רמב״ם - הלכות תרומות · פרק ט״ו

ספר זרעים · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תרומות · פרק ט״ו

הלכה א׳

חָבִית סְתוּמָה מְדַמַּעַת בִּכָל שֶׁהוּא. כֵּיצַד. חָבִית סְתוּמָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת נִדְמַע הַכּל. נִפְתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה:

הלכה ב׳

חָבִית סְתוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּמֵּאָה חָבִיּוֹת וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶם לַיָּם הַגָּדוֹל הֻתְּרוּ כֻּלָּן וְאוֹמְרִין שֶׁל תְּרוּמָה הִיא שֶׁנָּפְלָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְאֵנָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל אֶלָּא צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אַחַת. לְפִי שֶׁהֶחָבִית נְפִילָתָהּ נִכֶּרֶת וּתְאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין נְפִילָתָהּ נִכֶּרֶת:

הלכה ג׳

חָבִית סְתוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה חָבִיּוֹת וְנִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן נוֹטֵל מִמֶּנָּה אֶחָד מִמֵּאָה וְשׁוֹתֶה אוֹתָהּ הֶחָבִית. אֲבָל שְׁאָר הֶחָבִיּוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ. וְכָל אַחַת וְאַחַת שֶׁתִּפָּתַח מֵהֶן נוֹטֵל מִמֶּנָּה כְּדֵי דִּמּוּעָהּ וְשׁוֹתֶה הַמֵּאָה הַשְּׁאָר. נִתְעָרְבָה חָבִית בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים חָבִיּוֹת וְנִפְתְּחוּ מֵהֶם מֵאָה נוֹטֵל מֵהֶם כְּדֵי דִּמּוּעַ חָבִית אַחַת וְשׁוֹתֶה הַמֵּאָה וּשְׁאָר הַחֲמִשִּׁים אֲסוּרוֹת וְאֵין מַחֲזִיקִין לְאוֹתָהּ חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהִיא בְּרֹב אֲפִלּוּ הָיוּ כַּמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת כֻּלָּן מְדֻמָּע וְכָל מַה שֶּׁיִּפְתַּח נוֹטֵל הֵימֶנּוּ אֶחָד מִמֵּאָה וְהַשְּׁיָרִים שׁוֹתֶה וְהַשְּׁאָר מְדֻמָּע:

הלכה ד׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת שֶׁהַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. לְפִיכָךְ אִם רִסֵּק תַּפּוּחַ שֶׁל תְּרוּמָה וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ הָעִסָּה וְהֶחְמִיצָה כָּל הָעִסָּה מְדֻמַּעַת וַאֲסוּרָה לְזָרִים:

הלכה ה׳

בֵּיצָה שֶׁנִּתְבְּלָה בְּתַבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ:

הלכה ו׳

שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הָעִסָּה וְהִגְבִּיהוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְחַמְּצָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:

הלכה ז׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאִם נִתְעָרֵב (תְּרוּמָה) מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם לְפִיכָךְ בָּצָל מְחֻתָּךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַתַּבְשִׁיל אִם הַבָּצָל תְּרוּמָה וְהַתַּבְשִׁיל חֻלִּין וְיֵשׁ בּוֹ טַעַם הַבָּצָל הֲרֵי הַתַּבְשִׁיל אָסוּר לְזָרִים. וְאִם הַבָּצָל חֻלִּין וְהַתַּבְשִׁיל תְּרוּמָה וְנִמְצָא טַעַם הַתַּבְשִׁיל בַּבָּצָל הֲרֵי הַבָּצָל אָסוּר:

הלכה ח׳

עֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִיךְ לְתוֹכָן בָּצָל יָבֵשׁ אִם הָיָה שָׁלֵם הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם הָיָה מְחֻתָּךְ בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם בִּשֵּׁל הַבָּצָל עִם הָעֲדָשִׁים בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ הַבָּצָל אַחַר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בֵּין שֶׁבִּשְּׁלוֹ עִם הַתַּבְשִׁיל בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וּמִפְּנֵי מָה בָּצָל שָׁלֵם לְתוֹךְ עֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אֵין מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵב מֵהֶן שֶׁהֲרֵי הוּא שָׁלֵם וְלֹא פּוֹלֵט לְתוֹכָן שֶׁכְּבָר נִתְבַּשְּׁלוּ. וְאִם הָיוּ בְּצָלִים רַכִּים הֲרֵי הֵן כִּמְחֻתָּךְ. וְכֵן אִם נוֹטֵל פִּטְמָתוֹ וּקְלִפָּתוֹ הַחִיצוֹנָה אוֹ שֶׁהָיָה לַח הֲרֵי הוּא כִּמְחֻתָּךְ. וְהָקַפְלוּט בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ בְּנוֹתֵן טַעַם:

הלכה ט׳

הַכּוֹבֵשׁ יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְזָרִים. חוּץ מִמִּינֵי בְּצָלִים וְחָצִיר וְשׁוּמִים. שֶׁאִם כָּבַשׁ יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם בְּצָלִים שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ בְּצָלִים חֻלִּין עִם בְּצָלִים שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. כָּבַשׁ יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה עִם בָּצָל שֶׁל חֻלִּין הֲרֵי הַבָּצָל מֻתָּר לְזָרִים:

הלכה י׳

זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְּרוּמָה. אִם הָיוּ פְּצוּעִין אֵלּוּ וְאֵלּוּ. אוֹ שֶׁהָיוּ חֻלִּין פְּצוּעִין וְשֶׁל תְּרוּמָה שְׁלֵמִין. אוֹ שֶׁכְּבָשָׁן בְּמֵי תְּרוּמָה. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שְׁלֵמִין. אוֹ שֶׁהָיוּ זֵיתֵי תְּרוּמָה פְּצוּעִין וְזֵיתֵי הַחֻלִּין שְׁלֵמִין. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְפִי שֶׁהַפְּצוּעִין שׁוֹאֲבוֹת מִן הַשְּׁלֵמִין:

הלכה י״א

מֵי כְּבָשִׁים וּמֵי שְׁלָקוֹת שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְזָרִים:

הלכה י״ב

הַשֶּׁבֶת עַד שֶׁלֹּא נָתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה. מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה:

הלכה י״ג

הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יֵין תְּרוּמָה. אִם הָיְתָה פַּת חִטִּים הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְשֶׁל שְׂעוֹרִים אֲסוּרִים מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹאֲבוֹת:

הלכה י״ד

תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת הַפַּת מֻתֶּרֶת שֶׁאֵין בָּהּ טַעַם כַּמּוֹן אֶלָּא רֵיחוֹ וְהָרֵיחַ אֵינוֹ אָסוּר:

הלכה ט״ו

שְׂעוֹרִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְבוֹר שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מֵימָיו הֲרֵי הֵן מֻתָּרִין שֶׁאֵין נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אוֹסֵר:

הלכה ט״ז

תִּלְתָּן שֶׁל תְּרוּמָה הוּא וְעֵצוֹ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן אִם יֵשׁ בְּזֶרַע הַתִּלְתָּן כְּדֵי לִתֵּן לְבַדּוֹ טַעַם בַּיַּיִן הֲרֵי הַיַּיִן אָסוּר לְזָרִים:

הלכה י״ז

שְׁנֵי כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן אֶחָד תְּרוּמָה וְאֶחָד חֻלִּין מָזַג כָּל אֶחָד בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ עֵרְבָן. רוֹאִין אֶת יֵין הַחֻלִּין כְּאִלּוּ אֵינוֹ וּכְאִלּוּ יֵין הַתְּרוּמָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִינוֹ. אִם רָאוּי אוֹתוֹ הַמַּיִם לְבַטֵּל טַעַם יֵין הַתְּרוּמָה הֲרֵי הַכּל מֻתָּר לְזָרִים. וְאִם לָאו אָסוּר. שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַמַּיִם מַעֲלִין אֶת הַיַּיִן:

הלכה י״ח

יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת יְדִיחֵם וְהֵם מֻתָּרוֹת. וְכֵן שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת יְדִיחֵם וְהֵם מֻתָּרוֹת. נָפַל הַשֶּׁמֶן עַל גַּבֵּי יַיִן יַקְפֶּה אוֹתוֹ וְהַיַּיִן מֻתָּר לְזָרִים. נָפַל עַל גַּבֵּי הַצִּיר יַקְפֶּה אוֹתוֹ וְיִטּל קְלִפָּה מֵעַל הַצִּיר כְּדֵי שֶׁיָּסִיר כָּל הַצִּיר שֶׁבּוֹ טַעַם הַשֶּׁמֶן:

הלכה י״ט

קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ תְּרוּמָה לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חֻלִּין. וְאִם בִּשֵּׁל בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם שָׁטַף הַקְּדֵרָה בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְבַשֵּׁל בָּהּ. בִּשֵּׁל בְּמִקְצָת הַכְּלִי אֵין צָרִיךְ לִשְׁטֹף אֶת כֻּלּוֹ אֶלָּא שׁוֹטֵף מְקוֹם הַבִּשּׁוּל בִּלְבַד:

הלכה כ׳

תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים כֻּלָּן נִקְרְאוּ תְּרוּמָה. בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר נֶאֱמַר (במדבר יח כו) "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'" וְאוֹמֵר (במדבר טו כ) "כִּתְרוּמַת גֹּרֶן". וּבְחַלָּה נֶאֱמַר (במדבר טו כ) "חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה". וְנֶאֱמַר (דברים יב יז) "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" וְגוֹ' (דברים יב יז) "וּתְרוּמַת יָדְךָ". וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁטָּעוּן הֲבָאַת מָקוֹם שֶׁלֹּא פֵּרְטוֹ בְּפָסוּק זֶה חוּץ מִן הַבִּכּוּרִים וּבָהֶן נֶאֱמַר וּתְרוּמַת יָדְךָ הָא לָמַדְתָּ שֶׁהֵן קְרוּאִין תְּרוּמָה:

הלכה כ״א

לְפִיכָךְ דִּין אַרְבַּעְתָּן לְעִנְיַן אֲכִילָה וְדִמּוּעַ אֶחָד הוּא כֻּלָּן עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאִם נִטְמְאוּ יִשָּׂרְפוּ. וְדִין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי בְּכָל אֵלּוּ הַדְּרָכִים כִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל וַדַּאי אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹקִין עַל אֲכִילָתָהּ:

הלכה כ״ב

כָּל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אוֹתוֹ מַאֲכָל וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לֶאֱכל תְּרוּמָה. וְכָךְ קִבַּלְנוּ וְרָאִינוּ אוֹתָם מְבָרְכִין אֲפִלּוּ בְּחַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁגַּם אֲכִילַת קָדְשֵׁי הַגְּבוּל כַּעֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ז) "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם": סָלִיק הִלְכוֹת תְּרוּמוֹת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

כסף משנה · הלכות תרומות פרק ט״ו

א׳

חבית סתומה מדמעת בכל שהוא וכו'. במשנה פ"ג דערלה (משנה ו') מני חביות סתומות בהדי דברים שמקדשין בכל שהן נתפתחו החביות יעלו ובפ"ג דמעשר שני (משנה י"ב) תנן עד שלא גפן עולות באחד ומאה משגפן מקדשות בכל שהן:

ב׳

חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' מה שאין כן בתאנה וכו'. מימרא דר"ל בפ' התערובות (דף ע"ד:) וכדפריש רבא דבתרא הוא ואי גרסי' רבה בה"א כדמוכח מדאקדמיה גמרא קודם רב יוסף פסק כרבה במקום רב יוסף דבסברא פליגי וכל דפליגי בסברא הלכה כוותיה: כתב הראב"ד חבית סתומה א"א דבר זה שלא כהלכה וכו'. וליישב דברי רבינו י"ל דע"כ לא פליגי רבנן ארבי אליעזר אלא באיסורי תורה אבל במידי דרבנן מודו ליה וכיון דרבינו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן שפיר פסק כר"ל ובלאו הכי האי אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ועי"ל דכיון דבגמרא דידן לא מדכר דר' יוחנן פליג אדר"ל ואדרבא שקלי וטרו אמוראי לפרושי לדר"ל משמע דסברי דהלכתא כוותיה ולענין מה שהקשה הראב"ד דכיון דבגמרא לא מיתוקמא אלא כר' אליעזר דמצריך התם לדרב נחמן ולדר"ל ומוקי לדרב נחמן כר"א ופשיטא דלית הלכתא כוותיה אלא כתנא קמא וא"כ לא הוה ליה לרבינו לפסוק כר"ל תירץ הר"י קורקוס ז"ל שסובר רבינו דההיא דימותו כולם שאני דע"כ לא התיר ר"י אלא בנפלה מעצמה אבל הפילה הוא לא אלא דמקשה סבר שאין חילוק בין נפלה להפילה ומש"ה קשיא ליה מההיא דימותו כולם ולטעמיה מתרץ דמוקים לה כר"א דאמר אם קרב ראש אחד וכו' דדמי להפילה אבל קושטא דמילתא דימותו כולם שאני דהוי דומיא דהפילה ולכך ימותו כולם וזה דעת רבה ורב יוסף דפליגי אליבייהו דודאי לא סברי כולהו כר"א ושבקי רבנן דרבים נינהו אלא ודאי מפלגו בין נפלה להפילה עד כאן לשונו:

ג׳

חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' עד ושותה המאה השאר. שם, ודע שיש בספרי הדפוס חסרון הניכר בדברי רבינו וכך צריך להגיה ולכתוב תיבת השאר ואחר כך לכתוב נתערבה: נתערבה חבית במאה וחמשים חביות ונפתחו מהם מאה חביות נוטל מהן כדי דימוע חבית אחת ושותה המאה ושאר החמשים אסורות ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב אפילו היה כמה אלפים חביות וכו' כך היא הגירסא האמיתית בספרי רבינו המוגהים וגם זה שם ובירושלמי פ"ד דתרומות:

ה׳

(ד-ה) כבר ביארנו וכו' שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא. משנה פרק ב' דערלה (מ"ד): ומה שכתב לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה וכו'. משנה בפרק י' דתרומות (מ"ב). ומה שכתב ביצה שנתבלה וכו' ג"ז משנה שם. ומה שכתב אפילו חלמון כלומר שהוא באמצע ואינו מעורב עם החלבון אפילו הכי אוסר:

ו׳

שאור של תרומה וכו'. תוספתא דתרומות פ"ח ורמוזה בפ' כל המנחות באות מצה:

ח׳

(ז-ח) כבר ביארנו שאם נתערב תרומה וכו': לפיכך בצל מחותך שנתבשל וכו'. בפרק עשירי דתרומות (משנה א') תנן בצל שנתנו בתוך עדשים אם שלם מותר ואם חתכו בנותן טעם ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם ובירושלמי (דף מ"ו:) רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשים מימיהן שעדשים צופדות אותו שלא יבלע וכו' ודכוותה עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל [של חולין] שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור העביר פטמתו כמחותך הוא וכו' הדא דתימא בשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור. פירוש שהוציאו עדשים מימיהן שנתבשלו כבר וצופדות כובשות ואינם פולטות והוא מל' צפד עורם. ומ"ש מתניתין בבצל שנתנו לתוך עדשים של תרומה וכו' השמיטו רבינו משום דמשמע דפליג אדרבי חזקיה: ומה שכתב רבינו ואם היו בצלים רכים הרי הם כמחותך. שם בירושלמי היו שנים שלשה [קטנים] כמחותכים הם. ומה שכתב אם נטלה פטמתו וקליפתו החיצונה פירוש או בקליפתו החיצונה וזה פירוש מה שאמרו בירושל' הדא דתימא בשאין קליפתו החיצונה כדי ליתן טעם:

ט׳

הכובש ירק של חולין וכו'. משנה שם (מ"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרין אלא עם החסית חסית של חולין עם חסית של תרומה ירק של חולין עם חסית של תרומה אסור אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר ופירש רבינו חסית שומים ובצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדותם:

י״א

(י-יא) זיתי חולין שכבשן וכו' עד הרי הן אסורים לזרים. משנה שם:

י״ב

השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'. משנה בפירקא בתרא דעוקצין (משנה ד'):

י״ג

הרודה פת חמה וכו'. משנה פ״י דתרומות (משנה ג') וכרבי יוסי ובפרק בתרא דע״ז (דף ס״ו:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר ר״ל בפת חמה וחבית פתוחה ד״ה אסור בפת צוננת וחבית מגופה ד״ה מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית סתומה פת צוננת וחבית פתוחה ויש לתמוה על רבינו שכ' משנתנו כצורתה ולא חילק בדבר ותירץ הר״י קורקוס שסובר רבינו דההיא מימרא דר״ל משום דסבר ריחא מילתא היא אמר דלכ״ע פת חמה וחבית פתוחה אסורה והיינו כאביי דפרק בתרא דע״ז ורבא פליג עליה גם בפרק כיצד צולין נחלקו רב ולוי גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה ושם הביאו הא דר״ל לתרוצי לדרב דלא תיהוי כתנאי וכבר פסק רבינו כלוי בפט״ו מהמ״א וכרבא בפי״ג וא״כ ליתא לדר״ל כלל:

ט״ז

(יד-טז) תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' עד הרי הן מותרים. ג"ז משנה שם: תלתן של תרומה וכו'. ג"ז משנה שם:

י״ז

שני כוסות של יין וכו'. בפירקא בתרא דעבודה זרה עלה ע"ג ע"ב: ומה שכתב שכבר ביארנו. הוא בפרק י"ג:

י״ח

יין של תרומה שנפל על גבי פירות וכו' עד שבו טעם השמן. תוספתא פ"ח דתרומות ויש בה קצת טעות סופר. ואיתא בפירקא בתרא דע"ז לענין יין נסך:

י״ט

קדרה שבישל בה תרומה וכו'. ברייתא בפרק גיד הנשה עלה צ"ז. ומ"ש ואם שטף הקדרה וכו' עד מקום הבישול בלבד. בפרק דם חטאת עלה צ"ו ע"ב וכפירוש רש"י צריך הגעלה בחמין ואחר כך שטיפה וזהו שכתב עליו הראב"ד א"א הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן וכו'. והנה מצאתי שנשאל רבינו מחכמי לוני"ל על זה והשיב שסמך בזה על המשנה השנוי בסוף תרומות (משנה ח') המערה מכד לכד ונוטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה הרי זו תרומה וזהו פירושה המערה כד שהיה בו שמן או יין של תרומה עד שנתרוקן ונפסק כל הנצוק והתחיל המשקה לנטף טפה אחר טפה אינו צריך להמתין עד שיפסקו כל הטיפין אלא כיון שירדו ג' טיפין טפה אחר טפה דיו ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחין הנשארים מדמעים ואם הרכינה על צדה אחר שנטפו הג' טיפין עד שנתקבצו כל הצחצוחין שבכד ונתמצו למקום אחד אותו הנמצה תרומה. שמענו ממשנה זו שאין הקדרה שנתבשל בה תרומה צריך הגעלה אלא שטיפה בלבד וק"ו הדברים ומה אם היין או השמן הנשאר בדפני הכד אינו מדמע אע"פ שאילו הרכין הכד על צדה היה מתמצה ממנה תרומה המדומעת וכל הצחצוחין הנשארים הם עצמם של תרומה ק"ו לקדרה שנבלעה תרומה בחרסיה שיעלה על הדעת שיצא אותו שנבלע וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא מין התרומה אלא המים שנתבשל בהם התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם ולפיכך אנו אומרים שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין על ידי צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד זהו דעתי בדבר זה ומפני הלכה זו לא הצרכתי הגעלה לתרומ' עכ"ל:

כ״א

(כ-כא) תרומה גדולה ותרומת מעשר וכו' עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה. משנה רפ"ב דערלה (משנה א'). ומ״ש ותרומת ידך וכו' הא למדת שהם קרויים תרומה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): ומ"ש ואם נטמאו ישרפו. ומ"ש ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים וכו'. במשנה רפ"ב דערלה. ומ"ש אלא שאין לוקין על אכילתה. פשוט הוא דאין לוקין מספק:

כ״ב

כל האוכל תרומה וכו' ואחר כך מברך. מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליה: סליק הלכות תרומות

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות תרומות פרק ט״ו

א׳

-העתקה מסוף פרק יב-[ ושאר הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות.]

כ׳

-העתקה מסוף פרק יב-[ תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה והבכורים כולן נקראו תרומה בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו תרומת ה' וגו' ואומר כתרומת גורן ובחלה כתיב חלה תרימו תרומה וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בכתוב זה חוץ מן הבכורים אי נמי נאמר בהם ותרומת ידך הא למדת שהן קרויין תרומה לפיכך דין ארבעתם אחד לענין אכילה ושריפה. ויש בהלכות אלו דברים שהם מדרבנן משום גדר וסייג ומהם יש אסמכתא לגזרתם וכולם נסמכות על לאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:]

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תרומות פרק ט״ו

ב׳

משא"כ בתאינה שנפלה למאה כו' אחת מהן כו'. פירוש אף אם תפול יותר מאחת לים הגדול דהא כיון דנפלה למאה הלא תרומה עולה במאה ואחד ולמאי צריך להיתר מסיבת הנפילה על כרחין כוונתו דאינו צריך להרים וההרמה הוא מפני גזל השבט לכן שפיר לא מועיל בתאינה דלא מינכר נפילתה אף אם יפלו שנים, ולא דמי לטבעת של עו"ג דשרי בנפלו שנים לים דהתם הוא נוגע רק לענין איסור ותלינן דאיסור נפל אבל בתרומה דזכות ממון דהרמה לכהן יעוין הלכות פקדון ברמ"א סימן רצ"ב סעיף י' בדבר שאינו מסויים אם נגנב לפי ערך המעות יעו"ש ובנתיבות, לכן לא מועיל מה שיפלו לים לומר דא"צ להרים, לכן בנפלו היכי שנתערב תאנה בפחות ממאה לא מהני והוי מדומע משא"כ בטבעת דהוי איסורא שפיר מועיל בשנפלו שנים, כן נראה סברת רבינו ויש להאריך בזה בדברי הגמ' לחלק בין חביות ואכ"מ. וא"ש דלא פליג רבה על הך דר"נ אמר רב גבי טבעת ודוק:

ו׳

שאור של תרומה כו' והגביהו כו' ה"ז מותרת. נראה פירושו דהגביה אחד ממאה שבה לתרומה כדין מדומע במאה ואחד שצריך להרים וכבר הותר, לכן אם נתחמץ אחר כך כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור, וטעמו דאילו היה כאן העיסה שהגביה כדין הלא אימור אז לא היה בהשאור לחמע העיסה ואינו ידוע אם היה בו לחמץ כל העיסה לכן מותרת. ולפ"ז א"ש גירסת כת"י אור הגנוז ודפוס צוקערמאנדיל בתוספתא שם שאור של שביעית שנפל לעיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ אסורה, שאף שידע וכבר נתבטל בשביעית שאין צריך להרים מכל מקום כיון דנתחמץ אחר זה הרי חוזר וניעור דליכא טעמא דפרישית ואף אם נטל מהעיסה אימור דחוזר וניעור שהרי רואין אנו שמחמץ כיון שאינו צריך להרים ודוק. ואפשר היה לפרש שהגביה להשאור של תרומה ואפילו כן שרי כי נתחמץ אחר זה משום דאימור העיסה בעצמה הוחמצה ולא בא פעולת החימוץ מהשאור לבד, אך לפ"ז לא יתכן לחלק בין תרומה לשביעית ועוד דסוגיית הירושלמי פ"ב דערלה אינו מתחוור לפ"ז כיון דסלק להאיסור היינו השאור וע"כ דהגביה כדין שצריך להרים והשאור נשאר בעיסה, והפירוש כדבארתי לעיל שזה מקרי לא הוכר האיסור ויעוין פרי חדש סימן צ"ט והנ"ל כתבתי בס"ד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תרומות פרק ט״ו

ב׳

חבית סתומה שנתערבה וכו'. עיין במה שכתב מרן בפרק ז' מהלכות ע"ז ובתשובת הרשב"א סימן שכ"ה. ומ"ש מרן בשם הר"י קורקוס דע"כ לא התיר ר"ן אלא בנפלה מעצמה כו' עיין במה שכתב הטיו"ד סי' ק"י בשם ר"י ובמ"ש מרן שם בשם שערי דורא ועיין בספר ברכת הזבח (דף נ"ח:) :

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תרומות ט״ו, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תרומות כל הרמב״ם