א׳
אין מתכפר עון השבועה כלו במלקות או קרבן דכתיב לא ינקה השם אין לזה ניקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על חלול השם דכתיב וחללת את שם אלהיך אני ה' נאמן ליפרע.
רמב״ם - הלכות שבועות · פרק י״ב
ספר הפלאה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שבועות · פרק י״ב
הלכה א׳
אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הַנִּשִׁבָּע לַשָּׁוְא אוֹ לַשֶּׁקֶר וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן מֵבִיא קָרְבָּן. אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן עֲוֹן הַשְּׁבוּעָה כֻּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ז) (דברים ה יא) "לֹא יְנַקֶּה ה'" אֵין לָזֶה נִקָּיוֹן מִדִּין שָׁמַיִם עַד שֶׁיִּתְפָּרַע מִמֶּנּוּ עַל הַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁחִלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יב) "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר מֵעָוֹן זֶה יוֹתֵר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת:
הלכה ב׳
עָוֹן זֶה מִן הַחֲמוּרוֹת הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ לֹא כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין יֵשׁ בּוֹ חִלּוּל הַשֵּׁם הַמְקֻדָּשׁ שֶׁהוּא גָּדוֹל מִכָּל הָעֲוֹנוֹת:
הלכה ג׳
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבַשֶּׁמֶשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁבְּרָאָם אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע בְּנָבִיא מִן הַנְּבִיאִים אוֹ בִּכְתָב מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁשָּׁלַח נָבִיא זֶה אוֹ לְמִי שֶׁצִּוָּה בִּכְתָב זֶה אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֵלּוּ שְׁבוּעוֹת מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן וּמְלַמְּדִין אֶת הָעָם שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בְּכָךְ וּמַרְאִין בְּעֵינֵיהֶם שֶׁזּוֹ שְׁבוּעָה. וּפוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח וּמַתִּירִין לָהֶם:
הלכה ד׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה. אִם נִשְׁבָּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דַּעְתּוֹ עַל הַהַזְכָּרוֹת. וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנִשְׁבַּע בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ וְאָסוּר:
הלכה ה׳
וְהַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה סְתָם אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת:
הלכה ו׳
עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבַּע אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ. וַהֲרֵי הוּא אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע כְּקֹדֶם שֶׁנִּשְׁבַּע. לְפִי שֶׁאֵין גּוּפוֹ קָנוּי לוֹ כְּדֵי שֶׁתָּחוּל עָלָיו שְׁבוּעָתוֹ וְנֶאֱמַר בִּשְׁבוּעוֹת (במדבר ל ג) "לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ" מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ בִּרְשׁוּתוֹ יָצָא עֶבֶד שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. וְנִמְצָא זֶה כְּמוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע עַל נִכְסֵי אַחֵר:
הלכה ז׳
קְטַנִּים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ וְהֵן יוֹדְעִין טַעַם הַשְּׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין. כּוֹפִין אוֹתָן לַעֲמֹד בְּדִבְרֵיהֶן. כְּדֵי לְחַנְּכָן וּלְאַיֵּם עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבְּעוּ עָלָיו דָּבָר שֶׁאֵין הַקָּטָן יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִזָּק. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיָּצוּם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר זְמַן מְרֻבֶּה. מַכֶּה אוֹתוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְגוֹעֵר בּוֹ וּמַרְאִין לוֹ שֶׁהֻתְּרָה שְׁבוּעָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָגִיל לְהָקֵל רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת:
הלכה ח׳
צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּקְּטַנִּים הַרְבֵּה וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִים לְהִשָּׁבַע תָּמִיד כְּעַכּוּ"ם. וְזֶה הַדָּבָר כְּמוֹ חוֹבָה עַל אֲבוֹתֵיהֶם וְעַל מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת:
הלכה ט׳
הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ לַשָּׁוְא אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע לְפָנָיו לַשֶּׁקֶר אוֹ שֶׁבֵּרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁהוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם נוֹשֵׂא שֵׁם ה' לַשָּׁוְא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי. וְצָרִיךְ לְהַתִּיר אוֹתוֹ מִיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לַאֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁנִּדּוּהוּ. וְאִם תֹּאמַר יוֹדִיעוֹ נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹלָם בְּנִדּוּי שֶׁהֲרֵי לִמְדוּ לְשׁוֹנָם הַעֲוֵה וּשְׁבוּעָה תָּמִיד:
הלכה י׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַנִּשְׁבָּע הַזֶּה אוֹ הַמְבָרֵךְ לְבַטָּלָה מֵזִיד. אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹגֵג וְלֹא יָדַע שֶׁזֶּה אָסוּר אֵינוֹ חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְנַדּוֹתוֹ שֶׁלֹּא עָנַשׁ הַכָּתוּב שׁוֹגֵג אֶלָּא מַזְהִירוֹ וּמַתְרֶה בּוֹ שֶׁלֹּא יַחְזֹר:
הלכה י״א
וְלֹא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא בִּלְבַד הִיא שֶׁאֲסוּרָה אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין לְבַטָּלָה אָסוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבָּע. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב מְצַוֶּה וְאוֹמֵר (דברים כח נח) "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא". וּבִכְלַל יִרְאָתוֹ שֶׁלֹּא יַזְכִּירוֹ לְבַטָּלָה. לְפִיכָךְ אִם טָעָה הַלָּשׁוֹן וְהוֹצִיא שֵׁם לְבַטָּלָה יְמַהֵר מִיָּד וִישַׁבֵּחַ וִיפָאֵר וִיהַדֵּר לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזָּכֵר לְבַטָּלָה. כֵּיצַד. אָמַר ה', אוֹמֵר בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם וָעֶד אוֹ גָּדוֹל הוּא וּמְהֻלָּל מְאֹד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַטָּלָה:
הלכה י״ב
אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין בָּזֶה דֹּפִי. וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שֵׁמֶץ מִינוּת. אַף עַל פִּי כֵן רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה. וְאֵין נִזְקָקִין לְהַתִּיר אֶלָּא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. וְטוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לְאָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע כְּלָל. וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּצְטַעֵר וַיַּעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו ד) "נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר" וְכָתוּב אַחֲרָיו (תהילים טו ה) "עשֵֹׁה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
קרית ספר · הלכות שבועות פרק י״ב
ד׳
נטל תורה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה דדעתו אאזכרות שבה והוי כנשבע בשם.
ו׳
עבד שנשבע לא חלה עליו שבועה כיון דאין גופו קנוי לו ונאמר בשבועות לאסור איסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים ונמצא שנשבע על נכסי אחר.
י״א
לא שבועת שוא בלבד אסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף ע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא להזכירו לבטלה ואם טעה והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה כענין שכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו.
י״ב
וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל ואם עבר ונשבע יצטער ויעמוד בשבועתו דכתיב נשבע להרע דהינו שמצטער ולא ימיר וכתיב בתריה עושה אלה לא ימוט לעולם ויש בהלכות אלו גדרים מדברי סופרים וחייבים אנו להזהר בהם מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכתיב לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבועות פרק י״ב
א׳
אע"פ כו' אין לזה נקיון כו'. עי' בהך דנדרים דף י"ח ע"א דאף בשבועה דלהבא כמו שבועת ביטוי ג"כ יש בה הך דלא ינקה וע' שבועות דף מ"ו ע"ב דאיכא למימר כו'. אך שם י"ל משום דיכול לשאל על השבועה אך זה תליא בהך דרבא דף כ"ח ע"א גבי אכלה כולה אין נשאלין ע"ש ורבא לשיטתיה מהך דכתובות דף פ"ה שהקשה שם התוס' ולכך פסלה רבא לשבועה וכן מה דאמר שם בגמ' דף כ"א ב"ד של מעלה אין מנקין ר"ל דלא הצריכה אותו התורה קרבן על שבועת שוא וד"ה וע' ביומא דף פ"ו ע"א. והנה הראב"ד ז"ל כאן ס"ל דבתשובה עם מלקות שפיר מתכפר וכעין גבי חייבי כריתות שלקו ע' מכות דף כ"ג ע"ב ודף י"ג ע"ב. אך באמת י"ל דכונת רבינו כאן משום דאיכא עוד איסור דמוציא ש"ש לבטלה וע' בתמורה דף ד' וזה לא נתכפר במלקות כיון דעל זה ליכא מלקות וע' מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ בנזיר על דף מ"ב גבי נזיר ששתה יין כו' דעונש שמים נשאר עליו אף לאחר שלקה ע"ש וכ"כ בזה בהל' תשובה וע' בהך דנדרים דף ז' ע"ב גבי מוציא ש"ש לבטלה דצריך נידוי ולקמן ה"ט וע' תוס' יבמות דף כ"ב ע"ב דאף אם עשה תשובה צריך לנדותו ע"ש וה"נ כן וע' במש"כ רבינו בפכ"ו דסנהדרין ה"ו. וא"כ לפ"ז נ"מ במושבע מפי אחרים אף שענה אמן דמ"מ לא הוציא ש"ש לבטלה ובזה א"ש מש"כ רבינו בהל' טוען פ"ב דצריך דוקא שיחזור לכשרותו ע"י תשובה ומלקות ע"ש וע' מש"כ הכ"מ על מש"כ רבינו בהל' עדות פי"ב ה"ד דדי במלקות ע"ש וזה משום דגבי שבועה שאני שצריך גם תשובה עבור העשה הנ"ל. אך מהך דנדרים הנ"ל משמע דאף לגרום להוציא ש"ש לבטלה מוזהר ולכך צריך לנדותו אם לא נידוהו והוה כמו הך דאמרינן כאן דף ל"ט ודף מ"ז ע"ב שהשבועה חלה על שניהם ע"ש ברש"י ותוס' וא"כ י"ל דה"ה במושבע מפי אחרים:
ג׳
מי שנשבע בשמים כו'. עיין בהשגות וע' בהך דנזיר ד' ג' ע"ב בהך דמתפיס אינש במילתא דסמוך לו ע"ש וע"ש דף ס"ו ע"ב ברש"י ד"ה השמים: וכן. הנשבע בנביא כו'. ע' עירובין דף י"ז ע"א דנשבע בתנ"ך וע' בהך דכריתות דף ח' ודף כ"ו דנשבע במעון. וע' קדושין דף ע"א ע"א דנשבע בהיכל ע"ש וע' נזיר דף ל"ב ע"ב היכל ד' ע"ש ברש"י ותוס' דזה לשון שבועה וע' כתובות דף כ"ז ע"ב דנשבע ג"כ במעון ושבת דף קכ"ז ונדרים דף ט' דנשבע בהעבודה ע"ש וע' בתוספתא חלה פ"א שנשבע בלבוש וציץ ע"ש והנה לפי שיטת רבינו דמחלק בין תורה לנביאים לגבי שבועה משום דשבועה הוא כנשבע במלך עצמו וזה רק נבואת משה וכמש"כ רבינו בס' המצות נמצא כך דכל דבר שהוא עצם הקדושה דאין קדושתו מסתלקת ממנו לעולם אז שפיר חלה בו שבועה וע' בהך דיבמות דף ו' ע"ב לא ממקדש אתה מתירא ר"ל דאין בו קדושה עצמית דאם נסתר פקעה ממנו הקדושה משום דלא נמשח בשמן המשחה משא"כ משכן וכלי שרת וכמש"כ התוס' יומא דף מ"ד ע"א. וע' שבועות דף ט"ז ע"ב ועי' בתוס' נזיר דף ג' ע"ב דבזרוע עוזו היינו תפילין משמע דזה הוה שבועה גמורה והוי כעין ס"ת לשיטת רבינו דהוא קדוש בעצם לא משום הדין וע' יומא דף ח' גבי היסח הדעת ע"ש ולכך י"ל ג"כ הך תוספתא דחלה הנ"ל דנשבע שם בציץ. וע' כאן דף ל"ח ע"ב דמבואר דגבי אנקוטי חפצא די בדיעבד בתפלין וע' ברכות דף כ"ד ע"א סד"א לבעי הנחה כס"ת ע"ש ובאמת בזה פליגי ר"פ ורבא בשבועות שם אם זה הוה בעצם קדושה או רק מחמת הדין. וזהו ג"כ כונת רש"י בתענית דף י"ג ע"א גבי ייסר עצמו בצלו משום הך דהרימותי ידי ר"ל כה"ג דיד הוה שבועה וע' סוטה דף י"ז בשכר כו' זכה לתפלין. וע' בהך דקדושין דף ט' ע"א גבי תגא דמלכא ע"ש וע' בתוספתא כאן ספ"ב דמ"מ בשבועת העדות אם השביע בתורה אין חייבין קרבן שבועה. והנה הר"א ז"ל כאן בהשגות מפרש דמיירי לענין נודר וגוילין הוי רק כמו דבר האסור וכמו יד. וע' בהך דשבת דף קט"ז ע"א דאזלא כתב אזלא קדושתיהו אך מ"מ יש איסור עליו גם אח"כ. וע' תוס' ערכין דף ו' ע"א גבי שם שלא במקומו ע"ש בתוס' והוה כעין חזה ושוק של שלמים כמש"כ הר"ן בנדרים דף י"א ודף י"ב. וע' תוספות נזיר דף כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא. וע' במה דפליגי בירושלמי פ"א דנדרים גבי אם מתפיס בולד חטאת אם מיקרי מתפיס בדבר האסור או בדבר הנדור משום דהקדושה כבר פקעה דאין מועלין בה רק דהוה כמו דבר האסור כמו דיליף בהך דבכורות דף ט"ז ע"א מקרא דטמאים ע"ש ובירוש' שם נקט על דעתין דרבנן נשנה כעזרה ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל כעורה ור"ל כעורות קדשים ומשום דיש בזה כמה סתירות אם הך דמועלין בעורות הוה משום קדושה עצמית או מחמת הקרבן ע' בהך דזבחים דף מ"ג ע"א דמה מתיר ושם דף ק"ג ע"א אבל עור תפיס ע"ש ברש"י ד"ה אלא וברש"י חולין דף קט"ז ע"ב ד"ה הרי בסה"ד ע"ש דלא חלה קדושה על עורות ושם דף קי"ז בתוס' ד"ה הוא ע"ש וכ"מ בזה והעיקר דהעור קדוש רק בגדר כמו דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש ר"ל לא דחלה עליו הקדושה בפ"ע רק דהוא מחמת דכל הבהמה קדושה וכן כל ידות כך כמו שאמרו שם גבי חיבורי אוכלים ע"ש ולכך אם התפיס בעור בלבד תליא בהך דמתפיס בולד חטאת וה"ה קלף של ס"ת הקדושה ג"כ בגדר זה רק מעשה עץ ולכך אזלא כתב אזלא קדושה ואף דצריכים גניזה דלא גרע ממקק ומס"ת שבלה דצריך גניזה כמבואר שם דף קט"ו ע"א ודף צ' ע"א במשנה ובב"ב דף כ' ע"א גבי ס"ת שבלה וכ"מ. מ"מ אין בו קדושה ולא כשיטת התוס' מגילה דף ל"ב ע"א ע"ש בד"ה הגליונים וע' מש"כ רבינו בהל' תפלין פ"ה ה"א ע"ש דגם מן הגליונים אסור לכתוב מזוזה וע' מו"ק דף כ"ו ע"א גבי הרואה ס"ת שנקרע ובירוש' שם אמר דה"ה בנשרף דצריך לקרוע גם על הגויל הרי חזינן דהגויל יש בו קדושה בפ"ע דאל"כ היך קורעין הא אזלא כתב וגם למה לא יצא בקריע' אחת כמו גבי מקדש וירושלים וע"ש דף כ"ז ע"ב וצ"ל דשם הגויל נשרף תחילה ע' בע"ז דף י"ח ע"א גבי הך דרחב"ת. וע' בהך דב"ב דף קנ"א ע"א בהך בעיא אם ס"ת אקרי נכסי ועי' חולין דף קל"א ע"א גבי ט' נכסי בהן וזה הטעם דסנהדרין דף קי"ג גבי עיר הנדחת דאין שורפין משום דלא הוה שלשה וע"ש ברש"י. אבל אזכרות ס"ל להראב"ד דזה הוה כמו קדושת הגוף דגוף האזכרה יש בה קדושה אף שלא מחמת ס"ת ולכך ס"ל להתוס' מנחות דף מ"ב ע"א דאזכרות צריך לכתוב בפירוש לשמן דהיינו לשם האזכרה אבל לשם ס"ת א"צ דסתמא לשמה קאי וגם לא לשם אזכרה של ס"ת דזה ג"כ סתמא לשמה קאי רק לשם אזכרה. וע' בהך דסוכה דף מ"ד ע"א גבי ערבה שבלולב דאין יוצא בה לשם ערבה ושם בע"ב. וזה בעצם נ"מ בין שמות המיוחדים לשאר שמות אף שאינם נמחקים דזה הוה בגדר קדושה וזה גדר איסור וע' בהך דערובין דף י"ח ע"ב מיום שחרב ביהמ"ק כו' בשתי אותיות ע"ש ברש"י וזה משום דזה ג"כ אינה קדושה רק איסור וע' סוטה דף ל"ח ע"א ד"ה או אינו כו' מה דפליגי על ר"ה גבי כינוי דרק שם בן ד' ע"ש ושם דף כ"ד ע"ב דס"ל דאהי' הוה ג"כ רק כינוי וע"ש דף י' ע"א דדבר היוצא משם בן ד' אותיות אסור למוחקו וא"ש מ"ש שם התוס' משלום ומש"כ הרא"ש על הך דשלמה דשבועות דף ל"ה ע"ב ע"ש ועי' יומא דף פ"ד ע"א גבי מה דנקט שם דלכתוב אמשכא כו' ולא כתב שם בן ד' בפירוש וע' ב"ב דף ע"ג ע"א גבי הך דאלוותא. וע' מש"כ לקמן בהל' נדרים פ"ב הי"א גבי חרמי כהנים ע"ש וע' תוס' גיטין דף ל"ב ע"ב גבי דלא מהני ביטול לס"ת בד"ה ר"ש ע"ש. ונ"מ אם י"ל דמהני בה שאלה לחכם. אך י"ל דהוה כמו דאתא ליד גזבר כמבואר בנדרים דף נ"ט וכ"מ בתוס':
ו׳
עבד שנשבע כו'. ע' בהשגות. אך רבינו ס"ל שיש ג' דינים. דשבועה לא חלה כלל בעבד כיון שהוא איסור גברא וע' נזיר דף ס"א ע"א ובשבועות דף כ' ע"א גבי איסר ע"ש. ובנדרים דבר שיש בו עינוי לא חל ושאין בו עינוי חל ואינו יכול לכוף וגבי נזירות חל רק שיכול לכוף. וע"ש בירוש' דמ"מ הנזירות לא בטלה מעליו אף בזמן שהוא עבד:
ז׳
קטנים שנשבעו כו'. ע' בנדה דף מ"ו מה דאמר שם שהשוה הכתוב קטן לגדול לזדון שבועה ע"ש וקאי אמופלא סמוך לאיש. משמע דכמו דנדרו נדר ה"נ שבועתו שבועה רק לגבי קרבן ס"ל שם דפטור וזה תליא אם קרבן הוה גדר עונש או לא ע' במה דפליגי בהל' נזירות רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ב הי"ג ע"ש ואזלי לשיטתיהו בהל' שגגה גבי שפחה חרופה אם קטן חייב קרבן וכ"כ בזה. גם י"ל דהך יכול יהיו חייבין על הקדשו קרבן ר"ל אם הקדיש קדשים ושחטן אחר בחוץ אם חייב משום שחוטי חוץ וזה הוה מחלוקת בירוש' פ"א דתרומות סה"ב. וע' בהך דתרומה דף ב' ע"ב גבי קטן מהו שימיר ר"ל דכיון דקי"ל דתמורת טעות הוה תמורה ע"כ הקדושה דתמורה לאו משום נדרו דהא לא מהני שאלה כמש"כ רבינו בהל' נדרים פ"ד ה"ז. רק הוה בגדר עונש וקטן לאו בר עונשין לזה תליא בהך דר"ה בנדה שם. וע' בירוש' כאן פ"ג דממעט בהל' ו' מקרא דלכל אשר יבטא פרט לקטן ור"ל אף מופלא סמוך לאיש. ובתוספתא כאן פ"ב ממעט משביע את הקטנים מן ק"ש העדות מחמת דאין הגדתם מועלת ותיפוק ליה דלאו בר שבועה הוא. וע"כ צ"ל דמיירי במופלא סמוך לאיש וממעט מקרבן וע' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' שכירות פי"א ה"ו גבי שכיר קטן אם מוסרים לו שבועה וע' במש"כ רבינו פ"ח מהל' גזילה הי"א אפילו הגזלן קטן אף דא"א גזל הגר לכהנים בלא שבועה וע' בירוש' מעש"ש פ"ד ה"ד אבל להביא קרבן שבועה כ"ע מודו עד שיביא שתי שערות וי"ל דר"ל דנשבע הקטן. דליכא למימר דהגזילה של קטן דהא מבואר בתוס' סנהדרין ס"ח ע"ב דחייב קרבן גם י"ל דר"ל אם גזל כשהיה קטן ונשבע אח"כ כשהיה גדול וכעין הך דב"ק דף ק"ו ע"ב וע' מש"כ רבינו בהל' שכירות פ"ב ה"ז גבי קטן שהפקיד דאף דהגדול חייב שבועת השומרים מ"מ פסק רבינו פ"ד מהל' גניבה ה"ט דמכפל פטור ע"ש. וה"נ י"ל להיפך דאם היה הנפקד קטן או הגזלן קטן. אף שנשבע כשהגדיל מ"מ פטור מקרבן שבועה. וכן הך דאמרינן כאן דף ל"ח ע"ב אין משביעין את הקטן ר"ל כה"ג אף אם הוא מופלא סמוך לאיש ולכך לא נקט חרש ושוטה דזה פשיטא ע' בדברי רבינו ספ"ה מהל' טוען ובתוס' פ"ה דכאן:
ח׳
צריך להזהר כו'. כן מבואר בהך דסוכה דף מ"ו ע"ב ע"ש. וע' בהך דכתובות דף מ"ז ע"א ברש"י ד"ה בנעוריה דבלא קרא הוה מוקי לה בקטנה ושם בפרשה חשוב ג"כ שבועה וש"מ דחלה. וע' בר"ש מס' טהרות פ"ה מ"ט מה שהביא בשם תוספתא גבי קרבן על שפחתו העברית ע"ש וכ"כ בזה:
י׳
בד"א כו' ע' תוס' יבמות דף כ"ב ע"ב דתשובה לא מהני לזה וע' מש"כ רבינו בפכ"ו מהל' סנהדרין ה"ו ע"ש. אך נ"מ בין היכא דהנדוי הוא משום קנס או משום כפרה ע' בהך דיבמות דף ל"ז ע"א גבי הך דערוקא מסתייה ומש"כ הראב"ד ז"ל בהל' גירושין פי"א הכ"ד ע"ש בה"ה:
י״א
אלא אפילו להזכיר כו'. והנה לא ביאר רבינו אם ר"ל דוקא שמות המיוחדין או כל שם שאינו נמחק והנה מלשון הגמ' בהך דסנהדרין דף נ"ו דאמר שם ואימא עד דעביד תרתי משמע דגבי מגדף לדידן ליכא מוציא ש"ש לבטלה וצ"ל משום דלשיטת רבינו בהל' עכו"ם השם שבו מגדף א"צ שם המיוחד רק שם שאינו נמחק וא"כ בזה ליכא מוציא ש"ש לבטלה דהשם שגידף י"ל דמיירי שהזכירו לצורך. וע' בתמורה דף ג' ע"ב דגבי מקלל חבירו בשם איכא תרתי. ואף דרבינו ס"ל בסוף הל' סנהדרין דחייב מלקות אף על הכינוים שנמחקים. אך י"ל דהך דשם הוא רק למ"ד דיליף מלקות מהך דאם לא תשמור והפלא כו' דשם כתיב רק שם המיוחד משום דס"ל דמלא תקלל הוה כמו לאו שאין בו מעשה וזה תליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל בסנהדרין דף ס"ה ודף ס"ג אם דבור הוה כמעשה וע' בהך דשבועות דף כ' בהך דר"ע ורבנן ובירוש' שם והנה כ"כ בה' ע"ז דרבינו ז"ל ס"ל דלענין מלקות הוה גם דבור מעשה ע"ש בספ"ה ולכך מחייב מלקות על כל הכינוין וא"ש. ועי' רש"י סנהדרין דף מ"ד ע"א ד"ה שמא ומכות דף כ"ג ע"ב ד"ה ושאילת שלום ע"ש. וע' בנדרים דף י' ע"א ועיין בסנהדרין דף ס' ע"א גבי עגלון כו' בכינוי וכמש"כ רבינו בהל' סנהדרין פכ"ו ה"ג דכינוי של הכותים ג"כ כן וע"ש דף ל"ט ע"ב כמתוקנים שבהם כו' וע' בהך דקדושין דף ס"ו ע"א גבי הקים להם בציץ ע"ש והנה רבינו ז"ל לא כתב כאן הך דאת ד' אלקיך המבואר בסנהדרין ובתמורה דזהו אזהרה למוציא ש"ש לבטלה רק יליף מהך דליראה. וע' בס' המצות לרבינו מ"ע ד' דנראה דס"ל דלמסקנא חזר מזה הטעם. ועי' בירוש' סנהדרין פ"ז הי"ד דיליף אזהרה למקלל אביו מן עשה דתיראו ע"ש והנה נ"מ לגבי בן נח אם מוזהר ע"ז ע' בהך דסנהדרין דף נ"ו ע"ב שתהא מוראי עליכם ע"ש אבל אם נילף מן הך דליראה י"ל דלגבי ב"נ לא שייך זה כמו מקלל חבירו דליכא בב"נ כמבואר בסנהדרין דף ע"ה ומכות דף ח' ע"ב וע' במס' סופרים ספ"ד מבואר כשיטת רבינו וט"ס שם. וגם לשיטת רבינו י"ל דמוציא ש"ש לבטלה הוה גדר לאו. ונ"מ למה דמוכח בכ"מ דלא גזרינן משום איסור ע' תוס' מנחות דף ס"ח ודף ה' וכ"מ. וגבי מוציא ש"ש לבטלה גזרינן כמבואר בנדרים דף י' ע"א גבי הך דר"ש ע"ש וע' תו"י יומא דף ל"ט ע"א מ"ש מן הך דגורלות ע"ש:
י״ב
אע"פ כו' אין נזקקין כו' ע' בהשגות. וכן כתב רבינו לקמן בסוף הל' נדרים ע"ש. והטעם דגבי שבועה דהוא איסור גברא ולא חל האיסור על שום דבר לא שייך לומר כאילו בנה במה דהאיסור הוא השבועה ולא דבר אחר ולכך קי"ל דלא מהני מתפיס בשבועה ע' שבועות דף כ' ובר"ן שם. וע' נדרים דף כ"ח דלר"א דהוה מחלוקת ב"ש וב"ה אם יש שאלה בשבועה. ועי' ירוש' ריש פי"א דנדרים דהוה מחלוקת דר"י ור"ל אם יש שאלה והפרה בשבועה וע' נדרים דף כ"ב ע"ב בר"ן וכ"כ בזה. דהיינו כגון דרך חרטה דזה הוי כמו גדר תנאי ומעשה בדבר אחד דהשבועה היינו האיסור והדבר הוא עצם אחד וזהו ג"כ כוונת הגמ' ב"ק דף ק"י ע"ב גבי חטאת שמתו בעליה הילכתא גמירא ומה תירוץ הוא זה. אך ר"ל דזה הוה כמו דבר אחד וממילא הוא וע' בהך דקדושין דף כ"ג ע"ב גבי קנה עבד קנה רבו ע"ש ברא"ש דזה דבר אחד וא"א לחלקם וע' בתוס' כתובות דף נ"ו ע"ב ואכמ"ל. וע' תוס' ב"ב דף ק"כ ע"ב ד"ה דתנן דזה הוה בגדר מחשבה ע"ש ועי' בהך דעירובין ד' ל' ע"ב בתוס' ד"ה ולפרוש מש"כ שם בסוף הדבור גבי הקדשות דהא יכול לשאול עליו. אך לפי שיטת רבינו בסוף ה' נדרים דבנדרי הקדשות אין מצוה לשאול ע"ש גם י"ל דר"א לשיטתו בערכין ד' כ"ג דאין שאלה בהקדש. ועי' בירוש' בערובין שם דאמר שם ואין אדם נשאל על הקדשו וע"ש בגמרא בע"א מה דמחלקים בין שבועה לנדר ובאמת אין הפי' שם כשיטת רש"י רק דנ"מ בין איסור חפצא לאיסור גברא דכיון דהאיסור על החפץ א"א לערב בו דלא הוה שם דירתו דאין שם אוכל עליו לדידיה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שבועות פרק י״ב
א׳
אעפ"י שלוקה הנשבע לשוא כו'. ובהשגות א"א כו' והרי חייבי מיתות ב"ד מתוודין ומתכפר להן ומלקות במקום מיתה עומדת. ואינו מובן הא אמרו בפרק נגמר הדין (דף מ"ז) דהרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי אימת הוי להו כפרה רק ע"י קבורה ועיכול הבשר יעו"ש, א"כ ה"נ מלקות דבמקום מיתה עומד צריך אחר זה לידי יסורין וכמו בחייבי מיתות דאין מתכפר להן ע"י מיתה לחודא וצ"ע:
ו׳
עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו. המעיין היטב בדברי רבינו כאן ובהלכות נזירות פ"ב הי"ח יראה שמחלק רבינו בין נדרים לשבועות דשבועות כיון דחלין על גברא שהרי שבועה איכא במעשה כמו אוכל ואלך וכיו"ב הרי דעל בחירתו ורצונו נשבע וכיון שאינו ברשות עצמו רק רצונו קנוי לרבו ורבו יכפהו למקום שירצה לכן כי נשבע על עצמו הוי כנשבע שעבד אחר יאכל או ילך שנשבע על אחר ולא חלה השבועה כלל אף במידי דלית ביה ענוי נפש כלל כמו נשבע שישתה וכיו"ב, אבל בנדרים חולק רבינו בדברים שהם עינוי נפש כמו שאסר פירות עיר זו עליו וכיו"ב כיון דהוא נוגע לרבו אינו יכול אבל אם אין שם ענוי ודבר המעכבו במלאכה מצי לחול האיסור עליו דאיסורין איסור חפצא וכמו דמצי לאסור סוכת מצוה עליו כן מצי אסר על עצמו דבר אעפ"י שרבו לא ירצה בזה. וכן כתב רבינו בפירוש המשנה לנזיר וגריס בגמרא אינו צריך לכפותו לשבועות ואינו יכול לכפותו לנדרים, פירוש בנדרים דאין בהן היזק לבעה"ב ובכ"ז בעבד בשבועות כהאי גוונא אינו צריך לכפותו דלא מצי אסר לנפשיה בשבועה כלל שאינו תלוי ברצונו רק ברצון אדוניו והוי כאילו נשבע שלא יאכל מצה כן כי נשבע העבד ורצונו נמכר וקנוי לרבו. וע"ז השיג רבינו הראב"ד דדוקא כי נשבע שיתענה הוי כאילו נשבע שירע לאחרים לכן לא חלה השבועה אבל במידי דאין היזק לאדונו לא ענוי נפש ולא מניעה ממלאכה שפיר חל עליו, וזה השגה חזקה למתבונן וכמו דמשמע פשטא דגמרא דמייתי מלהרע או להטיב דמידי דאינו רשות לא חלה עליו שבועה והוי כאילו נשבע על דבר עבירה. ומרן בכס"מ השוה דעת רבינו לדעת הראב"ד וז"א כמוש"נ וכמפורש בפירוש המשנה לרבינו ולמעיין היטב פה בדברי רבינו. [אח"ז ראיתי להתוי"ט שכתב כן בשיטת הרע"ב עיי"ש] והבה"ג הלכות נחלות כתב עבדא דמשתבע דלא למיעבד מלאכה כו' ואי משתבע למיעבד מידי אחרינא לא מצי רביה מיפר ליה כו' הרי דפסק כהראב"ד כפמש"ב ודוק: וכאשר תעיין בפירוש המשנה ובדבריו בהלכות נזירות לא נזכר גם בנזירות שרבו כופהו על תגלחת אם כי בקטן נזכר מקרובים לענין תגלחת נוול שגלחוהו קרוביו בכ"ז בעבד לא מצינו בגמ' ובמשנה רק לענין שתיית יין ובתוספתא וירושלמי כפיית רבו לענין טומאה ועיין נדרים פ"ג דבהנך אית ליה צערא ותגלחת לא נזכר. והא דאמר בירושלמי כפהו רבו לדבר אחד מהו לכל הדברים זה אפשר שכפהו ליין הוה"ד לענבים וחרצן כו' אבל תגלחת לא נזכר שרבו כופהו רק אם גילח יצא יעו"ש, הן דבירושלמי מפיק מנזר אלוקיו על ראשו מי שאין לו אלא אדון אחד ונראה דעל שער ראשו מצי לכופו ובפרט דשער נזיר אסור והוא קנוי לרבו כדברי תוס' ב"ק (דף י') שמשו"ה המת שלו יעו"ש וצ"ב עוד. ובהא דבעי בירושלמי אם נזירותו תורה או הלכה נראה דתליא אם נזירות הוי איסור חפצא כמו דמשמע מירושלמי נזיר פ"ק באומר הריני נזיר מיין של ערלה או התפשטות קדושה והדברים ארוכים במהרי"ט שפלפל עם גדולי זמנו ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד איתן · הלכות שבועות פרק י״ב
א׳
אע"פ שלוקה הנשבע לשוא או לשקר כו' מביא קרבן אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר לא ינקה. יש להביא סיוע לרבינו מהא דאיתא בתנחומא הובא בילקוט פ' מטות הוו זהירין בנדרים שכל הפורץ בנדרים סופו למעול בשבועות והמועל בשבועות כופר בי ואין לו מחילה בעולם שנאמר לא ינקה. משמע דאפי' בתשובה ומלקות אין לו מחילה לעולם ולא ינקה ה' מדין שמים עד שיתפרע ממנו:
י״א
ולא שבועה לשוא בלבד הוא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור. משמע מלשון זה דלאו דוקא על שם המיוחד ממש דהיינו שם הוי"ה בלבד איכא איסור להזכירו לבטלה אלא בכל שמות שאין נמחקין איכא איסור זה. ויש להוכיח כן מהא דאיתא בסוטה (דף ט' ע"ב) גבי שמשון דלא מפיק שם שמים לבטלה כיון דאמר נזיר אלהים אני אמרה השתא ודאי קושטא קאמר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שבועות י״ב, מתוך הלכות שבועות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל