הלכות תעניות · פרק ה׳
הלכה א׳
יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם" וְגוֹ':
הלכה ב׳
וְאֵלּוּ הֵן יוֹם שְׁלִישִׁי בְּתִשְׁרֵי שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֵּן אֲחִיקָם וְנִכְבַּת גַּחֶלֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּשְׁאָרָה וְסִבֵּב לְהָתָם גָּלוּתָן. וַעֲשִׂירִי בְּטֵבֵת שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עַל יְרוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאָהּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק. וְי"ז בְּתַמּוּז חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּבָטֵל הַתָּמִיד מִבַּיִת רִאשׁוֹן. וְהֻבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי. וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס הָרָשָׁע אֶת הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל:
הלכה ג׳
וְתִשְׁעָה בְּאָב חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה. וְנִלְכְּדָה עִיר גְּדוֹלָה וּבֵיתָר שְׁמָהּ וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְדִמּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְנָפַל בְּיַד הָרוֹמִיִּים וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם וְהָיְתָה צָרָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת חָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר(ירמיה כו יח) (מיכה ג יב) "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ":
הלכה ד׳
וְאַרְבָּעָה יְמֵי הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ הֲרֵי הֵן מְפֹרָשִׁין בַּקַּבָּלָה (זכריה ח יט) "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי" וְגוֹ'. צוֹם הָרְבִיעִי זֶה שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי. וְצוֹם הַחֲמִישִׁי זֶה תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי זֶה שְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרֵי שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וְצוֹם הָעֲשִׂירִי זֶה עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי:
הלכה ה׳
וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְמַנִּים אֵלּוּ לְהִתְעַנּוֹת. וּבְי"ג בַּאֲדָר זֵכֶר לַתַּעֲנִית שֶׁהִתְעַנּוּ בִּימֵי הָמָן שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט לא) "דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם". וְאִם חָל י"ג בַּאֲדָר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַקְדִּימִין וּמִתְעַנִּין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא י"א. אֲבָל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה יְמֵי הַצּוֹמוֹת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת דּוֹחִין אוֹתוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת. חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּבְכָל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ אֵין מַתְרִיעִין וְלֹא מִתְפַּלְּלִין בָּהֶן תְּפִלַּת נְעִילָה. אֲבָל קוֹרִין בַּתּוֹרָה שַׁחֲרִית וּמִנְחָה בְּ(שמות לב יא) "וַיְחַל משֶׁה". וּבְכֻלָּן אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין בַּלַּיְלָה חוּץ מִתִּשְׁעָה בְּאָב:
הלכה ו׳
מִשֶּׁיִּכָּנֵס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. וְשַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס וְלִלְבּשׁ כְּלִי מְגֹהָץ אֲפִלּוּ כְּלִי פִּשְׁתָּן עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַתַּעֲנִית. וַאֲפִלּוּ לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ לְאַחַר הַתַּעֲנִית אָסוּר. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכל בָּשָׂר בְּשַׁבָּת זוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ לַמֶּרְחָץ עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַתַּעֲנִית. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְבַטֵּל הַשְּׁחִיטָה מֵרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית:
הלכה ז׳
תִּשְׁעָה בְּאָב לֵילוֹ כְּיוֹמוֹ לְכָל דָּבָר. וְאֵין אוֹכְלִין אֶלָּא מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ אָסוּר כְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן בַּסְּעֻדָּה הַמַּפְסִיק בָּהּ. אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא יַיִן מִגִּתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ פָּחוֹת. וְאוֹכֵל בָּשָׂר מָלִיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר. וְלֹא יֹאכַל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין:
הלכה ח׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאָכַל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב אַחַר חֲצוֹת. אֲבָל אִם סָעַד קֹדֶם חֲצוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהּ אוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל צָרְכּוֹ וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ אֲפִלּוּ כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה. וְכֵן תִּשְׁעָה בְּאָב עַצְמוֹ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אֵינוֹ מְחַסֵּר כְּלוּם:
הלכה ט׳
זוֹ הִיא מִדַּת כָּל הָעָם שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִסְבּל יֶתֶר מִדַּאי. אֲבָל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים כָּךְ הָיְתָה מִדָּתָן. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב הָיוּ מְבִיאִין לוֹ לָאָדָם לְבַדּוֹ פַּת חֲרֵבָה בְּמֶלַח וְשׁוֹרֶה בְּמַיִם וְיוֹשֵׁב בֵּין תַּנּוּר וְכִירַיִם וְאוֹכְלָהּ וְשׁוֹתֶה עָלֶיהָ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם בִּדְאָגָה וּבְשִׁמָּמוֹן וּבְכִיָּה כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. כָּזֶה רָאוּי לַחֲכָמִים לַעֲשׂוֹת אוֹ קָרוֹב מִזֶּה. וּמִיָּמֵינוּ לֹא אָכַלְנוּ עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב תַּבְשִׁיל אֲפִלּוּ שֶׁל עֲדָשִׁים אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְּשַׁבָּת:
הלכה י׳
עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב. וְאָסוּר בִּרְחִיצָה בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וַאֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם. וְאָסוּר בְּסִיכָה שֶׁל תַּעֲנוּג וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה כְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה עוֹשִׂין. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִין. וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם:
הלכה י״א
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין נוֹתְנִין זֶה לָזֶה שָׁלוֹם בְּתִשְׁעָה בְּאָב. אֶלָּא יוֹשְׁבִים דָּוִים וְנֶאֱנָחִים כַּאֲבֵלִים. וְאִם נָתַן לָהֶם עַם הָאָרֶץ שָׁלוֹם מַחֲזִירִים לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ. וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב בַּתּוֹרָה אוֹ בַּנְּבִיאִים אוֹ בַּכְּתוּבִים וּבְמִשְׁנָה וּבַהֲלָכוֹת וּבִגְמָרָא וּבְהַגָּדוֹת. וְאֵינוֹ קוֹרֵא אֶלָּא בְּאִיּוֹב וּבְקִינוֹת וּבַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָהוּ. וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִין בּוֹ. וּמִקְצָת הַחֲכָמִים נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:
הלכה י״ב
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁאֵין בּוֹנִין לְעוֹלָם בִּנְיָן מְסֻיָּד וּמְכֻיָּר כְּבִנְיַן הַמְּלָכִים. אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בְּטִיט וְסָד בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר מָקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח בְּלֹא סִיד. וְהַלּוֹקֵחַ חָצֵר מְסֻיֶּדֶת וּמְכֻיֶּרֶת הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִקְלֹף הַכְּתָלִים:
הלכה י״ג
וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לָאוֹרְחִים מְחַסֵּר מִמֶּנּוּ מְעַט וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם. וּכְשֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה תַּכְשִׁיטֵי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב מְשַׁיֶּרֶת מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּכְשִׁיט שָׁלֵם. וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא אִשָּׁה לוֹקֵחַ אֵפֶר מַקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ מְקוֹם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלז ה) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קלז ו) "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַםִ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי":
הלכה י״ד
וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר. וְכָל מִינֵי זֶמֶר וְכָל מַשְׁמִיעֵי קוֹל שֶׁל שִׁיר אָסוּר לִשְׂמֹחַ בָּהֶן וְאָסוּר לְשָׁמְעָן מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן. וַאֲפִלּוּ שִׁירָה בַּפֶּה עַל הַיַּיִן אֲסוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד ט) "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן". וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי תֻּשְׁבָּחוֹת אוֹ שִׁיר שֶׁל הוֹדָאוֹת לָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַל הַיַּיִן:
הלכה ט״ו
וְאַחַר כָּךְ גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים שֶׁלֹּא לְהַנִּיחָם כְּלָל. וְשֶׁלֹּא יַנִּיחַ הֶחָתָן בְּרֹאשׁוֹ שׁוּם כָּלִיל שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כא לא) "הָסֵר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרֵם הָעֲטָרָה". וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת אִם הָיָה שֶׁל כֶּסֶף אוֹ זָהָב אֲבָל שֶׁל גְּדִיל מֻתָּר לְכַלָּה:
הלכה ט״ז
מִי שֶׁרָאָה עָרֵי יְהוּדָה בְּחֻרְבָּנָם אוֹמֵר (ישעיה סד ט) "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" וְקוֹרֵעַ. רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ אוֹמֵר (ישעיה סד ט) "יְרוּשָׁלַיִם מִדְבָּר" וְגוֹ'. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֻרְבָּנוֹ אוֹמֵר (ישעיה סד י) "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ" וְגוֹ' וְקוֹרֵעַ. וּמֵהֵיכָן חַיָּב לִקְרֹעַ מִן הַצּוֹפִים. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לַמִּקְדָּשׁ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. וְאִם פָּגַע בַּמִּקְדָּשׁ תְּחִלָּה כְּשֶּׁיָּבוֹא מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר קוֹרֵעַ עַל הַמִּקְדָּשׁ וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם:
הלכה י״ז
כָּל הַקְּרָעִים הָאֵלּוּ כֻּלָּם קוֹרֵעַ בְּיָדוֹ מְעֵמָּד וְקוֹרֵעַ כָּל כְּסוּת שֶׁעָלָיו עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְאֵינוֹ מְאַחֶה קְרָעִים אֵלּוּ לְעוֹלָם. אֲבָל רַשַּׁאי הוּא לְשָׁלְלָן לְמָלְלָן לְלַקְּטָן וּלְתָפְרָן כְּמִין סֻלָּמוֹת:
הלכה י״ח
הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא לִירוּשָׁלַיִם הוֹלֵךְ וּבָא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. וְאִם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ:
הלכה י״ט
כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת יוֹם טוֹב וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ": סָלִיק הִלְכוֹת תַּענִיוֹת
לחם משנה · הלכות תעניות פרק ה׳
ב׳
והובקעה ירושלים בחרבן [בית] שני. אע"ג דתענית דקרא דצום הרביעי לא הוי אלא בט' משום דהובקעה העיר בט' מ"מ השתא עבדינן ליה בי"ז מפני שחרבן בית שני חמיר והובקעה העיר בי"ז. וכ"ת י' בטבת דעבדינן ליה משום דסמך מלך בבל ידו על ירושלים בחרבן בית ראשון היו לנו לשנותו ליום אשר סמך צר ידו על העיר בחרבן בית שני דחמיר לן. י"ל דשאני הכא דהכל היה בחדש אחד ואין קפידא לשנותו בין ט' לי"ז אבל התם הזמנים חלוקים. ובהא דהבקעת העיר כתב הרב"י ז"ל בסי' תקמ"ט דבגמרא נפיק מקרא ולא דק אלא גמרא הוא דמקרא לא נפיק אלא בתשעה: והעמיד צלם בהיכל. רש"י ז"ל (דף כ"ו:) גריס והועמד וקאי אצלם שהעמיד מנשה ופלוגתא היא בירושלמי אית דתני העמיד ואית דתני הועמד:
ה׳
אבל אחד מד' ימי צומות וכו'. בגמ' (דף כ"ה) אמרינן בט"ב דאקדומי פורענותא לא מקדמינן כלומר דאי לאו האי טעמא היה לנו לעשותו ביום ה' דביום ו' א"א כיון דנדחה מזמנו אין קובעין אותו בע"ש כדכתב ה"ה ז"ל בלשון הקודם, וא"ת למה היינו עושים כן אדרבה טפי עדיף לאחרו ליום ראשון דהוא סמוך ליום שבת שהוא זמנו הקבוע מלעשותו ביום ה' שהוא רחוק מזמנו הקבוע. י"ל דמ"מ היה ראוי להקדים כדי למהר להתאבל על ירושלים ולזה הוצרכו בגמרא טעמא דאקדומי פורענותא לא מקדמינן. א"נ י"ל דאי לאו טעמא דאקדומי פורענותא היו קובעין אותו בע"ש ואע"ג דכיון דנדחה מזמנו אין קובעין בע"ש כדכתב ה"ה ז"ל לעיל מיניה שאני חרבן ב"ה דחמיר טובא וכל שאפשר לשומרו ליום הקבוע סמכינן וקובעין אותו בע"ש: חל להיות בע"ש וכו'. כתב ה"ה ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכו' אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות. מריהוט הלשון משמע דקשיא רישא אסיפא דבתחילה כתב אם רצה לאכול וכו' ואח"כ כתב שאינו רשאי דמשמע דחייב לאכול. ונראה דה"ק כיון דאינו רשאי להתענות ואינו יכול לקבל תענית בע"ש כדי שלא לאכול משתשקע החמה השתא שאירע שחל ט"ב בע"ש ולא קבלה יהיה הדבר תלוי ברצונו אבל אם יתענה אין בו איסור מפני דלא בא התענית מצד קבלתו אלא שאירע כך:
ו׳
משיכנס אב ממעטין בשמחה וכו'. כבר כתבתי לעיל למה לא הביא רבינו להא דממעטין המשא ומתן דהיא ברייתא בהחולץ. והרב ב"י ז"ל בסי' תקנ"א כתב וההיא דהחולץ מדת חסידות היא או במקום שנהגו ולפיכך השמיטוה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ע"כ ודוחק: וללבוש כלי מגוהץ. קשה דאפילו מכובס מבעי ליה כדכתב ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל וכתב שכן דעת רבינו ז"ל. אשר על כן נ"ל לומר דהוקשה לו לרבינו ז"ל בפ"ב דתעניות (דף כ"ט:) על דברי רב נחמן בפירוש מתני' דלספר ולכבס דהיינו לכבס וללבוש דאמאי נקט מתני' לכבס ללבוש לחודא סגי וכבר הקשה הרא"ש ז"ל זה בפסקיו וכתב דאין סברא לומר דלר"נ מותר ללבוש המכובסים קודם לכן. ולי היה נראה לומר דרבינו סבירא ליה דדעת ר"נ הוא דמה שהוא מכובס מקודם לכן יכול ללבוש אבל לא המגוהץ דודאי מגוהץ קודם לכן אסור ללבוש ולהכי נקט מתניתין לכבס וללבוש דללבוש המכובס מקודם ודאי דמותר וע"כ לא פליג רב ששת עליה דר"נ אלא בלכבס ולהניח דאסור אבל ללבוש המכובס קודם לכן מודה ליה ולכך כתב רבינו ז"ל דאינו אסור ללבוש אלא המגוהץ מקודם לכן ולא המכובס. אבל ה"ה ז"ל אין כן דעתו אלא הסכים דעת רבינו ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל ולדבריו צ"ל דמגוהץ דנקט רבינו ז"ל ל"ד נקטיה דה"ה מכובס. ובמתני' אמרו ובה' מותרין מפני כבוד השבת וכתב ה"ה ז"ל דרבינו לא הזכירו מפני דלדידן לא מקלע בערב שבת ט' באב אבל ראיתי לרבינו ז"ל בפירוש המשנה שכתב בהא דבחמישי מותרין הוי דלא כהלכתא שכתב ובחמישי מותרין הוא מאמר רשב"ג שאמר כל השבת אסור ואפילו אחר התענית משמע דאית ליה דאי חמישי הוי קודם התענית אין סברא להתיר ומתני' איירי אחר התענית אליבא דר"ש ולפי זה א"ש דלדידן דקי"ל דלאחריו מותר ליתיה להאי דינא ולכך לא הזכירו רבינו ז"ל. אבל תימה על זה שפירש רבינו ז"ל בפירוש המשנה דבגמרא אמרו בברייתא חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ואם לא כבס בחמישי בשבת מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה לייט עלה אביי ואי תימא רב אחא אהא ע"כ, הרי בהדיא אמרו בברייתא דאפילו כשחל ביום ששי ובחמישי מותר ולמה אמר במתניתין דבחמישי בשבת מותרים הוי דלא כהלכתא. ואולי דרבינו ז"ל מפרש דמאי דקאמר לייט עלה אביי אהא קאי נמי אהא דבה' מותרים אע"ג דרש"י ז"ל פירש דקאי אהא דואם לא כבס בחמישי אולי סובר רבינו ז"ל דאכולה מילתא מהדר וכיון דלייט עלה אביי לא רצה רבינו לפרש דמתני' כך משום דמשמע ליה דהוי כהלכתא. זה נראה קצת טעם לרבינו ז"ל אם שהוא קצת דחוק:
ז׳
שיש לו שלשה ימים. קשה דבגמרא (דף ל') לא אמרו אלא כשלמים דהיינו ב' ימים ולילה אחד:
י׳
ואסור בסיכה של תענוג. כתב ה"ה ז"ל ודבר ברור הוא דלא עדיף מיום הכפורים. ודבריו קשים אצלי דאי ילפינן מיה"כ אפילו סיכה שאינה של תענוג אסור דכ"כ רבינו ז"ל בסוף הלכות שביתת עשור ופי' סיכה שאמר של תענוג הוי להעביר את הזוהמא וכ"כ הטור ז"ל בהל' יוה"כ סימן תרי"ד סיכה דתניא אסור לסוך וכו' אבל בלא חולי אפילו אינו סך לתענוג אלא להעביר את הזוהמא אסור ונפקא מהירושלמי דאמרו על זה סיכה בין של תענוג בין שאינה של תענוג וכך הם דברי רבינו ז"ל בסוף הלכות שביתת עשור שכתב שם אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג ואם היה חולה וכו' וכתב שם ה"ה ז"ל דנפקא ליה מהירושלמי א"כ נתבאר מכאן דביה"כ סיכה להעביר את הזוהמא אסורה וכאן כתב דוקא סיכה של תענוג משמע דכשאינה של תענוג דהיינו להעביר את הזוהמא מותרת. ונראה דנפקא ליה מהא דאמרינן בפ"ק דתעניות (דף י"ג:) גבי אבל והלכתא אבל אסור לרחוץ וכו' אבל לסוך אפילו כל שהו אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר ע"כ, ונראה לו להשוות ט' באב לאבל דהכל משום צער דכשאמר שם בגמ' ולא ביה"כ דהוי משום תענוג וכיון דקי"ל דבאבל סיכה שאינה של תענוג מותר דהיינו להעביר את הזוהמא וכן פסק רבינו ז"ל בהל' אבילות והטור ז"ל כתב כאן דסיכה של תענוג דוקא אסורה ואיך השוה רבינו והענינים רחוקים. וגם על הטור ז"ל קשה לי שעשה השוואה כיוצא בזו בסימן תקנ"ד שכתב דבט"ב אפילו שלא לצורך ברכה ותפלה אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ אותם וכו' שלא אסרו אלא סיכה של תענוג כדאיתא בגמ' מי שיש לו חטטין וכו' ומה ענין חטטין לסיכה שאינה של תענוג יה"כ יוכיח שסיכה שאינה של תענוג אסורה ובחטטין מותרת כדכתב הוא עצמו בסימן תרי"ד ואדמייתי ראיה מחטטין דהיא ברייתא דמתניא גבי יה"כ לייתי ראיה מברייתא אחרת דאמרו שם אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש והיא ראיה מפורשת אבל זו אינה ראיה דשאני חטטין שהוא חולי אבל להעברת לכלוך לא התירו דחילוק זה יש בין רחיצה לסיכה כנראה מדברי הטור ז"ל בסימן תרי"ד דרחיצה להעביר את הזוהמא מותרת וסיכה אינה מותרת אלא מחמת חולי לבד ודברים אלו צ"ע בעיני. וכל דיני יה"כ שהזכיר רבינו ז"ל גבי רחיצה ונעילת הסנדל וכו' נוהגים בט"ב וסמך רבינו ז"ל כאן על מ"ש שם ולכך כתב כאן ביה"כ, אלא דמ"מ בההיא דשורה מטפחת יש קצת חילוק בין יה"כ לט' באב דביוה"כ משמע מדברי הטור ז"ל דסוחטה מערב יום הכפורים ובתשעה באב לא וא"כ היה לו לרבינו ז"ל לבאר אלא שרבינו ז"ל לא הזכיר ביה"כ ענין הסחיטה, ואולי הוא סובר דהדין שוה בשניהם ולכך סמך כאן על מ"ש שם. צ"ע בסדר התפלות לעיל אחר הל' תפלה שהזכיר רבינו ז"ל שאומרים נחם בט' באב ומדלא חלק בין מנחה לשאר התפלות משמע דאית ליה דאומרים אותו בשלש תפלות כדעת הרא"ש ז"ל (מ"ק דף כ"ו) בפ' בתרא דתעניות:
י״ז
כל הקרעים האלו כו'. בברייתא הזכירו שם דהקרעין שאין מתאחין הם על אביו ועל אמו ורבו ונשיא ואב ב"ד ושמועות וברכת השם וס"ת שנשרף וערי יהודה וכו'. ורבינו ז"ל נראה דכיון דהושוו לאיחוי ולאביו ולאמו הושוו לכל הדברים, וקשה דבברכת השם בהלכות ע"א גבי מגדף לא הזכיר שם אלא קורעין ולא מאחין משמע שם דסובר דלא הושוו אלא לאיחוי בלבד וכן ברבו לא הזכיר אלא מגלה את לבו וקורע ואינו מאחה ולא הזכיר השאר אף על פי שבברייתא הזאת הושוו לאביו ולאמו והיה לו להשוותו לכל הדברים כדעתו כאן גבי מקדש וירושלים וצ"ע וגם בהלכות אבלות צ"ע: סליקו להו הלכות תעניות בס"ד
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות תעניות פרק ה׳
ב׳
ובוטל התמיד בבית ראשון כו'. עיין ערכין דף י"א ע"ב וס"ל דאף שהובקעה העיר בט' בתמוז מ"מ התמיד בוטל בי"ז וראיה לזה דהא אמרינן בגמ' בתענית שם דמעת שהוסר התמיד הועמד צלם וזהו מה דמקשה בירושלמי בתענית כאן פ"ד מפני מה לא קבעו אותו תענית ור"ל דגם על ט' בתמוז היה להם לקבוע תענית וגרסינן בר"ה דף י"ח ע"ב זה י"ז בתמוז דאף בראשון היה התענית בי"ז:
ה׳
ונהגו כל ישראל כו'. עיין בה"ה אך באמת אין הפירוש כן רק דקאי אי"ג באדר ובזמן ביהמ"ק אסור להתענות מחמת יום טוריינוס או נקנור כמבואר בתענית דף י"ח ועיין בפה"מ לרבינו בר"ה דס"ל דשל ת"ב אף בבית שני התענו ע"ש וס"ל דגם אז לא היה שלום ובאמת טעם דהוכפלו לא שייך קודם חורבן בית שני וכמ"ש התוס' אך באמת לפי הנראה יש בזה שיטה אחרת בענין החורבן ואכמ"ל בזה: ובכולן אוכלין וכו'. עיין בה"ה בשם הרמב"ן שמעיקר הדין כולן וכו' אך אינו כן רק דתעניתים אלו אין בו כלל שם תענית ציבור כיון דהוא על המאורע שהיה וכמ"ש רבינו ז"ל בהל' תפלה וזה לא הוה רק מנהג וכמו מנהג נביאים או יסוד נביאים והוה תקנה להיות בזמן צרה תענית רק אח"כ עשו ת"ב מעין ת"צ וזה דאמר אין תענית ציבור בבבל ועיין רש"י פסחים ד' נ' ע"ב ובירושלמי דר"ה פ"ג צריכא ליה אבל הוא ת"צ הוא ע"ש בה"ד ועיין בירושלמי פ"ב דתענית ע"ש ותוס' מגילה ד' ה' ע"ש. ובזה א"ש מש"כ התוס' במו"ק ד' ט"ו ע"ב בשם הרשב"ם דת"ב מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו ע"ש. והוא תמוה דהוא להיפך מהך דפסחים דף נ"ד ע"ב אך שם משום אבל וכאן משום תענית צבור ונ"מ לגבי רחיצה שאינה של תענוג ועיין בירושלמי פ"א דתענית ה"ו ובבלי ד' י"ג ובמרדכי שם ועיין בתוספתא פ"א דכאן הלילה הולך אחר היום ובר"ן ספ"א דר"ה ע"ש:
י״ב
והלוקח חצר מסוידת כו'. הנה רבינו ז"ל לא פירש כרש"י ותוס' שם דמיירי שהיתה מסוידת קודם הגזירה וס"ל דהאיסור לא חל על מה שכבר הותר ועיין בעירובין ד' ק"ד גבי באר הקר ובירושלמי שם גבי פסי ביראות שהיו בזמן ההיתר שוב לא פקע היתרן מהם ומותרין לעולם ועיין בהך דחולין ד' י"ז וברא"ש שם ועיין בכורות ד' ד' ע"ב דלמ"ד לא קדשו בכורות במדבר אם מהני דקדשו אם פקע מהם הקדושה או רק מכאן ולהבא פקע הקדושה ועיין רשב"ם ב"ב ד' קכ"א ע"א ד"ה לבוא ע"ש ועיין בירושלמי פי"א דנדרים גבי נדרה מפירות העולם והיה לה פירות צבורים בסידקה ע"ש ועיין ברא"ש נדרים ד' נ"ה ע"ב גבי הנודר מן הדגן. ועיין בשאלתות דר"א גאון פ' יתרו פסקא נ"ז מוכח דס"ל כפירוש רבינו כאן דמיירי בסידן אחרים ע"ש בזה:
י״ד
וכן גזרו שלא כו'. נ"ל דזה לא למלאכה אבל אם מלמד לאחרים שרי בשכר ועיין בהך דכתובות דף ס"ו ע"א וע"ז ד' כ' ע"ב ע"ש ואפשר דנשים מותרות דהוה כמו תכשיט כמבואר בירושלמי פ"א דפאה ע"ש ועיין בתענית דף י"ג ע"ב אין הבוגרת רשאי לנוול ושם משמע דגם רחיצה מותר וי"ל דזה הוה בגדר שאינו של תענוג ועיין נדה דף מ"ח ע"ב בנות כרכים ושבת ד' ס"ב ע"ב דלא גזרו רק על דבר שיש בו תענוג ושמחה וע"ש ד' פ"א ע"ב:
ט״ו
ואח"כ גזרו על עטרות חתנים כו'. זה ר"ל לכל אדם אף אינו חתן עיין גיטין ד' ז' ע"א: ושלא יניח כו'. זה ר"ל חופת חתנים דכאן:
ט״ז
מי שראה כו' ראה ירושלים כו'. והנה לא כתב וקורע גבי ירושלים וס"ל דכיון שכבר קרע על ערי יהודה א"צ לחזור ולקרוע והא דבגמ' נקט וקורע נ"מ אם הוא נולד בערי יהודה דאז צריך לקרוע על ירושלים וגם נ"מ אם ירושלים נשארה בקדושה או לא עיין תוס' זבחים ד' ס"א וברכות ד' ס"ב ע"ב ע"ש ומש"כ רבינו ז"ל בהל' בית הבחירה ובהל' ביאת מקדש פ"ג ה"ח ע"ש מש"כ בזה: ומהיכן חייב לקרוע כו'. הנה כאן משמע דצופין ר"ל שמשם רואין ירושלים ועיין בהך דפסחים ד' מ"ט ע"א גבי בשר קודש ועיין בירושלמי שם דמביא שם על זה פסוק המובא בגמ' שם ד' נ' כל מצלות הסוס קודש ר"ל משום דהנה מבואר בבכורות ד' נ"ד ע"ב דראית העין שולטת עד י"ו מיל ע"ש והנה מבואר שם בגמ' דעד שעה שהסוס רץ ומציל יהיה נתוסף ירושלים והיינו ג"כ בערך י"ו מיל כמבואר שם ד' צ"ד וס"ל דאוירה נתקדש אך לא הקרקע ולכך פריך שם בירושלמי דצופין דהיינו מקום שיכול לראות ירושלים דהיינו י"ו מיל קדוש האויר גם עכשיו ועיין בספרי פרשת דברים פסקא א' ע"ש, ועיין תוס' ברכות ד' מ"ט ע"ב ושם ד' ס"ב ע"ב משמע דקאי אמקדש וכן בדברי רבינו ז"ל בהלכות בית הבחירה פ"ז ועיין מכות ד' כ"ד ע"ש ועיין בירושלמי דמגילה פ"א גבי הך דשילה נאכל בכל הרואה אם ר"ל שיכול לראות שילה או משכן שילה ועיין בזבחים ד' קי"ח ע"ב ע"ש, והנה מלשון רבינו ז"ל כאן משמע דחיוב קריעה של צופים הוא על המקדש ומ"מ אח"כ כשמגיע למקדש עצמו חייב לקרוע עוד הפעם וכן מוכח במסכת שמחות פ"ט וט"ס שם ומה דאמר שם במס' שמחות על כל פרק ופרק ר"ל כל ל' יום כמבואר בדברי רבינו כאן: ואם פגע במקדש תחלה כו'. עיין בהך דסנהדרין ד' צ"ו ע"ב תא אשינא דטורא ושם ד' צ"ה ע"א גבי סנחרב דאמר שם אטור בי מקדשא דבציון ועל עזרתא דבירושלים מוכח דטור בי מקדשא הוא חוץ לירושלים ור"ל כמו דמבואר בכ"מ דבהר הזיתים היו רואין את המקדש גבי כהן השורף את הפרה ועיין שבועות דף ט"ז ע"א גבי שני בצעין שהיו בהר המשחה ובבית שני הוסיפו על ירושלים ושם היו קברי מלכי ב"ד וחולדה הנביאה המבואר בירושלמי נזיר פ"ט ובתוספתא ב"ב פ"א דאמר שם דלכך לא פינו אותם משום דאין מפנין קבר המלך והנביא ואמאי לא הקשה האיך קברו אותם שם, רק דבזמן שקברו אותם עדיין לא היה על הר הזיתים שם ירושלים דהיינו בבית ראשון, רק בבית שני כשהוסיפו על העיר אז מקשה למה לא פינו ועיין רש"י יומא ד' ע"ז ע"ב דציון חוץ לירושלים ועיין ב"ק ד' ט"ז ע"ב [השמטה ולפי מה דמבואר בשבועות דף ט"ז ע"א דעליונה שהוסיפו לא היה בה קדושה כל כך לכך מבואר בירושלמי שקלים פ"ח ה"א קצרן של גוים היה שם ר"ל דבשוק העליון היה מותר לגרי תושב לישב משום דהא קיי"ל והובא בדברי רבינו בהל' בית הבחירה פ"י הי"ד וכ"מ דאין גר תושב מותר לדור בירושלים ע"ש ולכך מבואר בסנהדרין ד' ק"א ע"ב דשלמה בנה בית לבת פרעה בהשערים של ירושלים והוא משום דהיא לא היתה גיורת גמורה עי' יבמות ד' ע"ו וירושלמי פרק ב' דסנהדרין ואסורה לדור בירושלים אך קיי"ל פסחים ד' פ"ה ע"ב דשערי ירושלים לא נתקדשו ולכך עשה להם שם בית וא"ש, וקצרה ר"ל כמו עיר עי' ערכין ד' ל"ג ועי' בתוספתא זבים הובא בר"ש דגם רוק של גר תושב מטמא ע"ש. וכן הקברים של מלכי בית דוד וחולדה דמבואר בירושלמי סוף נזיר ותוספתא ב"ב היה שם בעליונה של הר הזיתים ובמקדש ראשון לא היה שייך כלל לירושלים רק בשני הוסיפו ועי' ב"ק דף ט"ז ע"ב ע"ש, וברש"י יומא ד' ע"ז ע"ב ע"ש. ועי' בירושלמי ספ"ג דפסחים גבי הך דעד שלא עבר צופים דאמר שם דכל שיכול לראותו עדיין שם קדושת ירושלים עליו ולכך הביא שם הא דאמרינן בפסחים ד' נ' כל מצילות הסוס כו' דעתיד להוסיף בירושלים עד שהסוס רץ ומציל ע"ש ברש"י ר"ל דהיינו לאחר חצות ומשום דאמרינן שם ד' צ"ד דהוא בערך ט"ז מיל ומבואר בבכורות דף נ"ה דשיתסר מיל שלטא עינא דרועה ע"ש וא"כ צופין הוה ג"כ שיעורא כה"ג וזה עתיד להיות קודש ולכך גם עכשיו יש עליו שם קדושת ירושלים לענין שלא נקרא חוץ לענין שיהא מותר לשורפו שם ע"כ השמטה] ואכמ"ל:
י״ט
כל הצומות האלו כו'. כן מבואר בתוספתא סוף תענית ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות תעניות ה׳, מתוך הלכות תעניות שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
