הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תמידים ומוספין · פרק ב׳

ספר עבודה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תמידים ומוספין · פרק ב׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת אֵשׁ יְקוּדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ו) "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ". אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא אֵשׁ מִן הַהֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ז) "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ":
הלכה ב׳
בַּבֹּקֶר עוֹרְכִין עֵצִים וְעוֹרְכִין בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה שֶׁל אֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ה) "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר". וְכֵן מִצְוָה לְהַעֲלוֹת שְׁנֵי גְּזָרִים שֶׁל עֵץ עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר יוֹתֵר עַל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר. וְכֵן מוֹסִיפִין שְׁנֵי גְּזָרִים עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ז) "וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבְּתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הַכָּתוּב מְדַבֵּר:
הלכה ג׳
שְׁנֵי גְּזָרִים שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מַעֲלִין אוֹתָן שְׁנֵי כֹּהֲנִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּעֵץ יְחִידִי בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ז) "וְעָרְכוּ" הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. אֲבָל שֶׁל שַׁחַר בְּכֹהֵן אֶחָד:
הלכה ד׳
שָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת שֶׁל אֵשׁ עוֹשִׂין בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם. רִאשׁוֹנָה מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה שֶׁעָלֶיהָ מַקְרִיבִין הַתָּמִיד עִם שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. שְׁנִיָּה בְּצִדָּהּ קְטַנָּה שֶׁמִּמֶּנָּה לוֹקְחִין אֵשׁ בְּמַחְתָּה לְהַקְטִיר קְטֹרֶת בְּכָל יוֹם. שְׁלִישִׁית אֵין עָלֶיהָ כְּלוּם אֶלָּא לְקַיֵּם מִצְוַת הָאֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ו) "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד":
הלכה ה׳
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ב) "עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" זוֹ מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה. (ויקרא ו ב) "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" זוֹ מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטֹרֶת. (ויקרא ו ה) "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" זוֹ מַעֲרָכָה שְׁלִישִׁית שֶׁל קִיּוּם הָאֵשׁ. אֲבָל אֵיבָרִים וּפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב נוֹתְנִין אוֹתָן בְּצִדֵּי מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה:
הלכה ו׳
הַמְכַבֶּה אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ה ו) "לֹא תִכְבֶּה". אֲפִלּוּ גַּחֶלֶת אַחַת וַאֲפִלּוּ הוֹרִידָהּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְכִבָּה לוֹקֶה. אֲבָל אֵשׁ מַחְתָּה וְאֵשׁ מְנוֹרָה שֶׁהֱכִינָהּ בַּמִּזְבֵּחַ לְהַדְלִיק מִמֶּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁכִּבָּה אוֹתָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ פָּטוּר שֶׁהֲרֵי נִתְּקָהּ לְמִצְוָה אַחֶרֶת וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ:
הלכה ז׳
כְּשֶׁמְּסַדֵּר עֲצֵי מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה מְסַדְּרָהּ בְּמִזְרַח הַמִּזְבֵּחַ. וְיִהְיֶה מַרְאֶה שֶׁהִתְחִיל לְסַדֵּר מִן הַמִּזְרָח. וְרֶוַח הָיָה בֵּין הַגְּזָרִים. וְרָאשֵׁי הַגְּזָרִים הַפְּנִימִיִּים הָיוּ נוֹגְעִין בַּדֶּשֶׁן שֶׁבְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ וְהוּא הַנִּקְרָא תַּפּוּחַ:
הלכה ח׳
וְאַחַר שֶׁמְּסַדֵּר מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה חוֹזֵר וּבוֹרֵר עֲצֵי תְּאֵנָה יָפִים וּמְסַדֵּר מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטֹרֶת מִכְּנֶגֶד קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית מְשׁוּכָה מִן הַקֶּרֶן כְּלַפֵּי צָפוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת וּבָהּ כְּמוֹ חָמֵשׁ סְאִין גֶּחָלִים. וּבְשַׁבָּת עוֹשִׂין בָּהּ כְּמוֹ שְׁמוֹנֶה סְאִין גֶּחָלִים מִפְּנֵי שֶׁעָלֶיהָ מַקְטִירִין בְּכָל שַׁבָּת שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים:
הלכה ט׳
מַעֲרָכָה שְׁלִישִׁית שֶׁל קִיּוּם הָאֵשׁ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה מִן הַמִּזְבֵּחַ. וּמַצִּית בָּהּ אֶת הָאֵשׁ. וְלֹא יַצִּית הָאֵשׁ לְמַטָּה וְיַעֲלֶה אוֹתָהּ לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בַּמִּזְבֵּחַ עַצְמוֹ מַצִּיתִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ב) "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". מִכָּאן לְהַצָּתָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ:
הלכה י׳
הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן. וְהִיא עֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדוֹת כְּהֻנָּה. וּבִגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁתּוֹרֵם בָּהֶן הַדֶּשֶׁן יִהְיוּ פְּחוּתִין מִן הַבְּגָדִים שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ בָּהֶם בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ד) "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן". אֵינוֹ אוֹמֵר אֲחֵרִים שֶׁיִּהְיוּ בִּגְדֵי חֹל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ פְּחוּתִין מִן הָרִאשׁוֹנִים. לְפִי שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיִּמְזֹג כּוֹס לְרַבּוֹ בִּבְגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ:
הלכה י״א
אֵימָתַי תּוֹרְמִין הַדֶּשֶׁן בְּכָל יוֹם. מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּבָרְגָלִים מִתְּחִלַּת שְׁלִישׁ אֶמְצָעִי שֶׁל לַיְלָה. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת הַלַּיְלָה:
הלכה י״ב
כֵּיצַד תּוֹרְמִין. מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם טוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי הֲרָמָה. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְאוֹמְרִים לוֹ הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִּגַּע בִּכְלִי עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ. וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הַמַּחְתָּה וְשֶׁל כֶּסֶף הָיְתָה. וְהִיא הָיְתָה נְתוּנָה בְּמִקְצוֹעַ בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ. וְנוֹטֵל אֶת הַמַּחְתָּה וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּמְפַנֶּה אֶת הַגֶּחָלִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ וְחוֹתֶה מִן הַגֶּחָלִים שֶׁנִּתְאַכְּלוּ בְּלֵב הָאֵשׁ וְיוֹרֵד לְמַטָּה לָאָרֶץ. וְהוֹפֵךְ פָּנָיו לְצָפוֹן וּמְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְמִזְרַח הַכֶּבֶשׁ כְּמוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת כְּלַפֵּי הַצָּפוֹן. וְצוֹבֵר אֶת הַגֶּחָלִים שֶׁחָתָה עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים מֻרְאַת הָעוֹף וְדִשׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה. וַחֲתִיָּה זוֹ שֶׁחוֹתֶה בַּמַּחְתָּה וּמוֹרִיד לָרִצְפָּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ הִיא הַמִּצְוָה שֶׁל כָּל יוֹם:
הלכה י״ג
אַחַר שֶׁיָּרַד זֶה שֶׁתָּרַם רָצִים אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּמְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם בִּמְהֵרָה. וְנוֹטְלִין אֶת הַמַּגְּרֵפוֹת וְאֶת הַצִּנּוֹרוֹת וְעוֹלִין לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. וְכָל אֵיבְרֵי הָעוֹלוֹת וְאֵימוּרֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ כָּל הַלַּיְלָה מַחֲזִירִין אוֹתָם לְצִדְדֵי הַמִּזְבֵּחַ. אִם אֵין הַצְּדָדִין מַחֲזִיקִין סוֹדְרִים אוֹתָם בַּכֶּבֶשׁ כְּנֶגֶד הַסּוֹבֵב. וְאַחַר כָּךְ גּוֹרְפִין אֶת הַדֶּשֶׁן בְּמַגְרֵפוֹת מִכָּל צִדְדֵי הַמִּזְבֵּחַ. וּמַעֲלִין אוֹתוֹ עֲרֵמָה עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ. וְגוֹרְפִין אוֹתָהּ הָעֲרֵמָה בִּפְסַכְתֵּר. וְהוּא כְּלִי גָּדוֹל שֶׁמַּחְזִיק לֶתֶךְ. וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ לְמַטָּה. וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מוֹרִידִין אוֹתוֹ אֶלָּא מַנִּיחִין הָעֲרֵמָה גְּבוֹהָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ:
הלכה י״ד
כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה מִן הַכֹּהֲנִים מְמַלֵּא מִן הַדֶּשֶׁן שֶׁהוֹרִידוּ לְמַטָּה וּמוֹצִיא חוּץ לָעִיר לְשֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן. וְאֵין לְהוֹצָאַת הַדֶּשֶׁן לַחוּץ פִּיּוּס אֶלָּא כָּל הָרוֹצֶה. וּמֵעוֹלָם לֹא נִתְעַצֵּל כֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן:
הלכה ט״ו
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הוֹצָאָתוֹ לַחוּץ עֲבוֹדָה. אֵין בַּעֲלֵי מוּמִין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ. וּכְשֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְחוּץ לָעִיר מַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בּוֹ בְּחָזְקָה. וְלֹא חֲזִירִים גּוֹרְפִים אוֹתוֹ. וְלֹא יְפַזְּרֶנּוּ שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ג) "וְשָׂמוֹ". שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ בְּנַחַת. וְאָסוּר לֵהָנוֹת בּוֹ:

הר המוריה · הלכות תמידים ומוספין פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תמידים ומוספין פרק ב׳

א׳
מצות קל להיות אש יוקדה על המזבח בכל יום דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אף על פי שהאש ירדה מן השמים דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה וגו' מצוה להביא מן ההדיוט כדכתיב ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח.
ב׳
בבקר עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה והאי ובער עליה אמערכה גדולה קאי דסמיך ליה וכן מצוה לעלות בשני גזירים של עץ עם תמיד של שחר יתר על עצי המערכה דכתיב עצים שני עצים בתר ובער עליה שהיא מערכה ראשונה וכן מוסיפין שני גזירין עם תמיד של בין הערבים דכתיב וערכו עצים על האש ועצים תרי משמע ואם אינו ענין לתמיד של שחר דהא כתיב ביה ובער עליה וגו' וערך עליה תנהו ענין לתמיד של בין הערבים דאי תימא אידי ואידי בתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד א"כ לימא קרא ובער ובער אי נמי וערך וערכו מאי ובער וערכו ש"מ לתמיד של בין הערבים אתא כדאמר ושני כהנים מעלין אותן כל אחד בעץ יחידי בידו כדכתיב בהו וערכו דהיינו שני כהנים אבל של שחר בכהן אחד דלא כתיב ביה לשון רבים אלא ובער וערך.
ד׳
שלשה מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום. שלישי אין עליה כלום אלא לקיים בה מצות האש דכתיב ביה אש תמיד תוקד וגו' וילפינן להו מדכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה דמוקדה לשון מדורת עצים ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש ואיצטריך דובער עליה למערכה ראשונה שהוא לשון צווי ועל מוקדה איצטריך לומר דמערכה ראשונה היא הגדולה דמוקדה לשון מדורת עצים כדאמרינן:
ו׳
אזהרת רמה שלא לכבות אש מן המזבח דכתיב תוקד על המזבח לא תכבה ואם כבה אפילו גחלת אחת ואפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה ולא תימא דליכא במזבח אלא האי דאפילו איכא לקי דריבוי דמצוה אסיר ואפילו במקצת דאף על גב דגחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר יש חלוק בין הורידה לפקעה דכיון דהורידה וכבת חייב משום לא תכבה כדאמר' אבל אש מחתה ומנורה לאחר שחתה גחלים למחתה ולמנורה כיבן אפילו בראש המזבח פטור דהא אי נתיק למצותה לשום למחתה ותו לא קרינא בה אש דמזבח ואפילו היא עדין בראש המזבח כדאמר'.
ז׳
ומערכה גדולה במזרח המזבח דרך ביאתו למזבח וחזיתה מזרחה אי משום שתהא הרוח מנשבת בו או משום אליתא עצים דקים שמשימין דרך שם שהאש סמוך לו ונדלקין הגדולי' ע"י הקטנים. ובורר עצי תאנה יפים למערכה שניה שיעשו הגחלים טובים לישאם למזבח הפנימי להקטיר קטרת ומסדרה מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ד' אמות דבעיא נגד פתח ההיכל דגמרינן מגחלים של יום הכפורים דכתיב בהו ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' ואי זהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' זה מזבח החיצון וכתיב ביה לפני ה' ואין קרוב לפתח יותר מאותו הצד ובה כחמש סאין גחלים באומד כדי שיקח מהם במחתה לקטרת ובשבת מוסיפין מפני שמקטירין בשבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים דכל דבר הניטל מבפנים כגון ב' בזיכי לבונה כדי לתת על מזבח החיצון אינו נותן אלא באותה קרן שאין לו קרן סמוך ממנו דגמרינן משיירי דמים הפנימיים שניתנין על יסוד מערבית כדכתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד מערכה של קיום האש לא קבע לה מקום אלא בכל מקום המזבח שירצה ומצוה במזבח עצמו דכתיב ואש המזבח תוקד בו מכאן להצתה שלא תהא אלא בראש המזבח כדכתיב בו:
י׳
מצות קלא להרים הדשן בכל יום מעל המזבח דכתיב והרים את הדשן והיא עבודה מעבודות כהונה כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' והרים את הדשן ובגדי כהונה שתורם בהם את הדשן יהיו פחותין מן הכלים שמשמש בהם בשאר עבודות דכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה בגדים שפושט הם בגדי קדש אף בגדים שלובש הם בגדי קדש ומה ת"ל אחרים פחותין מהם כגון שחקים או מפשתן שאינו מוצהב שהאפר מלכלכתן כשמוציאו חוץ למחנה וגנאי למלך שיהא משמש בהן על המזבח עבודת אכילה דבבגדים שבשל בהם קדרה לרבו לא ימזג בהן כוס לרבו.
י״א
אימתי תורמין את הדשן בכל יום משיעלה עמוד השחר וברגלים משליש אחרון ובי"ה מחצות דכל הלילה כשר להרמה ולהקטרה דכתיב כל הלילה עד הבקר ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שהוא עד הבקר שעד הבקר קרוי לילה מה תלמוד לומר עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה שהוא עלות השחר ונתן לך הכתוב בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מבקר ראשון ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בקר על כרחיך הוא חצות הלילה ש"מ דבשיירי איברים שנתקשו מחמת האש ונעשו כעצים יבשים תלוי בחצות ובנשרפין ונעשו דשן מעוכל דלית ביה מששא כל הלילה והרים אבל אי אית ביה מששא כל הלילה והקטיר הילכך הואיל וכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי צורך השעה כדאמר'.
י״ב
מי שזכה לתרום טובל טבילה זו משום סרך טבילה מדרבנן לרבי יהודה ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו דאין קרבין למזבח ולא לשום דבר מן העבודות אלא לאחר קדוש ידים ורגלים דכתי' בה בבואם אל אהל מועד וגו' ירחצו מים ונוטל את המחתה ועולה ומפנה הגחלים וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ונעשו גחלים דקים דהוי דשן דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש דהיינו אותן שנתאכלו כדאמר' ומחתה בעיא להרמת הדשן דהא לא אפשר לקמוץ גחלים רותחים בידו והא דילפינן הרמת דשן מהרמת קומץ דכתיב הכא והתם והרים היינו שלא יפחות באומד מלא הקומץ כהרמת קומץ דהתם ואם רצה להוסיף יוסיף אבל לא כקמצו ממש דלא אפשר כדאמרן ויורד וצובר הגחלים שחתה ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים דכתיב ושמו שלא יפזר אלא יהא צבור ואף על גב דכתיב אצל המזבח הא ילפינן בדוכתיה דכבש כמזבח לכל מילי והרי הוא אצל הכבש ועוד משום ששם הוא מקום שנותנים בו מראה ונוצה ודשון מזבח הפנימי ודשון המנורה.
י״ג
אחר שתרם זה רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם מפני שצריכין לעלות למזבח וכתיב או בגשתם אל המזבח וגו' ומחזירין האיברים שלא נתאכלו בצדדי המזבח ובכבש דכבש כמזבח ואינם נפסלין בלינה דאין לינה במזבח ובכבש ולאחר שיסדרו את המערכות יחזירו את האיברים על המערכה אחר התמיד של שחר ומנין לאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שסודרן כדי שלא יפסלו בלינה ואחר מערכה גדולה יסדרם ויקטירם דכתיב אשר תאכל האש את העולה על המזבח כלומר דבר שהתחיל האש לאכול מבערב העלה אותו על המזבח שים אותו על העולה וגורפין את הדשן במגרפות כדכתיב ועשית סירותיו לדשנו ויעיו דהיינו מגרפות ע"ג התפוח שהוא נוי למזבח וכשהוא רב מורידין ממנה למטה.
י״ד
ומוציאין אותה חוץ לעיר אל שפך הדשן כדכתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ואין בעלי מומין מוציאין אותו [דלא כרבי אליעזר (פ"ק) [פ"ב] דיומא (כג, ב) דמכשיר בעלי מומין להוצאת הדשן דדריש אחרים והוציא (ויקרא ו, ד) כלומר כהנים אחרים שהם מרוחקים כשרים להוצאה (רש"י שם) אלא כת"ק אחרים פחותים מהם ואם כן קאי והוציא אכהן תמי' דכתיב ברישיה דקרא ובתוספות (ד"ה יש) כתבו שם דבעל מום חשיב כמו זר והיינו טעמא דתנא קמא דפסל]. ומניחין אותה במקום שלא יתפזר דכתיב ושמו בנחת ושמו שלא יתפזר ושמו כולו וכיון דטעון גניזה כדכתיב כלו אסור בהנאה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תמידים ומוספין פרק ב׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות תמידים ומוספין פרק ב׳

י׳
הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדי' שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדירה לרבו. הכ"מ תמה על דברי הרמב"ם דהא בקרא כתיב והרים את הדשן קודם ופשט את בגדיו ובקרא דופשט כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מקום טהור, ובגמ' ביומא דף כ"ג אמרו זה על הוצאת הדשן ולא על הרמת הדשן וכתב מד' הריטב"א דילפינן דהרמת הדשן צריכה בגדים פחותים מדכתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, ואמרו שם בגמ' ילבש לרבות את השחקים פי' בגדי כהונה פחותים וכתב הכ"מ דעפ"ז אפשר ליישב דברי רבינו דמדכתיב ילבש ילפינן דתרומת הדשן הוי בבגדים פחותים, א"כ כי כתיב ופשט את בגדיו לאו אהוצאת הדשן לבד קאי אלא אף אהרמת הדשן, ולדעתי קשה ליישב כן דעת הרמב"ם דהא לא הזכיר קרא דילבש וכתב עיקר הלמוד מקרא דופשט את בגדיו. ונראה דהמל"מ הקשה על מש"כ הרמב"ם בהל' י"ב שאין הוצאת הדשן עבודה דהא איתא בירושלמי פ"ב דיומא זר שתרם ר' יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור וטעמא משום דלא הוי עבודת מתנה ואח"כ אמר שם הוציא שאר הדשן תפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, ומוכח דהוצאת הדשן עבודה דאל"כ אמאי מחייב לר' יוחנן ור"ל נמי לא פטר אלא משום דהוי עבודת סילוק, וכתב בזה דיש לומר דבירוש' מיירי בהוצאת הדשן מעל המזבח, והרמב"ם מיירי בהוצאתו לחוץ ולא ידעתי מנלן לחלק בין הוצאה להוצאה עכ"ד, וכתב בזה בשיח יצחק וכיון לדבריו בשירי קרבן דהוצאתו לחוץ ע"כ בלא בגדי כהונה דחוץ למקדש אין דין ללבוש בגדי כהונה, ובפרט אבנט דהוי כלאים, ודבריהם תמוהים דהא עבודות ושרפת פרה צריך כהן ועוד דמראות נגעים צריך כהן והוא גם חוץ לירושלים ואין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. לכן נראה דהבבלי והירוש' חולקים בזה דהא בבבלי פליגי ר' יוחנן ור"ל, דר"ל אמר כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה, ור' יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא, ור"ל אמר דגם הרמה לאו עבודה היא, וא"כ הוא דלא כהירוש' דאמר דלר' יוחנן חייב זר שתרם וכן זר שהוציא ולר"ל פטור משום דלא הוי עבודת מתנה, ובבבלי גרסינן שם בברייתא ופשט ולבש בגדים אחרים (והוציא את הדשן) [זה בודאי לא גרסינן דכן ליתא בתו"כ וכן ליתא בפירש"י], שומעני כדרך יוהכ"פ וכו' מה ת"ל אחרים פחותים מהם, ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומים שכשרים להוציא הדשן, נמצא דרק ר"א דריש אחרים והוציא, אבל ת"ק דלא דריש כן לא קאי והוציא על שלפניו והוא קרא בפני עצמו, אבל ופשט ולבש קאי על הרמת הדשן, ועל זה כתיב שילבש אחרים פחותים מהם, וצריך לומר עוד דהרמב"ם מפרש דמה דאמר ר' יוחנן מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא אין הפי' דבהוצאה פליגי אי הוי עבודה אלא הכונה דבהרמה ודאי לא פליגי אם בע"מ כשרים דהא ודאי עבודה היא ובעיא כהונה, ומה דפליגי בהוצאה הוא רק אי דרשינן אחרים והוציא ללמד דבע"מ כשרים להוציא, ואי לא דרשינן כן א"כ אף דודאי לא הוי עבודה כיון דאינה עבודת המזבח אחר שכבר הוציא הדשן מן המזבח מ"מ צריך כהן, דקרא כתיב והוציא וזה ודאי קאי על הכהן המוזכר, וכן מפורש במעילה דף ט' דאמר ר' יוחנן כיון דכתיב ולבש הכהן וגו' כיון דצריך לבגדי כהונה בקדושתיה קאי, ונמצא דאף דאינו עבודה צריך כהן, וכמו מראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה. עוד צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם דהוצאת הדשן לחוץ לא הוי עבודה אין כונתו דהורדת הדשן מעל המזבח הוי עבודה, דזה אינו דהורדת הדשן מעל המזבח ודאי לא הוי עבודה דהא חידש לכתוב בהל' י"ד על הוצאת הדשן לחוץ שלא היה פייס ולא כתב זה בהל' י"ג על הורדת הדשן מעל המזבח, אלא משום דזה ודאי לא הוי עבודה מיוחדה כיון דלא הוזכר זה בכתוב והוא רק בכלל עבודת המזבח המוטל על הכהנים שיהיה מקום לעבודה ולהקטרת העולות והאימורים, אבל הוצאת הדשן לחוץ כיון שהיא מצוה מיוחדה ומפורשת בכתוב לכן כתב דלא היה לה פייס כיון דאינה עבודת המזבח והמקדש, וכן שאינה עבודה, ורק שהצריכה התורה כהן, איברא שראיתי שהר"ח מפרש מחלוקת בהוצאה היינו אי הוי עבודה, אבל הרמב"ם ודאי אינו מפרש כן אלא הוצאה לדברי הכל לא הוי עבודה. והנה המל"מ כתב בטעמו של הרמב"ם דהוצאת הדשן לא הוי עבודה, דהוא משום דביומא דף כ"ה אמר דטעמא דרב דליכא חיוב מיתה בזר בהרמת הדשן משום דהוי עבודת סילוק ולא עבודת מתנה, ולוי חולק ואומר דרבי רחמנא לכל דבר המזבח, ואם הוצאת הדשן הוי עבודה א"כ ת"ל דהוי עבודה שיש אחריה עבודה ובזה לא מצינו מחלוקת, ודבריו תמוהים דמטעם זה דהוצאת הדשן לא הוי עבודה אינו מיושב אם היינו אומרים דהוצאת הדשן הוי גמר דתרומת הדשן, דהא שם אמר בטעמא דזר שסידר את המנורה דפטור משום שיש אח"כ הדלקה, ופריך הדליק ליחייב ומשני הדלקה לאו עבודה היא, וחזינן דאף דהדלקה לא הוי עבודה כיון שהיא גומרת עבודת סדור המנורה אינו חייב על סדור המנורה, ומוכרח לומר דהוצאת הדשן אינו שייך לתרומת הדשן דעבודת תרומת הדשן נגמר בזה שהניחו אצל המזבח, ואין ראיה מזה דהוצאת שאר הדשן מעל המזבח לא הוי עבודה, לכן צ"ל כמש"כ דהוצאת הדשן מחוץ למחנה לא הוי עבודת המזבח, והוצאת הדשן מעל המזבח ודאי לא הוי עבודה דלא כתיב בקרא והוא רק בכלל עבודת המזבח המוטל על הכהנים אבל אינה עבודה מיוחדה וכנ"ל.
י״ב
כיצד תורמין וכו' ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ. וחותה מן הגחלים, כתב המל"מ לא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאיבעיא לן ביומא דף כ"ד בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין, ת"ש דתני ר' חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו עכ"ל, ונראה דהנה רש"י שם בד"ה ת"ש כתב ת"ש דמהרמת קומץ ילפינן לה לא יפחות מאומד מלא הקומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דהא ליכא למימר דוקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמוץ עכ"ד רש"י, ולפירושו הוא ילפותא גמורה רק בצד אחד שלא יפחות משיעור קומץ באומד, ונראה דהרמב"ם אינו רוצה לפרש כן דהיכן מצינו ג"ש למחצה והיה אפשר לומר דגם על שלא יוסיף על האומד גמרינן אלא דגם זה קשה כיון דעכ"פ א"א בשיעור קומץ מדוקדק, לכן מפרש דדרשא דר' חייא הוא רק להוציא שלא נאמר דצריך שיעור תרומה ונלמוד או מתרומת מעשר או מתרומת מדין, ועל זה למד ר' חייא מדין והרים דכתיב בקומץ ואמר מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו, והיינו דסגי אפי' בשיעור קומצו, ומזה ילפינן דא"צ שיעור כלל כיון דע"פ רוב חותה הרבה יותר משיעור קומץ בהמחתה, לכן ילפינן רק מוהרים דכתיב בקומץ דלא נתנה תורה כאן שיעור שתהיה התרומה לפי חשבון הדשן הנשאר. והנה הכ"מ הביא דברי הריטב"א שלא היה חותה מן הגחלים של העצים אלא מן הגחלים של אברים שנשרפו, וכתב הלח"מ שזהו מדברי התו"כ ושם איתא יכול עצים ת"ל עולה, ומפרש הריטב"א כפשוטו דדוקא מדשן אברי העולה, אבל הראב"ד בתו"כ שם כתב יכול עצים פי' יכול אפר העצים בלבד ת"ל עולה שאף מן העולה היה מרים, ודברי הראב"ד אינם מבוארים דכיון דבקרא כתיב אשר תאכל האש את העולה, וגם ד' התו"כ בפשוטו ג"כ מתפרשין כד' הריטב"א דאפר העצים אינו מקיים בהם תרומת הדשן למה לו לפרש באופן אחר. ונראה דגם כונת הראב"ד אינו דיש דין באפר העצים שיהיה מועיל לתרומת הדשן, אלא דמשום דא"א שבשעת שיחתה מהאפר והגחלים שלא יהיה שם גם אפר העצים, לזה מפרש דאין כונת התו"כ שיהיה בהמחתה רק אפר ודשן העולה, אלא דכונת התו"כ יכול עצים יכול אפר העצים בלבד שיוצא בזה שיחתה אפר העצים ת"ל עולה שאף מן העולה היה מרים, והיינו שהוא להשגיח שיהיה בהחתוי גם אפר העולה, אלא דמזה מוכח קצת כמו שכתבתי שלהלכה אין שיעור כמה לחתות, וצריך רק שידע שנמצא במחתה גם דשן אברי העולה וכנ"ל.
ט״ו
ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו. וכשמוציאין חוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא חזירים גורפין אותו ולא יפזרנו שם ושמו שיניחנו בנחת ואסור ליהנות בו. השגת הראב"ד ושמו שיניחנו בנחת, א"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן ואין מעילה אלא בתרומת הדשן. כתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא דפ"ב דמעילה שנחלקו רב ור' יוחנן בנהנה מאפר של תפוח לאחר שהרימו הדשן, דר"י סבר שמועלים ורב סבר שאין מועלים והלכה כר"י, וכן פסק רבינו בהל' מעילה עכ"ל, ולדבריו סובר הרמב"ם דגם מהאפר שהוציאו כבר והניחו מחוץ לעיר מועלים בו, והוא תימה דלהדיא תנן במעילה דף ט' העולה מועלים בה משהוקדשה וכו' ואין מועלים בעורות, אבל מועלים בבשר עד שתצא לבית הדשן, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מעילה הל' ב' ומה דסבר ר' יוחנן דמועלים באפר שעל גבי תפוח הוא קודם שיצא לבית הדשן וזהו שכתב הרמב"ם שם בהל' ט"ו דשן המזבח החיצון בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה מועלים בו שהוא קודם שיצאו לבית הדשן, ועיינתי במרכה"מ ומצאתי שכבר תמה בזה והביא שכבר עמד בזה הברכת הזבח במעילה שם והניח בצ"ע, וכתב בזה המרכה"מ דכונת הרמב"ם לדין דלא נהנין ולא מועלים, וסובר רבינו דאע"ג דכתיב ושמו אצל המזבח דרשו מיניה דרך אסמכתא לאסור ליהנות בו אפי' משיצא לבית הדשן, וכן משמע בסוף תמורה, ומפרש בזה מה דאמר הגמ' שם בדף י"א מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אצל המזבח וקשה אם נאמר דדין לא נהנין ילפינן זה מושמו אצל המזבח דהא להדיא אמרינן בכמה דוכתי דמושמו ילפינן דתרומת הדשן מועלים בו אפי' לאחר הרמה. והנה הרמב"ם בפ"ב מהל' מעילה הל' י"ד כתב דשן המזבח החיצון בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה מועלים בו, והנה לפי"מ דאמר הגמ' בפסחים דף כ"ו והרי תרומת הדשן דנעשית מצותה ויש בה משום מעילה דכתיב ושמו אצל המזבח שלא יפזר ושמו שלא יהנה משמע דדרשינן דגם אחר ששמו אצל המזבח יש בו משום מעילה, וזה ודאי דשאר הדשן אחר שמניחים אותו בבית הדשן אין בו מעילה כדתנן בדף ט' וכנ"ל, וא"כ הא השמיט הרמב"ם עיקר דינא דתרומת הדשן יש בו מעילה גם אחר שהניחו אצל המזבח, ומוכח דאינו מפרש דילפינן מושמו דאחר ששמו אצל המזבח מועלים בו, אלא דמועלים בו קודם ששמו וזה ילפינן מושמו שישימו כולו ושלא יהנה בו קודם שיניחנו, ולכן הוא דין אחד דין שימת תרומת הדשן ודין הוצאת שאר הדשן דקודם שהניחו מועלים בו ואחר שהניחו במקומו אין מועלים בו, ולפי"ז נצטרך לפרש דמה דאמר הגמ' בכמה דוכתי והרי תרומת הדשן דנעשה מצותו ומועלים בו הך נעשה מצותו אינו על מצות תרומת הדשן דזה אינו עיקר מצות הדשן ועיקר מצות הדשן הוא שיעשה דשן ושתהיה העולה על מוקדה ושיגמר ההקטרה ויעשה הקטרת העולה, ועל זה ילפינן מושמו שיש בו קדושה ואסור ליהנות בו. שוב ראיתי שהתוס' ביומא דף נ"ט הביאו דברי הריצב"א דליכא כלל מעילה בתרומת הדשן לאחר הרמה ומה דאמר מועלים הוא לאו דוקא אלא דאיכא איסורא דאורייתא ולא משמע כן בדברי הרמב"ם שכתב בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה מועלים בו משמע דגם בתרומת הדשן עצמו מועלים בו אחר הרמה, אך לפימש"כ בדעתו יהיה כונתו דמועלים בו עד אחר שישימו אותו אצל המזבח, וכן בשאר הדשן עד אחר שיניחוהו בבית הדשן, אכן לפי דברינו נצטרך לומר דמה שכתב הרמב"ם כאן ואסור ליהנות בו זה קאי על קודם שהניחו בבית הדשן, אבל לא משמע הלשון כן, לכן יש לומר דבזה כונתו לדברי הירושלמי שהביא הריצב"א דאסור ליהנות גם בבית הדשן רק שאין מועלים, וזה אינו לומד מושמו וכתב רק ואסור ליהנות בו, וזהו מדיליף בירושל' מאל מקום טהור דכתיב בקרא דוהניח מחוץ למחנה אל מקום טהור, ולפי"ז יהיו ד' המרכה"מ נכונים רק לא בזה שכתב שדרשו דרך אסמכתא מקרא דושמו, ועיין עוד בד' הרמב"ם בפי"ט מהל' פסוה"מ הל' י"ג שכתב וכל הנשרפים של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן המזבח החיצון והפנימי והמנורה, ולפי"ז יהיה כונתו גם שם דגם אחר שהניח בבית הדשן אסור בהנאה. אח"כ נתיישבתי דלפימש"כ דמה דילפינן מושמו דמועלים בתרומת הדשן זהו שלא נאמר דכבר נעשה מצותו משנעשה דשן נגמרה מצות הקטרה, אבל אחר ששמו אצל המזבח ואין שום מצוה ועבודה לעשות בהדשן נפקעה הקדושה לגבי מעילה. נכונים ד' המרכה"מ אלא דא"צ לומר שזו דרך אסמכתא דבאמת מצינו דילפינן שני הדינים מקרא דושמו א' דבתרוה"ד יש בו מעילה עד שהניחו אצל המזבח. ב' דגם אחר שהניחו אצל המזבח אף דאין בו מעילה מ"מ אסור בהנאה. כדאיתא סוף תמורה על מה דתניא ואפר הקדש לעולם אסור. דאמר בתרומת הדשן תניא דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר. ומפורש דלעולם אסור וזהו גם אחר שהניחו אצל המזבח. ונמצא דילפינן שני דינים מושמו א' דלא נימא דאחר שנעשה דשן אין בו קדושה. ומה דיש מצוה בתרוה"ד זהו רק להסירו מעל המזבח וילפינן מושמו דיש דין בדשן עצמו וממילא לא פקעה קדושתו ומועלים בו כיון דיש עוד מצוה בהדשן אבל אחר ששמו ואין עוד שום מצוה לעשות בו אין מועלים בו. אלא דמ"מ כיון שקבעה התורה מקום מיוחד ודרשינן ושמו כולו ושמו בנחת ושלא יפזר ילפינן מזה דאסור בהנאה. ופירש"י שם וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה א"כ באמת שני הדינים ילפינן מושמו קודם הנחה דמועלים בו ולאחר הנחה דאסור בהנאה. וסובר הרמב"ם דחד דינא הוא הדשן של תרוה"ד קודם הנחה ולאחר הנחה. וכן דשן המזבח קודם שיוציאו לבית הדשן ואחר שהוציאו וכנ"ל ומה שכתב דאסור בהנאה הוא ג"כ מושמו ומבואר הסוגיא דמעילה דף י"א כמש"כ המרכה"מ דזהו לדין לא נהנים ולא מועלים ולמדו זה בדשן מזבח הפנימי ומנורה שהוא כדין דשן מזבח החיצון.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תמידים ומוספין פרק ב׳

י׳
ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו כו'. הנה הרב מש"ל כאן בפרקין עמד בסוג' דיומא דכ"ג עלה דאיפליגו ר"ל ור"י גבי הרמת הדשן אם היה בשני כלים או בג' קאמר דר"ל ס"ל דהרמה לאו עבודה היא ומשו"ה סגי בשני כלים והוקשה לו להרב לס' ר"ל מההיא דאיפליגו התם דכ"ד רב ולוי אי זר חייב מיתה בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דאינה עבודת מתנה ולוי מחייב לה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר"ל כמאן ס"ל כרב אי ס"ל כרב ל"ל לטעמא דלאו עבודת מתנה ת"ל דלא עבודה היא ואי ס"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר לחייב לזר ותי' לזה דר"ל ס"ל כרב ולאו מטעמיה אלא משום דלאו עבודה היא אך אכתי ק' ההיא דירוש' דהביא מחלוקת רב ולוי בשם ר"י ור"ל ור"ל פטר ליה לזר משום טעמיה דרב דלאו עבודת מתנה היא והניחה בצ"ע יע"ש ולע"ד ל"ק כלל דהא באותה סוגייא דכ"ג ע"ב מייתי הש"ס בתר פלוגתייהו דר"י ור"ל פלוגתייהו דר"י ור' דוסא גבי קרא דולבש דכתי' גבי הרמה וקאמר דר' יודא דריש ילבש להביא מצנפת ואבנט ור' דוסא דריש ליה לרבות בגדי כהן גדול ביו"הכ דכשרים לכהן הדיוט והוה בעי הש"ס למימר דר"י ור' דוסא פליגי אי חשיבא הרמה עבודה או לא ולר' דוסא סגי בשש כלים ודחי דאף לר' דוסא עבודה היא ובעי ד' כלים ולא בעיקר פלוגתייהו היא אי בעי קרא לרבות הני שני כלים יע"ש והשתא מבואר דלר' יאודה ודאי עבודה היא מדבעי ד' בגדים והשתא איכא למימר דההיא דירושלמי וההיא דרב דבעו טעמא למעט זר ממיתה גבי הרמה משו' דלאו עבודה מתנה היא אתי אליבא דר' יאודה דס"ל דהרמ' עבודה היא ודוק כנלע"ד ברור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תמידים ומוספין ב׳, מתוך הלכות תמידים ומוספין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תמידים ומוספיןכל הרמב״ם