רמב״ם - הלכות טומאת מת · פרק ו׳

כל שבים טהור כדתנן פרק י"ז דכלים ותניא בת"כ פרשת ביום השמיני או עור יכול אפילו עורות של ים יהו טמאין והלא דין הוא וכו' ת"ל בגד מה בגד מיוחד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו ת"ל או עור להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהו אפילו חוט ואפילו משיחה.

כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אינם מקבלין טומאה כלל משום דאין גדלין בארץ וכן כלי עץ העשוי לנחת שמחזיק מ' סאה בלח טהורים דכתיב מכל כלי עץ או עור או שק ואיתקש כלי עץ לשק דשק מיטלטל מלא וריקם וזה אינו מטלטל מלא דגדול הוא יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידיהם. כלי חרש פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאים מאוירן או בהיסט הזב בפרק קמא דחולין תנן טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס ובגמרא תנו רבנן אויר כלי חרס טמא וגבו טהור אויר כל הכלים טהור וגבן טמא מנה"מ דתנו רבנן תוכו דכתיב גבי כלי חרס וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו אף על פי שלא נגע אתה אומר אף ע"פ שלא נגע או אינו אלא אם כן נגע נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אוכלין שבתוכו דכתיב כל אשר בתוכו יטמא אף על פי שלא נגע דהתורה העידה על כלי חרס דמטמא כל אוכלין שבתוכו כדכתיב כל אשר בתוכו יטמא ואפי' הוא מלא חרדל שהכלי אינו נוגע בכל החרדל שבתוכו אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל א' וא' ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועוד דאם כן זה שני וזה שלישי וזה רביעי ואין רביעי לטמא את האמצעיים ופשוטי כלי חרש טהורין משום דאין להם תוך ולא טמאה התורה כלי חרש אלא דרך פתחו ותוכו כדאמר ובמס' כלים פרק כ"ז תנן כל שאין בו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים ואמרינן ריש פרק על אלו מומין כלי חרש בתוכו תלה רחמנא אית ליה תוך איטמי לית ליה תוך לא איטמי ליה ותניא בתוספתא דכלים אין טומאה לכלי חרש אלא מאוירו ובהיסט הזב ותניא נמי בתוספת' גבי חומרי זב מבמת בזב מטמא כלי חרש בהיסט ואין טמא מת מטמא כלי חרש בהיסט כדתניא בת"כ וכלי חרש אשר יגע בו הזב יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן בו אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו אם כן למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרש מאוירו אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפילו מאחוריו ואי זה זה היסטו אבל גבי מת לא נתפרש טומאה בכלי חרש אלא מאוירו כשהוא פתוח באהל המת או שאינו באהל ונכנסה כזית בשר מת מאוירו אף על פי שלא נגעה בו דומיא דטומאות אחרות בכלי חרש דכתיב וכל אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ואם היה מוקף צמיד פתיל הוא ומה שבתוכו טהור כדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו הא יש צמיד פתיל עליו טהור.

העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכן בכלי חרש מוקף צמיד פתיל הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל כדילפינן טומאה לגולל פרק בהמה המקשה מדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וכשפרשו מלהיות גולל טהורין דהא הוו דברים שאין מקבלין טומאה ומשום גולל הוא דמטמאי בזמן שהם גולל. וכן בהמה שכפתה ועשו אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כדתנן פט"ו דאהלות וחבית וקורה נמי תנן להו התם פרק ט"ו כמו שכתב הרב ז"ל. וב' אבנים תני להו בתוספתא דאהלות פרק ב' דניטלה אחת מהן המאהיל על השניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא. גל של צרורות נמי תני להו התם וחכמים אומרים אינו טמא אלא חדר הפנימי שהוא צרכו של קבר דמה שסותם החלל נקרא גולל.

ארון שהוא חקוק בסלע והניח בו המת וכסהו בגולל אין טמא אלא הנוגע בגולל ולא בסלע אלא אם כן בנה נפש על גבה כדתניא בתוספתא. וארון שחקוק בסלע רחבה מלמטה וצרה מלמעלה או איפכא או שוה מעלה ומטה פ"ט דאהלות במשנה כלשון הרב וכשהוא שוה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע. נקב ארון בסלע שם במשנה גלוסקוס הנוגע בו מכל מקום טהור חוץ ממקום פתיחתה. חצר הקבר במשנה פ' ט"ו כבית הלל דאמרי ד' טפחים ובזמן שהחצר לאויר בתוספ' ומייתי לה לכולה פרק משוח מלחמה וטעמא דכל מאי דטמא הוא משום גולל או משום קבר דילפינן להו לעיל מקראי:

עשה ראשה גולל לקבר והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן וכו'. א"א א"כ היינו עומדת אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל ורישא הטעם בזמן שהיא עומדת או מוטה על צדה וסומכת על הקבר כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל לקבר לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של קבר טמא אבל כשהיא שוכבת אינו כן לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חיבור:

היתה הארון החקוקה בסלע וכו'. א"א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע אלא בבנין שהרי אמרו ארון שהיתה חקוקה בסלע ומכוסה הנוגע בה מכל מקום טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו בלבד שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית בתוך של נפש הנכנס לתוכה טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כסויה ועוד אם בחקוקה מדבר כמ"ש הוא הרי דבריו סותרים זה את זה בתחלה אמר הנוגע בסלע מ"מ טהור ובסוף אמר היתה שוה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא רישא במאי עסקינן לא בשוה ולא ברחבה וצרה אלא שמא רישא בחקוקה וסיפא בבנין כדקתני בתוספתא והוא אינו תופס לא לשון משנה ולא לשון תוספתא אבל קולט מעט מזה ומעט מזה ואינו מכוין אלא שקשה לי בין ברוחב בין בשוה וקצר אם בבנין אין ניצל מתורת גולל ודופק שמטמא במגע ובאהל ואולי נאמר שלא ניתנו גולל ודופק אלא לקבר והוא הנפש שבונין למת פעמים מכניסין לתוכו את המת בארונו ופעמים בלא ארון וכיסוי הנפש נקרא גולל ומה שהגולל סמוך נקרא דופק אבל הארון כסותו של מת הוא ואינו לא גולל ודופק ולא קבר סתום ואינו מטמא בארון של אבן אלא מי שמאהיל עליו כנגד הטומאה: ניקב ארון בסלע וכו'. א"א דבר זה כתב פירוש למה ששנו במשנה עשאו כמין גלוסקוס ובערוך גלוסקוס תיבה ואפשר שנפחתה מן הצד כפירושו:

אם היה בה מגולה בצד המערה ארבעה טפחים וכו'. א"א אני לפי טעותו הגהתי אבל לשון המשנה ולשון התוספתא אין שם חצר מקורה אלא שפתחה באויר ואין כאן קירוי אלא שפתחה למעלה או מן הצד ומן הצד קרוי פתחה לאויר:

או בהיסט הזב. נ"ב עיין שבת (דף פ"ד) רש"י ותוספות: