הלכות טומאת אוכלים · פרק ח׳
הלכה א׳
חַלוֹת אוֹ כִּכָּרִים שֶׁכְּנָסָן וְהָיוּ נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ וְדַעְתּוֹ לְהַפְרִישָׁן אוֹ שֶׁאָפָה חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה בַּתַּנּוּר וַעֲדַיִן לֹא קָרְמוּ פָּנֶיהָ וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּאַחַת מֵהֶן לֹא פָּסַל אֶלָּא הַחַלָּה שֶׁנָּגַע בָּהּ. וְכֵן הַמַּיִם שֶׁהִרְתִּיחוּ וְנַעֲשׂוּ כְּקוּבָּה. וְהַגְּרִיסִין שֶׁהִרְתִּיחוּ רְתִיחָה רִאשׁוֹנָה. וְיַיִן חָדָשׁ וְאֹרֶז שֶׁהִרְתִּיחוּ. וְנָגַע טְבוּל יוֹם בָּרְתִיחָה אֵינוֹ חִבּוּר וְלֹא פָּסַל אֶלָּא הָרְתִיחָה בִּלְבַד. וּבִשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת הַכּל חִבּוּר. אֲבָל חַלּוֹת שֶׁהָיוּ נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לְהַפְרִישׁ. אוֹ שֶׁאָפָה חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה וְנָשְׁכוּ וְקָרְמוּ בַּתַּנּוּר. וּרְתִיחַת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ מְחֻלְחֶלֶת כְּקוּבָּה. וּרְתִיחַת הַגְּרִיסִין שְׁנִיָּה. וּרְתִיחַת יַיִן יָשָׁן. וּרְתִיחַת הַשֶּׁמֶן בֵּין יָשָׁן בֵּין חָדָשׁ. וּרְתִיחַת עֲדָשִׁים. הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:
הלכה ב׳
בָּצֵק שֶׁיָּצָא בִּשְׁעַת אֲפִיָּה וְנִמְצָא בְּאֶמְצַע הַכִּכָּר כְּמוֹ מַסְמֵר יוֹצֵא. וְכֵן קְצָת הַבָּצֵק שֶׁנִּמְשַׁךְ וְנֶחְרַךְ בְּעֵת אֲפִיָּה וְהוּא הַנִּקְרָא חַרְחוּר. אִם הָיוּ פְּחוּתִים מִכְּאֶצְבַּע וְנָגַע טְבוּל יוֹם בָּהֶן פָּסַל כָּל הַכִּכָּר. וְכֵן אִם נָגַע בְּגַרְגֵר מֶלַח קָטָן שֶׁבַּכִּכָּר נִפְסַל כָּל הַכִּכָּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת. אֲבָל צְרוֹר שֶׁבַּכִּכָּר אוֹ תּוּרְמוּס וְגַרְגֵּר מֶלַח גָּדוֹל וְחַרְחוּר יֶתֶר מִכְּאֶצְבַּע שֶׁנָּגַע בָּהֶן אֲפִלּוּ אַב הַטֻּמְאָה הַכִּכָּר טָהוֹר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם:
הלכה ג׳
רָקִיק שֶׁנֶּחְרַךְ חֶצְיָהּ וְחֶצְיָהּ קַיָּם הֲרֵי זוֹ אֵינוֹ חִבּוּר. נֶחְרַךְ הָאֶמְצַע וְהַצְּדָדִין קַיָּמִין אֵינָן חִבּוּר זֶה לָזֶה אֲפִלּוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם. בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁקָּרַם עָלָיו הַמָּרָק וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִיפָה הַחֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת. נָגַע בַּחֲתִיכָה הַחֲתִיכָה וְכָל הָעוֹלִין עִמָּהּ חִבּוּר. וְכֵן בְּתַבְשִׁיל קִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרַם עַל גַּבֵּי פְּרוּסוֹת. שֶׁמֶן שֶׁצָּף עַל גַּבֵּי יַיִן וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן לֹא פָּסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן:
הלכה ד׳
יָרָק תְּרוּמָה וּבֵיצָה טְרוּפָה נְתוּנָה עַל גַּבָּיו וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּבֵּיצָה לֹא פָּסַל אֶלָּא קֶלַח שֶׁכְּנֶגְדוֹ. וְאִם הָיְתָה כְּמִין כּוֹבַע אֵינוֹ חִבּוּר:
הלכה ה׳
חוּט שֶׁל בֵּיצָה שֶׁקָּרַם עַל דָּפְנָהּ שֶׁל אִלְפָּס וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם. מִן הַשָּׂפָה וּלְפָנִים חִבּוּר מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ אֵינוֹ חִבּוּר. וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרְמוּ עַל שְׂפַת הַקְּדֵרָה:
הלכה ו׳
חָבִית שֶׁנִּקְּבָה בֵּין מִשּׁוּלֶיהָ בֵּין מִצִּדֶּיהָ וְסָתַם טְבוּל יוֹם הַנֶּקֶב בְּיָדָיו נִפְסְלָה כֻּלָּהּ:
הלכה ז׳
הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּלּוּחַ מְשַׁעֲרִין זֶה שֶׁנָּגַע בּוֹ בְּאֶחָד וּמֵאָה. שֶׁתְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּאֶחָד וּמֵאָה בָּטְלָה בְּמִעוּטָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת:
הלכה ח׳
טְבוּל יוֹם שֶׁהָיָה תּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר וְנָפְלָה מִמֶּנּוּ חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה וְשָׁקְעָה בְּבוֹר שֶׁל יַיִן וְנָגַע בַּיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר. מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ אֵינוֹ חִבּוּר מִן הַשָּׂפָה וּלְפָנִים חִבּוּר. וְאִם הָיָה הַבּוֹר פִּיטַס אֲפִלּוּ הָיָה כְּלִי גָּדוֹל שֶׁמַּחְזִיק מֵאָה כּוֹר כֻּלּוֹ חִבּוּר וְאִם נָגַע בְּמִקְצָת הַיַּיִן פָּסַל הַתְּרוּמָה שֶּׁבֶּחָבִית שֶׁבְּקַרְקַע הַכְּלִי:
הלכה ט׳
הַסּלֶת שֶׁל מְנָחוֹת וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וְהַגֶּחָלִים שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן פָּסַל אֶת כֻּלָּן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגֶחָלִים שֶׁחוֹתֶה בְּמַחְתָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁהַמַּחְתָּה שֶׁחוֹתֶה בָּהּ נִכְנָס לַהֵיכָל. אֲבָל גֶּחָלִים שֶׁחוֹתֶה בְּכָל יוֹם כְּשֶׁהוּא מְעָרֶה בְּמַחְתָּה שֶׁל כֶּסֶף לְשֶׁל זָהָב אִם נִתְפַּזְּרוּ מִן הַגֶּחָלִים אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה אֶלָּא מְכַבְּדָן לָאַמָּה:
הלכה י׳
מִקְפָּה שֶׁל חֻלִּין אוֹ רָקִיק שֶׁל חֻלִּין וְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה צָף עַל גַּבֵּיהֶן וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן לֹא פָּסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן בִּלְבַד. וְאִם חִבֵּץ כָּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ בּוֹ הַשֶּׁמֶן פָּסַל:
הלכה י״א
יָרָק שֶׁל חֻלִּין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ:
הלכה י״ב
הַמִּקְפָּה שֶׁל תְּרוּמָה וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן פָּסַל אֶת כֻּלָּן:
הלכה י״ג
הַמִּקְפָּה שֶׁל חֻלִּין וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. אִם הָיָה הַשּׁוּם מְרֻבֶּה הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהוּא גּוּשׁ בִּקְעָרָה אֲבָל אִם הָיָה מְפֻזָּר בִּמְדוֹכָה וְנָגַע בְּמִקְצָתוֹ לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּפִזּוּרוֹ. וּשְׁאָר כָּל הַנִּדּוֹכִין שֶׁדַּרְכָּן לְדוּכָן בְּמַשְׁקִין כְּגוֹן הַשּׁוּם בְּשֶׁמֶן אִם דָּכָן שֶׁלֹּא בְּמַשְׁקִין וְקִבְּצָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן גּוּשׁ בִּקְעָרָה וְנָגַע בָּהֶן לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. שֶׁהֲרֵי הֵם כְּעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁאִם נִטְמָא מִקְצָתוֹ לֹא נִטְמָא כֻּלּוֹ:
הלכה י״ד
עִסָּה שֶׁקָּרָא שֵׁם חַלָּתָהּ בִּצְפוֹנָהּ אוֹ בִּדְרוֹמָהּ. וְכֵן הַקִּשּׁוּת שֶׁקָּרָא שֵׁם תְּרוּמָה בִּצְפוֹנָהּ אוֹ בִּדְרוֹמָהּ הֲרֵי זֶה חִבּוּר. וְאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָת הָעִסָּה נִפְסְלָה הַחַלָּה. נִטְּלָה חַלָּתָהּ מִתּוֹכָהּ וְחָזְרָה לְתוֹכָהּ אֵינוֹ חִבּוּר:
הלכה ט״ו
עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִּשְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם:
הלכה ט״ז
עִסָּה שֶׁהֻכְשְׁרָה בְּמַשְׁקִין וְנִלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת וְנָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ בִּלְבַד:
הלכה י״ז
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהֻכְשַׁר וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִם מְסֹאָבוֹת מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה. מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כְּחֻלִּין וּטְבוּל יוֹם וְיָדַיִם מְסֹאָבוֹת אֵינָם פּוֹסְלִין אֶת הַחֻלִּין שֶׁהַשְּׁלִישִׁי בְּחֻלִּין טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם לָשָׁה אֶת הָעִסָּה וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה וּמַפְרִישָׁתָהּ וּמַנִּיחָתָהּ בְּכֵלִים וְנוֹתַנְתּוֹ עִם שְׁאָר הָעִסָּה כְּאַחַת. וּמַקֶּפֶת עַל הַכּל כְּדֵי לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף וְאַחַר כָּךְ קוֹרְאָה לָהּ שֵׁם וְאוֹמֶרֶת הֲרֵי זוֹ חַלָּה. וּמִשֶּׁתִּקְרָא לָהּ שֵׁם לֹא תִּגַּע בָּהּ שֶׁלֹּא תִּפְסְלֶנָּהּ. וְכָךְ הִיא עוֹשָׂה אִם לָשָׁה בַּעֲרֵבָה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם:
הלכה י״ח
לָגִין שֶׁהוּא טְבוּל יוֹם שֶׁמִּלְּאָהוּ מֵחָבִית מַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְאָמַר הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מַה שֶּׁבֶּחָבִית אַחַר שֶׁתֶּחֱשַׁךְ הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה טְהוֹרָה. לְפִי שֶׁאֵינָהּ נַעֲשֵׂית תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ כְּפִי תְּנָאוֹ וְאַחַר שֶׁתֶּחֱשַׁךְ יַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ שֶׁל לָגִין וְיִטְהַר. נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית קֹדֶם שֶׁתֶּחֱשַׁךְ הַלָּגִין בְּטִבְלוֹ. נִשְׁבַּר הַלָּגִין הֶחָבִית בְּטִבְלָהּ:
הלכה י״ט
טְבוּל יוֹם מִטֻּמְאַת מֵת וּמִבְּעִילַת נִדָּה עוֹשֶׂה בְּבֵית הַבַּד. וְכֵן שְׁאָר הַטְּמֵאִים שֶׁטָּבְלוּ עוֹשִׂין בְּטָהֳרוֹת. חוּץ מִזָּב וְזָבָה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטָּבְלוּ לֹא יַעֲשׂוּ בְּבֵית הַבַּד וְלֹא יִתְעַסְּקוּ בְּטָהֳרוֹת שֶׁמָּא יִרְאוּ וְנִמְצְאוּ טְמֵאִים לְמַפְרֵעַ שֶׁהֲרֵי סוֹתְרִין הַכּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
קרית ספר · הלכות טומאת אוכלים פרק ח׳
א׳
טבול יום שנגע באחת מחלות הנושכות שדעתו להפרישן או בחלה שעל גבי חלה אחרת שהיו בתנור ולא קרמו פניה לא פסל אלא מה שנגע כדתנן ריש טבול יום וכן אם נגע ברתיחת מים שנעשו כקובה ורתיחה ראשונה של גריסין ורתיחת יין חדש ואורז לא פסל אלא הרתיחה אבל שאין דעתו להפרישן וחלות שקרמו ורתיחת מים שלא נעשו כקובה ורתיחה שניה של גריסין ורתיחת היין ישן ורתיחת השמן והעדשים הוו חיבור לטבול יום וכל שכן לשאר טומאות כדתנן התם ריש מכלתין דטבול יום וכו'.
ב׳
בצק שיוצא מן הככר בתנור וקצת הבצק שנחרך פחות מכאצבע פסל כל הככר כשנגע בו טבול יום וכן בגרגיר מלח שבככר אבל צרור או תרמוס שבככר וגרגיר מלח גדול וחרחור יותר מכאצבע שנגע בהן אפילו אב הטומאה הככר טהור ואין צריך לומר טבול יום כדתנן נמי התם וכו'. רקיק שנחרך חציו אינו חיבור אפילו לשאר הטומאות כדתני' בתוספת' דמסכת טבול יום בשר קדש שקרם עליו הקפה ונגע בה החתיכה מותרת נגע בחתיכה כל העולה עמה חיבור לה וכן תבשיל קטנית שקרם על גבי פרוסות ושמן שצף על גבי יין נגע טבול יום בשמן לא פסל היין כדתנן נמי התם פרק קמא לתנא קמא דרבי יוחנן בן נורי וכו'.
ד׳
ירק תרומה שנגע טבול יום בביצה טרופה שעליו לא פסל אלא קלח שכנגדו אם לא היתה כמין כובע שנתפחה הביצה וכדתנן התם מסכת טבול יום פרק שלישי ועדיות פרק שני. חוט של ביצה שקרם על דופנה של אילפס מן השפה ולחוץ אינו חיבור לטבול יום כדתנן נמי התם וכן קטניות שקרמו על גבי שפת קדרה כדתנן התם וכו'.
ו׳
חבית שניקבה וסתם טבול יום הנקב בידיו נפסלה. המערה מכלי לכלי ונגע בקלוח אף על גב דנצוק לא הוי חיבור עולה באחד ומאה כדתנן סוף פרק שני דטבול יום.
ח׳
נפל חבית של תרומה בבור של יין ונשקעה ביין ונגע טבול יום ביין שבבור מן השפה ולחוץ אינו חיבור כדתנן התם בתוספתא ואם היה הבור קטן אפילו היה כלי גדול כולו חיבור ופסל התרומה שבחבית כדתניא התם ואם היתה פיטם אפילו כלי וכו' ומפרש הרב שהבור היה קטן כפיטם.
ט׳
הסלת של מנחות ולבונה וקטרת וגחלים של מחתת יום הכפורים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן כדתניא בפסחים פרק קמא ובפרק חומר בקדש גבי מתניתין דכלי מצרף מה שבתוכו לקדש מדכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת ומותיב מהא מתניתין דפסל את כולן מפני שהכלי מצרפן יחד והא דרבנן היא מדתניא לה גבי אפר פרה דרישא דהוי דרבנן דמהאי קרא דכף אחת לא איירי אלא בקדשי מזבח ומשני דלא נצרכא אלא לשיירי מנחות דאלו מדאוריתא הצריך לכלי דומיא דקטרת שבכף הוא דילפי' הכלי מצרפו אבל מה שאינו צריך כשיירי מנחה שהן אכילת כהן רבנן הוא דגזרו דכלי מצרפו תינח סלת קטרת ולבונה מאי איכא למימר כגון שצברן על גבי קטבלא שהוא עור שלוק ואף על גב דאין לו תוך דומיא דכף מצרף מדרבנן ובגחלים אמרינן בירושלמי תפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהיה חותה היה מכניס אבל של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר ממנו קב גחלים מכבדן לאמה והרי מפ' הירוש' בענין אחר כמו שכתבו התוספות שם פרק חומר בקדש.
י׳
מקפה של חולין או רקיק שנגע טבול יום בשמן תרומה שצף עליהם לא פסל אלא השמן ואם עירב הכל כל מקום שהולך השמן פסול כדתנן פרק ב' דטבול יום וכן בשמן שצף על גבי ירק של חולין כדתנן התם פרק ג'. המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ואיפכא לא פסל אלא מקום מגעו ואם היה השום מרובה והן גוש בקערה הולכין אחר קרוב ושאר הנידוכין במשקין שדכן שלא במשקין אף על פי שהן גוש בקערה לא פסל אלא מקום מגעו כעיגול דבילה כדתנן התם פרק שני דטבול יום.
י״ד
עיסה שקרא שם חלתה בצפונה או בדרומה ונגע טבול יום במקצת העסה הרי זה חיבור לחלה ואם נטלה החלה וחזרה לה אינה חיבור כדתניא ריש פרק שני דתוספתא דטבול יום. עיסה שנדמעה או נתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום כדתנן פרק שלישי דטבול יום משום דבתר עסה אזלינן אף על גב דאסורה לזרים כדתנן פרק שני דערלה. עסה שהוכשרה במשקין ונילושה במי פירות לא פסל אלא מקום מגע טבול יום בלבד כרבי עקיבא התם במתני' פ"ג.
י״ז
מעשר ראשון שהוכשר ונגע טבול יום או ידים מסואבות אינן פוסלין אותו כחולין טהור וכדתנן ריש פרק רביעי דטבול יום ואף על גב דהאי מעשר טבול לתרומה קסבר דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו דפלוגתא היא בסוטה פרק כשם א"נ לגבי טבול יום ושני לא הוי כחלה כדמפרש פרק קמא דנדה כדמייתי הר"ש ז"ל על הא מתניתין פרק רביעי דטבול יום וכן אשה טבולת יום לשה ומפרשת חלה קודם קריאת שם וכן בעריבה טבולת יום ולגין שהוא טבול יום להוציא תרומת מעשר על יין שבחבית כדתנן נמי התם נשברה החבית קודם שתחשך הלגין בטבלו נשבר הלגין החבית בטבלו כדתנן נמי התם משום דלא עשאו תרומת מעשר אלא עד שתחשך שיעריב שמשו של לגין וכו'.
י״ט
טבול יום מטומאת מת ומבעילת נדה עושה בבית הבד ולא טבול יום של זב וזבה שמא יראו ויסתרו למפרע כדתניא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות טומאת אוכלים פרק ח׳
ג׳
בהשגות. וכן רמון כו': נ"ב לעיל סוף פרק ה' עיי"ש:
ח׳
טבול יום שהיה תורם כו' ונפלה ממנו חבית של תרומה כו' ואם היה הבור פיטם כו'. בהשגות, ופירושו שלא היה שם בור (אלא) [אבל] היה תורם היין שבפיטם ונפלה החבית לתוך הפיטם, ואפשר מפני שכבר [נתבטל] -גירסת המחבר [נטבל]- בכניסתו לפיטם משא"כ בבור כצ"ל. וכוונתו דלכן הוי חיבור אם נגע ביין שבפיטם כולו חיבור ליין שבחבית משום דיין שבפיטום הוי טבל כמו שפסק רבינו בהלכות מעשר פ"ג הי"ד, היין משישלה בחבית כו' אבל שבבור לא נגמרה מלאכתו לטבל ושותה עראי כו' ולכן לא הוי היין שבבור חיבור ליין שבחבית, ודומה ממש להך שכתב רבינו לקמן הי"ד בעיסה שקרא לה שם כו' ושם בנטלה חלתה וחזרה לתוכה אינו חיבור משום דכאן לח בלח הוי חיבור טפי, אולם רק ביין שבפיטם דהוי יין טבל שממנה נתרמה החבית ולכן הוי חיבור, אבל יין שבבור שלא הוי טבל כלל כי נגע ביין שבבור לא הוי כנוגע ביין שבחבית, וזה נכון:
י״ג
ושאר [כל] הנידוכין שדרכן לדוכן במשקין כו'. בהשגות א"א לשון המשנה כו' משמע שהגוש אינו מחובר משני מינין אלא א"כ נידוכו במשקין אבל אם לא נדוכו במשקין אעפ"י שדרכן לדוך במשקין והן גוש בקערה אינו חיבור כצ"ל, ופירושו שסובר שכמו בכאן אם השום רוב מחבר השמן את המקפה והשום כאחד שאם נגע במקצתו פסל כולה אעפ"י שהן שני מינין, ואם נדוכו שלא במשקין אינן מחוברין משום שהם שני מינין ולא פסל אלא מקום מגעו, אבל מלשון רבינו משמע שאעפ"י שהוא גוף אחד אם נידוך שלא במשקין אינו חבור וע"ז כתב הראב"ד דלא מיירי רק בשני מינין. ולפ"ז הא דתניא בתוספתא והובא בפרק ג' משנה ג' בר"ש ביצים שנקפן לתוך הקערה אינו חיבור התחיל לטרפן ה"ז אינו חיבור טרפן במשקין חיבור כו', להראב"ד אע"ג דבצים מין אחד הוי צ"ל כהר"ש דעומדין חלמון וחלבון ולכך מונין בהך ראשון ושני והוי כשני מינין ולכך לא הוי חיבור רק ע"י משקין, ומיהו לענין איסור דבטעמא תליא נראה דודאי מין אחד הוי, אבל לענין דבר שיש לו מתירין דלא אזיל בתר טעמא כמוש"כ בש"ך סימן ק"ב הווי שני מינים. [ומוכח מזה דלגמוע ביצה חיה הוי שיעורו ליוהכ"פ כמאכל ולא כשתיה דמאכל חשיב וכמו דאמרו ביצה (דף ג') אוכלא הוי ולגומעה חיה הוי כדרך אכילתה יעוין ביצה (דף ד') וברש"י ד"ה מ"ט] ודוק בכ"ז:
י״ז
וכן האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה לה חלה. משנה טבול יום פ"ד מ"ב, האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וכו' והשלישי טהור לחולין אבל בידים מסואבות אינה לשה את העיסה, דידים מטמאים המים דהוי משקה ונעשין תחלה ושוב נעשית העיסה שני, ושני טמא בחולין וכי מפרשת חלה הוי חלה טמאה, אבל טבול יום אינו מטמא משקין ופשוט. ותני האשה להורות שהיא זבה מידי דרגיל להיות באשה, ואף שלהלן בהלכה י"ט כתב רבינו טבול יום כו' חוץ מזב וזבה בשביעי שלהן שאעפ"י שטבלו לא יעשו בבית הבד ולא יתעסקו בטהרה שמא יראו כו' טמאים למפרע כו' כאן באשה לקוץ חלה לעיסתה מותרת עיין נדה (דף ס"ז) וכאן בחלה דרבנן הקילו. ולפ"ז א"ש דמייתי ריש נדה מכאן דלא גזרו בחולין הטבולין לחלה. פירוש אף בטבול יום דזבה דחמור, ויעוין כריתות (דף י') טבו"י דזב כזב דמי ופשוט:
י״ט
טבול יום מטומאת מת כו'. נ"ב, תוספתא טהרות פ"א טבול יום מטמא מת ובועל נדה כו' מן הזב כו' יעו"ש הגירסא מכת"י צוקרמאנדיל. ופירושו שאינו מטמא משקים ולא הוי כאוכל אוכל שני דבפרק ב' דטהרות מ"ח:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות טומאת אוכלים ח׳, מתוך הלכות טומאת אוכלים שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
