הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק י׳
הלכה א׳
מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. וְאִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. מִי שֶׁטָּעָה בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת יַחֲזֹר לַעֲבוֹדָה. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לִתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ וּמַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ עַל הַסֵּדֶר. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא חוֹזֵר:
הלכה ב׳
אֲבָל אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. וְהוּא שֶׁלֹּא טָעָה בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁאִם טָעָה בָּהֶם לְעוֹלָם חוֹזֵר כְּמוֹ שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר:
הלכה ג׳
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה וְנִבְהַל וְלֹא יָדַע מֵהֵיכָן יַתְחִיל וְשָׁהָה שָׁעָה יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו. וְאִם טָעָה בְּבִרְכַּת הָאֶפִּקוֹרְסִין אֵין מַמְתִּינִין לוֹ אֶלָּא מִיָּד יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ. וְהוּא שֶׁלֹּא הִתְחִיל בָּהּ אֲבָל אִם הִתְחִיל בָּהּ מַמְתִּינִין לוֹ שָׁעָה. וְלֹא יְהֵא הַשֵּׁנִי סַרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה:
הלכה ד׳
וּמֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ רִאשׁוֹן אִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת. אֲבָל אִם טָעָה בְּאַחַת מִן הַשָּׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת מַתְחִיל הַשֵּׁנִי מִן הָרֹאשׁ. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאַחֲרוֹנוֹת יַתְחִיל הַשֵּׁנִי מִן הָעֲבוֹדָה:
הלכה ה׳
הָאוֹמֵר אֵינִי יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִים אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבֹר בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. אָמַר אֵינִי עוֹבֵר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּרַגְלִי סַנְדָּל אַף יָחֵף לֹא יַעֲבֹר:
הלכה ו׳
מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם הִתְפַּלֵּל אִם לֹא הִתְפַּלֵּל אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ עַל דַּעַת שֶׁהִיא נְדָבָה. שֶׁאִם רָצָה יָחִיד לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם תְּפִלַּת נְדָבָה יִתְפַּלֵּל. מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל פּוֹסֵק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה תְּפִלַּת עַרְבִית אֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ מִתְּחִלָּה אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה:
הלכה ז׳
מִי שֶׁטָּעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת לֹא יָצָא. וְאִם נִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה גּוֹמֵר בְּרָכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַרְבִית אוֹ בְּשַׁחֲרִית אוֹ בְּמִנְחָה. אֲבָל בְּמוּסָף פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְכֵן אִם הִשְׁלִים תְּפִלָּה שֶׁל חֹל עַל דַּעַת שֶׁהוּא מוּסָף חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל מוּסָף. אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב וְאֶחָד רֹאשׁ חֹדֶשׁ:
הלכה ח׳
מִי שֶׁטָּעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וְלֹא מוֹרִיד הַטָּל חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְאִם הִזְכִּיר הַטַּל אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם טָעָה בִּימוֹת הַחַמָּה וְאָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְאִם לֹא הִזְכִּיר טַל אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ, שֶׁאֵין הַטַּל נֶעֱצָר וְאֵין צָרִיךְ בַּקָּשָׁה:
הלכה ט׳
מִי שֶׁשָּׁכַח שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אִם נִזְכַּר קֹדֶם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל אֶת הַגְּשָׁמִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וְאִם אַחַר שֶׁבֵּרֵךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה חוֹזֵר לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לָרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שְׁנִיָּה:
הלכה י׳
טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה וּמַזְכִּיר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְאִם הָיָה רָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה:
הלכה י״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. אֲבָל עַרְבִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם לֹא הִזְכִּיר אֵינוֹ חוֹזֵר:
הלכה י״ב
כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שַׁ״ץ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אִם טָעָה כְּמוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. חוּץ מִשַּׁחֲרִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁאִם שָׁכַח שַׁ״ץ וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא עַד שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר. שֶׁהֲרֵי תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין לְפָנָיו שֶׁהוּא מַזְכִּיר בָּהּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ:
הלכה י״ג
עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים טָעָה וְחָתַם בָּהֶם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ חוֹזֵר לָרֹאשׁ. טָעָה וְחָתַם בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ עַל הַסֵּדֶר. וְאִם לֹא נִזְכַּר אֶלָּא עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לָרֹאשׁ. אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר:
הלכה י״ד
טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת מַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר. וְכֵן מִי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר עַל הַנִּסִּים בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וַעֲנֵנוּ בִּתְפִלַּת תַּעֲנִית אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְאִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר אֶת רַגְלָיו אוֹמֵר עֲנֵנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה (תהילים יט טו) ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ וְגוֹ׳:
הלכה ט״ו
שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל שַׁבָּת. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב. שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵיהֶן עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל חֹל. מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה. וְאִם הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן אוֹ לֹא הִבְדִּיל בְּאַחַת מֵהֶן יָצָא. אֲבָל אִם לֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלִישִׁית מִפְּנֵי שֶׁהָרִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּימָהּ לִתְפִלַּת עַרְבִית. וְכָל הַמִּתְפַּלֵּל שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית וּמוּסָף לֹא יִתְפַּלֵּל זוֹ אַחַר זוֹ אֶלָּא יִשְׁהֶה בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו:
הלכה ט״ז
אָסוּר לוֹ לַמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר שֶׁיַּקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר. הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו יַמְתִּין עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְיִתְפַּלֵּל עִמּוֹ בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה וְעוֹנֶה קְדֻשָּׁה עִם הַצִּבּוּר וּמִתְפַּלֵּל שְׁאָר תְּפִלָּה לְעַצְמוֹ. וְאִם הִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל קֹדֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר וְהִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה לֹא יַפְסִיק וְלֹא יַעֲנֶה קְדֻשָּׁה עִמָּהֶן. וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבֹרָךְ וְהוּא בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁאָר הַבְּרָכוֹת:
דברי ירמיהו · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י׳
א׳
מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכונה ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך וכו'. ועי' לעיל בפ"ד הט"ו. ואם התפלל בלא כונה חוזר ומתפלל בכונה וכו'. בפ"ד ה"ז מהלכות ק"ש ובראב"ד וכ"מ ובלח"מ שם. "ואם כיון וכו'" עי' מ"ש לעיל בפ"א ה"ב דמזה דתפילת השבח עיקר התפילה דמדאורייתא לרבינו ומדרבנן לרמב"ן ולכן באבות כונה לכו"ע עיי"ש: מי שטעה וכו'. ואם טעה באחת האמצעיות חוזר לתחילת ברכה שטעה בה ומשלים תפילתו על הסדר וכו'. עיין בכ"מ שאינו מפרש אמצעית אין לו סדר כרש"י ועי' מ"ש לעיל בפ"ב ה"ב שכתב רבינו בכל תפילה וכו' ברכות אלו על הסדר וכו' דתפילות מקודם היו ידועים מכנה"ג ובימי רבן גמליאל רק הסדר נשכח וכי מחוייבים להתפלל על הסדר דוקא כנראה במסכת מגילה עיי"ש. ועי' בטור בסי' ק"א דאם התפלל כולם בכונה חוץ מאבות ג"כ אינו יוצא מדינא וזה מסכים למ"ש כי השבח העיקר תפילה ועיין בשו"ע שם דבזה"ז אינו חוזר עיי"ש: וכן ש"ץ שטעה כשהוא מתפלל בקול רם על דרך זה הוא חוזר. ועי' בכ"מ ובהגהות מיימוני דבירושלמי ש"ץ ששגר שתים ושלוש ברכות אין מחזירין אותו וכו' ועיין בירושלמי שם בפ' אין עומדין ה"ג והנה שם פי' הפני משה שהשמיט הברכה ולא אמרה כלל ואפ"ה לא החזירו עיי"ש. ונראה שהיו הכל בקיאין והתפללו בלחש דבלא"ה ודאי צריך להחזיר להוציא שאין בקיאין וצ"ע. ונראה דרבינו מפרש לא שלא אמר ג' ברכות כלל רק שגמגם בהם כנראה מלשון שגור שבמרוצות לשונו לא אמרה כהוגן וכנראה שאי' שם תניא ופליג לכל אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמר מחיה מתים ומכניע זדים ובונה ירושלים אני אומר שמא מין הוא שמואל הקטן וכו' ואשגיר מכניע זדים וכו' שרי משקיף וכו' אמרי ליה לא שיערו החכמים בך עיי"ש. ובבלי כ"ט שם איתא שכחה והשקיף בה ב' וג' שעות ולא העלהו וכו' ואמאי לא העלהו והאמר רב יהודה וכו' טעה בכל הברכות וכו' בברכת הצדוקים מעלין אותו וכו' נראה דטעה היה ולא כי לא אמרו כלל וא"כ אין מזה ראיה בשכח לגמרי שאינו חוזר:
ב׳
אבל אם טעה ש"ץ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר וכו' והוא שלא טעה בג' הראשונים שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שיחיד חוזר. ועיין בכ"מ ובלח"מ. ונכבדות בזה בספר מרכבת המשנה עיי"ש שכתב דתפילת הש"ץ בראשונות הוי שנוי מטבע להיחיד ורבינו שתיקן משום שלא ידברו בשיחה בטילה שלא יתפללו בלחש רק הכל עם הציבור כמוזכר במכתביו ובמהרל"ח בקונטרס הסמיכות תיקן לומר בקול רם ואתה קדוש כמנהג הספרדיים עודנו עיי"ש:
ג׳
ש"ץ שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל ושהה שעה יעמוד אחר תחתיו וכו'. ועי' בכ"מ דשעה שתים ושלש דאיתא בגמרא לאו דוקא ובלח"מ כתב דשמואל הקטן שהתקינו המתינו ב' שעות עיי"ש. ובמרכבת המשנה כתב דלשון שעה אינו שעה ממש רק זמן מה עיי"ש וכיו"ב ברבינו יונה ריש פ' אין עומדין דשעה בכ"מ זמן מעט רק לא אותו דחסידים הראשונים שהיה שוהין שעה וכו' עיי"ש ובש"ך יו"ד סי' שפ"ט ס"ק ד' עיי"ש וברמב"ם פ"א ה"ח מעבודת יו"כ אבל לשון השקיף בה שתים ושלש שעות לא נראה רק על שעה ממש דבשעה מעט לא שייך ב' וג' שעות. ונראה כמ"ש בלח"מ ובספר מעשה רוקח הקשה דג' שעות הוי הפסק כדי כולו וכן הקשתי מעצמי ואמרתי דכה"ג לא הוי הסח הדעת משום דחוזר לזכרו והוי כמו גביל לתורא ומצאתי בס' הנ"ל כמו כן שכתב כן: ואם טעה בברכת האפקורסים אין ממתינין לו וכו'. ובירושלמי פ' אין עומדין ה"ג לכל אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמר מחיה מתים ומכניע זדים ובונה ירושלים אני אומר מין הוא. ובטור בסי' קכ"ו הביאו ועי' בב"י בשם רבינו יונה דבאלו אם מין הוא יאמר אותם אבל בברכת אפקורסין לא יקלל א"ע עיי"ש. ועיין בטו"ז שם. ונראה דעת הבבלי שאין להוציאו מחזקתו כשנוכל לומר דנוטה ביותר שטעה ועיין מ"ש בהל' ה':
ה׳
האומר איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין אף בלבנים לא יעבור באותה תפילה וכו'. עי' בראב"ד ובכ"מ. ובלח"מ כתב שמא הרהר תשובה וכו' עיי"ש. נראה משום שראינו שאינו חושש עכשיו לזה מסתבר ששב. ובטורי אבן במסכת מגילה כ"ז הקשה ממ"ש ברמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה ה"ו בשוחט לגומא בשוק ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא אפיקורס הוא עיי"ש. ותירץ ע"ז שפי' כמ"ש בר"ן אף דלא הוי דבר ידוע למינים שעושין רק משום שחייש למאי דלא חיישינן יש לחוש שמא מינות בו ולכן רק באותה תפילה בלבד משא"כ בגומא דהוי דבר ידוע שהוא מעשה המינין פסול לעולם בלי בדיקה עיי"ש: ועי' בב"י בסי' נ"ג בשם רבינו יונתן אפי' נתן אמתלא שהוא עושה דרך כבוד וענוה לא מהני ומובא בשו"ע שם. ונראה שהוציא כן מלשון אף בלבנים דשייך אמתלא אפ"ה לא יעבור. וא"כ י"ל משו"ה רק באותה תפילה משום דשייך אמתלא והאי דלא מהני אמתלא בזה ובטעה בולמלשינים כמ"ש רבינו יונה במחיה מתים לא אמרינן דלא יעבור י"ל דשם הוי כהוכחה שאינו משום מינות כמ"ש שם. אבל מ"ש בין אותה תפילה לאחרת. ונראה מזה כמ"ש בלח"מ כל זמן שאין עושה מעשה בודאי למינות אין מחזיקין אותו לרשע לעולם ואמר שמא לא היה רק כאמתלא שאמר ושמא שב וכיון שלא נתחזק לפסול מהני ספק ספיקא להכשירו. ועי' בפר"ח בסי' קכ"ו שכתב בטעה בברכת הצדוקים ג"כ אין פסול רק לאותה תפילה עיי"ש. וגם שם י"ל שמא טעה ושמא שב ובס' מעשה רוקח כתב בטעה בולמלשינים פסול לעולם עיי"ש. והאי דמעבירין באותה תפילה מספיקא ולא משוינן בעלמא מספק לרשע נראה בתפילה שצריך להיות זקן ופרקו נאה וזה עכ"פ לא הוי מוחזק בכשרות דאתרעי חזקתו לשעתא:
ו׳
מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן התפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפילת נדבה יתפלל וכו'. ועי' בשו"ת הרשב"א בסי' צ"א שכתב לר' יוחנן דרשאי לחזור ולהתפלל בנדבה ואין כאן משום מוציא שם שמים לבטלה צריך לחזור דכיון שרשאי ספיקו כודאי שהרי אפי' בודאי לא התפלל אינו מחויב רק מדרבנן וא"כ כשנסתפק ורשאי למה לא יחזר ואם אינו חוזר כמראה בעצמו שאינו חושש לתפילה לפיכך צריך הוא לחזור ולהתנדב עיי"ש ובפר"ח בסי' ק"ז הקשה עליו למה יהיה צריך לחזור בספק דרבנן עיי"ש ובמקום אחר כתבתי דיש לחלק בדרבנן בכה"ג דאם קיימה הוי מקיים דאורייתא ברשות ומדרבנן הוי חובה בזה לא אזלינן לקולא דלא שייך תירוצם ז"ל לרמב"ם דהוי בכל דרבנן דאורייתא מלא תסור למה בספיקו לקולא וכתבו דרבנן הקילו בעצמם עיי"ש. אבל בכה"ג דבקיומם קיים דאורייתא נאמר דלא הקילו בספיקם וזה הנראה בדברי הרשב"א כיון דליכא לא תשא וא"כ י"ל בתפילה בהתפלל קיים מצוה דאורייתא ברשות וביותר לרמב"ם תפילה דאורייתא רק בלי שיעור ובהוסיף הכל מדאורייתא ועכ"פ קיים דאורייתא ברשות וכמ"ש וכן נראה מלשונו עיי"ש ועי' שכתב שיתנה אם לא התפלל יהיה חובה ומובא בב"י ובשו"ע שם. והנה כמ"ש לעיל בסוף פ"א דמשו"ה לא שייך לא תשא בנדבה דבזה שהוסיפו לתקנו נגד הקרבנות בכלל זה להתנדב ג"כ עיי"ש. אבל בתורת חובה אין רשאי וא"כ לפ"ז בקרבן שמחויב בחובה אין יוצא במאי שמביא בנדבה ולפ"ז לא קיים חיובו ונשאר בספיקו לענין חובה ומשו"ה נראה כמ"ש ברשב"א שיתנה שאם לא התפלל יהיה חובה גם י"ל דאף נגד קרבן חובה לא יצא מ"מ עיקר חיוב דתפילה כמ"ש בצל"ח הנ"ל דמתחילה תיקנו תפילה ואח"ז נגד הקרבנות עיי"ש. ועכ"פ תיקן בהנדבה עיקר תקנתא ושאני בקרבן חובה שהוא על דבר ידוע והקרבן דוקא ע"ז ואין יוצא בנדבה וכאן אין יוצא נגד התמידין בנדבה וצריך לתנאי אבל בעיקר תקנתא דרבנן קיים בכל גונא:
ז׳
מי שטעה והתפלל של חול בשבת וכו' אבל במוסף פוסק אפי' באמצע הברכה וכו'. עי' בכ"מ ובסי' רס"ח בב"י וטור ושו"ע ובמג"א שם. ובתוס' במס' ברכות כ"א ע"ב בד"ה עד בשם הירושלמי דמשמע שם שהיו רגילין לומר י"ח ברכות שלימות במוסף של חול ובחוה"מ וכתבו מיהו אנן סמכינן אהא דאמרינן דף כ"ט תמני סרי תיקן תשסרי לא תיקן והביאו בתוספתא כמנהגינו וגם בירושלמי י"ל דט"ס הוא עיי"ש. וכן דעת רבינו:
י׳
טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא וכו'. בהגהות מיימוני פסקו בה"ג ובשאלתות דכל היכא דטעה ולא הזכיר דבר שחייב להחזיר כדי להזכיר יכוין דעתו לתפילתו של ש"ץ מתחילה ועד סוף ויוצא יד"ח ואע"פ שבקי הוא כדאמר רשב"ג בשילהי ר"ה כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי עיי"ש בתוס' עכ"ל. ועיין במס' ברכות דף כ"ט ע"ב בד"ה טעה שכתבו אף דאמרינן התם לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי היינו כשלא התפלל כלל עיי"ש ובתוס' במס' ר"ה ל"ד בד"ה כך עיי"ש. ויש לפרש למ"ש ז"ל דשכחה הוי אונס עיין יו"ד בסי' רל"ב סעיף י"ב. אבל כנראה בעם שבשדה דאנוסין עוד שאין יכולין להתפלל מטרדות וי"ב. אבל זה שטעה אינו אונס עתה אף שהיה אונס בשכחה. ובתוס' במס' ר"ה הנ"ל כתבו דאפי' להפי' עם שבשדות ששומעין הש"ץ יוצאין עם כל זה יש לחלק בין טעה והתפלל ללא התפלל כלל. ונראה שלא לומר שאר הברכות שהתפלל כבר לבטלה או הראשונה לבטלה הוי כאונס גם השתא כיון דאפשר בש"ץ יוצא:
י״ג
עשרה ימים שמר"ה וכו' טעה וחתם בהם בברכה שלישית האל הקדוש חוזר לראש וכו' טעה וחתם בעשתי עשרה מלך אוהב צדקה וכו'. היה כתוב בנוסחה מקדם בשתים עשרה עי' בשו"ת הריב"ש בסי' תפ"ה בזה עיי"ש. ועי' בראב"ד שיוצא בדיעבד ולרבינו צ"ל דחמיר ממי שלא הזכיר המאורע בחנוכה וענינו וכיו"ב. ואולי הוי כשנוי מטבע בזמן האז שתיקנו שיחתום ככה:
ט״ו
שכח ולא התפלל מנחה בע"ש וכו' וכן ביו"ט שכח לא התפלל מנחה בשבת או ביו"ט מתפלל במוצאי ערבית שתים של חול מבדיל בראשונה ואין מבדיל בשניה. ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן יצא. אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה חוזר ומתפלל שלישית מפני שהראשונה לא עלתה לו מפני שהקדימה לתפילת ערבית וכו'. במס' ברכות דף כ"ו ע"ב בגמ' טעה ולא התפלל וכו' לא הבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהו וכו' מפני שיכול לאמרו על הכוס קשיא. ובתוס' שם בד"ה טעה שהוכיחו מהאלפסי דס"ל דצריך לחזור ולהתפלל גם בלא הרויח בתפילתו כמו בשכח יעלה ויבוא בר"ח דבלילה יתפלל של חול מדהביא אוקימתא דגמ' ובמהרש"א הקשה דמאי נילף מהגמ' ומאי נדע מאלפסי יותר מהגמ' וכתב משום דבגמ' אסקי בקושיא עיי"ש וברא"ש דקושיא פרוקא אית לה. ולכאורה תמוה דמאי מקשינן ורמינהו וכו' דהרי י"ל דשאני בזה דגליא דעתיה שאינו רוצה לצאת בקמייתא כמ"ש ברש"י ועי' בתוס' ובמהרש"א בזה: וי"ל ע"ז דבלא"ה יקשה דלמה לא יצא כלל כשהקדים ההשלמה דמ"ש מכמה דברים דתדיר קודם ואפ"ה אם הקדים השאינו תדיר יצא וראיתי במעדני מלך ובטו"ז בסי' ק"ח ס"ק י' שעמד ע"ז ובמעדני מלך השיג על הלבוש שכתב הטעם משום תדיר דבדיעבד בלתי מעכב עיי"ש. ועי' בתוס' מנחות ל"ח ע"א בד"ה ואם דסדר בלתי מעכב עיי"ש: ונראה די"ל בטעמא שלא יקדים ההשלמה אחד משום דחובה קודם משום תדיר גם י"ל כמ"ש ז"ל דכיון שלא התפלל כתיקונה תפילת המוצאי שבת לא הוי השלמה כמו בלא התפלל בע"ש דצריך להתפלל בליל שבת שתים כשל שבת ואף דבהתפלל י"ח בשבת יצא היינו כמ"ש דרק משום טירחא ביטלו י"ח בשבת ותפילת שבת במוצ"ש אינו יוצא להשלמה לשל שבת. והאי בהתפלל בראשונה בהבדלה א"צ להבדיל בשניה זה משום דכבר אזלא חובת הבדלה והוי אח"ז ההשלמה כתיקונה כפי סדר התפילה אז כשאר תפילת החול ובהתפלל בנדבה ב' פעמים במוצ"ש ג"כ אינו מבדיל בשניה וכללא דהשלמה צריך שתהיה כפי סדר ותיקון התפילה בזמן שהשלימה ובלא"ה לא מהני. ועי' בסי' ק"ח סעיף ט' בראש חודש בשכח בער"ח צריך לומר בהשלמה בלילה כר"ח עיי"ש: ונפק"מ בין הטעמים דלטעמא דתדיר יוצא אם הקדים כמ"ש ולטעם השני דהוי כמ"ש בתר"י וי"ב דבלא הוי השלמה כתיקונה כל התפלה כשנוי מטבע ואינו יוצא כלל. וא"כ בזה שהבדיל בשניה דגילה דעתו שאין רוצה שישלימה בה רק בראשונה לא יצא בשניהם. ובגמ' כדמקשינן כמאן דלא צלי דמי כפי' השני שכתבתי ופי' ורמינהו וכו' דיוכל לאומרו על הכוס בתפילת מוצ"ש גופה אם לא הבדיל א"צ לחזור משום שיוכל לאומרו על הכוס וא"כ לא שייך לומר דהשלמה הוי שלא כתיקונה. ונשאר רק משום דע"י גלוי דעתו בהבדלה בשניה דהקדים ההשלמה נגד מעלת התדיר ומה"ט למה נאמר כמאן דלא צלי דמשום תדיר מהני בדיעבד. והנה עיין בטו"ז שכתב בסי' ק"ח ס"ק י' דמעלת חובת שעתיה גדולה ממעלת התדיר עיי"ש וגם במעדני מלך כתב משום פשיעה פעם אחרת עיי"ש. וא"כ עכ"פ חדשות נלמד מהרי"ף שהביא נגד הקושיא בגמ' אשר פירוקא צריך חיפוש ועי' במג"א ופר"ח בסי' הנ"ל בשכח לא שייך גליא יוצא ולמ"ש צ"ע דמטעם גליא בלבד לא שייך שאין יוצא בדיעבד לפי המסקנא ולטעמא אחרינא לא מהני שכחה וכמ"ש ז"ל באומר שכיון בראשונה לחובה צ"ע למ"ש: וכל המתפלל שתי תפילות אפי' שחרית ומוסף לא יתפלל זו אחר זו אלא ישהה בין תפילה לתפילה כדי שתתחונן דעתו עליו. במס' ברכות דף ל' ע"ב כמה ישהה בין תפילה לתפילה רב הונא ור"ח חד אמר כדי שתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו מאן דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו דכתיב ואתחנן אל ה' ומ"ד כדי שתתחולל דעתו עליו דכתיב ויחל משה. וברש"י כמה ישהה וכו' מי שיש עליו לחזור ולהתפלל וכו' או משום מוספין וכו' שתתחונן. שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחינה שתתחולל. לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי עכ"ל: ונראה כי ויחל בתפילה מתוך פחד ואימה מלשון חיל. וכן יהיה התפילה באימה ויראה. וואתחנן הבקשה וצריך להכין ע"ע ולהעיר האימה בלבבו וגם על מה שיבקש וזה סידור הבקשה ובראשונה נאמר שיתחולל ועל שניה שיתחונן ואף דתפילות סדורות לנו מכנה"ג עם כל זה הסידור לראות ולהתבונן מה יתפלל שלא יבוא לידי טעות וגם כמ"ש ברש"י שתהיה דעתו מיושבת להעיר האימה ועל סידור התפילה ולכן בחר רבינו כדי שתתחונן שכולל שניהם יחד:
ט״ז
אסור לו וכו' יתפלל עמו בלחש וכו' ועונה קדושה וכו'. עי' במרכבת המשנה שמפרש לשון ועונה עמ"ש לעיל משמו דיחיד אומר בכל פעם ואתה קדוש וכו' ולכן במתפלל עם הש"ץ אומר נקדש בראשונה וע"ז נאמר עונה ואח"ז אתה קדוש ולא חשיב הפסק עיין שכתב שרבינו פי' כן בגמ' זה שא"ר יהושע בן לוי אין יחיד אומר קדושה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י׳
א׳
ואם טעה באחת מן האמצעיות חוזר לתחלת ברכה שטעה בה. ופסק דלא כרב הונא משום טעמו דהתוס' הובא בהגמ"י. ולי נראה עוד ראיה דפריך ממשנתינו דקאמר מתחלת הברכה שטעה בה אמר לך ר"ה אמצעיות כולהו חדא ברכה נינהו, ובפרק ג' דף כ"א הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת מהו שיגמרו וא"ל גומרין כל אותה ברכה, ואם כן מוכח דברכה אחת גומרין כמו אתה חונן לחודא דלא מצית למימר דכוון לכולהו אמצעיות דאחרונות איתא גם בשל שבת, וכן דייק רבינו לקמן הלכה ז' גומר ברכה שהתחיל בה, ומוכחא דכל חדא ברכה מאמצעיות חשובה בפני עצמה וכי התפלל של שבת גומר אותה לבדה ומתחיל של שבת וזה דלא כרב הונא וזה ברור ודו"ק:
ב׳
והוא שלא טעה בשלש ראשונות. יראה דזה הנוסח ילפינן מדברי קבלה בלשון צווי הבו לד' בני אלים הבו לד' כבוד ועוז הבו לד' כבוד שמו יעוי' מגילה י"ז ע"ב ודו"ק. עובדא הי' בש"ץ שנחלה אחרי כורעים הג' במוסף יוהכ"פ השבתי דדומה למה דאמר בירושלמי בוטטי אשתתך באופני' כו' מכיון דעניתון קדושתא כמי שהוא תחילת ברכה, כן העבודה הוא כסדר קדושה וכיון דשלמו סדר עבודה כתחילת ברכה דמי ומתחיל ממה שפסק הראשון, ובאופני' העיקר כהלבוש סי' נ"ט. דאם נשתתק קודם שאמר והאופנים, השני מתחיל מוהאופנים דמהאופנים אמר נביא אחר והוא יחזקאל, וסדר קדושה ישעי' אמרו ודו"ק. ומשום ה"ט כתבו בתוספות סוכה דף ל"ח דמשום כן מפסיקין באנא משום שאמרו שני ב"א יעוי"ש.
ז׳
בד"א בערבית או בשחרית או במנחה. הנה נתבונן נא הא כתב רבינו לעיל פרק א' דתפלת ערבית רשות רק שקבלו עליהם כל ישראל ושויה עלייהו כחובה, וזה ניחא בשאר ימים אבל בשבת הלא לא קבלו עליהם רק שבע ברכות ולא להזכיר שאר ברכות, אם כן צריך לפסוק אם התחיל ברכות חול ולהתחיל בשל שבת, דדמי להיה עומד בתפלה אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל דפוסק באמצע הברכה. אמנם יש לחלק דתמן דנזכר שכבר התפלל אם כן תו אף כי מתפלל אדם תפלות נדבה כל היום זה דוקא היכי שמחדש אדם איזה דבר בתפלתו, וכיון שהוא עמד להתפלל בלא חידוש אם כן הרי עמד להתפלל על דעת תפלה שאסורה להתפלל ולכן פוסק באמצע תפלתו, אבל כאן הרי רשות להתפלל כל י"ח, רק משום כבוד צבור לא אטרחוהו רבנן ולכן תו גומר כי היכי דלא להוי ברכה שהתחיל לבטלה אם לא יגמור. אמנם להראב"ד דכתב לעיל דאעפ"י שלא יחדש גם כן רשות להתפלל תפלת נדבה, ומכל זה בעמד אדעתא להתפלל חובה, ונזכר שכבר התפלל אף ע"ג דעכשיו תהא נדבה מכל מקום כיון שעמד על דעת שתהא חובה פוסק אע"ג דגם עכשיו רשות להתפלל, א"כ בערבית שעמד להתפלל שתהא חובה ונזכר שהוא שבת והתפלה נדבה הלא צריך לפסוק באמצע ברכה. אמנם לשיטת רבינו אכתי לא דמי שאיהו פסק לעיל שאם עמד על דעת להתפלל תפלת מעריב ונזכר שכבר התפלל אינו פוסק שגם מעיקרא אינה אלא רשות.- הרי דסבר דאף דקבלו עליהם כל ישראל מכל מקום אינה חובה גמורה שיפסוק אם כבר התפלל, אבל לשיטת ראב"ד דסבר דפוסק משום דהשתא חובה גמורה ואיהו עמד אדעת שתהא חובה ונזכר שכבר התפלל ואינה רק נדבה, אם כן כאן דכל ישראל לא קבלו בשבת רק שבע ברכות ואינהו שווי כחובה, ואם כן איהו עמד להתפלל שסבר שהוא חול ועמד להתפלל חובה ונזכר שהוא שבת ואין השאר ברכות רק רשות דאותם לא קבלו עלייהו ישראל בשבת, הרי עמד להתפלל חובה ונזכר שהיא רשות הלא צריך לפסוק לשיטת הראב"ד, ורבינו לטעמיה אזיל כדפרישית ודו"ק. אמנם כל זה אם נפרש דברי רבינו הראב"ד שהשיג לעיל, אין כאן נחת רוח, שכיון שקבלוה עליהם הרי היא חובה גמורה, אבל באמת נראה לפרש טעמו דכיון שהוא היה סבור שלא התפלל כל עיקר ואם כן התפלה אם כי היא רשות לפי שהוא נגד איברים ופדרים דאינן מעכבין כפרה, בכל זה היא נגד קרבן צבור, ונזכר שכבר התפלל ואינה רק כהקטרת איברים של עולת יחיד ולכן פוסק. ולפי זה בעמד להתפלל ערבית של חול ופתח באתה חונן ונזכר שהוא של שבת תו אינו פוסק דאיהו עמד להתפלל תפלה שהיא נגד קרבן צבור וכן הוא דאי לאו כבוד צבור הוי ליה להתפלל י"ח נגד איברים של התמיד אם כן לא נשתנה הדבר מצבור ליחיד ואם כן אתי שפיר דלא השיג בזה הראב"ד דהדין דמשלים הברכה כיון דהשאר ברכות דלא קבלו הצבור עליהם גם כן הוי נגד קרבן צבור. ודו"ק. והנה תפלת ערבית בשבת כיון דהוא נגד איברים ופדרים של תמיד של ע"ש הלא אין איברים של חול קרבין בשבת [והמג"א העיר בזה בסימן רס"ו] וצריך לאמר דהוא נגד שאיברי תמיד מתעכלין והולכין כל הלילה והוי כמשלה בהן האור דהן קרבין דאל"כ הא קיי"ל תמיד אין סופו דוחה השבת כמוש"פ רבינו בפ"א מהלכות תמידין. ומטעם זה יש לדון בהא שפסק בשו"ע דאם שכח יעלה ויבא במנחה דר"ח דאם יתפלל תשלומין בערב לא ירויח כלום דיש דעות פוסקים בזה, דיתפלל על תנאי אם לא צריך לחזור ולהתפלל תהא נדבה. ולפי זה בהיה ר"ח בערב שבת דלא יכול להתפלל משום דאין נדבה בשבת, אמנם לפמש"ב דהוי כמשלה בהן האור תלוי זה בספק שנסתפק הריב"א בשאר קרבנות שמשלה בהן האור אם נעשו לחמו של מזבח למישרינהו בשבת דדילמא דוקא בתמיד מהני ה"ט משום דשם תמיד דוחה שבת, בסוף פ"ק דשבת, ולפ"ז תלוי בהא ויותר מסתברא שלא להתפלל בשבת בתנאי נדבה ודו"ק היטב:
ח׳
מי שטעה בימות הגשמים ולא אמר מוריד הגשם כו'. בגמרא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחה"מ מחזירין אותו כו' הנה כל הפוסקים פסקו כפי תלמודא דילן דמשיב הרוח כו' אינו אומר בשומע תפלה, והירושלמי קאמר דקו"ח להזכרה שהיא מרוח שאומרה בש"ת, וטעמא דתלמודין נראה דדוקא בטל ומטר שכל הני המה שאלות ובקשות מהבורא יתברך וכי לא שאל טל ומטר לא קלקל השאר רק מה שחסר לו השאלה ולכך מזכירה [כדין שאר צרכיו] בשומע תפלה, אבל גבורת גשמים אם אינו מזכיר מה שחייבוהו חכמים הוא כפוחת משבחי הבורא יתברך דהענין דאמרינן לקמן דף למ"ד: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך כו' דשבחי הבורא יתברך, מצד פעולותיו אין חקר ואין שעור, רק אנשי כנה"ג תקנו להזכיר מה שמושג בחוש, וכי מוסיף מה שאנו רואים במוחש ע"כ נותן גבול וערך בשבחיו יתברך, וכי מזכיר שבחי הבורא בלא משיב הרוח הרי כמקצר בשבח הבורא, ממה שמושג בחוש לכל רואה, וא"כ הוא דומה למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלס בשל כסף ולכן מה שצריך לחזור הוא משום דהשאר שאמרם אמר בקלקול ומה יהני במה שיאמר בשומע תפלה וזה מושכל ישר. ולולא דמסתפינא מרבוותא קדמאי אמינא.- דהא דקאמר דבצבור לא מהדרינן משום דשמעה מש"ץ, אינו דישמע כל התפלה מלה במלה, וכפי מה שכתבו תוספות ד"ה טעה כו' כו' דא"כ קשה כיון שש"ץ מוציאו, מאי משני מעיקרא על הך דר' תנחום בצבור, דא"כ אמאי בגבורות גשמים מחזירין אותו, הא נמי ישמע מש"ץ מלה במלה, וע"כ דכוונתו דישמע רק אותה הברכה של שאלה מפי הש"ץ, ובזה יוצא ידי חובתו, וכמו הבדלה שמבדיל על הכוס לחודיה, כן הכא ישמע אותה ברכה בלבד, ולכך גבורות גשמים מחזירין אותו אף בצבור [ולאמר לפי מש"כ דאף אם שומע מהש"ץ מלה במלה ג"כ אינו יוצא דהוי כאילו לא אמר הברכה בכללה ואינו מוציאו ש"ץ כמוש"כ תוספות בשם ר"מ] דאל"ה הרי אמר בקלקול אותן התוארים שהזכיר דשלש ראשונות כולן תוארים הם. ולפ"ז אתי שפיר דברי רבינו בפרקין הלכה ב' אבל אם טעה ש"ץ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל כו' אלא סומך על התפילה שמתפלל בקול רם, והוא שלא טעה בשלש ראשונות כו' שטעמו משום דשלש ראשונות הוי כגורע שבחי הקב"ה ולא יסמוך ע"ז מה שיתפלל אחר כך, ואם כן דוקא אם הוא מתפלל עדיין, אבל לאחר שסיים תפילתו שוב אינו חוזר וכן כתבו האחרונים ודו"ק:
י״א
אבל ערבית של ראש חודש אם לא הזכיר אינו חוזר. עיין בלחם משנה שהביא דברי התוספות ד"ה לפי שאין מקדשין כו' שי"מ דוקא בלילה הראשונה כו' אין מחזירין אותו אבל בלילה שנייה מחזירין אותו שכבר מקודש מיום שלפניו כו' ע"ש. ומעודי היה לפלא בעיני הלא קיי"ל במסכת ראש השנה דף כ"ד כר' אלעזר בר' צדוק דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים, א"כ ביום שני א"צ קדוש ב"ד ולמה אין מחזירין אותו באם לא אמר של ר"ח בלילה, וזה צע"ג. עד שמצאתי להתוספות במסכת סנהדרין דף יו"ד בב"ד שלמעלה מקדשין אותו בשחר יום ל"א. ולפ"ז בערבית שעדיין לא קדשוהו ב"ד של מעלה אין מחזירין אותו - אך מנא להו הא ועוד דבתוספתא דרה"ש איתא טעמא אחרינא דאם לא נראה בזמנו הוא מקודש מחודש שלפניו וכבר קדשוהו ב"ד בחודש העבר. דא"א לחודש יותר משלשים ולפ"ז ודאי מחזירין אותו - ושוב אתא לידי תוספות רא"ש על ברכות העיר קצת ואינו מובן כונתו. אולם פירוש הגמרא מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא אבל חודש חסר לא דפירש רש"י משום דיאמר למחר דמוכרח דקידשו שני ימים ר"ח אינו מחוור. אמנם לשיטת רבינו החדשה דבכ"ט קודם הלילה יוכל הלילה להתקדש היינו שיקדשו ב"ד את יום שלשים דהוא יום מחר' ביום כ"ט, אבל לקדש ביום שלשים את יום שלשים ואחד, זה אין ביכולתן דאם יש פנאי לקדש ומקדשין באותו יום, אותו יום מוכרחין לקדש, וזה שאמר דאם הוא נקבע ביום שלשים ואחד, אז שייך שאין הלילה יכול להתקדש, וכת"ק דאמר דמקדשין אף אם לא נראה בזמנו, אבל אם ר"ח הוא יום שלשים, אז יוכל גם הלילה להיות ר"ח אם יקדשוהו ביום כ"ט ולכך מחזירין אותו וזה נכון. ובגמ' בשבת כ"ד ע"ב אינו צריך להזכיר של יו"ט ולא אמר ר"ח משום שאינן קובעין החדש בלילה ודאי א"צ להזכיר.
ט״ז
ואם לאו ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה. ודאי דהיחיד צריך לאמר אד' שפתי תפתח וגם החזן אומר בקול רם אד' שפתי תפתח אבל לשון רה"ג ברי"ף כן: וכד פתח ש"ץ מתחיל אד' שפתי תפתח ואומר בהדי ש"ץ מלתא בלחש כו' מוכח דהך מתחיל על היחיד קאי משום דהש"ץ אינו אומר אד' שפתי תפתח (או אולי כמו שכתוב במג"א דאומר ש"ץ בלחש) וכמו שמוכח מלשון רבינו פסק בשו"ע סי' קי"א וסי' קכ"ג יעוי"ש בית יוסף.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י׳
י״ד
טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו ואינו צריך לחזור, וכן מי שלא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים ועננו בתפלת תענית אינו חוזר ומתפלל, אחד יחיד ואחד שליח צבור, ואם נזכר קודם שיעקור את רגליו אומר עננו כי אתה שומע תפלה פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וגו'. בשבת כ"ד ע"א תני ר' אושעיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות אומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו, והרי"ף שם כתב ע"ז מהא שמעינן דמי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה בחנוכה ובפורים שאין מחזירין אותו לפי שאין מחזירין אלא בימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ר"ח וחש"מ אבל יום שאין בו קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים אין מחזירין אותו ותניא נמי בתוספתא בהדיא כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות חנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל ואומר מעין המאורע ואם לא אמר אין מחזירין אותו עכ"ל, והנה הרא"ש בפ' תפלת השחר כתב דנראה דכל אותן דאין מחזירין כגון על הנסים דחנוכה ופורים וכיוצ"ב כיון דסיים אותו ברכה אע"פ שלא פתח בברכה שלאחריה אינו חוזר ואם חזר הוי ברכה לבטלה וכ"כ הר' יונה ז"ל, והביא בשם הר' אלחנן דסובר דכל זמן שלא פתח ברכה שלאחריה חוזר, ועוד כתב שם דהר"י ראה לר"ת ז"ל שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו עיי"ש. והנה מדברי הרמב"ם שכתב גבי לא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים דאינו חוזר ומתפלל משמע לכאורה דאינו חוזר ומתפלל דוקא והיינו בשנזכר אחר שסיים תפלתו אבל אם נזכר קודם סיום תפלה חוזר לאותה ברכה שהיה לו להזכיר בה וכדעת ר"ת, ומ"מ אם סיים תפלתו אע"פ שלא עקר עדיין את רגליו אינו חוזר וכמש"כ הרמב"ם אח"כ דאומר עננו בסוף תפלתו, ואפשר דגם דעת ר"ת כן דאחר שסיים הברכות דינו כמו שעקר את רגליו לענין דין דאינו חוזר ומתפלל, ואמנם מד' הרא"ש שם משמע דלדעת ר"ת כל שלא עקר את רגליו חוזר לאותה ברכה, וכ"כ הכ"מ דדעת הרמב"ם כדעת ר"ת, אכן נראה דאינו מוכרח דהא כתב וכן מי שלא הזכיר על הנסים וכו' ומוכח דדומה לדין הבדלה דהביא קודם לכן, וגבי הבדלה הא כתב בפירוש דאם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו ואינו צריך לחזור, ומבואר דאף אם נזכר באמצע תפלתו משלים תפלתו ואינו חוזר לחונן הדעת וה"נ גבי על הנסים ועננו, והנה מדכלל הרמב"ם דין הבדלה עם דין על הנסים ועננו משמע דחד מילתא הוא והטעם דאינו חוזר באלו משום דהם ימים שאין בהם מוסף וכמש"כ הרי"ף מד' התוספתא, ובאמת בהבדלה הא טעמא אחרינא הוא כדאמרי' בברכות כ"ט ע"א משום שיכול לאומרה על הכוס, ובדף ל"ג ע"א אמר רב ששת דאם טעה בזו ובזו חוזר לראש והיינו דאם טעם קודם הבדלה על הכוס חוזר ומתפלל והרמב"ם השמיט טעמא משום שיכול לאומרה על הכוס וגם השמיט דינא דאם טעה בזו ובזו חוזר לראש וצ"ע. ואמנם צ"ע למה צריכנן בהבדלה טעמא משום שיכול לאומרה על הכוס והא אף אם לא הי' קבועה אלא בתפלה בדין דאינו חוזר משום הא דאמרי' בתוספתא דבימים שאין בהם קרבן מוסף וטעה בהזכרת מעין המאורע אינו חוזר ומתפלל, ויותר תמוה הא דאמרי' דאם טעה בזו ובזו חוזר ומתפלל מ"ש מהזכרה דעל הנסים בחנוכה ובפורים דאינו חוזר ומתפלל, וראיתי שכבר הקשה הרשב"א כן בפרק תפלת השחר ותירץ דשאני הבדלה דתקנה קבועה ומחוייבת היא וע"כ הוא צריך להזכיר, ודבריו צריכים עוד ביאור, ונראה דכונתו דדין הבדלה הוא חיוב בפני עצמה ולא רק גדר הזכרה וענינו של יום, והיינו דאין תיקונה משום הזכרת מעין המאורע אלא תקנה דצריך שיבדיל בברכה בין שבת לחול וכענין קידוש וה"נ קבעוה על הכוס כקידוש, ועוד יש לתרץ דענין הזכרה דהבדלה אינו הזכרה דחול דבאמת חול אינו מעין המאורע אלא ענין הבדלה שייכא ליום הקודם דהוא שבת ויו"ט והזכרת מעין המאורע דהבדלה הוא מעין המאורע דשבת ויו"ט ושייך להזכרה דימים שיש בהם קרבן מוסף, אכן בדעת הרמב"ם משמע דאינו סובר אלו התירוצים ומדמה להו אהדדי, והא דאמרי' שם דטעה ולא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו אינו דומה כלל דהתם תקנוה לתפלה ולתכלית בקשה ואינו גדר הזכרה אלא דבכלל התפלה היא ולכן סובר הרמב"ם דבכללא דברייתא נדחו הני אמוראי דסברי דטעה בזו ובזו חוזר דכיון דהוי הזכרה בימים שאין בהם קרבן מוסף אינו חוזר, ומ"מ צ"ע כיון דלא מצינו חולקים בהך כללא דברייתא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים י׳, מתוך הלכות תפילה וברכת כהנים שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
