הלכות תעניות · פרק ב׳
הלכה א׳
אֵלוּ הֵן הַצָּרוֹת שֶׁל צִבּוּר שֶׁמִּתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם. עַל הֲצָרַת שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל הַחֶרֶב. וְעַל הַדֶּבֶר. וְעַל חַיָּה רָעָה. וְעַל הָאַרְבֶּה. וְעַל הֶחָסִיל. וְעַל הַשִּׁדָּפוֹן. וְעַל הַיֵּרָקוֹן. וְעַל הַמַּפּלֶת. וְעַל הֶחֳלָאִים. וְעַל הַמְּזוֹנוֹת. וְעַל הַמָּטָר:
הלכה ב׳
כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צָרָה מִכָּל אֵלּוּ. אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת עַד שֶׁתַּעֲבֹר הַצָּרָה. וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת אֲבָל מְבַקְּשִׁים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. וּבְכָל מָקוֹם אֵין צוֹעֲקִין וְלֹא מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. חוּץ מִצָּרַת הַמְּזוֹנוֹת שֶׁצּוֹעֲקִין עָלֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. אֲבָל אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ בַּחֲצוֹצְרוֹת בְּשַׁבָּת:
הלכה ג׳
עַל הֲצָרַת שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל כֵּיצַד. עַכּוּ"ם שֶׁבָּאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל אוֹ לִטּל מֵהֶם מַס אוֹ לִקַּח מִיָּדָם אֶרֶץ אוֹ לִגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה קַלָּה הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ. וְכָל הֶעָרִים שֶׁסְּבִיבוֹתֵיהֶם מִתְעַנִּין אֲבָל אֵין מַתְרִיעִין אֶלָּא אִם כֵּן תָּקְעוּ לְהִתְקַבֵּץ לְעֶזְרָתָן:
הלכה ד׳
עַל הַחֶרֶב כֵּיצַד. אֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם כְּגוֹן שֶׁעָרְכוּ מִלְחָמָה עַכּוּ"ם עִם עַכּוּ"ם וְעָבְרוּ בִּמְקוֹם יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם וּבֵין יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה הֲרֵי זוֹ צָרָה וּמִתְעַנִּין עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו ו) "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" מִכְּלַל שֶׁרְאִיַּת הַמִּלְחָמָה צָרָה:
הלכה ה׳
וְעַל הַדֶּבֶר. אֵי זוֹ הִיא דֶּבֶר עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים אֵין זֶה דֶּבֶר. הָיוּ בָּהּ אֶלֶף וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שִׁשָּׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה אֵין זֶה דֶּבֶר. וְכֵן לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה. וְאֵין הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וְהַזְּקֵנִים שֶׁשָּׁבְתוּ מִמְּלָאכָה בִּכְלַל מִנְיַן אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה לְעִנְיָן זֶה:
הלכה ו׳
הָיָה דֶּבֶר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין שְׁאָר גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶן. הָיָה דֶּבֶר בַּמְּדִינָה וְשַׁיָּרוֹת הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת מִמֶּנָּה לִמְדִינָה אַחֶרֶת שְׁתֵּיהֶן מִתְעַנּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ:
הלכה ז׳
אֵין מִתְעַנִּין עַל חַיָּה רָעָה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהִיא מְשֻׁלַּחַת. כֵּיצַד. נִרְאֲתָה בָּעִיר בַּיּוֹם הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת. נִרְאֲתָה בַּשָּׂדֶה בַּיּוֹם אִם רָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְלֹא בָּרְחָה מִפְּנֵיהֶם הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת. וְאִם הָיָה שָׂדֶה הַסְּמוּכָה לָאֲגַם וְרָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְרָדְפָה אַחֲרֵיהֶם הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת. לֹא רָדְפָה אַחֲרֵיהֶם אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת. וְאִם הָיָה בָּאֲגַם אֲפִלּוּ רָדְפָה אַחֲרֵיהֶם אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת אֶלָּא אִם כֵּן טָרְפָה שְׁנֵיהֶם וְאָכְלָה אֶחָד מֵהֶן. אֲבָל אִם אָכְלָה שְׁנֵיהֶם בָּאֲגַם אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הוּא מְקוֹמָהּ וּמִפְּנֵי הָרְעָבוֹן טָרְפָה לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְשֻׁלַּחַת:
הלכה ח׳
בָּתִּים הַבְּנוּיִים בְּמִדְבָּרוֹת וּבָאֲרָצוֹת הַנְשַׁמּוֹת הוֹאִיל וְהֵן מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה. אִם עָלְתָה לַגַּג וְנָטְלָה תִּינוֹק מֵעֲרִיסָה הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת. וְאִם לֹא הִגִּיעָה לְמִדָּה זוֹ אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת. שֶׁאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הֵם שֶׁסִּכְּנוּ בְּעַצְמָם וּבָאוּ לִמְקוֹם הַחַיּוֹת:
הלכה ט׳
שְׁאָר מִינֵי רֶמֶשׂ הָאָרֶץ וְרֶמֶשׂ הָעוֹף שֶׁשֻּׁלְּחוּ וְהִזִּיקוּ. כְּגוֹן שִׁלּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר צְרָעִין וְיַתּוּשִׁין וְהַדּוֹמֶה לָהֶן אֵין מִתְעַנִּין עֲלֵיהֶם וְלֹא מַתְרִיעִין אֲבָל זוֹעֲקִין בְּלֹא תְּרוּעָה:
הלכה י׳
עַל הָאַרְבֶּה וְעַל הֶחָסִיל אֲפִלּוּ לֹא נִרְאֶה מֵהֶן אֶלָּא כָּנָף אֶחָד בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן. וְעַל הַגּוֹבַאי בְּכָל שֶׁהוּא. אֲבָל עַל הֶחָגָב אֵין מִתְעַנִּין עָלָיו וְלֹא מַתְרִיעִין אֶלָּא זוֹעֲקִין בִּלְבַד:
הלכה י״א
עַל הַשִּׁדָּפוֹן וְעַל הַיֵּרָקוֹן מִשֶּׁיַּתְחִיל בַּתְּבוּאָה. וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְחִיל אֶלָּא מִמָּקוֹם קָטָן כִּמְלֹא פִּי תַּנּוּר גּוֹזְרִין עָלָיו תַּעֲנִית וּמַתְרִיעִין:
הלכה י״ב
עַל הַמַּפּלֶת כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁרָבְתָה בָּעִיר מַפּלֶת כְּתָלִים בְּרִיאִים שֶׁאֵינָן עוֹמְדִים בְּצַד הַנָּהָר הֲרֵי זוֹ צָרָה וּמִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עָלֶיהָ. וְכֵן עַל הָרַעַשׁ וְעַל הָרוּחוֹת שֶׁהֵן מַפִּילִין אֶת הַבִּנְיָן וְהוֹרְגִין מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן:
הלכה י״ג
עַל הֶחֳלָיִים כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁיָּרַד חלִי אֶחָד לַאֲנָשִׁים הַרְבֵּה בְּאוֹתָהּ הָעִיר כְּגוֹן אַסְכָּרָה אוֹ חַרְחוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיוּ מֵתִים בְּאוֹתוֹ הַחלִי הֲרֵי זוֹ צָרַת צִבּוּר וְגוֹזְרִין לָהּ תַּעֲנִית וּמַתְרִיעִין. וְכֵן חִכּוּךְ לַח הֲרֵי הוּא כִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ. וְאִם פָּשַׁט בְּרֹב הַצִּבּוּר מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עָלָיו. אֲבָל חִכּוּךְ יָבֵשׁ צוֹעֲקִים עָלָיו בִּלְבַד:
הלכה י״ד
עַל הַמְּזוֹנוֹת כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהוּזְלוּ דְּבָרִים שֶׁל סְחוֹרָה שֶׁרֹב חַיֵּי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מֵהֶן. כְּגוֹן כְּלֵי פִּשְׁתָּן בְּבָבֶל וְיַיִן וְשֶׁמֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְנִתְמַעֵט הַמַּשָּׂא וְהַמַּתָּן עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַתַּגָּר לִמְכֹּר שְׁוִה עֲשָׂרָה בְּשִׁשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִמָּצֵא לוֹקֵחַ. הֲרֵי זוֹ צָרַת צִבּוּר וּמַתְרִיעִין עָלֶיהָ וְזוֹעֲקִין עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת:
הלכה ט״ו
עַל הַמָּטָר כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁרַבּוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים עַד שֶׁיָּצֵרוּ לָהֶן הֲרֵי אֵלּוּ מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ צָרָה יְתֵרָה מִזּוֹ שֶׁהַבָּתִּים נוֹפְלִין וְנִמְצְאוּ בָּתֵּיהֶן קִבְרֵיהֶן. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רֹב הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֶרֶץ הָרִים וּבָתֵּיהֶם בְּנוּיִים בַּאֲבָנִים וְרֹב הַגְּשָׁמִים טוֹבָה לָהֶן וְאֵין מִתְעַנִּין לְהַעֲבִיר הַטּוֹבָה:
הלכה ט״ז
תְּבוּאָה שֶׁצָּמְחָה וְנִמְנַע הַמָּטָר וְהִתְחִילוּ צְמָחִין לִיבַשׁ הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּין וְזוֹעֲקִין עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים אוֹ עַד שֶׁיִּיבְשׁוּ הַצְּמָחִים. וְכֵן אִם הִגִּיעַ זְמַן הַפֶּסַח אוֹ קָרוֹב לוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא זְמַן פְּרִיחַת הָאִילָנוֹת שָׁם וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּין וְזוֹעֲקִין עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים הָרְאוּיִין לְאִילָנוֹת אוֹ עַד שֶׁיַּעֲבֹר זְמַנָּם:
הלכה י״ז
וְכֵן אִם הִגִּיעַ זְמַן חַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים הַרְבֵּה כְּדֵי לְמַלְּאוֹת מֵהֶם הַבּוֹרוֹת הַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּין עַד שֶׁיֵּרֵד גֶּשֶׁם הָרָאוּי לְבוֹרוֹת. וְאִם אֵין לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת מִתְעַנִּים עַל הַגְּשָׁמִים בְּכָל עֵת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה:
הלכה י״ח
פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זוֹ מַכַּת בַּצֹּרֶת וּמִתְעַנִּים וְזוֹעֲקִים עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים אוֹ עַד שֶׁיַּעֲבֹר זְמַנָּם:
לחם משנה · הלכות תעניות פרק ב׳
ב׳
כל עיר שיש בה צרה וכו'. תימה גדול הוא על רבינו ז"ל שהרי במתני' (דף י"ט) הזכירו הא דשדפון וירקון וארבה וחרב וחיה רעה שמתריעין עליה בכ"מ מפני שהיא מכה מהלכת ורבינו ז"ל לא כתב אלא בכולן דהסביבות דוקא מתענות ולא מתריעות. והרב ב"י בסי' תקע"ו ובספר כסף משנה תירץ ופירש דהוא הסביבות מכח סברא דאיך אפשר דדבר אינו בכלל מכות מהלכות ועוד איך אפשר דבמקומות הרחוקים מתריעין על שום מכה דא"כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא יהיה בו חרב באחד מן המקומות. והכריחו לומר כן לשון דבכ"מ ועוד דחק עצמו בלשון מתני' במה שאמרה מפני שהיא מכה מהלכת וכתב דכל מכה היא מהלכת (וק"ק) מפני שכל מכה שבעיר אחת דרכה להיות מהלכת. ולעיקר הקושיא נ"ל דהרב המגיד ז"ל רמזה במ"ש שיטת רבינו ז"ל בזה כשיטת הראב"ד ז"ל בפירושיו דלרבנן אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות ואפילו מכה משולחת וכו'. אבל מ"מ צריך לישב פי' זה של הראב"ד ז"ל. ונ"ל דהוא גריס במתני' כדגריס הרא"ש ז"ל בהך מתני' דמתריעין עליהם מיד מפני שהיא מכה מהלכת ולפי זה טעם שהיא מכה מהלכת לא הוי אלא להתריע מיד כלומר שאינו כגשמים שאין מתריעים אלא על ג' אמצעיות אבל לא בראשונות אלא מתריעין מיד מפני שהיא מכה מהלכת ומפרש דכ"מ שהם הסביבות משום הברייתא שאמרו בגמרא על כולם אין מתריעין אלא באפרכיא שלהם וכתב הר"ן ז"ל שבא לומר שאפילו במכה מהלכת אע"פ ששנינו מתריעין עליה בכ"מ אין מתריעין אלא באפרכיא שלהם ופירוש סביבות הוי אפרכיא כדכתב ה"ה ז"ל א"כ לפי זה מתני' קאמרה דאלו מתריעין בסביבות שלהם כמו בדבר וגשמים ויש לאלו יתרון שמתריעין מיד מפני שהיא מכה מהלכת וס"ל להראב"ד ז"ל דזה לא איירי אלא לר"ע דאית ליה התרעה מיד בסביבות ולא ענוי אבל לרבנן הוי בהפך ענוי ולא התרעה והוכרח לומר כן משום דקשיא ליה דמעשה בה' זקנים שהביא אמרו שגזרו תענית ולמה לא אמרו שהתריעו אלא מפני שאלו הזקנים סבירא להו כת"ק והוי ענוי ולא התרעה והראיה שהביא מן הזקנים היא דזאת היא צרה להתענות לרבנן סביבותיה ומינה לר"ע התרעה בסביבות. זהו דעתו של הראב"ד ז"ל וכ"כ בא"ח סימן תקע"ו בבית יוסף דהראב"ד ז"ל פירש דהך דקאמר על אלו מתריעין הוי התרעה בלא תעניות והוי כר"ע וא"כ נמצא לפי פירוש זה דלדידן דקיימא לן כרבנן מתענין הסביבות וזהו שכתב ה"ה ז"ל דדעת רבינו כדעת הראב"ד ז"ל בפירושיו. אבל הרמב"ן ז"ל רוח אחרת עמו דס"ל דהך מתריעין דמתניתין הוי בעינוי ג"כ והך סיפא אתי כר"ע דאפילו רבנן מודו משום דהויא מכה מהלכת ולכך מתריעין בכ"מ מיהו בכ"מ מפרש שהוא הסביבות מכח הברייתא שכתבתי וכדפירש הר"ן ז"ל כדכתיבנא. ומה שהזכירו כאן התרעה ובעובדא דזקנים תענית משום דהא והא איתא נמצא דבזו כ"ע מודו דהסביבות מתענות ומתריעות:
ה׳
יצאו ביום אחד או בד' ימים אין זה דבר וכו'. ברייתא היא בפ"ג דתעניות (דף כ"א) ואמרו שם בברייתא עיר המוציאה ת"ק רגלי [כגון כפר וכו' ויצאו ממנה ג' מתים בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר וכו' עוד שם דרוקרת עיר המוציאה ת"ק רגלי] הוה ויצאו ממנה ג' מתים ביום אחד וגזר ר"נ בר רב חסדא תענית אר"נ בר יצחק כמאן כר"מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב [נגיחותיו] לא כ"ש ע"כ. ומחלוקת דר"מ ור"י איתא בפרק כיצד הרגל (דף כ"ד) ואמרו שם בגמרא הלכה כר"י במועד ולא כר"מ דאית ליה דכשהעידו בו ג' פעמים אפילו ביום אחד סגי אלא כר"י דאית ליה ג' ימים דוקא כדמשמע מקרא דאמר תמול מתמול ודרשינן ביה תלתא זמני דמשמע בתלתא יומי ולא אמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב לא כ"ש וא"ש שפסק כאן רבינו ז"ל דביום אחד אינו דבר משום דלא קיימא לן כר"מ וכן הטור פסק כן בא"ח סימן תקע"ו. אבל יש לי תימה על הטור ז"ל דבסימן קי"ד כתב בשם הר"ם מרוטנבורג דהיה אומר בשמיני עצרת אתה גבור צ' פעמים עד משיב הרוח ומוריד הגשם כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים ביום ועכשיו אם היה מסופק אין צריך לחזור וראיתי בפ' כיצד הרגל דאמר גבי שור המועד ריחק נגיחותיו חייב קירב לא כ"ש וכו'. והרב רבינו פרץ דחה ראיה זו דלא דמי והרא"ש ז"ל נטה לסברת הר"מ מרוטנבורג משמע מהתם דהלכתא כר"מ אליבא דכולהו דע"כ לא פליגי התם אלא אי דמי להא דר"מ או לא. ודבר זה תימה דבהדיא איפסיקא הלכתא כר"י כדכתיבנא ועוד דא"כ למה פסק הטור ז"ל בסימן תקע"ו דביום א' אינו דבר הא לר"מ הוי דבר כדמשמע בפ"ג דתעניות וכי תימא דמאי דפסקינן כר"י בפרק כיצד הרגל הוי לענין שור המועד משום דמשמע דקרא לית ליה ק"ו משום דקרא הזכיר ימים ולא קאמר סתמא העדאה דלישתמע בין בג' ימים בין ביום אחד אבל בעלמא דליכא קרא ודאי דהסברא כר"מ הוא אמת ולכך הביא הר"מ מרוטנבורג ז"ל ראיה מיניה. א"ת כן מלבד שהוא דחוק עדיין קשה לך קושיא אחריתי דלמה גבי דבר לא פסק דביום אחד הוי דבר כר"מ כיון דסברתו היא אמת. ואולי י"ל דכיון דברייתא קאמר ביום אחד לא הוי דבר פסק כותיה ומאי דקאמר בגמרא כמאן כר"מ ה"ק ליה בתמיה להיכן אתה סומך בדין זה לר"מ אפילו לדר"מ לא דמי דשאני הכא דאיכא טעמא דכשהם ביום אחד הוי מקרה ולא הוי דבר אבל בג' ימים ודאי דאינו מקרה אבל התם טעמא הוא דטבע השור הוא רע וכיון דהוטבע בו בג' פעמים ביום אחד ודאי דהוי קנין רע כדכתב שם הרב בית יוסף ז"ל בשם מהר"י אבוהב ז"ל יעוין שם. ופי' כן הטור ז"ל כדי לפסוק כסתם ברייתא ועדיין צ"ע: ואין הנשים והקטנים וכו'. כתב ה"ה ז"ל דנפקא ליה ממאי דאמרו בגמ' חמש מאות אלף רגלי דמשמע לבד מטף אבל הרב בית יוסף ז"ל כתב דנפקא משום דאמרינן בירושלמי גבי מפולת בתים שאמרו בריאים ולא מתרועעים דכותיה בחורים ולא זקנים כו'. ולי נראה דאין הלשון משמע אלא כדברי ה"ה ז"ל דלדבריו לא קפיד רבינו ז"ל אלא שמנין האנשים של החמש מאות יהיו לבד מנשים וקטנים וזקנים אבל לפי פירוש הרב בית יוסף ז"ל לא קפיד אלא שהמתים אשר ימותו יהיו בחורים ולא זקנים ולא נשים וקטנים ואפילו יהיו בעיר חמש מאות רגלי לבד מזקנים ונשים וקטנים אם ימותו חמשה או ו' קטנים בג' ימים לא הוי דבר דומיא דמפולת דאם יפלו בתים רעועים לא הוי מפולת ואין זה במשמע דברי רבינו דנראה דמאי דקאמר הוא לענין מנין החמש מאות כדקאמר ואין הנשים והקטנים וכו' ממנין זה אבל לא דבר ממנין מאשר ימותו אם יהיו נשים וקטנים או גדולים:
ז׳
נראתה בשדה ביום וכו'. מ"ש בספרינו בחלוקה זאת לא רדפה אחריהם הרי זו משולחת ודאי דהוא ט"ס ובגירסא שהביא הרב בית יוסף ז"ל ליתיה ומוכרח הוא ולא ברחה לבד אלא שעמדה היא משולחת כיון שאינה סמוכה לאגם. ובגמרא (דף כ"ב) אמרו ל"ק ה"ק נראתה בעיר ביום משולחת בעיר בלילה אינה משולחת אי נמי בשדה ביום משולחת בשדה בלילה אינה משולחת. ורבינו ז"ל פסק כלישנא קמא אע"ג דבמקומות אחרים פסקינן כלישנא בתרא משום דמילתא דרבנן הוא ולקולא נקטינן דבשדה בכל גונא בין ביום בין בלילה אינה משולחת ואין מתענין:
ט׳
כגון שילוח נחשים ועקרבים וכו'. הטור ז"ל השיג עליו בסימן תקע"ו וכתב ונראה דנחשים ועקרבים מתענין עליהם ע"כ. ואע"ג דבברייתא (דף י"ד) בפ"ק הזכירו נחשים ועקרבים ואמרו שם ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות [לבא בעולם] כגון חכוך חגב וזבוב וצרעת ויתושין ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעים נראה דהטור מפרש דלא השוה נחשים ועקרבים לאידך אלא לענין ההתרעה אבל לא לענין העינוי דבנחשים אית ליה דודאי מתענים מפני שסתמן ממיתים אבל טעם רבינו ז"ל כבר ביארו הרב בית יוסף ז"ל:
י׳
אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד כו'. קשה טובא דכיון דהוא פסק כת"ק (דף י"ט) דעיר שיש בה צרה סביבותיה מתענות ולא מתריעות א"כ למה פסק כשיש ארבה אחד בכל א"י מתענין ומתריעין דהא הר"ן ז"ל בפ"ג דתענית רבותא קא משמע לן דכל א"י מקרי אפרכיא אחת ונקראו בכלם סביבות לעיר שיש בה צרה דפי' סביבות אפרכיא כדכתב ה"ה ז"ל וטרח להביא ראיה על זה ויותר מזה אין לנו אלא שנקרא כל א"י סביבות לעיר שיש בה צרה כשאותה העיר מא"י וכיון דאנן קי"ל כת"ק א"כ מתענים ולא מתריעין ואיך כתב דכיון שנראה אחד בכל א"י כלם מתריעין אע"ג דלשון זה הוזכר בברייתא הם דברי ר"ע ואיהו אזיל לטעמיה דאית ליה דבסביבות מתריעין וכיון דכל א"י הוי סביבות לעיר שיש בה צרה לכך מתריעין אבל לדידן קשה אם לא שנאמר דס"ל לרבינו דכל א"י מקרי כעיר אחת וכשיש באחת מהן צרה כלן מתריעין מפני דכולה כעיר אחת ומה שהביאו במשנה ראיה מחמשה זקנים הוא דהמכה היתה באשקלון דאינה מא"י כדכתב הר"ן ז"ל ואע"ג דחשיב כא"י מ"מ אינה כא"י ממש להיות נחשבת עם א"י כעיר אחת וגוף אחד אלא א"י הוי כסביבות לה וגזרו תענית מפני שהסביבות מתענין אבל לא התרעה כדפירש' לעיל לדעת רבינו ז"ל והוא פירוש הראב"ד ז"ל כדכתיבנא לעיל וזו הראיה שהביאו שהסביבות מתענין ומינה דלר"ע מתריעין אבל באמת כל זה דוחק דהא שנינו ג' ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל משמע דנחשבות כג' ארצות וטרח הר"ן ז"ל לומר דנחשבים כאפרכיא אחת אבל שיהא נחשבת כעיר אחת דבר רחוק הוא וצריך עיון:
י״א
על השדפון ועל הירקון כו'. פירוש תבואה שיעשה ממנה כמלא פי תנור ואמרו בגמ' בפ"ג דתעניות (דף כ"ב:) ועדיין תבעי לך ככסויא דתנורא או דילמא כי דרא דריפתא דהדר לה לפומא דתנורא תיקו, ע"כ. ורבינו ז"ל לא פסק כבעיא זו כלל ולא ביאר דעתו ולא ידעתי למה:
י״ג
על החליים כיצד וכו'. הרב בית יוסף ז״ל בסימן תקע״ו תמה דלמה לא חלקו כאן בין מתו ג' בג' ימים למתו ביום אחד או בארבעה כמו שחלקו בדבר ותירץ דשאני דבר שהוא שינוי אויר ממית בלי שהיית זמן וכל שאינו באותו ענין וכו' אינו אלא אקראי בעלמא. וקשה קצת בעיני דלדעתו יהא חמור מיתת אסכרה ממיתת דבר ובמיתת אסכרה אפילו שימותו שנים ביום אחד סגי ובדבר בעינן שלשה בשלשה ימים. לכך נ״ל דרבינו ז״ל תירץ קושיא זאת בלשונו שכתב הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה מאותה מדינה כלומר שבדבר אע״פ שלא ירד הדבר באנשים הרבה אלא שהוכו ג' אנשים לבד ומת כל אחד ביומו סגי אבל הכא אינו כן אלא שירד החולי ברוב העיר כמו חיכוך שכתב שפשט ברוב הצבור גם חולי זה ודאי שהוא כמוהו שכן כתב שירד לאנשים הרבה דמשמע רוב הצבור ואפילו תאמר לאנשים הרבה לא משמע רוב הצבור מ״מ הרי ירד לכמה אנשים ואע״פ שלא מתו אלא שנים מהם ודאי דהיא מכה משולחת כיון דהיא באה על אנשים הרבה אע״פ שרבים ניצולים כיון שראינו שנים מהם מתים מתענין ומתריעין ולפי זה כ״ש בדבר שאם ראינו שהוכו בדבר בעיר אנשים הרבה אע״פ שלא מתו אלא ב' מהם ביום אחד מתענין דלא גרע מאסכרה דכיון דפשט ברוב הציבור מתענין דהא באסכרה דבעי רוב הציבור נפקא ליה לרבינו ז״ל מברייתא דפ״ק דתעניות (דף י"ד) והוא בפרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב) דקאמרת ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות לבא על הצבור ומשמע שבאה על רוב הצבור א״כ ה״ה וכל שכן בדבר דלא גרע משאר פורעניות והרבותא דאיכא בדבר הוא דאע״פ שלא נתפשטה המכה ברוב הצבור אלא הוכה אחד בכל יום ומתו שלשה בשלשה ימים ולא הוכו בעיר אנשים הרבה ולא אחרים לבד מהם דהוה ס״ד דמקרה הוא קמ״ל כיון דהוא דבר חיישינן ומתענין ובאסכרה בזה האופן אולי דאין מתענין דאם מתו שלשה בשלשה ימים כל אחד ביומו ואחרים לא חלו מחולי ההוא אין מתענין. כנ״ל לישב קושיא זאת: וכן חיכוך לח הרי הוא כשחין פורח וכו'. בפ' מרובה (בבא קמא דף פ':) אמרו מתריעין על החיכוך בשבת והך התרעה בפה היא דבשופרות ליכא התרעה בשבת. ותימה על רבינו ז״ל דאיך לא הזכיר זעקה גבי חיכוך בשבת כמו גבי מזונות כיון דבהדיא אמרו כן בפ' מרובה בשחין לח כדפי' רבינו ז״ל וקשה עוד מזאת דבראש הפרק לעיל כתב ובכ״מ אין זועקים ולא מתריעין בשבת כמו שאמרו חוץ מצרת המזונות שזועקים עליהם ואפילו בשבת משמע דליכא שום דבר אחר שזועקים והא ליתא דהא איכא חיכוך כדכתיבנא. וגם שם קשה דהא איכא עיר שהקיפוה ויחיד הנרדף שזועקים בשבת כמ״ש בריש פ' ראשון, והטור ז״ל בסימן תקע״ו כיון בלשונו יפה שכתב אבל על כל האחרים אין מתענין כו' חוץ מעיר שהקיפוה עכו״ם או נהר וספינה המיטרפת וכו' אבל על רבינו ז״ל קשה. מיהו בהני י״ל דלא חש רבינו ז״ל לחזור ולהוציאה מן הכלל דבכ״מ דפ״ב דסמך על מ״ש בפ״א אבל הא דחיכוך קשה טובא דלא הזכיר וצ״ע:
ט״ו
שהבתים נופלים ונמצאו בתיהם קבריהם. ה"ה דאיכא טעמא שמטשטשין את הקרקע ואינה מוציאה פירות כדאמרו שם בגמרא בברייתא בעתם לא שכורה ולא צמאה שכל זמן שהגשמים מרובים וכו' ובודאי שעל זה מתפללין כדכתב הר"ש בר צמח כתבו הרב בית יוסף ז"ל בסי' תקע"ו אלא שבגמ' איתא הטעם יותר גדול וכן דקדק הטור ז"ל בלשונו שכתב אבל ארץ מצולה שרוב הגשמים קשים לה ולא עוד אלא שמפילין וכו' משמע דאיכא טעמא אחרינא דמטשטשין אלא שזה הוא טעם יותר גדול שבתיהן קבריהם:
ט״ז
והתחילו צמחים ליבש הרי אלו מתענים וכו'. פ"ג במשנה (דף י"ח:) שנינו אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהן מפני שהיא מכת בצורת ירדו לצמחים אבל לא ירדו לאילן לאילן ולא לצמחים לזה ולזה אבל לא לבורות שיחין ומערות מתריעין עליהן מיד ע"כ. והרב ב"י בסימן תקע"ה כתב דהך התרעה דזרעים ששנו הוי בפה מדכתב מתענין וזועקין ולא כתב מתריעין ולדבריו בכל אינך דמתני' דפסקו גשמים בין גשם לגשם וירדו לצמחים אבל לא לאילן דבמשנה הזכירו מתריעין וכן בברייתא הזכירו התרעה מתריעין על האילנות בפרוס הפסח ורבינו ז"ל לא כתב התרעה בכל הני אלא תענית צ"ל ג"כ דס"ל לרבינו ז"ל דכל הני התרעות דמתני' הוי בפה. ולי קשה דבכ"מ דמזכיר התרעה מפרש רבינו ז"ל בשופר זולת כשהזכיר התרעה בשבת משום דא"א התרעה בשופרות בשבת אבל כל אינך הוי בשופר דשדפון וירקון וארבה וחסיל וכל הני שהזכיר המשנה זאת ואמרו עליהן מתריעין מפרש רבינו ז"ל בשופר ומ"ש דבהני מפרש בפה ועוד דברייתא אמרו מתריעין על האילנות בפרס הפסח וכו' ואמרו שם ואסכרה בזמן שיש בה מיתה מתריעין. ועוד אמר מתריעין על הגובאי וכו' והך דאסכרה וגובאי מפרש רבינו ז"ל התרעה בשופר. והך דמתריעין על האילנות הוי בפה וכולהו בחדא ברייתא ובחד לישנא מתנו. לכן בעיני ק"ק. ועוד נשאל להרב"י ז"ל אם האמת כן הוא דכשרבינו ז"ל הזכיר בפרק זה מתענין הוי תענית דוקא ולא התרעה גבי חרב דכתב לעיל על החרב כיצד אפילו חרב של שלום כגון שערכו מלחמה עכו"ם עם עכו"ם וכו' הרי זו צרה ומתענים עליה ולא הזכיר שם התרעה וכן גבי מטר שכתב על המטר כיצד הרי שרבו עליהם גשמים עד שיצרו להם הרי אלו מתפללין עליהן וכו' שלא הזכיר שם התרעה ה"נ דהוי תענית בלא התרעה וכ"ת אין ה"נ זה א"א דלעיל בראש הפרק אחר שהזכיר צרות של חרב ושל מטר כתב כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה והדר מפרש חרב ומטר וכיון דפריש למאי דאמר לעיל ודאי הוא שתענית שהזכיר בהן עם התרעה הוא. אלא מאי אית לך למימר דכיון דרבינו ז"ל הזכיר בריש הפרק דעל כל אלו הצרות מתריעין מפרש להו השתא לא איצטריך ליה לחזור ולומר מתריעים דכיון דכתב תענית לחוד ממילא משמע נמי התרעה דאדלעיל סמיך, א"כ גם אנו נאמר בהני דכיון דכבר הזכיר לעיל דבמטר מתריעין והשתא מפרש לחלוקה דמטר א"כ כיון דכבר הזכיר התרעה ממילא משתמע דהך תענית דאמר כאן הוי בהתרעה אבל מ"מ ק"ק דבשאר החלוקות דשדפון וירקון וארבה ומפולת ואידך לא עשה רבינו ז"ל כך אלא הזכיר תענית והתרעה בהן ולא סמך אמאי דהזכיר לעיל בראש הפרק דאותה העיר מתענה ומתרעת כמו שסמך גבי חרב ומטר וראוי לשים לב על זה ולא ידעתי למה אם לא שנאמר שאינו סומך על מ"ש לעיל כדכתב הרב"י ז"ל והראיה שבאלו תמה לפרשה אבל מ"מ דעת רבינו ז"ל נראה בעיני דבכל הני איכא התרעה ועדיין צ"ע. ומ"מ צ"ל דאינו מפרש רבינו ז"ל כפירש"י דהא בצמחים ששנו מתריעין עליהן מיד דמפרש נותנין להם חומר ז' אחרונות אלא דוקא בהא דהתרעה מדמינן להו לז' אחרונות דתני חלוקות שהזכיר כאן רבינו ז"ל עד סוף הפרק הם פירוש דעל המטר ובמטר דוקא כתב לעיל בריש הפרק דמתריעין דהיינו התרעה דוקא. ומה שלא הזכיר דין ירד לאילן ולא לצמחים או לזה ולזה ולא לבורות דהם חלוקות המוזכרות במשנה משום דאין צורך דהרי הזכיר בדבריו שמתענין בכל עת הצורך בין לצמחים בין לאילנות בין לפירות:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות תעניות פרק ב׳
ב׳
כל עיר כו' עד שתעבור כו'. כן מבואר בתענית דף י"ד ע"ב ע"ש דהוה פלוגתא בזה: ובכל מקום אין כו'. והא דלעיל פ"א ה"ו שם רק זועקין ולא בעננו ובאמת הא בעי בה"ב וא"כ היכי משכחת בשבת רק מבקשין בתפלה וזה יכול בכל יום ואמר דגם בשבת כן וזה דאמר דלא בחצוצרות לעיל דזה בה"ב וגבי דבר ג"כ אין מתריעין אבל מתענין וזועקין לבד מן פרקמטיא דשם מתריעין לבד ואז א"צ בה"ב ולכן אף בשבת וכן לר"ע בסביבותיה ואכמ"ל: אבל אין מתריעין עליהם בחצוצרות. שם דף י"ד ע"א:
ג׳
או לגזור עליהם גזירה כו'. עיין תענית דף ח' ע"ב גבי הך בימי ר"ז גזור גזירה ע"ש ברש"י ד"ה דלא, דמשמע שם דרק גזירה זה גזרו שלא לישב בתענית דזה הוה הגזירה וע"ז צריך ג"כ לגזור תענית:
ה׳
יצאו ביום אחד כו'. אך מ"מ מצטרף אם הוה אח"כ שני מתים בשני ימים ועיין בירושלמי פ"א דנדה גבי עשו אותה ככד דמים ע"ש בה"ז ועיין נדה שם דף י' ע"ב גבי מדלפת ע"ש ועיין ב"ק דף ל"ז ע"ב גבי הני בעיא דשבת ועיין בתוספתא דתענית פ"ב דאמר שם דבר שיש בו הפסק אפילו שלשה ביום אחד אין זה דבר כו' ור"ל דנ"מ אם מצטרף לשאר מתים לגזור עליו תענית ועיין בירושלמי כאן בתענית פ"ג סה"ה גבי אם מצטרף אסכרה עם דבר אם אירע להם אסכרה פעם אחת והתענו עליה ואח"כ מתו ב' מתים בב' ימים אם מצטרפים ועיין בירושלמי פ"א דנדה דאם קודם שהוכר עוברה ראתה ואח"כ הוכר עוברה ואח"כ ראתה עוד הפעם לא מצטרפי ודיה שעתה אף למ"ד דמעוברת דיה שעתה אף שלא הוכר ע"ש בה"ה:
י״ב
והן על הרעש כו'. כן מבואר בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג מתריעין על הזועות:
י״ג
על החלאים כו' כגון אסכרה כו'. ואף דבירושלמי כאן פ"ג מבואר דעל אסכרה אפילו על אחד מתריעין צ"ל דשם מיירי באותה העיר ורבינו ר"ל בסביבותיה: וכן חיכוך כו'. והנה רבינו ז"ל מפרש להיפך מרש"י דעל לח מתריעין ולא על יבש והטעם דהנה יבש הוא קשה ואין לו רפואה, ועיין תוס' בכורות דף ל"ח ע"ב והוה כמו יבשו דתענית דף י"ט ע"א ומבואר שם הטעם בירושלמי משום דאין מתריעין על מעשה נסים ולכך אמר על זה לשון צעקה דזה הוי על מעשה נסים כמו הך דתענית דף י"ז גבי שמואל ועיין ר"ה ד' ט"ז ע"א יפה צעקה וכל הני דחשיב בברייתא דב"ק שם דושאר פורעניות מיירי בהני דאין להם רפואה בדוקה וקאי אחול ולא על שבת ולא גרס רבינו ז"ל שם גבי חיכוך בשבת וכן נראה מלשון רש"י שם בד"ה מתריעין ע"ש וזהו ג"כ מה דאמר בתענית ד' י"ט ר"י לעזרה אבל לא לצעקה ר"ל אמעשה נסים וע"ש דף י"ד ע"א אבל על לח דיש לו רפואה שפיר מתריעין ועיין ברכות דף ס' ע"א אין מזכירין מעשה נסים:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות תעניות ב׳, מתוך הלכות תעניות שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
