הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תעניות · פרק א׳

ספר זמנים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תעניות · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י ט) "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת". כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ:
הלכה ב׳
וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה כה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:
הלכה ג׳
אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:
הלכה ד׳
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ זוֹעֲקִין בִּתְפִלּוֹת וּמִתְחַנְּנִים וּמְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּלְבַד. וְאִם הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָר. הַשּׁוֹפָר מְקַצֵּר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת. וְאֵין תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹפָר כְּאֶחָד אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צח ו) "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'":
הלכה ה׳
תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁגּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת אֵינָן יוֹם אַחַר יוֹם. שֶׁאֵין רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּדָבָר זֶה. וְאֵין גּוֹזְרִין בַּתְּחִלָּה תַּעֲנִית אֶלָּא בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וּבַחֲמִישִׁי שֶׁלְּאַחֲרָיו וּבְשֵׁנִי שֶׁלְּאַחֲרָיו וְכֵן עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ:
הלכה ו׳
אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר לֹא בְּשַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים. וְכֵן אֵין תּוֹקְעִין בָּהֶן לֹא בְּשׁוֹפָר וְלֹא בַּחֲצוֹצְרוֹת וְלֹא זוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים בָּהֶם בַּתְּפִלָּה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ עַכּוּ"ם אוֹ נָהָר אוֹ סְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם. אֲפִלּוּ יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי עַכּוּ"ם מִפְּנֵי לִסְטִים וּמִפְּנֵי רוּחַ רָעָה (מִתְעַנִּין עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת וְ) זוֹעֲקִין וּמִתְחַנְּנִים עֲלֵיהֶם בַּתְּפִלָּה. אֲבָל אֵין תּוֹקְעִין אֶלָּא אִם כֵּן תָּקְעוּ לְקַבֵּץ אֶת הָעָם לַעֲזֹר אוֹתָם וּלְהַצִּילָן:
הלכה ז׳
וְכֵן אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית בַּתְּחִלָּה בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אוֹ בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִם הִתְחִילוּ לְהִתְעַנּוֹת עַל הַצָּרָה אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד וּפָגַע בָּהֶן יוֹם מֵאֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין הַיּוֹם בְּתַעֲנִית:
הלכה ח׳
תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּין עַל הַצָּרוֹת אֵין מִתְעַנִּין בָּהֶן לֹא עֻבָּרוֹת וְלֹא מֵינִיקוֹת וְלֹא קְטַנִּים. וּמֻתָּרִין לֶאֱכל בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְעַנִּין לְמָחָר חוּץ מִתַּעֲנִיּוֹת הַמָּטָר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל תַּעֲנִית שֶׁאוֹכְלִין בָּהּ בַּלַּיְלָה בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְהוּא שֶׁלֹּא יָשֵׁן אֲבָל אִם יָשֵׁן אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹכֵל:
הלכה ט׳
כְּשֵׁם שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּים עַל צָרָתָן כָּךְ הַיָּחִיד מִתְעַנֶּה עַל צָרָתוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה אוֹ תּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר אוֹ אָסוּר בְּבֵית הָאֲסוּרִין. יֵשׁ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת עָלָיו וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בִּתְפִלָּתוֹ. וְאוֹמֵר עֲנֵנוּ וְכוּ' בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל. וְלֹא יִתְעַנֶּה בְּשַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּמוֹעֲדוֹת וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְלֹא בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים:
הלכה י׳
כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ עָלָיו הַיָּחִיד מִבְּעוֹד יוֹם אֵינוֹ תַּעֲנִית. כֵּיצַד מְקַבְּלָהּ. כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה אוֹמֵר אַחַר הַתְּפִלָּה מָחָר אֱהֵא בְּתַעֲנִית וְגוֹמֵר בְּלִבּוֹ לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל בַּלַּיְלָה לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. וְכֵן אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים זֶה אַחַר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל כָּל לַיְלָה וְלַיְלָה לֹא הִפְסִיד תַּעֲנִיתוֹ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה לְכָל יוֹם וָיוֹם מִבְּעוֹדוֹ:
הלכה י״א
קִבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר בִּלְבַד וְהִתְעַנָּה. וּבַלַּיְלָה נִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֵׁנִי. אַף עַל פִּי שֶׁלָּן בְּתַעֲנִיתוֹ אֵינָהּ תַּעֲנִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת שֶׁאֵין זוֹ תַּעֲנִית כְּלָל:
הלכה י״ב
הָרוֹאֶה חֲלוֹם רַע צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר. כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב וְיֵעוֹר בְּמַעֲשָׂיו וִיחַפֵּשׂ בָּהֶן וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וּמִתְעַנֶּה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וּמִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ בְּכָל תְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ מִבְּעוֹד יוֹם. וְהַמִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת מִתְעַנֶּה יוֹם אַחֵר מִפְּנֵי שֶׁבִּטֵּל עֹנֶג שַׁבָּת:
הלכה י״ג
מִתְעַנֶּה אָדָם שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שְׁאָר הַיּוֹם. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו ומִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם. הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה אוֹתָן שָׁעוֹת וּמִתְפַּלֵּל בָּהֶן עֲנֵנוּ. שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. וְכֵן אִם אָכַל וְשָׁתָה וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת:
הלכה י״ד
כָּל הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית. בֵּין שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל צָרָתוֹ אוֹ עַל חֲלוֹמוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עִם הַצִּבּוּר עַל צָרָתָם. הֲרֵי זֶה לֹא יִנְהֹג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ וְלֹא יִהְיֶה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב אֶלָּא דּוֹאֵג וְאוֹנֵן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג לט) "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו". וּמֻתָּר לוֹ לִטְעֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל וַאֲפִלּוּ בִּכְדֵי רְבִיעִית וְהוּא שֶׁלֹּא יִבְלַע אֶלָּא טוֹעֵם וּפוֹלֵט. שָׁכַח וְאָכַל מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ:
הלכה ט״ו
יָחִיד שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל הַחוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא. עַל צָרָה וְעָבְרָה. הֲרֵי זֶה מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ. הָלַךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה עִמָּהֶן. שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה אַל יִתְרָאֶה בִּפְנֵיהֶם וְאַל יִנְהֹג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ:
הלכה ט״ז
צִבּוּר שֶׁהָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַגְּשָׁמִים וְיָרְדוּ לָהֶן גְּשָׁמִים. אִם קֹדֶם חֲצוֹת יָרְדוּ לֹא יַשְׁלִימוּ אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמִתְכַּנְּסִין וְקוֹרְאִין הַלֵּל הַגָּדוֹל. שֶׁאֵין אוֹמְרִין הַלֵּל הַגָּדוֹל אֶלָּא בְּנֶפֶשׁ שְׂבֵעָה וְכֶרֶס מְלֵאָה. וְאִם אַחַר חֲצוֹת הוֹאִיל וְעָבַר רֹב הַיּוֹם בִּקְדֻשָּׁה יַשְׁלִימוּ תַּעֲנִיתָן. וְכֵן אִם הָיוּ מִתְעַנִּין עַל צָרָה וְעָבְרָה אוֹ עַל גְּזֵרָה וּבָטְלָה. אִם קֹדֶם חֲצוֹת לֹא יַשְׁלִימוּ וְאִם אַחַר חֲצוֹת יַשְׁלִימוּ:
הלכה י״ז
בְּכָל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת. בֵּית דִּין וְהַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבוֹדְקִים עַל מַעֲשֵׂי אַנְשֵׁי הָעִיר מֵאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית עַד חֲצוֹת הַיּוֹם. וּמְסִירִין הַמִּכְשׁוֹלוֹת שֶׁל עֲבֵרוֹת. וּמַזְהִירִין וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין עַל בַּעֲלֵי חָמָס וַעֲבֵרוֹת וּמַפְרִישִׁין אוֹתָן. וְעַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּמַשְׁפִּילִין אוֹתָן. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וּמֵחֲצִי הַיּוֹם וְלָעֶרֶב רְבִיעַ הַיּוֹם קוֹרְאִין בִּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג יא) "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ". וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא בְּתוֹכָחוֹת מֵעִנְיַן הַצָּרָה. וּרְבִיעַ הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מִתְפַּלְּלִים מִנְחָה וּמִתְחַנְּנִים וְזוֹעֲקִים וּמִתְוַדִּים כְּפִי כֹּחָם:

לחם משנה · הלכות תעניות פרק א׳

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות תעניות פרק א׳

ו׳
וכן אין תוקעין בהם לא כו'. הנה מדברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דיש שני מיני תקיעות בתענית אחד בשופרות ואחד בחצוצרות ומה שהיו תוקעין בשש ברכות הוה בחצוצרות ומה שהיו תוקעין בלא הברכות היה בשופרות וזה מה דר"ל בתענית דף ט"ז תוקעין בקרנות ועי' ר"ה ד' כ"ז ע"א ובבעל המאור ובמלחמות וזהו שיטת הראב"ד ז"ל ע"ש וזהו ג"כ מה דאמרינן כאן דף י"ד שופרות בשבת מי שרי דהא בשבת לא הוה השש ברכות דזה לא הוה רק בב' וה': אבל אין תוקעין אא"כ כו'. הנה רבינו ז"ל מפרש כן דברי הגמ' דר"י אומר לעזרה ולא לצעקה דלעזרה מותר לתקוע אבל לא לצעקה. ובזה יתבאר דברי הירושלמי פ"ג דתענית ה"ח, רב אמר עננו מתניתא פליגא כו' והא תניא קדמאה כו' ר"ל כך דרב ס"ל דרק בפה ואמר שם דמדר"י ס"ל דתוקעין לעזרה ולא לצעקה מכלל דת"ק ס"ל דאף לצעקה תוקעין ובאמת לפי גרסת רש"י בב"ק דף פ' ע"ב דהך התרעת חיכוך קאי אשבת וכן הך ברייתא דושאר כל מיני כו' ע"ש בתוס' א"כ י"ל דהך דמקשה בתענית הקושיא הוא להיפך וקאי אמ"ד בשופרות ור"ל דס"ל דהתרעה דומיא דצעקה והך דשופרות לשון בתמיה וא"כ מוכח דהתרעה הוה ג"כ בפה ותירץ דתנאי היא דת"ק ס"ל דבפה ג"כ מיקרי התרעה ור"י פליג על זה ועי' מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהלכות שבת פ"ב הלכה כ"ד ע"ש:
ז׳
וכן אין כו' ואם התחילו כו'. עי' בה"ה ועי' בפיהמ"ש כאן דפירש דאם התחיל להתענות בהיום צריך להשלים היום והך פלוגתא דשם אם שלש או אחת ר"ל זה תליא כמה זמן של קודם נץ החמה ועי' בעירובין ד' מ"א ע"א ועי' רש"י כאן דכתב דמשום דר"ח לא הויא יום משתה ושמחה עיין ברכות דף מ"ט ע"א דיש ספק אם שייך שמחה בר"ח ובתוס' דף י"ח ע"ב דס"ל דלא קאי רק אר"ח [השמטה ועי' בהך דברכות דף מ"ט ע"א דנסתפק שם אם שייך גבי ר"ח לשון שמחה ועי' בהך דשבת ד' כ"ד ע"א דאמר שם דבר"ח אין קדושה על הכוס ועי' בהך דסנהדרין דף ע' ע"ב דגם בסעודות עיבור החודש לא הוה בשר ויין ע"ש ובמס' סופרים פי"ח ומש"כ הרי"ף ז"ל בפ"א דמגילה וכ"מ ע”כ השמטה] וי"ל בפירוש רבינו ז"ל בפיהמ"ש דמיירי שהתחיל להתענות קודם שקדשו ב"ד את החודש וא"כ התחיל בהיתר ובעירובין מבואר להיפך דקאי אחנוכה ופורים והנה רבינו ז"ל כתב כאן גם חוה"מ וא"כ מוכח דס"ל דיו"ט לא וס"ל דשמחה בחוה"מ רק מדרבנן ועי' מש"כ רבינו ז"ל פ"ג מהל' נדרים הל' ט' ועי' מו"ק די"ד ע"ב וד' כ"ג ע"ב בתוס' ולא גרע מר"ח דאין מועד בפניו וגם נ"ל דזה הוה כמו עשה דרבים וגבי יו"ט לא שייך זה כלל, ועי' בתוס' סוכה ד' כ"ז ע"ש בזה ובהך דחגיגה ד' י"ח ע"א, והא דאמר בעירובין הנ"ל גבי הך דראב"צ דלא השלים כו' דפליג אר"ג וא"כ אמאי לא השלים ע"ש בתוס' וצ"ל כך דרק היכי שע"י היו"ט יתבטל התענית לגמרי אז אמרינן דהתענית דוחה את היו"ט והוה כמו עשה דרבים משא"כ שם דלא הוה היו"ט רק להך משפחה וא"כ התענית לא יתבטל דשאר ישראל יתענו בו ולכך אסור להשלים וא"ש:
ט׳
כשם כו'. עי' בה"ה ועי' מש"כ רבינו בהלכות נדרים פ"ג ה"ט, דאם נדר שיתענה בר"ח צריך להשלים וע' בתוספתא כאן פ"ג דמבואר ג"כ דמפסיקין והך דאם נדרו קודם לגזירתנו לא משכחת לה עכשיו אך הנה כיון דס"ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא לגבי נדרים ועל איסור תענית ביו"ט אינו מצווה וא"כ שפיר משכחת לה נדרו קודם לגזירתנו דהיינו אם קיבל עליו התענית בתפלת המנחה ובלילה הביא שתי שערות וא"כ הדין שצריך להתענות אך אם ס"ל כשיטת הראשונים דתענית לא הוה נדר גמור * אז י"ל דבזה לא שייך דין מופלא סמוך לאיש. ועי' מש"כ בזה אם תענית הוה כמו איסור חפצא או איסור גברא או דהוה כמו ממילא דהיינו שיקבל עליו שיהיה היום תענית וממילא אסור לאכול ובזה פליגי בתענית ד' י"ב ע"ב גבי לוה אדם תעניתו ופורע דשמואל אמר וכי נדר קיבל עליה כי ר"ל דאם נאמר דחל התענית על היום וממילא הוא אסור לאכול שייך ביה גדר לוה וכמו דאמרינן בערכין דף ו' ע"א גבי צדקה דאמר שם נדר צדקה ע"ש דמותר לשנותו ועי' בתוס' ד' י"ב ע"ב ובירושלמי דנדרים פ"ח אם מיירי ביום סתם או ביום זה ומש"כ רבינו ספ"ד דנדרים ועי' בהך דמנחות ד' ק"ב ע"ב כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת ועי' בירושלמי פ"ה דנזיר דאמר שם דאם אמר הרי עלי מנחה מן המחבת או מן המרחשת ואח"כ קבע מחבת דהוה קביעות וה"נ גבי תענית דרק גבי מנחה סתם דהחיוב של מיני מנחה הוא ד"ת לא מן נדרו ולכך שייך כאשר הפרשת משא"כ שאם נדר להתענות יום דזה הוה כמו שהזמן ג"כ מן הנדר ואח"כ אם פירש איזה יום הוה קבע ועי' בנזיר ד' כ"ו ע"א גבי לנזירותי לחובתי הוה כמו מפורש ע"ש בתוס' ד"ה הא, ושם ד' כ"ה ע"א ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים ד' ס"ג ע"א דאם נדר שנה אחת לא מהני השלמה לשנה שניה דאזיל לנדריה ועי' בירושלמי פרק י"ב דכתובות ה"א גבי ע"מ לזון חמש שנים דסתמא הוא ה' שנים הראשונים אך אם לא זנה ה' שנים ראשונים צריך לזונה שנים אחרות אך זה נ"מ אם מה שצריך לזונה שנים האחרות הוא בשביל התנאי או בשביל מה שחייב מה שלא זן הראשונים ונ"מ אם הראשונים היו ביוקר ועכשיו הוזלו ע"ש בירושלמי וגם נ"מ ממה דמבואר בב"ב דף ק"מ ע"א דאם מתה בתה דא"צ ליתן המזונות ליורשיה ע"ש י"ל דזה רק אם מתה בה' שנים הראשונים שהחיוב הוא רק משום התנאי לא מחמת חיוב אז לא נתכוון רק לה עי' ב"ב ד' ס"ג ע"א ותוס' ב"מ ד' ס"ה ע"ב ד"ה לכשיהיה לי ע"ש, אבל אם לא זנה ה' שנים הראשונים אם נימא דהחיוב הוא מחמת שלא זנה לא מחמת התנאי אז י"ל שפיר דאם מתה חייב ליתן ליורשיה ועי' תוס' ב"ב דנ"א ע"ב גבי במתנה קנתה כו', ותוספתא כתובות פי"א גבי תנו בית אלמנות לבתי ע"ש, ועי' במגילה דף ה' ע"א גבי זמן עצי כהנים דמאחרין מבואר דמועיל השלמה וצ"ל דשם רק נתחייב שידיר להביא ובזה א"ש הך דכאן דמועיל שיתענה ביום אחר דלא נדר רק שיקבל עליו להתענות, ועי' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ח מהל' גרושין על הך דגיטין ד' פ"ד ע"א גבי ע"מ שתנשא לפלוני אם ר"ל מיד נשואים ראשונים או יכולה לקיים התנאי בפעם אחר, ועיין ב"ק דף ע"ח ע"ב ותוס' תמורה דף כ' ע"א ד"ה ר"ש, דמבואר שם דהשלמה לא בשביל דבר המופרש רק בשביל הנדר, ועי' במנחות דק"ח ע"ב גבי עלי עולה ועי' בערכין דף כ' ע"ב ע"ש, ועי' מה דפליגי בירוש' פ"ב דחגיגה ה"ד אם עורות של יום טבוח שייך לכל המשמרות כמו ברגל או שהוה כקרבן דיומא, ועי' בערכין ד' י"א ע"ב ובירוש' פ"ד דתענית פליגי בזה ר"י ור"ל דאם נימא דיכולין לומר שירה אנסכין בפ"ע דהיינו מן ימים שעברו איזה שירה צ"ל אם של היום או של יום של הקרבן, ועי' במעילה ד' י"ט ע"א בהך פלוגתא דר"י ור"ש ור"ל ג"כ כך כיון דהביאו לפתח העזרה נפטר מן הנדר והחיוב רק משום קרבן ונ"מ דאז אף אם קבע נדרו בשור יכול לפטור עצמו בשה, ועי' בחולין ד' קל"ט ע"א בהך דר"י ור"ל, ועי' בערכין ד' כ' ע"ב גבי דמי שור דמוכח שם דאף אם לא אמר עלי חייב באחריותו דכיון דעדיין לא חל קדושה הוה כמו שלא קיים הנדר וכמו גבי ערכין כמבואר בחולין ד' קל"ט ע"א ובכורות ד' נ"א ע"ב גבי פדיון הבן גבי כתב לכהן ע"ש בתוס' ד"ה אבל, ועי' בחולין ד' קל"א ע"א דבע"ח נוטלן בחובו ואמאי כיון דלא מטא ליד כהן אין עליו שם מתנות כהונה כלל ולא דמי להך דגיטין דף ל' ע"א גבי המלוה מעות כו' דשם שם מתנות כהונה חל עליו קודם שנתנו ליד כהן משו"ה יכול לשעבדם לבע"ח משא"כ בפדה"ב והוי כמו ראשית הגז עי' בתוספתא סוף חולין דחייב באחריותו ותוס' ב"ק ד' ס"ו ע"א וצ"ל דמיירי במזכה להם ע"י אחר גבי פדה"ב, עי' בירושל' תרומות פי"א ה"ז ופ"ו דתרומות סה"א דמבואר שם אף למ"ד דהאוכל תרומה בשוגג דצריך לשלם קרן וחומש דאין הקרן קדוש עד שיבוא ליד כהן מ"מ אם מזכה ע"י אחר שפיר קדוש, אך כ"ז אם אמרינן דתענית הוא גדר נדר על היום אבל אם רק לצעורי לא שייך זה ובזה תליא ג"כ הך מחלוקת דרב ושמואל אם הקבלת תענית הוה בזמן מנחה או בתפלת המנחה דמשום דלעשות היום בגדר תענית צריך זה דוקא בתפלה וכשיטת רבינו ז"ל כאן דהקבלה הוה בעננו וכן מבואר בשאלתות דר"א פ' ויקהל ועי' בירושלמי תענית פ"ב הי"ג דס"ל דהא דמבואר בשבת ד' כ"ד ע"א דצריך להזכיר עננו בערב הוא משום קבלת תענית וס"ל דאז לא חל עדיין חובת התענית דהוה כמו זמן בפ"ע וכשיטת רב ב"מ ד' קי"א ע"א גבי שכיר שעות דלילה ע"ש ובזה א"ש הך דתענית ד' י"ג ע"ב מה דפליגי אם עננו בש"ת או בין גואל לרופא ולא הביא הך ברייתא דשבת ד' כ"ד דמבואר שם להדיא בש"ת אך י"ל דשם קאי אערבית ושחרית דהוה רק בשביל קבלה וא"ש: כיצד הרי שהיה כו'. עיין תענית דף כ"ב ע"ב ודף י' ע"ב ועיין בספרי פ' בהעלותך דגם על אשה מקשה לילד כן ע"ש:
י״א
קבל עליו כו' ואצ"ל כו' ונמלך. ר"ל שאם לא יתענה יכול לחזור בו כיון שלא קיבל עליו מבעוד יום וברישא ר"ל ג"כ דאף דהתענה כל הלילה לא מקרי כמו אם התחיל ביום להתענות דרק מקצת היום ככולו אבל הלילה לא עיין תוס' חולין דף נ' ע"א ופסחים דף פ"א וכ"מ בזה והך דהל' י"ג ר"ל אם מתענה אז מקרי תענית שעות ועיין תוס' ע"ז דף ל"ד ע"א דמבואר כך בשם הירושלמי ועיין נזיר ד' ב' ע"ב בתוס' ד"ה לימא ולא ס"ל כן ע"ש אך לפי מש"כ לעיל דתענית חל על עצם היום גבי שעות לא רק זה לכו"ע בגדר לצעורי נפשיה ולכך אמרינן במכות ד' כ"ד ע"א דעל זה קאמר קרא נשבע להרע כו' דזה רק לצעורי ועיין נדרים דף ס' ע"ב וזה נקרא חוטא וא"ש מ"ש התוס' בכ"מ מדשמואל אדשמואל ואכמ"ל:
ט״ז
ציבור שהיו מתענין כו'. עיין בהשגות ושיטת רבינו הוא משום דס"ל כמ"ש התוס' מנחות דף ט"ו ע"ב ודף פ"ח ע"א ומעילה דף י"ד דלב ב"ד מתנה לא שייך רק בקרבן צבור ולא בקרבן יחיד ע"ש ועיין בשבועות דף י"א ע"ב דלא שייך רק במלתא דשכיחא אבל במלתא דלא שכיחא לא וזה י"ל החילוק של קודם חצות לאחר חצות ועיין בירושלמי כאן ועיין במש"כ רבינו ז"ל בפהמ"ש ספ"ב גבי אם התחילו אין מפסיקין דקאי על מקצת היום ע"ש וצ"ל דאתיא כמ"ד עד הנץ החמה כו':
י״ז
בכל יום תענית כו' קוראין כו'. עיין בה"ה ז"ל ועיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהל' תפלה פי"ג הי"ח מה שחלק בין תענית שגוזרין על הצרה ובין תעניות שגוזרין על המאורע שעבר ועיין תענית דף כ"ו ע"ב כיון דבסמוך לשקיעת החמה ע"ש ברש"י ועיין סוטה דף ל"ט ע"ב:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

דברי ירמיהו · הלכות תעניות פרק א׳

א׳
מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות" כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורות ודבר וארבה וכיו"ב זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונתיכם הטו וכו' וזה שיגרום להסיר הצרה מעליהם. במ"ע אחת וכו' כתב לצעוק ולא להריע בחצוצרות וכו' כי ענין הצעקה וזעקה אינה כשאר תפילה שהיא בינו לבין קונו בלבד אבל בזה יהיה בקול להעיר רבים. וכתב רבינו בכל עת צרה גדולה. וזה בצרה גדולה אשר תקצר יד כל אדם להושיע אז ישוב כל אדם לבבו לה' ואז הזמן להעיר על זה ולא די בהשתפך נפשו לפני ה' גם יעיר אחרים לזה לעת מצוא הלבבות נכונים כי אין להם להשען כי על אביהם שבשמים ולשון זעקה מצינו על קיבוץ רבים לדבר אחד "ויזעק ברק את זבולן ואת נפתלי" שופטים ד' וכיו"ב. לכן במ"ע כתב רבינו דרך כלל לצעוק אשר ענינו להשמיע גם לאחרים אתו ובצרה גדולה אשר תעורר כל לב ובהל' מפרש שהזעקה תהיה ע"י חצוצרות ובצרה גדולה כמו מכת מצרים דבר ארבה ובצורות ובסמ"ג כמ"ש בהגהות מיימוני לא הביא מ"ע לזעוק וכו' על כל צרה וכו' עיי"ש ובמעשה רוקח משום דהוי בספרי פרשת בהעלתך מחלוקת ר"ע וחביריו פסק הסמ"ג כחכמים ורבינו משום סוגיא הגמ' כר"ע עיי"ש. ובמג"א בסי' ק"ו ס"ק ב' בשם הסמ"ק שמצוה להתפלל בעת צרה עיי"ש: ועי' בסמ"ק יום ראשון הל' תפילה סי' י"א בהג"ה מרבינו פרץ שם פשר דבר בין דעת רבינו דתפילה מדאורייתא ורמב"ן דמדרבנן ודעתו שם דבעת צרה הוי מדאורייתא וגם במקדש קיים והיו שקטים היו מתפללין על קרבנות ציבור שיתקבלו ברצון עיי"ש. אבל אחרי רואי בסה"מ עשה ה' גם דעת הרמב"ן דבעת צרה מדאורייתא התפילה עיי"ש: ועי' בהמ"מ ובפרשת דרכים המצויין כאן שעמדו על מה שמנה רבינו בסה"מ עשה נ"ט התקיעה בעת צרה ובמקדש במצוה אחת ומנה שביתת כל יו"ט כל אחת למצוה בפ"ע עיי"ש ובמעשה רוקח כתב דשם כל שביתה עבור דבר אחר משא"כ התקיעה בעת צרה ועל קרבנות להתרצות לפני ה' ושניהם לתכלית ולסיבה אחת עיי"ש. וכמ"ש לעיל בשם רבינו פרץ דתפילה מדאורייתא לא נמצא אלא בעת צרה ובקרבנות אף כי דעת רבינו תפילה מדאורייתא זולת זה מ"מ לכו"ע נמשכים זה לזה ושניהם דבר שבציבור זה על צרה גדולה לרבים אשר יתעורר כולם ויחד כל ישראל ירימו לבבם לה' וכן הקרבן ציבור קרבן אחד לכל ישראל אשר יורה על אחות הנפש כל האומה כמ"ש במ"א יהיה כמו כן בתקיעה בשניהם להכין לבבם יחד לפני ה' יתעלה: ודבר זה מדרכי התשובה וכו'. לרבינו איתא כתפילה מדאורייתא לדעתו לשפוך נפשו לפני ה' בשיר ושבח ותודה גם בקשה אלא מדרכי התשובה הזעקה בעת צרה. כי נדע כי אין עונש מבלי חטא ונקראין בפי רז"ל פורעניות מלשון פרעון. וכאשר מצינו במרדכי ויזעק וכו' וגזרו בתענית אז וכיו"ב ורעיון זה יהיה תמיד נגדינו כי אין רע מלמעלה ובן חכים יאהב את אביו על כי הוכיחו בשבט מוסר כמו במה אשר היטב לעשות עמו בלעדי זאת. ומבאר רבינו בהל' אח"ז:
ג׳
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים והוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. ויש להבין מ"ש רבינו הרי זו דרך אכזריות וכו' דמה ענין אכזריות לזה: הנה זה כי נראה טוב ורע במציאות הביא לדיעות זרות כנודע מהם שהאמינו בב' פועלים פועל טוב ופועל רע וכנגדם יוצר אור וכו' כמ"ש ברבינו יונה במס' ברכות בפ"ק עיי"ש. ויש שכפרו מציאות הטוב בהשגחה בהעולם והכל במקרה כנודע ומאמונתינו ה' רחום וחנון אף כי פוקד עונות כי הכל לטוב לנו והוא יתעלה מלא רחמים וחסד. והנה אלה הכתות כפי הציור אשר להם מאלוהיהם נמצא בנפשותם וכן להיפוך נפש טובה ימצא הטוב הנרשם בנפשו להרימו להגבוה מעל הגבוהים בעל בלי תכלית. העמים הפראים יחסו לאליליהם רק פחד ולא אהבה על כי רחוק האהבה מלבבם אלא המלחמה לשלול בז מטרת חייהם ולנו לנחלה "ואהבת את ה' אלוקיך" "ה' האמירך וכו'" וזה אמרו לומר כי הכל במקרה ויוצר העולם בלתי ישגיח על מעשיו דרך אכזריות הנטבע בנפשם ואשר מיחסים לה' חלילה. וזה המביא כמ"ש להדבק ברע כנודע מאלו כופרי השגחה העליונה ומדרכם והרי זו דרך אכזריות נוכל לפרש על דרך המקרה. וכביכול אשר מיחסים למעלה גם דרך אכזריות אשר בהם דכמ"ש הכל ממקור אחד:
ט׳
כשם שהציבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפילתו. ואומר ענינו וכו' בכל תפילה שמתפלל ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בראשי חדשים ולא בחנוכה ופורים. עי' בהמ"מ לחלק בין תענית מגזירה לציבור דבקדמו אין מפסיקין לתענית יחיד לפי שאין קבלת תענית נדר גמור וחמור עיי"ש ובלח"מ: ויש לעיין בענין נדר של תענית למ"ש בהמ"מ ובר"ן שאינו מענין נדר גמור ממה כוחו: והנה בחפשנו בדברי הראשונים ז"ל נמצא הן דברי הר"ן המובאים בלח"מ. גם דף י"ב ע"ב שם בסוגיא דלוה אדם תעניתו ופורע כתב שאין קבלת תענית נדר גמור דא"כ לא שייך לומר לוה ופורע דהאומר קונם עלי בשר ביום פלוני פשיטא שאינו רשאי לשנותו וכתב עוד וז"ל ובתענית ה"ט דאמרינן לוה לפי שאין הוא נדר גמור אלא כקבלה לדבר מצוה וכו' ולאו נדר של קונם אמרינן שהרי ודאי אינו רשאי להלואתו אלא כנדר שנדר לענים קאמרינן כצדקה דאמרינן עלה בפ"ק דערכין דעד שלא באתה לידי גבאי מותר לשנותה כלומר ללותה ולפרעה עכ"ל ועי' ברא"ש שם ובמס' נדרים ח' ע"א האומר אשכים אשנה פרק זה וכו' נדר גדול נדר לאלוקי ישראל ברא"ש בפי' שם וז"ל לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאלו נדר בצדקה דאמרינן בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה עכ"ל. ומ"ש דלא הוי נדר אלא במתפיס נראה שאין כונתו משום דכל נדר בעי התפסה אשר הוא מחלוקת הראשונים ז"ל. אלא נראה כונתו פה דבענין נדר הוי איסור חפצא וקבלת מצות הוי על גברא: ונראה כי להרא"ש בפיך כולל כל הדברים הטובים שמקבל על עצמו ולאו דוקא צדקה. וא"כ יהיה בכלל בפיך בגדר עשה עכ"פ. ועי' בדרכי משה יו"ד בסי' ר"ג בשם ר"י אם בעינן בהאי דאשנה פרק וכו' לשון שבועה עיי"ש. ועי' ברא"ש במס' תענית בסוגיא דלוה תעניתו שהשיג על הראב"ד שכתב וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לענים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל הילכך לוה ופורע ופי' דבריו במ"ש ותמורתם יתן לעניים שבו תלוי אם ירצה יתן תמורתם לענים ולא יתענה ואם ירצה יפרע תעניתו עיי"ש וא"כ לראב"ד דוקא תענית בכלל צדקה אבל ברא"ש השיג עליו דצדקה אינה תמורת תענית כדאי' בברכות ל"ב גדולה תענית מצדקה שזו בגופו וזו בממונו. נמצא כמ"ש להרא"ש בכלל בפיך כל קבלת המצות. ועי' ברא"ש בפסקים במס' נדרים דף ס"ו שכתב כדברי הרמב"ן דתענית לא הוי כנדר גמור עיי"ש: אמנם בריטב"א במס' תענית שם בסוגיא דלוה ופורע הנ"ל האריך להוכיח דלא הוי מענין נדר וז"ל וה"פ וכי נדרי איסור הוא זה שאע"פ שמצטער צער גדול כל שאין בו סכנה אין מתירין לו אין נדר של הקדש גמור הוא זה שיהיה חייב לקיים היוצא מפיו יעשה עכ"פ אין זה אלא כעין נדר שקיבל עליו (בתו') להצטער על חטאיו לפני ה' וכו' וזה שאמרו אם גזירותינו קודמת לנדרו ידחה וכו' מטעם שכתב שאינו חשיב נדר של מצוה לחול על תקנת חכמים הקודמין ולפיכך אינו חל עיי"ש ושם י"א בענין מתענין לשעות כתב ג"כ דלא הוי מטעם נדר דאל"כ גם בשעות יחול מצד נדרו גם הוי על גברא וכתב עוד שם וז"ל ובלישנא בתרא אמרינן לא יהיה אלא נדר וכדבעי לפרושי קמא ובודאי שהנודר להתענות כדי לסגף עצמו ולהכניעו לעבודת הש"י וכו' וכיו"ב דבר מצוה הוא וכנדר לעשות מצוה הוא אבל דינו כשבועה שאין חלה לבטל מצוה וכו' עכ"ל. (ועמ"ש שאינה כנדר דא"כ תחול לשעות עי' ברא"ש מ"ש בפי' בירושלמי שם דהוי כנדר עכ"פ בדף י"ב וי"ל דמ"ש שחייב לקיים נדרו אינו מטעם נדר אלא מטעם בפיך): וברמב"ן בפי' להתורה בפרשת מטות שאין שום נדר אפי' של הקדש שהוא איסור גברא כי בנדר של הקדש הנכסים נשתעבדו עיי"ש וריטב"א דעתו כהרמב"ן. ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' כ"ח שכתב בנודר ללכת לא"י דלא הוי נדר בכה"ג דהוי על גברא והאריך בענין נדר בקבלת מצות עיי"ש: הנה לדעת הר"ן ורא"ש נוכל לכלול קבלת המצות בכלל עשה דלמדין מבפיך. ובפיך כמ"ש כולל כל קבלת המצות ולא צדקה בלבד. והרי צדקה בכה"ג דחל על הנכסים הוי חפצא לדעת הרמב"ן בהתורה הנ"ל. אבל מלשון הריטב"א כנראה אינו בכלל מ"ע כלל אלא דמחויב לקיימו. ולדעתו הוי יותר בערך שבועה מבערך נדר משום דהוי על גברא. ועי' ברא"ש במס' תענית דף י"ב סי' י"ג דא"צ בתענית קבלה בשפתיו כמו בנדר דהוי בכלל כל נדיב לב כדאיתא במס' שבועות בהקדש דבלב מהני עיי"ש. ועי' בשו"ע יו"ד סי' רט"ו ואו"ח בסי' תק"ע בהבדל בקיבלו בלשון עלי עיי"ש: והנה הקושיא שהקשה הריטב"א אם נאמר שיהיה בגדר נדר הוי ג"כ אם נאמר דהוי בגדר שבועה אלא בזה דהוי לגברא. וא"כ לריטב"א יש להבין מנ"ל קבלת תענית ומצות שחייב לקיימם כיון שאין לכללם לא בגדר נדר ולא בגדר שבועה ואם מבפיך א"כ למה לא יהיה בגדר עשה ונראה לדעתו כיון שאינו בכלל נדר ושבועה אינם בכלל עשה דנדר ושבועה ומיתורא בפיך לא הוי בכלל עשה ממש וצ"ע דלענין איסור מצינו איסור ל"ת ואיסור עשה אבל לחלק בעשה כה"ג לא מצינו כן: אבל רבינו בס' המצות עשה צ"ד היא שציונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשינו במלת שבועה ונדר וצדקה והקרבן וזולת זה והוא אמרו יתעלה מוצא שפתיך תשמור ואע"פ שחלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין. אמנם הכונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמ"ע הוא לקיים כל מה שהאדם מחייב על נפשו באיזה דבר שיהיה מהדברים והעובר עליהם עובר על מצות ל"ת וכו' עיי"ש וברמב"ן שם השיג עליו במה שכולל כל נדרי אף של בטוי ולדעתו רק של גבוה ומצות בכלל זה עיי"ש ולפ"ז קבלת תענית לרבינו ולרמב"ן בכלל מוצא שפתיך. (והנה בהל' שבועות לא מנה רבינו מ"ע בשבועה): ובמרדכי במס' שבועות בפ' שבועות שתים וז"ל מצאתי בס' המקצועות שיסד ר"ח בנודר בעת צרתו להתענות כל ב' וה' ולא נזכר בעת נדרו חוץ מיו"ט שיבואו בהן הוי ליה יו"ט מ"ע ומצות נדר ל"ת וכיון שאינו יכול לקיים שניהם יבוא העשה וידחה הלאו ותניא בפ"ק דתענית בסופו יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' ואם נדרו קודם לגזירותינו וכו' ותנן אין נשבעין לעבור על המצוה הלכך ילך אצל בי"ד של מקומו וילקה בפניהם על שנשבע לעבור על המצוה והם יתירו לו על ב' וה' שיבוא בהם יו"ט ויעשה שמחת יו"ט ואם אינו עושה כן עומד באיסורו עכ"ל וכתב ר' אבי העזרי אין נראה לי מה שמדמה שבועות לנדרים דמשנה רוחה היא שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות משא"כ בשבועות הילכך אם נשבע לעבור על המצות אין צריך התרת חכם וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה דברי ר"ח גאון ז"ל מופלאים וכמ"ש במרדכי וגם מה ענין עשה דוחה לל"ת ומה ענין שבועות לנדרים: ועכ"פ נראה מדעת רבינו חננאל גאון ז"ל דנדרי תענית לדעתו בכלל ל"ת וכתב דעשה דיו"ט דוחה אותו. ונראה דלא ס"ל כדעת הרשב"א במס' נדרים ט"ז ע"א ובס' החינוך שהקשו דלמה נדרים חלין על דבר מצוה ליתי עשה ולידחי הל"ת ותירצו דנדר הוי עשה ול"ת. ועי' בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים: והנה לדעת רבינו ורמב"ן הנ"ל דקבלת המצות ממוצא שפתיך וא"כ הוי לפ"ז נדר תענית עשה ול"ת ונראה בזה דבמס' ר"ה ו' ע"א מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור זו ל"ת ובתוס' שם הקשו דהרי השמר דעשה עשה כדאיתא במס' מנחות עיי"ש. ואם נאמר דבכלל מוצא שפתיך נדרי תענית הוי ג"כ השמר דל"ת בזה וצ"ע בכה"ג דהשמר דקאי על עשה ול"ת אם נאמר דהוי בעשה עשה ובלאו לאו ויש לעיין בזה: והנה בגמ' שם מקשינן מוצא שפתיך זו מ"ע מובאת שם והבאת שם תיפו"ל השמר מל"ת תיפו"ל מלא תאחר לשלמו. ויש להבין אם בכלל מוצא שפתיך קבלת מצות ונדרי תענית דהוי בשב ואל תעשה והאיך נלמד כן מובאת והבאת דהוי בקרבנות מידי דעשה דוקא וחיילי על גוף הנקדש ולרמב"ן הנ"ל למ"ש בתורה גם בנדר חל על הנכסים. וראיתי בשו"ת מהרשד"ם חלק יו"ד סי' קס"ז שהקשה דמנ"ל צדקה מהבאת שם. אבל י"ל דצדקה הוי יותר בערך אחד עם קרבנות כמו דאמרינן אמירה לגבוה לדעת קצת בצדקה. אבל בתענית יקשה ביותר. וברש"י שם מוצא שפתיך הוי מ"ע דמסתמא הכי קאמר קרא מוצא שפתיך קיים ובתוס' שם כתבו משום דכתיב והיוצא מפיכם תעשו וכו' עיי"ש. וי"ל דלא נדר אלא מידי דבמעשה אשר לשון תעשו מורה ע"ז (וי"ל דקושית הגמ' ל"ל לה' אלו חטאות וכו' הרי נדע מובאת והבאת ועל אלו א"צ קרא של מוצא שפתיך ויהיה מתורץ קושית מהרשד"ם גם י"ל כי נלמד בשוא"ת מקום ועשה כיון דלא שייך מלקות בתענית ולא שייך אין עונשין מהדין): ונראה בדעת ר"ח באמת כן דלא נכלל במוצא שפתיך עשה לענין תענית ותשמור מיוחד לל"ת דרק בדבר דאית ביה עשה ול"ת מצ"ע כמו בכל נדרי הקדש וצדקה מחלקינן לעשה דהוי בראשונה בקום ועשה ואח"ז גם לל"ת ולכן אמרינן מוצא שפתיך וכו' אבל בתענית דבשב ואל תעשה ואין מגדרו מעשה כלל לא הוי אלא בכלל ל"ת דהשמר ולכן מקשינן שפיר מבאת והבאת נדע מ"ע דתענית דבשוא"ת לא נכלל בלא"ה בכלל מ"ע זאת. אבל השמר דהוי ל"ת נדע מלא תאחר שפיר ג"כ על שוא"ת. דבשוא"ת שייך יותר הל"ת מדבר דאית ביה מעשה והשמר מורה ביותר ע"ז וזה נוכל ללמוד ג"כ מבל תאחר דנדר מק"ו וא"כ יש לומר דהוי בנדרי תענית ל"ת מצד השמר ולא עשה לפי דעת ר"ח: ונאמר ליישב קושית האבי עזרי על ר"ח במ"ש דעשה דשמחת יו"ט ידחה עשה לל"ת דנדר וגם דאין נשבעין לעבור על המצוה לכן ילך אצל החכם וכו' דמה מדמה שבועות לנדרים נגד משנה שנדרים חלים על מצוה משא"כ בשבועות וא"כ מטעם נדר חל על מצוה ומטעם שבועה א"צ התרה: והנה מטעם נדר דחל על מצוה וכמ"ש ז"ל דלא אמרינן עשה דוחה לל"ת דנדר הוי עשה ול"ת למ"ש לר"ח לא הוי בנדר של תענית עשה אלא ל"ת בלבד ושאני משאר נדר וגם בגדר שבועה ג"כ י"ל דשאני. ונאמר מקודם דהנה יש להקשות למ"ש ברשב"א וס' חינוך הנ"ל דבנדר לא שייך עשה ידחה לל"ת משום דהוי עשה ול"ת וא"כ למה לנו קרא בשבועות דאין חלין לבטל המצות הרי בלא"ה בשבועה ליכא אלא ל"ת בלבד. ועי' במנין המצות וריש הל' שבועות לרבינו וא"כ בלא"ה העשה ידחה הל"ת. ואם נאמר דנפק"מ בין אם לא חל כלל הל"ת בין אם נאמר לדחות. ויקשה לפ"ז להסוברים באוסר בשבועה על חפצא חל כמו בנדר ועי' בר"ן במס' שבועות בסוגיא דנשבע לבטל וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה משא"כ דף כ"ה ע"א. וגם בכולל דעתם ז"ל שחל אף בשבועה ויקשה דעשה ידחה לל"ת. (גם למ"ש במ"א משום דאפשר לקיים שניהם בשאלה יקשה לר' שמעון דס"ל דאין שאלה לשבועה): ונראה לענ"ד לומר דהנה במס' נזיר ד' ע"ב מיין ושכר וכו' ההוא מיבעיא ליה לאסור יין מצוה כרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליה מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילה על שבועה. ובתוס' שם הקשו על רש"י שפי' קושית הגמ' הא מושבע דיין הבדלה וקידוש רק מדרבנן גם מאי משני לפ"ז שבועה שאשתה וכתבו וז"ל ועוד קשה מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזיר דאתא נזירות וחיילה אשבועה מ"מ תיקשי לי הרי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר דאין מושבע ועומד גדול מזה שנשבע לשתות עכ"ל. האריכו לבאר כי בנשבע הוי מושבע ועומד מהר סיני ול"ל כולי האי תיפו"ל דהוי בנשבע שבועה נגד שבועה אשר זה הקושיא מושבע ועומד ג"כ הוא: אמנם י"ל ע"ז. דלכאורה בנשבע לשתות ואח"ז שלא לשתות אם נאמר דב' שבועות חלים אז מסתבר לומר שלא לשתות כמו דאמרינן בעלמא במתן ארבע במתן שתים מוטב שיעבור בל תגרע בשב ואל תעשה משיעבור בל תוסיף בקום ועשה בידים כדאי' במס' זבחים ר"ה ועירובין ובכמה דוכתי בזה. אבל במושבע ועומד מהר סיני נאמר דאין השבועה השניה חל כלל דאין שבועה חל נגד אשר משועבד מקודם מהר סיני כי אין חל נגד השעבוד ועי' בבעה"מ במס' שבועות שם. וזה קושית הגמ' והא מושבע ועומד. ולכן האריכו בתוס' לומר בנשבע הוי ממילא ג"כ מושבע ועומד דמצד כי מושבע מהר סיני בלבד דוחה את קום ועשה משא"כ בנשבע בלבד ואתי שפיר: ונאמר לפ"ז דהנה האי דעשה דוחה לל"ת אע"ג דשניהם מושבעין ועומדין מ"מ בעשה מושבע ועומד לקיימה ולדחות הל"ת דבאופן דאי' עשה אי' מושבע ועומד על הל"ת ונהפך מושבע לקיים העשה ולדחות הל"ת. אבל בשבועה נגד מצוה כמ"ש מצד כי המצוה מושבע הרי גם נגד זה ג"כ שבועה אלא דמעלת המצוה כי משועבד לה ואין השבועה חל עליו כלל הרי אם נאמר בכולל וכיו"ב דחל א"כ נהפך שבועה במעלה נגד המצוה דהוי בשוא"ת וכמ"ש לעיל. וא"כ אתי שפיר בשבועה לא שייך דידחה עשה לל"ת דמאי אולמי לשבועה דהר סיני מזו ונהפך דשבועה זאת בשוא"ת ולא שייך דחיה כלל. וכ"ז בשבועה נגד שבועה משא"כ בנדר של תענית שאי' במעלת השבועה לומר מאי אולמי ושוא"ת עדיף וא"כ שייך כמ"ש ידחה עשה לל"ת ושאני מנדר ומשבועה וכמ"ש. ולכן הביא הברייתא דאם קדמה גזירותנו לנדרו וכו' אשר מזה הוכיח הריטב"א ג"כ דאין קבלת תענית בכלל נדר כמ"ש לעיל בשמו וא"כ לא הוי כמו נדר בעשה ול"ת. גם הקשה שפיר מנשבע לבטל את המצוה דאינו חל אע"ג דהוי נדר כמ"ש דהוי איסור גברא ויותר בערך שבועה דתענית חל על מאכלים שאינן ברשותו ושלא בא לעולם וגברא בלבד ובערך שבועה דאין חלין על דבר מצוה מה"ט דהוי גברא כדאי' במס' נדרים ומובן ולכן כתב שילך אצל חכם לשאול דהרי אפשר לקיים שניהם וכמ"ש במ"א בזה ואתי שפיר: והנה למ"ש עכ"פ לדעת רבינו דס"ל דבכלל מוצא שפתיך קבלת מצות א"כ יקשה לומר כמ"ש בהמ"מ ולח"מ דס"ל דמשו"ה אין דוחה יו"ט משום דלא הוי נדר גמור ומסכים ביותר למ"ש בב"י לחלק בין התחיל ללא התחיל שכתב בלח"מ דדוחק לחלק בין נדר תענית לשאר נדר קבלת מצות. ולא גם לדעת רבינו חננאל אלא דס"ל דנדחה מעשה דיו"ט ועל קושית הלח"מ דאם נדר דאורייתא למה לרבינו לקולא בישן וסלק עיי"ש י"ל דבציבור מדרבנן ויחיד מסתמא כתענית של ציבור קיבל ע"ע ועי' במחנה אפרים הל' שבועות סי' י"ד והל' נדרים סי' ט"ו עיי"ש:
י״ג
מתענה אדם שעות וכו' וכן אם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות שאר היום ה"ז תענית שעות. עי' בראב"ד והמ"מ ולח"מ. ועי' בפני משה במראה פנים בירושלמי נדרים פ"ח מ"א בד"ה קונם עיי"ש מ"ש בדעת רבינו. ועי' בפ"ב ה"ג בדברי רבינו ובמ"ש שם עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תעניות פרק א׳

א׳
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע וכו' . וכתב רבינו בס' המצות מצות עשה נ"ט וז"ל היא שצונו לתקוע וכו' עם הקרבת קרבני המועדות וכו' הנה מה שלא הזכיר ר"ח לא חשש כיון שאין כונתו כאן לבאר התורות אלא מנין המצות וסמך על מה שהביא הכתוב ובכלל הוא ר"ח ובס' היד פ"ג מכלי המקדש כתב בפי' דגם בר"ח צונו לתקוע יעו"ש בהרב המגיד אמנם הרב החינוך הפריז על המידה וכתב דמצוה זאת היא בכל יום בבוקר בהקריב כל קרבן וכו' ואף שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד ור"ח לאו דוקא וכן מבואר בר"ה בפ' ראוהו בי"ד דקאמר והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה דכתיב ותקעתם בחצוצרות מדקאמר כל השנה שמע מינה דבכל יום איכא חצוצרות עכ"ל ודבריו תמוהים דכיון דהכתוב פרט שמחה ומועד ור"ח איך נאמר לאו דוקא דא"כ למה האריך הכתוב כל כך ומה גם דיותר נראה לומר דמ"ש בש"ס כל השנה לאו דוקא אלא לגבי יום ר"ה נקרא שמחה ומועד ור"ח כל השנה ולעולם דבכל יום א"צ תקיעה ויותר תימה דלפחות הו"ל להזכיר לרבינו לחולק בזה ועיין מ"ש בהל' מחוסרי כפרה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים ומקורים מבעל מנחת חינוך · הלכות תעניות פרק א׳

א׳
ולהריע בחצוצרות. נ"ב לדברי רבינו ז"ל שהוא מ"ע כמו במועד על הקרבנות, נראה ג"כ כי הכהנים מחויבין לתקוע וכן מבואר בלשון המשנה וכ"כ רבינו ז"ל לקמן בפ"ד הט"ו תקעו בני אהרן אך כאן לא כתב מזה, גם בפ"ד בגבולין סתם וכתב תוקעין ולא כתב שהיו הכהנים בני אהרן ולומר שהיה חילוק בין מקדש ובין גבולין לא ידעתי כיון דלדידיה הוא מ"ע גמורה לא ידעתי מנין לו החילוק ועיין לקמן בהה"מ החילוק לרבינו בין גבולין ובין מקדש וזה החילוק לא הזכיר, ועיין ברש"י במשנה פ' סדר תעניות:
ד׳
בחצוצרות ובשופר. נ"ב עיין לח"מ וצ"ע דבגמרא ר"ה דף כ"ו משמע שהיו שני שופרות וחצוצרות באמצע ולמה השמיט רבינו. גם זה נראה מלשונו שא"צ רק שופר אחד. אח"ז ראיתי בס' יום תרועה שהרגיש בזה וע"ש בתוס'. גם צ"ע כיון דרבינו כולל החצוצרות של תענית ושל מקדש במ"ע אחת למה לא הביא שמחויבין להיות דוקא מן כסף וגם לכתחלה מן העשת כמ"ש בפ"ג מה' כלי המקדש, ודוחק לומר שסמך על מה שמבואר שכאן היה להקדים. וגם שם נראה מלשונו דדוקא החצוצרות של מועדות ובאמת לדעת רבינו דין אחד לשניהם ועיין בר"ה וצ"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות תעניות פרק א׳

ה׳
ואין גוזרין בתחילה תענית אלא בשני בשבת ובחמישי שלאחריו וכו' וכן על סדר זה בה"ב עד שירוחמו. והקשה בלח"מ אמאי פסק כר' יוסי ולא כת"ק דאמר דשלש תעניות שניות היו ה' ב' ה'. והקדימו בזה הריטב"א וכתב שאינו יודע טעם לרבינו שפסק כיחידאה ר' יוסי נגד רבנן. ואני אומר דרבינו טעמו ונימוקו עמו דהא איתא בירושלמי דאתא עובדא קמיה דר' יוחנן והורה כר' יוסי והיה ר' אלעזר מצטער ואמר שבקין סתמא ועבדין כיחידאה אשכח תני לה ר' חייא בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פירקא ע"כ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תעניות פרק א׳

א׳
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה כו' על הצבור כו' ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר כו'. בס' קרבן נתנאל כתב דמצות עשה דחצוצרות בגבולין אינו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בחוצה לארץ דהא מקרא מלא הוא בארצכם ונראה דמכל מקום מצוה בשופרות לבד. ועי' בירושלמי פ"ג דר"ה ופ"ג דתענית הלכה ד' ודוק. ועל פי זה יש ליישב סתירת הסוגיות שהביא הרב המגיד בעניין מהו בגבולין אי בחצוצרות או בשופרות והיינו דאיתא בסוטה גבי מלחמת מדין שהיה בשופרות כיון שהיה בחוצה לארץ וכן יריחו נכבשה בשופרות דעדיין לא נתקדשה אז וכן הא דקאמר (תענית דף י"ד) דשופרות קרו התרעה היינו בחוצה לארץ דוגמת יריחו שזכר התם. ועפ"ז אתי שפיר מה שהקשה בס' מעין החכמה מסוגיא דשם דפריך ושופרות בשבת מי שרי ואי איתא דמצות עשה להריע בעת צרה אמאי בשבת לא דהא זמנו קבוע ואינו תלוי בקביעא דירחא ולא שייך תירוץ הגמ' בלולב בסוכה (דף מ"ג) דאינו דוחה שבת משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. והרי"ף כתב האי טעמא נמי גבי שופר אבל גבי עת צרה לא שייך וא"כ אמאי אינו דוחה שבת. ולפי מ"ש דאיירי בחוצה לארץ ושופרות דוקא נקט אתי שפיר דאינו דוחה שבת דאין מפורש בתורה בלשון צווי ולכך אינו דוחה שבת. ועפי"ז יש ליישב מאי דלא זכר רבינו שופרות בגבולין דזה לא שייך רק בחוצה לארץ וזה לא שייך האידנא דקיי"ל דאין תענית ציבור בבבל. והסוגיא דהזכיר שופרות בחוצה לארץ הוא למאן דאמר דאיכא תענית ציבור בבבל:
ה׳
ואין גוזרין בתחילה תענית אלא בשני בשבת ובחמישי שלאחריו וכו' וכן על הסדר הזה שני וחמישי ושני עד שירוחמו. וכתב הרב המגיד דפסק רבינו כר' יוסי ולא כת"ק דאמר דשלש תעניות שניות היו חמישי ושני וחמישי. והקשה הלח"מ דאמאי פסק כוותיה דאי משום דנימוקו עמו א"כ הו"ל לפסוק כוותיה דרבי יוסי ג"כ בדין דלקמן גבי עיר שהקיפוה דמריעין רק לעזרה ולא לצעקה. וכבר הוקשה כהאי גוונא להריטב"א וכתב שאינו יודע טעם לרבינו שפסק כר' יוסי נגד רבנן הא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואני אומר דרבינו טעמו ונימוקו עמו שפסק כר' יוסי דהא איתא בירושלמי דאתא עובדא קמיה דר' יוחנן והורי כר' יוסי והיה ר' אליעזר מצטער ואמר שבקין סתמא ועבדין כיחידאה אשכח תני לה רבי חייא בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פירקי ע"כ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תעניות פרק א׳

א׳
מצוה מו לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתהיה על הציבור שנאמר על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות כלומר דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה שידעו שבגלל מעשיהם הורע להם וזה יגרום להסיר צרתם מעליהם אבל אם לא יזעקו ויריעו אלא יחשבו כי במקרה בא להם אז תוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני בחמת קרי. וכשצועקים לפני ה' מריעים בחצוצרות בלבד כדכתיב והרעותם בחצוצרות ואם היו במקדש מריעים בחצוצרות ובשופר השופר מקצר והחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות ואין תוקעים בחצוצרות ושופר אלא במקדש שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות תעניות פרק א׳

י״ג
מתענה אדם שעות והוא שלא יאכל כלום שאר היום כיצד הרי שהיה טרוד בחפציו ולא אכל עד חצות או עד ט' שעות ונמלך להתענות השעות שנשארו מן היום הרי זה מתענה אותן שעות ומתפלל בהן עננו שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית וכן אם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות שאר היום ה"ז תענית שעות. וכן אם אכל, נ. ב. נראה דהאי וכן אין כונתו דהוא חד דינא אלא דהם ב' אופנים אופן הראשון דמתפלל עננו משום דע"י תענית השעות נעשה כאילו התענה כל היום כיון שלא אכל כל היום ולכן יכול לומר ביום צום תעניתנו ואופן הב' הוא רק תענית שעות ואינו אומר עננו ואופן הראשון הוא מגמ' דבבלי ואופן הב' הוא מהירושלמי עי' בהגה"מ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות תעניות פרק א׳

ה׳
תעניות אלו שגוזרין על הצבור וכו' ואין גוזרין בתחילת התענית אלא ב' בשבת ובה' של אחריו וכו'. עיין בהגהות מיימוני בפירקין. וראיתי להרב בית דוד באו"ח סי' שמ"ז שכתב במי שהוא בעל ברית ביום שמת בו אביו דאינו מתענה כל עיקר שהרי אינו אלא מנהג בעלמא וכו' ומיהו נסתפק אי צריך התרה שהרי כתוב בהגהות מיימוני פ"א מהל' תעניות מצוה לאכול וא"צ התרה אע"ג דאפי' דבר שאינו אלא מנהג צריך התרה הכא א"צ כי לא נהגו בכה"ג ע"כ. משמע דוקא משום שלא נהגו להתענות בכה"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו להתענות לא וה"נ אינו ברור המנהג ויהא צריך התרה אלא שרואים אנו שמהר"ש [הלוי] בפסק הברור לא נתעורר ע"ז וכו' ויש לומר דבהנהו לא צריכים התרה משום דהמנהג אינו נדר כיון שנזכרו בדברי רבותינו ז"ל אבל תענית דיום מיתת אביו לא נמצא בדברי רז"ל ולכך י"ל שהוא נדר וכו' ומיהו גם בזה י"ל שכבר מצינו בכל בו דמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ואפשר לומר דמשו"ה נוהגים להתענות ולא משום נדר וא"צ התרה ונראה ג"כ שאין לומר שיתענה ביום אחר כמ"ש רמ"א בסי' תרפ"ו על העוברות וכו' ויוצא שיאכלו בתעניות ויתענו ביום אחר ה"נ לומר בנ"ד או אפי' נדר להתענות בערב ראש השנה ואירע לו יום המילה ונראה טעם לחלק ביניהם דדוקא כשמבטל התענית מפני צערו כיון שיש חיוב עליו לשאול או ללוות אבל כשמבטלו מחמת יו"ט דיו"ט מפקיע ממנו החיוב וא"צ התרה אם לא שכך נהגו מעיקרא ולכן נראה דטוב שישאל על נדרו וכו' יעו"ש. והנה מ"ש בתחילת דבריו בדעת מהר"ם ז"ל דוקא משום דלא נהגו להתענות בכה"ג כלומר דידוע בבירור שלא נהגו להתענות בכה"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו לא וכו' ומשו"ה מצריך התרה בנ"ד נראה דלקמן בסי' שמ"ט סתר זה וכתב בהפך בדעת מהר"מ ז"ל וז"ל שם דודאי אינו ר"ל דידעינן דלא נהגו להתענות ביום המילה דא"כ מה היה צריך לאומרו כיון שכבר הם נוהגים כך אלא דמסתמא תלינן דכשקבלו לנהוג כן קבלו בכה"ג שלא להתענות בכה"ג וה"נ בערב ראש השנה שהוא מחמת מנהג של רבים דמסתמא אין רבים מקבלין להתענות ביום המילה וכו' יעו"ש שכ"כ לגבי בכור וגבי מי שמת לו אביו וחל יום המילה ביום התענית כמבואר שם ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות תעניות פרק א׳

י״ד
שכח ואכל משלים תעניתו כו'. כתב הראב"ד ירוש' כשאמר יום זה אבל אמר יום סתם איבד תעניתו ועיין בה"ה ודע שמהירוש' הלזו הביאו הראשונים ראיה דמ"ש בפ"ק דתעניות די"ב אמר"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע הנ"מ כשקבל עליו יום סתם כו' והנה בפירוש דהאי שמעתתא נחלקו הראשונים יש מהם אומרים דכי אמרינן לוה אדם ופורע הנ"מ כשקבל עליו יום סתם דהיינו שנדר להתענות סך ימים ולא פי' ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים כו' אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע (וסמכו לה מהא דגרסינן בירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמרי ההוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים) דמשמע להו דהיינו טעמא דיום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך לומר לוה ופורע מתענה ומשלים וכתב הרא"ש ז"ל שם דמגמרא דילן לא משמע הכי מדקאמר שמואל כלישנא קמא וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה כו' והשתא אי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבד ביומא אחרינא כשהוא בריא וחזק עכ"ד יע"ש והנה המתבאר מדבריו ז"ל שהוא סובר דלישנא קמא ולישנא בתרא בהא פליגי דלל"ק ס"ל לשמואל דאי לא מצי מצער נפשיה אינו חייב לשלם כלל כיון דיום זה קאמר והרי אבד תעניתו ואתא שמואל לאפלוגי ארב דאמר לוה ופורע וללישנא בתרא שמואל לא פליג אדרב אלא ס"ל נמי דצריך לפרוע אלא דקאמר שדין פשוט בעצמו דלא יהא אלא נדר מי לא מצי לשלומי כו' וכן מתבאר גם כן מדברי הר"ן ז"ל שם דבהא פליגי ושלא כדעת רש"י שכתב וז"ל לצעורי בעלמא אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא ליומא אחרינא ע"כ הנה דעתו דשמואל לא פליג אדרב במאי דקאמר לוה ופורע ולפי דעתו ל"ק ול"ב בהא הוא דפליגי דלל"ק דוקא בקבלת תענית כגון דאמר הריני בתענית נדבה למחר הוא דאמרי' לוה ופורע אבל בנדר להתענות לא וכדקאמר וכי נדר הוא וללישנא בתרא אפילו בנדר להתענות דינא הכי ולפי דבריו ז"ל קשה דא"כ לל"ק מאי הוא אתקפתא דשמואל דקא' וכי נדר הוא כו' הא היא גופי' היינו מימרא דרב ואי כונתו להק' שדין זה פשיט' א"כ הי"ל לומר בהדיא פשיטא כדקא' בלישנא בתרא אלא משמע כפי' הרא"ש דשמואל לאפלוגי אדרב דאמר לוה ופורע הוא דאתא ועל קוטב זה נראה כונת הרא"ש במ"ש שם לקמן וז"ל הרי"ף ז"ל לא הביא ל"ק משום דאף לל"ק הלכתא כרב באיסורי ע"כ דכונתו לומר שהרי"ף ז"ל פסק כלישנא בתרא דצריך לפרוע כדקאמר שמואל מי לא מצי משלם ואזיל ושלא כל"ק דאמר דא"צ לפרוע כלל ואהא קאמר דפסק כלישנא בתרא משום דאף לל"ק דס"ל לשמואל דא"צ לפרוע ופליג אדרב אפ"ה קי"ל כרב דאמר לוה ופורע דהלכתא כרב באיסורי. זה הנראה פשוט בכונת דבריו: האמנם ראיתי למרן הב"י ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב בא"ח סי' תקס"ח על מ"ש הטור נדר להתענות ומצטער יכול ללותו וז"ל והרי"ף שלא הביא אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה ואונס יכול ללותו דלא יהי אלא נדר והאומר סלע זו לצדקה יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא ועוד שהרא"ש כתב שהרי"ף לא הביא ל"ק כו' משמע לכאורה דלרב ברצונו הדבר תלוי אם רצה ללות לוה אע"פ שאין לו אונס כלל אלא שממ"ש הרא"ש פיר' ר"ח היכא דאיכא צערא לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא קביל עליה אלמא דרב במצטער קאמר משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער את"ד יע"ש ואתמהא שכונת הרא"ש מבואר כמו שכתבתי ולאו לענין דבעינן שום אונס קאי הרא"ש אלא לומר שחייב לפורעו משא"כ לל"ק דלשמואל אינו חייב לפורעו וזה שכתב הרא"ש ז"ל דאפי' לל"ק דהלכתא כרב דאמר לוה ופורע ולפי מה שהבין מרן ז"ל דלל"ק לא בעינן אונס כלל ומ"ש הרא"ש ז"ל דאפילו לל"ק הלכתא כרב באיסורי היינו לומר דרב סתמא קאמר לוה ופורע אפי' בלי שום אונס אם כן נמצאו דבריו סותרין למ"ש בראש דבריו משם ר"ח דלרב נמי בעי מצטער ולפחות הי"ל להרא"ש ז"ל לומר שהרי"ף ז"ל חולק על ר"ח ז"ל וס"ל דלרב לא בעינן מצטער ותו דאיך הפה יכולה לדבר דלרב לא בעינן מצטער ולשמואל בעי' דאם כן מאי האי דקא' שמואל וכי נדר קביל עליה דלא סגי כו' ומאי קו' הא רב הא אתא לאשמועינן דאפי' בלי שום אונס משרא שרי ואי אתא לאפלוגי עליה דרב הי"ל לשמואל לומר לא שנו אלא היכא דלא מצי לצער נפשיה כו' ולא לומר כהאי לישנא וכי נדר הוא כו' דמבואר הוא דאתא לאפלוגי ולהקל עליו ממ"ש רב ולא להחמיר ותו דכפי דבריו דללישנא בתרא לא בעי' אונס דומיא דנדר אם כן נמצא דס' ר"ח שכתב הרא"ש בראש דבריו היכא דאיכא צערא כו' ע"כ היינו משום דס"ל לר"ח דהלכה כלישנא קמא וכ"כ מרן בכ"מ פ"ד מהל' נדרים ואם כן כשהביא הרא"ש ז"ל דברי ר"ח ז"ל סמוך ונראה הי"ל להביא דברי הרי"ף ולומר אבל הרי"ף ז"ל לא הביא לישנא קמא ולא להפסיק בין הדבקים ולהביא דברי הרי"ף באחרונה כאלו הוא ענין בפני עצמו גם מה שהכריח דללישנא בתרא אפי' בלי שום אונס יכול ללותו מטעמא דלא יהי אלא נדר כו' לא זכיתי להבין דבריו דאי משום האי טעמא אמרינן ללישנא בתרא אפילו בלי שום אונס יכול ללות דומיא דנדר כ"ש וק"ו דצריך לומר האי ללישנא קמא שהרי לל"ק קבלת תענית גריע מנדר כדקאמר וכי נדר הוא כו' וא"כ תקשי לן ללישנא קמא כיון דבנדר יכול לשלם אפילו בלי שום אונס כ"ש בקבלת תענית אלא ודאי דנדר שאני מהטעם שאכתוב בסמוך ולכן הנראה ברור דהא דר"ח לא תליא בפלוגתא דל"ק ול"ב דאפי' לל"ב נמי בעינן צערא ומה שהכריח מרן ז"ל ממ"ש שמואל לא יהי אלא נדר ונדר בלי שום אונס כלל יכול לשלומי ליומא אחרינא נראה דאין זה הכרח שהרי מ"ש האומר סלע זו לצדקה לוה ופורע היינו דוקא היכי דלא קיימי עניים התם אבל היכא דקיימי עניים לא וכנודע וא"כ ה"נ בנודר להתענות דומה להיכא דקיימי עניים שהרי הא קאי איהו והתחיל להתענות ובידו להתענות אלא דכל דאיכא צערא הוא דשרינן ליה משום צערא זה נראה לי פשוט בכונת דברי הרא"ש ז"ל גם מ"ש עוד מרן בסוף דבריו וז"ל ולענין הלכה כיון שרבינו והרא"ש ז"ל פסקו כלישנא קמא הכי נקטינן דבעינן מצטער דוקא לא ידעתי היכן מצא בדברי הרא"ש ז"ל דפסק כלישנא קמא ואי משום מה שהביא דברי ר"ח אדרבא ממה שהביא דברי הרי"ף ז"ל באחרונה ועשה לו סמוכות מטעמא דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי משמע שדעתו כדעת הרי"ף ז"ל סוף דבר שדבריו צ"ע איך שיהיה באומר יום זה דעת הרא"ש והטור וסיעתיהו דאינו יכול ללות ודעת הראב"ד והרשב"א ז"ל הביאו הר"ן ז"ל וכן דעת הא"ז הובאו דבריו בהגהת אשירי שם דאפילו בנדר להתענות יום ידוע יכול ללותו וההיא דהירושלמי מיירי כשיש לו יום קבוע להתענות בכל שנה ושנה כגון יום שמת בו אביו וכיוצא דאז לכ"ע אינו יכול ללותו את"ד יע"ש: וראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י"ד ובהלכ' נדרים סי' ט"ו שהקשה לסברא הלזו דאפי' ביום זה מצי ללותו מהא דתניא בפ"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה ופגע בהם י"ט הכתובים במג"ת אם נדרו קודם לגזרתינו ידחה נדרו את גזירתינו ואם גזרתינו קדמה לנדרו ידח' גזרתינו את נדרו והשתא ק' דאמאי ידחה נדרו את גזרתינו הלא יכול ללות וליפרוע וכ"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא מיירי בנדר גמור שהרי כתב הר"ן ז"ל שם דאיירי בקבלת התענית ואולם לדעת הסוברים דביום זה אינו יכול ללותו ניחא שפיר וכמובן אלו דבריו ז"ל ואנכי הרואה לא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ"ש מרן הב"י ז"ל סימן הנז' וז"ל כתב הכלבו משם הראב"ד שאפי' באומר יום זה לוה ופורע ומיהו מי שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוון ע"כ ואם כן מעתה מה מקום להקשות מאותה ברייתא דבפ"ק דתענית דהתם ביחיד שקבל להתענות בה"ב של כל השנה מיירי כדקתני בהדיא ושוב ראיתי להרב תה"ד בסי' רע"ה שכתב דמי שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה נראה דדמיין ימים הללו כימים קבועים וכיום שמת בו אביו וכיוצא הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכתב עוד וז"ל וכן משמע מהא דגרסינן פרק קמא דתענית יחיד שקבל כו' אם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא גרסינן דילוה ויפרע (הנה הרב ז"ל הביא סיפא דברייתא ונראה ודאי דאשגר' לישן הוא דמסיפא דברייתא אין ראיה דאימא ה"נ וה"ק ידחה גזרתינו את נדרו ויפרע אחר כך וכמו שכן הוא דעת התוס' ואף לדעת רש"י ז"ל שכתב אינו חייב לפרוע התם ה"ט דמעיקרא לא חל נדרו ביום זה כלל והילכך אינו צריך לפרוע אבל בעלמא ה"נ דמצי ללות אלא ודאי עיקר ראייתו מרישא דברייתא אם נדרו קודם לגזרתינו כו') אפס י"ל אם לא ירצה לפרוע עכ"ד יע"ש והדבר תמוה איך אשתמיט מהרב מח"א ז"ל ודרך אגב ראיתי להרב ט"ז סק"א שכתב על דברי רמ"א שהביא דברי הרב תה"ד הללו להלכה וז"ל ומ"ש דבה"ב מקרי יום זה ולא מהני הלואה נראה דהיינו דוקא כשרוצה להתענות יום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קבל להתענות דוקא ב' וה' שהם יומי דרחמי אבל אם רוצה להתענות ולהלוות מיום ב' זה אל יום ב' אחר דהיינו אחר שישלמו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוי כמו יום סתם עכ"ד ויש לתמוה עליו דאם כן היכי מיתבא ליה להרב תה"ד ברייתא דיחיד שקבל עליו להתענות בה"ב הא אכתי תקשי ליה לפי דעתו אמאי ידחה נדרו את גזרתינו הא איתיה בתקנתא דילוה נדרו ליום ב' אחר אחר שישלימו ימי נדרו שקצב אם לא נאמר בדוחק דברייתא מיירי בנודר להתענות בה"ב של כל ימי חייו דמהשתא תו ליתיה בתשלומין וזה ודאי דוחק דברייתא יחיד שקבל להתענות בה"ב של כל ימות השנה כולה קתני ולא כל ימי חייו אלא ודאי דליתא ועל פי דברי הרב בעל תה"ד נראה שלזה היתה כונת הגהת אשירי ז"ל פ"ק דשבת שכתב וז"ל ונ"ל דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם כגון שקבל להתענות יום שמת בו אביו כו' והשתא ל"ק ממסכ' תענית אי גרסינן התם שבשנה זו עכ"ד אשר דבריו ז"ל באו סתומים כספר החתום ולא אדע שכול תנא אהיכא קאי ואולם לפי דברי התה"ד ז"ל אפשר שכונתו היתה אברייתא הלזו דקתני יחיד שקבל להתענות דר"ל קו' התה"ד ז"ל דלמה זה קתני ברייתא דידחה נדרו ואמאי לא ילוה נדרו אהא תריץ יתיב דאי גרסינן שקבל להתענות בה"ב שבשנה זו ניחא דהו"ל יום קבוע דדוקא בה"ב קביל עליה שהם יומי דרחמי והנראה שכתב אי גרסי' התם כו' כלפי קצת גרסאות שהיו גורסין יחיד שקבל להתענות בה"ב גרידא דמהשתא יש במשמע שכל עיקר נדרו היתה להתענות שלשה תעניות כסדר הזה בה"ב ולא פי' באיזה שבוע ובאיזה שנה והתחיל להתענות ולהשלים נדרו בשני וחמישי שפגע בהם י"ט דמג"ת דודאי לגירסא זו הו"ל כנודר להתענות יום סתם כיון שלא קבל אלא סתם אכתי מצי ללותן ולהתענות ג' תעניות הללו אחר עבור י"ט הכתובים במג"ת ואהא כתב דאי גרסינן התם שבשנה זו ניחא זה הנראה אצלי כונת הגהות אשירי ז"ל ואיך שיהי' ממ"ש מבואר דבנדר להתענות בה"ב של כל השנה כולה לא מצי ללוותן וכמ"ש הכלבו משם הראב"ד ז"ל והתה"ד ואולם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שנראה חולק אסברא זו וס"ל דאפי' בכה"ג דמצי ללות וזה שכתב שם להכריח מ"ש בבריי' ידחה גזרתינו את נדרו דאינו חייב לפרוע אחר כך כלל ושלא כדעת התוס' שנסתפקו משום דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אחר כך מאי רבותייהו די"ט הכתובים במג"ת הא בלא"ה מצי ללות וכדקאמר רב לוה ופורע א"ד יע"ש והשתא אי ס"ל כדעת התה"ד מאי קו' וכמובן ואולי שגרסתו היתה בברייתא יחיד שקבל להתענות בה"ב גרידה ולא היה גורס של כל השנה כולה דמהשתא הוה ליה כיום סתם וכמ"ש כנ"ל: מעשה חושב (רי) והרי"ף שלא הביא כו'. יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא. לא זכיתי להבין בעניי דברי מרן הב"י בזה דאיך אפשר לומר דאפי' בנדר גמור מותר ללות בלי אונס ומאי שנא מהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחייל עליו נזירות מעכשיו והיינו משום דחיישינן שמא ימות ואע"ג דלא נתכוין להיות נזיר מיד מדלא קיבל עליו נזירות בסתם וא"כ מכש"כ בנדר סכום תעניות מעכשיו. והא דמייתי ראיה מהאומר סלע זו לצדקה מאי ראי' היא התם דמותר ללותו היינו משום דאיכא שעבוד נכסי' עלי' לפורעה ופשיטא נמי דהא דקאמר דיכול לשלומי ליומא אחרינא לאו דוקא לפורעו למחר קאמר דנימא בזה דה"ט משום דדוקא לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות ולא לזמן מועט דז"א דבודאי דה"ה דליום אחר יכול לפרוע דמי לא עסקינן בעומד בכ"ט באדר והוא ממנין הימים שנדר להתענות ואם ילוה יום זה הרי לא יכול לפורעו עד אייר לכמה פוסקים דס"ל דגם אחר הפסח אין מתענין בניסן ושלשים יום ודאי מקרי זמן מרובה ועיין מ"ש הב"י ביו"ד סי' רכ"ח (ועיין מ"ש לעיל דף ע"ג ע"א על הגליון בד"ה בחידושי לנדרים (אות קע"ט) בביאור הא דלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ולפי דברינו שם היה מקום ליישב דברי הב"י אלו שבאו"ח סי' תקס"ח אבל באמת הב"י ס"ל דלזמן מרובה ודאי חיישינן לשמא ימות). ובתשובות הרדב"ז סי' י"ג כתב במי שנשבה והרשה לו השר שיום אחד בשנה יכול לקיים המצות שנצטוה עליהן איש ישראל דחייב לבחור לו היום הראשון שעומד בו ולא להרחיב הזמן עד יוה"כ ועיין בתשובת חכ"צ סימן ק"ו ואפי' באונס כל שנדר נדר גמור קשה הדבר לומר דמותר לו ללוות ובאמת ס"ל לרש"י ז"ל דדוקא בקבלת תענית לחוד דקיל הוא דמותר ללוות והיינו רק במקום צערא אבל למימר דאפי' בנדר גמור ואפי' שלא באונס יהיה מותר לכתחילה ללוות ולשלם ואפי' לזמן מרובה הוא לכאורה נגד דברי הרא"ש עצמו בפ"ק דנדרים ונגד דברי עצמו ביו"ד סי' רכ"ח וע"ש ודו"ק: (ריא) דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אח"כ כו'. הא בלא"ה מצי ללות כו'. לכאורה ראי' זו תמוה דהא משום ימים טובים הכתובים במגילת תענית יכול ללוות אפי' בלי צערא ונראה מדברי הריטב"א אלו דס"ל כדעת הב"י דאפי' בלא שום טענה יכול ללוות ונמצא לפ"ז שהרי"ף ז"ל לאו יחיד הוא בזה דהא גם הריטב"א ז"ל ס"ל כוותי' וכמ"ש. ולפ"ז צ"ע במה דפסק דבעינן שיצטער והיינו משום דהרמב"ם והרא"ש ז"ל קאי בחד שיטה וס"ל כן והרי"ף יחיד הוא בזה דלפמ"ש לאו יחיד הוא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תעניות א׳, מתוך הלכות תעניות שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תעניותכל הרמב״ם