רמב״ם - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק ה׳

ספר אהבה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק ה׳

הלכה א׳

כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַמְּזוּזָה. כּוֹתְבִין שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ עַל דַּף אֶחָד בִּירִיעָה אַחַת וְעוֹשֶׂה לָהּ רֶוַח מִלְּמַטָּה וְרֶוַח מִלְּמַעְלָה כְּמוֹ חֲצִי צִפֹּרֶן. וְאִם כְּתָבָהּ בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה דַּפִּין כְּשֵׁרָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כְּזָנָב אוֹ כְּמוֹ עִגּוּל אוֹ כְּקוּבָּה וְאִם עָשָׂה כְּאַחַת מֵאֵלֶּה פְּסוּלָה. כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה פְּסוּלָה. כְּתָבָהּ בִּשְׁנֵי עוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁתְּפָרָן פְּסוּלָה. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה וּתְפִלִּין שֶׁבָּלוּ אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְזוּזָה. וְלֹא מִן הַגִּלְיוֹנִים שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו מְזוּזָה לְפִי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה:

הלכה ב׳

וּמִצְוָה לַעֲשׂוֹת רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשַׁת (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ לִ (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ פָּרָשָׁה סְתוּמָה. וְאִם עָשָׂה אוֹתָהּ פְּתוּחָה כְּשֵׁרָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ מִן הַתּוֹרָה. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתָגִין שֶׁבָּהּ. וְאֵלּוּ הֵן הַתָּגִין שֶׁעוֹשִׂין בַּמְּזוּזָה:

הלכה ג׳

פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה יֵשׁ בָּהּ שֶׁבַע אוֹתִיּוֹת עַל כָּל אוֹת מֵהֶן שְׁלֹשָׁה זַיִנִּי״ן. וְאֵלּוּ הֵן. שִׁי״ן עַיִ״ן שֶׁל (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ וְנוּ״ן דְּ(דברים ו ה) ״נַפְשְׁךָ״ וּתְרֵי זַיִנִּי״ן שֶׁל מְזוּזֹת וּתְרֵי טֵיתִי״ן שֶׁל (דברים ו ח) ״טֹטָפֹת״. וּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה יֵשׁ בָּהּ שֵׁשׁ אוֹתִיּוֹת עַל כָּל אוֹת מֵהֶן שְׁלֹשָׁה זַיִנִּי״ן. וְאֵלּוּ הֵן. גִּימֶ״ל שֶׁל (דברים יא יד) ״דְגָנֶךָ״ וּתְרֵי זַיִנִּי״ן שֶׁל (דברים ו ט) ״מְזוּזוֹת״ וּתְרֵי טֵיתִי״ן שֶׁל טֹטָפוֹת וְצַדִּי״ק שֶׁל (דברים יא כא) ״הָאָרֶץ״. וְאִם לֹא עָשָׂה תָּגִין אוֹ שֶׁהוֹסִיף בָּהֶן אוֹ גָּרַע מֵהֶן לֹא פָּסַל. וְאִם כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא בְּשִׂרְטוּט אוֹ שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּמָלֵא וְחָסֵר אוֹ שֶׁהוֹסִיף מִבִּפְנִים אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

הלכה ד׳

מִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁכּוֹתְבִים עַל הַמְּזוּזָה מִבַּחוּץ כְּנֶגֶד הָרֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה שַׁדַּי וְאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד לְפִי שֶׁהוּא מִבַּחוּץ. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁכּוֹתְבִין מִבִּפְנִים שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אוֹ שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים אוֹ פָּסוּק אוֹ חוֹתָמוֹת הֲרֵי הֵן בִּכְלַל מִי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁאֵלּוּ הַטִּפְּשִׁים לֹא דַּי לָהֶם שֶׁבִּטְּלוּ הַמִּצְוָה אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁהִיא יִחוּד הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַהֲבָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ כְּאִלּוּ הוּא קָמֵעַ שֶׁל הֲנָיַת עַצְמָן כְּמוֹ שֶׁעָלָה עַל לִבָּם הַסָּכָל שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמְהַנֶּה בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם:

הלכה ה׳

וּמִצְוָה לִכְתֹּב (דברים יא כא) ״עַל הָאָרֶץ״ בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה בֵּין בְּרֹאשׁ בֵּין (בְּאֶמְצַע) הַשִּׁיטָה. וְנָהֲגוּ כָּל הַסּוֹפְרִים לִכְתֹּב אוֹתָהּ בִּשְׁתַּיִם וְעֶשְׂרִים שִׁיטוֹת וְעַל הָאָרֶץ בְּרֹאשׁ שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה עַל הַסֵּדֶר. שְׁמַע. ה׳‎. הַדְּבָרִים. לְבָנֶיךָ. וּבְשָׁכְבְּךָ. בֵּין. וְהָיָה. מְצַוֶּה. בְּכָל. יוֹרֶה. עֵשֶׂב. פֶּן. וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם. הַשָּׁמַיִם. וַאֲבַדְתֶּם. וְשַׂמְתֶּם. אֹתָם. אֹתָם. בַּדֶּרֶךְ. וּבִשְׁעָרֶיךָ. אֲשֶׁר. עַל הָאָרֶץ:

הלכה ו׳

כְּשֶׁכּוֹפְלִין אוֹתָהּ גּוֹלְלִין אוֹתָהּ מִסּוֹף הַשִּׁיטָה לִתְחִלָּתָהּ עַד שֶׁתִּמְצָא כְּשֶׁיִּפְתַּח הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת יִקְרָא מֵרֹאשׁ הַשִּׁיטָה לְסוֹפָהּ. וְאַחַר שֶׁגּוֹלְלָהּ מַנִּיחָהּ בִּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה אוֹ שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל כָּל דָּבָר וּמְחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל מְזוּזַת הַפֶּתַח בְּמַסְמֵר אוֹ חוֹפֵר בִּמְזוּזַת הַפֶּתַח וּמַכְנִיס בָּהּ הַמְּזוּזָה:

הלכה ז׳

וְקֹדֶם שֶׁיִּקְבָּעֶנָּה בִּמְזוּזַת הַפֶּתַח מְבָרֵךְ תְּחִלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִקְבֹּעַ מְזוּזָה. וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת כְּתִיבָתָהּ שֶׁקְּבִיעָתָהּ זוֹ הִיא הַמִּצְוָה:

הלכה ח׳

תְּלָאָהּ בְּמַקֵּל פְּסוּלָה שֶׁאֵין זוֹ קְבוּעָה. הִנִּיחָהּ אַחֲרֵי הַדֶּלֶת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. חָפַר בִּמְזוּזַת הַפֶּתַח וְהִכְנִיס הַמְּזוּזָה כְּמוֹ נֶגֶר וְהִיא כִּבְרִיחַ הַקְּרָשִׁים בַּטַּבָּעוֹת פְּסוּלָה. הֶעֱמִיק לָהּ טֶפַח פְּסוּלָה. חָתַךְ קָנֶה וְהִכְנִיס בּוֹ מְזוּזָה וְאַחַר כָּךְ חִבֵּר הַקָּנֶה אֶל קָנִים אֲחֵרִים וְהֶעֱמִיד מִן הַכּל מְזוּזַת הַפֶּתַח פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה קְבִיעַת הַמְּזוּזָה לַעֲשִׂיַּת מְזוּזַת הַפֶּתַח:

הלכה ט׳

מְזוּזַת הַיָּחִיד נִבְדֶּקֶת פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ. וּמְזוּזַת רַבִּים פַּעֲמַיִם בְּיוֹבֵל. שֶׁמָּא נִקְרְעָה מִמֶּנָּה אוֹת אַחַת אוֹ נִמְחֲקָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְבוּעָה בַּכְּתָלִים מַרְקֶבֶת:

הלכה י׳

הַכּל חַיָּבִין בִּמְזוּזָה אֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּמְחַנְּכִים אֶת הַקְּטַנִּים לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה לְבָתֵּיהֶם. הַשּׂוֹכֵר בַּיִת בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְהַדָּר בְּפֻנְדָּק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל הַשּׂוֹכֵר בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַיָּב בִּמְזוּזָה מִיָּד:

הלכה י״א

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא מְזוּזָה וְלִקְבֹּעַ אוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיָה נוֹתֵן שָׂכָר עַל קְבִיעָתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁהַמְּזוּזָה חוֹבַת הַדָּר הִיא וְאֵינָהּ חוֹבַת הַבַּיִת. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא לֹא יִטְּלֶנָּה בְּיָדוֹ וְיֵצֵא. וְאִם הָיָה הַבַּיִת שֶׁל כּוּתִי הֲרֵי זֶה נוֹטְלָהּ כְּשֶׁיֵּצֵא:

דברי ירמיהו · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה׳

א׳

כיצד כותבין המזוזה וכו' ואם כתבה בשנים וג' דפים כשירה וכו'. עי' בכ"מ ובמרכבת המשנה שרבינו פי' כרש"י בפי' שתים ושלש וזה שכתב כאן למד מעשה ג' דפין וכפי' התוס' שם ודין של כשירה לא הוי שנכלל במ"ש "ובלבד שלא יעשנה וכו'" עיי"ש: כתבה בשני עורות אע"פ שתפרן פסולה וכו'. בכ"מ לא כתב מקור ע"ז אע"פ שתפרן וכו' ועי' בשו"ת מהר"מ מינץ מהגאון מאובן ז"ל שכתב שהוציאו מהירושלמי המובא בתוס' מנחות ל"ג ע"א בד"ה כתבה וז"ל ובירושלמי משמע דשני עורות פסולה דפריך ולמה לא תנינן שהספרים נכתבין בשני עורות והתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד עכ"ל. והרי בס"ת נתפרין היריעות ועל כרחך בתפילין אף בנתפרין אחר זה פסולין עיי"ש בסי' א'. ועי' בתוס' מנחות ל"ב ע"א בד"ה דלמא שכתבו והא דאמר בירושלמי דתפילין וכו' אלא על עור אחד בשלא תפר העורות זה בזה עיי"ש. ובשירי הקרבן בירושלמי הנ"ל בפ"ק דמס' מגילה ה"ט עמד ע"ז דבס"ת אמרינן שם דאסור ובס"ת ודאי בתפר מיירי עיי"ש. ועי' בב"ש בסי' ק"ל ס"ק ח' בשם תוס' סוטה לחלק דרק בתפרן אחר הכתיבה עיי"ש. ועי' בשו"ת מהר"א ששון המובא בשו"ת הנ"ל להיפוך עיי"ש. ובזה יש ליישב דברי הירושלמי. ועי' בס' קובץ על יד על הרמב"ם שרש"י מגילה ח' ע"ב בד"ה לתופרן שכתב במזוזות שיהו תפורין בגידין וכו' עיי"ש: ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה ולא מן הגליונים של ס"ת אין כותבין עליו מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה. מ"ש ולא מן הגליונים וכו' לא פי' בכ"מ מקורו. ועיין בתוס' במס' מנחות דף ל"ב ע"א בד"ה דילמא להשלים ויש עוד לפרש להשלים כגון דפרשת שמע בסוף העמוד והוסיף פרשת והיה אם שמוע בגליון שלמטה או פרשת והיה אם שמוע בתחילת העמוד והוסיף שמע בגליון שלמטה עכ"ל. ואסור בכה"ג משום אין מורידין וכו' כדאיתא שם ונראה שרבינו פי' כדעת התוס'. והנה לכאורה כיון שצריך להשאיר גליון למעלה ולמטה בס"ת וא"כ הוי הגליונות כגוף הס"ת ושם על כרחך בכה"ג מיירי דאל"כ הוי חלק גדול חלק. אבל אחרי השיעור המוזכר בפ"ט מהל' ס"ת בזה צ"ע לכאורה אם הוי בכלל גליונות וכנראה מלשון רבינו שסתם דכל מה שהשאיר לגליון קדושת הס"ת עליו דהשיעור הוי למטה ולא למעלה: וראיתי בפי' לרמב"ם מר' דוד עראמ"ה ז"ל וז"ל ולא מן הגליונים. פי' מה שלמעלה מן הדף וכן מה שלמטה ועי' הל' ס"ת פ"ט ותראה שזה הפי' האמיתי עכ"ל. ואולי כונתו למ"ש ונשמע מזה דמצד לא הוי בכלל זה. ועיין בטו"ז בסי' ר"צ ובנה"כ שם. ועי' בתוס' מגילה דף ל"ב ע"א בד"ה הלוחות עיי"ש:

ח׳

תלאה במקל וכו' העמיק לה טפח פסולה וכו'. ובכ"מ משום תעשה ולא מן העשוי עיי"ש. ועי' במעשה רוקח שכתב דט"ס בכ"מ דלא שייך בזה עיי"ש וכיו"ב במרכבת המשנה שמגיה דבריו עיי"ש:

י׳

הכל חייבים במזוזה וכו' השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל פטור מן המזוזה ל' יום. אבל השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. עיין בתוס' במס' מנחות דף מ"ד ע"א בד"ה טלית שכתבו דמדאורייתא לעולם פטור בטלית כסותך כתיב כדדרשינן במס' חולין קל"ה בראשית הגז אלא מדרבנן לאחר שלושים בציצית ומזוזה שאני דביתך דרשינן דרך ביאתך וכל שלושים לא הוי בית דירה ואח"ז כתבו צ"ע ומיהו י"ל דמזוזה ג"כ מדרבנן דתרי ביתך כתיב עיי"ש. ועיי"ש עוד שכתב בטלית לאחר ל' משום שנראה כשלו עיי"ש. ובהגהות מיימוני בהל' י"א כתב לפטור בשוכר מגוי משום ביתך דבישראל משום שלא יאמרו ששלו משא"כ בשוכר מגוי דקלא אית ליה. והקשה בשוכר מישראל ג"כ נאמר ביתך ואי דשכירות ליומא ממכר גם שאלה ליומא ממכר ולמה השוכר מישראל חייב עיי"ש וכונתו להקשות על החיוב מדאורייתא. ולדעת התוס' דהוי מדרבנן ולא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא יש להביא ראיה לדעת הב"ח המובא בש"ך חו"מ בסי' שי"ג דשכירות קניא מדרבנן אף לדעת התוס' דרק לענין אונאה בלבד אמרינן ליומא ממכר הוא וכתב ע"ז בש"ך בס"ק א' ולא ידעתי מנ"ל עיי"ש. והנה י"ל במזוזה דחייב מה"ט מדרבנן. אלא דיקשה דא"כ בטלית יהי' חייב קודם ל' ג"כ מדרבנן דבמזוזה טעמא אחרינא כמ"ש בתוס' משום דלא מקרי דירה קודם לזה דלא שייך בטלית. ועי' במג"א בסי' רמ"ו ס"ק ח' עיי"ש בשם הג"א דלחומרא אמרינן ממכר הוא עיי"ש ויקשה מטלית למה פטור כל ל'. ועי' עוד ביש"ש ב"ק פ"ה סי' ל"ג עיי"ש. ובס' תורת חיים ב"מ נ"ו ע"ב עיי"ש:

י״א

המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפי' היה נותן שכר על קביעתה מפני שהמזוזה חובת הדר הוא ואינה חובת הבית וכו'. עיין בתוס' במס' פסחים דף ד' ע"א בד"ה המשכיר שכתבו דמזוזה חובת הדר הוא כלומר אפי' לא היה משכירה היה יכול לפטור ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית וכו' עכ"ל. ועיין בנ"י בסוף הל' מזוזה בד"ה המשכיר וכו' על השוכר שהוא צריך לשמירה כיון שהוא דר בתוכה ואע"ג שאם לא היה שוכרה היה חייב המשכיר לעשות לה מזוזה מידי דהוי אבית התבן ובית העצים אפ"ה כיון שהשוכר לא מצא בה מזוזה חייב לעשות לה מזוזה עכ"ל. ועי' בתוס' במס' מנחות הנ"ל דף מ"ד ע"א בד"ה טלית עיי"ש. ולשון רבינו ואינה חובת הבית וכו' נראה כדעת התוס' ובשו"ע יו"ד סי' רצ"א ובחו"מ בסי' שי"ד לא נאמר מזה כלל. ועי' ברש"י ב"מ ק"א חובת הדר הוא דדרשינן דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה עכ"ל ועי' לשונו במס' פסחים הנ"ל נראה ג"כ כדעת התוס'. ועי' בלשון רבינו פ"ו ה"א ואח"כ יתחייב הדר בה וכו' עיי"ש כמ"ש. ועי' בריטב"א במס' יומא דף י"א ע"א עיי"ש. ועי' בפ"ו ה"ו בביהכ"נ וכו' עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה׳

א׳

מצוה כב לקבוע מזוזה בפתחי הבתים דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וכותבים שתי פרשיות שמע והיה אם שמוע דכתיב בהו מצות מזוזה בדף אחד. ונראה דדף אחד למצוה היא [מדרבנן] מדאמר תפילין שבלו אין עושין אותם מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה משמע דאי לאו הכי הוי עבדינן להו מזוזות אע"ג דתפילי כתיבי כל פרשה בחד דפה באנפי נפשה ולהכי כתב ואם עשה שנים או שלשה דפים כשרה ובלבד שלא יעשנה נקובה או כזנב או עגול ואם עשה כאחד מאלו פסולה משום דכתיב וכתבתם ומשמע נמי כתיבה תמימה ומיושרת. כתבה שלא על הסדר כגון שהקדים פרשה לפרשה פסולה דכיון דוכתבתם קאי אשתי פרשיות משמע כמו שהן מסודרות בתורה. כתבם בשתי עורות אע"פ שתפרם פסולה ונראה מכח דההיא דתפילין שבלו דהאי פיסול לא להוי דאוריתא דמי לא עסקינן אפילו בתפילין של ראש דהוי כל פרשה בעורה וקאמר דמשום אין מורידין הוא דלא הא לאו הכי מצי למעבדינהו מזוזה מדאוריתא אלא דאיפשר דלא איירי הא אלא בתפילין של יד כשהם בקלף אחד דאי לאו הא טעמא דאין מורידין הוה מצי למעבדינהו מזוזה אבל תפילין של ראש שהן כל פרשה בעורה לא מצי למעבד מינייהו מזוזה דבעינן דלהוו בעור אחד כיון דוכתבתם קאי אתרוייהו נראה דקפיד קרא דלהוו כתובות שתיהן בעור אחד. אם עשה פרשה והיה אם שמוע פתוחה כשרה שאין סמוכה לו בתורה וצריך ליזהר בתגין ואם לא עשאן או שגרע או יתר לא פסלה ואם כתבה שלא בשרטוט פסולה דהלכה למשה מסיני דמזוזה צריכה שרטוט ואם לא דקדק במלא וחסר פסולה דאות אחד מעכבתן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ואם הוסיף נמי הוי פסולה דאתיא כתיבה כתיבה מספר דכתיב כתוב זאת זכרון בספר מה ספר בעי' דקדוק אף מזוזה בעי דקדוק. ומצוה לכתוב על הארץ בשטה אחרונה בין בראש השטה בין באמצע שטה בראש שטה דמרחיק שמים מעל הארץ ומשמע דכי היכי דמרחקי שמים מארץ כן יאריכו ימיכם ונראה דהוא אסמכתא בעלמא.

ו׳

וגוללה ומחבר אותה אל מזוזות הפתח במסמר או חופר ומכניס בה המזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות והיינו שיהיו קבועות וכן תרגם אונקלוס ותקבעינן ואם תלאה במקל פסולה דבשעריך בעינן. הניחה בדלת שקבעה בכותל אחורי הדלת לא עשה כלום דעל מזוזות כתיב עד שיניחנה בצורת הפתח כהלכתה. חתך קנה והכניס בו מזוזה ואחר כך חבר הקנה אל קנים אחרים והעמיד מן הכל מזוזות הפתח פסולה מפני שקדמה קביעת המזוזה לעשיית מזוזת הפתח וכתיב בציצית תעשה ודרשינן ולא מן העשוי וגמרי מיניה ונראה דהיא מדרבנן דבמאי יליף לא ג"ש איתא ולא היקשא איתא.

י׳

הכל חייבין במזוזה ואפילו נשים ועבדים נשים דכתיב במזוזה למען ירבו ימיכם ונשים נמי בעו חיי ועבדים דגמר לה לה מאשה בכל מצות שהאשה חייבת דכתיב באשה וכתב לה ובשפחה או חופשה לא ניתן לה. השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדקי בארץ ישראל פטור מן המזוזה שלשים יום דלאו דירה דידיה היא אבל השוכר בארץ ישראל חייב מיד דחשיב דירה דידיה וקאמר קרא תרי זמני ביתך חד לדרך ביאתך וחד שיהא שלו וא"כ שוכר הוי חייב מדרבנן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה׳

א׳

כתב בב' עורות אע"פ שתפרן פסול. ועי' מגילה דף ח' ע"ב ד"ה לתופרן בגידים כתב רש"י הלל"מ תפילין ומזוזות לתפרן בגידין יראה מדברי רש"י אם תפר ב' עורות כשר. ועיין מ"ש בס"ד בשלום ירושלים פ"ק דמגילה דף ה' ע"א באריכות:

ג׳

או שהוסיף מבפנים כו' ה"ז פסולה. עיין לעיל פ"ב הל' ג' שאם כתב החסר מלא פסול עד שימחוק היתר וא"כ צ"ע על רבינו פה מ"ש מזוזה מתפילין ולפי מ"ש לעיל יש מקום ליישב ודו"ק:

ח׳

העמיק לה טפח פסולה. עי' כ"מ שכתב כלומר והו"ל תעשה ולא מן העשוי ואין זה נכון אלא הטעם כמ"ש הלבוש יו"ד סי' רפ"ט ס"ד שאין זה על המזוזה אלא תוך המזוזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה׳

א׳

ולא מן הגליונים של ס"ת אין כותבין עליו מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה: הנה בפרק כל כתבי בעי יש בהן משום קדושה והוי בעיא דלא איפשטא. ופסק רבינו בפרק כ"ג מהלכות שבת דאין מצילין אותן מפני הדליקה, וכפי הנראה דפסק דאין בהן משום קדושה, וכאן פסק דאין כותבין עליהם תפילין כו' ואולי משום דשם פסק לחומרא דאין מצילין וכאן פסוק לחומרא דאין עושין מהן מזוזה, ואפשר דדוקא להציל אותן מפני הדליקה דאף אם היו כתובין בכל לשון אין מצילין וכמו שכתבו תוספות, אולם תוספות כתבו דקיל לענין הצלה מקריאה יעו"ש בד"ה מגילה, ומצאתי בנודע ביהודה מה"ת שהעיר לענין נמחק דאמרי דפקע קדושתיה דדוקא משום כתבא הוא דקדיש כו' והעיר בהך דגליונין. אמנם אם נימא כיון דאי גייזי ושדי לית בהו קדושה, רק קדושתן כשמחוברין להמקום הכתוב, נראה קצת דהוו רק כמו משמשי קדושה, ונתבונן דהט"ז חידש בסימן קנ"ד ס"ק ט' דארון של ס"ת אם לא יוכלו להשתמש בו ויהא טעון גניזה מוטב להורידו לקדושה קלה דעדיף טפי ממה שיגנז, ולפ"ז צ"ע הא אמרו בס"ת שבלה שאין עושין הימנה מזוזה אף דיגנזו, ומוטב לגונזה מלהשתמש בה לקדושה קלה לעשותה מזוזה וצריך לאמר דהט"ז לא אמר רק במשמשי קדושה וכמו שהוכיח מהא דאמרו מטפחות ספרים שבלו עושין אותן תכריכין למת (הגם כי לשון וזו היא גניזתן מורה דוקא מפני שהוא דרך גניזה ואין העין שולט בהן) מצוה וזה דוקא במשמשין של קדושה לא בדברי קדושה עצמן. ולפ"ז יסולק קושיית התבואות שור מהא דבפרק ר"י בעו"ג אמר על אבני מזבח ששקצום מלכי כו' וגנזום, דכיון דאישתמוש בהו לגבוה לאו אורח כו' לאישתמושי בהו להדיוט, ואמאי יעשו מהם אבני עזרות וכו' ולפ"ז ניחא דאבני מזבח אינן משמשי קדושה רק קדושה גופא וכמו שאמרו במנחות צ"ט בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח, הרי דהוי גוף הקדושה, ובזה הוי כס"ת שבלה דמוטב דתיגנז ולא ישתמשו בה קדושה קלה. (והקדמונים חילקו לענין הזמנה בין גוף הקדושה למשמשין ועיין ירושלמי יומא ואכמ"ל) אם כן אם נאמר דגליונין הוי גוף הקדושה א"ש, אבל אם נאמר דרק אם מחובר לכתב והוי רק משמשי קדושה, ובזה אם אין מהם רק שיגנזו מוטב לכתוב מהן תפילין ויעוין תשובות מהר"מ פאדווא סימן פ"ד ודרכי משה בזה ועוד צ"ב. וכל שכן ממשמשי קדושה חמורה להיות גוף קדושה קלה מותר. ועיין תוספות סוף מגילה ד"ה הלוחות והבימות. ועוד בטורי זהב סימן קנ"א ס"ק ג' שכתב שאם נתץ ע"מ לבנות שא"כ כשעושין גומא בכותל לדף הנקרא שטענדער שאסור, שאף שכתב המרדכי שאסור לנתוץ דבר מביהמ"ד ומדמה זה לנותץ דבר מן ההיכל והעזרות, נראה לדעתי דלאו ממש הוי כעזרות לענין זה והוי כמו שאמרו בבהכ"נ מקרא דוהשימותי א"מ כו' דאין עושין אותו קפנדריא, ואפילו הכי אמרו בברכות דמנעל ורקיקה דהוי לגבי הר הבית קו"ח מקפנדריא שריא בבית הכנסת, דדומיא דביתו, ובביתו קפיד אינש אקפנדריא, אבל ארקיקה לא קפיד אינש, כן בנותץ בבית הכנסת מידי דבביתו לא קפיד אינש שריא ולא ילפינן לזה בית הכנסת מביהמ"ק ובביתו לא קפיד אינש אם נותץ על מנת לבנות שלא במקומו ופשוט מאד לדינא. ודוקא במוחק השם דנפקא ליה מלא תעשון לד' אלדיכם אמרו דמוחק ע"מ לתקן אסור, הא בכתבי קודש מותר למחוק לתקן בשביל אותיות אחרים, וכ"ש בביהכ"נ דשרי ופשוט: ויעוין הלכות בהב"ח פרק א' ה' כ' דביהכ"נ מקרי הדיוט לנגד הר הבית.

ג׳

או שהוסיף כו' אפילו אות אחת כו'. נ"ב כמו שכתב פרק ז' שהיתר כחסר.

י׳

ומחנכים את הקטנים נ"ב יעוין מש"כ בסוף הלכות נחלות בזה. השוכר בית בח"ל כו' פטור כו' ל' יום. פירושו משום דאמרו פ"ק דרה"ש דלא טרח אינש למידר פחות מתלתין יום ולכן סתם שכירות בית שלשים יום יעוי' ש"ך סימן שי"ב בחומ"ש ס"ק ד', ודברי תוספות בחולין דף ק"י ד"ה טלית שאולה כו' שכתוב דאין סתם שכירות ל' יום צ"ע, וכן פונדק השוכר או שואלו לנשואין ל' יום תוספתא מציעא הובאה בהלכות וברבינו, ויעוי' תוספות שבת ריש שואל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה׳

ב׳

וצריך להזהר בתגין שבה וכו' לא פסל. וכתב הכ"מ דסובר רבינו דהא דאמר רבא בפרק הקומץ ז' אותיות צריכין ג' זיינין לאו לעיכובא אתמר. אבל הטור כתב ביו"ד דתגין מעכבין והט"ז שם הקשה על הטור מהא דאיתא בריש פ"ב דגיטין מהו דתימא צריך לומר בפני נכתב ואי לא אמר כשר קמ"ל דפסול. אלמא דלישנא דצריך אינו מורה אלא לכתחילה וסיים שזה סיוע לרבינו וכן כתב ג"כ בשו"ת אבן השוהם סי' מ'. ואני אומר דאי כדבריהם הוה להו להביא ראיה לדעת רבינו ותיובתא לדברי הטור יו"ד מדברי התוס' בזבחים (דף ל"ד ע"ב) דשם הוכיחו דהא דאמרינן השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר אינו אלא לכתחילה. הרי דאמילתא דאינו מעכב אמר לישנא דצריך אבל באמת שאין זה הכרע דהא מרא דשמעתא דזבחים הוא רב ואיהו גופיה מצינו דנקט לישנא דצריך אמילתא דמעכב במנחות (דף מ') גבי הא דאמר התם ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן אלמא דלשון צריך משמע הכי והכי וכן משמע בברכות (דף ט"ו) וביבמות (דף ע"ב) וגיטין (דף מ'). וכך מצאתי שכתב הרדב"ז ובס' שער אפרים סי' קי"ג ובסוף ס' חות יאיר דאיכא דוכתא דצריך הוי עיכובא. ואיכא דוכתי דלא הוי עיכובא ותדע דעל כרחך גם הטור לא אמר דזיון מעכב מכח לשון וצריך. דהרי איהו גופיה פי' באו"ח סי' רי"ט אהא דאיתא בברכות (דף נ"ד) גבי ברכת הגומל וצריך לאודויי קמיה עשרה דאינו אלא לכתחילה. ורק מסברא הוא דמסתבר ליה למימר הכי דגבי זיון מעכב וגבי ברכות אין מעכב ודלא כנראה מדברי הט"ז דהטור ביו"ד מלישנא דצריך משמע ליה עיכובא דא"כ יהיו דברי הטור ביו"ד סותרים לדבריו שבאו"ח וכן קשה על מ"ש בס' באר שבע ראיה לדברי הטור באו"ח מההיא דגיטין. וזה כעין שיטת הט"ז על דברי הטור יו"ד דדייק לישנא דצריך. וגם הוא לא הרגיש דלפי פירושו יהא דברי הטור באו"ח סותרים לדעתו ביו"ד. אלא כמ"ש דלישנא לא דייק כלל. ועל כן נראה דטעמו של רבינו כאן גבי זיון דסבר דלא מעכב אינו אלא מכח משמעות הסוגיא דשבת סוף פ' הבונה דאיתא שם נטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין חייב והעתיקו רבינו פי"א מהלכות שבת והרי הזיינין הן בלא זיון וש"מ דחשיבא אותיות בלי זיון מדמחייב משום כותב בשבת. וכ"כ בעל ההגהות בפ"ד מהלכות גירושין ויותר מזה מבואר בדברי המרדכי פ"א דגיטין ועיי"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ה׳, מתוך הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה כל הרמב״ם