א׳
חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ט') וכרבי עקיבא:
ומה שכתב ידע מה היתה וכו'. שם בירושלמי (דף מ"ג) אליבא דר"ע:
רמב״ם - הלכות תרומות · פרק י״ד
ספר זרעים · 21 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות תרומות · פרק י״ד
הלכה א׳
חֲמִשִׁים תְּאֵנוֹת שִׁחוֹרוֹת וַחֲמִשִּׁים לְבָנוֹת שֶׁנָּפְלָה לְתוֹכָן תְּאֵנָה אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה. הָיְתָה לְבָנָה הַשְּׁחוֹרוֹת מֻתָּרוֹת וְהַלְּבָנוֹת מְדֻמָּעוֹת. הָיְתָה שְׁחוֹרָה הַשְּׁחוֹרוֹת מְדֻמָּעוֹת וְהַלְּבָנוֹת מֻתָּרוֹת. וְאִם אֵין יָדוּעַ אִם שְׁחוֹרָה הָיְתָה וְאִם לְבָנָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה מִן הַכּל. יָדַע מֶה הָיְתָה אַחַר שֶׁנָּפְלָה וְשָׁכַח הֲרֵי כֻּלָּן מְדֻמָּעוֹת:
הלכה ב׳
וְכֵן עִגּוּלֵי דְּבֵלָה וּמַלְבְּנִים שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁנָּפַל עִגּוּל אוֹ מַלְבֵּן שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹכָן וְאֵין יָדוּעַ אִם מַלְבֵּן הָיָה אוֹ עִגּוּל הֲרֵי הָעִגּוּלִין מִצְטָרְפִין לַמַּלְבְּנִים וְתַעֲלֶה הַתְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה מִן הַכּל. עִגּוּלֵי דְּבֵלָה גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים שֶׁנָּפַל עִגּוּל דְּבֵלָה לְתוֹכָן וְאֵין יָדוּעַ אִם גָּדוֹל הָיָה אִם קָטָן הֲרֵי הֵן מַעֲלִין בֵּין בְּמִנְיָן בֵּין בְּמִשְׁקָל. כֵּיצַד. נָפַל עִגּוּל לְמֵאָה עִגּוּלִין גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים הֲרֵינִי אוֹמֵר קָטָן נָפַל וּמַגְבִּיהַּ אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים. נָפַל עִגּוּל לְתוֹךְ אַרְבָּעִים עִגּוּלִים מֵהֶן עֶשְׂרִים עִגּוּל מִשְׁקַל כָּל אֶחָד אַרְבַּע לִיטְרִין וּמֵהֶן עֶשְׂרִים עִגּוּל מִשְׁקַל כָּל אֶחָד לִיטְרָא הוֹאִיל וּמִשְׁקַל הַכּל מֵאָה לִיטְרִין וְאֶחָד הֲרֵינִי אוֹמֵר קָטָן נָפַל וּמַגְבִּיהַּ אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים:
הלכה ג׳
וְהַקֶּמַח וְהַסּלֶת אֵינָן מִצְטָרְפִין לְהַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה:
הלכה ד׳
סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה שֶׁל חִטִּים אֵין מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ בְּאֶחָד וּמֵאָה. שֶׁאֵין מְשַׁעֲרִין אֶלָּא אִם נִבְלְלָה תְּרוּמָה עִם הַחֻלִּין. אוֹ אִם אֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מָקוֹם נָפְלָה הַתְּרוּמָה. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. רוֹאִין אֶת הַתְּרוּמָה כְּאִלּוּ הִיא חִטִּים עַל גַּבֵּי שְׂעוֹרִים וּמַפְרִישׁ הַתְּרוּמָה עַצְמָהּ שֶׁנָּפְלָה עַל גַּבֵּי הַמְּגוּרָה עִם מְעַט מִן הַחֻלִּין שֶׁנָּפְלָה עֲלֵיהֶן כְּמִי שֶׁמְּאַסֵּף חִטִּים מֵעַל גַּבֵּי שְׂעוֹרִין:
הלכה ה׳
שְׁתֵּי קֻפּוֹת אוֹ שְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁנָּפְלָה תְּרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְנִבְלְלָה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה. אִם הָיוּ שְׁתֵּי מְגוּרוֹת בְּבַיִת אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת וְתַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה מִן הַכּל כְּאִלּוּ הָיוּ שְׁתֵּיהֶן מְגוּרָה אַחַת וְהַקֻּפּוֹת מִצְטָרְפוֹת. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה קֻפָּה בְּבַיִת זֶה וְקֻפָּה בְּבַיִת אַחֵר לְפִי שֶׁקָּרוֹב הַדָּבָר לְקַבֵּץ שְׁתֵּיהֶן בְּבַיִת אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַקֻּפּוֹת בִּשְׁתֵּי עֲיָרוֹת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת:
הלכה ו׳
וְכֵיצַד מַעֲלֶה סְאָה שֶׁנָּפְלָה. אִם רָצָה לְהַעֲלוֹת מֵאֶחָד מִשְּׁתֵּיהֶן מַעֲלֶה וְאִם רָצָה לְהַעֲלוֹת חֶצְיָהּ מִזּוֹ וְחֶצְיָהּ מִזּוֹ מַעֲלֶה. כַּדִּים מְלֵאִים תְּאֵנִים שֶׁל חֻלִּין שֶׁדָּרַס לִיטְרָא תְּאֵנִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּפִי כַּד אֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא אִם הָיוּ שָׁם מֵאָה כַּד וְכַד הֲרֵי זוֹ תַּעֲלֶה וְלוֹקֵחַ כַּד אֶחָד מֵהֶם וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ לִיטְרָא וְהַשְּׁאָר מֻתָּרִין. וְאִם הָיוּ פָּחוֹת מִמֵּאָה הַפּוּמִין כֻּלָּן מְדֻמָּעוֹת וְהַשּׁוּלַיִם מֻתָּרִין:
הלכה ז׳
וְכֵן אִם דְּרָסָהּ עַל פִּי כַּוֶּרֶת אוֹ עַל פִּי עִגּוּל וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא. דְּרָסָהּ עַל פִּי הָעִגּוּל וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ וְלֹא אֵי זוֹ עִגּוּל הוּא. רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם פְּרוּדוֹת וְתַעֲלֶה לְפִי הַמִּשְׁקָל. אִם יֵשׁ בְּכָל הָעִגּוּלִין מֵאָה לִיטְרִין תַּעֲלֶה. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בְּכָל עִגּוּל מֵהֶן יֶתֶר עַל שְׁנֵי לִיטְרִין כְּדֵי שֶׁתִּבָּטֵל הַתְּרוּמָה בְּרֹב. שֶׁסְּפֵק הַתְּרוּמָה בָּטֵל בְּרֹב הַחֻלִּין:
הלכה ח׳
הַתְּרוּמָה וַדָּאָהּ אוֹסֵר בְּמֵאָה וּסְפֵקָהּ אוֹסֵר בַּחֲמִשִּׁים. וְאֵין לָהּ הֶתֵּר אֶלָּא בְּרֹב. וְאִם הָיָה בְּיוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים אֵינָהּ צְרִיכָה רֹב. כֵּיצַד. תְּאֵנָה אַחַת תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתִשְׁעִים וָתֵשַׁע וַהֲרֵי הַמֵּאָה קַיָּמִין הַכּל אָסוּר לְזָרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ט׳
נָפְלָה אַחַת מֵחֲמִשִּׁים וְאָבְדָה אַחַת מִן הַכּל שֶׁמָּא אַחַת מִן הַחֻלִּין הִיא שֶׁאָבְדָה אוֹ הָאַחַת שֶׁנָּפְלָה הִיא שֶׁאָבְדָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיַּרְבֶּה עֲלֵיהֶן חֻלִּין מִמָּקוֹם אַחֵר וְיוֹסִיף עֲלֵיהֶן חֲמִשִּׁים תְּאֵנִים וְאַחַת יוֹתֵר עַל הַכּל. וְאִם נָפְלָה אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ חֲמִשִּׁים וְאַחַת וְאָבְדָה אַחַת מִן הַכּל הֻתַּר הַשְּׁאָר לְזָרִים:
הלכה י׳
סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ וְנִדְמַע הַכּל אִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְיִמְכֹּר הַכּל לַכֹּהֲנִים חוּץ מִדְּמֵי תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה וּמִדְּמֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ וְיִמָּכְרוּ לַכֹּהֵן חוּץ מִדְּמֵי תְּרוּמָה:
הלכה י״א
סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין אוֹ מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ הֶקְדֵּשׁ בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים הוֹאִיל וְנִדְמַע הַכּל הֲרֵי הַכּל כִּתְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה לַכּל וַהֲרֵי הַכּל אָסוּר לְעוֹלָם וּמַנִּיחִים אוֹתָן עַד שֶׁיֵּרָקְבוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל חַי. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל חַי לֹא יַנִּיחָן שֶׁמָּא יִתָּקֵל בָּהֶם וְיֹאכַל מֵהֶן. אֶלָּא יַדְלִיק הַכּל כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּדְלִיקִין תְּרוּמָה טְמֵאָה:
הלכה י״ב
סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין טְמֵאִין יִמָּכֵר הַכּל לַכֹּהֲנִים חוּץ מִדְּמֵי תְּרוּמָה וְהַכֹּהֵן אוֹכֵל מְדֻמָּע זֶה קְלָיוֹת. אוֹ יָלוּשׁ אוֹתוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן מַכְשִׁירִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּמֵא הַתְּרוּמָה שֶׁבּוֹ מִן הַחֻלִּין הַטְּמֵאִין. אוֹ יָלוּשׁ מְדֻמָּע זֶה פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה שֶׁאֵין אֹכֶל טָמֵא מְטַמֵּא אֹכֶל אַחֵר עַד שֶׁיִּהְיֶה כַּבֵּיצָה. אוֹ יִתְחַלֵּק מְדֻמָּע זֶה פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בְּכָל עִסָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּמֵא הַתְּרוּמָה שֶׁבּוֹ:
הלכה י״ג
סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין. וְכֵן סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין. תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה וְתֵאָכֵל קְלָיוֹת אוֹ תִּלּוֹשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת אוֹ פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה. שֶׁאֵין הַסְּאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא הַסְּאָה עַצְמָהּ שֶׁעָלְתָה:
הלכה י״ד
סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה בָּטְלָה בְּמִעוּט וְאוֹכְלִין הַכּל בְּטָהֳרָה. וְאִם נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה יַנִּיחַ הַכּל עַד שֶׁיֵּרָקֵב:
הלכה ט״ו
שְׁתֵּי קֻפּוֹת שֶׁנָּפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְנוֹדַע לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה שְׁנִיָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה. אוֹמְרִים לְמָקוֹם שֶׁנָּפְלָה רִאשׁוֹנָה נָפְלָה שְׁנִיָּה לְפִי שֶׁתּוֹלִין אֶת הַקַּלְקָלָה בַּמְקֻלְקָל. נָפְלָה סְאָה רִאשׁוֹנָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה שְׁנִיָּה וְנוֹדַע לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה. אֵין אוֹמְרִים לְמָקוֹם שֶׁנָּפְלָה שְׁנִיָּה נָפְלָה רִאשׁוֹנָה אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן מְקֻלְקָלוֹת:
הלכה ט״ז
הָיוּ שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה וְנָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה לְאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא אוֹמְרִין לְתוֹךְ הַטְּמֵאָה נָפְלָה:
הלכה י״ז
שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין טְמֵאִין נָפְלָה סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן אוֹמְרִין לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה וְהַחֻלִּין יֵאָכְלוּ בְּטָהֳרָה כִּתְרוּמָה:
הלכה י״ח
נָפְלָה סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן אוֹמְרִין לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה וְהַחֻלִּין יֵאָכְלוּ קְלָיוֹת בְּטָהֳרָה כִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה:
הלכה י״ט
סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן אוֹמְרִין לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה וְהַחֻלִּין יֵאָכְלוּ קְלָיוֹת אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְּמֵי פֵּרוֹת:
הלכה כ׳
שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין טְהוֹרִין וְנָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן אוֹמְרִין לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה וְהַחֻלִּין יֵאָכְלוּ קְלָיוֹת:
הלכה כ״א
נָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת שֶׁסְּפֵק תְּרוּמָה טְמֵאָה אָסוּר וּסְפֵק הַמְדֻמָּע מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּר תְּרוּמָה טְמֵאָה מִן הַתּוֹרָה וְאִסּוּר הַמְדֻמָּע מִדִּבְרֵיהֶן עַל הָעִקָּרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:
כסף משנה · הלכות תרומות פרק י״ד
ב׳
וכן עיגולי דבילה ומלבנים של דבילה וכו'. משנה ח' פרק ד' דתרומות:
ומה שכתב בין במנין בין במשקל כיצד נפל עיגול למאה עיגולים וכו'. שם בירושל':
ג׳
והקמח והסולת אינם מצטרפים וכו'. בתוספ' דתרומות פ"ה פלוגתא דרבי נחמיה וחכמים ופסק כחכמים ואע"פ שלשון התוספתא אין מעלים זא"ז מפרש רבינו דהיינו לומר שאין מצטרפין:
ד׳
סאה של חטים שנפלה על פי מגורה וכו'. משנה פ' רביעי דתרומות (מי"א).
ומ"ש וכיצד יעשה וכו'. בתוספתא פרק חמישי:
ו׳
(ה-ו) שתי קופות או שתי מגורות וכו' עד וחציה מזו מעלה. שם במשנה וכתנא קמא ובירושלמי:
כדים מלאים תאנים וכו'. משנה י' בפ"ד דתרומות דרס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו יודע אי זו היא ר"א אומר רואין אותם כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ורבי יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד ובריש ביצה (דף ד') ובריש פרק התערובות (דף ע"ב:) קתני לה בהאי לישנא רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים והשולים מותרים ופסק כר' יהושע ואע"ג דבריש ביצה אמרינן דזו דברי ר"מ אבל ר' יהודה קאמר פלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע בגוונא אחרינא נקט רבינו כסתם מתניתין ועוד דבירושלמי פרק רביעי דתרומות נקיט לה בשם רבי יהודה כסתם מתניתין:
ז׳
ומ"ש רבינו וכן אם דרסה על פי כוורת או על פי עיגול ואין ידוע אי זהו. שם בירושלמי (הלכה ז').
ומה שכתב דרסה ע"פ העיגול ואינו יודע אם בצפונו או בדרומו ולא אי זה עיגול הוא וכו'. בריש ביצה (דף ד') דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה עיגול דרסה ד"ה יעלו ד"ה היינו פלוגתייהו אמר רב פפא ה"ק דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה מקום עיגול דרסה אי לצפונה או לדרומה ד"ה יעלו ומאחר דקאמר גמרא דבאינו יודע באי זה עיגול היינו פלוגתייהו וכיון דקי"ל כרבי יהושע הוה ליה לרבינו למיפסק בה דלא תעלה עד שיהא שם מאה עיגול ויש לתמוה למה פסק דרואין אותן כאילו הן פרודות ואפשר דהכא דאיכא תרי ספיקי מודה ר' יהושע.
ומ"ש והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על שני ליטרין וכו'. ירושלמי בפ"ד דתרומות (סוף הלכה ז'):
ח׳
התרומה ודאה אוסר במאה וכו'. משנה בפ"ד דתרומות (משנה ז') וכרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה בפרק ב' דערלה (מ"א) דתרומה עולה בק"א וסתם גמרא נקיט לה הכי בכמה דוכתי.
ומ"ש וספיקה אוסר בחמשים בירושלמי פ"ד דתרומות תרומה אוסרת בודאה במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא שבעים לא עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אינה צריכה רוב ומפרש רבינו דה"ק הא ששים לא שבעים לא בניחותא דכל שהוא יותר מחמשים אפילו אחת אינו אוסר שעד חמשים צריכה רוב כלומר צריך לרבות עליה חולין עד שיהיו שם מאה ואחד אבל אם היו יותר מחמשים אפילו אחת אינו צריך לרבות אלא הרי הן מותרות ופירוש זה מבואר הדוחק דאם כן לא הל"ל ששים ושבעים מאחר דבנ"א סגי ומדנקט ס' וע' משמע דהיינו לומר דבס' וע' נמי אוסר ולפיכך לא נתחוור הראב"ד בפירוש זה וכתב א"א ובירושלמי פרק המפריש מקצת תרומות ומעשרות וכו' עד פרק התערובות. וגם פירושו דחוק. ובתחלת הסוגיא גרסינן היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת [לתוכן ואבדה] אחת מהן ריש לקיש אמר ספיקה בטל ברוב רבי יוחנן אמר כולן נעשו הוכח מודה רבי יוחנן שאם תרם מהן על מקום אחר או שריבה מהן למקום אחר או שריבה ממקום אחר לתוכן שספיקן בטל ברוב וידוע דהלכה כרב יוחנן דאין בטל ברוב אלא אם כן ריבה עליהם חמשים ואחד דבהא מודה רבי יוחנן ועשרים שהזכירו שם לאו דוקא דחמשים ועשרים חד דינא אית להו עד שיהיו יותר מחצי המאה וכמו שאמרו אחר כך וספיקה כחמשים וכו':
י׳
סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו'. משנה ריש פרק ה' דתרומות (מ"א):
י״א
סאה תרומה טמאה וכו'. גם זה משנה שם.
ומה שכתב במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להאכל חי וכו'. בירושלמי (הלכה א') מקשה אמתני' ניחא טהורים ירקבו טמאים ירקבו על דעתי' דרבי יוחנן ידלק וכו' סבר ר"י כהדא דר"י בר חנינא שמא ימצא בהן עלויה ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל שמא ימצא בהן תקלה. ומשמע לי שרבינו גורס להאכל במקום להבלל ומפרש דהיינו שדרכו להאכל חי:
י״ב
סאה תרומה טהורה שנפלה וכו'. ג"ז משנה שם:
י״ג
סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו'. ג"ז משנה שם וכחכמים:
י״ד
סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה של תרומה טהורה וכו'. ג"ז משנה שם (מ"ד) וכחכמים.
ומ"ש ואם נפלה לפחות ממאה וכו'. שם בירושל' ומה שלא אמרו תשרף לפי שאין שורפין תרומה טהורה ולא מפני הסאה הטמאה נקל בשאר:
ט״ו
שתי קופות שנפלה סאה של תרומה וכו'. ירושלמי פ"ד דתרומות (הלכה ח') ובתוספתא פ"ד:
נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהן וכו'. גם זה שם בירושלמי ובתוספתא פ"ו:
ט״ז
היו שתי קופות אחת טמאה ואחת טהורה וכו'. תוספתא פרק חמישי דתרומות אלא ששם כתוב אחת של תרומה טמאה ואחת של תרומה טהורה ומסיים בה וטהורה לא תאכל בטהרה עד שתתחשב שאין בכל עיסה ועיסה כביצה ונראה שרבינו כתב סתם לומר דגם כששתיהן חולין אומרים לתוך הטמאה נפלה:
י״ט
(יז-יט) שתי קופות אחת תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכו'. בירושלמי פרק שביעי (הלכה ג') אלא שבבא ראשונה במקום תרומה טהורה כתוב שם תרומה טמאה ובמקום חולין טמאים כתוב שם חולין טהורים וכך היא גירסת התוספתא והיא נוסחא מיושרת בעיני לענין מה שכתוב בה שהחולין טהורים דמשום הכי החולין יאכלו בטהרה כתרומה מפני שהם טהורים שאילו היו טמאים היכי שייך למיתני בהו יאכלו בטהרה וכן אתי שפיר מאי דתני בבבא שניה יאכלו קליות או ילושו במי פירות דאילו היו החולין טמאים לא הוה שייך למיתני הכי וכמו שהקשה הראב"ד שכתב א"א זאת הפיסקא לא מצאתיה וכו' ולכן צריך להגיה בדברי רבינו ואחת של חולין טהורים. ודע שעוד יש חילוף בנוסחת הירושלמי דגבי נפלה סאה תרומה טהורה קתני החולין יאכלו ניקודין וגבי נפלה סאה תרומה טמאה קתני החולין יאכלו בטהרה ובזה אין נוסחת הירושלמי מיושרת וגירסת רבינו בזה היא נכונה וק"ל:
כ״א
(כ-כא) שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורים וכו' עד סוף הפרק. בירושלמי דתרומות פרק שביעי שם (הלכה ג') אלא ששם כתוב אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכתוב ברישא החולין יאכלו ניקודים והיא נוסחא מיושרת בעיני ומשום הכי החולין יאכלו ניקודים או קליות דכיון שהם טמאים איכא למיחש שמא נפלה הסאה תרומה טהורה לתוכה ואם ילוש יותר מכביצה נמצאו החולין מטמאים את התרומה ואף על פי שאנו אומרין לתוך של תרומה נפלה היינו כדי שלא לאסור את החולין משום מדומע דלית ליה תקנתא אבל צריכים אנו לחוש לחולין שלא יטמאו את התרומה אם נפלה לתוכה כיון דאית לה תקנתא באכילת ניקודים או קליות וגם גירסת רבינו בזה יש לה מקום וק"ל:
ודע שאחר כך מצאתי שהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על פירוש אלו הבבות שבסוף פרק זה והשיב וז"ל שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורים ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהם נאמר לתוך של תרומה נפלה שהיא מינה ונאמר גם כן ואולי לתוך החולין נפלה ולכך יאכלו החולין בטהרה כתרומה שאם יאכלו בטומאה אולי היתה התרומה בתוכן ותטמא ואם היתה הסאה של תרומה שנפלה טמאה נאמר גם כן לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לתוך החולין ועם היותה טמאה והחולין טמאים לא נשרה החולין במים לפי שהם יוכשרו לטומאה ואף על פי שהתרומה שאולי נפלה לתוכן טמאה לא נוסיף בה טומאה אלא יאכלו החולין קליות או ילושו במי פירות ואם היו שתי קופות אחת מהן תרומה טמאה ואחת מהן חולין טהורים ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לחולין והחולין טהורים והיא טהורה ולא נסבב לחולין הכשר כדי שלא נכשיר התרומה לטומאה ואם היתה התרומה שנפלה טמאה שתיהן אסורות ולא נאמר בזה אומרים לתוך של תרומה נפלה אלא נחמיר ונאמר לתוך של חולין נפלה ואסור לאכול החולין מפני התרומה הטמאה שאסור לאכלה מן התורה והקופה שבה תרומה טמאה ידוע שהיא כולה אסורה באכילה ואלו הדינים כולם מדרבנן ואין לך אלא מה שאמרו עכ"ל. והרי זה מבואר כמו שהוכחתי דברישא גרסינן והחולין טהורים במקום מה שכתוב בספרי רבינו טמאים. ומה שסיים רבינו שספק תרומה טמאה אסור וספק המדומע מותר וכו' מבואר שבא ליתן טעם למה בבבא דסיפא כשנפלה סאה תרומה טהורה שתיהן מותרות וכשנפלה סאה תרומה טמאה שתיהן אסורות:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות תרומות פרק י״ד
א׳
-העתקה מסוף פרק יב-[ ושאר הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות.]
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות תרומות פרק י״ד
ז׳
והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על ב' ליטרין כו'. הוא מהירושלמי א"ר אבון וצריך שיהא בכל אחת שני ליטרין וכ"ש כדי שתבטל ברוב, ומה שיש לדבר בו תמצא בהלכות מאכלות אסורות פט"ו הט"ו עיי"ש. ושם בירושלמי על הך דתניא דר' יהושע אומר לא תעלה משום דהוי דבר שבמנין וכל הראוי למנות שנינו וכמו דאמר שם הד"א פומין עשו אותן כדבר שדרכו להמנות אמר הד"א דלעת אפילו אחד ממאה בה אוסר. ויפה פירש גיסי הרב ר' שמואל ליפשיץ שיחי' דהכוונה דדלעת היינו דהוי מז' דברים המקדשים לכן מפומין דעיקר החשיבות אינו מן הקציעות רק מן הפומין ובכל פום יש שני ליטרין וכ"ש שרוב התערובות הוא מן החולין אפ"ה סבר דלא בטל מצד דפום הוי דבר שבמנין, לכן כי העביר דלעת בעציץ נקוב בכרם והוסיפה אחד ממאה לא בטלה דהוי דבר שבמנין אף שהאיסור שבה בלא ההיתר אינו נמנה כלום רק הדלעת שהוא צ"ט היתר ואחד ממאה שבו איסור בכלל הוא חשוב ונמנה מקדש ולא הוי כאינו מינו דבנותן טעם דאם הטעם הוא מורגש מתערובות היתר ואיסור כמוש"כ ר"ן בפרק השוכר אה"פ בשם הירושלמי יעו"ש וכן ביו"ד סימן ק"א לענין ראוי' להתכבד, וזה נכון, ועיין בפירוש רבינו חננאל בריש ביצה:
י״א
ירושלמי תרומות פ"ה ה"א על דעתיה דר' יוסי ניחא דאר"י בשם חזקיה ור' יונה בשם ר' ינאי ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתן לאהרן בכהונתו, על דעתיה דכהנא דו אמר טול מן המקודש שבו ואמור אף הכא טול מן המקודש שבו אע"ג דכהנא אמר תמן טול מן המקודש שבו מודי ובלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן, פירושו, דלעיל ריש פ"ב אמר תרומע"ר לימדה על תרומה גדולה שלא תהא ניטלת מן הטהור על הטמא והיא ניטלת מן הטהור על הטמא מנין, פירוש שתרומ"ע ניטלת מן הטהור על הטמא ר' כו' ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתן לאהרן בכהונתו. פירוש כשהוא טהור וראוי לעבודה לכן ע"כ תפריש מטהור דאילו טמאה לא חזיא ליה לבד מהסקה [וקרוב לזה מה שאמרו בתלמודין ריש חלק מה אהרן חבר אף בניו חברים יעו"ש] כהנא אמר מכל חלבו את מקדשו ממנו טול מן המקודש שבו, היינו מן הטהור שקדוש יותר שראויה לאכילה ואם יאכלנה טמא יתחייב מיתה, ולזה אמר כאן על משנתינו דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה כו' או למעשר ראשון כו' ירקבו הא במעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר מיירי וכמו דתנא בסיפא בטהורה אם למעשר ראשון נפלה יקרא שם לתרומת מעשר [וכמו דדייק מזה דטבל מעלה וכדתני ר' חייא] וא"כ אמאי לא תני ברישא דמפריש תרומ"ע ממקום אחר הא תרומת מעשר ניטלת מן הטהור על הטמא יפריש מן מעשר ראשון אחרינא על הנך המעורבין בתרומה טמאה, ולכן אמר דלר' ינאי דדייק מקרא דונתתם ממנו את תרומת כו' לאהרן הכהן א"ש דדוקא במע"ר טמא שהוא אוכל המעשר רק התרומה הוא שמצי למיתן לכהן ממנו גופא מהטמא ויהי' להסקה, לכן אמרה תורה שינתן לאהרן בכהונתו ותפריש מן הטהור על הטמא שיאכלנה בכהונתו, אבל כאן שאינו נותן לכהן כלל כיון דירקבו ולאיבוד אזלי לכן אינו מחוייב להפריש מן הטהור עליהן. ע"ד דכהנא דטול מן המקודש שבו ודייק מקרא דבהרימכם את חלבו א"כ מצוה להפריש מן המקודש היינו מן הטהור ויפריש כאן מן הטהור עליהן, ומשני מודה ובלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן אז מצוה להפריש מן המקודש, משא"כ כאן אם יפריש מן המעשר שנפלה לתוכה תרו"ט הלא לא זקוק ליתנו לכהן כיון דכולהו לאיבוד אזלי לכן לא צריך להפריש עליהן מן הטהור, וזה פשוט מאוד, ומש"כ רבינו אלא ידליק הכל פירוש דמע"ש והקדש יפדון ואח"כ ידליק דמע"ש אסור להדליק ופשוט:
ט״ו
שתי קופות שנפלה סאה של תרומה כו'. בתוספתא איתא עוד בבא בזה והגירסא שלפנינו משובשת, והעיקר כנוסחת הכת"י דפוס צוקערמאנדיל זה לשונה היו לפניו שתי קופות אחת של שעורים ואחת של חטים ולפניהן שני סאין אחת של שעורים ואחת של חטים ונפלה אחת מהן וא"י לאיזה מהן נפלה שתיהן מותרות. ופירושה שהיה יתר מששים ופחות ממאה סאים שאם נפל מין בשאינו מינו הוא בנותן טעם ואינו צריך להרים ואם נפל מין במינו מדמע וצריך להרים תלינן שחטים לתוך שעורים נפלו והוה"ד בנפלו שני הסאין תולין שזה של חטים בשעורים ושעורים בחטים ובטלים בנותן טעם היינו בששים ועל כרחין מיירי היכי דאי אפשר להכיר כמו קמח בקמח, וכן תניא בתוספתא שם חטים בשעורים יבור טחנן בנותן טעם הרי דקמח חטים בקמח שעורים בנותן טעם. והתוס' סוף הערל כתבו דקמח חטים בקמח שעורים לרבא דאזיל בתר שמא הוי מין במינו ובתוס' פסחים (דף מ"ג) כתבו דקמח חטים בקמח שעורים הוי מין בשאינו מינו תמן לאביי דפריך לרב דימי ואיהו אזיל בתר טעמא. אבל בתוספתא כאן תניא ר' יוסי אומר גריס של פול וגריס של עדשים הוא מין אחד הרי דאזיל בתר שמא ויש לחלק בזה. אולם נראה דגבי מדומע פליגי תנאי ואביי ורבא לא פליגי רק לענין טבל ויין נסך דגבי מדומע הקילו בכמה דברים. אמנם מדברי רבינו נראה דרק לענין יין נסך אזלינן בתר שמא ואולי טעמא דרבא משום דהא דיין נסך אוסר במשהו הוא משום חומרא דעו"ג ופירש דעיקר איסור עו"ג במשהו דולא ידבק בידך מאומה כתיב ואינה צריכה שיעור ויעוין הלכות עו"ג פ"ז ה"ט שביאר רבינו כן דכל מה שאתה מהיי' ה"ה כמוה ולכן לא חשיב ר"ש יין נסך בהך דאוסרין במשהו שהרגישו בתוס' זבחים (דף ע"ג) משום דכיון דעיקר איסורו אין לו שיעור ואע"ג דר' שמעון סבר כל שהוא למכות אבל עיקר איסור ומכש"כ בהנאה צריך שיעור משא"כ בעו"ג ותקרובות וחזינא דקפיד רחמנא באיסורי עו"ג על ואבדתם את שמם. לכן אזיל בתר שמא ומה שנאבד שמו אין מהיי' ממנו והדברים ארוכים בסוגיא דמביא אביי מהך דשנים וג' אסורים מצטרפים ואכמ"ל, וזה נראה ברור בשיטת רבינו ודוק, ולפ"ז הך חמירא דחיטי ודשערי לענין תקרובות עו"ג ודלא כפירוש רש"י דלענין תרומה מיירי ואכמ"ל. ויעוין ריטב"א בעו"ג שם שכתב בזה דלא כרש"י:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות תרומות י״ד, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל