רמב״ם - הלכות שבועות · פרק י״א

ספר הפלאה · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבועות · פרק י״א

הלכה א׳

כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּעַת שָׁוְא וְשֶׁקֶר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. כָּךְ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשָּׁבַע מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין בַּשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו יג) (דברים י כ) "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁהַשְּׁבוּעָה בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ מִדַּרְכֵי הָעֲבוֹדָה הִיא וְהִדּוּר וְקִדּוּשׁ גָּדוֹל הוּא לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ:

הלכה ב׳

וְאָסוּר לְהִשָּׁבַע בְּדָבָר אַחֵר עִם שְׁמוֹ. וְכָל הַמְשַׁתֵּף דָּבָר אַחֵר עִם שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁרָאוּי לַחְלֹק לוֹ כָבוֹד שֶׁנִּשְׁבָּעִין בִּשְׁמוֹ אֶלָּא הָאֶחָד בָּרוּךְ הוּא:

הלכה ג׳

וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִשָּׁבַע עַל הַמִּצְוָה לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט קו) "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ":

הלכה ד׳

שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִים לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ מִן הַתּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בָּהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

הלכה ה׳

שְׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ מִטַּלְטְלִין וְהוֹדָה בְּמִקְצָתָן וְכָפַר בְּמִקְצָתָן. וּמִי שֶׁכָּפַר בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁטְּעָנוֹ וְעֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו וּמַכְחִישׁוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה. וְכֵן שׁוֹמֵר שֶׁטּוֹעֵן שֶׁאָבַד דָּבָר שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ מֵת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע מִסָּפֵק. שֶׁאֵין בַּעַל הַפִּקָּדוֹן יוֹדֵעַ אִם אֱמֶת טוֹעֵן זֶה הַשּׁוֹמֵר אוֹ שֶׁקֶר. וְהוּא נִשְׁבַּע מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב י) "שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם":

הלכה ו׳

כָּל שְׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ הַדַּיָּנִין חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְגַם הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וְגַם שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם שְׁנֵי מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן. יֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה כְּגוֹן שְׁבוּעַת שָׂכִיר וּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת בְּטַעֲנַת סָפֵק כְּגוֹן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבְדִינֵי מָמוֹנוֹת יִתְבָּאֵר חִיּוּב כָּל אַחַת וְאַחַת מֵאֵלּוּ הַשְּׁבוּעוֹת וְדִינֵיהֶם:

הלכה ז׳

וְיֵשׁ שָׁם שְׁבוּעָה אַחֶרֶת וְהִיא תַּקָּנַת חַכְמֵי הַגְּמָרָא וְהִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ [הַיּוֹם] אֵינָהּ נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין:

הלכה ח׳

וּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין עַל טַעֲנַת וַדַּאי בֵּין עַל טַעֲנַת סָפֵק כָּךְ הִיא. הַנִּשְׁבָּע אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְהוּא עוֹמֵד וְנִשְׁבָּע בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי הַדַּיָּנִין. וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

הלכה ט׳

כֵּיצַד מִפִּיו. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם שֶׁאֵינִי חַיָּב לָזֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הוּא אָרוּר לַה' אוֹ אָרוּר לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לָזֶה אֶצְלִי כְּלוּם:

הלכה י׳

וְכֵיצַד מִפִּי הַדַּיָּנִין. כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ מַשְׁבִּיעִין אָנוּ אוֹתְךָ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵין לָזֶה בְּיָדְךָ כְּלוּם וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן. אוֹ שֶׁאָמְרוּ הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָמוֹן וְלֹא יוֹדֶה לוֹ וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן זוֹ הִיא שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין:

הלכה י״א

הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ בְּלֹא נְקִיטַת חֵפֶץ בְּיָדוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעִים. וְחוֹזֵר וְנִשְׁבָּע וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּיָדוֹ. וְאִם אָחַז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְהִשְׁבִּיעוּהוּ אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע שֶׁהֲרֵי אָחַז תּוֹרָה בְּיָדוֹ וּכְמוֹ סֵפֶר הֵן. הִשְׁבִּיעוּהוּ מְיֻשָּׁב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע:

הלכה י״ב

תַּלְמִיד חָכָם לְכַתְּחִלָּה מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ מְיֻשָּׁב וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא תְּפִלִּין בְּכַפּוֹ חֵפֶץ הוּא וְנִשְׁבָּע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ג

אֵין בֵּין שְׁבוּעַת הֶסֵּת לִשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא נְקִיטַת חֵפֶץ. שֶׁאֵין הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכּל לִהְיוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר הָעָם בְּעֵת שֶׁמַּשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו:

הלכה י״ד

הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ אֶת הַנִּשְׁבָּע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא מַכִּיר הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ הוֹרוּ שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִים אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין לְהִשָּׁבַע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אֶת הַנִּשְׁבָּע עַד שֶׁיְּהֵא מַכִּיר לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה. שֶׁשְּׁבוּעַת הַדַּיָּנִין הִיא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּעַצְמָהּ. וְאַף שְׁבוּעַת הֶסֵּת נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

הלכה ט״ו

כָּל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין שֶׁהִיא עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵיהֶם מְאַיְּמִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב בָּהּ בְּטַעֲנַת סָפֵק בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ צָרִיךְ אִיּוּם:

הלכה ט״ז

וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל הַנִּשְׁבָּע. אוֹמְרִין לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזֵעַ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן וְנַקֵּה וְכָאן נֶאֱמַר (שמות כ ז) (דברים ה יא) "לֹא יְנַקֶּה". כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁמְּחַפִּין עַל זֶה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא גּוֹרֵם לְהִפָּרַע מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בָּזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד ב) "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ" וְגוֹ' וְכָתוּב אַחֲרָיו (הושע ד ג) "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ". כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת וְכָאן נִפְרָעִין מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ה ד) "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר". הוֹצֵאתִיהָ מִיָּד. וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְאֵין לוֹ מָמוֹן עַל חֲבֵרוֹ וְטוֹעֲנוֹ בְּחִנָּם וּמַשְׁבִּיעוֹ. אֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשֶּׁקֶר כְּמַשְׁמָעוֹ. (זכריה ה ד) "וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן:

הלכה י״ז

וְעִנְיַן הָאִיּוּם הַזֶּה כֻּלּוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹמְרִים לָהֶם כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ בַּדְּבָרִים וְיַחְזֹר הַחוֹטֵא לְמוּטָב. אָמַר אֵינִי נִשְׁבָּע פּוֹטְרִין אוֹתוֹ וְנוֹתֵן מַה שֶּׁטָּעֲנוֹ חֲבֵרוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הַטּוֹעֵן אֵינִי מַשְׁבִּיעוֹ וּפְטָרוֹ הוֹלְכִין לָהֶן:

הלכה י״ח

אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע וַחֲבֵרוֹ תּוֹבֵעַ. הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה (במדבר טז כו) "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים" וְגוֹ'. וְאוֹמְרִין לוֹ לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין:

הלכה י״ט

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְאַיְּמִין אִיּוּם זֶה בִּשְׁבוּעַת טַעֲנַת סָפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְלֹא בִּשְׁבוּעַת הֶסֵּת. צְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִפְצֹר בְּבַעֲלֵי דִּינִין אוּלַי יַחְזְרוּ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל:

הלכה כ׳

דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁכָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת בְּשֶׁקֶר שֶׁיְּהֵא חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפָּטֶיהָ וְאֵינוֹ לוֹקֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע עָלָיו בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ שֶׁהוּא רְבִיעַ הַקֶּרֶן עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה. וּמֵבִיא קָרְבַּן אָשָׁם אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית (דִּין) כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

קרית ספר · הלכות שבועות פרק י״א

א׳

מצות סד לישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם דכתיב ובשמו תשבע והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו. ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו דכתיב בלתי לה' לבדו ונעקר מן העולם דכתיב יחרם.

ג׳

ומותר להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז עצמו אע"ג דמושבע עלה מהר סיני דכתיב נשבעתי ואקימה לשמור וגו' ונראה דעד השתא הוי גמרא ואתא דוד אסמכיה.

ה׳

ג' מיני שבועות חייבים בהם מן התורה טענת מטלטלין והודאה במקצתן וכפירה במקצתן שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה דהינו הודאה מקצת מטלטלין כדכתיב כסף או כלים וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה. ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו חייב שבועה כדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה והיינו בכופר בכל המטלטלין דאלו במקצת מטלטלין בלאו עד אחד חייב שבועה כדילפינן. וב' שבועות אלו ע"י טענת ודאי וכפירה כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לדון עם זה ולהשבע לו שלא שלח ידו בשלו ולא הפקיד אצלו אלא זה כדכתיב כי הוא זה דמשמע דמפקיד טוען ודאי ועד א' נמי כיון דאייתי ליה בעל דין בטענת ודאי הוא דמייתי ליה. ושומר שטען על דבר שהפקידו שאבד וכיוצא בו הרי זה נשבע בטענת ספק שהמפקיד אינו יודע אם אמת טוען או לאו והשומר נשבע דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ושאר שבועות הדיינים הם מדברי סופרים.

ח׳

ובעי נקיטת חפץ מדאוריתא כדכתיב שים נא ידך תחת ירכי דהינו מצות מילה דהויא כס"ת לגבייהו שלא נצטוו יותר ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים וענה אמן כמו שנתבאר ובכל לשון שמכיר כדילפינן בשבועת עדות.

ט״ו

ומאיימים על הנשבע בטענת ודאי וכפירה דכאן נאמר לא ינקה ובשאר עבירות ונקה וכאן נפרעים ממנו וממשפחתו ולא בשאר עברות וכאן נפרעין מיד ובשאר עברות תולין אם יש לו זכות וענין איום זה כדי שיחזור החוטא למוטב ונראה דהוי דרבנן דאם לא איימו עליו נראה דאינו חוזר ונשבע ואם נשבע יש עונש שבועת שקר או שוא על שניהם כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה השבועה על שניהם ואומרים לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת ב"ד כדילפינן מדכתיב ולא אתכם וגו' כלומ' לא כשאתכם במחשבת לבבכם.

כ׳

כל הנשבע שבועת הדיינים או הסת בשקר חייב משום שבועת הפקדון ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו בתוספת חומש כיון שנשבע בשם או בכינוי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבועות פרק י״א

א׳

כשם כו' שנאמר ובשמו כו'. עיין בהך דתמורה דף ג' ע"ב משמע כשיטת רבינו דלא כהרמב"ן בספר המצות ועיין בהך דשבועות דף ל"ה ע"ב אמרה תורה השבע ע"ש. וע' בהך דב"ק דף ק"ו ע"א בהך דרב הונא אמר רב דס"ל דשבועה קונה ר"ל כך דהנה באמת זה הוה מחלוקת אם שבועה הוה חיוב או רק בירור ע' תוס' ב"ב דף ל"ד וזה בעצם המחלוקת דר"י ור"מ בהך דשבועות דף מ"ה ודף מ"ז גבי חזרה שבועה למקומה דזה ס"ל דשבועה הוי בירור וכ"ז שלא נתברר חייב לשלם וזה ס"ל דהוא חיוב שחייבתה התורה לשבע ואם אינו יכול לא איכפת לן וע' בהך דב"מ דף ל"ה ע"ב אם שוכר קונה לפרה בשבועה או דזה השבועה היא מילתא אחריתי ובזה פליגי ר"י ורבנן ע"ש בתוס' ואזיל לשיטתיה בהך דשבועות הנ"ל ועי' בירוש' שבועות רפ"ז על הך דמתנה ש"ח להיות כשואל משום דכ"ז שלא נשבע הוא מחויב לשלם ומכלל לאו אתה שומע הן מן הך דולקח בעליו והתנאי הוא שלא יאמין לו בהשבועה ולזה מהני. ע' תוס' ב"מ דף נ"ח ע"א ד"ה בשקנה ע"ש. וכן פליגי ר"י ור"א בכריתות דף כ"ד ע"א גבי מנחת סוטה אם הוא רק גדר בירור או גדר דין ע"ש. ועי' שבועות דף מ"ח ע"א דר"א ס"ל דמחויב שבועה ואיל"ש משלם. וע' תוס' ב"ב דף קנ"ח ע"א היכי ס"ל לר"י. וע' בירושלמי שבועות פ"ז ה"י דר"י פליג על רב ע"ש. וע' בסוטה דף ו' ע"ב אם גבי מנחת סוטה יש הך דין של כפרה ספיקה. ורב ס"ל דשבועה הוה גדר חיוב וכמו דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב ע"א דרב ס"ל דמיתה קונה לאו משום פטור דקים ליה בדרבא מיניה רק גדר קנין וכן ס"ל גבי שבועה. אך נ"ל דזה רק במושבע מפי עצמו אבל במושבע מפי אחרים דאז לא עביד החיוב של תורה לא וא"ש מש"כ התוס' שם ד"ה איתבי דלכך מקשה רק מרישא משום דשם אמר דענה אמן דהוה כמו מושבע מפי עצמו. וכן מבואר בירושלמי פ"ז דשבועות דזה רק אם עדיין לא נתחייב שעדיין לא אכל הדבר אבל אם כבר נתחייב גם רב מודה ע"ש. והא דלא מוקי גמ' דילן כך משום דקשיא ליה הך דכאן דף ק"ז ע"ב דכבר קנה אותו ופטור. ועי' בירושלמי שבועות פ"ח ה"ב ע"ש. וכן כמו דלגבי דמים קנינהו אמרינן דזה רק לענין דמים אבל מכפרה לא פטר ליה כמבואר בירושלמי פ"ו דתרומות דקרבן חייב לשמים. וע' תוס' פסחים דף כ"ט ע"א ותוס' מו"ק דף ב' ע"ב ולכך מבואר בגמ' דילן דבהודה גם רב מודה דצריך לשלם קרן וחומש ור"ל משום כפרה ולא משום דמים דממון קנה בשבועה וא"כ לפ"ז גבי יורשים דהחיוב שלהם רק משום ממון ולא משום כפרה כמבואר דף ק"ד ע"ב אלמא חומש ממונא הוא הם פטורים מלשלם לרב ובזה א"ש מ"ש התוס' שם דף ק"ד ע"ב ד"ה יש תלמוד דל"ל קרא על זה פשיטא דצריכים לשלם קרן ע"ש אך באמת קמ"ל לאפוקי מדרב. והנה זה רק אם הוה מצוה לפייס את חבירו בשבועה אז קונה ולכך רק בב"ד משא"כ אם אינה מצוה לא שייך זה וע' בסוף שבועות דהיכא דב"ד משביעין אותו ליכא שבועת ביטוי לחד מ"ד ואמר שם בירושלמי הטעם משום שמצוה להפיסו ולא שייך שבועת ביטוי כיון דהתורה צותה אותו וכעין הך דטעה בדבר מצוה וכ"מ שעשה ברשות ואידך ס"ל דכיון שהוא שקר איגלי מילתא למפרע דאינו מצוה להפיסו כלל וע' פסחים דף ע"ב וכ"מ:

ג׳

ומותר לאדם כו'. נדרים דף ח' ע"א וכ"מ:

ח׳

והורו רבותי שאין משביעין כו'. עי' לקמן בהלכה י"ד והנה באמת כך דהנה עמדו ע"ז התוס' בגיטין דף ל"ה ע"א במה שרש"י סותר עצמו לגבי אנקוטי חפצא גבי שבועת המשנה אם צריך ע"ש. אך נ"ל כך דהנה עיין בב"ק דף ק"ו ע"א אמר שם דאף לרב דאמר שבועה קונה זה רק בזמן שב"ד משביעין אותו ולא בקופץ ע"ש ובגיטין דף ל"ה מבואר דמהני אף קופץ וגם מהני שבועה שלא בב"ד וצ"ל דשם השבועה הוה רק גדר תקנה לא עיכוב להכתובה מחמת חשש שנפרעה רק תקנה שלא תגבה כ"ז שלא תשבע וע' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהלכות אישות פי"ח ה"ו דאם מתה בלא שבועה ס"ל לרבינו דיורשי הבעל קברי לה וכעין זה ס"ל להרשב"ם ב"ב דף קמ"ד ע"א ד"ה ואם לגבי שבח קודם שנשבעה ע"ש וזהו ג"כ כוונת הגמ' בכתובות דף פ"ז אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' ר"ל דכיון דזה אינו בשביל בירור רק תקנה לא מהני נאמנות וכעין הך דירושלמי שבועות פ"ו גבי ע"מ לגבות מן המטלטלין ע"ש בהל' ז' וכ"כ בזה לכך אף בקופצת וחוץ לב"ד מהני כיון דזה לא שייך להממון. והנה ע' כאן בה"י שכתב רבינו דמפי הדיינים צריך ג"כ לענות אמן אך מדברי התוס' כאן דף ל"ח ע"ב ד"ה לאינקוטי לא משמע כן שכתב דהוה מושבע מפי אחרים ואמן היינו מושבע מפי עצמו. ועי' מש"כ הר"ן נדרים דף ב' ע"א בשם ר"ת דבמושבע מפי אחרים אפילו ע"י אמן בעי שם ע"ש ותמה שם עליו וע' לעיל מש"כ רבינו פ"ב ה"א ע"ש. אך באמת כך דהנה בהך דגיטין דף ל"ה גבי הך מעשה דדינר זהב מבואר שם דהשבועה חלה אף ששכחה ע"ש בתוס' משום דהוה פשיעה שלא נזהרה בהפקדון ע"ש וכן גבי סוטה דאף אם אח"כ בשעת השבועה שכחה שנבעלה מ"מ בודאי המים בודקין אותה דהא אסורה לבעלה. וע' בהך דכריתות דף כ"ו ע"א גבי הך דאלא מעתה ספק סוטה כו' ע"ש ברש"י ועי' בירושלמי פ"ח דכאן ה"ב דבעי שם אם יש בסוטה דין שבועת ביטוי ע"ש ואליבא דר"מ דס"ל דמשביעין אותה גם על להבא ע"ש. וע' במש"כ בזה לעיל ובאמת כ"כ בח"א די"ל דלמ"ד בשבועות דף ל"ז ע"א דהכופר בפקדון שיש עליו עדים פטור מקרבן שבועה דס"ל דגבי סוטה שיש לה עדים במד"ה אינה נבדקת לא מחמת הך דסוטה דף ו' רק משום דליכא שבועה. וכן הדין גבי פקדון הנ"ל דכיון דמחויבת לשלם כעין דאמרינן בב"מ דף ל"ה ע"א כל לא ידענא פשיעותא היא חלה השבועה אף ששגגה כעת והנה עיין מש"כ תו"י נדרים דף כ"ג דהא דאמרינן יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות זה ר"ל כהך דהנודר בחרם ואמר כו' דבשבועות אין אומרים זה ובזה א"ש מ"ש הרא"ש בנדרים דף כ"ד ע"ב בד"ה אדעתא וכן מבואר בירושלמי כאן אך באמת זה רק היכא שאחרים משביעין אותו וכעין מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף ס"ה ע"א ואף דבגמ' דילן בנדרים ובשבועות מדמה שבועה שנשבע בעצמו לשבועה שמשביעין אותו ב"ד י"ל דשם היתה השבועה לטובת עצמו ולכך שפיר צ"ל לאפוקי מקניא דרבא משא"כ כשהשבועה הוא רק גדר דין ותקנה לא מהני תנאי שבלבו לכ"ע וע' תוס' ב"מ דף ה' ע"ב ד"ה על ע"ש וא"כ לפי"ז גבי שבועת סוטה אף דנקרא מושבעת מפי עצמה מ"מ נ"מ שתהיה ג"כ בגדר שבועת הדיינים לענין דאדעתא דכהן קמשתבעת ונ"מ למש"כ דאף דכעת אינה יודעת כלום שזינתה מ"מ חלה השבועה וכמש"כ מטעם הדין דעכ"פ אסורה לבעלה ושפיר נבדקת ולכך צריך שם וכשיטת ר"ת הנ"ל וכן הך דין דאנקוטי חפצא הוא ג"כ כשהדיינין משביעין ולא שהוא נשבע בעצמו בב"ד. ונ"מ כך דהנה מבואר בשבועות דף כ"ט ע"ב דלכך אמר משה ע"ד המקום כי היכי דלא תהוי התרה כו' וע' בהך דיומא דף י"ט וע"ש בתוס' שבועות. אך הטעם כך דעיקר התרה הוא מטעם אדעתא דהכי כו' וכיון שנשבע ע"ד המקום לא שייך זה ועי' במש"כ הר"ן נדרים דף כ"ב ע"ב בשם גאון דמי שנשבע בנקיטת חפץ אין לו התרה והטעם דזה הוי כעין מש"כ דיש מין קדושה דאף דנפדה וחלה הקדושה על המעות מ"מ חוזר וקדוש וכעין הך דנדרים דף כ"ח ע"ב וע"ש בתו"י שכתבו דהוה כמו כלים של מקדש ע"ש וכן מבואר בגמ' דמנחות דף מ"ז ע"א דאף דנפדה מ"מ אינו יוצא לחולין לגמרי וע"ש בתוס' דף מ"ו ע"א וע"ש דף ע"ט ע"ב דמשמע שם ג"כ דלא מהני בהך קדושה תנאי ובהך דכריתות דף כ"ד ע"ב ע"ש. ה"ה כאן באנקוטי חפצא. אך באמת זה רק היכא דצריך ע"פ דין זה לאנקוטי חפצא אבל בל"ז לא ולכך לא ס"ל הך דינא דגאון שכ' הר"ן הנ"ל דלא מהני שאלה היכא דנשבע בנק"ח ע"ש. והנה כ"כ לעיל במש"כ רבינו ז"ל בהל' טומאת צרעת פ"ט ה"ב דאם הכהן הוא שוטה וסומך על דברי החכם מהני במה שאומר מה שהחכם אומר לו אבל אם הוא סומך על עצמו לא מהני עד שיהא בקי בכל הנגעים ע"ש וכעין זה אמרינן בהך דקדושין דף כ"ב ע"ב דעבד קטן כבהמה דמי וקונה אותו בקריאה לבד ע"ש וע' ירוש' ע"ז פ"ד ה"ה גבי הך דבר קפרא דמצא טבעת של ע"ז והכה לעכו"ם שירוק עליו ולכאורה קשה הא מבואר שם במשנה דרקיקה לא הוה ביטול בע"ז וצ"ל דזה רק כשהעכו"ם בעצמו רקק משא"כ כאן שבר קפרא כפה אותו לרוק עליו הוה כעושה ע"ד ב"ק והוה ביטול וא"כ ה"נ י"ל גבי שבועת הדיינין דמשביעין אותו בלשון קדש כדי שתהיה השבועה על דעתם וכמש"כ וא"ש דברי רבינו וע' בירוש' רפ"ז דסוטה גבי שבועת סוטה דהוה מחלוקת אם צריך קרא שתהא מבינה לשון השבועה ע"ש:

ט״ו

וכל מי שיתחייב כו' א"צ כו'. ראיה לזה מהך דאמרינן בסוטה דף ז' ודף י"ד דהאיום של סוטה הוא בשביל מחיקת השם או בשביל שחסה עליה התורה ואמאי לא נימא הטעם משום שבועה שמשביעין אותה וע"כ כמש"כ רבינו דהנשבע על טענת ספק א"צ איום:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שבועות פרק י״א

ב׳

ואסור להשבע בד"א עם שמו. עיין מלכים ב' ק' ב' חי ד' וחי נפשך כו' ושם ק' ד' ושמואל א' ק' כ"ה פסוק כ"ו לשון הזה וכבר פירש רבינו דבריו בספר המצות מצוה ז' באורך ויעוין תוס' פרק ד' מיתות (דף ס"ג) ד"ה כל המשתף כו' עיי"ש ודוק:

ט״ו

וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק כו' אינו צריך איום. נראה כן מהא דאמרו ובא אל בית הגנב זה הגונב כו' ומשביע לשקר אלמא דבטוענו טענת ודאי איירי קרא דאיום, וכן מסתברא מהא דאמר על כל עבירות שבתורה תולין לו שנים וג' דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד משמע דלאלתר נפרעין ממנו מדנקיט לשון מיד והא גבי סוטה אמרו דזכות תולה לה ג' שנים ומשמע דאינן נפרעין ממנה כל עיקר אף על עון דשבועת שקר (וכבר הקשה כן בספר קול יהודה) דהגם דיכולין לומר דתמן הזכות תולה על עון דביאה בזנות וכשם דבודקין הבועל אף דהוא לא נשבע ואין המים בודקין דרך איברים ובכ"ז טהורה היא לבעלה דאמרינן דמים מגולים שתתה וכמו דאמר בירושלמי הביאוהו תוס' ריש פרק כשם יעו"ש היטב, בכ"ז משמע בסוטה (דף ו') דאין ניכר כלל ואינה מתנוונה. ודחוק לומר דמגופו יכול הזכות לתלות רק שנפרעין מממונו ושארי דברים, אבל לפי רבינו א"ש דדוקא כי משביעו בטענת ודאי דאיכא מאן דידע דנשבע לשקר והרי חילל השם לכן אין הזכות תולה משא"כ בסוטה דהוי טענת ספק דהבעל אינו יודע שזינתה דאם אמר שזינתה תו אין המים בודקין לכן הזכות תולה על עון השבועה ומוכרח כשיטת רבינו: והא דשבועת היסת אין מאיימין טעם רבינו ז"ל משום דעל ידי איום יפרוש ולא ישבע ובשבועת התורה או בנשבעין ונוטלין אם יפרושו משום איום לא יטול או ב"ד נחתינן לנכסיו וגבינן מיניה אבל בשבועת היסת כי יפרוש הלא לא נחתינן לנכסיה כמו בגזל דדבריהם דאין מוציאין ממנו בדיינים וא"כ יפסיד התובע לכן אין מאיימין על הנשבע דלא חסמינן ליה בידים ואימור לא ישבע ולא ישלם: ובזה דליכא איום בטענת ספק א"ש מה דכתב רבינו לעיל פ"י הי"א האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה כו' היתה נשאת ונוטלת כתובה, דזה צ"ע כמו דאמר גבי חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל מי יימר דמשתבע א"כ גבי כתובה שצריכה לישבע לגבות מנכסי יתומים מי יימר דמשתבע, ובגמ' מצינו לומר כגון שפטרה בעלה מהשבועה וכיו"ב אבל רבינו דסתם קשה, ולפ"ז א"ש דדוקא גבי חשוד דאיכא טענת ברי ומאיימין עליו בכל האיומים עביד אינש ופריש משבועה אבל בנפרעת מיתומים דאין כאן איום תשתבע ותטול כתובתה וזה פשוט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבועות פרק י״א

א׳

כשם וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבי"ד. וכתב רבינו בספר המצוות מצות עשה ז' היא שצונו להשבע בשמו וכו', והשיגו הרמב"ן מסיגנון סוגיית תמורה דף ג' יעו"ש. ועיין מ"ש בספרי תועפות ראם סדר ואתחנן דאין מסוגיא זאת תפישה לרבינו, וכעת חזינא להרב מגילת אסתר דכתב כדכתיבנא שם דכשהשיב בש"ס זה אי אפשר דהכתיב ובשמו תשבע פי' ומשמעו הוא שמצוה להשבע בעת הצורך ומאחר שהיא מצוה אינו לוקה ומה שהרגשתי כעת בזה ראיתי להרב הנזכר הרגיש וז"ל ואין לפרש דכשהשיב ובשמו תשבע שרצונו שיהא מותר בלבד שא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכו' דאימא ה"מ לפייס את חבירו וכו' אבל מילקא לילקי וכו' עכ"ל. ואין זו הכרח דב' קראי לרשות ושילקה למה לי אלא ודאי דהאי קרא יתירא הוא להורות דלא לילקי אבל לעולם לא יהא אלא רשאי ולא מצוה וכדעת הרמב"ן. ודע שדברי הרמב"ן כאן בהשגות לא שייכי לדבריו שבחומש סדר ואתחנן ולא ראיתי מי שנתעורר בהם דשם פי' דהוא אזהרה שבשמו בלבד תשבע ולא בשם אל אחר וכו' יעו"ש וכאן כתב שהוא ליתן רשות שישבע ודוק. ועיין להרב מגילת אסתר מ"ש על דברי הרא"ם וז"ל מ"מ אין הנדון דומה לראיה כי עת החולי נקרא כאן בעת שצריך לישבע לקיים דבר או להכחיש וא"כ יהיה חיובי ועת הצורך בשבועה הרי הוא כמצוה לחולה אכול דבר פלוני לרפואתך וכו' עכ"ל. ולענ"ד ליתא כי עת החולי בשבועה הוא בעת שאין לו הכרח לישבע אינו יכול לישבע וכשם דכשאינו חולה יכול לאכול כל מה שירצה כן כשיש לו הכרח לישבע יכול לישבע ואם אינו רוצה אינו נשבע כמו המשל דאם אינו רוצה אינו אוכל כשהוא בריא ועיין בספרי שם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבועות י״א, מתוך הלכות שבועות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבועות כל הרמב״ם