך בד' מראות כד' כוסות מלאות חלב ונתערב בא' ב' טיפי דם ובב' ד' ובג' ח' ובד' י"ו כדאיתא פרק קמא דשבועות משל דרבי עקיבא למה"ד לד' כוסות של חלב וכו' דאף על גב דאמרינן התם מראות נגעים דלא כרבי עקיבא דאמר זו למעלה מזו וזו למעלה מזו סבירא ליה לרב ז"ל דלרבי עקיבא מראות שלג סיד צמר קרום דתולדת בהרת לבנה משאת והיינו זו למעלה מזו דלא כתנא דמתניתין כדכתב הרב ז"ל עלה דמתניתין דארבע מראות אלו מצטרפין וכו' ולית הלכתא כרבי עקיבא בהא אלא שאת דהיינו צמר יותר לבן מסיד שהיא תולדת בהרת כחכמים אבל לכולי עלמא כולהו מצטרפי להדדי דאגב אבות דמצטרפי מצטרפי נמי תולדות לאבות דלאו דידהו כדפי' לעיל ובפתוך נקטי' כרבי עקיבא לגבי ר' ישמעאל דפליג עליה כדתנן רבי עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של שלג עזה ושל סיד דיהא הימנה וכמשל דרבי עקיבא לד' כוסות של חלב דאף על גב דלית הלכתא כוותיה בסדרא דמראות אפ"ה לסדרא דידן גוונא דפיתוך הוי כרבי עקיבא אלא דקשיא לי דאסיק התם תלמודא לרבי עקיבא לא של סיד דיהא אלא של צמר דיהא משלג כדתני רבי נתן וצריך עיון לישב דעת הרב ז"ל. הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעי של י"ו טפות דסבירא ליה לרב ז"ל דכיון דבהרת עזה כשלג וכתיב בה אדמדם צריך (שני) טפות הרבה לשתהיה אדמדם כיון שהוא לבנה ביותר ושאת דאינה כל כך לבנה אינה צריכה כל כך טפות לשתהא אדמדמת וכן התולדות. כל המראות בין הלבן בין הפתוך מצטרפין ובמראה אחת הן דהא תנן ד' מראות אלו מצטרפין זה עם זה וכו' בתר מתניתין דפתוך משמע דפתוך ארבע מראות נמי מצטרפי דהא כתיב נמי והיה גבי קרא דבהרת לבנה אדמדמת דמשמע דמצטרפי כולהי פיתוכי דאדמדמת מדלא כתיב והיו ולא תימא פיתוכי לחודייהו מצטרפי וד' מראות לחודייהו דהא כתיב לבנה נמי בהאי קרא באדמדמת דמשמע דכולהו מצטרפי פתוך או חלק.
ו׳
כל מראה צרעת הוא עמוק משאר עור הבשר למראית העין כמראה חמה עמוקה מן הצל לא שהוא עמוק ממש אלא למראה כדכתיב ומראה הנגע עמוק וכו' כדתניא בת"כ ובריש שבועות דמשמע דבמראה העין לחוד הוא דעמוק כדכתיב ומראה עמוק לא עמוק ממש מדלא כתיב והוא עמוק דהוה משמע עמוק ממש ולא מראה עמוק וכיון דכתיב מראה עמוק משמע אפילו אינו עמוק ממש אלא במראה עמוק לחוד סגי אבל ודאי אי הוי עמוק נמי הוי נגע ולא אתי למעוטי קרא דכתיב ומראה עמוק אלא היכא דאינו מראה עמוק אלא שוה או עור שאר הבשר עמוק מן הנגע דהשתא לא איקרי נגע צרעת.
ז׳
[שיעור] כל נגעי צרעת אדם ובגדים כגריס מרובע כדי צמיחת שש שערות על שש שערות ופחות מזה בין ברוחב בין באורך אינו נגע כדתניא בת"כ ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא ת"ל שער לבן ומחית בשר חי בשאת הקיש מחיה לשער לבן מה שיער לבן ב' שערות דשיער לשון רבים ומיעוט רבים שנים כדדרשינן נמי התם בת"כ אף מחיה מקום שתי שערות יכול לא תהא טמאה עד שיהא בה מחיה ושער לבן ת"ל צרעת נושנת היא בתר מחיה היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסעדה כלומר שיער לבן אלא בלא שיער לבן טמא משום מחיה א"כ למה נאמר שיער לבן ומחית לומר לך שלא תהא טמאה עד שתהא בה כדי לקבל שיער לבן ומחית דהיינו ד' שערות יכול שיער לבן מצד אחד ומחיה מצד אחר ת"ל מחית בשר חי בשאת שתהא מבוצרת לתוך השאת כלומר שתהא המחיה תוך השאת והשאת כמבצר סביב ולא שתהא בצד השאת הא כיצד מקום שתי שערות מימינה וכן משמאלה ומלמעלה ומלמטה דהוו להו ל"ו שערות דמחיה וב' שערות הם ב' שערות על ב' שערות שהם ד' וכן מימינה ב' שערות על ב' שערות וכן משמאלה ומלמעלה ומלמטה שהם עשרים שערות כגון זה. וכי מרבעת לה ד' שערות לכל זוית הוו ל"ו שערות מרובעין ששה על ששה ומשום דילפינן מדכתיב בשאת דלהוו מבוצרות תוך השאת משמע שיעור ד' שערות תוך השאת כשיעו' מחי' ושיער לבן דהוו ב' שערות על ב' שערו' כדילפי' ולהכי בעינן ב' שערות על ב' שערות לד' צדדין ואכתי לא הוו מבוצרות מן הזויות וכתיב בשאת דמשמע דלהוו מבוצרות תוך השאת ממש ולהכי בעינן לה נמי מן הזויות והוו להו ל"ו שערות מרובעין כדאמ' ותניא בת"כ צרעת בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס משום דלא ילפינן האי שיעורא אלא בשאת להכי סמך לה צרעת נושנת לרבות כל הצרעות להאי שיעורא דכולהו צרעות איקרו ודבתים נמי הוי שיעור גריס אלא כדילפינן מקיר קירות שני שיעורין ואף על גב דילפינן מקרא האי שיעורא הוי נמי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דבציר מהאי שיעורא בין ברוחב בין באורך אפילו הוי טפי מל"ו שערות לא הוי נגע.
ט׳
כל מקום שנא' בהרת הוא הדין לשאר ד' מראות של לובן או של פתוך והוא שיהיה כגריס ועמוק כדאיתא לעיל דהא מצטרפי כולהו וכדילפינן לעיל בהרת עזה נראית בגרמני שהוא לבן ביותר כהה ובהרת שהיא כהה נראית בכושי עזה כדתנן במתניתין ריש פרק ב' ופליגי תנאי במתניתין ונקטינן כחכמים דאמרי זה וזה כבינוני דאף ע"ג דכתיב בעור בשרו של נראה אם גרמני או בינוני או כושי הא כתיב נמי קרא אחריני בעור הבשר משמע בשר דעלמא דהיינו בינוני והא דכתיב בעור בשרו דמשמע בשרו של נראה היינו ברוב בני אדם שהם בינונים.
י׳
ג' סימני טומא' הן בצרעת שיער לבן ומחיה ופסיון וכולהו כתיבי בהדיא בקראי דכתיב ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו וגו' וכתיב והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן וכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' ואע"ג דמחיה כתיב בשאת ולא בבהרת הא ילפינן לעיל צרעת צרעת דכת' בתרוייהו ליתן את האמור בזה בזה ושער לבן או מחיה כשיראם הכהן יחליט הנגע כדכתיב בקרא וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן וגו' וטמא אותו וגבי מחיה נמי כתיב וראה הכהן וגו' ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וטמאו הכהן ואם לא היה בתחלת ראיית הכהן שיער לבן או מחיה צריך הסגר כדכתיב ואם בהרת לבנה וגו' ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן וגו' וגבי מחיה נמי כתיב צרעת נושנת וגו' לא יסגירנו כי טמא הוא הא אם אין בה מחיה עתה יסגירנו ופסיון אינו מטמא בתחלה אם פשה קודם שיסגירנו דכתיב ואם פשה וגו' אחרי הראותו אל הכהן ואם אחר הסגר היה בה שיער לבן או מחיה או פסיון טמא דכתיב ואם בעיניו עמד הנגע בשיעורו ובמראיתו הא אם נהפך אפילו מראית השיער ללבן או מראית קצת הנגע למחיה טמא בין בהסגר ראשון בין בהסגר שני ואפילו לאחר הפיטור דכתיב במחיה וביום הראות בו בשר חי יטמא דמשמע דכל זמן שיראה בשר חי טמא ותנן פרק ג' דנגעים עור הבשר מטמא בשער לבן ומחיה בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שני ולאחר הפיטור ופסיון בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור דכתיב בתר והסגיר ואם פשה תפשה וכתיב בהאי קרא אחרי הראותו אל הכהן ונראה שנית אל הכהן ר"ל אם נתחדש בנגע חידוש טומאה בין בשער ומחיה ובין בפסיון תראה שנית אל הכהן להחליטה ובת"כ מרבינן פריחה בכולו טהור כדכתיב כולו הפך לבן טהור הוא אף אם נולדו סימני טומאה לסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור מדכתיב וטהר את הנגע טהור הוא לרבות את כולן משמע דאם לא פרחה בכולו טמא משום סימני טומאה שנולדו אחר שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור.
י״א
בהרת שהיתה עזה כשלג ונעשה בהק כקרום ביצה או איפכא אינו סימן טהרה ולא סימן טומאה אלא אם כן נעשת כהה למטה מקרום ביצה כדתנן פרק ד' ובת"כ יליף לה מדכתיב והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או כהה והעז כאלו לא כהה דכל שהיא מד' מראות נגעים כעומד בעיניו חשיב דהא דכתיב בקרא דהסגר שני והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהרו הכהן שאם כהה מד' מראות אף על פי שפשה או נולד לה שיער לבן או מחיה טהור וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולד שיער ומחיה טהור אי נמי הא דנקט והנה כהה לאשמועינן דאפילו נשתנית הנגע משלג לסיד לא אמרינן נגע אחר הוא ויחזור ויסגירנו בתחלה אלא כעומד דמי ומטהרו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות טומאת צרעת א׳, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
