רמב״ם - הלכות שקלים · פרק א׳

ספר זמנים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שקלים · פרק א׳

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִתֵּן כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. אֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב. וְשׁוֹאֵל מֵאֲחֵרִים אוֹ מוֹכֵר כְּסוּת שֶׁעַל כְּתֵפוֹ וְנוֹתֵן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל כֶּסֶף שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל טו) "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" וְגוֹ'. וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ בִּפְעָמִים רַבּוֹת הַיּוֹם מְעַט וּלְמָחָר מְעַט אֶלָּא נוֹתְנוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת בְּפַעַם אַחַת:

הלכה ב׳

מִנְיַן כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה בְּאוֹנֵס וּבִמְפַתֶּה וּבְמוֹצִיא שֵׁם רַע וְהוֹרֵג עֶבֶד הוּא כֶּסֶף הוּא שֶׁקֶל הַנֶּאֱמָר בְּכָל מָקוֹם בַּתּוֹרָה. וּמִשְׁקָלוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שְׂעוֹרָה. וּכְבָר הוֹסִיפוּ חֲכָמִים עָלָיו וְעָשׂוּ מִשְׁקָלוֹ כְּמִשְׁקַל הַמַּטְבֵּעַ הַנִּקְרָא סֶלַע בִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי. וְכַמָּה הוּא מִשְׁקַל הַסֶּלַע שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע וּשְׁמוֹנִים שְׂעוֹרָה בֵּינוֹנִית:

הלכה ג׳

הַסֶּלַע אַרְבָּעָה דִּינָרִין וְהַדִּינָר שֵׁשׁ מָעִין. וּמָעָה הִיא הַנִּקְרֵאת בִּימֵי משֶׁה רַבֵּנוּ גֵּרָה. וּמָעָה הִיא שְׁנֵי פּוּנְדְיוֹנִין וּפוּנְדְיוֹן שְׁנֵי אִיסָרִין. וּפְרוּטָה אַחַת מִשְּׁמוֹנָה בְּאִיסָר. נִמְצָא מִשְׁקַל הַמָּעָה וְהִיא הַגֵּרָה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת. וּמִשְׁקַל הָאִיסָר אַרְבַּע שְׂעוֹרוֹת. וּמִשְׁקַל הַפְּרוּטָה חֲצִי שְׂעוֹרָה:

הלכה ד׳

וְעוֹד מַטְבֵּעַ אַחֵר הָיָה שָׁם שֶׁהָיָה מִשְׁקָלוֹ שְׁתֵּי סְלָעִים וְהוּא הָיָה נִקְרָא דַּרְכּוֹן. וְאֵלּוּ הַמַּטְבְּעוֹת כֻּלָּן שֶׁאָמַרְנוּ וּבֵאַרְנוּ מִשְׁקַל כָּל אֶחָד מֵהֶן הֵן שֶׁמְּשַׁעֲרִין בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּם כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶהְיֶה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ מִשְׁקָלָם בְּכָל מָקוֹם:

הלכה ה׳

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל זוֹ מִצְוָתָהּ שֶׁיִּתֵּן מַחֲצִית מַטְבֵּעַ שֶׁל אוֹתוֹ הַזְּמַן אֲפִלּוּ הָיָה אוֹתוֹ מַטְבֵּעַ גָּדוֹל מִשֶּׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וּלְעוֹלָם אֵינוֹ שׁוֹקֵל פָּחוֹת מֵחֲצִי הַשֶּׁקֶל שֶׁהָיָה בִּימֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהוּא מִשְׁקָלוֹ מֵאָה וְשִׁשִּׁים שְׂעוֹרָה:

הלכה ו׳

בִּזְמַן שֶׁהָיָה מַטְבֵּעַ שֶׁל אוֹתוֹ זְמַן דַּרְכּוֹנוֹת הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁלּוֹ סֶלַע. וּבִזְמַן שֶׁהָיָה הַמַּטְבֵּעַ סְלָעִים הָיָה נוֹתֵן כָּל אֶחָד בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁלּוֹ חֲצִי סֶלַע שֶׁהוּא שְׁנֵי דִּינָרִין. וּבִזְמַן שֶׁהָיָה הַמַּטְבֵּעַ חֲצִי סֶלַע הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל אוֹתוֹ חֲצִי הַסֶּלַע. וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁקְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל פָּחוֹת מֵחֲצִי שֶׁקֶל שֶׁל תּוֹרָה:

הלכה ז׳

הַכּל חַיָּבִין לִתֵּן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים. אֲבָל לֹא נָשִׁים וְלֹא עֲבָדִים וְלֹא קְטַנִּים. וְאִם נָתְנוּ מְקַבְּלִין מֵהֶם. אֲבָל הַכּוּתִים שֶׁנָּתְנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם. קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִתֵּן עָלָיו מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק אֶלָּא נוֹתֵן עָלָיו בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִתֵּן עַל עַצְמוֹ:

הלכה ח׳

הַשְּׁקָלִים אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם נוֹתְנִין אֶת הַשְּׁקָלִים בֵּין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא חָרֵב אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין נוֹהֲגִין:

הלכה ט׳

בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים כְּדֵי שֶׁיָּכִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁלּוֹ. וְיִהְיֶה עָתִיד לִתֵּן. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ יָשְׁבוּ הַשֻּׁלְחָנִים בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְתוֹבְעִין בְּנַחַת כָּל מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם יְקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ וּמִי שֶׁלֹּא נָתַן אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן. בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ לִגְבּוֹת. וּמִכָּאן וְאֵילָךְ כּוֹפִין אֶת מִי שֶׁלֹּא נָתַן עַד שֶׁיִּתֵּן. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְלוֹקְחִין עֲבוֹטוֹ בַּעַל כָּרְחוֹ וַאֲפִלּוּ כְּסוּתוֹ:

הלכה י׳

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁקָלִים אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ לִתֵּן אוֹ הוּא עָתִיד לִתֵּן אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים לְעוֹלָם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם אֶלָּא כְּשֶׁיִּתְּנוּ מְקַבְּלִין מֵהֶן וְתוֹבְעִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּתְּנוּ:

דברי ירמיהו · הלכות שקלים פרק א׳

א׳

מ"ע מהתורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו' ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נתנו כולו כאחת בפעם אחת. עי' ברמב"ן פרשת כי תשא שמברר מקראי דמצות שקלים חיוב בכל שנה בלעדי מנין העם עיי"ש ולא כתב רבינו כמפורש בקרא מבן עשרים שנה ומעלה נדבר להלן בס"ד. אפי' עני המתפרנס וכו'. הנה בכל מצות שבתורה העני מחויב כמו העשיר ומצינו כן במס' פסחים בפ' ערבי פסחים ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפי' מן התמחוי ומקשינן שם פשיטא ומתרצין משום דר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול וכו' קמ"ל דפרסומי ניסא וכו' אבל גם בתורה נאמר בזה הדל לא ימעיט על כי מצינו בקרבן עולה ויורד. ואינו נותנו בפעמים רבות וכו'. כי נתינת המחצית השקל אינו לטובת ההקדש והתורה עשאו כחוב להקדש אלא גם מצוה על גופו דמטעם טובת ההקדש לא שנא בבת אחת לא שנא לפעמים רבות אבל מצד המצוה יהיה הנתינה בפ"א דמלטובת הקדש בלבד לא היתה התורה אומרת העשיר לא ירבה ושאני מתרומה ומעשר משום דתורה הקפידה על הוספה והפחת, צריך שיהיה בפעם אחר בלי הפסק כמו כל הדברים התלוין בשיעור מוגבל דצריך שיהיה בלי הפסק וראיתי בקרית ספר למבי"ט שכתב דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוי סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דר"ל אפי' בנתינה לא ימעיט מחצית שקל עכ"ל עיי"ש:

ו׳

בזמן שהיה מטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו הסלע ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה. ובראב"ד ע"ז כי מקודם שהיו יושבין מעטים היו צריכין להרבות ולא כמ"ש רבינו שהרי מקודם היו עניים ואח"ז העשירו ובעניים היו נותנין ביותר מבעושרם עיי"ש וברמב"ן בפרשת כי תשא כדעת הראב"ד ובברטנורא שקלים פ"ב מ"ד כתב היו שוקלין דרכונות מטבע של מלכות מדי שעלה עמהן מן הגולה ושל זהב היה והיא שוה ב' סלעים ורגילין לישא וליתן באותו דרכונות וכמו שבזמן בית ראשון שהיה מטבע שלהן שקל היו נותנים מחצית השקל וכו' עיי"ש: ועי' בערוך ערך דרכון במוסף הערוך שם א"ב פי' בלשון יוני ורומימין מטבע פרסית של זהב והיה צורת דריוש חקוקה עליו ועל שמו נקרא ואולי הוא אדרכין שכתוב בעזרא עכ"ל. הנה כנראה היה מטבע שהביאו ממדי ולכן הביאו בענים ואח"ז היה להם מטבעות אחרות: והנה לדעת הרמב"ם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לפי המטבע השולטת רק לא תהיה פחות משקל התורה ולראב"ד ורמב"ן לא ירבה מעשיר ולא יפחות אבל כשהסכימו יחד רשאי להוסיף ולהפחית עד שקל התורה:

ז׳

הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים ואם נתנו מקבלין מהם אבל הכותים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם וקטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו. הנה בפי' קטן בהרע"ב במשנה ג' פ"א דשקלים מפרש וקטנים אפי' הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים ורבינו בפי' המשנה כתב קטן שלא הביא ב' שערות וכן נראה כאן שסתם קטן ובהל' א' כתב מצוה וכו' ולא כתב מעשרים ולמעלה. ונראה כמו בכל המצות משהביא ב' שערות בן י"ג ורמב"ן בפרשת כי תשא כתב כמו כן דשקלים לקרבנות משהביא ב' שערות ובתוס' יו"ט העיר על זאת ותליא דלר"ע ברטנורא קרא דבן עשרים קאי על מחצית השקל לקרבנות ורבינו ורמב"ן וסייעתם דקרא קמא דכתיב סתם כל העובר וכו' קאי לקרבנות דלא כתיב מעשרים וכו': אמנם לשון הירושלמי יקשה לדעת רבינו וסייעתם דעל משנה ג' בפ"א בשקלים דאיתא את מי ממשכנין וכו' אבל לא נשים ועבדים וקטנים וכו' ובגמ' שם אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע תובעין הדא דתימר בשהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב' לא בדא ולמשכן אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות ונוסחא אחריתי אין ממשכנין עד שיהיה בן עשרים. [ועוד נוסחא ולמשכנין אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות]. והנה בהנוסחות תליא אם כפי' הרע"ב או רבינו: ועוד שם על משנה ד' דאיתא אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אבל אם שקלו מקבלין מידן ובגמ' שם אע"פ שאמרו וכו' הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן בשהביא ב' שערות וכאן בשלא הביא ב' שערות עכ"ל. וכמ"ש בקרבן העדה לרבינו ורמב"ן על כרחך בשהביא ב' שערות לאחר זמן דקודם י"ג מאי אהני שערות עיי"ש והנה בשערות אחר י"ג כמ"ש בשיירי קרבן דיקשה דנראה מירושלמי ג' זמנים זמן שמקבלין ואין תובעין וזמן שתובעין וזמן שממשכנין לרע"ב מקבלין לפני הזמן ולאחר זמן תובעין ולאחר עשרים ממשכנין אבל לדעת רבינו הניח בצ"ע: ולדעת רבינו נראה ג' זמנים קודם הזמן מקבלין ולאחר זמן קודם שהביא ב' שערות תובעין ומשהביא ב' שערות לאח"ז ממשכנין ומובן לדעת רבינו דלדעת הרע"ב יקשה כיון דלדעתו שקלי קרבנות נתמעטו בתורה עד עשרים למה תובעין ואם תובעין למה אין ממשכנין מאי מסתבר לחלק בכך ואין לומר דתובעין מדרבנן ומשו"ה אין ממשכנין למ"ש הרע"ב במ"ה פ"א בנשים ועבדים וקטנים שמקבלין מהם ובתנאי שימסרם לציבור לגמרי כדי דלא יבוא קרבן ציבור משל יחיד עיי"ש וא"כ בע"כ לא יקנו אותם לגמרי זה אינו דמאי שנא מכופין עד שיאמר רוצה אני וכמ"ש ברמב"ם בפ"ב מגירושין דלאחר הכפיה מקנה בלב שלם עיי"ש ולמה נאמר תובעין אחרי שצריכין התנאי להיות ראוין לשקלים לקרבן: אמנם לרבינו י"ל בהגיע לשנים ולא הביא שערות עי' באהע"ז בסי' קנ"ה סעיף כתב ומקורו ממס' נדה בפ' יוצא דופן בסוגיא דחזקה דרבא בדאורייתא בהגיע לשנים בלי שערות חיישינן שמא נשרו עיי"ש וא"כ מובן דמספק חיובו למצוה באיסורא דאית בממון תובעין אבל לא נוכל לכופו מספק. אמנם בנשים ועבדים כנראה דהנה בהל' ג' בגמ' איתא אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע וכו' נקטו רק קטנים ולא נשים ועבדים ובהל' ד' בגמ' דמקשינן הא לתבוע וכו' ומשני כאן כשהביא ב' שערות וכו' דבנשים ועבדים דאין דנין לענין גדלות וקטנות יקשה עוד. ונראה דאין תובעין להם וכ"כ במהר"א בפי' שם וז"ל ונשים ועבדים נמי אין תובעין והא דתנינן להו לעיל גבי אין ממשכנין איידי דתני בקטנים תני ליה בהן עכ"ל ויש ליישב מה שעמד בשיירי קרבן על המג"א בסי' תרצ"ד שכתב על הגהות מיימוני שכתב דנשים וקטנים חייבין מנ"ל כן והקשה דמפורש דתובעין להם עיי"ש וי"ל המג"א עמד עמ"ש נשים חייבין: ולפ"ז לדעת רבינו מובן דתובעין ואין ממשכנין ועי' במהרי"ט חלק א' סי' נ"א שהחליט דחשש שמא נשרו הוי חשש מדאורייתא ודעת הב"ש דהוי חשש דלא שכיח עיין בספר שערי תורה ח"ב כלל ל' פרט ז' שם בזה עיי"ש ולמ"ש דעת רבינו ורמב"ן ותוס' יו"ט נראית כן כדעת מהרי"ט דעל כרחך חשש שמא נשרו מדאורייתא: ואחר שכתבתי ראיתי במרכבת המשנה שמפרש ג"כ הג' זמנים קודם י"ג ולאחר י"ג בלא הביא משום שמא נשרו ואח"ז כמ"ש: ורבינו כאן בחיבורו כתב שאלו ג' זמנים דלאחר י"ג והביא שערות זה הנכלל בלשון כל איש מישראל וכו' המובן כמו בכל המצות בגדולים ומ"ש הכל וכו' ואם נתנו מקבלין וכו' בקטנים ממש קודם י"ג ומ"ש בה"י כל מי וכו' ותובעין אותן עד שיתנו י"ל קאי על המחויב מספק ג"כ וצ"ע למה לא פירוש רבינו כדרכו לפרש ולא כתב כלל בפירוש מענין תובעין בקטנים ונראה שנכלל במ"ש או הוא עתיד ליתן בי"ג בלא הביא שערות וראיתי במרכבת המשנה שמפרש והוא עתיד קרוב להביא ב' שערות עיי"ש: ואם נתנו מקבלין מהם. יש להבין כיון דמדינא אין חייבין בשקלים האיך נצרפם לתרום לקרבן אלא כמ"ש בהרע"ב דהוי בתנאי שימסרם לציבור וכל זה שייך בנשים ועבדים אבל בקטנים דלאו בר אקנוי נינהו האיך מקבלין. וראיתי בשעה"מ כאן שהקשה כן לדעת רבינו ורמב"ן בקטן ממש דלרע"ב בקטן קודם עשרים לא יקשה אבל לרבינו בקטן ממש כבר כתב רבינו בכמה דוכתי בהלכות לולב וכיו"ב דלאו בר אקנוי הוא עיי"ש: אמנם לדעת רבינו י"ל דבנשים א"צ לומר משום בתנאי שימסרם לציבור וכמו כן בקטנים דהנה עי' בקרית ספר שכתב דנשים ועבדים וקטנים אין חייבין משום שנאמר כל העובר על הפקודים ואין אשה ועבד וקטן עוברים על הפקודים דאע"ג דהוי מ"ע שהז"ג ונשים ועבדים פטורין הכא דכתיב כופר נפשו הו"א דחייבין אי לא דכתיב פקודים ואם נתנו מקבלין מהם דהא הוו בכלל כופר נפש ולא תימא אם מי שהוא חייב שהוא העשיר אינו מרבה כ"ש מי שאינו חייב שלא יתן עכ"ל. ואם כן לדבריו א"צ להקנות לציבור גם למ"ש בתוספות במסכת ר"ה ל"ג ע"א בד"ה הא דקיי"ל כר' יוסי ור' שמעון דנשים סומכות רשות ומשו"ה נשים יכולין לברך במ"ע שהז"ג עש"כ דיכולים לקבל לחיוב המצות הפטורות מדינא עיי"ש. ואפי' בקטנים דלא שייך קבלה אבל כנראה דקטנים שמקבלים מהם במופלא סמוך לאיש שיודע להפלאות עי' נדה מ"ו דחשוב קבלה ע"ע וגם להקדיש אם מדרבנן או מדאורייתא: קטן שהתחיל אביו ליתן עליו שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדל ויתן על עצמו. וברע"ב משנה ג' פ"א דשקלים שוב אינו פוסק. אביו משהתחיל ואם מת אביו הוא שוקל ע"י עצמו עיי"ש ובתוס' יו"ט עמד ע"ז דהאיך יוכל האב להטיל חובה על הבן וכתב ואולי כשירש מאביו קאמר וס"ל דחובה חל על הנכסים עיי"ש אבל דעת רבינו אינו כן אלא קאי על אביו שאינו פוסק לו בלבד: והנה לרע"ב שמפרש קטן לאחר י"ג וב' שערות ודאי יקשה למה יחויב אביו לעולם יהיה עד עשרים שנים מה לאב בבנו הגדול המחוייב בכל המצות אף לדעת רבינו ורמב"ן יש להבין למה בהתחיל אינו פוסק ועי' בפי' המשנה לרבינו שם שכתב ואם אביו נתן בעבורו והוא קטן אמרינן לו מאחר שנתת עליו השנה שעברת והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק וזה ענין אמרם כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אינו פוסק עכ"ל: הנה מטעם חינוך כמו האב מדיר את בנו בנזיר לא שייך כאן דהאב העושה המצוה ולא הבן ונראה דכמ"ש בשם קרית ספר דמשום כופר נפש נשים וקטנים בכלל אלא שאינם בחובה וא"כ כשהאב נותן משום כופר נפש בשנה אחת מסתמא דעתו לתת כן בכל שנה עד שיגדיל דמאי אהני ליה לשנה אחת בלבד והוי כקיבל עליו ככה עד שיגדל הבן ואף באומר שלא היה דעתו אלא לשנה אחת בלבד י"ל שאינו נאמן דהעושה כן עושה מסתמא תמיד ויש להעמיס זה בדברי רבינו בפי' המשנה הנ"ל וצ"ע דבה"י איתא שאין כופין בכה"ג ואם כן נפק"מ לתובעין בלבד. ומאי אהני באומר שלא היה דעתו לעולם וי"ל נפק"מ כמ"ש בתוס' במסכת שבועות כתב דנשאלו ותירצו בשכח עיי"ש. ועי' מ"ש לקמן בה"י עיי"ש:

ט׳

באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בע"כ ואפי' כסותו. עי' בתוס' יו"ט ה"ג פ"א מהל' שקלים שכתב על דברי רבינו זה וממ"ש בפי' המשניות למשכן כלומר שמוציאין העבוט מביתו וכו' ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו משא"כ פריעת בע"ח אע"ג דנמי מצוה היא אין למדין ממנה למצות גבוה עכ"ל. ועיין בשו"ע חו"מ בסי' צ"ז סעיף ט"ז די"א דבהגיע זמן פרעון השליח בי"ד הולך לביתו למשכנו עיי"ש. וא"כ בפריעת חוב ג"כ הדין כן אבל דעת רבינו בפ"ג מהל' מלוה ולוה לא נראה כן וצ"ל כמ"ש בתוס' יו"ט לחלק בין גבוה. אמנם במ"ש ואפי' כסותו ועל כרחך כונתו שא"צ להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ונראה כדאיתא בגמ' דבע"ח קונה משכון מולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ובהקדש לא שייך צדקה דא"צ ולא שייך החזרה וביותר למ"ש רבינו בה"א או מוכר כסותו שעל כתיפו וכו' הרי מחויב למכור אפי' כסות יום ולילה משו"ה שייך ממשכנין גם בזה ואח"כ ראיתי בקרית ספר שכתב כמו כן דלא שייך לך צדקה בהקדש עיי"ש: בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן להם יקבלו ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות ומכאן ואילך כופין וכו'. הנה חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין כדאי' במשנה ערכין כ"א משום דלכפרה לא משהי עיי"ש והרי שקלים כמו כן כופר נפש הם י"ל למ"ש בתוס' במס' ר"ה ו' ע"א בד"ה יקריב דבעבר בל תאחר אפי' בחטאות כפינן ורק הנפק"מ בלא עבר זמנו אלא שרואים שמבזבז ממונו עיי"ש. ומשו"ה בב' זמנים אין כופין רק בהאחרונה שרואין שפושע שייך כפיה דכיון דליכא עוד זמן לגבות ואין מביא נראה פושע:

י׳

כל מי שאינו חייב בשקלים אע"פ שדרכו ליתן או הוא עתיד ליתן אין ממשכנין אותו ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי השלום אלא כשיתנו מהן ותובעין אותן עד שיתנו. הנה בלתי מבואר במשנה ובגמ' אלא שאין ממשכנין הנשים ועבדים וקטנים ומקבלין כשיתנו אבל באם דרכו ליתן כמו האב שהתחיל להביא ע"י בנו שאינו פוסק לא נמצא בפי' שאין ממשכנין: והנה ותובעין אותן וכו' נראה דקאי על כל הנאמרים והוא עתיד ליתן וכו' כמ"ש בשם מרכבת המשנה דקאי על בן י"ג שלא הביא ב' שערות דאל"כ יקשה למה לא הביא רבינו המפורש בירושלמי דתובעין אותו ובנשים נראה דעת רבינו ג"כ שאין תובעין שכתב לעיל שאין חייבין ובנשים לא שייך לחלוקים הנאמרים בקטנים ואפשר לומר לדעת רבינו למ"ש לעיל דמסתמא דעתו על כל שנה ושנה אבל אם כן תליא בדעתו ונראה מה היה בדעתו והנה כה"ג במס' שבועות דף כ' ע"א עי' בתוס' בד"ה לישנא וא"ת נשיילה מה היה בדעתו י"ל כגון שאומר שבדעתו כל מה שיהיה ממשמעות לשונו אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו וכו' עכ"ל. ודעת רבינו אף דנאמר דמסתמא היה בדעתו כן מ"מ אין להוציא ממון בכפיה ממנו באומדן דעת הזה אלא שתובעין אותו והוא בשכח מחויב להביא ואף באומר ששכח לא שייך כפיה משום אומדנא זאת ועי' בהל' נדרים בסי' ר"ד דוקא נגד רוב במליח שם אינו נאמן עיי"ש: ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי השלום. ברע"ב בפ"א מ"ג כתב לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקין להם כבוד וסומכים עליהם שלא יעכבו את שקליהם וכי יעכבו לב בי"ד מתנה עליהם שיהיה חלף עבודתם כמו שנותנין מתרומת הלישכה לשאר עושי מלאכת הקודש עיי"ש. ועיין בתוס' יו"ט שכתב לתרץ בדבריו למה לא נשנה במס' גיטין בפ' חמישי בהני דקתני התם מפני דרכי השלום עיי"ש ובפי' לר' דוד ערמא"ה ז"ל כתב ואין ממשכנין את הכהנים וכו' מפרש במשנה שהיו דורשין לעצמן כל מנחת כהן כליל וכו' ומתרומת הלישכה היו באין שתי הלחם וכו' וחכמים סוברים דבמנחה פרטית הכתוב מדבר ועם כל זה לא היו כופין אותן שלא לבוא לידי מחלוקת עכ"ל: והנה יקשה כיון דהלכה כחכמים משום לא אתי לאנצוי נפטור אותם ובכל אדם נאמר כן בכל מקום דממשכנין בכפיה. ולמ"ש ברע"ב בכהנים משום כבוד אבל לדברי ר' דוד ערמא"ה ז"ל יקשה. אמנם נראה דבריו ברורים דכדאיתא במס' קדושין נ' כי יקריב לרצונו וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכמ"ש רבינו בפ"ב מהל' גירושין לפרש כי אחרי הכפיה כונתו רצויה שיהיה נעשה ברצונו עיי"ש. אבל כל זה אם לפי דעתו ג"כ מחויב בהמצוה אלא דיצרו תמנעהו משום אהבת ממון וכיו"ב וא"כ שייך לומר דאחרי הכפיה לרצון יהיה לו בהמצוה אבל בכה"ג דכהנים דלפי דעתם אין מחויבים כלל וא"כ לא שייך כפיה כיון דיהיה לעולם שלא לרצונם. וא"כ מיושב נמי בדבריו מ"ש בתוס' יו"ט למה לא נמנה במס' גיטין במה שתיקנו מפני דרכי השלום דבהאי אין עיקר טעמו מפני דרכי השלום אלא משום אתו לאנצוי לא שייך כפיה: אמנם לפי הלשון המשנה מפני דרכי השלום וכדאיתא בירושלמי מפני הכבוד לא נראה מהאי טעמא שכתב ויש להבין באמת למה לא נאמר מה"ט שכתבתי דלא שייך כפיה. ונראה דבחיוב שקלים כמו חיוב בפדיון הבן וצדקה וכיו"ב דכופין ואפי' לא יתרצה מ"מ גובין החוב המוטל עליו ושאני בקרבן דבעי שיהיה מוקדש מרצונו דאל"כ נשאר חולין משא"כ בשקלים וביותר למ"ש ז"ל בכל מצות הוי שעבוד נכסים דגובים אפי' שלא מדעתו ושלא בפניו גם י"ל אף דהיו דורשים לעצמן אח"ז הודו לחכמים ומשו"ה צ"ל מפני דרכי שלום אלו מדפטרו מקלבון נראה דלא הודו כולמו עי' בפ"ג ה"ב עיי"ש במ"ש שם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שקלים פרק א׳

א׳

ואינו נותנו בפעמים רבות כו'. הנה זה תליא בהך דחגיגה ד' ח' ע"א ובירושלמי שם ובפאה פ"א אם אדם חולק חובתו לשני דברים ועי' ב"ק ד' ק"י ע"א גבי גזל הגר שהחזירו לחצאין לא יצא ע"ש ועי' בהך דמנחות ד' ק"ד ע"א גבי יש קבע לנסכים או לא ע"ש ושם ד' ק"ה ע"ב מה דאמר שם שמעינן ליה לר"ש דאמר אם הביא עשרון אחד משני עשרונות יצא ואף דאינן נקבעים כאחת והך ר"ש נ"ל דר"ל משום דהא מבואר בדברי רבינו ז"ל בהל' זכיה ומתנה פ"ג ה"ה דצריך לגבי קנין דבר המסוים ועי' בעירובין ד' נ' ע"א משום דלא סיים אתריה ובירושלמי פאה פ"ג ה"ט דקמבעי ליה שם גבי תנו חצי שדה אם הוה כסיום או לא ועי' בירושלמי פ"ז דדמאי ה"ה ובעירובין ד' ל"ז ע"ב דגם גבי הקדש ותרומה בעי סיום ועי' בתרומות פ"ג ה"ה גבי תרומות שני כריים כאחת דהוה מחלוקת ר"י ור"ל ועי' במעילה ד' י"ג ע"ב גבי ג' לוגין מים ובירושלמי דדמאי שם ועי' בירושלמי דמעש"ש פ"ה ה"ו דלכן אמר ומקומו מושכר לו משום סיום ע"ש וא"כ אם אמר עשרון אחד משני עשרונות לא מהני דהא לא הוי דבר המסוים רק ר"ש ס"ל דלא בעי דבר המסוים וזהו דאמר שמעינן לר"ש דאמר יצא ובאמת י"ל דהך מחלוקת דמנחות ד' ח' וד' ז' ע"ב ג"כ תליא בהך דאדם חולק חובתו ועיין בזבחים ד' ק"י ע"א מר סבר קביעותא דמנא מילתא היא ע"ש וד' ק"י ע"ב גבי נסוך המים ושם ד' ס"ז ע"ב גבי הא דקבעה נדרה ע"ש ובאמת זה ר"ל בהך דנזיר ד' נ"ט ע"ב אין מביא קרבנותיו לחצאין ע"ש דבאמת זה הוה פלוגתא דאם קרבנות נזיר מקרי נדור במה שאמר הריני נזיר או הם חיוב ממילא עי' זבחים ד' קי"ז ע"ב גבי במה ועי' מש"כ רבינו בהל' נדרים פ"א ה"י ע"ש ובהשגות ועי' בהך דנזיר ד' י"ב ע"ב גבי הך דר"מ ורבנן גבי הרי עלי לגלח חצי נזיר ע"ש ברש"י ובירושלמי שם דאמר להיפך דלר"מ הוה קולא דכיון דהוא רוצה רק לגלח הנזיר די בקרבן אחד דאם גילח על קרבן אחד יצא ולרבנן דאמרי על הקרבנות צריך קרבן וחצי ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות ובהך דערכין ד' י"ז ע"א וא"כ לפי"ז דאם נימא דקרבנות נזיר הוה בגדר נדר ג"כ שוב אינו יכול לחלוק הקרבנות לחצאין דכמאן דקבעינהו דמי וזהו ר"ל ר"י שם בנזיר ד' נ"ט ע"ב ועי' בערכין ד' כ"ה ע"א במה דאמר שם אם אמר הריני נותן שנה בשנה אין שומעין לו ע"ש ועי' שם ד' ז' ע"ב בתוס' ד"ה אין נערכין מש"כ שם מגלגלין עליו את הכל ובתוספתא שם פ"א אך יש לדחות די"ל דנ"מ אם אח"כ השיגה ידו אך זה תליא אם אזלינן בתר הערכה או בתר הנתינה וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין בדברי רבינו ועי' בהך דבכורות ד' נ"א ע"ב נתנם בזא"ז ועי' שם ברש"י ותוס' שם ד' מ"ח ע"ב ועי' במנחות ד' ס"א ע"א גבי תנופה אם הניפם זה בפ"ע וזה בפ"ע יצא ומהך דחולין ד' קל"ב ע"ב לא דמי דשם כבר יש עליהם שם מתנות כהונה עד שלא נתנם ועי' בזבחים ד' פ' ע"א גבי מצטרפין להזאות ושם ד' צ"ג ובירושלמי פ"ז דברכות גבי הטביל ג' אזבות ע"ש ועי' שבועות ד' י"ז ע"א גבי שהיות מהו שיצטרפו וחולין ד' ל"ב ע"א ועי' בהך דכתובות ד' ק"ט ע"ב מי קרי אינשי לתרי פלגי דדיקלא דיקלא וכבר כתבתי בזה לעיל:

ג׳

וה"ה ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו גרה כו'. עי' תוס' קדושין ד' י"א ע"ב דלא הוה מטבע רק משקל ועי' ר"ה ד' כ"ו ע"א דקשיטה הוא מעה ועי' תוס' ב"מ ד' ס' ע"ב ד"ה מאה בדנקי דדנקא לא הוה מעה והנה נ"מ כך דהנה בקדושין ד' י"ב ע"א אמר שם סבר ר"י למימר פרוטה כל דהו ע"ש ברש"י ועי' ביומא ד' פ' ע"א האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור ע"ש ועי' בירושלמי פ"א דפאה דהויא מחלוקת בזה והנה עיין בבכורות ד' נ' ע"א דצריך קרא שלא יאמרו שיהיה המטבע לפי הזמן ועי' מש"כ התוס' מנחות ד' ע"ו ע"ב ד"ה התודה ע"ש ומש"כ התוס' כתובות ד' י' ע"א ד"ה נותן לה דלא ס"ל כן רק דאף בלא קרא אזלינן בתר השתא ע"ש רק שצריך שתהיה ההוספה בכל העולם ועי' ב"מ ד' מ"ד ע"ב מה דאמר שם נ"מ לפדיון הבן ע"ש ברש"י דמשמע דלא אזלינן בתר ההוספה אך י"ל כמ"ש התוס' כתובות הנ"ל דדוקא בימי יחזקאל שתיקנו אז בכל ישראל אז אזלינן בתר עכשיו משא"כ כאן שלא היה רק במקום אחד, גם י"ל דנ"מ אם ההוספה היה על השקל או על הדינר דבימי יחזקאל היה ההוספה על השקל ובתורה כתיב ג"כ שקל משא"כ הך דב"מ דההוספה הוא רק בדינר אך באמת כך דזה ר"ל המחלוקת דירושלמי דפאה הנ"ל דאם למשל השיעור של זית אם כך נאמרה למשה שיעורים הוה כזית אז יכולים אנו לשערו בכל דור לפי אותו הזית שבאותו הזמן אבל אם נאמר כמו הך דיומא ד' פ' הנ"ל וכ"מ דזה רק אסמכתא רק שנמסר לנו מסיני שיעור ואנחנו שערנו כזית אז צריך שיהיה כמו בזמן משה ועי' בזבחים ד' ס"ב גבי מזבח ובלבד שלא יפחתנו משל משה ועי' בכורות ד' י"ז ע"ב ובמנחות ד' כ"ט ע"א גבי מנורת ביהמ"ק דהיתה יתירה על של משה ושם ד' צ"ח ע"א גבי אמות ועי' עירובין ד' פ"ג ע"א וכן הוא הדין לגבי מראות דמים באשה עי' נדה ד' כ' ע"ב וכן ר"ל הך מחלוקת דירושלמי דסוכה פ"ג גבי הירוק ככרתי אם ר"ל כצבע כרתי או כעשב שנקרא כרתי על שם שהוא ירוק ועי' במס' נגעים פ"ב מ"א בהך מחלוקת דת"ק ור"י וכולם פי"ז מוז"ח והנה נ"מ כך דאם נאמר שהיה בימי משה מטבע הנקראת גרה וכך נאמרה לו מסיני שצריך להיות השקל עשרים מטבעות אז בלא קרא הוה אזלינן כמו מטבע לפי הדור וכס"ד דר"י אבל אם נאמר שזה רק שיעור כמ"ש התוס' הנ"ל אז צריך כמו שהיה בימי משה. וזהו מה דאמרינן בירושלמי דשקלים הובא בתוס' מנחות ד' כ"ט וחולין ד' מ"ב כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה כו' ר"ל שני דברים אחד דדוקא כזה ר"ל כמשקלו וגם מטבע ונ"מ דאם יפחת אינו יכול ליתן פחות ואם יוסיפו צריך ליתן לפי ההוספה ועי' ב"מ ד' ק"ג ע"א גבי בית כזה אני משכיר לך ועי' ערכין ד' י"ט וב"ב ד' ע"ח גבי חמורך זה ע"ש ועי' בהך דנזיר ד' נ"א ע"ב גבי הך בעיא דנמלה שחסרה ע"ש ועי' בנדה ד' מ"ג ע"ב גבי אבר מן השרץ דאמר שם משום דהוא שיעור, לא דאבר אין צריך שיעור ע"ש וכן נ"מ אם יכול לומר לדידי שוה לי עי' קדושין ד"ח ע"א דנ"ל דזה רק במה שהוסיפו על סלעים של משה בזה יכול לומר לדידי שוה לי וכן לגבי כלי דהוה דבר חשוב זה רק על מה שהוסיפו על שיעור של משה ולכך נקט שם בקדושין הוספה ג' ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מעילה פ"ז ה"ו נוטל כו' או כלי כל שהוא ובהל' טוען ונטען דאמר שם ג"כ דכלי כל שהוא בפ"ג ה"ה דלא כשיטת התוס' אבל גבי קדושין אין הדין כן כמ"ש רבינו ז"ל בכ"מ עי' בהל' אישות פ"ד ה"ט והטעם משום דשם שיעורא גמירי ועי' בר"ן פ"א דקדושין ותוס' קדושין ד' ג' ע"א ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורים פי"א ה"ז ע"ש ועי' בהך דערכין ד' כ' ע"א מי איכא דלא שוה ד' זוזי ע"ש, גם נ"ל דזה דיכול לומר לדידי שוה לי זה רק בשוה כסף דכיון דצריך לשומו יכול לשומו יותר משויו אבל בכסף עצמו לא מצי אמר זה וכן נ"ל דנ"מ גבי הך דאמרינן בסוטה דף מ"ה ע"א שאפילו נמצא סמוך לעיר מצוה לעסוק במדידה ר"ל דנ"מ כך דאף אם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד כיון דמצוה במדידה מניחין זה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד אבל אם נמצא בעיר עצמה דאז אין שייך מדידה אז אם אין בה ב"ד אין מביאין עגלה ערופה ובזה א"ש שינוי הגירסות שם ד' מ"ה ע"ב בבבלי ובירושלמי שם דבירושלמי שם אמר לא היו עורפין עי' ב"ב ד' כ"ג ע"ב בתוס' ומכות ד' י' ע"ב ע"ש, ועי' בהך דשבועות ד' כ"א ע"ב גבי נמלה בריה שאני ועי' תוס' חולין ד' צ"ו וזהו ג"כ תליא אם בריה הוא במקום שיעור או בריה לא בעי שיעור, ועי' במה דפליגי באהלות פ"ב גבי דם נפל אם בעי רביעית דר"ע ס"ל דלא בעי ועי' תוס' יומא ד' פ"א ע"א דמוקי לה להך דר"ע דרביעית דם הבא מב' מתים בדם נפל ע"ש ואף דר"ע ס"ל דלא בעי שיעור וצ"ל דרק אם כל דמו של נפל ושעורו הוא ולמה לא יצטרף בלא פסוק וצ"ל כיון שחסר קצת בטל ממנו שם הטומאה ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות טומאת מת פ"ד הי"ג ע"ש:

ט׳

וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו כו'. עי' בירושלמי כאן פ"א ה"ה וה"ז ובפיהמ"ש לרבינו במ"ג פ"א דשקלים. והנה לכאורה דברי רבינו תמוהים בפיהמ"ש שם דהא בלא הביא שתי שערות אין תובעין אותו, וצ"ל דמיירי בן י"ג ולא הביא ב' שערות דס"ל לרבינו בכ"מ דזה הוה גדר מופלא סמוך לאיש דאורייתא ולכך לתבוע תובעין דהוה גדר נדר אבל למשכן הוה רק גדר עונש לא גדר גבוה עמש"כ בהמאור ז"ל ריש פ"ד דב"ק בשם תשובות הגאון ועמ"ש הה"מ ז"ל בהל' אישות פי"ב הט"ו ומה דאמר בירושלמי פ"א דר"ה ועשית להזהיר ב"ד מכאן למשכן ר"ל ג"כ רק גדר עונש וכפיה לא לגבות ולא הוה כערכין ועי' ב"ק ד' ק"ב ע"ב ובירושלמי שם דאמר שם כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא ג' סלע ר"ל דזה הוא הפחות שבערכין וס"ל כמ"ד בערכין דף ד' ע"ב דערך סתם אינו נידון בהשג יד וזה חיוב גמור אבל שקלים הויא המשכון רק גדר עונש ועונש צריך שיביא שתי שערות ולא כר"ה בנדה דף מ"ו ועי' תמורה ד' ב' ע"ב גבי קטן מהו שימיר ובאמת הנה בתוספתא כאן פ"א דשקלים אמר דלכך ממשכנין שיהיו קרבנות ציבור קרבין משלהם ואמר שם משל לאחד כו' מפני שקרבנות צבור מרצין ומכפרין כו' ע"ש ור"ל כך דבאמת הא מבואר בערכין דף כ"א דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם ועי' ב"ק ד' מ' ותוס' כריתות ד' י"ב ע"א דהטעם משום דלא ניחא לו בכפרה ור"ל דהוא כמו דאמר לא יתכפר לי חטאתי דלא מכפר לו כמבואר בכריתות ד' ז' ועי' תוס' יבמות ד' פ"ז ע"ב ותוס' ר"ה ד' ו' ע"א ד"ה יקריב אותו אך זה רק היכא דבעיא לכפרה אבל כאן השקלים הוא חיוב בפ"ע ומוסרן לצבור ושוב אינו שלו ואח"כ מביאין קרבנות משל צבור עי' בירושלמי פ"א דשקלים ה"ד ופ"ג ה"ג גבי של בית ר"ג ולא נקרא זה כפרה וגם הא קיי"ל תורמין על האבד וזהו כוונת רש"י בכתובות ד' ק"ח ע"א דכיון דחזינן דאף אם לא הגיע שקלו ללשכה מ"מ תורמין עליו לא מקרי גדר פריעת חוב רק משום המצוה והמצוה הוא על הנותן ע"ש ברש"י והוה רק מבריח ארי דפטור וזה ר"ל בתוספתא הנ"ל דהויא כמו חתיכת המכה דיכול אף בע"כ דרק הרפואה צריך להיות מדעת ובאמת לפי המבואר בירושלמי בפ"ב דשקלים לפי שיטת רבינו בפיה"מ לאחר שנתרמה התרומה אז ממשכנין ע"ש אף דכבר נתרמה. אך י"ל דזה רק אם סופו לגבות אח"כ כמ"ש התוס' אך מדברי רבינו ז"ל לא משמע כן ועי' בתוספתא תורמין על הממושכן ע"ש ובזה י"ל הגירסא דגרס בפ"א דשקלים ה"ה דממשכנין רק בן עשרים ר"ל דהויא רק כמו עונש בידי שמים דאין עונשין עד שיהא בן כ' עיין שבת ד' פ"ט ע"ב ומש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ בפ"ז דסנהדרין דזה הויא הלכה ע"ש ועי' בתו"כ פ' אמור דמבואר שם דעל לחם הפנים ועל שתי הלחם אן כופין את הצבור להביא ובצבור אין שייך כפיה ועי' זבחים ד' מ"א ע"ב חטא הצבור כביכול כו' ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות שקלים פרק א׳

א׳

מצוה מד ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסותו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ואינו נותנו מעט אלא כולו כאחד בפעם אחד. דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוה סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפי' בנתינת לא ימעיט מחצית שקל.

ב׳

מנין כסף האמור בתורה באונס ומפתה ומוציא שם רע והורג עבד הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה. דבעבד כתיב כסף חמשים שקלים הרי כסף שהוא שקל. ובמפתה כתיב כסף ישקול הרי כסף שהוא שקל. ואונס ומוציא שם רע דלא כתיב בהו שקל אלא כסף ילפי בכסף כסף מה כסף קצוב הנאמר בעבד ובמפתה הוי שקל אף כסף קצוב דחמשים ומאה דאונס ומוציא שם רע הוי שקל. ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין ותניא שש מעה כסף דינר נמצא שקל ג' דינרין ושליש דינר שהם עשרים מעין ומעה שני פונדיונין ופונדיון שני איסרים שכל איסר הוא שמונה פרוטות נמצא מעה שהיא גרה ל"ב פרוטות שהן י"ו שעורה ועשרים גרה הם שלש מאות ועשרים שעורה והסלע הוא ארבעה דינרין שכל דינר ששה מעין שהן כ"ד מעין נמצא תוספת על שקל של משה ארבעה מעין שהוא שתות. ואפילו שהתורה אמרה מחצית של עשרים גרה שהם עשרה גרה עשרה מעין אם המטבע של אותו הזמן גדול מהשקל כסלע שהוא שתות יותר צריך ליתן חצי הסלע שהוא י"ב מעין דכתיב בערכים עשרים גרה יהיה השקל למדנו לשקל שהוא עשרים גרה. ומנין שאם רצה להוסיף עליו מוסיף ת"ל יהיה דמשמע עוד הויה אחרת בתוס' מיקרי שקל אבל אם מטבע של אותו זמן פחות מעשרים גרה לא יפחות למחצית השקל מעשרה גרה שהם מעין דכתיב עשרים גרה הוא ואמרו יכול יפחות ת"ל הוא.

ז׳

הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים. דכופר נפש הוא ועוד אמרו זה יתנו כמנין זה שהם שנים עשר שבטים יתנו מחצית השקל ולאו לאפוקי גרים ועבדים משוחררים דאינם בכלל י"ב שבטים אלא לאתויי כהנים לוים דהוה אמינא הא כתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו' והואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים באין מתרומות הלשכה היאך שוקלין קמ"ל דכי כתיב לכל מנחת כהן היינו במנחת יחיד אבל מנחת ציבור אפילו הוי לכהנים חלק בה כי הכא נאכלת. אבל נשים ועבדים וקטנים אינם חייבים דכתיב כל העובר על הפקודים ואין אשה ועבד וקטן עוברים על הפקודים דאף ע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמה ונשים ועבדים פטורים הכא דכתיב כופר נפשו הוה אמינא דחייבים אי לאו דכתיב פקודים ואם נתנו מקבלים מהם דהא הוו בכלל כופר נפש ולא תימא אם מי שהוא חייב שהוא העשיר אינו מרבה כ"ש מי שאינו חייב שלא יתן אבל גוים שנתנו אין מקבלים מהם דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל ותרומת הלשכה ממנה באין קרבנות ציבור שהן חובה ולא אתרבו גוים מאיש איש לרבות את הגוים אלא לנדרים ונדבות כדכתיב בקרא לכל נדריהם וגו'.

ח׳

השקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית שנאמר ולקחת את כסף הכיפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד בזמן שעבודת אהל מועד וכיוצא בו נוהגת ובזמן שבית המקדש קיים נותנים את השקלים בין בארץ בין בחוצה לארץ דחובת כל ישראל הוא ובזמן שחרב בית המקדש אפילו בארץ ישראל אין נותנין דלעבודת אהל מועד כתיב.

ט׳

וקרוב לר"ח ניסן שהוא עונת תרומה חדשה ממשכנין את מי שלא נתן עדין דאם להדיוט ממשכנין ומחזירין דכתיב אם חבול תחבול כ"ש לגבוה דממשכנין ואין מחזירים דכתיב ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה והא דעונת תרומה חדשה הוי מר"ח ניסן מדכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה חידושי יתרי כתיב לדרשה לומר לך יש חדש שאתה צריך לחדש הקרבנות ולהביאם מתרומה חדשה וגמר שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה פרק שני שעירי ובירושלמי ילפינן דכ"א בניסן הוקם המשכן ובו ביום נתרמה תרומה דכתיב ויהי בחדש הראשון וגו' כ"א לחדש הוקם המשכן דכתיב ונתת אותו על עבודת אהל מועד אם כן מיום שהוקם המשכן נתרמה תרומה לעבודת אהל מועד שהם הקרבנות וכך היתה בתחלה בימי המדבר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שקלים פרק א׳

א׳

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל כו'. הנה מלשון רבינו שכ' כל איש כו' משמע דמכיון שנקרא איש דהיינו מבן י"ג שנה הרי הוא חייב במחצית השקל וכן משמע ג"כ ממ"ש בדין ה' וז"ל אלא נותן בכל שנה עד שיגדיל ויתן על עצמו וכ"כ בפי' המ' בהדיא מ"ד וז"ל וקטן שלא הביא ב' שערות אין ממשכנין כו' ע"ש ואולם הרע"ב כתב וז"ל וקטנים אעפ"י שהביא ב' שערות והוא פחות מבן ך' כו' וכתב התי"ט שם ד"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא שהרע"ב מפרש דקרא ב' דכתיב כל העובר על הפקודים מבן ך' שנה כו' מיירי בתרומת הקרבנות וקרא קמא דלא כתיב מבן עשרים מיירי בתרומת אדנים אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמסתברא דמתני' דתנן קטנים עד בן י"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן בפי' לחומש וכן הוא בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תנינא בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב מבן ך' מיירי בתרומת הקרבנות ואולי דעת הרב לפרש קרא קמא באדנים משום דתרומ' אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות אבל לא ידעתי האיך יפרש הירוש' א"ד יעיין שם והנה מה שתמה על הרע"ב מהירוש' הדבר תמוה שמדברי הירוש' מוכח בהדיא כדעת הרע"ב שהרי אמרו שם אבל לא נשים כו' הא ליתבע תובעים הא דאמר כן כשהביא ב' שערות אבל לא הביא ב' שערות לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות וכן אמרו שם סמוך ונראה במשנה ה' וז"ל אע"פ שאמרו כו' הא ליתבע אין תובעין הכא את אמרת תובעין והכא את אמרת אין תובעין כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא שתי שערות כו' הרי בהדיא דס"ל להירוש' דאפילו כשהביא ב' שערות אין ממשכנין אלא תובעין וא"כ ע"כ לומר שמ"ש אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ט"ס הוא וצ"ל אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות וכן היא הגירס' בדפוס ירוש' הנדפס עם פי' מהר"ר אליהו ליב ז"ל והדבר מוכרח מעצמו כמ"ש ועיין בספר מרכבת המשנה מה שטרח ליישב גירסתי' משם הרב המובהק בנימין הלוי בדרך רחוקה דאף לפי דרכו ז"ל אינו חייב אלא דוקא בששקל אביו ע"י בעודו קטן וא"כ מבואר הוא דדברי הירושל' הן דברי הרע"ב ואדרבא לדעת רבי' והרמב"ן ז"ל צ"ע מה יענו לההוא דירוש' הן אמת דקשה לי על הרע"ב ז"ל מהא דאמרינן בערכין כהנים כו' פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא לבן בוכרי כו' סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין והני כהנים הואיל ואיתנהו בערכין כו' קמ"ל והשתא אם איתא דאינו חייב בשקלים עד שיהא מבן כ' תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר דכל דליתיה בשקלים ליתיה בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתנהו בשקלים ואיתנהו בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפרשת ערכין ואפשר דעל סוגיא זו סמכו רבי' והרמב"ן ז"ל ודחו ההיא דירוש' מכח סוגיא דידן ולדעת הרע"ב ז"ל י"ל דקטנים שאני דכיון דאתו לחיוב שקלים כשיגיע לבן ך' שפיר קרינא בהו איתנהו בערכין משא"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ודו"ק ולדעת הרע"ב דסבירא ליה דקרא קמא דכתיב זה יתנו מיירי בתרומת אדנים כמ"ש הרב תי"ט ק"ל טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא אמר ר"ב דכתיב זה יתנו י"ב שבטים יתנו זה בגימטריא י"ב והשתא אי קרא דזה יתנו בתרומת אדנים מיירי הא בתרומת אדנים שבט לוי לא הוו בכלל כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' לשש מאות אלף וג' אלפים וכ"כ הרע"ב ז"ל בהדיא ד"ה כל כהן ולומר דכתב רחמנא זה בתרו' אדנים משום תרומת הקרבנות דכתיב בתריה זה ודאי הוא מן התימה דהוה ליה למכתביה אקרא דבתריה דמיירי בתרומת הקרבנות וצ"ע תו ק"ל מהא דתנן במשנה ה' אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם ופירש הרע"ב לשם ובלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד יע"ש והשתא ק' דכיון דקי"ל דקטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה עד שיגדיל ויביא שתי שערות כמבואר פכ"ט מה' מכירה אם כן היכי מהני בהו מסירה לצבור סוף סוף מדאורייתא נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ובהדיא כתב רבינו ז"ל פ"ח מהל' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר ע"ש וא"כ ה"נ דכוותא אע"ג דמתקנת חכמים נמצא ק"צ קרב משל צבור מ"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ולא מהני דומיא דלולב ובשלמא לדעת הרע"ב דס"ל דפחות מבן עשרים פטור משקלים איכא למימר דמתני' דקתני אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים שהביאו ב' שערות אכן לדעת רבינו והרמב"ן קשה שבתי וראה שאף לדעת הרע"ב קשה שהרי בירושלמי אוקמוה למתני' הלזו דדיוקי' מינה הא ליתבע אין תובעין בקטנים שלא הביאו ב' שערות ואפי' הכי קתני שאם שקלו מקבלים מידם: והנראה ליישב דהכא שאני דמן התורה אפילו בלא מסיר' לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא נינהו בטלים הם ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שימסרם לצבור וכבר ידוע מ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להן ביטול הוא דוקא מדרבנן דמן התורה הכל בטל ברוב חוץ מאיסור ניכר ומ"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטל מדאורייתא הם דברים תמוהים וכבר עמדו בזה הרב מש"ל פ"ז דה' מעילה דין ו' ואם כן כיון דאין איסורו אלא מדרבנן אמרינן בהו דמהני מסירה לצבור אע"ג דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן משא"כ בההוא דלולב דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כנ"ל נכון וברור: ודע שלדעת בן בוכרי דס"ל דכהנים פטורים ה"ה נמי לוים פטורים שהרי טעמא דידהו דדרשו כל העובר על הפקודים כמשמעו ולוים לא היו נמנים מבן עשרים וכן מבואר מדברי הרע"ב מ"ג ד"ה את מי ממשכנין וכ"כ התוס' פ' הקומץ רבה דנ"א ורש"י שם וכן כתבו בפרק קמא דערכין ד"ד וכן מבואר ג"כ ממ"ש בירוש' דטעמא דריב"ז משום דכתיב זה י"ב שבטים יתנו וא"א דלבן בוכרי שבט לוי חייבין שפיר קרינא ביה י"ב שבטים יתנו ואולם ראיתי להרמב"ן בפי' על התורה סדר תשא שכתב וז"ל ונ"ל כי הג' תרומות שהזכיר כאן האחת שהיא לקרבנות צבור איננה ע"י המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבים לדברי הכל ולדברי רז"ל אף כהנים וכן הלכה כמו שמפורש בשקלים כו' עי"ש והוא מן התימה שהרי מבואר הוא דלבן בוכרי לוים נמי פטירי ואיך כתב דחייבין לדברי הכל וצ"ע: מעשה חושב (רז) ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד כו', בטלים הם ברוב כו'. במחכ"ת מה יענה לדעת הראב"ד ותוס' מביאו הר"ן בפ' ג"ה דאסור לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא ולדעת הנ"ב במה"ת חיו"ד סי' מ"ה איסור בעין לכל הפוסקים אסור לבטלו דבר תורה דמזרוע בשילה לא התירה התורה לבטל אלא בלוע מהזרוע ומיישב בזה דברי התוס' חולין דף ע"ב שכתבו דדוקא בא"י דנבילה אינה שוה כ"כ הקדימה התורה נתינה לגר למכירה לנכרי ואי אמרת דמה"ת מותר לבטל איסור בעין לכתחילה אמאי נבילה בארץ ישראל אינה שוה הא אפשר לבטל אותה ברוב כשרות וע"ש וא"כ ה"נ הרי יקשה אמאי מותר לבטל שקלי קטנים ברוב שקלים: הן אמנם דלולי דברי הנ"ב הנ"ל י"ל דהתוס' הנ"ל שהביא הר"ן ז"ל אזלו לשיטתייהו שכתבו בפ' האיש מקדש דקטן אין לו זכיה מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה ואפשר לומר דגם הראב"ד ס"ל כן וא"כ י"ל דמה שנותנים לקטן אפי' בשהגיע לעונת הפעוטות הוי אבידה מדעת לענין דינא דאורייתא ומשום הכי א"צ הקטן להקנות להציבור את השקל שהוא נותן משום דמדאורייתא לאו דידיה הוא וגם מ"ש הנ"ב הנ"ל הוא רק ליישב דברי תוס' חולין הנ"ל והתוס' לשיטתייהו בפ"ב דקדושין ניחא כנ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שקלים פרק א׳

ז׳

הכל חייבים ליתן מחצית השקל. בפ"ק דשקלים תנן אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה שכל כהן ששוקל אינו חוטא אמר רבי יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא [וכתב הרע"ב] וקרא דכל העובר על הפקודים דריש ליה הכי כל העובר בים סוף דהיינו כהנים לוים וישראל שכולם עברו את הים על הפקודים בין אותם שנמנו לבדן בין אותם שנמנו עם ישראל יתן תרומת ה' וכתב התוס' יו"ט ז"ל מדכתיב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה בתרומת הקרבנות דאי לא תימא הכי יתנו הו"ל למימר כדכתיב בקרא קמא אלא דס"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים ותניין בקרבנות יעו"ש. וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה לרע"ב ז"ל דס"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים וקשה טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב"ז אמר רבי ברכיה דכתיב זה יתנו י"ב שבטים יתנו והשתא אי קרא דזה יתנו מיירי בתרומת אדנים שבט לוי לא היה בכלל וכו' יעו"ש שהצריך עיון. ולענ"ד נראה לתרץ דהכי איתא בירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל העובר בימא וחד אמר כל דעבר על פקודיא יתן מ"ד כל דעבר על ימא יתן מסייע לר' יוחנן בן זכאי מ"ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי ע"כ. והשתא דקדק רע"ב ז"ל דמדאמר יתן ולא אמר יתנו ועוד מדפתח ואמר כתיב כל העובר על הפקודים ס"ל דבקרא תניין קיימי ר"י ור"נ ועל זה כתב רע"ב ז"ל יתן תרומת ה' לאורויי דבקרא תניין קאי ומאי דאמרו מסייע לריב"ז לאו למימרא דבחד קרא קיימי אלא לחייב לשבט לוי שלא כדעת היפה מראה שכתב דבקרא קמא קמפלגי וא"כ בהכרח דר"י ור"נ פליגי עליה דר' ברכיה. עוד כתב התוס' יו"ט לעיל בד"ה כל כהן וז"ל פי' הר"ב אע"פ שאינו חייב וכו' וכ"כ התוס' בפ' הקומץ רבה דלבן בוכרי לוים פטורים וכ"כ התוס' בפ"ק דערכין דה"נ הוה מצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן ע"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום (פלוגתייהו) [בר פלוגתיה] עכ"ל והרואה דברי התוס' שם יראה דקיימי עליה דרבי יוחנן בן זכאי ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שקלים פרק א׳

א׳

שורש מצות מחצית השקל מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב כו' שנא' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו'. ע"כ. הנה רבינו לא מנה במנין המצוות כי אם עשה ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה וכאן בחיבורו גם כן לא כתב כי אם מצות עשה ליתן מחצית השקל כו' ולא כת' דאיכא נמי לאו דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגם במנין הלאוי' לא מנה לאו זה וגם כל מוני המצוות כהרמב"ן וסיעתיה ז"ל לא מנו לאו זה במנין הלאוין וצריך טעם למה. וראיתי להרמב"ן בפי' התורה בפרש' כי תשא שכת' וז"ל וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוייה ונראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה שאם נאמר בעשיר לא ירבה שיהיה שלילות לומר שבכך די לו לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט וא"כ שתיהם מניעות אם שקל העשיר היחיד יותר ושקל הדל פחות עברו בלאו ושמא מה שהיו תורמי' על האבוד ועל העתי' לגבות יתוקן להם זה כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא ומן העשיר המרבה לא יתרומו הגבאים ביתרון ולא יהיו מזכין במותרות וראיתי לבה"ג ולכל המוני' המצות שלא הזכירו הלאו הזה עכ"ל. והנראה לע"ד בכוונת דבריו דבתחילה כתב שהעשיר ששקל יותר והדל ששקל פחות עוברים בלאו וא"כ היה ראוי למנות הלאו הזה בכלל מנין הלאוין ואח"כ כ' דשמא לאו זה איתיה בתקנתא לעולם ואין כאן עברת לאו לנותן דעיקר העברת הלאו הזה אינו בשעת נתינתו ביד הגבאי אלא בשעת קניית הגזבר הקרבנות מהשקלים הגבאים שאם מזכה להם בקניית הקרבנות לכל אחד ואחד לפי שיעור הכסף שנתן אז איכא משום העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אבל כשהגזבר מזכה לכולם בקרבנות בהשואה ואינו זוכה ביתרון שנותן העשיר כשתורם הקופה בקניית הקרבנות אלא במחצית השקל לבד ואת היותר ממחצית השקל מניחו בקופה לשאר דברים שבמקדש ולא בקרבנות אע"פ שהעשיר הרבה סתם הגזבר אינו מזכה לו אלא במחצית השקל לבד וגם הדל שמיעט בנתינתו שנתן עכשיו פחות ממחצית השקל הגזבר מזכה לו כשתורם ללקיחת הקרבנות על מה שעתיד לשקול עוד ולהשלים מחצית השקל שהרי ממשכנו וכונת הכתוב דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט הוא שיעשו בצד שבמקדש אופן בענין השקלים של לקיחת הקרבנות שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כדי שיהיה יד כולם שוה בו וא"כ אין זה לאו כשאר לאוין דעלמא ומפני כן לא מנו מוני הלאוין וזהו שסיים הרמב"ן וכתב וראיתי לכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה כלומ' ואפשר שהוא מן הטעם הזה דלאו זה אינו כשאר לאוין אלא תקון שיעשו גזברי המקדש לזכיית הקרבנות שיהיה יד כולם שוה. והנה בירושלמי דמס' שקלים פרק קמא הלכה א' אתמר רבי חגי בשם רשב"ן ג' תרומות נאמרו בפרשה זאת תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת משכן כו' תרומת משכן למשכן מה שירצו יעשו כדי שתהא יד כולם שוה תרומת אדנים לאדנים העשיר לא ירבה כו' ופי' דברי הירושלמי הלזו כתב ה' מג"א בספר זית רענן בפרשת תרומה ובספר קרבן העדה וז"ל פי' למשכן מה שירצו יעשו שכל אחד מביא נדבת לבו לקרבן מה שירצו כו' פי' כדאיתא בפ"ב דשקלים שאם רצו היו שוקלין דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה שלא יביא אחד יותר מחבירו אבל תרומת אדנים היה צריך דוקא מחצית השקל העשיר לא ירבה כו' עכ"ל. מבואר יוצא מדברי הירושלמי הנז' דלאו זה העשיר לא ירבה כו' לא נאמר אלא על תרומת אדנים ולא על תרומת שקלים לקרבנות וא"כ קשה לכאורה למה לא כתב הרמב"ן דטעם מונה המצוות לא מנו בכלל הלאוין הוא מפני שלאו זה אינו לדורות שלא נאמר לאו זה אלא לתרומת אדנים שאינו נוהג לדורות. ואפשר לומר דמ"ש בירושלמי דתרומ' האדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אין הכונה לומר דקרא דהעשיר לא ירבה כו' לא נאמ' אלא דוקא גבי תרומת האדנים ולא לתרומת שקלים לקרבנות דאדרבא עיקר הכתוב הזה דהעשיר לא ירבה כו' נאמר בריש פרש' כי תשא בציווי מצות מחצית השקל לקרבנות הבאים לכפר על הנפש לא במצות תרומת האדנים ומ"ש בירוש' תרומת האדנים העשיר לא ירבה לשון מושאל כלומר דאף עפ"י דלגבי תרומת שקלים לקרבנות מה שירצו יעשו דלא בעינן דוקא מחצית השקל של תורה מעשרים גרה השקל וה"ה חצי דרכון וחצי מטבע העובר דלא קפיד קרא אלא שיהיה יד כולם שוה בתרומת האדנים שהיו מאת אדנים למאת ככר הכסף שגבו ממחצית השקל של ת"ר אלף אנשים לא היו צריכין להוסיף עוד ולא לפחות משיעור מחצית השקל הזה כי זהו שיעור מאת הככר ככר לאדן כמ"ש בפרשת פקודי וזהו שאמרו תרומת אדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מה שאין כן בתרומת השקלים לקרבנות שאם היו צריכין יותר שוקלי' דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה באותו מטבע באופ' דעיקר קרא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לא בא אלא לומר שיהיה יד כולם שוה בזכיית הקרבנות כדברי הרמב"ן ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שקלים א׳, מתוך הלכות שקלים שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שקלים כל הרמב״ם