רמב״ם - הלכות שקלים · פרק ב׳

ספר זמנים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שקלים · פרק ב׳

הלכה א׳

כֵּיצַד כּוֹנְסִין הַשֻּׁלְחָנִים אֶת הַשְּׁקָלִים בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה. מַנִּיחִין לִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי תֵּבוֹת שׁוּלֵי הַתֵּבָה רְחָבִין מִלְּמַטָּה וּפִיהָ צַר מִלְּמַעְלָה כְּמִין שׁוֹפָר כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִיכוּ לְתוֹכָן וְלֹא יִהְיֶה אֶפְשָׁר לִקַּח מֵהֶן בְּנַחַת. וְלָמָּה עוֹשִׂין שְׁתֵּי תֵּבוֹת. אַחַת שֶׁמַּשְׁלִיכִין בָּהּ שְׁקָלִים שֶׁל שָׁנָה זוֹ. וְהַשְּׁנִיָּה מַנִּיחִין בָּהּ שִׁקְלֵי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. שֶׁגּוֹבִין מִמִּי שֶׁלֹּא שָׁקַל בְּשָׁנָה שֶׁעָבְרָה:

הלכה ב׳

וּבַמִּקְדָּשׁ הָיָה לִפְנֵיהֶם תָּמִיד שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵּבוֹת. כָּל תֵּבָה כְּמִין שׁוֹפָר. רִאשׁוֹנָה לְשִׁקְלֵי שָׁנָה זוֹ. שְׁנִיָּה לְשִׁקְלֵי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. שְׁלִישִׁית לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו קָרְבַּן שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד חַטָּאת מַשְׁלִיךְ דְּמֵיהֶן לְתֵבָה זוֹ. רְבִיעִית לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עוֹלַת הָעוֹף בִּלְבַד מַשְׁלִיךְ דָּמֶיהָ לְתֵבָה זוֹ. חֲמִישִׁית לְמִי שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לִקְנוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה בָּהֶן. שִׁשִּׁית לְמִי שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לִלְבוֹנָה. שְׁבִיעִית לְמִי שֶׁהִתְנַדֵּב זָהָב לַכַּפֹּרֶת. שְׁמִינִית לְמוֹתַר חַטָּאת כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְלָקַח חַטָּאת וְהוֹתִיר מִן הַמָּעוֹת יַשְׁלִיךְ הַשְּׁאָר לְתוֹכָהּ. תְּשִׁיעִית לְמוֹתַר אָשָׁם. עֲשִׂירִית לְמוֹתַר קִנֵּי זָבִים וְזָבוֹת וְיוֹלְדוֹת. אַחַת עֶשְׂרֵה לְמוֹתַר קָרְבְּנוֹת נָזִיר. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְמוֹתַר אֲשַׁם מְצֹרָע. שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לְמִי שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לְעוֹלַת בְּהֵמָה:

הלכה ג׳

וְשֵׁם כָּל דָּבָר שֶׁיִּהְיוּ מָעוֹתָיו בְּתוֹךְ הַתֵּבָה כָּתוּב עַל הַתֵּבָה מִבַּחוּץ. וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כָּל הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיִּקָּרְבוּ עוֹלַת בְּהֵמָה. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁכָּל הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאוֹת בְּשֵׁשׁ הַתֵּבוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת לְעוֹלַת בְּהֵמָה וְעוֹרוֹתֶיהָ לַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר כָּל הָעוֹרוֹת. וְכָל הַמָּעוֹת שֶׁבְּתֵבָה שְׁלִישִׁית לִקַּח בָּהֶן עוֹפוֹת חֶצְיָן עוֹלוֹת וְחֶצְיָן חַטָּאוֹת. וְשֶׁבָּרְבִיעִית כֻּלָּן עוֹלַת הָעוֹף:

הלכה ד׳

בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה כְּשֶׁגּוֹבִין הַשְּׁקָלִים מְשַׁלְּחִין אוֹתָן בְּיַד שְׁלוּחִים לַמִּקְדָּשׁ. וְיֵשׁ לָהֶם לְצָרֵף אוֹתָן בְּדִינְרֵי זָהָב מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ. וְהַכּל מִתְקַבְּצִין לַמִּקְדָּשׁ וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּלִשְׁכָּה אַחַת מִן הַלְּשָׁכוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְסוֹגְרִין כָּל דַּלְתוֹתֶיהָ בְּמַפְתְּחוֹת וְחוֹתְמִין עָלֶיהָ חוֹתָמוֹת וּמְמַלְּאִין מִכָּל הַשְּׁקָלִים שֶׁיִּתְקַבְּצוּ שָׁם שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת גְּדוֹלוֹת שִׁעוּר כָּל קֻפָּה כְּדֵי שֶׁתָּכִיל תֵּשַׁע סְאִין וְהַשְּׁאָר מַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּלִּשְׁכָּה. וְזֶה שֶׁבְּתוֹךְ הַקֻּפּוֹת הוּא הַנִּקְרָא תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וְזֶה שֶׁיִּשָּׁאֵר שָׁם יֶתֶר עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּקֻּפּוֹת הוּא הַנִּקְרָא שְׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה:

הלכה ה׳

בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן. וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי קֹדֶם יוֹם טוֹב אוֹ אַחֲרָיו. וְקֹדֶם עֲצֶרֶת בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. וְכֵיצַד תּוֹרְמִין אוֹתָהּ. אֶחָד נִכְנַס לִפְנִים מִן הַלִּשְׁכָּה וְהַשּׁוֹמְרִין עוֹמְדִים בַּחוּץ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם אֶתְרֹם וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ תְּרֹם תְּרֹם תְּרֹם שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת קְטַנּוֹת כָּל קֻפָּה מֵהֶן מְכִילָה שָׁלֹשׁ סְאִין מֵאוֹתָן שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וּמוֹצִיאָן לַחוּץ כְּדֵי לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן עַד שֶׁיִּכְלוּ. וְחוֹזֵר וּמְמַלֵּא אוֹתָן הַשָּׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַקְּטַנּוֹת מִן שָׁלֹשׁ גְּדוֹלוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה קֹדֶם עֲצֶרֶת וּמִסְתַּפְּקִין מֵהֶן עַד שֶׁיִּכְלוּ:

הלכה ו׳

וְחוֹזֵר וּמְמַלֵּא אוֹתָן פַּעַם שְׁלִישִׁית מִן הַשָּׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּתִשְׁרֵי וּמִסְתַּפְּקִין מֵהֶן עַד שֶׁיִּכְלוּ עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן. וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן תּוֹרְמִין מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. לֹא הִסְפִּיקוּ לָהֶן הַשְּׁקָלִים שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְכָלוּ עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ נִיסָן חוֹזְרִין וְתוֹרְמִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה:

הלכה ז׳

שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁהוּא תּוֹרֵם בָּהֶם וּמוֹצִיאָן לַחוּץ כָּתוּב עֲלֵיהֶן אָלֶ"ף בֵּי"ת גִּימֶ"ל כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּפְּקוּ מִן הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁתִּכְלֶה. וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּפְּקִין מִן הַשְּׁנִיָּה. וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּפְּקִין מִן הַשְּׁלִישִׁית. וְתוֹרֵם רִאשׁוֹנָה מִן הַקֻּפָּה הָאַחַת הַגְּדוֹלָה וּמְחַפֶּה אוֹתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּמִטְפַּחַת. וְתוֹרֵם הַשְּׁנִיָּה מֵהַקֻּפָּה הַגְּדוֹלָה הַשְּׁנִיָּה וּמְחַפֶּה אוֹתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּמִטְפַּחַת. וְתוֹרֵם הַשְּׁלִישִׁית מִן הַקֻּפָּה הַגְּדוֹלָה הַשְּׁלִישִׁית וְאֵינוֹ מְחַפֶּה אוֹתָהּ בְּמִטְפַּחַת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת שֶׁבָּהּ סִיֵּם. וְיַתְחִיל מִמֶּנָּה בַּתְּחִלָּה בְּפַעַם שְׁנִיָּה כְּשֶׁיִּכָּנֵס קֹדֶם עֲצֶרֶת. וְתוֹרֵם הָרִאשׁוֹנָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה מְגֻלָּה וּמְחַפֶּה אוֹתָהּ. וְתוֹרֵם הַשְּׁנִיָּה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁתָּרַם מִמֶּנָּה בָּרִאשׁוֹנָה תְּחִלָּה וּמְחַפֶּה אוֹתָהּ. וְתוֹרֵם הַשְּׁלִישִׁית מִן הַגְּדוֹלָה הַסְּמוּכָה לָהּ וְאֵינוֹ מְחַפֶּה אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיַּתְחִיל מִמֶּנָּה בַּתְּחִלָּה בְּפַעַם שְׁלִישִׁית כְּשֶׁיִּכָּנֵס בְּתִשְׁרֵי. עַד שֶׁנִּמְצָא תּוֹרֵם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית הַקְּטַנּוֹת מִכָּל אַחַת וְאַחַת מִן הַגְּדוֹלוֹת:

הלכה ח׳

כְּשֶׁהוּא תּוֹרֵם שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת אֵלּוּ תּוֹרֵם אֶת הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהַשְּׁנִיָּה לְשֵׁם הַכְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין לָהּ וּלְשֵׁם כָּל (אֶרֶץ) יִשְׂרָאֵל. וְהַשְּׁלִישִׁית לְשֵׁם בָּבֶל וּלְשֵׁם מָדַי וּלְשֵׁם הַמְּדִינוֹת הָרְחוֹקוֹת וּלְשֵׁם שְׁאָר כָּל יִשְׂרָאֵל:

הלכה ט׳

כְּשֶׁהוּא תּוֹרֵם מִתְכַּוֵּן לִתְרֹם עַל הַגָּבוּי שֶׁיֵּשׁ בַּלִּשְׁכָּה. וְעַל הַגָּבוּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לַלִּשְׁכָּה. וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ הַשְּׁקָלִים שֶׁהוֹצִיאָן לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וּכְאִלּוּ הִגִּיעוּ כָּל שִׁקְלֵיהֶן לַלִּשְׁכָּה וְנִתְרְמָה מֵהֶן תְּרוּמָה זוֹ:

הלכה י׳

כְּשֶׁיִּכָּנֵס הַתּוֹרֵם לִתְרֹם לֹא יִכָּנֵס בְּבֶגֶד שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְבּוֹת בּוֹ כֶּסֶף וְלֹא בְּמִנְעָל וְלֹא בְּסַנְדָּל וְלֹא בִּתְפִלָּה וְלֹא בְּקָמֵעַ שֶׁמָּא יַחְשְׁדוּ אוֹתוֹ הָעָם וְיֹאמְרוּ הֶחְבִּיא מִמְּעוֹת הַלִּשְׁכָּה תַּחְתָּיו כְּשֶׁתְּרָמָהּ. וּמְדַבְּרִים הָיוּ עִמּוֹ מִשָּׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס עַד שָׁעָה שֶׁיֵּצֵא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּזְהָרִים כָּל כָּךְ עָנִי אוֹ מִי שֶׁהוּא נִבְהַל לַהוֹן לֹא יִתְרֹם מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב כב) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל":

דברי ירמיהו · הלכות שקלים פרק ב׳

א׳

כיצד כונסין השולחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה מניחין לפניהם שתי תיבות שולי התיבה רחבין מלמטה ופיה צר מלמעלה כמין שופר כדי שישלכו לתוכן ולא יהיה אפשר ליקח מהן בנחת ולמה עושין שני תיבות אחד שמשליכין בה שקלים של שנה זו והשנייה מניחין בה שקלי שנה שעברה שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה. ובכ"מ ומדקתני שופרות במדינה משמע דשנים היו עכ"ל ובתוס' יו"ט פ"ב מ"א כתב דדייק רבינו משופרות יתירא דכלום היה חסר אילו שנאה. כך היו במדינה אלא לומר ששתי שופרות היו לכל עיר ועיר לפי' רבינו אלא שכתב ותו קשיא דבירושלמי מתני' בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ותני כן עתיקין במקדש ואין עתיקין במדינה ע"כ ומפני כך לבי אומר לי שהגירסא בירושלמי הויה ליה להרמב"ם כאשר כתב בחיבורו עכ"ל התוס' יו"ט שם: ובמרכבת המשנה כתב דמ"ש בירושלמי עתיקין במקדש ואין עתיקין במדינה לא דלא היו עתיקין במדינה אלא דין עתיקין לא היה אלא במקדש דבירושלים שהיה יכול להביאו קודם ר"ח ניסן ואיחר וכיון דקיי"ל תורמין על הגבוי ועל וכו' וכיון שראוי להביא ובידו לאו כמחוסר מעשה והו"ל כמונח בלשכה ונעשו שיריים ועתיקין שאין תורמין מהם לשנה הבאה משא"כ במדינה שא"א להביא ממרחק בר"ח ניסן אע"ג שתורמין על הגבוי וכו' מ"מ אינם כמובא ללשכה דאינם בידו והוי כמחוסר מעשה ולא נעשו שיריים ומותר לתרום לשנה הבאה אפי' מכמה שנים וכתב דלישנא דרבינו בה"ד שכתב והכל מתקבצין למקדש דמשמע דבין שקלי שנה זו ובין שקלי שנה שעברה הבאין ממדינה מתערבין מדלא כתב דשקלי שנה שעברה יפלו לשופר השני שבמקדש של עתיקין אלא ודאי הכל מתקבצין לתרום לשנה הבאה וב' שופרות היו במדינה שלא יתבלבלו הגבאים בחשבון בחדתין בפני עצמו ובעתיקין בפני עצמו זה גובה שקלי שנה זו וזה גובה שקלי הנשארין חייב מאשתקד עיי"ש. הנה לא ביאר למה לא מכמה שנים שהיה לו זמן להביא ממדינה בתרומה השנית ששלשה פעמים תורמין מפני הרחוקים. ואח"ז כתב דאפי' בירושלים כל שלא בא ללישכה לא נעשה שיריים ותורמים לשנה הבאה והנה בזה מיושב ביותר ועי' מ"ש דהירושלמי קאי על סוגיא דנגנבו וכו' שם עיי"ש: אמנם יש להבין ממאי דאיתא במס' שקלים ולהלן בפ"ג ה"ט נשבע וגבו שקלים שנית ואח"כ החזירום הליסטים אלו ואלו שקלים ואין עולין לשנה אחרת וכו' עיי"ש וכמ"ש ברש"י במס' ב"מ נ"ח ע"א דכיון דקדוש קדוש עיי"ש ולמה לא נאמר אלו שנגנבו ונמצאו כיון שלא באו ללישכה ובשלוחין. על כרחך מיירי הנשלח ממדינה. וביותר למ"ש אפי' בירושלים כל שלא בא ללישכה לא הוי שיריים ולמה לא יהיו הנמצאים לתרום לשנה הבאה. דהנה אם אמרינן דהוי בכל פעם כבא ללישכה כבר וא"כ שפיר הוי שיריים ואין תורמין לשנה הבאה אבל למ"ש במרכבת המשנה י"ל דלא הוי בנגנבו בכלל שיריים ואם לומר מטעם יאוש בעלים למאן דס"ל סתם גניבה יאוש בעלים וכדמסקינן בליסטים מזוין סתם גזילה יאוש בעלים ומשו"ה לא שייך לתרום עבור הבעלים לשנה הבאה. אבל במשנה איתא נאבדו ונגנבו נמצאו או שהחזירו וסתם אבידה לא שייך לומר דהוי יאוש בעלים. ורבינו נקיט להלן ואח"ז החזירו הליסטים עיי"ש ועל כרחך לאו דוקא ה"ה נמצאו כדאיתא במשנה ואם גם נאמר דמשנה מיירי בלאחר יאוש אשר יקשה לומר כן מסתימת לשון המשנה וגמ' יקשה למ"ש ברשב"א במס' חולין קל"ט דשייך יאוש בהקדש בהגזבר עיי"ש וא"כ למה הוי של הקדש לאחר היאוש ומ"ש נגנבו דודאי אינו בידו מלא בא ממרחק לאחר שנתרמה ונראה דמה"ט שכתבתי דעת רבינו להוכיח להיפוך ממ"ש המרכבת המשנה אלא דיש דין עתיקין ג"כ במדינה וממילא היו ב' שופרות במדינה ועל אשר יקשה מירושלמי הנ"ל לא נשאר לומר אלא אם כמ"ש בתוס' יו"ט שרבינו היה לו גירסא כמ"ש כאן בחיבורו או כמ"ש בקרבן העדה ותני כן וכו' לשון קושיא הוא עיי"ש: ובפי' מדינה ברע"ב ירושלים ולרבינו בגבולין ובכל מדינה ומדינה פי' בכל עיר ועיר ועי' בתוס' יו"ט בפ"א מ"ג משקלים ועי' מ"ש לעיל בהל' שבת פ' י"ד ה"א עיי"ש:

ב׳

ובמקדש היה לפניהם תמיד י"ג תיבות כל תיבה כמין שופר וכו' שמינית למותר חטאות וכו'. עי' בכ"מ שכתב אין דבריו מכונין עם ירושלמי ובתוספתא מכוין כדברי רבינו ובירושלמי ט"ס עיי"ש ובמרכבת המשנה מראה מקום במס' מנחות ק"ח ע"א כדברי רבינו עיי"ש:

ד׳

בכל מדינה וכו' והכל מתקבצין וכו'. עי' בכ"מ מ"ש על הראב"ד שמפרש כתוס' במס' קדושין עיי"ש כונתו לתוס' במס' קדושין נ"ד ע"א בד"ה מועלין עיי"ש ועי' בתוס' יו"ט בפ"ג מ"ב דמס' שקלים עיי"ש:

ה׳

בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלישכה בר"ח ניסן ובר"ח תשרי קודם יו"ט או אחריו וקודם עצרת בחמשה עשר יום וכו'. עיין בתוס' יו"ט בפ"ג מ"א שעמד על דברי רבינו דבפ"ז מהל' בכורות כתב ט"ו קודם החג וכאן כתב דהחג בכלל עיי"ש:

ו׳

וחוזר וממלא אותן פעם שלישית מן השלש קופות הגדולות בתשרי ומסתפקין מהן עד שיכלו עד ראש חודש ניסן ובראש חודש ניסן תורמין מתרומה חדשה לא הספיקו להן השקלים שבשלש קופות הגדולות וכלו עד שלא הגיע ניסן חוזרין ותורמין משיורי הלישכה. ובכ"מ כתב אף דר"מ ור"י קיי"ל כר"י דאין תורמין משיירי הלישכה רבינו סמך על בבלי קדושין נ"ד ע"א דאיתא לא תימא ר' מאיר אלא ר' יהודה אומר מועלין בעתיקין עיי"ש ועי' בשעה"מ ובמרכבת המשנה שעמדו על דבריו שהרי רבינו כתב בפ"ו מהל' מעילה דאין מועלין בשיירי הלישכה וכדאיתא במס' שקלים בפ"ג מ"ג ר"מ אומר חוזר לשיריים שהיה ר"מ אומר מועל בשיריים שמא יצטרכו להן בסוף גם בסוגיא דקדושין דאיתא ר"י אומר מועלין בעתיקין היינו אליבא דרב ולא לבר פדא ור' יוחנן ובשעה"מ כתב והביא סמך לזה דגם לבר פדא צריכין לומר ר"י אומר מועלין בעתיקין כבר פדא. ואנן דס"ל דאין מועלין בלתי תליא בתורמין בשיריים כדאיתא בירושלמי להאי ברייתא אלא אף דתורמין משיריים אין מועלין שמא לא תבוא לידי תרומה עוד מהשיריים וכתב לפרש שלא יקשה מסוגיא עיי"ש: הנה מ"ש דלא שייך מעילה משום ספק שמא יבואו לתרום נראה לומר דאם נאמר דשיירי לישכה הורדו מקדושתם מלהיות עומדין למה שעמדו מקודם ועל כרחך מטעם לב בי"ד מתנה וכו' ועי' במס' שבועות י"ד ובמס' כתובות בסוגיא דמותר הקטורת עיי"ש. וא"כ האיך שייך עלוי קדושה מחדש דאין ביד בי"ד אלא להתנות דעל דרך זה יחול אבל לא אחרי שיצא מקדושתו לחול מחדש הקדש לעלוי ואם גם נאמר דיש בכח הבי"ד להוריד ואח"ז להעלות בקדושה דלפ"ז יפה כחם מכח הבעלים אשר כפי הנראה וכמ"ש ברש"י שם דכח הבי"ד שדעת הבעלים על דעת הבי"ד ואפי' עם כל זה נאמר דיפה כחם מ"מ לר"מ כל זמן שאפשר שיבוא לידי התרומה עוד הפעם לא היה לב הבי"ד להוריד השיריים ונשארו במעלתם עד אחרי כי יספיקו כל הקופות וא"כ לא הוי ספק קודש אלא ודאי קודש למעילה לר"מ דמה"ט שמא יבואו לתרום הניחו בקדושתם הראשונה למעילה ג"כ ממילא: ובס' מרכבת המשנה דרך אחר לפניו בדעת רבינו דגרס חוזר ותורם כבבלי קדושין נ"ד דת"ק ס"ל דצריך תרומה חדשה משיריים ולר"מ א"צ לתרום אלא נוטל מהשיריים בלי תרומה מחדש ולכו"ע משלימין החסר מהשיריים ומשום לר"מ א"צ לתרומה חדשה מועלין שמא יצרכו לבסוף ולמ"ש כשיצרכו לבסוף נתרם מחדש ועד שלא נתרם אין מועלין בהם ובשתרם מועלין בתרומה ולא בשיריים עיי"ש: גם לדבריו צריכין לומר דאחרי שהיה לשיריים יצאו מקדושתם הראשונה ולאחרי התרומה נקדשו מחדש ולכאורה כל מה שאין ביד הבעלים אין ביד הבי"ד ונראה ביותר למ"ש שלא יצא לר"מ ולת"ק יצא מקדושה ואין עולה עוד: אמנם יש לעיין בהאי דאיתא במשנה ובדברי רבינו בהל' הקודמת מהתרומה בקופות ומהקופות וכיו"ב דמקרא אין רמז מזה ולא נאמר אלא שיביאו שקלים ובמס' ר"ה ז' שיביאו בכל שנה מתרומה חדשה. ואף בזה דעת התוס' קדושין נ"ד ע"א למאן דאמר מועלין בעתיקין סובר דהוי למצוה ולא לעכוב. אבל מנ"ל דצריך תרומה לג' קופות ומקופות שיהיה מותר ושיריים אם הוי כן מדאורייתא מהלכה למשה מסיני או מדרבנן או משום סידור בלבד כמו שאר דברים שעשו משום סידור ולא יהיה טעות ובלבול בחשבון וכיו"ב ולכאורה כנראה מדקדוקים רבים בזה דהוי מדינא כן וכנראה תליא הרבה בהתרומה מהקופות כדאיתא תורמין על הגבוי ועל האבוד וכו' ובנגנבו משנתרמה התרומה וכו' עי' ב"מ נ"ח ולהלן בפ"ג ה"ט. ועי' להלן בפירקין ה"ט כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי וכו'. והנה בירושלמי שקלים בפ"ב מ"ב ותני דבית רבי אם קרבה הבהמה ועיין בפי' מהר"א מפולדא ז"ל שכתב הא דתנן בר"פ אם נתרמה התרומה נשבע לגזברין נמי בהכי מיירי וקרבה הבהמה עיי"ש ורבינו כתב להלן בפ"ג בלשון המשנה אם נתרמה עיי"ש ועכ"פ מלשון תורמין וכו' ואם נתרמה וכו' נראה דתנאי בי"ד משעת התרומה אף דאחריות עד ההקרבה התנאי בי"ד מאז שנתרמה. ויש להבין מאי ענין ושורש דבר התרומה ועי' שקלים פ"ג מ"ב מפני הברכה דמפרשים שמברך על הרמה הרי הוי מצוה כמו שאר הרמות עיי"ש גם לשום לב למה אין מעילה בשיריים לת"ק ולר"מ רק משום שמא לבוא לידי תרומה מחדש הרי משירי לשכה עי' בפ"ז ה"ט מותר הלשכה ושירי הלשכה לוקחין בהן זכרים ויקריבו כולן עולות שתנאי בי"ד וכו' אלא שאמת המים שבירושלים וחומת ירושלים ומגדלותיה וכל צרכי העיר משירי הלשכה עי' שם בהל' ח' וכמ"ש בריטב"א במס' קדושין הנ"ל דמשום דאקילו בשירי לשכה לעשות מהן צרכי הדיוט וע"מ זה הקדישום וכמו שאין מועלין בהם כשעושין במזיד לצרכי הדיוט אפי' בגופייהו לא יהיה מעילה ומאן דס"ל דלמאן דאשתרי אשתרי עיי"ש בד"ה והא דמדבריו יש להוציא מ"ש ומ"ש דס"ל דלמאי דאשתרי וכו' כנראה בירושלמי טעמא דר"מ שמא יצרכו: והנה כנראה דצריך תרומה כסף מבורר ומיוחד רק לתמידין ומוספין וכיו"ב דלציבור ולא להיות כלול עם מה שנוטלין ממנו לצרכי העיר של הדיוט. ולכאורה למאן דס"ל ברירה יהיה די מבלי תרומה בפ"ע לומר דזה שנקח לקרבן תמיד וכיו"ב מבורר שנקדש ע"ז ומה שנלקח לצרכי העיר ג"כ ע"ז ויהיה אפשר ליקח בפעם אחת לתמיד ופעם לצרכי העיר. ולכאורה תליא בברירה דבמעות לתמידין וכיו"ב וגם לצרכי העיר והגזבר מברר לזה ולזה אלא כיון דלב בי"ד כדאיתא במס' שבועות להפקיע קדושה וא"כ אין תליא כלל בברירה וי"ל דמשו"ה היו מפרישין מקודם מאי לתמידין וכיו"ב דכל זמן שצריכין לזה אין רשאי ליתנו לדברים אחרים דהקדימה להם וגם מדעת הבעלים שיהיה לקרבנות אלה וכדאי' בפ"ג מ"ג ממס' שקלים מביתו של רבן גמליאל שראו שיבוא שקלים לתרומת הלשכה ולא לשיירי הלשכה להקריב בהם אלה המיוחדים לתרומה עצמה ומסתמא דעת כל ישראל כן לכן לא נתנו לדברים אחרים אלא ממותר והיו תורמין מיד כדי שיתנו מיד לתמידין וכיו"ב ולשאר דברים ממותר ולב בי"ד מתנה ע"ז: וכל זה לתרומה עצמה אבל למותר כשיחזור לתרום ממנו וכמ"ש במרכבת המשנה פליגי הת"ק ור"מ בזה אם צריכין לתרום מחדש לא שייך מ"ש לומר למה תורמין להפריש המיועד לתמידין וכיו"ב עם אשר גם צרכי הדיוט בו וא"כ לא שייך לכאורה תרומה חדשה בהשירי לשכה למ"ש דקדימה לתמידין וכיו"ב שהרי כבר קדמו אלא דעם כל זה הרי שיירי לשכה ג"כ מה שלוקחים עכשיו מחדש לתמידין וכיו"ב וגם יש בו אשר נקח לצרכי העיר ובזה צ"ל אם דנאמר ברירה או משום דלב בי"ד לא שייך ברירה כמ"ש. והרי בשיריים לעולות וצרכי העיר וע"כ בזה צריכין ג"כ לומר אם ברירה או דלב בי"ד וכו'. אבל מ"מ לא שייך להקדים דלצורך תמידין וכו' במותר אחרי שהקדימו כבר וא"כ יש להבין למה לפמ"ש במרכבת המשנה לת"ק תרומה חדשה וצ"ל אחרי שחוזר למותר גם בהמותר להקדים להנצרך לתמידין וכיו"ב ואח"ז לצרכי העיר וכיו"ב לת"ק ולר"מ י"ל דבזה י"ל דלא אסקי דעתי דמקדשים להקדים מטעם שכתב לעיל ולמ"ש כדעת המפרשים בירושלמי הנ"ל מפני הברכה בפי' אחר עיי"ש ורבינו לא כתב כמו כן מברכה בהרמה: אמנם נראה כמ"ש דלב בי"ד משום דעת המקדישים על דעת בי"ד א"כ לא עדיפי מהבעלים ושייך ברירה אלא די"ל דשאני שקלים דהוי דבר שבחובה וממשכנין עליה ועומדין לתמידין וכיו"ב וגם לצרכי העיר ודבר זה מסור להקדש ואין תליא בברירה ולמה שבחרו בחרו וא"כ לפ"ז לא אזלינן בתר דעת המקדישים ועם כל זה י"ל להקדים לצורך תמידין דמוקדש קודם בכ"מ וא"כ במותר כשיחזור להשלים החסרון ג"כ מה"ט הראוי לתמידין וכיו"ב קודם לת"ק ומשום הכי צריך לתרום וי"ל עוד דלכאורה יקשה דהאיך רשאי הגזבר לתת לצרכי העיר והתורה לא אמרה אלא לקרבנות ולזולתו לצרכי גבוה כקושית הגמ' במס' שבועות וקדושה היכא הלכה וצ"ל לב בי"ד וכדאיתא התם ותליא בדעת המקדישים וי"ל דודאי מה לצורך הגבוה לא שייך דעת בעלים דחיוב שקלים לחוב עליו אלא על המותר שא"צ לקרבן עוד ולשנה הבאה בלתי ראוין ע"ז אמרינן דאזלינן בתר דעת המקדישים דחיוב מהתורה רק עבור הקרבן ולקרבן תמיד וכיו"ב כבר הספיק ונעשה נותר ע"ז אמרינן דתורה חייבו להקדיש מחצית השקל לקרבנות והמותר דחל קדושה אינו נפקע ולא תבוא לחזרה לבעלים אבל מ"מ ינוח דעתם לעשות כרצונם בהם והם יסכימו עם דעת בי"ד וא"כ על המותר שייך ברירה לכאורה אלא דעל המותר לא שייך דחל למפרע ע"ז דבשעת הקדש לא היה אפשר להקדיש לעולות ולצרכי העיר ואינו חל אלא לאח"ז ולמ"ש במהרי"ט ברירה לא שייך אלא לחול למפרע ולא בלחול לאח"ז שאז מבורר. אבל כשנצרך לצורך תמידין ע"ז שהיה עיקר הקדישו מקודם וכשבא לקחת מהשירים אשר בהם ג"כ לצרכי העיר וכיו"ב שייך ברירה דבזה שייך שיחול למפרע אלא דאפשר שיתרום עוד הפעם בהמותר שעומד לתרום כשיחסר להשלים וא"כ י"ל כל זמן שעומד לתרום לא נפקע שמו ממנו ותורם והנשאר מותר ולא שייך ברירה אבל כשיקח ממותר פעם לתמידין ופעם לצרכי העיר תליא בברירה וא"כ י"ל ר' מאיר דס"ל ברירה א"צ לתרומה חדשה בהשיריים ור' יהודה דס"ל אין ברירה עי' במס' גיטין כ"ה צריך לתרום דוקא בהשיריים שאז לא הוי בכלל מותר דכ"ז שלא נשלם השיעור לא הוי בכלל מותר ממש שיוכל לתרום עוד ממנו והנותר אח"ז הוי מותר בכלל אין ברירה אם לא יתרום ויתן פעם לזה ופעם לזה ואנן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה משו"ה צריך לתרום בהשיריים ועי' בתוס' במס' גיטין שם מה שמחלקים בין עומד להתברר ובסוגיא שם בין תולה בדעת אחרים ובתוס' שם עיי"ש ועל דרך זה יש לישב במ"ש ע"פ דרך שכתב במרכבת המשנה. ועי' מ"ש בפ"ד ה"ב עיי"ש:

ז׳

שלש קופות וכו'. עי' בפר"ח בחי' על הרמב"ם ובמרכבת המשנה עיי"ש:

ט׳

כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה ועל העתיד לגבות כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהן כפרה על ישראל וכאלו הגיעו כל שקליהן ללשכה ונתרמה מהן תרומה זו. רבינו לא גרס ועל האבוד וכ"כ במרכבת המשנה ורבינו מפרש כמ"ש בתוס' במס' כתובות ק"ח ובמס' ב"מ נ"ח ולא כרש"י שם ובמעשה רוקח עמד על הכ"מ שהביא פי' רש"י. ועי' מ"ש לקמן בפ"ג ה"ח וט' בס"ד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שקלים פרק ב׳

ב׳

שמינית למותר חטאת כו'. עי' מנחות ד' ק"ח ע"א והנה כאן לא חשב רבינו מותר מנחת חוטא ועי' בה' פסוהמ"ק פ"ה ה"ח דמותר מנחת חוטא מביא ממנו מנחת נדבה ולא עולה קייץ למזבח ועיין מש"כ כאן בהל' ג' דתנאי ב"ד הוא אף דהא מבואר בזבחים דף י"א ודף ק"ג דזה הויא הלכה כך ועי' תוס' שבועות ד' י"ב ע"ב ע"ש וצ"ל בין מעות לבהמה דבבהמה זה והויא הלכה ובמעות זה הויא רק תנאי ב"ד ובירושלמי אמר כאן הטעם משום דאין נקבעין אלא בשחיטה אך זה רק בקרבן צבור והנה עיין בתמורה ד' י"ג ע"ב מבואר דר"ש ס"ל דמותרות לנדבת יחיד אזלא וכאן מוכח דר"ש ס"ל דאזלא לנדבת צבור ועל זה צ"ל משום תנאי ב"ד ועי' נזיר ד' כ"ו ע"ב גבי מעות ולא עופות ושם בתוס' דף כ"ז מה שהקשו מהך דשבועות דף י"א ע"ב דאין מקיצין בעולת העוף ותירצו כה"ג לחלק בין מעות לגוף הקרבן ועי' יומא ד' מ"א ע"ב בתוס' ד"ה והא עולה ע"ש: ועורותיה לכהנים כו'. עי' זבחים ד' ק"ג ובתוספתא שם פרק י"א:

ה׳

והאחין השותפין כו' ואין אומרים הרי הם עומדים כו'. ר"ל משום הך דב"מ ד' ס"ט דזוזי כמאן דפליג דמיא ועי' רשב"ם ב"ב ד' ק"ו ע"ב ע"ש ועי' בקדושין ד' נ"ב ע"ב גבי כישא ע"ש:

ו׳

לא הספיקו להם השקלים כו'. עי' בכס"מ והנה עיין בדברי רבינו ספ"ו מהל' מעילה דפסק דאין מועלין בשיריים ע"ש ואמאי כיון דפסק כר"מ, וצ"ל משום דהנה מבואר במעילה ד' י"א דדבר שיכול להביא ממנו דבר שאין בו מעילה אין מועלין בו והנה לפי"ז לכאורה קשה הא מהלשכה מביאין כמה דברים שאין בהם מעילה שנתנו לכהנים להנות בהם כמו מלח ועצים וכדומה עי' מנחות ד' כ"א, אך י"ל דהא ע"כ צריך להביא מהם גם קרבנות ולכך מועלין משא"כ בשירי הלשכה דאין הכרח שיביא מהם קרבנות שוב אין מועלין מטעם הך דמעילה ד' י"א הנ"ל מחמת שיכול להביא מהם דברים שאין בהם מעילה ועי' ברש"י תמורה ד' כ"ג ע"ב דלכך אין מועלין בעתיקין דכיון דחזינן דלא הוצרכו להם הוה כעין שירים ע"ש ברש"י שכ' דעתיקים היינו שירים, ובזה א"ש הך דקדושין דף נ"ד ע"א ע"ש ועי' בהך דכתובות ד' ק"ו ע"ב ועי' תוס' כתובות ד' ק"ו ע"ב ד"ה תנא:

ז׳

ותורם מן השניה מן הגדולה שתרם כו'. עי' בכס"מ ועי' ביומא ד' נ"ח ע"ב דהוא מחלוקת דתנאי מהיכן מתחיל ע"ש:

ח׳

בני העיר כו' אם שומר חנם כו' והם חוזרים ונותנים כו'. עי' בכ"מ והטעם די"ל דעל זה לא תרמו דבאמת נ"ל בהך מחלוקת דר"י ור"ל אם גבי שקל חייב באחריות בירושלמי כאן פ"ב ועי' בחולין ד' קל"ט ע"א והנה כך דכ"ז שלא נתן השקל לשופרות המדינה אז עדיין השקל הוא חול ולא מהני כלל מה שיתרמו עליו דעדיין לא זכו בו והוה כמו גבי ערכין דלד"ה חייב באחריות רק דכשנתנו לשופרות המדינה אז אם תרמו נתקדש וכעין שכתבו התוס' סנהדרין ד' כ"ה ע"א גבי קוביא ע"ש ולכך אמרינן בירושלמי דשקלים פ"ב דבמדינה אין שופרות לעתיקין דעיקר הטעם לשופרות המדינה כדי שיזכו בו ההקדש שיוכלו לתרום עליו ובעתיקים אין שייך זה וקודם שתרמו אף אותו שהיו בשופרות שבמדינה לא קדשו עדיין והך דב"מ ד' נ"ח דמקשה שם אמאי חייב שם ר"ל משום דלא גרע מלשמור ולא לחלק לעניים עי' ב"ק ד' צ"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' י' ובפיה"מ בפ"ב משמע דלא קדש השקל רק לאחר שתרמו דמה דאמר שם אם נתרמה התרומה ר"ל עד שלא שקלו אז נתרמו וע"ש מש"כ ולפי מש"כ כאן י"ל הטעם משום דלא קדש עדיין וגם נ"ל דזה רק אם שקלו אבל אם הוציאו בדבר אחר לא מעל כלל דנמצא לא בא השקל כלל ללשכה ושוב לא נתקדש כלל וגבוי זה רק שגבה בעד בני העיר שהיו להם שופרות כמש"כ וגם י"ל דכיון דהשלוחים הוי שומר שכר הוי כמו פועל וזכה להקדש ולכך בשומר חנם לא זכה עדיין ועי' ביצה ד' י"ד ע"ב וד' ט"ז ע"ב דאין דעתו על הפושעים וה"נ כן:

י׳

הנותן חצי שקל לחבירו כו' אם נתרמה כו'. עי' מ"ש לעיל ועי' בפיה"מ ועוד י"ל כך משום דקשיא ליה האיך ממשכנין הא אין ממשכנין על הכפרה לכן ס"ל לרבינו דהא דממשכנין הוא רק לאחר שנתרמה התרומה ושוב כבר נתרם עליו כיון שסופו שיתן וכבר נתכפר וכאן לא שייך הטעם דב"ק ד' מ' ע"א והנה עיקר הנאה דכאן מבואר בירושלמי הטעם שעל ידי זה אין ממשכנין אותו וע"כ מיירי שכבר נתרמה התרומה, ועי' ב"מ דף נ"ד ע"א הואיל וגזברים כו':

י״א

וכן הגוזל כו'. זה ר"ל כשגזל מן הדיוט ור"ל אם נשבע דאז צריך לשלם חומש ולא כהכ"מ: הנותן מחצית השקל כו'. עי' בכ"מ וכאן רק כשקרבו הבהמה כמבואר במעילה ד' י"ט ע"א ובירושלמי כאן פ"ב וט"ס שם וצ"ל ר"ש דמעילה הנ"ל ועי' בתוספתא כאן ועי' במה שכ' רבינו ז"ל בהל' מעילה פ"ו הי"א דרק דבר שיש בו זריקת דם אז מועלין והטעם דהנה רבינו ס"ל לקמן פ"ד ה"י ובכ"מ דיכול לעשות מקדשי בדק הבית קדשי מזבח ע"ש אך ס"ל דזה רק דבר שנעשה לחמו של מזבח אבל הדם דלא נעשה לחמו של מזבח רק לתקן הקרבן אסור ועי' תוס' זבחים ד' מ"ג ע"א ובספרי פ' פנחס לכך אינך דחשיב רבינו בהל' מעילה לא מעל אבל בהמה שזרק הדם מעל אך זה רק בקדשי בדק הבית אבל מקדשי מזבח לקדשי מזבח שאסור לשנות מעל כמבואר בנזיר ד' כ"ח הובא בדברי רבינו בהל' מעילה פ"ד ה"ה אך זה רק אם נעשית כוונתו אבל אם לא נעשית כוונתו כגון בבהמה לא מעל כיון דנתכוון רק להוציאו להקדש אחר כמבואר שם בהל' ה' הנ"ל ובהל' ח': המפריש שקלו כו' המפריש שנים כו'. עי' בהשגות ועיין בירושלמי נזיר פ"ה ועי' בכריתות ד' כ"ד ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות שקלים פרק ב׳

ד׳

מצרפין שקלים בדרבונות מפני משוי הדרך דלא הקפידה תורה אלא לשיווי חצי שקל בכל זמן מאיזה מטבע שיהיה ומשלחין אותן ביד שלוחין למקדש.

ט׳

כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי בין הגיע ללשכה בין לא הגיע ועל העתיד לגבות כדי שיהיה כפרה על ישראל כדכתיב לכפר על נפשותיכם ואי אפשר שכלם יתנו מיד ואפילו הכי אמר קרא לכפר על כולם נראה דמתכוונים על העתיד לגבות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שקלים פרק ב׳

ו׳

לא הספיקו להם השקלים כו' חוזרין ותורמין משיורי הלשכה. הנה מרן הכ"מ תמה דאמאי פסק כר"מ ושבק ת"ק ותי' וז"ל ונראה שטעמו משום דבהאיש מקדש מותיב לרב מדתניא מועלין בחדתין כו' ומשני לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י וכיון דבג' דידן אמרי' דר"י אמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר"י הוא דאמר יחזור לשיריים עכ"ד והנה הרואה יראה שדבריו מן המתמיהין שהרי בפ"ו מהל' מעילה פסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה ובפ"ה מה' הנז' דין ד' פסק דבגדי כהונה דבלו מועלין בהן והחדשי' הואיל ואיתנהו ליהנות בהם אין מועלין בהם והשת' לפי דעתו דס"ל דרבי' פסק כאוקמתא דרב א"כ היה לו לפסוק כר"י דמועלין בשיירי הלשכה ובבגדי כהונה אע"פ שלא בלו נמי מועלין בהם וכר"י דאמר בשוגג קידש ובר מן דין קשה טובא שהרי הא דאמרי' בגמ' לא תימ' ר"מ אלא אימא ר"י אינו אלא אליבא דרב דס"ל דבהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ומתני' בכתנות כהונה שלא בלו הוא דפליגי ומטעמא דניתנו ליהנות בהם ומש"ה קשיא ליה מההיא דמועלין בשיירי הלשכה וצרכינן לדחוקי ולמימר לא תימא ר"מ כו' אמנם לר"י ובר פדת דס"ל דטעמא דר"מ משום הקדש בשוגג אינו מתחלל לא קשיא ליה מההיא דמועלין בעתיקין דההיא מיירי בשוקל כנגדן משקלות שנהנה מגוף השקלים כמ"ש התוס' לקמן ד"ה לא אמרו וא"נ דמועלין במזיד קאמר כמ"ש התוס' רי"ד ומדברי הר"מ בפי' המ' מבואר דס"ל כאוקמתא דר"י דבהקדש ב"ה פליגי ומשום דס"ל לר"מ דהקדש בשוגג אינו מתחלל וכיון שכן ברייתא כפשטא מתוקמא דר"מ ס"ל מועלין בעתיקין ואם כן הדרא קו' מרן ז"ל ושוב ראיתי בס' חזון נחום דף רי"ד ע"א תמה על מרן בזה משם מ"כ יע"ש וליישב דעת מרן ז"ל נ"ל דס"ל דודאי לענין פלוגתא דר"מ ור"י דמתני' גבי קידושין לא קימ"ל כאוקמתא דרב אלא כאוקימתא דר"י וב"פ דהקדש בשוגג מתחלל הוא דפליגי אלא דס"ל לרבינו דהך שינוייא דאמרי' לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י קושטא קאי משום דלבר פדת דאמר לא אמרו הקדש שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אין מעילה לר"מ אלא באכילה בלבד ולא בשאר הנאות וכמ"ש הרשב"א ז"ל משם ר"ח יע"ש דהשתא על כרחין צריך לומר דלב"פ נמי צ"ל לא תימה ר"מ אלא ר"י דאל"כ תיקשי לב"פ מההי' דמועלין בעתיקין וכ"כ הרשב"א ז"ל ליישב דעת רבי' חננאל וז"ל ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר"י עכ"ל וא"כ מש"ה פסק דיחזור לשיריים משום דלב"פ דקי"ל כותיה צ"ל דר"י הוא דאמר יחזור לשיריים ולא ר"מ כמ"ש מרן ומה שפסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה אע"ג דלפ"ז ר"י ס"ל דמועלין בשיירי הלשכה והי"ל לפסוק כר"י י"ל דכיון דבגמ' אמרי' דב' תנאי אליבא דר"י מש"ה פסק רבי' כת"ק דר"י כההיא ברייתא דקאמר אליבא דר"י דהאומר כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשיירי הלשכה כו' וא"נ משום דסתם מתני' דקתני חומת העיר ומגדלותי' באין משירי הלשכה ולא קתני מב"ה משמע דס"ל דאין מועלין בשיירי הלשכה דלמאן דס"ל מועלין באין אף מב"ה כמ"ש התו' בד"ה תרי תנאי ואי קשיא לך כיון שרבי' פסק דיחזור לשיריים א"כ איך פסק דאין מועלין בשיירי הלשכה הא בברייתא דירוש' תלו הא בהא דקאמר ר"א יחזור לשיריים שהיה ר"י אומר מועלין בשיירי הלשכה י"ל דברייתא ה"ק דממה שהיה אומר ר"י מועלין בשיירי הלשכה שמעינן דס"ל יחזור לשיריי' ומש"ה מועלין דשמא יצטרכו להם לבסוף דאי הוה ס"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין הבאים אחר החג ולא משיריים אמאי מועלין בשיירי הלשכה אמנם אנן בדידן אע"ג דס"ל דיחזור לשיריים ס"ל דאין מועלין משום דלא חיישינן להו שמא יצטרכו לבסוף וזה מוכרח דאל"כ אפי' תימא דמאן דס"ל אין מועלין ס"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין אכתי תיקשי דאמאי אין מועלין ניחוש שמא לא יסתפקו להו תיקלין חדתין ויצטרכו להפריש מן השיריים אלא ודאי דכולי האי לא חיישינן כל זה טרחתי ליישב דברי מרן שכתב בה' שקלים האמנם מ"ש בה' מעילה הן דברים סותרין למ"ש בה' שקלים וכמו שירא' הרואה וצ"ע ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' שם ד"ה אימא וז"ל מכאן משמע דל"ג כו' דברי ר"י וכתב הר"ב ח"ה וז"ל וק"ק לפ"ז דל"ג ר"י מאי פריך מהא דקתני רמ"א מועלין בשיירי הלשכה ואימא דר"מ במזיד דלא אמרי' במזיד הואיל וניתנו ליהנות דהא במתני' ס"ל דקידש במזיד בכתנות כהונה אבל אי גרסי' ר"י ניחא דע"כ בשוגג איירי מתני' דאל"כ לא הוי אמר ר"י מועלין בחדתין יע"ש מה שתירץ ועיין בתו' רי"ד שהכריחו מכח קושיא זו דחומת העיר ומגדלותיה ניתנו ליהנות מהם אפי' במזיד לישב בצילה או עליה ולא דמי לכתנות כהונה דלא ניתנו ליהנות אלא בשוגג יע"ש וי"ל דאכתי מה יענו להא דפריך לעיל מבריית' דכתנות כהונה דבלו מועלין בהם מאי לאו אפי' לא בלו ומאי קו' אימא דר"מ במזיד איירי דבכתנות כהונה במזיד ולא ניתנו ליהנות וכן ק' לדברי הר"ב ח"ה שכתב דאי גרסי' במתני' ר"י ניחא דאכתי תיקשי ליה מהא דפריך מברייתא דכתנות כהונה: ואפשר ליישב דמההיא לא ק"ל להתוס' רי"ד דא"ל דאה"נ דהו"מ למימר דמועלין במזיד קאמר אלא דטפי ניחא ליה להש"ס לומר דבלו דוקא קאמר ומועלין בשוגג כפשטיה קאמר אמנם בהא דמועלין בעתיקין דהוצרך תלמודא להגיה ולומר לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י ק"ל שפיר דאמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר ופשוט ומ"מ דברי הרב ח"ה עדיין אינם מתיישבים בזה דאכתי ת"ל ממאי דפריך בתר הכי מברייתא דאבני ירושלים שנשרו אמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר דהתם לא הוזכר סברת ר"י כלל ועוד נ"ל ליישב לעיקר הקושיא דמש"ה לא משני דמועלין במזיד קא' משום דלישנא דר"מ דקאמר מועלין אפי' בעתיקין ק"ל דה"ק ל"מ בחדתין אלא אפי' בעתיקין וכי היכי דמעילה דחדתין לר"מ הוי בשוגג נמי ה"נ מועלין בעתיקין הוי דומיא דחדתין וכן נמי מאי דפריך מבריי' דכתנות כהונה שבלו ה"נ פריך דכי היכי דבבלו מועלין דקתני אף בשוגג קאמר ה"נ מועלין כי דייקינן מינה אפי' לא בלו בשוגג נמי מיירי דומיא דבלו ומאי דפריך מברייתא מאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם ולא משני דמועלין במזיד קאמר ליכא למימר דמשמע ליה לתלמודא דמועלין דקאמר רבי מאיר בשוגג נמי איירי דומיא דאידך ברייתא דכתנות כהונה דר"מ ובהכי ניחא מ"ש עוד הרב ח"ה דאמאי לא פריך לר"י נמי מכל הני כיון דליכא לאוקמא במזיד אכן כפי מ"ש י"ל דלר"י לא ק"ל דא"ל דמועלין במזיד קאמר דלר"י כיון דס"ל דלר"מ הקדש בשוגג אינו מתחלל א"כ כתנות כהונה שבלו ולא בלו וחדתין ועתיקין דינן שוה דבכולן אין מועלין בשוגג ושפיר איכא למי' דמועלין במזיד קאמר אכן לרב דס"ל דהקדש בשוגג מתחלל לר"מ ק"ל שפיר מלישנא דאף בעתיקין כמ"ש כנ"ל נכון אלא שמדברי התוס' לקמן ד"ה לא אמרו שהק' לב"פ מהא דמועלין בחדתין ולא תירצו דמועלין במזיד קאמר נר' דס"ל דלישנא דמועלין לא משמע אלא בשוגג וכמו שתי' הרב ח"ה ז"ל ודו"ק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שקלים ב׳, מתוך הלכות שקלים שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שקלים כל הרמב״ם