רמב״ם - הלכות טומאת מת · פרק ח׳

ספר טהרה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טומאת מת · פרק ח׳

הלכה א׳

שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ עֲפָרָהּ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּבֵית הַפְּרָס שֶׁמָּא נִדּוֹשׁ הַקֶּבֶר בָּהּ וְיִהְיוּ עֲצָמוֹת כִּשְׂעוֹרָה בְּתוֹךְ עֲפָרָהּ. וְכָל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ נִטְמָא. וְאִם הֶעֱמִיד בְּתוֹכָהּ אֹהֶל נִטְמָא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאֹהֶל שֶׁמָּא הָאֹהֶל שֶׁהֶעֱמִיד בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה עַל הַקֶּבֶר הוּא מַאֲהִיל:

הלכה ב׳

בָּנָה בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו אִם הָיָה פִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה כְּנֶגֶד פִּתְחָהּ שֶׁל בַּיִת הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה שֶׁאֲפִילוּ [הָיָה] הַקֶּבֶר תַּחַת מַשְׁקוֹף הַבַּיִת הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוּא אֹהֶל עַל גַּבֵּי אֹהֶל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם לֹא הָיָה מְכֻוָּן אַף הָעֲלִיָּה טְמֵאָה שֶׁמָּא אַסְקֻפַּת עֲלִיָּה עַל הַקֶּבֶר וַהֲרֵי הָעֲלִיָּה מַאֲהִילָה עַל הַקֶּבֶר:

הלכה ג׳

וְשָׂדֶה זוֹ מֻתָּר לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ כָּל זֶרַע לְפִי שֶׁאֵין שָׁרְשֵׁי זְרָעִים מַגִּיעִים עַד לַקֶּבֶר. אֲבָל אֵין נוֹטְעִין בְּתוֹכָהּ אִילָנֵי מַאֲכָל מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁרָשִׁים מַגִּיעִין עַד לַמֵּת. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת לָעִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת אוֹ לְדֶרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים קוֹבְרוֹת שָׁם אֶת הַנְּפָלִים וּמֻכֵּי שְׁחִין קוֹבְרִין שָׁם אֵיבְרֵיהֶן. אֲבָל הָרְחוֹקוֹת הַחֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת וְהַיְשָׁנוֹת טְמֵאוֹת שֶׁמָּא הָיוּ קְרוֹבוֹת מֵעִיר שֶׁחָרְבָה אוֹ מִדֶּרֶךְ שֶׁאָבְדָה. וְאֵי זֶהוּ תֵּל קָרוֹב כָּל שֶׁאֵין שָׁם תֵּל אַחֵר קָרוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְיָשָׁן שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרוֹ:

הלכה ד׳

שְׂדֵה בּוֹכִים וְהוּא הַמָּקוֹם הַקָּרוֹב לְבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁהַנָּשִׁים יוֹשְׁבוֹת שָׁם וּבוֹכוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזְקָה שָׁם טֻמְאָה אֵין נוֹטְעִין אוֹתוֹ וְאֵין זוֹרְעִין אוֹתוֹ. שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל רֶגֶל אָדָם לְשָׁם שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לְבֵית הַקְּבָרוֹת כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ לְפִיכָךְ אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא אָדָם וְיִקְבֹּר בּוֹ מִפְּנֵי זֶה חָשְׁשׁוּ לוֹ. וְעוֹשִׂין מֵעֲפַר מָקוֹם זֶה תַּנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזְקָה שָׁם טֻמְאָה:

הלכה ה׳

קֶבֶר הַנִּמְצָא מֻתָּר לְפַנּוֹתוֹ וְאִם פִּנָּהוּ מְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָיָה עַד שֶׁיִּבָּדֵק כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְקֶבֶר הַיָּדוּעַ אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ וְאִם פִּנָּהוּ מְקוֹמוֹ טָהוֹר וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה:

הלכה ו׳

קֶבֶר שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הָרַבִּים מְפַנִּין אוֹתוֹ וּמְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָיָה:

הלכה ז׳

הַפּוֹגֵעַ בְּמֵת מִצְוָה אִם מְצָאוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם מְבִיאוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת. מְצָאוֹ חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שְׂדֵה כַּרְכּוֹם קָנָה מְקוֹמוֹ וְיִקָּבֵר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא. מְצָאוֹ עַל הַמֵּצַר מְסַלְּקוֹ לַצְּדָדִין. שְׂדֵה בּוּר מִצַּד זֶה וּשְׂדֵה נִיר מִצַּד זֶה קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה בּוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה נִיר. שְׂדֵה זֶרַע וּשְׂדֵה כֶּרֶם קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה זֶרַע. שְׂדֵה אִילָן וּשְׂדֵה כֶּרֶם קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה כֶּרֶם מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין קוֹבְרוֹ לְאֵי זֶה צַד שֶׁיִּרְצֶה:

הלכה ח׳

קֶבֶר הַנִּמְצָא מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ. וְאִם בָּא אַחֵר וְאָמַר בָּרִי לִי שֶׁלֹּא הָיָה כָּאן קֶבֶר אֲפִלּוּ קֹדֶם לְעֶשְׂרִים שָׁנָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִשְּׁעַת מְצִיאָה וְאֵילָךְ:

הלכה ט׳

כָּל הַמּוֹצֵא קֶבֶר אוֹ מֵת אוֹ דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל מִן הַמֵּת. חַיָּב לְצַיֵּן עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הָיוּ יוֹצְאִין מִבֵּית דִּין לְצַיֵּן עַל הַקְּבָרוֹת. אֵין מְצַיְּנִין עַל כְּזַיִת מְצֻמְצָם מִן הַמֵּת לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ יֶחְסַר בָּאָרֶץ. וּבַמֶּה מְצַיְּנִין, בְּסִיד. מְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ עַל מְקוֹם הַטֻּמְאָה. אֵין מַעֲמִידִין אֶת הַצִּיּוּן עַל גַּבֵּי הַטֻּמְאָה אֶלָּא יְהִי עוֹדֵף מִכָּאן וּמִכָּאן בְּצִדֵּי הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין מַרְחִיקִין אֶת הַצִּיּוּן מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין מְצַיְּנִין עַל הַוַּדָּאוֹת שֶׁהֲרֵי הֵן יְדוּעִין לַכּל אֶלָּא עַל הַסְּפֵקוֹת. כְּגוֹן שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר וְהַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת:

הלכה י׳

מָצָא שָׂדֶה מְצֻיֶּנֶת וְאֵין יָדוּעַ מַה טִּיבָהּ. אִם אֵין בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר. יֵשׁ בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

הלכה י״א

מָצָא אֶבֶן מְצֻיֶּנֶת תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. הָיוּ שְׁתַּיִם אִם יֵשׁ סִיד בֵּינֵיהֶם בֵּינֵיהֶם טָמֵא. וְאִם אֵין סִיד בֵּינֵיהֶן אֶלָּא עַל רָאשֵׁיהֶן אִם יֵשׁ חֶרֶשׂ בֵּינֵיהֶן טָהוֹר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּנְיָן. וְאִם אֵין חֶרֶשׂ בֵּינֵיהֶן וְהָיָה הַסִּיד מְרֻדָּד עַל רָאשֵׁיהֶן מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי זֶה צִיּוּן וְטָמֵא. מָצָא מֵצָר אֶחָד מְצֻיָּן. הוּא טָמֵא וְכָל הַשָּׂדֶה טְהוֹרָה. וְכֵן שְׁנִיָּה וְכֵן שְׁלִישִׁית. מָצָא אַרְבָּעָה מְצָרֶיהָ מְצֻיָּנִין. הֵן טְהוֹרִין וְכָל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ טְמֵאָה שֶׁאֵין מַרְחִיקִין הַצִּיּוּן מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה:

קרית ספר · הלכות טומאת מת פרק ח׳

א׳

שדה שאבד בה קבר עפרה מטמא במגע ובמשא שמא יש בתוך עפרה עצם כשעורה ואם האהיל עליה נטמא באהלות פ' י"ח שלשה בית הפרסות הן ותני שדה שאבד בה קבר בהדייהו וכל טומאות בית הפרס מדרבנן כדאמר' בכמה דוכתי בתלמודא והתם תנן דמטמאה במגע ובמשא ובאהל כיון שלא נחרש הקבר מטמא נמי באהל וכתב רבינו שמשון ז"ל דמסתברא דשדה שאבד בה קבר ברשות היחיד בבקעה בימות הגשמים דהוי טומאתה דאוריתא דכיון דמוקפת גדר הויא רשות היחיד לשבת ולטומאה ובתוספות נמי כתבו פ"ק דשבת דשדה שאבד בה קבר מוכח במועד קטן דהוי ספיקא דאוריתא וכל ספק ברשות היחיד הוי דאוריתא כסוטה דכתיב בה ונסתרה ונטמאה וגו'. בנה בית ועליה על גביו פרק י"ז במשנה אם מכוין פתח העליה כנגד פתח הבית טהורה ואם לאו טמאה משום אסקופת עליה שמאהיל על השדה ומותר לזרוע בשדה זה כל זרע ולא אילנות מאכל שמגיעין למת השרשים כדתנן פרק י"ח חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ומפרש הרב ז"ל דאאין ניטעת קאי חוץ מאילן סרק ולא אאין מקיימין ורבינו שמשון נמי כתב אי נמי אאין ניטעת קאי חוץ מאילן סרק והכי משמע כיון דקתני מפני שאינו עושה פירות משמע דאפי' בנטיעה לכתחלה. התלוליות הקרובות לעיר או לדרך בית הקברות בין חדשות בין ישנות טמאות רחוקות ישנות טמאות חדשות טהורות כדתנן פי"ו דאהלות וישנה שאין אדם זוכרה כרבי יהודה במתניתין והאי ספקא מדרבנן.

ד׳

שדה בוכין עפרה טהור ואינה נזרעת ואינה ניטעת כדתנן במתניתין פרק י"ח בהדי ג' בית הפרסות מדרבנן ועושין מעפרה תנורים לקדש כדתנן התם גבי שדה בוכין דמשני בית הפרס הראשונים אין עושין תנורים מדרבנן.

ה׳

קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא וכו' פרק נגמר הדין תא שמע נמצאת אתה אומר ג' קברות הן חלוקין בהלכותיהן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק לרבים קבר הנמצא וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה לעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר לשם מותר לפנותו שלא קנה את מקומו פנהו מקומו טהור שאף על פי שגזרו טומאה על הקברות ואף על פי שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואף על גב דאיסורא דאוריתא הוא דאין תורת קבר עליו קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו פנהו מקומו טמא גזירה רבנן היא שגזרו טומא' עולמית על הקבר כדי שלא יפנהו ואסור בהנאה וקבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך הרבים ומיטמאין באהלו מותר לפנותו מפני נזקן של רבים פנהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאוריתא הוא ולא פקעה כך פרש"י ז"ל בריתא זו ומוקי לה תלמודא דהאי דאסור בהנאה בקבר בנין הוא דאסיר מן התורה דמת וכל הנקבר בו איסורי הנאה נינהו דגמר שם שם מעגלה ערופה אבל אי לאו קבר בנין הוא לא מיתסרא דקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר לע"ז מה עבוד' זרה במחובר לא מתסרא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם הכי נמי קבר במחובר לא מיתסר והרב ז"ל כתב בקבר הנמצא וקבר המזיק דמקומם טמא ואסור בהנאה ואין הפרש ביניהם אלא שקבר נמצא מותר לפנותו ואינו חובה וקבר המזיק חובה לפנותו מפני נזק הרבים ובקבר הידוע כתב דמקומו טהור ומותר בהנאה וכן שנויה בריתא זו בירושלמי דסוף נזיר כגרסת הרב ז"ל ובתוספת' פרק י"ז דאהלות גרסה אחרת קבר הנמצא מפנין אותו ומקומו טהור ואסור בהנאה כהראב"ד ז"ל ובקבר הידוע קתני ומותר בהנאה ובקבר המזיק טמא ואסור בהנאה הפך מה שכתב הראב"ד ז"ל ואיפשר שמצא הוא בתוספתא כמו שכתב.

ז׳

הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות חוץ לתחום קנה מקומו אפילו בשדה מלאה כרכום שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ כדאמ' במרוב' ובירוש' דנזיר פרק כהן גדול מצאו בדרך קוברו לצדדין בצד שדה בור ולא בצד שדה ניר בשדה ניר ולא בשדה זרע בשדה זרע ולא בשדה כרם בשדה כרם ולא בשדה אילן משום אהל הטומאה היו שני השדות שווין קוברו בצד אי זה מהם שירצה הכל שם פרק כהן גדול דנזיר.

ח׳

קבר הנמצא מטמא למפרע פרק דם הנדה תנן שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי ולא היה בה שרץ וכו'.

ט׳

כל המוצא מת או קבר או דבר שמטמא באהל מן המת חייב לציין עליו כדי שלא יהא תקלה לאחרים ובפ' קמא דמועד קטן תנן ומציינין על הקברות בחולו של מועד ובגמרא אמר רבי שמעון בן פזי רמז לציון קברות מן התורה מנין דכתיב וראה עצם אדם ובנה עליו ציון ואף על גב דהאי קרא לעתיד לבא הוא דכתיב איכא למילף מהתם דמציינין והא מקמי דליתיה יחזקאל מאן אמרה ומשני הא אמר רב חסדא דבר זה לא למדנו מן התורה אלא מדברי יחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר וגו' הא מקמי דליתיה יחזקאל גמרא גמירי לה בהלכה למשה מסיני עד דאתא יחזקאל ואסמכיה אקרא הכא נמי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש דעל ידי הציון יהא מרגיש ויפרוש וכן אמר רבי עוזיאל וכו' ואע"ג דדרשינן מיניה דצריך אדם להודיע צערו לרבים מדכתיב טמא טמא תרי זימני שמעת מינה תרתי אביי אמר ולפני עור לא תתן מכשול שלא יהא נכשל בטומאה מי שאינו יודע ואמוראי אחריני ילפי התם מקראי טובא כדאיתא התם. ואין מציינין על כזית מצומצם שם בריתא אין מציינין על כזית ופריך וכזית מן המת אינו מטמא באהל אמר רב פפא בכזית מצומצם עסקינן דסוף סוף מיחסר חסר בקרקע ומוטב ישרפו עליו קדשים ותרומה לפי שעה ואל ישרפו לעולם. ובמה מציינין בסיד כדתנן פ' ה' דמעשר שני ושל קברות בסיד ממחה ושופך סביב הטומאה ואין מעמידין הציון על גבי הטומאה אלא יהא עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה. ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל שם פרק קמא דמועד קטן בבריתא ואין מציינין על הודאות כדתניא התם דכיון דטומאה וודאית וברורה היא לא מטלטלי באותו מקום אבל מציינין על הספקות כדתניא התם.

י׳

שדה מצויינת ויש בה אילנות נחרש בה קבר אין בה אילנות נאבד בה קבר ומטמא באהל כדתניא התם. מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים ויש סיד ביניהם טמא ואם אין סיד ביניהם אם יש חרס ביניהם טהור שאינו אלא בנין שם מימרא דרב יהודה וקאמר אף על גב דליכא חרס ואקשו עליה מבריתא דקתני דאי ליכא חרס ביניהם טמא ואמר רב פפא כשהסיד שפוך על ראשיהן ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חרס טהור ואי לא סיד דביני ביני הוא וטמא וכתבו בתוספות דחרס גרסינן כגרסת הרב ז"ל. מצא מצר אחד מצויין הוא טמא וכל השדה טהורה וכן שנים וכן שלשה אבל ארבעה הן טהורין וכל השדה כולה טמאה שם מימרא דרב אסי משום דאין מרחיקין ציון ממקום הטומאה כדאיתא התם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות טומאת מת פרק ח׳

ג׳

אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל מפני שהשרשים מגיעין עד למת וכו'. א"א המשנה אמרה אינה נטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק והטעם אילני מאכל אדם נמשך ועושה דירתו ביניהם מה שאין כן באילני סרק מכל מקום לכתחלה אינה נטעת כל נטע:

ד׳

אין נוטעין אותו כדי שלא להרגיל רגל אדם וכו'. א"א שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים שם בעפר התיחוח:

ה׳

קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא. א"א זו הפסקא איני מוציא אותה מכוונת בדברים והתוספתא ומסכת שמחות אינן מכוונות והנוסחא שכתב אינה משוה עם התוספתא גם בעצמה אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא ומ"ש אסור בהנאה עד שיבדוק לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע"פ שנטלו ואת תבוסתו אפ"ה מקומו טמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה [וטמא] והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה:

ח׳

שלא היה כאן קבר וכו'. א"א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה מבוי שנמצא בו שרץ מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי וכו' או עד שעת הכבוד. עד שעת הכבוד מיהא מטמא ואע"פ שבשעת הכבוד לא היה בו שרץ דאמרינן עם סילוק ידיו נפל בו השרץ והכי נמי נימא ליום א' או לב' ימים אחר ראייתו של זה נקבר המת שם:

י״א

אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א"א אנן חורש גרסינן ואם יש שם חורש אע"פ שיש שם סיד אם היה הסיד משופע ביניהם טהור דאמרינן אגב חרישה נפל הסיד באמצע ואין שם טומאה אבל אם אין שם סיד לעולם ביניהן טהור אע"פ שאין שם חורש שלא הצריכו חורש אלא בשיש ביניהם סיד וכן היא הסוגיא במועד קטן:

נחלת הכלל · ToratEmet

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טומאת מת ח׳, מתוך הלכות טומאת מת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טומאת מת כל הרמב״ם