רמב״ם - הלכות טומאת אוכלים · פרק ט״ז

ספר טהרה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טומאת אוכלים · פרק ט״ז
הלכה א׳
כָּל הָאֲגֻדּוֹת שֶׁבַּשְּׁוָקִים וְכָל הַקְּמָחִים וְכָל הַסְּלָתוֹת שֶׁבַּשְּׁוקִים בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין. הָאֲגֻדּוֹת מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן לְזַלֵּף הַמַּיִם עֲלֵיהֶן תָּמִיד וְהַקֶּמַח וְהַסּלֶת לוֹתְתִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ טוֹחֲנִין אוֹתוֹ. וְכֵן חִטִּין שֶׁחוֹלְקִין אוֹתָן בְּרֵחַיִם אַחַת לִשְׁתַּיִם וְאַחַת לְשָׁלֹשׁ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה כְּגוֹן הָרִיפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין בְּכָל מָקוֹם בֵּין שֶׁל שְׁוָקִין בֵּין שֶׁל בָּתִּים. מִפְּנֵי שֶׁלּוֹתְתִין אוֹתָן לְהָסִיר קְלִפָּתָן:
הלכה ב׳
כָּל אֵלּוּ שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהַכּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶן וְהֵן מֻכְשָׁרִין. וְעַל כֻּלָּן נֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר לֹא הֻכְשְׁרוּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר אֳכָלִין שֶׁאֵין לָהֶן חֲזָקָה שֶׁעַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן לוֹמַר לֹא הֻכְשְׁרוּ:
הלכה ג׳
כָּל הַדָּגִים בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין וְאֵין עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן עֲלֵיהֶן לוֹמַר לֹא הֻכְשְׁרוּ לְפִיכָךְ לְעוֹלָם הַדָּגִים בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. הַדָּגִים בֵּין שֶׁצָּדָן בְּחֶרֶם בֵּין בְּכָפוּף בֵּין בִּמְצוּדָה אִם לֹא נִעֵר אֶת הַמְּצוּדָה עֲלֵיהֶן לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְאִם נִעֵר הֻכְשְׁרוּ. וְאֵין עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן לוֹמַר לֹא נִעַרְתִּי אֶת הַמְּצוּדָה עֲלֵיהֶן וַהֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְצוּדָן בְּטָהֳרָה:
הלכה ד׳
כָּל הַצִּיר בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁר וצִיר טָהוֹר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהֵם הֲרֵי הַכּל מַשְׁקֶה וּמַכְשִׁיר וּמִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין לְפִיכָךְ חֶזְקָתוֹ טָמֵא. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן דְּבַשׁ וְחָלָב הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. וְכֵן מֵי פֵּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. נִתְעָרְבוּ בְּמַיִם כָּל שֶׁהֵן הֲרֵי הַכּל מַשְׁקֶה וּמִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין וּמַכְשִׁיר. וְצִיר חֲגָבִים טְמֵאִים אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֲבָל מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין:
הלכה ה׳
הַלּוֹקֵחַ צִיר מֵעַם הָאָרֶץ מַשִּׁיקוֹ בַּמַּיִם וְטָהוֹר שֶׁאִם הָיָה רֹב הַצִּיר מַיִם הֲרֵי הַמַּיִם מִטַהֲרִין בְּמִקְוֶה. וְאִם הָיָה רֻבּוֹ מֶלַח שֶׁל דָּגִים אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְהַמַּיִם שֶׁבָּהּ בָּטְלוּ בְּמִעוּטָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִטְבּל בָּהֶן פַּת. אֲבָל לִקְדֵרָה מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר וְנִמְצְאוּ רֹב הַמַּיִם טְמֵאִים. שֶׁהַמִּעוּט שֶׁהָיָה בַּצִּיר לֹא טָהוֹר בְּמִקְוֶה:
הלכה ו׳
הַפֵּרוֹת בְּכָל מָקוֹם בְּחֶזְקַת טָהֳרָה אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר עַכּוּ"ם עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֻכְשְׁרוּ אוֹ שֶׁיִּהְיוּ מִדְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן מֻכְשָׁרִין:
הלכה ז׳
הָאוֹג בְּכָל מָקוֹם בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. וְכֵן כָּל הַקִּשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהַתְּלוּיוֹת בְּגֶמִי עַל פִּתְחֵי חֲנֻיּוֹת בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין וּטְמֵאִין:
הלכה ח׳
כָּל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה מֵהִלְכוֹת הַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא לְעִנְיַן מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו וּתְרוּמוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הִזְהִיר אֶת הַטְּמֵאִין מִלִּכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ לֶאֱכל קֹדֶשׁ אוֹ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר בְּטֻמְאָה. אֲבָל הַחֻלִּין אֵין בָּהֶן אִסּוּר כְּלָל אֶלָּא מֻתָּר לֶאֱכל חֻלִּין טְמֵאִין וְלִשְׁתּוֹת מַשְׁקִין טְמֵאִים. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ז יט) "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל". מִכְּלָל שֶׁהַחֻלִּין מֻתָּרִין שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּבְשַׂר קָדָשִׁים. אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה נֶאֱמַר הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּחֻלִּין טָמֵא וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל לֹא שֶׁיִּהְיֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה אֶלָּא לִמְנוֹת מִמֶּנּוּ לִתְרוּמָה וּלְקֹדֶשׁ שֶׁאִם נָגַע שֵׁנִי שֶׁל חֻלִּין בִּתְרוּמָה פְּסָלָהּ וַעֲשָׂאָהּ שְׁלִישִׁי. וְכֵן אִם נָגַע בָּאֳכָלִין שֶׁל קֹדֶשׁ טִמְּאָן וַעֲשָׂאָן שְׁלִישִׁי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הָאוֹכֵל אֹכֶל שֵׁנִי שֶׁל חֻלִּין אִם נָגַע בִּתְרוּמָה פְּסָלָהּ:
הלכה ט׳
כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכל חֻלִּין טְמֵאִים וְלִשְׁתּוֹתָן כָּךְ מֻתָּר לִגְרֹם טֻמְאָה לְחֻלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ לוֹ לְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִין לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן מֻתָּר לָאָדָם לִגַּע בְּכָל הַטֻּמְאוֹת וּלְהִתְטַמֵּא בָּהֶן. שֶׁהֲרֵי הִזְהִיר הַכָּתוּב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאֶת הַנָּזִיר מֵהִתְטַמֵּא בְּמֵת מִכְּלָל שֶׁכָּל הָעָם מֻתָּרִין. וְשֶׁאַף כֹּהֲנִים וּנְזִירִים מֻתָּרִין לְהִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת חוּץ מִטְּמֵא מֵת:
הלכה י׳
כָּל יִשְׂרָאֵל מֻזְהָרִין לִהְיוֹת טְהוֹרִים בְּכָל רֶגֶל מִפְּנֵי שֶׁהֵם נְכוֹנִים לִכָּנֵס בַּמִּקְדָּשׁ וְלֶאֱכל קָדָשִׁים. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יא ח) "וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ" בָּרֶגֶל בִּלְבַד וְאִם נִטְמָא אֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ מֻזְהָר:
הלכה י״א
(דברים יב כב) "הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת אֲבָל לֹא יֹאכַל הַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ בַּקְּעָרָה כְּשֶׁתִּהְיֶה נִדָּה וְלֹא יִשְׁתֶּה עִמָּהּ וְלֹא תִּמְזֹג לוֹ אֶת הַכּוֹס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְלֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה שֶׁמָּא יִבְעל:
הלכה י״ב
אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכל אֳכָלִין טְמֵאִין וְלִשְׁתּוֹת מַשְׁקִין טְמֵאִים חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ אוֹכְלִין חֻלִּין בְּטָהֳרָה וְנִזְהָרִין מִן הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן כָּל יְמֵיהֶם וְהֵן הַנִּקְרָאִים פְּרוּשִׁים וְדָבָר זֶה קְדֻשָּׁה יְתֵרָה הִיא וְדֶרֶךְ חֲסִידוּת שֶׁיִּהְיֶה נִבְדָּל אָדָם וּפוֹרֵשׁ מִשְּׁאָר הָעָם וְלֹא יִגַּע בָּהֶם וְלֹא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמָּהֶם. שֶׁהַפְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרַת הַגּוּף מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים. וְטָהֳרַת הַגּוּף מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ מִן הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת. וּקְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ גּוֹרֶמֶת לְהִדָּמוֹת בַּשְּׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מד, ויקרא כ, ו-ז) "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם": בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

קרית ספר · הלכות טומאת אוכלים פרק ט״ז

א׳
אוכלין שהן בחזקת מוכשרין הרי הן בחזקת טומאה שהכל ממשמשין בהם וכל דיני הפרק מכשירין ותוס' דיליה ופרק הלוקח בהמה בבכורות וירושלמי דתרומות ופרק קמא דשבת ופ' קמא דנדה ות"כ ופרק קמא דראש השנה.
ח׳
וכל טומאה וטהרה אינה לענין מקדש וקדשיו ומעשר שני ותרומות שהזהירה תורה עליו מליכנס טמא למקדש או מלאכול קדש או תרומה ומעשר בטומאה אבל חולין מותרין באכילה ושתיה בטומאה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ובענין קדשים משתעי קרא משמע דבחולין מותר. וכן מותר אדם להתטמא בכל טומאה מדהזהיר הכתוב את הכהנים ואת הנזיר מכלל דשאר העם מותרים ואף כהנים ונזיר לא הוזהרו אלא מטמא מת כדילפינן בדוכתי' דכתיב לנפש מת וגו'.
י׳
וכל ישראל מוזהרים ברגל להיות טהורים ליכנס במקדש ולאכול בקדשים כדכתי' ובנבלתם לא תגעו ותניא בת"כ ומייתי לה פרק קמא דראש השנה יכול יהו מוזהרים ישראל על מגע נבלה כדכתי' ובנבלתם לא תגעו תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן מוזהרים בני ישראל אין מוזהרים וכו' אם כן מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו ברגל כדרבי יצחק דאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנא' ובנבלתם וגו' ואם ניטמא אינו לוקה מדכתיב ולאלה תטמאו כדתניא בת"כ ואף על פי כן פרישות הטומאה מביאה לידי טהרת הגוף וקדושת הנפש וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות טומאת אוכלים פרק ט״ז

ב׳
ועל כולם נאמן ע"ה לאמר לא הוכשרו. נ"ב פרק חומר בקודש (דף כ"ב):
ג׳
ואין ע"ה נאמן כו' לא הוכשרו כו' לא נערתי כו'. נ"ב תוספתא עו"ג פרק ה' עיי"ש:
ט׳
ושאף כהנים ונזירים מותרים להתטמא כו'. נ"ב נזיר (דף מ"ח) אבל מטמא לנגעם וזיבתם עיי"ש:
י״א
כמו שבארנו. נ"ב סוף פרק י"א מהלכות איסורי ביאה יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טומאת אוכלים ט״ז, מתוך הלכות טומאת אוכלים שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל