רמב״ם - הלכות טומאת מת · פרק י׳

ספר טהרה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טומאת מת · פרק י׳

הלכה א׳

אֵיזֶהוּ בֵּית הַפְּרָס זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנֶּחְרַשׁ בּוֹ קֶבֶר. שֶׁהֲרֵי נִתְדַּקְדְּקוּ עַצְמוֹת הַמֵּת בְּתוֹךְ הֶעָפָר וְנִתְפָּרְסוּ בְּכָל הַשָּׂדֶה. וְגָזְרוּ טֻמְאָה עַל כָּל הַשָּׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ הַקֶּבֶר אֲפִלּוּ חָרַשׁ עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן וַאֲפִלּוּ הָיָה מֻשְׁקָע בִּרְבָדִין וּבַאֲבָנִים. וַאֲפִלּוּ הָיָה עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן רוּם שְׁתֵּי קוֹמוֹת הוֹאִיל וְחָרַשׁ עַל קֶבֶר הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. עַד כַּמָּה הִיא נַעֲשֵׂית בֵּית הַפְּרָס. מֵאָה אַמָּה עַל מֵאָה אַמָּה מִמְּקוֹם הַקֶּבֶר:

הלכה ב׳

כָּל הַמְרֻבָּע שֶׁהוּא בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין הֲרֵי הוּא בֵּית הַפְּרָס וַעֲפָרוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וְכֵן הַמַּאֲהִיל עַל בֵּית הַפְּרָס הַזֶּה טָהוֹר:

הלכה ג׳

הִתְחִיל לַחְרשׁ אֶת הַקֶּבֶר וְהָיָה חוֹרְשׁוֹ וְהוֹלֵךְ וְקֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר מֵאָה אַמָּה נִעֵר אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה אוֹ שֶׁהֵטִיחַ בַּסֶּלַע אוֹ בַּגָּדֵר. עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ אֵלָיו בִּמְשֹׁךְ הַמַּחֲרֵשָׁה. חָרַשׁ כְּמוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה אוֹ יֶתֶר וְחָזַר וְחָרַשׁ עַד שֶׁהִשְׁלִים הַמֵּאָה הַכּל בֵּית הַפְּרָס. הָיָה חוֹרֵשׁ וְהוֹלֵךְ חוּץ לְמֵאָה אַמָּה מִמֵּאָה אַמָּה וְלַחוּץ טָהוֹר שֶׁאֵין עַצְמוֹת קֶבֶר מַגִּיעוֹת לְיֶתֶר מִמֵּאָה:

הלכה ד׳

חֶזְקַת הָעֲצָמוֹת הַמְכֻסּוֹת שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהֵן שֶׁל בְּהֵמָה וְחֶזְקַת הָעֲצָמוֹת הַמְגֻלּוֹת שֶׁהֵן שֶׁל בְּהֵמָה עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם. הָיָה שָׁם חָרִיץ מָלֵא עַצְמוֹת אָדָם. אוֹ שֶׁהָיוּ עַצְמוֹת אָדָם צְבוּרוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְחָרַשׁ עֲצָמוֹת אֵלּוּ עִם הַשָּׂדֶה. אוֹ שֶׁחָרַשׁ שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ [אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ] קֶבֶר. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁלֹּא גָּזְרוּ טֻמְאָה אֶלָּא עַל שָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר וַדַּאי. וְכֵן הַחוֹרֵשׁ אֶת הַמֵּת בְּשָׂדֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁכָּל אֵלּוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּקֶבֶר שֶׁנֶּחְרַשׁ שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי:

הלכה ה׳

הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ שֻׁתָּף אוֹ אָרִיס אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. חָרַשׁ קֶבֶר בְּשָׂדֶה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ כְּאֶחָד. שֶׁלּוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס וְשֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס:

הלכה ו׳

עַכּוּ"ם שֶׁחָרַשׁ קֶבֶר בְּשָׂדֵהוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס לְעַכּוּ"ם:

הלכה ז׳

שָׂדֶה בֵּית פְּרָס לְמַעְלָה וְשָׂדֶה טְהוֹרָה לְמַטָּה וְשָׁטְפוּ גְּשָׁמִים מֵעֲפַר בֵּית הַפְּרָס לַטְּהוֹרָה. אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲדֻמָּה וְהִלְבִּינָה אוֹ לְבָנָה וְהֶאֱדִימָה טְהוֹרָה שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס עוֹשֶׂה בֵּית פְּרָס. וְלֹא גָּזְרוּ טֻמְאָה אֶלָּא עַל גּוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ:

הלכה ח׳

בֵּית הַפְּרָס הַזֶּה מֻתָּר לִנְטֹעַ בּוֹ כָּל נֶטַע לְפִי שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יוֹרְדִים לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה. וּלְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה בְּבֵית הַפְּרָס טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַקֶּבֶר נִפְרָס עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. אֲבָל אֵין זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ אֶלָּא זֶרַע הַנִּקְצָר. וְאִם זָרַע וְעָקַר צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ בְּתוֹכוֹ וְכוֹבֵר אֶת הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְּבָרוֹת. וְאֶת הַקִּטְנִיּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה כְּבָרוֹת. שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶן עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הָעֵצָה שָׁם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה בָּהֶן עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְאִם תַּתִּיר לוֹ בַּהֲנָיָה מוֹצִיאוֹ וּמוֹכְרוֹ וְנִמְצָא מַרְגִּיל אֶת הַטֻּמְאָה:

הלכה ט׳

שָׂדֶה שֶׁהֻחְזְקָה שֶׁהִיא בֵּית הַפְּרָס. אֲפִלּוּ הִיא בֵּית אַרְבָּעָה כּוֹרִין וַאֲפִלּוּ מְשׁוּכָה מִמְּקוֹם הַטִּיט הָרַךְ שֶׁאֵינוֹ נֶחְרַשׁ וְלֹא נַעֲשָׂה בֵּית הַפְּרָס. וַאֲפִלּוּ שָׂדֶה טְהוֹרָה מַקֶּפֶת אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ:

הלכה י׳

מָצָא שָׂדֶה מְצֻיֶּנֶת וְאֵין יוֹדֵעַ מַה טִּיבָהּ. אִם יֵשׁ בָּהּ אִילָן בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ קֶבֶר בְּתוֹכָהּ. אֵין בָּהּ אִילָן בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם זָקֵן אוֹ תַּלְמִיד חָכָם. שֶׁאֵין כָּל אָדָם בְּקִיאִין בְּכָךְ וְיוֹדְעִין שֶׁמֻּתָּר לִנְטֹעַ בְּזוֹ וְאָסוּר לִנְטֹעַ בְּאַחֶרֶת:

הלכה י״א

הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס עַל גַּבֵּי אֲבָנִים שֶׁאֵין מִתְנַדְנְדִין תַּחַת רַגְלֵי אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ עֲלֵיהֶן. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לָהּ וְהוּא רוֹכֵב עַל גַּבֵּי אָדָם וּבְהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה. הֲרֵי זֶה טָהוֹר. אֲבָל אִם הָלַךְ עַל גַּבֵּי אֲבָנִים שֶׁמִּזְדַּעְזְעִין בִּשְׁעַת הִלּוּךְ. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁמַר וְלֹא נִתְנַדְנֵד הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּמִי שֶׁהָלַךְ עַל הֶעָפָר עַצְמוֹ. וְכֵן אִם הָלַךְ עַל גַּבֵּי אָדָם שֶׁכֹּחוֹ רַע עַד שֶׁתִּהְיֶינָה אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לְזוֹ וְשׁוֹקָיו מַרְעִידוֹת כְּשֶׁהוּא נוֹשְׂאוֹ. אוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה שֶׁכֹּחָהּ רַע עַד שֶׁתָּטִיל גְּלָלִים בִּשְׁעַת רְכִיבָה. הֲרֵי זֶה טָמֵא וּכְאִלּוּ הָלַךְ בְּרַגְלָיו:

הלכה י״ב

הַמְטַהֵר בֵּית הַפְּרָס צָרִיךְ לְטַהֲרוֹ בְּמַעֲמַד שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְכֵיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ. כּוֹנֵס אֶת כָּל הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ מֵעַל כָּל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַּקִּין. וּמְמַחֶה וּמוֹצִיא כָּל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה הַנִּמְצָא שָׁם. וְיִטְהַר. וְכֵן אִם נָתַן עַל גַּבָּיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עָפָר מִמָּקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁנָּטַל מֵעַל כָּל פָּנָיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְנָתַן עַל חֶצְיוֹ הָאַחֵר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נָטַל מֵעַל פָּנָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה וְנָתַן עָלֶיהָ טֶפַח וּמֶחֱצָה עָפָר מִמָּקוֹם אַחֵר. לֹא עֲשֵׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם עֲזָקוֹ וּבָדַק בִּשְׁעַת עִזּוּק מִלְּמַטָּה וּמִלְּמַעְלָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם. רִצְּפוֹ בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינָן מִתְנַדְנְדִין מֵהִלּוּךְ אָדָם הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

קרית ספר · הלכות טומאת מת פרק י׳

א׳

בית הפרס מקום שנחרש בו קבר כדתנן פי"ו דעושה בית פרס עד מאה אמה ממקום הקבר ואפילו היה בארון ומושקע ברובדין ורום ב' קומות הואיל וחרש על הקבר עושה בית הפרס מדרבנן וכדתניא התם בתוס' היה חורש והטיח בסלע או בגדר (במשא) דעד שם לבד הוא עושה בית הפרס. חרש חמשים שהוא חצי מענה וחזר והשלים למאה הכל בית הפרס אבל חרש והלך חוץ למאה אינו עושה בית הפרס אלא עד מאה כדתנן התם ואין בית הפרס עושה בית הפרס אחר כדאמר' ספ"ק דתמורה.

ד׳

חזקת העצמות המכוסות שהן של אדם והמגולות של בהמה כדתניא בתוספתא ספי"ז חריץ מלא עצמות אדם או צבורי עצמות וחרשן עם השדה אינם עושים בית הפרס כדתנן פי"ז החורש (מלטמא) [מלא טמי'] שהוא חריץ מתים טמונים הרבה יחד כמו שהגוים עושים ומצבירת עצמות דודאי אותו המקום אינו שלו וכן שדה שאבד בה קבר דהוי ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר או שנמצא בה קבר דלא קנסינן ליה כיון דלא ידע. וכן חורש שדה שאינו שלו דלדידיה קנסו רבנן כשהוא עצמו חרש הקבר וכן נכרי וכן כותי אינן עושין בית הפרס כדתנן בהאי מתניתין ושותף ואריס ואפטרופוס אין עושין בית הפרס כדתניא בתוספתא ואם חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחד שלו עושה בית הפרס ולא של חברו כדתניא נמי התם בתוספתא וכן החורש את המת עצמו שלא היה קבור אינו עושה בית הפרס דאין בית הפרס אלא בשדה שחרש בה קבר וכדתניא בתוספתא ריש פי"ז.

ז׳

אין בית הפרס של מעלה עושה בית הפרס שדה אחר שהוא למטה ממנו ועל ידי גשמים ששטפו מלמעלה למטה ואפילו הלבינו או האדימו אותה בשדה בית הפרס כדתנן פי"ז דאהלות.

ח׳

בית הפרס זה שנחרש בה קבר מותר לנטוע בו כל נטע ולא כל זרע אלא הנקצר כדתנן הכל פי"ח דאהלות. שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס אפילו ארבעה סאין הויא בחזקתה כדתניא בתוספתא. מצא שדה מצויינת אם יש בה אילן בידוע שאבד קבר כדתניא בתוספתא ספי"ח.

י״א

המהלך בבית הפרס על אבנים שאינם מתנדנדים בשעת הילוך או על בהמה ואדם שכחן יפה טהור אבל מתנדנדין או אדם ובהמה שכחן רע טמא כדתנן פרק בתרא דאהלות.

י״ב

המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד ב' תלמידי חכמים כדתניא בתוספתא וכונס כל העפר בכברה שנקבה דקין וממחה ומוציא כל עצם כשעורה כדתנן פי"ח דאהלות. נטל ג' טפחים עפר מבית הפרס או נתן על גביו ג"ט טהור כדתניא בתוספתא פי"ז ובמתניתין וכן אם נטל מחציו ג"ט ונתן על חציו האחר ג"ט טהור כדתנן התם אבל נטל טפח ומחצה ונתן טפח ומחצה ממקום אחר טמאה דלא כרבי שמעון דמטהר במתני' דפרק בתרא וכן אם עזקו טמא כדתניא בתוספתא עזקו אין לו בדיקה גדולה מזה דברי רבי שמעון ובמתני' נמי תנן ר' שמעון אומר אפילו העוזק טהור אבל לרבנן טמא רצפו באבנים שאינן מזדעזעות טהור כדתנן התם בסוף אהלות והכל מדרבנן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות טומאת מת פרק י׳

ד׳

היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א"א זה פי' מלא טמיא:

ח׳

ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו'. א"א אין צורך לזה הטעם שהנוטע אין דעתו לעקור ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו אין בכך כלום:

ט׳

אפילו היא בית ארבעה כורין וכו'. א"א ספרו היה משובש בכאן ולשון התוספתא ואפילו היא משוכה ממקום הטומאה ואפילו טהורה מקיפתה וכו' ובשדה שאבד בה קבר היא שנויה משוכה ממקום הטומאה פי' שראשה א' נמשך ונכנס לשדה טהרה אפילו הכי טמאה:

י׳

שאין כל אדם בקיאין בכך וכו'. א"א לא כי אלא שאין הכל זריזים לקוץ ממנה האילנות שהרי אין מקיימין בה אילני מאכל ואין בה אילנות דקאמר שרואין שנקצצו ממנה בידוע שלכך נקצצו:

נחלת הכלל · ToratEmet

משנה למלך · הלכות טומאת מת פרק י׳

ה׳

שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. עיין הרלנ"ח סי' מ"ח:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות טומאת מת פרק י׳

י׳

מצא שדה מצויינת ואין יודע מה טיבה כו'. הנה פירוש רש"י בגמרא דחוק, והאמת כפירוש רבינו, וכן כתב הר"ש דשדה שאבד בה קבר אסור ליטע ומותר לזרוע, כל מיני זרע ושדה שנחרש בה קבר מותר ליטע שהשרשים מעמיקין יותר מג' טפחים ואסור לזרוע דבר הנעקר ביד ולכך אם יש בה אילנות ע"כ הוה שדה שנחרש בה קבר והוא שיש זקן או ת"ח שיודע הדין באיזה שדה מותר ליטע, והנה להראב"ד קשה ליה א"כ אמאי אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ומקילינן אנן דמותר לזרוע בה הא אין ראיה לכאן ולכאן, ומש"ה פירש דחזינן דנקצצו בה אילנות וקמ"ל דאם אבד בה קבר שמטמאה באוהל צריך לקצוץ כל אילני מאכל שלא להרגיל רגל ב"א לשם וזה כוונתו והכסף משנה לא פירש: אולם לדידי צע"ג על הראב"ד דלפי המסקנא א"ש בפשיטות, דשדה שנחרש בה קבר כיון שאינה מטמאה באוהל לא בעי ציון ואסור לציין, וע"כ דהואי קודם שדה שאבד בה קבר ואח"כ נחרשה ומש"ה ציין כשעדיין לא נחרשה וא"כ אם אין בה אילנות ומדמצויינה ע"כ דהואי שדה שאבד בה קבר ומה"ת לומר דנחרשה אחר כך וצ"ע. ועל התוספות ל"ק דהמה אזלו לפום ס"ד דגמרא דעל שדה שנחרש בה קבר מציינין, ובאמת תנן דאם נחרש שדה שאבד בה קבר אינה מטמאה כלל, ולפ"ז הכא ע"כ דהואי קודם שדה שאבד בה קבר ואח"כ נחרשה טהורה לגמרי. אולם מדברי הר"ש הבנתי דאם חרש כל השדה עושה בה"פ דנחרש בודאי הקבר ג"כ רק אם נחרשה מקצת אז אינה נעשית בה"פ. וכן משמע דרק על קרקע חדשה קאי. אמנם המעיין בדברי רבינו בפירושו ובדבריו כאן דפירש דאם חרש כל השדה אינה מטמאה כלל ובזה מיושב היטב מה דקשה לרבותינו בעלי התוס' על רש"י לקמן (דף ו') ד"ה אמר רב פפא נהי דטהור מטומאת אוהל טהור לא הוי דהוי כמו שדה שנחרש בה קבר, ולפ"ז ניחא דתמן דתחת האבנים טמא ובין האבנים ג"כ טמא ומדציינה ע"כ דהוה קודם שדה שאבד בה קבר דאילו שדה שנחרש לא בעי ציון וא"כ הוה שדה שאבד בה קבר שנחרש מקצתה דטהורה לגמרי וכמו שנתבאר. אולם בירושלמי מבואר דאבן אחת מצויינת תחתיו טמא ועשה שלא כדין דאין מציינין ע"ג מקום טומאה [ודלא כפרש"י דסלע שאני משום שנראה מרחוק] ובשני אבנים תחתיהן טהור וביניהן טמא דאמרינן דמקום האבנים לאו מקום טומאה הוא דלא ציין ע"ג מקום טומאה וכדין עשה וכן משמע מרבינו ז"ל ודוק בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טומאת מת י׳, מתוך הלכות טומאת מת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טומאת מת כל הרמב״ם