הלכות תעניות · פרק ד׳
הלכה א׳
בְכָל יוֹם וָיוֹם מִשֶּׁבַע תַּעֲנִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל מָטָר מִתְפַּלְּלִין עַל סֵדֶר זֶה. מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וְכָל הָעָם מִתְקַבְּצִים וּמִתְכַּסִּים בְּשַׂקִּים. וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וְעַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה כְּדֵי לְהַגְדִּיל אֶת הַבְּכִיָּה וּלְהַכְנִיעַ לִבָּם. וְאֶחָד מִן הָעָם נוֹטֵל מִן הָאֵפֶר וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין בְּמָקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ וְיָשׁוּבוּ. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ:
הלכה ב׳
וְאַחַר כָּךְ מַעֲמִידִין בֵּינֵיהֶן זָקֵן חָכָם וְהֵן יוֹשְׁבִין. לֹא הָיָה שָׁם זָקֵן חָכָם מַעֲמִידִין חָכָם. לֹא הָיָה שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם מַעֲמִידִין אָדָם שֶׁל צוּרָה. וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין. אַחֵינוּ לֹא שַׂק וְלֹא תַּעֲנִית גּוֹרְמִין אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּנִינְוֵה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם אֶלָּא (יונה ג י) "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם". וּבְקַבָּלָה הוּא אוֹמֵר (יואל ב יג) "קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם". וּמוֹסִיף בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ כְּפִי כֹּחוֹ עַד שֶׁיַּכְנִיעַ לִבָּם וְיָשׁוּבוּ תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה:
הלכה ג׳
וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר זֶה דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין עוֹמְדִין בִּתְפִלָּה וּמַעֲמִידִין שְׁלִיחַ צִבּוּר הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל בְּתַעֲנִיּוֹת אֵלּוּ. וְאִם הָיָה אוֹתוֹ שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי הַכִּבּוּשִׁין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל מִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו מוֹרִידִין אַחֵר:
הלכה ד׳
וְאֵי זֶה הוּא הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל בְּתַעֲנִיּוֹת אֵלּוּ. אִישׁ שֶׁהוּא רָגִיל בִּתְפִלָּה. וְרָגִיל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וּמְטוּפָּל וְאֵין לוֹ. וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה. וְלֹא יִהְיֶה בְּבָנָיו וּבִבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל קְרוֹבָיו הַנִּלְוִים עָלָיו בַּעַל עֲבֵרָה. אֶלָּא יִהְיֶה בֵּיתוֹ רֵיקָן מִן הָעֲבֵרוֹת. וְלֹא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתוֹ. שְׁפַל בֶּרֶךְ. וּמְרֻצֶּה לָעָם. וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹלוֹ עָרֵב. וְאִם הָיָה זָקֵן עִם כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ הֲרֵי זֶה מְפֹאָר. וְאִם אֵינוֹ זָקֵן הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ יִתְפַּלֵּל:
הלכה ה׳
וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַתְחִיל וּמִתְפַּלֵּל עַד בִּרְכַּת גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל. וְאוֹמֵר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת מֵעֵין הַצָּרָה. וְאוֹמֵר (תהילים קכ א) "אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי". (תהילים קכא א) "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים" וְגוֹ'. (תהילים קל א) "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". (תהילים קב א) "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" וְגוֹ':
הלכה ו׳
וְאוֹמֵר דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים כְּפִי כֹּחוֹ. וְאוֹמֵר רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ. וּמִתְחַנֵּן וְאוֹמֵר בְּסוֹף תַּחֲנוּנָיו מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל:
הלכה ז׳
וּמַתְחִיל לְהוֹסִיף שֵׁשׁ בְּרָכוֹת שֶׁהוּא מוֹסִיף זוֹ אַחַר זוֹ. וּמִתְחַנֵּן בְּכָל אַחַת מֵהֶן בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּפְסוּקִים מִדִּבְרֵי קַבָּלָה וּמִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ כְּפִי שֶׁהוּא רָגִיל וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן בַּחֲתִימוֹת אֵלּוּ:
הלכה ח׳
בָּרִאשׁוֹנָה הוּא חוֹתֵם מִי שֶׁעָנָה אֶת משֶׁה וַאֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת:
הלכה ט׳
בַּשְּׁנִיָּה הוּא חוֹתֵם מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה:
הלכה י׳
בַּשְּׁלִישִׁית הוּא חוֹתֵם מִי שֶׁעָנָה אֶת שְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ צְעָקָה:
הלכה י״א
בָּרְבִיעִית הוּא חוֹתֵם מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:
הלכה י״ב
בַּחֲמִישִׁית הוּא חוֹתֵם מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּגָה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה:
הלכה י״ג
בַּשִּׁשִּׁית הוּא חוֹתֵם מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ. וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹנִין אַחַר כָּל הַבְּרָכוֹת:
הלכה י״ד
בַּשְּׁבִיעִית אוֹמֵר רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא וְכוּ'. וְגוֹמֵר הַתְּפִלָּה עַל הַסֵּדֶר וְתוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת. וְכַסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ט״ו
כְּשֶׁהָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ מִתְכַּנְּסִין לְהַר הַבַּיִת כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח וּמִתְפַּלְּלִין כַּסֵּדֶר הַזֶּה. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהַי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְחַזָּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לַתּוֹקְעִים תִּקְעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן תִּקְעוּ. וְחוֹזֵר הַמִּתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה וְאַחַר כָּךְ תּוֹקְעִין הַכֹּהֲנִים וּמְרִיעִין וְתוֹקְעִין:
הלכה ט״ז
וְכֵן בַּבְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה לָזוֹ שֶׁהִיא רִאשׁוֹנָה מִן הַשֵּׁשׁ שֶׁמּוֹסִיף חוֹתֵם בָּהּ בָּרוּךְ ה' אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם בָּרוּךְ אַתָּה ה' זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְהֵן עוֹנִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶן הָרִיעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הָרִיעוּ. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר מִי שֶׁעָנָה אֶת משֶׁה וַאֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כָּךְ מְרִיעִין וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין:
הלכה י״ז
וְכֵן עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה בְּאַחַת אוֹמֵר תִּקְעוּ וּבְאַחַת אוֹמֵר הָרִיעוּ עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל שֶׁבַע הַבְּרָכוֹת. וְנִמְצְאוּ הַכֹּהֲנִים פַּעַם תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְתוֹקְעִין. וּפַעַם מְרִיעִין וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין שֶׁבַע פְּעָמִים. וְאֵין עוֹשִׂים הַסֵּדֶר זֶה אֶלָּא בְּהַר הַבַּיִת בִּלְבַד. וּכְשֶׁהֵן תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין שָׁם תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָר כְּאֶחָד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
הלכה י״ח
שֶׁבַע תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ כָּל מָקוֹם שֶׁגּוֹזְרִין אוֹתָם שָׁם אַחַר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין יוֹצְאִין כָּל הָעָם לְבֵית הַקְּבָרוֹת וּבוֹכִין וּמִתְחַנְּנִים שָׁם. כְּלוֹמַר הֲרֵי אַתֶּם מֵתִים כְּאֵלּוּ אִם לֹא תָּשׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם. וּבְכָל תַּעֲנִית מִתַּעֲנִיּוֹת הַצָּרוֹת שֶׁגּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְעִילָה בְּכָל מָקוֹם:
הלכה י״ט
יָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים עַד מָתַי יִהְיוּ יוֹרְדִין וְיִפְסְקוּ הַצִּבּוּר מִן הַתַּעֲנִית. מִשֶּׁיֵּרְדוּ בְּעֹמֶק הָאָרֶץ הַחֲרֵבָה טֶפַח. וּבַבֵּינוֹנִית טְפָחַיִם. וּבַעֲבוּדָה עַד שֶׁיֵּרְדוּ בְּעֹמֶק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים:
לחם משנה · הלכות תעניות פרק ד׳
א׳
משבע תעניות האחרונות של מטר מתפללין על סדר זה וכו' לאפוקי שאר צרות שאין אומרים סדר זה בתעניות. וכמ"ש הרב ב"י בסוף סי' תקע"ט לאפוקי ממאי דכתב הר"ן ז"ל בריש פ"ב דתעניות דמדאמרינן לר' יהודה שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא ביובל ובר"ה ובשעת מלחמה ומדקאמר שעת מלחמה הוא הדין לשאר צרות אלא דלישנא דקרא נקט. ורבינו ז"ל אפשר דסובר דשעת מלחמה הוי דוקא. ומ"מ תעניות של מטר דוקא קאמר: אפר מקלה על גבי התיבה. כתב רש"י ז"ל בפירוש המשנה (דף ט"ו) דהוה אפר מקלה גנאי יותר מאפר סתמא ולכך משימין אותו. והא דלא קאמר זכר לעקידת יצחק כדאמרו בגמ', אפשר דס"ל דבגמ' לא פליגי אלא גבי אפר שנותן כל אחד על ראשו אם הוה מהך טעמא או לא אבל גבי אפר שנותנין על גבי התיבה לא שאלו למה הוה אפר מקלה ולכך נראה ודאי דאית להו דטעמא הוי משום דהוי גנאי יותר מאפר סתמא. אי נמי אפשר דרש"י ז"ל פי' כן למאן דלית ליה טעמא דזכר לעקידת יצחק והתוס' דפירשו בין בהך דנותנין על גבי התיבה בין בהא דנותנין על כל אחד ואחד משום דהוי זכר לעקידת יצחק למאן דלית ליה בגמרא הך טעמא אפשר דאית ליה טעמא דרש"י ז"ל:
ג׳
רגיל בתפלה וכו'. בברייתא אמרו כך [בקי] בברכות כולן וכן כתב הטור ז"ל רגיל בתפלה ובכל הברכות. ורבינו ז"ל כלל הכל ברגיל בתפלה:
ט״ו
כשהיו מתפללין על הסדר וכו'. נראה דרבינו ז"ל מפרש דמתני' דקאמרה (דף ט"ו:) וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היינו נוהגים כן אלא בשער המזרח קאי נמי אתקיעות וראיה לדבריו במתני' ברישא לא אמרו בסדר התרועות כלום ולפ"ז מתני' פליגא אברייתא דקאמרה בהדיא דעושין סדר זה בגבולין דאחר דהזכירה הסדר אמרה בד"א בגבולין אבל במקדש אינו כן וכו' ופסק כמתניתין כ"כ הר"ן ז"ל בהך מתני' בפי' ההלכות שהוא דעת רבינו ז"ל, ובאמת דברי רבינו ז"ל נ"ל קשה דהך עובדא דמתניתין גופא הזכירוה בסיפא דברייתא ואמרו וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היו עושין אלא בשער המזרח ובהר הבית והיינו ממש עובדא דמתני' וכיון דבברייתא על כרחין צריך לפרש עובדא זו דלא קאי אתקיעות דבהדיא קאמרה ברישא וסדר תקיעות עבדינן בגבולין א"כ למה לא נפרש במתני' כן ולא נאמר דמשנה פליגא אברייתא:
י״ז
פעם תוקעין ומריעין וכו'. בברייתא (שם) אמרו הכי ת"ר על הראשונות אומר ברוך ה' אלהי ישראל וכו' והם תוקעין ומריעין ותוקעין וכו' ועל השניה הוא אומר וכו' הריעו בני [אהרן] הריעו והם מריעין ותוקעין ומריעין וכן בכל ברכה וברכה וכו', מפורש כאן דכשאומר להם תקעו עושים התקיעה קודם וכשאומר הריעו עושין התרועה קודם וכן הטור בסי' תקע"ט הזכיר סדר זה בראשונה הזכיר תר"ת ואח"כ הזכיר תרועה ותקיעה ותרועה ואח"כ תר"ת. ועל זה הסדר עוד הוסיף אלא שלא הזכיר שחזן הכנסת אומר להם תקעו או הריעו. ואפשר דסובר דאין זה אלא במקדש ולא ידעתי בו טעם ברור ולכן אני תמיה על הרב"י ז"ל שכתב בסימן תקע"ט על דברי הטור ז"ל וצ"ל שהוא מפרש דאע"ג דפעם אחת היה אומר להם תקעו ופעם אחת היה אומר להם הריעו לא היה אלא לחלוק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר"ת ושלא כדברי הרמב"ן שכתב דבשער המזרח בהר הבית כשהיה אומר תקעו היו תוקעין ומריעין ותוקעין וכשהיה אומר להם הריעו היו מריעין ותוקעין ומריעין ע"כ, דאיך אפשר לחלוק על דברי הרמב"ם ז"ל דברייתא ערוכה הוא כדכתיבנא ועוד היכן ראה בדברי הטור ז"ל שחולק עליו, ואולי גירסא אחרת נזדמנה לו בדברי הטור ז"ל שאומר שבכלן תוקע תר"ת ולנו הגירסא כדכתבנו בדברי הטור ז"ל והיא מסכמת כדברי הגמרא: ופעם מריעין ותוקעין ומריעין שבע פעמים. כן מבואר במשנה וברייתא דהוו שבע פעמים דבסוף ברכת גואל ישראל דאינה ממנין השש ברכות קאמר שם בהדיא דתוקעין ומריעין ותוקעין. וקשה דבפרקא קמא אמרינן אין פוחתין מז' תעניות על הצבור שבהן י"ח התרועות ע"כ. ופירש"י ז"ל שהן מוסיפין ו' ברכות ולכל אחת ג' תרועות, והשתא קשה דכ"א הויין דהא איכא שלש אחרות בברכת גואל ישראל אלא שי"ל דלא מני אלא התרועות הבאות מחמת הברכות הנוספות:
י״ח
שבע תעניות אלו וכו'. אחר שמתפללין יוצאין כל העם לבית הקברות משמע דאין יוצאין לבית הקברות אלא בז' תעניות האחרונות ולא באמצעיות וקשה דבהדיא אמר רב אשי בפ"ק (דף י"ג י"ד) ובמתניתין כשאמר יתירות על הראשונות ולא מני כ"ד ברכות משמע דהם שוין לכ"ד ברכות ותיבה לאו שיורא משום דחשיב לה באידך פרקין ובתר הכי אמר דכ"ד נמי חשיב ליה באידך פרקין ולא הוי שיורא משמע דכל דלא חשיב באידך פרקין דומיא דתיבה וכ"ד ברכות ודאי דלאו שיורא ומהך טעמא דייק הראב"ד דאית בהו נעילה באמצעיות מדלא תני לה גבי יתירות דליכא למימר דנעילה חשיב לה לאידך פרקין וכמ"ש הר"ן ז"ל בריש פ' בתרא דתעניות וא"כ הא דבית הקברות דלא חשיב לה באידך פרקין אי איתא דאיכא בז' אחרונות ולא באמצעיות אמאי לא מני לה מתני' וכן הא דמתכסים בשקים דמשמע דליתיה באמצעיות אמאי לא מני לה כיון דלא חשיב לה באידך פרקין. וי"ל דאלו החומרות דכסוי שקים ויציאת בית הקברות הרי הוא כאילו מנה אותם במשנה דכיון דחשיב שנותן כל אחד אפר על ראשו כסוי שקים ויציאת בית הקברות מילתא דדמי להאי הוי אלא דמתני' לא חששה למתני כל מילי דצער: הרי אתם מתים כאלו וכו'. בגמ' (דף ט"ז) איפלגו למה יוצאים לבית הקברות ר' לוי בר חמא ור"ח חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים מאי בינייהו איכא בינייהו קברי עכו"ם. ופירש"י ז"ל קברי עכו"ם במקום שאין קברי ישראל לבקש רחמים אפילו על עצמן ליכא כ"ש עלינו ע"כ. נמצא דרבינו ז"ל דפסק כמ"ד הרי אנו כמתים הולכים לקברי עכו"ם במקום שאין קברי ישראל ולכן סתם רבינו ז"ל וכתב יוצאים לבית הקברות סתמא ומפרש רבינו ז"ל הרי אנו חשובים לפניך כמתים שר"ל שנמות כאלו אם לא נחזור בתשובה אע"פ שאין פשט הלשון משמע כן לכאורה: ובכל תענית מתעניות הצרות כו'. כן דעת הראב"ד ז"ל מהכרח מתני' דיתרות על הראשונות כדכתיבנא ואע"ג דבג' ראשונות אין הדבר מוכרח דאע"ג דאיכא ברייתא בפ"ק (דף י"ג:) דאמרה אין בין ג' ראשונות לאמצעיות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה וכו' דמשמע דלכל שאר הדברים שוים כבר דחו שם דבאיסור מיירי בתפלה לא מיירי ומ"מ הדין כן מטעמא דכתב הר"ן ז"ל בריש פ' בתרא דתעניות א"נ כיון דאמרו בגמ' ואבע"א דאמצעיתא וכו' לישנא בתרא עיקר ולית לן דחוייא דבאיסור מיירי בתפלה לא מיירי. והטור ז"ל דאית ליה בסי' תקע"ט דבאחרונות אומרים נעילה ומשמע דלא בראשונות ובאמצעיות כדכתב שם הרב"י ז"ל אפשר דאית ליה דהך הכרח דרב אשי לאו הכרח הוא ואיהו נמי לא אמר אלא מתניתין דייקא דקדוק בעלמא דהא אע"ג דתני אלו אמרינן דשייר כדכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי. וכ"ת מאי שייר דהאי שייר בית הקברות ושקים ולית ליה תירוצא שתירצתי לעיל דהם כלולים במתני' זה נראה טעמו ז"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet
רמב״ם הלכות תעניות ד׳, מתוך הלכות תעניות שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
