רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק י״ד

ספר משפטים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק י״ד

הלכה א׳

כָּל אֵלּוּ שֶׁאֵין אֲכִילָתָן רְאָיָה אִם הֵבִיאוּ עֵדִים שֶׁמָּכְרוּ לָהֶם הַבְּעָלִים שָׂדֶה זוֹ אוֹ נְתָנוּהָ לָהֶן בְּמַתָּנָה רְאָיָתָן רְאָיָה. חוּץ מִן הַגַּזְלָן וְהַבַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ. בְּאֵי זֶה נְכָסִים אָמְרוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ וּבְשָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ וּבְשָׂדֶה שֶׁנָּתַן לָהּ בְּשׁוּם מִשֶּׁלּוֹ. אֲבָל בְּנִכְסֵי מְלוֹג יֵשׁ לוֹ רְאָיָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת:

הלכה ב׳

כֵּיצַד הַגַּזְלָן אֵין לוֹ רְאָיָה. כֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק גַּזְלָן עַל שָׂדֶה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁהוֹדָה הַבַּעַל בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁמָּכַר לוֹ שָׂדֶה זוֹ וְלָקַח דָּמִים וְהַבְּעָלִים אוֹמְרִים לֹא מָכַרְנוּ לְךָ אֶלָּא מִפְּנֵי הַיִּרְאָה הוֹדִינוּ לוֹ מוֹצִיאִין אֶת הַשָּׂדֶה מִיָּדוֹ וְאֵין לוֹ כְּלוּם. וְאִם הֵעִידוּ הָעֵדִים שֶׁבִּפְנֵיהֶם מָנָה לוֹ כָּךְ וְכָךְ מוֹצִיאִין אֶת הַשָּׂדֶה מִיַּד הַגַּזְלָן וּמַחְזִירִין לוֹ הַבְּעָלִים אֶת הַדָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה:

הלכה ג׳

בֶּן הָאֻמָּן וּבֶן הָאָרִיס וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁאָכְלוּ שָׂדֶה זוֹ שְׁנֵי חֲזָקָה. אִם טָעֲנוּ שֶׁהַבְּעָלִים מָכְרוּ לָהֶן אוֹ נָתְנוּ לָהֶן יֵשׁ לָהֶן חֲזָקָה. וְאִם טָעֲנוּ שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה לָהֶן מֵאֲבִיהֶם שֶׁאֲכָלוּהָ שְׁנֵי חֲזָקָה אֵין לָהֶן חֲזָקָה. וְאִם הֵבִיאוּ עֵדִים שֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים לַאֲבִיהֶן שֶׁמְּכָרוּהָ לָהֶן אוֹ נְתָנוּהָ מַעֲמִידִין אֶת הַשָּׂדֶה בְּיָדָן:

הלכה ד׳

בֶּן הַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים לְאָבִיו שֶׁמָּכַר אֵינָהּ רְאָיָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל בֶּן בֶּן הַגַּזְלָן אֲפִלּוּ בָּא בְּטַעֲנַת אָבִיו יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה בָּא בְּטַעֲנַת אֲבִי אָבִיו אֵין לוֹ חֲזָקָה:

הלכה ה׳

הָעַכּוּ"ם אֲפִלּוּ אֲכָלָהּ כַּמָּה שָׁנִים אֵין אֲכִילָתוֹ רְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא שְׁטָר תַּחְזֹר הַשָּׂדֶה לַבְּעָלִים בְּלֹא שׁוּם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת הָעַכּוּ"ם הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ"ם שֶׁאֵין אֲכִילָתוֹ רְאָיָה:

הלכה ו׳

טָעַן זֶה הַיִּשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת הָעַכּוּ"ם וְאָמַר בְּפָנַי לְקָחָהּ הָעַכּוּ"ם שֶׁמָּכַר לִי מִזֶּה הַיִּשְׂרָאֵל הַמְעַרְעֵר עָלַי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת עַל כָּךְ מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר אֲנִי לְקַחְתִּיהָ מִמְּךָ וַהֲרֵי אֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה יָכוֹל לוֹמַר מִפְּלוֹנִי לְקַחְתִּיהָ שֶׁבְּפָנַי לְקָחָהּ מִמְּךָ:

הלכה ז׳

אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן וַאֲפִלּוּ הִגְדִּיל. כֵּיצַד. אֲכָלָהּ בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא קָטָן שָׁנָה אַחַת וּשְׁתַּיִם אַחַר שֶׁהִגְדִּיל וְטָעַן אַתָּה מָכַרְתָּ לִי אַתָּה נָתַתָּ לִי אֵין זֶה כְּלוּם עַד שֶׁיֹּאכַל שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת אַחַר שֶׁהִגְדִּיל:

הלכה ח׳

מִי שֶׁהֶחְזִיק בְּנִכְסֵי קָטָן שָׁנִים רַבּוֹת וְטָעַן וְאָמַר מַשְׁכּוֹנָה הֵן בְּיָדִי וְיֵשׁ לִי חוֹבָה עֲלֵיהֶן כָּךְ וְכָךְ. הוֹאִיל וְאִלּוּ רָצָה אָמַר לְקוּחִים הֵן בְּיָדִי נֶאֱמָן שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מֻחְזֶקֶת שֶׁהָיָה לְאָבִיו שֶׁל זֶה וַהֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִשִּׁבְחָהּ מַה שֶּׁטָּעַן וְתַחְזֹר לַיְתוֹמִים. אֲבָל אִם יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא שֶׁל יְתוֹמִים אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהֲרֵי אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן וְתַחְזֹר הַשָּׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל לַיְתוֹמִים עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ וְיַעֲשֶׂה עִמָּהֶן דִּין:

הלכה ט׳

אֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי מֵאֲבִיהֶן נֶאֱמָן לוֹמַר חוֹב יֵשׁ לִי עַל אֲבִיהֶן. וְגוֹבֶה אוֹתוֹ מִן הַפֵּרוֹת וְגוֹבֵהוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שֶׁלִּי הֵן:

הלכה י׳

בּוֹרֵחַ שֶׁבָּרַח מֵחֲמַת סַכָּנַת נְפָשׁוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. אֵין מַחֲזִיקִין בִּנְכָסָיו אֲפִלּוּ אָכַל הַמַּחֲזִיק כַּמָּה שָׁנִים וְטָעַן שֶׁלָּקַח אֵין אֲכִילָתוֹ רְאָיָה. וְאֵין אוֹמְרִים לְבַעַל הַשָּׂדֶה לָמָּה לֹא מָחִיתָ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בְּנַפְשׁוֹ. אֲבָל הַבּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מָמוֹן הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם וְאִם לֹא מִחָה מַחֲזִיקִין בִּנְכָסָיו:

הלכה י״א

מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי אֵשֶׁת אִישׁ. כֵּיצַד. אֲכָלָהּ מִקְצָת שְׁנֵי חֲזָקָה בְּחַיֵּי הַבַּעַל וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים אַחַר מִיתַת הַבַּעַל. וְטָעַן וְאָמַר מְכַרְתָּהּ לִי אַתְּ וּבַעֲלֵךְ מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר מִמֵּךְ לְקַחְתִּיהָ אַחַר מוֹת בַּעֲלִיךְ שֶׁהֲרֵי אֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל וְלֹא מִחֵת בּוֹ. אֲבָל אִם אֲכָלָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ כַּמָּה שָׁנִים וְלֹא אֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה אַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ אֵין לוֹ חֲזָקָה:

הלכה י״ב

כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה אֵינָהּ חֲזָקָה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָכַל פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ כַּמָּה שָׁנִים וּבָא הַמְעַרְעֵר וְאָמַר לוֹ מֵאַיִן לְךָ שָׂדֶה זוֹ שֶׁלִּי הִיא הֱשִׁיבוֹ וְאָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הִיא וְכֵיוָן שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם כְּלוּם יָרַדְתִּי לְתוֹכָהּ. אֵין זוֹ חֲזָקָה שֶׁהֲרֵי לֹא טָעַן שֶׁלְּקָחָהּ וְלֹא שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ וְלֹא שֶׁיְּרָשָׁהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ עַד שֶׁיָּבִיא זֶה הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. הֵבִיא עֵדִים תַּחְזֹר לוֹ הַשָּׂדֶה וּמוֹצִיאִין מִזֶּה כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל וְאֵין פּוֹתְחִין לָזֶה הַמַּחֲזִיק תְּחִלָּה וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא שְׁטָר הָיָה לְךָ וְאָבַד עַד שֶׁיִּטְעֹן מֵעַצְמוֹ וְאִם לֹא טָעַן יַחְזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְכֵן הָאוֹכֵל שְׁנֵי חֲזָקָה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ שְׁטָר בְּיָדוֹ וְנִמְצָא הַשְּׁטָר בָּטֵל בָּטְלָה הַחֲזָקָה וְתַחְזֹר הַשָּׂדֶה עִם כָּל הַפֵּרוֹת לַבְּעָלִים:

הלכה י״ג

הַבָּא מֵחֲמַת יְרֻשָּׁה צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁדָּר אָבִיו בְּשָׂדֶה זוֹ אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד וְכֵיוָן שֶׁאֲכָלָהּ הוּא שָׁלֹשׁ שָׁנִים מֵחֲמַת אָבִיו מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה שֶׁדָּר בָּהּ אָבִיו כְּלָל תַּחְזֹר הַשָּׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת לַמְעַרְעֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ טוֹעֵן עָלָיו שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן לוֹ וְלֹא נוֹדְעָה קַרְקַע זוֹ לַאֲבוֹתָיו. הֵבִיא רְאָיָה שֶׁנִּרְאָה בָּהּ אָבִיו אֵינָהּ כְּלוּם שֶׁמָּא בָּא לְבַקֵּר אוֹתָהּ וְלֹא קְנָאָהּ. אֶלָּא צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁדָּר אָבִיו בָּהּ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד:

הלכה י״ד

הֲרֵי שֶׁאָכַל שָׂדֶה זוֹ שָׁנִים רַבּוֹת וּבָא הַמְעַרְעֵר וְאָמַר לוֹ מַה לְּךָ וּלְשָׂדֶה זוֹ הוֹדָה וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהָיְתָה שֶׁלְּךָ אֲבָל פְּלוֹנִי מְכָרָהּ לִי וְהוּא לְקָחָהּ מִמְּךָ. וְאָמַר לוֹ הַמְעַרְעֵר פְּלוֹנִי שֶׁמָּכַר לְךָ גַּזְלָן הוּא. הוֹאִיל וְהוֹדָה שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ וְשֶׁלֹּא לְקָחָהּ מִמֶּנּוּ תַּחְזֹר הַשָּׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת לַמְעַרְעֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְזֶה הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הֵבִיא זֶה הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁפְּלוֹנִי שֶׁמָּכַר לוֹ דָּר בָּהּ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ בְּפָנַי לָקַח מִמְּךָ וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ לִי. מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ טַעֲנָה עִם חֶזְקָתוֹ וְאִלּוּ רָצָה טָעַן וְאָמַר מִמְּךָ לְקַחְתִּיהָ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי חֲזָקָה:

מלאכת שלמה · הלכות טוען ונטען פרק י״ד

ה׳

הגוי אפי' אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה וכו'. יש לברר מי שלקח קרקע מן הגוי והחזיק ג' שנים ובא בע"ח וטרפה בעד חובו ועתה בא מערער עליה והביא עדים שקרקע זה היתה שלו נחלת אבותיו וטוען שהגוי גזלה ממנו זה כמה שנים וישראל זה הבא מחמת גוי הרי הוא כמוהו ולא מהני חזקה לא מה שאכל הגוי ולא מה שאכל הישראל אי טענינן ליה למערער בשביל הבע"ח שמא מכרת אתה לגוי כדינו או דלמא כיון דלגבי הלוקח מן הגוי לא מהני כ"ש לגבי בע"ח דידיה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. דע דעיקר דין זה הוא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה) דאמרינן התם אר' יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה נכרי מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א"ל אנא זבנא מינך ע"כ וכתב רשב"ם ז"ל בד"ה ישראל הבא וז"ל אבל אי טעין ישראל ואמר יהב לי ההוא נכרי שטר זביני דזבנה מינך וראיתי לו שלקחה ממך מהימן דדמי למ"ד קמי דידי זבנה ההוא נכרי מינך דמסקינן לקמן דמהימנן מיגו דאי בעי א"ל מינך זבינתא ואכלתי שני חזקה וכו' יעו"ש ופסקו כל הפוסקים הלא בספרתם ועיין להסמ"ע בסי' קמ"ט ס"ק כ"ג ובמרן החבי"ב ז"ל בהגהות הטור אות ט"ל יעו"ש וראיתי להמרדכי בפ' חזקת הבתים בסוגיין שכתב וז"ל ואי אמר ישראל קמי דידי זבנא הגוי מינך נאמן ונראה דאם ישראל אחד קנה מן הישראל אע"ג דאיכא למימר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו כיון דקי"ל טוענין ללוקח הכא נמי טענינן ליה שמא ישראל קמא ראה שטרו של גוי או הוה טעין קמאי דידי זבנא הגוי מינך הילכך אין זה השני צריך (לשכור) [לשטר] ע"כ ופסקו מור"ם ז"ל בסי' קמ"ט יעו"ש נמצא לפי"ז דהך דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ליתא כי אם בלוקח מן הגוי גופיה ולא כשמכרו לאחר א"כ אף אנן נמי בנדון דידן שבא בע"ח וטרפה מלוקח מן הגוי בעד חוב נטעון שמא הלוקח ראה שטר שלקחו מישראל או קמי דידי זבנא הגוי מישראל זה המערער במיגו דזבנא מיניה לפי מה שלמדנו הרא"ש ז"ל בתשובה כלל צ"ח בסופו דכשם שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח וז"ל הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו נשתעבדו לו כל נכסיה טוענין לו כל מה שהיתה יכולה לטעון וגבי הזהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח שנשתעבדו לו נכסיה בחייה וכו' יעו"ש הרי דיורש ולוקח ובע"ח כחדא אזלן ופסקו מור"ם בסי' קמ"ו ס"י וז"ל ודין לוקח ובע"ח שגבה קרקע כדין יורש יעו"ש ובסמ"ע. ועוד בה דאפי' אם יבא לוקח מן הגוי ויאמר דלא ידע אם לקחה הגוי מישראל או לא לא מהני הודאתו וכמ"ש מור"ם ז"ל שם וז"ל ואין המוכר והבע"ח נאמנין לומר לא היתה שלהם ע"כ וכתבתי דאי מיהא לא אירייא דהא הרא"ש ז"ל גופיה סותר בתשו' לקמן בכלל צ"ט ס"ז וז"ל תשובה מילתא דפשיטא היא שלא הפקיע זכות הבנות ולפסול שטרן כיון שהוא אינו טוען שלקח מהם דדוקא ליורש טענינן דיורש כרעיה דאבוה והוא מוחזק בנכסין וטענינן ליה אבל בע"ח קי"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה ולא טענינן ליה וכו' יעו"ש הרי לך שכתב היפך מ"ש בכלל הקודם ועיין במרן ב"י בסי' קמ"ו שהקשה כן להרא"ש. ואם כן מדברי הרא"ש אין ראיה לדברינו דטוענין לבע"ח ודברי המרדכי אינם אלא בלוקח או ביורש אבל בבע"ח הדר דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. מ"מ אמינא דדברי הרא"ש ז"ל יתד היא שלא תימוט כפי מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות ט"ו משם הרב משאת בנימין ז"ל וז"ל משאת בנימין בחי' על שו"ע בהגב"י בחו"מ ס"ג כתב דתשו' דכלל צ"ח מיירי דכבר ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם ואח"כ בא מערער אז אין מוציאין מידו וטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח אבל בכלל צ"ט מיירי שהב"ח והמערער שניהם באים בבת אחת וכהאי גוונא אין טוענין לבע"ח שבא להוציא ועיין בתשו' רש"ל סי' א' ע"כ וא"כ בנדון דידן שכבר בא בע"ח והחזיק בקרקע כבר והמערער בא להוציא הקרקע מתחת ידו דינא דטוענין בשביל בע"ח דשמא ראה הלוקח שטר מכירה ממערער וכמ"ש גבי לוקח ב'. אלא שראיתי למהר"י אדרבי ז"ל בסי' שכ"א שכתב דברים המנגדים לזה וז"ל ואע"ג דהאי יאודה הקונה הוא מחמת גוי שקנה החצר מיד התוגר וקי"ל ישראל הבא מחמת גוי ה"ה כגוי י"ל דה"מ דאיכא אכילה גרידא בלא שטר אבל בנדון דידן איכא שטר כמו שבא בשאלה שהתוגר כתב הוג'יט שלקח חצר מראום אז ודאי מהני אכילה יעו"ש משמע דמהאי טעמא הוא דמהני ואי ס"ל דבכהאי גוונא טוענין ליורש וכמ"ש המרדכי גבי לוקח שני אף דליכא הוג'יט נמי טוענין בשביל בני יאודה וכמו"כ נמי בשביל בע"ח דמאי שנא אם לא שנאמר דהרב ז"ל קושטא דמילתא קאמר דבנדון דידיה היה שטר והוא דוחק. ואחשוב לענ"ד שהרב חילק בין ההיא דכתב המרדכי לנדון דידיה והוא זה דלא כתב דטוענין אלא בלוקח מן הלוקח מן הגוי והיינו טעמא דעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא שהיא שלו שלוקחו כדינו דזבנא הגוי לישראל קמיה דידיה דחזקה דלא יהיב דמים בין לוקח ראשון ובין לוקח שני כולהו בלא ידיעה דזבנא הגוי מישראל ומשו"ה טוענין בשבילו שלקחה הגוי מן המערער בפני הלוקח ראשון אבל ביורש דלא עביד שום מעשה אלא חזקה גרידא ועדיין צריך לטענה ומת בלא טענה אז אין טוענין בשבילו וכ"כ נמי גבי בע"ח בנדון דידן דלא טענינן דקמי דלוה זבנא הגוי לישראל מן המערער כיון דכל כחו של לוקח מן הגוי אינה אלא בטענה דקמי דידי זבנה מינך כדי לעשות נכסי דלוה והרי לא טען וכל שכן במודה דלא ידע אם קנה הגוי מן המערער דשפיר מהימן וכמ"ש [מהרש"ל] בתשו' סי' א' וז"ל ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת ידו גובה בע"ח ותו לא מהימן לומר אינם שלי כדי לחוב לבע"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אי מהני חזקה בלא טענה אם כן הוי האי מקום חשוב בשלו ואפשר דתו לא מהני לומר שאינו שלו כדי לחוב לאשתו אבל הכא דבעינן טענה כל זמן שלא טען אתה מכרתה הוי כלא החזיק בה והכא ה"ה לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו שאינה שלו פשיטא ופשיטא שהמקום חוזר לאחיהן ע"כ וכ"כ מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' ע"ה וז"ל איברא דמאי דאמרינן בתלמודא דטפי מתלת שנים לא מזדהר איניש בשטריה אם החזיק ראובן בקרקע אחד ג' שנים וכתב שטר שאותו קרקע אינו אלא של האדון הראשון ודאי דמהימן להפקיע השעבוד מהכתובה משום דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וזה אינו טוען שמכרו אדרבא מודה שאינה שלו וכו' יעו"ש הרי להדיא דאף שהחזיק שני חזקה מ"מ כל שלא טעין שמכרו ראשון לא גבי בע"ח מיניה וכ"ש אי טעין בהיפך. ומעתה נימא דזהו היתה דעת מהר"י אדרבי ז"ל שאצטריך לטעם שהיה לבני יאודה הוג'יט שלקח הגוי מן הישראל דהתם דא טעין יאודה שלקח הגוי מן הישראל ולא טענינן ליה ליורש וכל זה איננו שוה לענ"ד דעד כאן לא שמענו מהרבנים הנ"ל דאי לא טעין לא טענינן בשבילו וכן נמי אי מודים בהיפך דמהימן אף לחוב לאחריני אלא דוקא בע"ח הבא לגבות מקרקע זו שהחזיק ולא טען על החזקה או שטען בהיפך שכן מיירו רש"ל ומהריב"ל ז"ל אמנם בבע"ח שכבר גבה ורוצה הלוה לומר שהחזקה היתה שלא בטענה בהא שפיר חיישינן לקנונייא או אפי' שאומר שאינו יודע כנדון דידן שפיר טענינן לבע"ח דומיא דלוקח שכבר קנה דטענינן ליה וכמ"ש המרדכי ז"ל ונראה לענ"ד שזה היתה דעת מהריב"ל ז"ל שם סימן ע' שכתב דלוקח מלוקח אינו נאמן לומר גזולה היא בידי יעו"ש דהיינו טעמא משום דהלוקח שני מוחזק ומעתה בנדון מהר"י אדרבי שהם יורשים ממילא הוו מוחזקים ואז שפיר טענינן דקמיה דמוריש זבנא המערער לגוי ולמה ליה למהדר בתר שטרא. וראיתי להר' פרח מטה אהרן בח"א סי' ע"ה שהביא הנך שתי תשובות הרא"ש ז"ל ומ"ש עלייהו מהר"א די בוטון [בס' לחם רב] בסי' קכ"ח דבכלל צ"ח מיירי ששמעון הודה שהנכסים לא היו שלו וכו' והקשה עליו דא"כ לא הוה צריך הרא"ש לטעם דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אלא משום שהודה וכו' ואע"ג דהודאת בע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני נראה דאינו אלא בלוקח שעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא דמוכח שהיא שלו דחזקה אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אבל הכא דלא מהני חזקה כי אם ע"פ הטענה מהימן אע"פ שהוא חב לאחרים ודברים אלו יש להם על מה שיסמוכו בדברי הפוסקים האחרונים וכמו שיבא וכו' ואח"כ הביא מ"ש רש"ל לתשו' הנ"ל שהביאו מרן בכנסת הגדולה בסי' ק"מ ותשו' מהריב"ל ז"ל בסי' ע"ה ואין להקשות ממ"ש הרב גופיה בסי' ע' והחילוק בעיני מבואר דדוקא בלוקח שמכר לשני ועשה מעשה איכא אומדנא רבה דבודאי דהקרקע היתה שלו ולא גזלה אבל המחזיק לגבי בע"ח שלא עשה שום מעשה אלא שהיה דר בו לפי שלא אמר לו אדם מעולם אין כאן שום אומדנא ודאי דמהימן לחוב לבע"ח ע"כ. ולענ"ד נראה דמ"ש דטעם רש"ל ומהריב"ל בסי' ע"ה הוא משום שעדיין לא באו ליד הבע"ח דאם בא בעל חוב ותפס בעד חובו אף דאיהו לא עביד שום מעשה אם אמר אח"כ שהיתה החזקה בלא טענה לא מהימן דדמי ללוקח והחילוק שביניהם כדאמרן. וחזיתיה להרדב"ז ז"ל בישנות סימן רל"ה שכתב וז"ל וחזקת הבית אם דר בה בעלה והיא ג' שנים בחיי הזקן הרי זו חזקה שיש עמה טענה שטענה שגירשה הזקנה ולקחה הזקנה חזקת הבית מכלל פרעון כתובתה וכו' וא"ת אפי' בלא טענה נמי כיון שהחזיקה תהיה נאמנת דהא קי"ל הבא מחמת ירושה אין צריך טענה וכו' הא לא קשיא כלל דאשה אינה יורשת בעלה ואינה אלא בעל חוב והרי היא אומרת בית זה לקחתי מבעלי בתורת פרעון והוייא כלוקח דעלמא וצריכה טענה וכו' יעו"ש וק"ל עליה דהא כשם שטוענין ליורש כך טוענין ללוקח דעלמא ומשום דלא שדי איניש זוזי בכדי ואמאי פליג בהדייהו ואף אם תמצא לומר דשנייא דלא שדי היא וכו' שכבר מחוייב לה בעלה מ"מ בבע"ח גופיה כבר כתב הרא"ש דטוענין כשם שטוענין ליורש כדבר האמור וצריך לי ישוב.

י״ב

כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל. וראיתי בתשובת רש"ל בסי' א' שכתב וז"ל אכן במילתא אחריתי אבא לברר שאין ממש בדברי האשה דמאיזה טעם באת לזכות באותו מקום דמשום שישב בעלה ג' שנים והוי חזקה הלא מסקנת רוב הצרפתים שאין מהני חזקה בלא טענה והכא בעלה אחיהם אדרבה מודה ומעיד שלא היה לו חזקה בה ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת יד בע"ח דתו לא מהימן לומר אינו שלי כדי לחוב לבע"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אם החזקה מהני בלא טענה הוי האי מקום חשוב כשלו ואפשר דתו לא מהימן לומר שאינו שלו אבל הכא דבעינן טענה וכל זה שלא טען מכרת לי או מחלת לי ולא נשמרתי בשטרי הוי כלא החזיק בה יעו"ש. וקשה לי במ"ש הלא מסקנת רוב הצרפתים וכו' דהא דין זה שנו חכמים בלשון המשנה בפ' חזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה וכו' ה"ז חזקה וכו' יעו"ש וא"כ מה מקום להביא לרוב הצרפתים ואם כונתו על חזקת בית הכנסת דעל זה נחלקו אם צריך טענה או לא גם זה לא נתברר לי מי הם החולקים בדבר זה והמחלוקת הוא אי שייך חזקה במקום ביהכ"נ או לא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתקע"ג יעו"ש שהסכים דשייך חזקה וז"ל ומיהו דבר זה תלוי בחזקתו של ראובן כי אם החזיק במקום הנזכר ויש עדים שישב במקום ההוא ג' שנים כדרך שבנ"א יושבים במקומותיהם כל זמן שהלך להתפלל בחיי אברהם עלתה לו חזקה ונאמן לומר מעות יש לי עליו מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ומהימן וכו' יעו"ש והביא דבריו מרן ב"י בסי' ק"מ מחודש ג' הרי דס"ל להרשב"א דבעינן טענה מדאמר שנאמן במיגו דלקוח משמע דאי הוה רוצה לזכות במקום ההוא מדין חזקה היה צריך לטעון לקוח הוא בידי והחזקתי ג' שנים וכן מתבאר ממ"ש בח"ב סי' רכ"ו ומתשובת הרא"ש כלל ד' סי' ה'. ומעתה מה מאד נפלאתי על מרן החבי"ב בהגהת ב"י אות ה' שכתב עליה דהרשב"א וז"ל נ"ב ודוקא בבא בטענה רש"ל בתשובה סי' א' ע"כ דקשה דמה לנו ולרש"ל ז"ל דהא עליה דהרשב"א קאי וסמוך לזה מיד מביא מרן ז"ל הך תשו' הרשב"א ז"ל דמוכח להדיא שצריך טענה לחזקת ביהכ"נ וכן נמי מתשו' הרא"ש ז"ל. ומ"מ נקוט מיהא שהרב ז"ל הבין שכונת רש"ל ז"ל היא על חזקת ביהכ"נ שמסקנת רוב הצרפתים היא שצריך טענה ולא נרגש מי הם החולקים בזה דלעת כזאת לענ"ד לא מצאתי רמז מזה כ"א בחזקת הנזיקי' דהוי לאלתר ולא בעו ג' שנים ועיין בתשו' הרשב"ש סי' ד' שכתב וז"ל דמקצת רבוותא סברי דלאו לכל מילי בעינן טענה אלא בדבר שיש בו היזק בגוף הקרקע וכו' ורבוותא אחריני סברי דבכל מילי בעינן טענה ואפי' במאי דליכא היזק בקרקע וזה היא דעת ר"ת וזולתו מחכמי צרפת וכו' יעו"ש. עוד יש להקשות על הרב ז"ל במ"ש אבל הכא דבעינן טענה וכו' או מחלת לי וכו' דלשון מחלת לא שייך בקרקע שהוא בעין כמ"ש הטור בשם אביו ז"ל בסי' ע"ג יעו"ש ומיהו לזה י"ל דכיון דנדון הרב ז"ל הוא מקום ביהכ"נ שהיה בשותפות בין שניהם ואינו ראוי ליחלק אלא לימכר שייך שפיר לשון מחילה כמבואר בפוסקים מ"מ קמייתא קשה וצריך ליישב ועיין להרב לחם שלמה בקונטרס חזקת הבתים ס"ג דף קט"ז ע"א ד"ה לסברת הג' דכתב משם התוס' דכל השעבודין צריך חזקת ג' שנים אלא דלא צריך טענה יעו"ש.

י״ג

הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה וכו'. וכת' הרב המגיד וז"ל ויש מי שפירש דבעינן ראיה שהם יורשים או לוקחים מזה שהחזיק בה יום אחד הא לאו הכי אע"פ שהחזיקו בה ג' שנים כיון שאין חזקתו מחמת עצמן אינה חזקה והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם וכו' וכן עיקר ע"כ וכתב הלח"מ ז"ל וז"ל ואין לפרש ביורשים דקאמר דר"ל שהוא בן המת או קרובו הראוי ליורשו אלא אע"פ שידענו שזה יורשו מ"מ צריך להביא ראיה איך בא לידו בתורת ירושה דאם לאו כן אפשר שאע"פ שאביו אכל יום אחד הורידו בתורת אריסות ואילו היה כאן היה מודה לכך צריך שיביא ראיה שהניחה לו אביו בתורת ירושה והרמב"ן סובר דאע"פ דלא ידענו כן אלא שהוא אומר שאביו הניחה לו אנו טוענין שאביו לקחה ממנו וכ"ז מתבאר מתשו' הרשב"א הביאה בב"י בסי' קמ"ו ע"כ. ולענ"ד אחרי המחילה רבה אין נראה כן דהא הרמב"ן ז"ל בסוגיין כתב וז"ל ואפ"ל דאי נמי דר ביה קמא חד יומא והאי לית ליה סהדי דזבנה מיניה דקמא לא טענינן ליה וכו' וכן ליורש אם א"ל מאי בעית בהאי ארעא וא"ל יורשו של פלוני אני וממנו ירשתיה ואין אנו יודעים בו שהוא קרובו של מת ולא ראוי ליורשו אין לנו ראיה להאמינו ולטעון לו אא"כ הוא טוען וכו' כך מצאתיה להראב"ד אבל אין דעתינו נוחה בזה יעו"ש דעיקר מחלוקת בינו להראב"ד ז"ל אינו אלא אם ראוי להאמינו שהוא בן המת או לא ועיין בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל ומשם יתבאר כמ"ש. והמבי"ט ז"ל כתב בח"א סי' רל"ו על בן ראובן שהחזיק בבתי ראובן אביו יותר מג' שנים ולא היה הבן סמוך על שולחן אביו ומת אביו והחזיק ג"כ אח"כ י' שנים ומת המחזיק והניח יתומים גדולים וקטנים וגם הם היו בבתים הנזכרים יותר מג' שנים וכו' והשיב וז"ל בפ' חזקת הבתים תנן ולא הבן בנכסי האב ובגמ' והלכתא חלקו לא הבן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הם ככל אדם ואפי"ה לא מהני להו ליתומים אלא חזקת אביהם בן ראובן כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה אבל חזקה שהחזיקו הם אחר מיתת אביהם מהנייא להו וכדתנן התם הבא מחמת ירושה א"צ טענה אלא דבעינן דר ביה אביו חד יומא וטענינן להו שמא קנאה אביהם מאביו וכו' יעו"ש וקשה לענ"ד במ"ש ולא מהני ליתומים [אלא] חזקת אביהם שהיא מה שהחזיק בן ראובן יותר מעשרה שנים ולא היה סמוך על שלחן אביו ואלו היה קיים הוה מצי לטעון מנך זבינתא שהרי כתב הטור ז"ל בסי' קמ"ו סי"ז וז"ל ואם בא מחמת ירושה שטוען ירשתי ממורישי אין צריך טענה אחרת ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש אפי' יום אחד והוא ג' שנים או שדר ביה המוריש ג' שנים והוא יום אחד ע"כ הרי שגם המוריש המחזיק ג' שנים מהני ליה ואפי' אם לא דר ביה היורש יום אחד נמי מהני כמ"ש שם מרן ז"ל וכן דעת מהר"א ששון בסי' מ"א ועיין בתשו' הרשב"א שהביא שם מרן מחודש ח' והוא בח"ב סימן רע"ג באורך באופן שזה דחדית לן הרב ז"ל כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה וכו' לנדון שלו לענ"ד צריך ליישב.

י״ד

הרי שאכל שדה זו שנים רבות וכו'. כתב מהרימ"ט ז"ל בח' חו"מ סי' כ"ז וז"ל ובר מדין דאיכא שטרא דזבינה לוי מיאודה סגי דמשום דבעי לאתויי ראיה דדר ביה חד יומא ההיא כי היכי דנידע שהאמת שהוא לוקח דטענינן ליה דלא כל כמיניה לשוייה נפשיה לוקח כי היכי דנטעון ליה אנן וכן מוכח וכו' וכתב בסוף דבריו ואפשר דלהראב"ד ז"ל דס"ל דצריך להביא עדים שלקחה וכן להרמ"ה דסבר הכי כמו שהביא בחו"מ סי' קמ"ו משמע דבעינן נמי ראיה דדר ביה חד יומא ואפשר נמי דאי מייתי עדים שנמצאו בשעת שמכרה לו אין לך רגלים לדבר גדול מזה ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה ומיהו נראה דלהודיע לנו שהוא לוקח אין אנו צריכים ראיה כיון דאית ליה מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא דמיגו כעדים אבל עדיין אומר מאן לימא לן שאותו לקחה מזה לא טענינן ליה אנן ע"כ ועיין בהרב מל"מ מ"ש בכונת הרב ז"ל ומה שהקשה עליו ממ"ש הרב המגיד ז"ל ומסיק וז"ל והנראה שנרגש מזה בסוף דבריו ורצה לישב זה ולא ידענו כונתו מרוב הטעיות שנפלו וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דכונת הרב ז"ל הוא דלפי דעתו עדיף טפי עדים מעידים שמכרה המוכר בפניהם מעדים דדר ביה המוכר חד יומא וכמו שהוכיח מדברי רשב"ם ואף לדעת הראב"ד והרמ"ה ז"ל דלא סגי להו בעדים דדר ביה המוכר חד יומא ובעי נמי עדי לקיחה אפי"ה אפשר דאי איכא עדים שמכרה בפניהם ונמצאו בשעה שמכרה אין רגלים לדבר גדול מזה והטעם דלא חציף איניש למכור דבר שאינו שלו פן ילך הדבר באזני הבעלים ויהיה רע בתוך קהל ועדה וכמ"ש בסוף התשו' ומ"ש ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה וכו' ומילת כיון ט"ס הוא וצ"ל כגון שהודה וכונתו דהראב"ד והרמ"ה ז"ל מיירי שלא נמצאו עדים בשעה שמכרה מוכר למחזיק אלא המכירה היתה שלא בעדים ואח"כ הודה המוכר לעדים שמכר הקרקע פלונית לפלוני דאז ליכא כ"כ חוצפא כיון שלא היה בשעת המעשה ואז ודאי שצריך ג"כ דדר ביה המוכר אבל אם נמצאו בשעת המכירה די בהכי והרב מל"מ ז"ל לא נחית לחילוק זה בדברי מהרימ"ט וכתב וז"ל ומיהו מה שנראה בכונת הרב הוא לומר דאפי' לא נודע בבירור שדר ביה המוכר יום אחד בחזקת שהוא שלו אלא נודע בעדים שמכרה לו לזה המחזיק סגי וכו' יעו"ש. ולפי מ"ש בעניותנו עיקר דינו של הרב הוא במוכר בפני עדים ולא בנודע בעדים שמכר. וראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ"ו סכ"ז שכתב וז"ל כתב הרמ"ה וכו' מכאן מוכח היפך מה שנראה מדברי מהרימ"ט בחו"מ סי' כ"ז שאפי' לא נודע בבירור וכו' ועיין במל"מ וכו' יעו"ש וכנראה שלא ראה תשו' הרב במקומה ורצה להקשות מדברי הרמ"ה ואחד הרואה שהרב ז"ל כבר נרגש מזה ופריש יתיב וכדאמרן ועיין במרן החבי"ב בהגה"ט אות נ"ה יעו"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק י״ד

ה׳

העו"ג אפילו אכלה כמה שנים וכו': בהשגות ואומר אני שאם מכרה לישראל שישבע היסת כו'. נראה דאף לישראל הבא מן העו"ג לא תקנו חכמים שהבעלים הנוטל ממנו ישבע היסת, דכמו דלא עביד תקנתא לעו"ג כן לא תקנו לישראל הבא מן העו"ג, וכמו שאמרו פרק הגוזל עצים דף צ"ו בשבח אם נוטל גזלן דתקנתא לעו"ג ניקום ונעביד, דאם זבנה לישראל הבא מן העו"ג הרי הוא כעו"ג, ואינו צריך לשבע היסת, וכוונת הראב"ד ע"פ מש"כ דכל נוטל נשבע בנק"ח היכי דהאי ידע והאי לא ידע, זה שידע משתבע ונוטל, ולכן בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אין מוציאין אלא בנק"ח כמש"כ לעיל פרק ט' הלכה ה', וכן כאן בקרקע נשבע היסת דלו יהא דהוי רק טענת ספק מה שטוען עפ"י העו"ג, בעה"ב צריך לשבע היסת וליטול דכל נוטל נשבע, ואזיל גם בשיטתו לקמן הלכה ט' בהשגות דגם בקרקע נשבע ונוטל היכי דלא ידע כמו יורש יעוין שם ודוק:

ז׳

אין מחזיקין בנכסי קטן כו' וטען אתה מכרת לי כו': אין לפרש כוונת דברי רבינו, דסד"א דאחרי דכבר עברו שתי שנים בעת שהיה קטן תו הוי ליה למחויי כיון שהגדיל, ועל כרחין דקנה ממנו כשהגדיל, זה אינו ה"א כלל לפום סברת רבינו לקמן פרק ט"ו הלכה י' שמצריכין אותו להביא ראיה שבעת שקנה ממנו טרם שהחל להחזיק היה עמו במדינה כש"כ כאן שהיה קטן שמקחו וממכרו אינו כלום פשיטא דלא הוי חזקה, ואי דטעין דקנה כשהגדיל פשיטא דהוי ליה לאיזדהורי בשטרא דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטריה ואמאי לא איזדהר, ולכן ע"כ צ"ל בכוונת רבינו דאף אם איכא אפוטרופוס ואיהו טעין שאפוטרופוס מכר לו השדה של הקטן ג"כ לא הוי חזקה, ובזה פליגי הפוסקים סימן קמ"ט סעיף כ"ד, וברור דדעת רבינו כן הוא ודוק: והנה מדברי רבינו לקמן פרק ח' מנחלות הבנתי הא דאמר רב הונא בפרק המפקיד אין מורידין קרוב לנכסי קטן כו' דכולהו מיירי כשהן שבויין או נטושין או רטושין דבזה שייך לשון מורידין, דאם להעמיד אפוטרופוס הוי שייך טפי לישנא דמעמידין ולא לשון מורידין, ולכן אמר ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן כו' דמשאר דוכתי אין ראיה דאימא כשהיתומים כאן מעמידין ב"ד אפוטרופוס ולא חיישי שיחזיקו, ועוד דהקטן לכשיגדיל יתבען לב"ד, אבל מדאמר רב הונא לשון אין מורידין קטן לנכסי שבוי כו' ולא קרוב, מוכח דאחרינא דלאו קרוב מורידין לנכסי קטן שהוא שבוי או יצא לדעת ושמעו בו שמת, אף ע"ג דאיכא למיחש שמא יחזיק בנכסיו ואחר זה ישתכח הדבר שהורידהו ב"ד וכמו בקרוב דחייש שמא ישתכח שב"ד הורידוהו ואם יבוא הקטן וימחה מאן ישמע ליה, וצ"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן, ומוכח מזה דרבינו סבר דאם לא הוי קטן רק נכסי רטושין מגדול או שבוי ובאופן דאינו ירא למחות מחזיקין בנכסיו ולא כדעת הנך רבוותא שבשו"ע סימן קמ"ג סתם כדעתם בלשון יש אומרים יעו"ש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק י״ד

א׳

כל שאין אכילתן שלש שנים ראיה אם הביאו עדים לטענתן ראייתן ראיה חוץ מן הגזלן והבעל בנכסי אשתו וכן הגוי והבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואין מחזיקין בנכסי קטן וכן בורח מחמת נפשות וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכן נמצא שטרו בטל דסברא הוא דאין חזקתן חזקה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק י״ד

אבן האזל על הלכות טוען ונטען פרק י״ד ארוך במיוחד (2 קטעים, 22,204 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות טוען ונטען פרק י״ד במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות טוען ונטען פרק י״ד

שורשי הים על הלכות טוען ונטען פרק י״ד ארוך במיוחד (2 קטעים, 55,139 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות טוען ונטען פרק י״ד במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות טוען ונטען פרק י״ד

ג׳

בן האומן כו' ואם הביאו עדים שהודו הבעלים כו'. מימרא דר"י פרק חזקת דמ"ו ואוקמתא דגמ' שם ומכאן מוכח דלא טענינן ליתמי אלא מידי דאבוהון קיים הי' נאמן בטענה גרידא בלא עדים אבל כל היכא דצריך עדים וראיה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דא"כ בן גזלן אמאי אין לו חזקה וכן גבי אומן אמאי מצרכינן עדי הודאה לרשב"ם ז"ל או טענת הודאה לר"י ואמאי לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוי מייתי עדים וראיה וכ"כ התוס' שם דף נ"ב ד"ה ומודה והביאו ראיה מדתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה: וראיתי למוהריב"ל ח"ג סימן ל"ג שכתב וז"ל ונראה לי דמאי דאמרינן בכמה דוכתי טענינן ליתמי וללוקח היינו דוקא היכא שהמוריש או המוכר היה נאמן בלא עדים והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק לא יחפור יע"ש ומוהרש"ך ח"ב סימן קפ"ג כתב עליו שדין זה הוא מחודש דיראה דבכל גוונא טענינן ליתמי והרב מגיד מראשית סימן ח' תמה עליהם שדבריהם הם תלמוד ערוך גבי ההיא דא' מן האחין כו' ובספר עזרת נשים בתשובה א' למוהר"י כולי ז"ל כתב ליישב לזה דמעולם לא כתבו התוס' אלא היכא דליכא חזקה כלל ומש"ה הבא משום ירושה צריך חזקה אבל במקו' חזקה דהויא כשטר טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען וכתב דיש סמך לדבר מדתנן הבא מחמת ירושה כו' ובשלמא בשדה המוריש ג' שנים שפיר טענינן ליתמי כיון דאביו הוי מצי למיטען לקוח הוא בידי אבל היכא דלא דר המוריש כי אם יום א' דלא הוה מצי למיטען לקוח הוא בידי היכי טענינן ליורש ואע"ג דהוא החזיק ג' שנים מ"מ חזקה שאין עמה טענה היא אלא עכ"ל כיון דס"ס יש חזקה לפנינו טענינן ליה את"ד ולא דק שהרי מסוגיא זו דבן אומן דפסקוה כל הפוסקים להלכה מבואר דאפילו בדאיכא חזקה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי עדים וראיה גם מ"ש דיש סמך מההיא דהבא משום ירושה אין זו סמיכה כלל דהתם הכי טענינן דאי הוה אבוהון קיים והיה מחזיק שני חזקה דאחזיקו בה יתמי הוה טעין לקוח הוא בידי דחזקה שיש עמה טענה היא ופשוט. וליישב דברי מוהריב"ל ז"ל נראה לי דכל עצמו של מוהריב"ל ז"ל לא הוצרך להביא ראיה אלא לענין דלא טענינן ללוקח מאי דלא מצי טעין המוכר דמההיא דבן אומן ההיא דא' מן האחין דאמרינן כלום טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען אין ראיה דהתם ודאי בירושה דממיל' כיון דליכא עדים שלקחם אביהם מן המערער אינו יכול להוריש אותם מספק אלא כל היכא דאיתנהו ברשות מוריש ברשות' דמערער איתנהו משא"כ בלוקח הטוען שלקחו מפ' טענינן דלמא אותו פ' לקחם מן המערער ומש"ה הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק לא יחפור דפרכינן אמתני' דקתני ואם לקחו אפילו בית רובע הרי זה בחזקתו והא אמר ר"ן אין חזקה לניזקין רב מרי אמר בקוטר' רב זביד אמר בבית הכסא והשתא אם איתא להא מאי קו' נימא דטעמא דמתניתין משום דטענינן ללוקח דאם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה שפייס לכל צדדיו ונימא דבקוטר' ובית הכסא נמי דינא הכי הוא אלא ודאי דאפילו בלוקח לא טענינן אם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה וכבר ראיתי להרב ב"ח סימן קל"ב סעיף י"ג שכ"כ דיש חילוק בין יורש ללוקח וייחס סברא הלזו לדעת רבינו יע"ש ויש לתמוה עליו דמה יענה לסוגיא דפרק לא יחפור וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען י״ד, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טוען ונטען כל הרמב״ם