הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תמידים ומוספין · פרק א׳

ספר עבודה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תמידים ומוספין · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וְהֵם הַנִּקְרָאִים תְּמִידִין. אֶחָד בַּבֹּקֶר וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח ג) "שְׁנַיִם לַיּוֹם עלָה תָמִיד" וְגוֹ':
הלכה ב׳
וְאֵימָתַי זְמַן שְׁחִיטָתָן. שֶׁל בֹּקֶר שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַחַמָּה מִשֶּׁיֵּאוֹר פְּנֵי כָּל מִזְרָח. ופַּעַם אַחַת דָּחֲקָה הַשָּׁעָה אֶת הַצִּבּוּר בְּבַיִת שֵׁנִי וְהִקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם:
הלכה ג׳
תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ מִשֶּׁיַּאֲרִיךְ הַצֵּל וְיֵרָאֶה לַכּל שֶׁהֶאֱרִיךְ. וְהוּא מִשֵּׁשׁ וּמֶחֱצָה וָמַעְלָה עַד סוֹף הַיּוֹם. וְלֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם אֶלָּא בִּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. וְלָמָּה מְאַחֲרִין אוֹתוֹ שְׁתֵּי שָׁעוֹת אַחַר תְּחִלַּת זְמַן שְׁחִיטָתוֹ. מִפְּנֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל יְחִידִים אוֹ שֶׁל צִבּוּר. לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַקְרִיב קָרְבָּן כְּלָל קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְלֹא שׁוֹחֲטִין קָרְבָּן אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם חוּץ מִקָּרְבַּן פֶּסַח לְבַדּוֹ. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּקְרִיבוּ כָּל יִשְׂרָאֵל פִּסְחֵיהֶן בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת:
הלכה ד׳
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְכֵן מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים מַקְרִיבִין כַּפָּרָתָן אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לֶאֱכל פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב:
הלכה ה׳
עַרְבֵי פְּסָחִים בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת הָיָה הַתָּמִיד נִשְׁחַט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לִשְׁחֹט פִּסְחֵיהֶם. וְאִם חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה בִּתְחִלַּת זְמַנּוֹ. וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם רֶוַח לִצְלוֹת קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס שַׁבָּת:
הלכה ו׳
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. מַקְטִירִין כָּל דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה כָּל הַיּוֹם. וּמַקְטִירִין אֵיבְרֵי עוֹלוֹת וְהָאֵימוּרִין עַד חֲצִי הַלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. וְאֵיבָרִין וְאֵימוּרִין שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ בֵּין מִן הַתָּמִיד בֵּין מִשְּׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת מְהַפְּכִין בָּהֶן כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ב) "כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר":
הלכה ז׳
אֵיבָרִים שֶׁל תָּמִיד דּוֹחִין אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת בִּלְבַד מַקְטִירִין אֵיבְרֵי תָּמִיד שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת. שֶׁהַתָּמִיד תְּחִלָּתוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת וְסוֹפוֹ אֵינוֹ דּוֹחֶה. חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵבִין בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב אִם חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אֲבָל אֵין קְרֵבִין בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח י) "עלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ" וְלֹא עוֹלַת שַׁבָּת זוֹ בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹלַת חֹל בְּיוֹם טוֹב:
הלכה ח׳
אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. מַקְטִירִין חֶלְבֵי הַפְּסָחִים בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּחֶלְבֵי שַׁבָּת:
הלכה ט׳
אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְיִהְיוּ מוּכָנִים קֹדֶם יוֹם הַקְרָבָה בְּאַרְבָּעָה יָמִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד עַד שֶׁמְּבַקְּרִין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה קֹדֶם שְׁחִיטָה לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת. וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ מַיִם בְּכוֹס שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נוֹחַ לְהֶפְשֵׁט:
הלכה י׳
כְּמַעֲשֵׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר כָּךְ מַעֲשֵׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְהַכּל כְּמַעֲשֵׂה הָעוֹלָה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. וְלֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה שֶׁלֹּא יְחַקּוּ אֶת הַמִּינִין אֶלָּא אוֹחֲזִין יָדָיו וְרַגְלָיו בִּידֵיהֶן. וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב:
הלכה י״א
תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית שֶׁל בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מִזְרָחִית מִמֶּנָּה עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ. דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁחָטִין כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ:
הלכה י״ב
טָעוּ אוֹ שָׁגְגוּ אֲפִלּוּ הֵזִידוּ וְלֹא הִקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר יַקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הָיָה מִזְבֵּחַ חָדָשׁ שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרֵב עָלָיו כְּלוּם לֹא יַקְרִיבוּ עָלָיו תְּחִלָּה בֵּין הָעַרְבַּיִם. שֶׁאֵין מְחַנְּכִין מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר:

הר המוריה · הלכות תמידים ומוספין פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תמידים ומוספין פרק א׳

א׳
מצות קכט להקריב שני תמידין והם שני כבשים בכל יום אחד בבקר ואחד בין הערבים דכתיב שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד וגו'.
ב׳
ואימתי זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאירו פני מזרח דשחיטה פסולה בלילה דכתיב ביום זבחכם וזריזין מקדימין למצות מצפרא כדכתיב וישכם אברהם בבקר ונמשך זמנו עד ארבע שעות ותמיד של בין הערבים מדאוריתא כל שש שעות אחרונות כשר דכתיב בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשא למערב ומאחרין אותו מפני הקרבנות של יחידים או של צבור שאסור להקריבן קודם תמיד של שחר דכתיב וערך עליה העולה בתר ובער עליה הכהן דהוא סדור מערכה והאי העולה אתמיד של שחר קאי מדלא כתיב עולה אלא העולה ה"ק וערך עליה העולה החשובה האמורה תחלה לכל העולות והיינו עולת תמיד דכתיב ברישא בפ' הקרבנות דצו את אהרן. ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים וקאי אתמיד דסיפיה דקרא הוא וה"ק והקטיר על העולה הזאת כלומר אחריה חלבי השלמים ודרשינן עליה שלמים ולא על חברתה של בין הערבים שלמים ומשום דהוי אמרינן שלמים הוא דלא נקריב הא עולות נקריב אוקמי' קרא דשלמים לשון השלמה ודרשינן הכי עליה השלם כל הקרבנות כלם דהיינו על תמיד של (שחר) [בין הערבים] ופסח לבדו הוא שקרב אחר תמיד של בין הערבים דדין הוא שיאוחר הפסח שנאמר בו בערב ובין הערבים תזבח את הפסח בערב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא את הכבש השני תעשה בין הערבים. וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום י"ד כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב דאתי עשה דפסח דחמיר דאית ביה כרת ודחי עשה דהשלמה דלית ביה כרת דכיון דילפינן בעלמא דעשה דוחה את לא תעשה כ"ש דידחה עשה חמור את עשה הקל בכל ענין ואפילו היכא דלא מיקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כי הכא דבעידנא דמעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה וכדי שיהא להם פנאי לשחוט פסחיהם.
ה׳
שוחטין התמיד בערב פסח שחל להיות בע"ש בתחלת זמנו שהוא בחצי שבע דנטו כבר צללי ערב וניכר שהוא בין הערבים דאף על גב דמדאוריתא כל שש שעות אחרונות כשר לא מיכווני לצמצם בחצי יום.
ו׳
ומקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום דעשה דהשלמה היינו כשנזרק דמן קודם תמיד של בין הערבים וכיון שנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם ומקטירין איברי עולות ואימורי קרבנות כל הלילה דכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר וכתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ומעלן ומקטירן כל הלילה ואינו נפסל אלא אם כן מצאן עולת השחר כשהן למטה והיינו כשנזרק דמן קודם תמיד ולא הספיקו להקריבן דכיון שנראו להקרבה על תמיד של שחר הוא מושלם כדאמר אבל אי לאו הכי הא אמרן דאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים משום עשה דהשלמה.
ז׳
איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת אלא בתחלתו של שבת נשחט וקרב בשבת וסופו אינו דוחה דתמיד של ערב שבת אין איבריו נקטרין משתחשך דכתיב במועדו ואפילו בטומאה במועדו ואפילו בשבת וסופו דטומאה כתחלתו מה תחלתו דזריקת דמו בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן טהור אף סופו דהקטרת איברים דוחה טומאה אבל שבת דתחלתו לא דחי דתמיד של בין הערבים לאו בר מדחי שבת הוא בתחלתו דהא נשחט בין הערבים ודם נפסל בשקיעת החמה סופו נמי לא דחי ואם כן במועדו דדרשינן ואפילו בטומאה לא איצטריך אלא לסופו דתמיד של שבת כיון דתחלתו דוחה שבת אבל סופו דערב שבת לא כדאמר. חלבי שבת קרבין בלילי יו"ט שחל להיות במוצאי שבת אבל אין קרבין בליל יום הכפורים דכתיב עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת כגון איברי תמיד של בין הערבים שקרבין ביו"ט והוא מוצאי שבת דעולת שבת בשבתו משמע למדרשיה בלא ו"ו ומשמע דעולת שבת קרבה בשבת אחרת והיינו במוצאי שבת דהיינו י"ט יכול אף ביום הכפורים שחל להיות במוצאי שבת ת"ל בשבתו ו"ו מיעוטא הוא בשבתו ולא בשבת אחרת דהיינו י"ה וכ"ש עולת חול דאינה קרבה ואפילו ביו"ט דכיון דאמרינן עולת שבת בשבתו דהיינו של שבת ביו"ט מכלל דשל חול ביו"ט אינה קרבה. אבל י"ד שחל להיות בשבת מקטירין חלבי הפסחים בליל יו"ט מפני שהם כחלבי שבת דכתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ויקטירנו בליל יו"ט ואע"פ שנותר מקרבן של חול דהוא י"ד שנזרק בו דם הפסח חול הוא והא אמרינן ולא עולת חול ביו"ט אלא קרא בי"ד שחל להיות בשבת עסקי' ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי' אנפשיה דמדקשו קראי אהדדי ע"כ קראי גופייהו מוקמי אנפשייהו הכי.
ט׳
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים שבמקדש ויהיו מוכנים קודם הקרבה בד' ימים דכתיב בתמיד תשמרו להקריב לי במועדו וכתיב התם והי' לכם למשמרת עד יום י"ד לחדש מה להלן טעון בקור ד' ימים קודם שחיטה אף כאן טעון בקור ד' ימים קודם שחיטה הילכך לא היו פוחתין מו' טלאים והיו נוטלין שנים ליום ונותנים ב' אחרים קודם הלילה.
י׳
כמעשה תמיד של שחר כן מעשה תמיד של בין הערבים כדכתי' את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים דמשמע דתרוייהו שוו והכל כמעשה העולה כדכתיב עולת תמיד. ועקידתו ראשו לדרום ופניו למערב דכל כמה שיכולין לקרבו צד הראש אצל המזבח מקרבין אותו דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה ופניו למערב דכתיב ושחט אותו לפני ה' והיינו בקרן מערבית צפונית ושל בין הערבים בקרן מזרחית צפונית דפניו למערב בעיא משום ושחט אותו לפני ה' כדאמרינן דשל שחר נמי פניו למערב היה ואף על גב דבעינן נגד השמש היינו במקום שרואה השמש דהיינו בקרן מערבית כדאמר אבל פניו לעולם למערב כדכתיב לפני ה' אלא שהשוחט שפניו למערב היה באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבא ונגד השמש ילפינן ליה מדכתיב שנים ליום ודרשינן נגד היום דאי לחובת היום הא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר וגו' הא מה אני מקיים שנים ליום לנגד היום.
י״ב
טעו או שגגו או אפילו הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר יקריבו תמיד של בין הערבים ואם היה מזבח חדש שעדין לא נתחנך לא יקריבו עליו תחלה של בין הערבים שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר דכתיב את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים דרשינן ליה הכי אם את הכבש האחד תעשה בבקר הוכשר שני לקרב בין הערבים ואי לא לא והאי קרא בחנוך כתיב דכתיב לעיל מיניה בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה על המזבח אבל נתחנך מזבח אפילו ראשון בין הערבים דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבקר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תמידים ומוספין פרק א׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות תמידים ומוספין פרק א׳

א׳
מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם הנקראין תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים שנאמר שנים ליום עולה תמיד וגו'. כתב המל"מ וז"ל דע שיש מחלוקת אם קרבן תמידים קודם הקמת המשכן או לא, וקרא דויעלו עולות איכא מ"ד עולת תמיד הואי ואיכא מ"ד עולת ראיה הואי כדאיתא בפ"ק דחגיגה דף ו' ואמרינן נמי התם קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ועולות הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל, שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הם הקריבו אותה, ופירש"י שלא הקריבו ישראל לפי שנזופין היו אלא שבטו של לוי הקריבו משלהם, ובמו"ק דף ט"ו אמרינן מנודה מהו שישלח קרבנותיו ת"ש כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהם וצ"ע עכ"ל. ונראה ליישב עפ"מ דאמר רבא בזבחים דף ז' ע"ב עולה דורן הוא וא"כ שתי הסוגיות מתיישבות דמה דמהני טעמא שישראל נזופים שלא יקריבו זהו על קרבן תמיד שהוא עולה, וכיון שישראל נזופין לא רצה הקב"ה לקבל מהם דורן ובפרט לפי"מ דמייתי הגמ' שם תניא נמי הכי אמר ר' שמעון חטאת למה באה לפני עולה, לפרקליט שנכנס ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו, וכיון שעדיין לא נתרצו ישראל לגמרי על חטא העגל לכן לא הי' אפשר להקריב דורן, ואף דהברייתא דר' שמעון הוא על אותו החטא שצריך להקריב חטאת ועולה, אבל מי שהי' מחוייב חטאת על חטא אחר ודאי יוכל להקריב עולה על מ"ע, אבל זה לא קשה דחטא העגל שחמורה, וגם הוא חטא של כל ישראל לא הי' מקום להקריב דורן כל זמן שהיו נזופין, אבל מה דמוכיח הגמ' דמו"ק דמנודה יכול לשלוח קרבנותיו מזה שישראל היו נזופין ושלחו קרבנותיהם זהו בקרבנות שהם חובה לכל אחד כמו חטאות ואשמות ומחוסרי כפרה ובזה פשוט להגמ' שהקריבו קרבנותיהם, ומוכח מזה שמנודה משלח קרבנותיו.
ב׳
ואימתי זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאיר פני כל מזרח. ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. הלח"מ הביא דברי הראב"ד בפירושו בעדיות פרק ו' דהאי עדות מפי השמועה העיד ולא מפי מעשה, דהגמ' אמר בריש תפלת השחר דהלכה כר' יהודה דאמר עד ארבע שעות ותו לא, ואם ראה התמיד שקרב בארבע שעות מאי סהדותיה דילמא כי אישתהי נמי עד חמש או עד שש הכי מקרבי ליה, אבל רבינו בפי' המשנה פי' שזה הי' מעשה והביא הירושלמי, ונראה לתרץ לקושיית הראב"ד שהעדות הי' שאמרו באותו העת שעד ארבע שעות היו יכולים להקריבו מפני שהיו מגומגמים אם יכולים להקריב בארבע שעות, ואמרו שעד אותו זמן יכולים להקריבו עכ"ל הלח"מ, ודבריו תמוהים שבא ליישב דברי הרמב"ם בפירושו ולומר שהיו מסופקים אם יכולים להקריב ואמר שעד אותו זמן יכולים להקריב א"כ זהו פי' הראב"ד דמפי השמועה העיד אלא שהי' מעשה ובאותה מעשה הי' שמועה, אבל הרמב"ם הא לא הזכיר שום שמועה והוראה ופי' מהירושלמי שהי' מעשה שהיו משלשלים להיונים שתי קופות של זהב והעלו להם שני כבשים, פעם אחת שלשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להם שני גדיים באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, ועל אותה העיד ר' יהודה בן בבא עכ"ל הרמב"ם ולא הזכיר שום שמועה ושום הוראה. ונראה בדעת הרמב"ם דזה ודאי דר' יהודה בן בבא לא העיד אלא המעשה כדאיתא בירושלמי אלא דמעדותו מוכח שלא בא להעיד להוציא מדעת חכמים הסוברים דתמיד של שחר קרב עד שש שעות, אלא דסובר כר' יהודה דכיון דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר בקר אינו עד שש שעות רק דהספק הוא דכיון דזמן ק"ש הוא עד ג' שעות, אפשר גם זמן בקר הוא עד ג' שעות ועיקר פי' בקר הוא תחלת היום כמש"כ הראב"ע והרמב"ן בפי' ויהי ערב ויהי בקר, ויותר יש לומר ע"פ מה דפריך שם הגמ' מברייתא דוחם השמש ונמס, דכתיב שם וילקטו אותו בבקר בבקר, וסובר הגמ' דכיון דוחם השמש ונמס הוא בד' שעות א"כ עיקר הלקיטה הוא קודם, ומתרץ הגמ' לר' יהודה דהאי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת, א"כ זהו שנסתפקו דכמו בבקר גבי מן הוא עד ג' שעות, ה"נ בבקר דגבי תמיד הוא עד ג' שעות, וזהו שהעיד ר' יהודה בן בבא דמותר להקריב עד ד' שעות וכתי' הגמ'. ומבואר מה דאמר רב כהנא שם הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ולא אמר מעשה רב וכן לא אמר מעדותו של ר' יהודה בן בבא, אלא דבאמת לגבי המחלוקת של ר' יהודה וחכמים לא העיד ר' יהודה בן בבא רק משום דפשוט אצלו דבקר אינו עד ו' שעות אלא עד סוף זמן תחלת היום, לכן העיד שאפשר להקריב עד ד' שעות, ולזה אמר רב כהנא דהלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה דהך מתני' דעדיות ע"כ סברה כר' יהודה.
ג׳
תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחלת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור. לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר. ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו. שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. משיאריך הצל ויראה לכל, בחדושי המאירי כתב שהוא מן התורה, וכן משמע מדברי הרמב"ם וביומא דף כ"ח על הא דאמר צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי פריך ולשחיטה מתחלת שבע, ומשני משום דלא מכווני ומדברי התוס' שהביאו זה על הך דינא דנשחט בשש ומחצה מוכח דסוברים דעיקר דינו בתחלת שבע, וקשה על שיטת המאירי מהא דיליף רבא בפסחים דף ה' דחמץ אסור מה"ת משש שעות ולמעלה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ופירש"י ושחיטת הפסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ' אמר להם הממונה צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מינה דשחיטת התמיד מתחלת שבע ומביא שם ד' הגמ' משום דלא מכווני, עכ"פ מוכח להדיא מד' רבא דעיקר זמן שחיטת התמיד הוא מתחלת שבע וה"נ שחיטת הפסח, ומזה ילפינן דחמץ אסור מתחלת שבע. ונראה דהמאירי סובר דעיקר למוד של רבא הוא לפרש קרא דאך ביום הראשון דהוא בערב פסח, ומוכיח דא"א לפרש ביום הראשון בפסח דהא כבר מערב פסח אסור שיהי' חמץ בביתו, והלמוד דהוא בתחלת שבע זה נלמד מאך חלק, אלא דקשה דהא הגמ' פריך שם ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא, ומוכח דהוא למוד על עיקר הזמן, ונראה דיש לפרש דמה דפריך ואימא כל חד וחד כי שחיט היינו דמזה נלמוד דלא נוכל לדרוש אך חלק כיון דהתורה אמרה בלא תשחט על חמץ דתלוי בכל חד וחד כי שחיט וע"ז משני זמן שחיטה אמר רחמנא, והיינו דאיכא ל"ת על זמן שחיטה שלא יהי' חמץ בביתו, ממילא נוכל לומר דהעשה דתשביתו הוא בזמן חצי שעה קודם, וזה נלמד מאך חלק, ונמצא דהעשה והל"ת אינם בזמן שוה, ואף דעיקר הל"ת הוא באמת על כל חד וחד כי שחיט, כבר עמדו בזה התוס' וכתבו כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ולשיטת המאירי צ"ל דאף דעיקר הלאו הוא על כל חד וחד שחיט מ"מ ילפינן מינה גם על זמן שחיטה שאסור שיהי' לו חמץ, וממילא נאמר דהמ"ע של השבתה נלמוד מאך חלק דהוא בחצי היום חצי שעה קודם שיבוא לידי איסור שיהי' לו על זמן הביעור.ב) לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהם בשתי שעות. הקשה הלח"מ דהא עיקר טעמא דפסח אחר התמיד הוא משום דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד כדתניא בפ' תמיד נשחט ולמה כתב טעם אחר, ועוד דלטעמו של הרמב"ם הי' אפשר לתקן שיקריבו פסחיהם בין קודם התמיד בין אחר התמיד ונשאר בצ"ע, וקושייתו הוא משום שמפרש בדברי הרמב"ם במה שכתב חוץ מקרבן פסח לבדו דהוא על ולא שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים, ולפי פירושו קשה עוד מה שכתב הרמב"ם בשתי שעות ומפרש הלח"מ משש ומחצה עד שיקרב תמיד של בין הערבים שהוא בשמנה ומחצה, ובאמת הא אפשר לאחר התמיד עד סוף היום, וא"כ בערב פסח יאחרו התמיד עוד שתי שעות, ולזה העירני הרד"פ שי' אבל לדעתי אין הפי' כן דהא תיכף בהל' ד' כתב הרמב"ם אין שוחטים את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים, ומוכח דזהו הלכה חדשה שלא כתבה קודם, אלא דכונתו על קרבן התמיד שכתב קודם ולא היו שוחטים אותו בכל יום אלא בשמנה שעות ומחצה וכו' ועל זה כתב חוץ מקרבן פסח לבדו והיינו שהי' נשחט התמיד בשבע שעות ומחצה כמו שכתב אח"כ בהל' ה' ובאמת שחסר כאן תיבה והי' צ"ל מזמן קרבן פסח, או שהוא קיצור לשון, וזהו טעמא דמילתא דאם היו שוחטים גם בזמן קרבן פסח את התמיד בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע שעות ומחצה וחצי שעה על זמן ההקרבה, א"כ לא ישאר זמן על הקרבת הפסח אלא שתי שעות, ולכן בזמן קרבן פסח מקדימים לשחוט התמיד בשבע ומחצה. ומה שהקשה הלח"מ על מש"כ הרמב"ם לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר דמה טעם הוא הא יכול להקריב אחר תמיד של שחר איני רואה בזה קושיא דודאי עיקר טעמא הוא משום שאסור להקריב אחר תמיד של בין הערבים, אבל אפשר לצרף גם זה שאסור להקריב קודם תמיד של שחר דבודאי יש הרבה קרבנות של יחידים שגם זמן עיכוב הקרבת קרבנות קודם שיגמרו הקרבת תמיד של שחר דוחק הקרבת קרבנותיהם, אלא דיש להוכיח מזה דסובר הרמב"ם דמה שאסור להקריב קרבנות קודם תמיד של שחר היינו גם קודם הקטרתו, והמל"מ בסוף ד"ה ודע ג' מסתפק בזה, דשחיטתו ששוחטים אותו קודם שתעלה החמה וגם זריקתו שהוא תיכף הא אינו נוטל זמן מהקרבת קרבנות יחידים, אבל הקטרת אימוריו שצריך נתוח והדחה ומלוחה והקטרה זה כבר נוטל זמן שחסר בזה בשביל הקרבת קרבנות יחידים, ולכן מאחרים הקרבת תמיד של בין הערבים. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לחביבי הרב הג' הנעלה מו"ה נטע פריינד שי' במש"כ בפ"א מהל' תו"מ הל' ג' דמד' הרמב"ם מוכח משיטת המאירי דזמן שחיטת התמיד הוא מה"ת בשש ומחצה, וקשה דמהא דיליף רבא מלא תשחט על חמץ דם זבחי משמע דזמנו בשש, וכתבתי דעיקר הלמוד הוא דלא נפרש ביום הראשון בט"ו, ובשש ילפינן מאך חלק, והקשה בזה מהא דיליף ר' יהודה בדף כ"ח דאוכל חמץ בע"פ משש עובר בל"ת, דכתיב לא תאכל עליו חמץ והיינו משחיטת הפסח, ולכן כתב דבאמת יש חילוק בין תמיד לפסח, דאף דפסח אחר התמיד מיאוחר דבר, אבל גבי פסח יש הוכחה דעיקר זמנו בשש לפי"מ שכתבו התוס' בטעמא דראיית רבא הוא משום דאשכחן דהזהיר על ההשבתה, והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ, סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה, ובצירוף מה שכתבתי דעיקר ראיית רבא הוא דלא נימא דתשביתו הוא בט"ו, וכיון שיש לנו קרא דאך חלק דהוא בשש, א"כ ילפינן זה מזה דהשבתת חמץ דהוא בי"ד ילפינן מזמן שחיטת פסח, וממילא ילפינן זמן שחיטה דהוא בשש ממש מהשבתת חמץ דהוא מאך חלק, ולכן אף דגבי תמיד אמרינן דבין הערבים הוא בשש ומחצה, אבל גבי פסח מוכח דעיקר זמנו הוא בשש, והא דיאוחר דבר אינו אלא לכתחלה, ומבואר בזה ד' החינוך שכתב לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא לשחוט הפסח בי"ד בניסן בעוד שיהי' החמץ ברשותנו עד חצי יום כמו שדרשו אך חלק, והמנ"ח תמה בזה, דמנלן שלא לשחוט קודם, ולפי"ז מבוארים דברי החנוך, כל דבריו בזה נכונים.
ד׳
אין שוחטין את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום ארבעה עשר כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב. בפסחים דף נ"ט בהך ברייתא דתניא ומחוסר כפורים בערב הפסח איתא עוד ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך הגמ' מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ואוקמה רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה ר"פ אמר אפי' תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח, ואמר ליה רב הונא בר נתן לר"פ והא כמה דלא מתקטרי אימורים לא אכלי כהנים בשר וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי, א"ל כיון דלא אפשר נעשו כמו שנטמאו או שנאבדו, והרמב"ם לא הביא כאן הא דר' ישמעאל וכתב הזבח תודה דהרמב"ם סובר דת"ק פליג עליה משום קושיא דרב הונא בר נתן אך עמד בזה דאכתי איכא אוקימתא דרב חסדא בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה, ונשאר בצ"ע. והנה במה שכתב הזבח תודה דהרמב"ם לא פסק כשינויא דרב פפא ומלינה בראשו של מזבח משום קושיא דרב הונא בר נתן דלכאורה אינו מובן דהא שפיר משני ליה כיון דלא אפשר נעשה כמו שנטמאו אימורין או שנאבדו מצאתי שנתכוין לדברי המאירי שכתב במקומו דלא קיי"ל כהך שינוייא דהוי כמו שנטמאו דלא דמי לנטמאו שבעצמם אינם ראויים, ולכאורה הוא תימה דמנ"ל לחלוק בסברא על ר"פ אך בודאי כונתו דכיון דת"ק אמר מחוסר כפורים בערב הפסח מוכח דלא סבר כרי"ש ולכן סובר המאירי דבהך סברא פליג ת"ק. ונראה דיש לומר באופן אחר דבזבחים דף פ"ז פליגי רבה ורבא אם לינה מועלת בראשו של מזבח אם ירדו דרבה סבר דאין לינה מועלת ואם ירדו יעלו ורבא אמר דלא יעלו, והנה רש"י כאן בד"ה מעלה ומלינה כתב ולינה אינה פוסלת בראש המזבח כדאמר בזבחים לד"ה דלא ירדו, וסובר רש"י דבזה לחוד סגי דכיון דלא ירדו ומקטירה למחר מותר לשחוט היום על סמך זה שיעלה וילינה בראשו של מזבח, אבל בדעת הרמב"ם אפשר לומר דמשום זה לא הי' מותר לשחוט לכתחלה על סמך זה דכיון דאפי' אם לנו בראשו של מזבח אם ירדו לא יעלו, נמצא דבאמת נגרם פסול על האימורים רק דאיכא דין מיוחד דהמזבח מקדש פסולים דאם עלו לא ירדו, אבל אם יהי' סבה שכהן לא ידע ויורידם למטה כבר ישארו בפסולם, והרמב"ם כתב בפי"ח מהל' פסוה"מ בטעמא דאסור להפסיד קדשים במחשבה שדומה למטיל מום בקדשים וא"כ איכא איסור על עיקר עשיית הפסלות בקדשים, ולכן ר"פ דמשני דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ע"כ דסבר כרבה דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, או דר' ישמעאל יסבור כן, אבל להלכה דקיי"ל כרבא דלינה מועלת אסור לשחוט לכתחלה אחר התמיד על סמך זה. אח"כ ראיתי בדברי המל"מ בד"ה ומעתה, שהביא מד' התוס' ביומא דכ"ט שכתבו דלמ"ד לינה פוסלת בראשו של מזבח לא מהני מעלה ומלינה, וכתב ע"ז המל"מ וראיתי לרש"י שכתב בפ' תמיד נשחט ולינה אינה מועלת בראשו של מזבח כדאמרינן בפ' המזבח מקדש לד"ה דלא ירד, משמע מתוך דבריו דהא דר' ישמעאל אתי אפי' כמ"ד אם ירדו לא יעלו והוא תימה בעיני וצ"ע, ולא ביאר במה שהוא תימה, אבל ודאי כונתו למה שכתבתי, וא"כ א"צ לדחוק ולומר דלא קיי"ל כר"פ במה דמדמה זה לנטמאו אימורים ולחנם הוצרך המאירי לדחוק בזה דבלא זה לא קיי"ל כר"פ דהוא אליבא דרבה. אכן אכתי קשה דהא האוקימתא דבחטאת העוף לא נדחה וגם המאירי כתב כן דבחטאת העוף של מצורע מקריבים אחר התמיד וא"כ קשה מה שהשמיט זה הרמב"ם, ובדעת המאירי שבודאי כל יסודו שכתב דלא קיי"ל כר"פ דמדמה זה לנטמאו אימורים הוא ע"פ דברי הרמב"ם שכתב בערב הפסח וכת"ק, וקשה דהא בעצמו כתב דכן הוא בחטאת העוף של מצורע כל השנה, ונראה בדעתו דלר"פ דדברי רי"ש הוא בכל מחוסרי כפורים, קשה על הרמב"ם שכתב בערב הפסח, וכן מוכח דת"ק חולק על רי"ש, אבל לפי"מ דמוקים רבא בחטאת העוף ופירש"י של מצורע אינו מוכח דת"ק חולק, ואפשר דרי"ש מוסיף על דברי הת"ק, אלא דקשה דהא אפשר גם בחטאת יולדת ועיין במהרש"א ובצל"ח. ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דתניא ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר מוכח דת"ק אינו סובר כן וגם לאוקימתא דרבא דבחטאת העוף עסקינן חולק על זה הת"ק דס"ל לת"ק דמ"ע דהשלמה אינו רק על הקטרה אלא דגם שחיטה וזריקה אסור, וכן כתב הרמב"ם בהל' ג' ולא שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים, ואפשר דהרמב"ם סובר דמ"ע דהשלמה הוא דוקא על איסור שחיטה דעל זריקה אם הי' מותר לשחוט לא הי' אסור לזרוק שיפסול הדם למחר, ולכן עיקר האיסור הוא בשחיטה, ולכן דייק לכתוב מקודם לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטים אחר תמיד של בין הערבים, משום דבמ"ע דהשלמה אין האיסור אלא על השחיטה, ואפשר דסובר דאפי' על הקטרה אין איסור אם עבר ושחט אף דהקרבן לא יהי' נפסל בלא הקטרה, מ"מ אין לבטל מצות הקטרה ולפסול האימורים. ומ"ע דהשלמה אינו אלא שלא ישחוט אחר התמיד שיהי' צריך אח"כ להקריב ולהקטיר. וכיון דאיכא מ"ע דהשלמה גם בשחיטה וזריקה לכן גם בחטאת העוף דליכא הקטרה לא נדחה מ"ע דהשלמה שלא למצות פסח. והנה לפימש"כ עכשיו דהרמב"ם לא כתב גם האוקימתא דבחטאת העוף משום דסובר דת"ק חולק על זה וסובר דמ"ע דהשלמה הוא גם על שחיטה, א"כ אין צריך כבר למה שכתבנו דהרמב"ם סובר דשינויא דרב פפא דמעלה ומלינה הוא רק אליבא דרבה דהא שינויא דר"פ הוא ג"כ רק אם נאמר דמ"ע דהשלמה הוא רק על הקטרה, ומ"מ כתבתי זה משום שהדברים נכונים בעצמם וכדברי המל"מ.
ז׳
איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת אלא בערב שבת בלבד מקטרין איברי תמיד של ערב שבת, שהשבת תחלתו דוחה וסופו אינו דוחה, חלבי שבת קריבין בלילי יו"ט אם חל יו"ט להיות במוצאי שבת, אבל אין קריבין בלילי יוהכ"פ. המל"מ הקשה על דברי הרמב"ם שכתב אלא בערב שבת בלבד מקטירין ומוכח דאין נ"מ ואפי' משלה בהם האור אין מקטירין, וקשה איך יתיישב לשיטתו הא דאמרינן בשבת דף כ' דקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם אתא להתיר איברים ופדרים, והקשו התוס' דהא מעולת שבת בשבתו נפקא, ותירצו דקרא אתי למשרי אברים ופדרים של חול כשמשלה בהם האור, ומדברי הרמב"ם מוכח דאפי' משלה בהם האור אין מקטירים, וראיתי בקונטרס ברכת הארץ שיישב זה דקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דאתי למשרי אברים ופדרים באמת איירי באברים ופדרים של שבת, ומה שהקשו התוס' הא זה שמעינן מעולת שבת בשבתו איצטריך קרא לאשמעינן דמקטירן כל השבת דהא עיקר דין הקטרה הוא רק עד שתצית האור ברובו, ובזה סגי להתיר שיריים לאכילה גבי קומץ, ובעולה דליכא היתר שיריים אפשר דסגי במשלה בהם האור, אך יש לומר דגם בזה צריך עד שיוצת האור ברובו כיון דילפינן מלשון הקטרה, וגם בעולה כתיב הקטרה עכ"פ אחר שהוצת האור ברובו הו"א דאין היתר להקטירם בשבת להפך בצנורא ולהוסיף אש, ושפיר צריך קרא לאברים ופדרים. והנה במה שכתב הרמב"ם דחלבי שבת אין קריבין ביוהכ"פ הקשה הלח"מ דהא לא משכחת לה כיון דלא קיי"ל כאחרים ודחינן ליה, נראה שהענין מבואר דבגמ' על מה דתנן חלבי שבת קריבין ביוה"כ דמשמע דבלא טעות אפשר שיהיה כן, בזה פריך שפיר והא מדחי דחינן ליה, אבל הרמב"ם שכתב אין קריבין שפיר צריך להשמיענו אם יארע טעות ולא ידחו, וכן מה שכתב בהל' שבת תוקעין ולא מבדילין צריך ג"כ להשמיענו אם יהיה טעות, ואף דלכאורה אין איסור להבדיל, אבל באמת יש בזה איסור ברכה לבטלה. ולכן שפיר כתב תוקעים ולא מבדילים.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תמידים ומוספין פרק א׳

י״ב
שורש אי שני תמידין מעכבין זה את זה טעו או שגגו אפי' הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר כו' בשנתחנך המזבח כו'. נ"ב הכי איתא במנחות דמ"ט תנן התם לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערביים אר"ש אימתי בזמן דהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אר"ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמי' ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ופריך בגמ' לא הקריבו כבש בבקר כו' אר"ש וכולה היתה קריבה בין הערביים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמים חינוך מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערביים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערביים כו' מה"מ כתיב את הכבש השני תעשה בין הערבי' ולא א' בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך אפי' ראשון בין הערבים. וכתבו התוס' בד"ה בד"א כו' אבל כו' יקריב ראשון דוקא ולא שני מדלא קתני וב' היו קרבין לר"ש כו' יע"ש וק"ל טובא דבמס' ברכות דכ"ו ע"ב אמרי' איבעייא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים את"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרי' שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו א"ד כיון דצלותא רחמי הוא כל היכא דבעי ליצלי וליזיל ת"ש כו' אר"י טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ב' ערבית ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו ע"כ הרי מכאן מוכח בהדיא דאם לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וכן האברים אם לא הקריבו בלילה יקריבום בשחר אחר עיקרי שהוא התמיד דאלת"ה קשיא דכי היכי דמספ"ל במנחה ה"נ הו"ל לספוקי בערבית דכיון דתפלה במקום קרבן קאי כי היכי דהתם לית ליה תשלומי' ביומיה ה"נ בתפלה אלא ודאי מוכרח לומר דפשיטא ליה לתלמודא דבקרבן יש תשלומי' ביומיה אבל כיון דעבר יומיה בטל קרבנו ולהכי לא מיבעייא ליה אלא במנחה ולא בערבית וא"כ ק' מאד על התוספות איך רוצים לומ' דדוק' א' ולא ב' וא"ת דלפי האמת אינו כן אלא כולהו אית להו תשלומין משום צלותא רחמי הא ליתא דהול"ל אדתבעי לך במנחה תבעי לך בכולהו איך שיהיה דברי התוספות ז"ל קשים אצלי טובא. ולפי חומר הענין נלע"ד לפרש דהכי פירושו לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערביים בד"א שלא נתחנך המזבח ולזה לא יקריבו כלל דאע"ג דשל שחר יש לו תשלומי' מ"מ כיון דלתשלומי' קאתי קרב של בין הערביים קודם ואח"כ של התשלומי' דכן הוא הראוי וכיון שכן נמצא דמתחנך המזב' בתמיד של בין הערבי' שהוא קרב קודם ולזה לא יקריבו כלל אבל אם נתחנך המזבח כשלא הקריבו בבוקר יקריבו בין הערביים שניהם יחד תחילה של ב"הע ואח"כ של תשלומין ומ"ש התוספו' דאם איתא הו"ל למיתני ושניהם היו קריבין לר"ש כי היכי דקתני וכולה היתה קריבה הא ליתא דבהא לא פליגי דגם לת"ק השני חצאים נקטרים בין הערבים א' של בין הערבים וא' של תשלומין וכן בתמידים ומאי דקאמר ר"ש וכולה היתה קריבה היינו דלרבנן היו מקטירין אותו לחצאין ולר"ש כולה שלימה היתה קריבה לשם בין הערבים ולא היו חוצין אותו לחצאין זה נלע"ד ויש לי סמך מן הגמ' מדקאמר את הכבש א' תעשה בבוקר ואת הכבש הב' תעשה ב"הע ולא ראשון ב"הע בד"א כו' אבל כו' אפי' ראשון ב"הע וה"פ שני ב"הע ולא שיהא של ב"הע ראשון ושל שחר שני וכגון שלא הקריבו בבקר שמקריבין אותו לתשלומין אחר של ב"הע לזה בא הכתוב ופי' את הכבש כו' וה"פ אם את הכבש א' תעשה בבוקר את הכבש השני תעשה ב"הע ואם לאו לא יקריב ב"הע בד"א שלא נתחנך אבל נתחנך אפי' שיהיה הראשון של ב"הע ואח"כ של תשלומין כשר ומותר דאל"כ היכי קרי ליה ראשון דלא שייך ראשון אם לא יש שני זה נלע"ד מכח הקושיא וה' ברחמיו יצילנו משגיאות והנה מדברי רבי' כאן משמע שפי' כמו שפי' התוס' שכתב בד"א שנתחנך המזבח אבל אם היה המזבח חדש שעדין לא קרב עליו כלום לא יקריבו תחילה ב"הע שאין מחנכין אותו כו' ופי' דבריו הוא דכשנתחנך מקריבין התמיד דוקא ולא התשלומין והיינו כמו שפי' התוספות ז"ל ע"כ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות תמידים ומוספין פרק א׳

ו׳
אע"פ שאין שוחטין אחר התמיד של בין הערביים מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום ומקטירין אברי עולות והאמורין עד חצי הלילה וכו'. הנה ראיתי להרא"ם בפרשת צו ד"ה וערך עליה העולה וכו' שכתב וז"ל ומהקטר חלבים ואברים שנקרבים אחר תמיד של בין הערביים כל הלילה לא קשיא דההוא בחלבים ואברים שנזרק דמם קודם התמיד של בין הערביים קמיירי דהקרבתן אינן אלא גמר מלאכה בלבד מאחר שכבר התחילו בזריקת דמן קודם התמיד של בין הערביים א"נ הא דקתני מנין שלא יהא דבר מתעכב לתמיד שבה"ע אינו אלא למצוה ולא לעיכובא והקטר חלבים ואברים בששכח ולא הקטירם קודם לתמיד של בין הערביים קמיירי א"נ הקטר אברים וחלבים ברישא מקטיר כולהו והדר מקטיר אברי עולת תמיד שבה"ע כדי שתבא אחר כולם כדפי' הרב ישעיה הראשון עכ"ל. והנה לתירוץ הראשון שתירץ דבאברים שנזרק דמן קודם לתמיד אף שהקטירם אחר התמיד אינו אלא גמר מלאכה א"כ צ"ל הא דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר"י בנו של ר"י ב"ב מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ומשני אמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה רב פפא אמר אפי' תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ע"כ דנראה דכיון דלא הקטיר האברים אחר אברי תמיד משו"ה קרב אחר התמיד היינו דוקא משום שקרבים ונזרקו דמן אחר התמיד ומשו"ה קא משני דמיירי בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה או מעלה ומלינה בראשו של מזבח אבל אה"נ שאם נזרק דמן קודם התמיד אפשר שגם האברים נקטרים וכדברי הרא"ם ז"ל. אלא שראיתי להרב קרבן אהרן בפ"א סי' ד' שדחה תירוץ זה של הרא"ם וז"ל ואין לומר כמ"ש הרא"ם ז"ל דכיון שנזרק דמן קודם לתמיד של בין הערבים לא ניחוש להקטרת אברים שאינם אלא גמר מלאכה לבדו ולא אמרו הקטר אברים כל הלילה אלא באותם שנזרק דמן קודם התמיד דזה א"א דקרא דאמר עליה השלם כל הקרבנות כולם בהקטרת אברים מיירי שכן אמר והקטיר עליה חלבי השלמים כולם ירצה בהקטרת קודם התמיד עכ"ל. ואחרי המחילה רבה לא ידעתי איך דחה תירוץ זה והוא ש"ס ערוך בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט ע"ב) דאמרינן התם רב כהנא רמי כתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב עליה השלם כל הקרבנות כולם דמשמע שלא יתעכב אחר תמיד ומשני הוא מותיב לה והוא מפרק לה כשנתותרו ופירש"י כשנתותרו מהקרבנות שנזרק דמן קודם התמיד ולא הספיקו להקריב כיון דנראה להקריב קודם לכן על תמיד של שחר הוא משלים ע"כ. הרי להדיא דהקטר אברים שנקטרים אחר תמיד היינו משום שנזרק דמן קודם התמיד וכדברי הרא"ם ז"ל וא"כ מה מקום להרב ז"ל לדחות תירוץ זה והוא בש"ס וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב זרע יצחק לומברוזו בלשונות על רבינו דף כ"ד ע"ג יעו"ש).
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תמידים ומוספין א׳, מתוך הלכות תמידים ומוספין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תמידים ומוספיןכל הרמב״ם