רמב״ם - הלכות שמיטה ויובל · פרק ט׳

ספר זרעים · 30 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שמיטה ויובל · פרק ט׳

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשְׁמִיט הַמַּלְוֶה בַּשְּׁבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ב) "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ". וְהַתּוֹבֵעַ חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ב) "לֹא יִגּשֹׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו":

הלכה ב׳

אֵין שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁמִטַּת קַרְקַע. שֶׁהֲרֵי יָשׁוּב הַקַּרְקַע לִבְעָלָיו בְּלֹא כֶּסֶף. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה הוּא. אָמְרוּ חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם שְׁמִטַּת קַרְקַע אֵין אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים בִּשְׁבִיעִית אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ:

הלכה ג׳

וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁתְּהֵא שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכֵּחַ תּוֹרַת שְׁמִטַּת הַכְּסָפִים מִיִּשְׂרָאֵל:

הלכה ד׳

אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו א) "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה" שְׁמִטָּה וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (דברים לא י) "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת". מָה שָׁם אַחַר שֶׁבַע אַף הַשְׁמָטַת כְּסָפִים אַחַר שֶׁבַע. לְפִיכָךְ הִלְוָה אֶת חֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ גּוֹבֶה חוֹבוֹ כָּל הַשָּׁנָה. וּכְשֶׁתִּשְׁקַע חַמָּה בְּלֵילֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אָבַד הַחוֹב:

הלכה ה׳

שָׁחַט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ עַל דַּעַת שֶׁהַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וְנִתְעַבֵּר אֱלוּל וְנִמְצָא אוֹתוֹ הַיּוֹם סוֹף שְׁבִיעִית אָבְדוּ הַדָּמִים. שֶׁהֲרֵי עָבְרָה שְׁבִיעִית עַל הַחוֹב:

הלכה ו׳

שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוֶה וַאֲפִלּוּ מִלְוֶה שֶׁבִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. וְאִם סִיֵּם לוֹ שָׂדֶה בְּהַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ מַשְׁמִיט. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ב) "לֹא יִגּשֹׁ" מִכָּל מָקוֹם לֹא לְשַׁלֵּם וְלֹא לְהִשָּׁבַע:

הלכה ז׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִדְּבָרִים שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָן. אֲבָל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין וְהַשֻּׁתָּפִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשָּׁבוּעוֹת שֶׁאִם יוֹדֶה יְשַׁלֵּם הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע אַחַר הַשְּׁמִטָּה:

הלכה ח׳

הִלְוָהוּ וּתְבָעוֹ וְכָפַר בּוֹ. וְהִגִּיעַ הַשְּׁמִטָּה וְהוּא בִּכְפִירָתוֹ. וְהוֹדָה אַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁבִיעִית. אוֹ שֶׁבָּאוּ עָלָיו עֵדִים אַחַר הַשְּׁבִיעִית אֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת:

הלכה ט׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקָבַע לוֹ זְמַן לְעֶשֶׂר שָׁנִים אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּא לִידֵי (דברים טו ב) "לֹא יִגּשֹׁ" הֲרֵי הוּא עַתָּה אֵינוֹ יָכוֹל לִנְגּשֹׁ. הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יִתְבָּעֶנּוּ שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת:

הלכה י׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֶנּוּ שְׁבִיעִית הֲרֵי זֶה נִשְׁמָט שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דִּין הַשְּׁבִיעִית. הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּט הוּא חוֹב זֶה וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית תְּנָאוֹ קַיָּם. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. וְנִמְצָא זֶה חִיֵּב עַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁלֹּא חִיְּבַתּוּ תּוֹרָה שֶׁהוּא חַיָּב:

הלכה י״א

הַקָּפַת הַחֲנוּת אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוֶה נִשְׁמֶטֶת. שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ נִשְׁמָט. וְאִם זְקָפוֹ עָלָיו בְּמִלְוֶה נִשְׁמָט:

הלכה י״ב

קְנָסוֹת שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע אֵינָם נִשְׁמָטִין. וְאִם זְקָפָן בְּמִלְוֶה נִשְׁמָטִים. וּמֵאֵימָתַי נִזְקָפִין בְּמִלְוֶה מִשְּׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין:

הלכה י״ג

הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קֹדֶם הַשְּׁמִטָּה אֵין כְּתֻבָּתָהּ נִשְׁמֶטֶת. וְאִם פְּגַמְתָּהּ אוֹ זְקַפְתָּהּ עָלָיו בְּמִלְוֶה נִשְׁמֶטֶת:

הלכה י״ד

הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֵינוֹ מַשְׁמִיט. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַחוֹב כְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם הָיָה יֶתֶר מַשְׁמִיט הַיֶּתֶר:

הלכה ט״ו

הַמּוֹסֵר שִׁטְרוֹתָיו לְבֵית דִּין וְאָמַר לָהֶם אַתֶּם גְּבוּ לִי חוֹבִי זֶה אֵינוֹ נִשְׁמָט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ג) "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ" וְזֶה בֵּית דִּין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ. וְכֵן בֵּית דִּין שֶׁחָתְכוּ אֶת הַדִּין וְכָתְבוּ אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב לִתֵּן לָזֶה כָּךְ וְכָךְ אֵינוֹ נִשְׁמָט. שֶׁזֶּה כְּגָבוּי הוּא וּכְאִלּוּ בָּא לְיָדוֹ וְאֵינוֹ כְּמִלְוֶה:

הלכה ט״ז

כְּשֶׁרָאָה הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר" וְגוֹ' הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב עַד שֶׁיַּלְווּ זֶה אֶת זֶה. וְאֵין הַפְּרוֹזְבּוּל מוֹעִיל אֶלָּא בִּשְׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל שְׁמִטָּה שֶׁל תּוֹרָה אֵין הַפְּרוֹזְבּוֹל מוֹעִיל בָּהּ:

הלכה י״ז

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא חֲכָמִים גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהַפְקִיעַ מָמוֹן בְּנֵי אָדָם. אֲבָל שְׁאָר בָּתֵּי דִּינִין אֵין כּוֹתְבִין:

הלכה י״ח

זֶהוּ גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסְרַנִי לָכֶם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִין שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִין אוֹ הָעֵדִים חוֹתְמִין מִלְּמַטָּה:

הלכה י״ט

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין קַרְקַע לַלּוֹוֶה מוֹכֵר לוֹ הַמַּלְוֶה כָּל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֲפִלּוּ קֶלַח שֶׁל כְּרוּב. הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר אוֹ לְכִירָה כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל:

הלכה כ׳

כּוֹתְבִין לְאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְלִיתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפַּטְרוֹפּוּס. אֵין לוֹ קַרְקַע וְלָעָרֵב יֵשׁ לוֹ קַרְקַע כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. הָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וְיֵשׁ לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע הוֹאִיל וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ כּוֹתֵב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל:

הלכה כ״א

אֶחָד שֶׁלָּוָה מֵחֲמִשָּׁה צְרִיכִים פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד דַּיּוֹ פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּן:

הלכה כ״ב

כָּתַב הַפְּרוֹזְבּוּל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הִלְוָה אֵינוֹ מוֹעִיל. אֶלָּא מַשְׁמִיט עַד שֶׁיִּכְתֹּב הַפְּרוֹזְבּוּל אַחַר שֶׁהִלְוָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל מִלְוֶה הַקּוֹדֶמֶת לִפְרוֹזְבּוּל אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת בִּפְרוֹזְבּוּל זֶה. וְאִם הַפְּרוֹזְבּוּל קוֹדֵם לַמִּלְוֶה נִשְׁמֶטֶת בִּפְרוֹזְבּוּל זֶה:

הלכה כ״ג

לְפִיכָךְ פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם כָּשֵׁר. וְהַמְאֻחָר פָּסוּל. כֵּיצַד. כְּתָבוֹ בְּנִיסָן וְהִקְדִּים זְמַנּוֹ מֵאֲדָר כָּשֵׁר. שֶׁהֲרֵי הוּרַע כֹּחוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁמִיט אֶלָּא עַד אֲדָר. אֲבָל אִם אִחֵר זְמַנּוֹ וּכְתָבוֹ מֵאִיָּר פָּסוּל שֶׁהֲרֵי מְיַפֶּה כֹּחוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁמִיט עַד אִיָּר שֶׁלֹּא כַּדִּין. שֶׁאֵין דִּינוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט אֶלָּא עַד נִיסָן בִּשְׁעַת מְסִירַת הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין:

הלכה כ״ד

הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב אַחַר שְׁבִיעִית וְאֵין עִמּוֹ פְּרוֹזְבּוּל אָבַד חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר הָיָה לִי וְאָבַד נֶאֱמָן. שֶׁמִּזְּמַן הַסַּכָּנָה וְאֵילָךְ בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִּפְרוֹזְבּוּל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כְּשֶׁיָּבִיא בַּעַל חוֹב אֶת שְׁטָרוֹ אוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לִתְבֹּעַ בְּמִלְוֶה עַל פֶּה אוֹמְרִים לַנִּתְבָּע שַׁלֵּם לוֹ. וְאִם טָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר אַיֵּה פְּרוֹזְבּוּל שֶׁלּוֹ. אוֹמְרִים לַתּוֹבֵעַ הָיָה לְךָ פְּרוֹזְבּוּל וְאָבַד אִם אָמַר הֵן נֶאֱמָן. וְאִם הוֹדָה שֶׁלֹּא כָּתַב פְּרוֹזְבּוּל אָבַד חוֹבוֹ. וְהַיְתוֹמִים אֵינָן צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוּל:

הלכה כ״ה

הוֹצִיא פְּרוֹזְבּוּל וְטָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר מִלְוֶה זוֹ שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ אַחַר פְּרוֹזְבּוּל זֶה הָיְתָה וְהַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר קֹדֶם פְּרוֹזְבּוּל הָיְתָה הַתּוֹבֵעַ נֶאֱמָן. שֶׁאִלּוּ אָמַר הָיָה לִי וְאָבַד נֶאֱמָן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין זְמַן הַפְּרוֹזְבּוּל שֶׁאָבַד:

הלכה כ״ו

טָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר מִלְוֶה יֵשׁ לוֹ אֶצְלִי. וְהַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא הַקָּפַת חֲנוּת הִיא שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת שֶׁהֲרֵי לֹא זָקַפְתִּי מִלְוֶה הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. שֶׁהֲרֵי אִם יִרְצֶה יֹאמַר מִלְוֶה הָיְתָה וּפְרוֹזְבּוּל הָיָה לִי וְאָבַד. שֶׁכֵּיוָן שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים פְּרוֹזְבּוּל חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ דָּבָר מֻתָּר וְאוֹכֵל דָּבָר אָסוּר:

הלכה כ״ז

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה וּמָסַר דְּבָרָיו לְתַלְמִידִים וְאָמַר מוֹסְרַנִי לָכֶם שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב פְּרוֹזְבּוּל. מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִים שֶׁהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵיהֶם וּבִדְבָרִים בִּלְבַד הִיא נִדְחֵית:

הלכה כ״ח

כָּל הַמַּחֲזִיר חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְצָרִיךְ הַמַּלְוֶה לוֹמַר לַמַּחֲזִיר מַשְׁמִיט אֲנִי וּכְבָר נִפְטַרְתָּ מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ב) "לֹא יִגּשֹׁ" וַהֲרֵי לֹא נָגַשׂ. וְאַל יֹאמַר לוֹ בְּחוֹבִי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶלָּא יֹאמַר לוֹ שֶׁלִּי הֵם וּבְמַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ:

הלכה כ״ט

הֶחֱזִיר לוֹ חוֹבוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ כֵּן. מְסַבֵּב עִמּוֹ בִּדְבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֶׁלִּי הֵם וּבְמַתָּנָה נְתַתִּים לְךָ. וְאִם לֹא אָמַר לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶלָּא יִטּל מְעוֹתָיו וְיֵלֵךְ לוֹ:

הלכה ל׳

מִי שֶׁנִּמְנָע מִלְּהַלְווֹת אֶת חֲבֵרוֹ קֹדֶם הַשְּׁמִטָּה שֶׁמָּא יִתְאַחֵר הַחוֹב שֶׁלּוֹ וְיִשָּׁמֵט עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר לְךָ וְגוֹ'. וְחֵטְא גָּדוֹל הוּא שֶׁהֲרֵי הִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה בִּשְׁנֵי לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן" וְגוֹ'. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר אוֹ פֶּן אוֹ אַל הֲרֵי זֶה מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מַחֲשָׁבָה רָעָה זוֹ וּקְרָאַתּוּ (דברים טו ט) "בְּלִיַּעַל". וַהֲרֵי הוֹסִיף הַכָּתוּב לְהַזְהִיר וּלְצַוּוֹת שֶׁלֹּא יִמָּנַע אֶלָּא יִתֵּן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו י) "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" וְגוֹ'. וְהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו י) "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ" וְגוֹ':

קרית ספר · הלכות שמיטה ויובל פרק ט׳

א׳

מצות סז להשמיט המלוה בשביעית דכתיב שמוט כל בעל משה ידו.

ב׳

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמטת קרקע שישוב הקרקע לבעליו בלא כסף דכתיב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל וגו' אחת שמיטת היובל שהיא שמיטת קרקע וא' שמטת כספים הרי הוקשו שתי שמטות ללמד שבזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע שאין כל יושביה עליה דכתיב לכל יושביה אי אתה משמט כספים. ואע"פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן בהיקשא דלא נהגה השמטת כספים בשביעית.

ד׳

ואין שביעית משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה דמקץ שבע שנים משמע מסוף כדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות דכל הני סימנין הוא למילף שהוא בשמינית שהוא מוצאי שביעית בחג הסוכות וא"כ מה התם אחר שבע אף שמטת כספים אחר שבע שהוא כשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית ואפילו הלוה בשביעית עצמה אינו משמט אלא בסופה כדילפינן.

ה׳

חלק את הפרה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים דאין ראוי לתובעו בראש השנה כיון דאיגלאי מילתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי.

ו׳

ושביעית משמטת מלוה אפילו היא בשטר שיש בו אחריות נכסים דלאו כגבוי דמי וקרינא ביה לא יגוש אבל סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט דכגבוי דמי ולא קרינא ביה לא יגוש: אזהרת קפט שלא יגוש ולא יתבע חוב שעברה עליו שמטה דכתיב לא יגוש את רעהו ואת אחיו ושביעית משמטת נמי את השבועה שהיא באה על דברים שאם יודה בהם שביעית משמטתן דלא יגוש משמע מ"מ לא לשלם ולא להשביע וכתיב נמי וזה דבר השמטה ודרשינן אפילו דיבור משמטת. הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמיטה והודה אח"כ או באו עדים אין השביעית משמטת דאף על גב דחייב שבועה אכפר בו אי הודה במקצת ושביעית משמטת את השבועה כדאמר' אפ"ה כיון שהודה אחר כך או באו עדים השתא הוא דאיחייב בהודאתו דשבועה כבר נשמטה בשביעית.

ט׳

המלוה את חברו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט אע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת דאע"ג דאינו יכול לנוגשו כיון שהתנה שלא יתבענו אפ"ה הא הוה חייב לשלם ומשום הכי שביעית משמטתו. התנה עמו שלא תשמטנו שביעית הרי זה נשמט דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ובטל תנאו שאינו יכול לבטל הוא דין השביעית התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון חייב ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה.

י״א

הקפת החנות אינה נשמטת אלא א"כ זקפה במלוה וכן שכר שכיר דכל שלא זקפה במלוה לאו חוב הוא ולא שייך ביה לא יגוש. וכן קנסות אינם נשמטים אלא א"כ זקפן במלוה משעת העמדה בדין דקודם זה לאו ממון הוא דאי מודה ביה מיפטר ולא קרינא ביה לא יגוש ואינם משמיטים אבל משעמד בדין ממון הוי ומשמיט. המגרש אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת אלא א"כ פגמתה או זקפתה עליו במלוה דקודם זה לא הויא חוב והויא כמעשה ב"ד.

י״ד

המלוה על המשכון שהוא כנגד החוב אינו משמט דבעל חוב קונה משכון מדכתיב ולך תהיה צדקה והואיל דשלא בשעת הלואתו קני ליה בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט שיש לאחיך בידיך דהיינו משכון דכנגדו שהוא של אחיך בידיך אינו משמט אבל היה החוב יותר משמט היותר דליכא מידי לאחיו בידו בהאי יתר.

ט״ו

המוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך וזה בית דין הוא שתובעין אותו וכן פסק דין הוי כגבוי ואינו נשמט.

כ״ח

המחזיר חוב שעברה עליו שמטה צריך המלוה לומר לו משמט אני וכבר נפטרת ממני אמר לו אף על פי כן יקבל דכתיב לא יגוש והרי לא נגש וכתיב וזה דבר השמטה מדכתיב וזה דרשינן דאין צריך אלא דיבור אחד ואם לא אמר שלי הם ובמתנה אני נותנם לך לא יקבל ממנו דכל שנותנם בתורת פרעון הוי נושה ומשמט כדאמר לעיל ע"מ שלא יתבענו שביעית משמט:

ל׳

אזהרת קצ שלא ימנע מלהלוות קודם שמטה כדי שלא יאבד ממונו וישמט דכתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' וחטא גדול הוא כיון שהזהירה עליו תורה בשני לאוין דכתיב השמר ופן וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל אינו אלא ל"ת והתורה הקפידה על מחשבה זו וקראו בליעל והוסיף לצוות שלא ימנע אלא יתן דכתיב נתון תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שמיטה ויובל פרק ט׳

א׳

מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית כו'. גרסי' בת"כ פרשת בהר סיני בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים השביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים ק"ו ליובל שישמט כספים ומה אם השביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים יובל שהוא מוציא עבדים אינו דין שישמיט כספים ת"ל וזה דבר השמטה שביעית משמטת כספים ואין היובל משמט כספים והיובל מוציא עבדים ואין שביעית מוציא עבדים ע"כ. ובזאת הברייתא שייכא הקושיא שהקשינו לעיל דלמאי איצטריך קרא דוזה דבר השמטה למעט יובל מהשמטת כספים הא מדאיצטריך קרא למעט השביעית מהוצאת עבדים למדנו דאין היובל משמט כספים דאי לאו הכי לא איצטריך קרא דהא ליכא ק"ו והתירוץ הוא כמו שתירצנו לעיל בברייתא הקודמת דון מינה ואוקי באתריה. (*א"ה תמצאנו בדברי הרב המחבר הלכות חמץ ומצה יע"ש):

י׳

המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו כו'. כתב מרן הב"י ח"מ סימן ס"ז בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת שאף במקום שנהגו לכתוב בשטרותיהם ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אם בשטר א' לא נכתב תנאי זה לא אמרינן כמאן דנכתב דמי כמו שאנו אומרים בדרישת לשון הדיוט ונתן טעם לחלק ביניהם. כתב הסמ"ע דהחילוק הוא משום דהלוה יאמר דהמלוה רצה לקיים מצות שביעית כו'. ואין ספק שלא ראה תשובת הרב רבינו שלמה בן אדרת במקומה כי שם ביאר הטעם דשאני הכא דסמיא בידיה לכתוב פרוזבול אבל אותם השנויים בסימן מ"ב אותם התנאים הם תלויים בשעת מעשה. ועיין מהרש"ך ח"א סימן י' מהרי"א סימן רל"ה מהרשד"ם חה"מ סימן ס"א:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות שמיטה ויובל פרק ט׳

ל׳

מי שנמנע להלוות לחבירו קודם שמיטה הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וגו'. הכס"מ לא הראה מקורו והוא בספרי פרשת ראה וז"ל השמר לך בל"ת פן בל"ת והביאו רבינו בס' המצות. וכה"ג איתא במנחות (דף צ"ט ע"ב) דאמר רבינא אקרא דהשמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וגו' דהוי ב' לאוין דכ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. [ומכאן ראיה דאף במקום שאין נ"מ למלקות אמרינן כן וכמ"ש בחידושי לר"ה (דף ו') ע"ש]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ט׳, מתוך הלכות שמיטה ויובל שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שמיטה ויובל כל הרמב״ם